אבני נזר/אבן העזר/קכב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קכב

סימן קכב
בענין הנ"ל.

ב"ה אור ליום ד' צו י' אדר שני תרמ"ו לפ"ק.

שוכ"ט לכבוד ידי"נ הרה"ג המפורסם נ"י עה"י פה"ד מו"ה בנימין וואלף שליט"א

יקרת מכתבו אתמול הגיעני וחביב אלי לישא וליתן עמו יען כי מכותלי מכתבו ניכר כי אין כוונתו רק להעמיד האמת על מכונו אשר גם אני חפץ בזה, יה"ר שיקויים בנו הכתוב מאיר עיני שניהם ה', וע"י התשובות ברצוא ושוב יתברר ההלכה על בורי', אך בדבר אחד אינני מרוצה שקרא מכתבי במהירות מאד והנני מחוייב להודיעו לא כמתייהר חלילה כי דברי צריך לדקדק בהם היטב, ואחד מן הגאונים המפורסמים שבמדינתינו כתב אלי פעם אחד כאשר שלחתי אליו קונטרס לעיין בו השיב לי כי תמיד הוא מעיין בדבריי כמו שהוא מעיין בדברי הראשונים ז"ל וכעת אין לו פנאי לזה עכ"ל, ואם הי' מעיין בדבריי מעט עיון הי' מרויח לו טובה הרבה, עתה הנני להשיבו:

א

א) בתחילת דבריו כתב וז"ל מה שהוכיח כת"ר לדעת הרא"ש ז"ל דהאיסור שוה בין שבא על הפנוי' בין על השפחה כו', במח"כ לא כתבתי כן, ומאין הוכחתי כן, ואדרבה פשטן של דברים דשפחה מה"ת כפשט הסוגיא דפ"ק דקידושין גבי עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ע"ע חידוש הוא, הרי דמה"ת אסור, וכדעת התרגום, וידוע שהרמב"ם יחידאה הוא בדין היתר השפחה, וגם לומר שדעת הרא"ש בוודאי שביאת הפנוי' באקראי מה"ת, ודאי אינו מוכרח. רק מהטור סי' כ"ו משמע שהרא"ש אינו חולק על הרמב"ם, רק רציתי להכריח שלהרא"ש הוקל האיסור בשיחרור לבד בלא קידושין לכל השיטות, וע"כ לא מבעיא אם הרא"ש סובר ביאת הפנוי' דרבנן ושפחה דאורייתא דהקל באיסור, אך אם ביאת הפנוי' דאורייתא ושפחה דרבנן ע"כ שפחה שאינה מיוחדת עכ"פ לא עדיפא מבת ישראל שאינה מיוחדת והיא קדשה, דכיון דשייך בה יחוד ולאו קדשה היא כשמתייחדת, שוב שייך בה איסור קדשה כשאינה מיוחדת [ובאמת לדעת רוב פוסקים דשפחה אפי' מיוחדת קדשה היא, שוב אין לחלק בה בין נתייחדה או לא, דכל ביאותי' קדישות, ובזה נדחה השגה שני' שהשיב עלי, דא"כ ע"כ יהי' אסור בשפחה שאינה מיוחדת, וזהו אינו דלהרמב"ם היחוד לא מעלה ולא מוריד, ולהרא"ש באמת יהי' מוכח מזה דכל שפחה קדשה, ואין נ"מ כלל אפי' אם היא מיוחדת ולע"כ שכל ביאת עבדים ושפחות קדישות חומרם קולם והכל מותר] ושוב הקל באיסור משום שאינו מחלל זרעו:

ב

ב) ומה שכתב דמשום חילול זרע לא יקרא בעילת זנות, למה זה, אטו חילול זרע לאו איסור הוא, ומה שהקשה דא"כ גבי איילונית דליכא חילול זרע מאי איכא למימר אין זה מוכרח כלל, דבאיילונית ליכא חילול זרע, והרי באיילונית ליכא איסור הוצאות ש"ז לבטלה, ע"כ דאף שאינה מתעברת ע"י נעשה] מהם דבר מה, ובקידושין (ע"ח.) גבי כהן גדול באלמנה לוקה שתים ומקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני שלא גמר ביאתו, ולא משני באיילונית, ועוד לר' יהודה ביבמות (ס"א:) דאמר זונה זו איילונית וכתיב בה ולא יחלל זרעו בעמיו, הנה גם באיילונית איכא לאו דלא יחלל ושייך חילול זרע באיילונית, וממילא בישראל ג"כ חשוב חילול כשבא על השפחה אפי' איילונית, וזה לרווחא דמילתא לכל השיטות, אך בפשיטות כיון דמסתמא הרא"ש בשיטת התוס' וכל הפוסקים לבד הרמב"ם דביאת השפחה קדשה, אף לפי הנראה מטור סי' כ"ו דהרא"ש מודה דביאת פנוי' אסורה בלאו דלא תהי' קדשה, מ"מ ודאי שפחה חמורה דאין היתר לאיסורה ואם ישחררנה גופא אחרינא היא וחשיב דבר שלא בא לעולם אף דבידו כדאיתא בקידושין (מ"ב:) וה"נ לא חשוב איסור קל משום שבידו לשחרר] משא"כ פנוי' שאינה מיוחדת אפשר לקדשה או לייחדה, וכה"ג חשוב קיל אסורה כדאיתא ביומא (פ"ג.) גבי טבל ותרומה מר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני' ואידך לא פליג אלא משום דתרומה חזי לכהן כו':

ג

ג) מה שרצה להכרית דשפחה לעבד כנעני מותר אף שאינה מיוחדת מלשון שכיחא לי', אינו מוכרח דשפחה שכיחא לי' לישא, ואי שכיחא לי' בזנות מאי איריא שפחה, גוי' נמי, דלא גזרו בעבד נשג"ז, אך מוכח כן בנדה (מ"ז.) ר"נ מחליף להו וכן מפורש ברמב"ם:

ד

ד) מה שיישב קושייתי סוף אות ז' בהגההה על הרמב"ן דלמה לי לא יהי' קדש תיפוק לי' מלא תהי' קדשה, ותירץ מעלתו דעיקר קרא לאו להכי אתא, אפשר ליישב כן, אך מה שהקשה עוד לפי תירוץ שלי דלא נודע הבא על שפחה מבא על בת ישראל, והקשה באמת מנ"ל לאסור בשפחה, הנה מבואר היטב בדבריי, דוודאי מצד שהשפחה קדשה, אין לאסור שכל ביאותי' קדישות, אף אם תבעל לעבד, אבל האיסור משום לא יהי' קדש שהוא שייך בו קידושין ובועל בקדישות וכמו שישראלית נשאת לעבד נכלל בלאו דלא תהי' קדשה דהיא קדשה לעיני שמש, כן ישראל נושא שפחה נכלל בלא יהי' קדש דהוא קדש לעיני השמש וא"כ מה ק"ל כלל:

ה

ה) מה שהקשיתי על התה"ד שכתב בטעם הרא"ש בפנוי הבא על הפנוי' דלא אמרינן דלשם קידושין הוא בועל משום דפנוי' רק איסור מדרבנן, והקשיתי שהרי הרא"ש הוכיח כן מר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, ונימא דלשם קידושין בועל ולאו זונה היא, אלא ודאי דלא אמרינן דלשם קידושין בועל, ולר"א ודאי פנוי' בלאו דולא תזנה הארץ כמ"ש הרמב"ן עה"ת, וע"ז השיב כת"ר דהן אמת דהריב"ש כתב בתשו' סי' שצ"ח דע"כ לר"א אסור מה"ת עכ"פ, דאל"כ למה עשאה זונה, מ"מ ע"כ התה"ד והרא"ש אינם סוברים כן. שהרי כתב התה"ד בטעם הרא"ש דע"כ לא חיישינן לקידושין דאולי לא ירצה לקדשה, ואכתי קשה למה עשאה זונה, נימא שייחדה לפילגש, שהרי הרא"ש הוא ממתירי הפילגש ושוב לא תהי' זונה כיון שמותרת, אלא ודאי לא תלי הא בהא ואף שמותרת זונה היא, והנה ע"ז א"צ להשיב, דכמו שאינו רוצה בקידושין או היא אינה רוצית כן אינם רוצים ביחוד רק באקראי רוצים לזנות:

ו

ו) אך כת"ר הביא עוד ראי' מהמל"מ שנסתפק בפילגש לר"א אם עשאה זונה, וע"כ ס"ל כהמל"מ פילגש מותרת מה"ת לר"א דאי אסורה מה מועיל היחוד להוציאה מאיסור זונה ואעפי"כ מספקא לי' אם עשאה זונה, ואין לומר דהמל"מ הוא גופי' מספקא לי' אם פילגש מותרת לר"א, דא"כ למה לא הוכיח מהרמב"ן לדעת הרמב"ם דאוסר ביאת הפנוי' מ"מ פילגש מותרת, ה"ה לר"א אף דפנוי הבא על הפנוי' אסור מה"ת פילגש מותר [וכתב עוד ואין לומר דהמל"מ מספקא להנך רבוותא כו' ונדחק במח"כ לדחות זה, דע"כ למאן דמתיר פילגש ולא יליף מכי יקח לעבור בעשה דיליף ממלך, וגם לר"א נוכל ללמוד ממלך ע"כ. וזה אינו דע"כ טעם הסוברים דליכא עשה משום דאינו בלשון ציווי, וכן כתב הרא"ש בפ"ק דכתובות להדיא] וגם לזה א"צ להשיב, כי אין דרך לבנות בנינים מדקדוקים כאלה בדברי האחרונים, ומ"מ אמינא לי' תשובה דשויא לתרווייהו דאף שהרמב"ן כתב לדעת הרמב"ם דפילגש מותרת, היינו משום דדווקא באינו מיוחדת אסורה, כי היום תזנה עם זה ולמחר עם אחר, אבל באונס ומפתה שמפורש בספר המצוות להרמב"ם בסופו ובהלכה ספ"ב מה' נערה בתולה דאין בה לאו דקדשה, ובמפתה צריך ביאור, דמה בין מפתה לשאר רצון, אך ביאור הדברים הוא דחיוב מפתה הוא דווקא בשהיא לא היתה מתרצית ופיתה בדיבור עד שנתרצית כדמשמע בחינוך ומפורש להדיא בשטמ"ק בהא דממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי עיי"ש, וע"כ בשהיא לא היתה מתרצית רק הוא פעל אצלה בדיבורו, ולא כל האנשים כוחם שוה בדיבורם, ע"כ אינה בחזקת קדשה, וכ"ש באונס דאינה קדשה כלל, דוודאי לא תזנה עוד, דגם פעם זאת באונס הי', והנה לר"א מפורש בגמ' דגם באונס ומפתה עשאה זונה. דבדף (נ"ט:) אהא דרב אמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה, ובעי לאוקמא דרב כר"א ומקשה אי כר"א מאי איריא משום בעולה תיפוק לי' משום זונה דהאמר ר"א פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, ומאי קושיא, לימא דבמאנס ומפתה הוצרך להשמיענו דמ"מ פסולה לכה"ג, עוד שם (דף ס') גבי אנוסת חבירו ומפותת חבירו מפורש דלר"א הוי זונה, וזה מקום ספיקו של המל"מ אף להרמב"ן דפילגש עדיפא מפנוי' דעלמא, התינח להרמב"ם דאונס ומפתה ג"כ לאו קדשה היא ה"ה פילגש, וטעם אחד לשניהם דלא שייך היום תזנה עם זה מחר עם אחר, אבל לר"א דאפי' באונס ומפתה הוה זונה אפשר ה"ה פילגש, ועוד כ"ש הוא, מה אונס ומפתה דלכ"ע לאו קדשה היא עשאה זונה לר"א, פילגש שלדעת הה"מ והריב"ש בדעת הרמב"ם דחשובה קדשה, כ"ש דלר"א הוה זונה, וכן הדעת מכרעת וכדברי הריב"ש דפילגש הוה זונה לר"א, וע"כ אין שום ראי' מהרא"ש דיסבור לר"א פילגש מותרת, דאף דהרא"ש מתיר פילגש אף בפנוי' דעלמא אפשר מודה להרמב"ם כמבואר בטור סי' כ"ו, אלמא שניא לי' פילגש מפנוי' דעלמא, מ"מ לר"א דאפי' אונס ומפתה הוי זונה ה"ה פילגש וכמ"ש, דלא עדיפא פילגש מאונס ומפתה אף דעדיפא מפנוי' דעלמא, וכן כתב הסמ"ג לאוין פ"ה בלאו דלא תחלל את בתך להזנותה דפילגש ומפותה דין אחד להם דאינן בכלל קדשה יע"ש, ממילא לר"א דאף המפותה בכלל זונה ואפי' האנוסה, ה"ה פילגש, ולפמ"ש ק"ל על הה"מ פרק א' מהלכות אישות ה"ד שהביא ראי' לדעת הרמב"ם דפנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות היא קדשה מהא דאמר בכמה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ועוד מדאמר ר"א פנוי הבא על הפנוי' משמע דאיסור לאו איכא כו' וק"ל בראי' זו השני' דאנוסה ומפותה תוכיח דלכולי עלמא אינה קדשה ואעפי"כ נעשית זונה לר"א כנ"ל וצע"ג]:

ז

ז) עוד כתב ומ"ש כת"ר שיחי' דכיון דסוברים הרואים שבעלה שקידשה אז אף אם באמת לא קידשה לא הוי בעילת זנות, וא"כ אף אם יקדשה הוי מקדש בלא עדים כו' אני תמה למה העתיק כך דבריי והם כחלום בלא פתרון ועמל בעיני להעתיק דבריי שנית הלוא הם בתשובה הקודמת סעיף י"א מבוקשני שלא יעשה כזאת פעם אחרת] וכתב כבודו על דבריי וז"ל בל אדע איך יתרץ בהך דמגרש אשת איש דקיי"ל בבא עלי' דצריכה גט, בוודאי נימא ג"כ כאן דאיכא רואים תו ליכא בעילת זנות אף אם לא קידשה כו' ומאד אני תמה שהרי ישבתי זה בתשובתי הקודמת סעיף י"א [בין ש"ח מרובע] דמדרבנן גם בזה אסור, דאין ראי' מממאנת רק דמשום הא אינה זונה דאורייתא, דאם היא זונה דאורייתא איך יועיל קידושי דרבנן להוציאה מזונה דאורייתא, אבל מ"מ י"ל דאסורה מדרבנן וקידושי קטנה דרבנן מוציאין אותה מאיסור דרבנן אף שלבסוף מיאנה ועקרה קידושי קמאי, מ"מ תחילה לקידושין דרבנן נתכוונו, רק דברי תה"ד מיושבין דמצד זנות דאורייתא ליכא הוכחה גם לר"א ועיי"ש:

ח

ח) אמנם בדברי תה"ד כבר כתבתי בתשובה הקודמת דשוב ראיתי בתוס' יבמות (ט"ז:) שהקשו בשלמא עבד הבא על בת ישראל הוי ממזר דאיכא לאו דלא יהי' קדש אלא גוי מאי איכא למימר ותירצו דממזרות אינו תלוי אלא בתפיסת קידושין דכיון דלא תפסי קידושין הוי ממזר אף דמותר, וכן כתב בתוספי הרא"ש, ולפי זה אזדו כל הקושיות מתה"ד מה שהקשיתי דמה תי' תה"ד דשאני פנוי' דאינה בלאו ואינה אסורה אלא מדרבנן, הא לר"א ע"כ איכא לאו דולא תזנה הארץ כיון דעשאה זונה, ליתא דישראלית הנבעלת לגוי יוכיח דלכ"ע עשאה זונה כמבואר בתוס' (מ"ד.) מסוגיא דפרק כל האסורין דכל שאין קידושין תופסין הוי זונה ה"ה גוי ועבד הבא על בת ישראל עשאה זונה ואפי' הכי מותרת להבעל לגוי מה"ת ולא עברה באל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ודלא כרמב"ן, וגם מה דפשיטא לריב"ש דאי הותר איך נקרא זונה לשיטת תוס' הנ"ל ליתא דהא מגוי נמי הותר ואעפי"כ הוי זונה ומשום דלא תפסי בה קידושין, ולר' אלעזר בעינן קידושין בפועל לא תפיסת לבד אלא כל שלא נתקדשה בפועל הוי זונה, וכן משמע בתמורה דזונה כותית כהן לוקה עלי' משום זונה, אף דביאת היתר בישראל מה"ת ולמה ילקה כהן משום זונה, אלא ע"כ דזנות לא תלי באיסור, ומ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ן דמ"מ ישראלית הנבעלת לגוי כיון דזנות הוא עוברת באל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ, ולאו דמשום איסור הוי זנות, רק להיפוך דמשום הזנות עוברת בלאו דלא תזנה הארץ דקאי אאשה המוסרת עצמה למי שאין לו בה אישות לרבנן, או אפי' שלא לשם אישות לר"א, ומ"מ התוס' שכתבו דאין איסור בישראלית הנבעלת לגוי מה"ת, ע"כ לא ס"ל הא דהרמב"ן, וגם מה שהקשיתי על תה"ד דעבד באקראי ובצינעא ליכא לאו, ודווקא ישראל נושא שפחה או ישראלית נשאת לעבד כמו שתרגם המתרגם וכדברי הרמב"ן, אבל באקראי ובצינעא דומה לארמית דאין בה איסור מה"ת, ג"כ מבואר בתוס' להיפוך, דהא בעבד ניחא להו ובגוי קשיא להו, הנה דלא ס"ל דלאו דלא תהי' קדשה בנשאת לעבד משום דאין בו תפיסת קידושין, דא"כ מ"ש עבד מ"ש גוי, ומשמע נמי דבעבד אפי' פעם אחת הוי לאו, דהא בעבד לא קשיא להו מידי, ואי בפעם אחת מותר גם בעבד קשה בבא עלי' פעם אחת, וכיון שבתוספי רא"ש כתב ג"כ כדברי התוס' ההם ככתבם וכלשונם, מוכח דהרא"ש ס"ל ג"כ כן, ולק"מ על התה"ד, וכל זה כללתי בדבריי בקצרה, אך כתבתי שם יען שתירוץ ראשון עולה גם לשיטת רמב"ן בפרט שתירוץ שני דחוק הוא, שהרי במגרש אמרינן חזקה אף דאיסור חל מסתבר כתירוץ ראשון:

ט

ט) שוב נתיישבתי היות לשון תה"ד מורה דחד תירוץ הוא רק עין השכל יראה דב' תירוצים המה, אך לאחר העיון נראה דחד תירוץ הוא, ולשון התה"ד דחד חי' הוא מכוון, דהנה צ"ל התי' הראשון דשמא לא ירצה בקידושין ונימא בשפחה ג"כ דשמא לא ירצה להפסיד ממונו לשחררה וטפי מפסיד בשיחרור ממה שמפסיד בקידושין אף אם לא ירצה שהרי בידו לגרשה אח"כ, והתירוץ דשמא לא תרצה בו ניחא, דוודאי אם לא תרצה בו איך תתקדש אליו ותהי' אגודה בו כל ימי' אם לא ירצה אח"כ לגרשה, אך התה"ד הא כתב ג"כ דשמא לא ירצה לקדשה, וטעם זה יש ג"כ בשיחרור כנ"ל, אשר ע"כ נראה דסברת התה"ד דאיסור חמור של תורה חזקה שלא יעשה וישחררה אף שהשיחרור הוא נגד רצונו, אבל איסור דרבנן לא זהירי כלל אינשי וכמ"ש הה"מ ריש הלכות אישות, אך במה שיכול להנצל מאיסור מבלי שיצטרך לעשות נגד רצונו ודאי שום אדם אינו חשוד אפי' על איסור קל, דמפורש בחולין (ד':) דאפי' עוברי עבירה ודאי מחליפין חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן להקל האיסור מעליהם, וע"כ במגרש את אשתו דמסתמא מחמת שלא נשאה חן בעיניו גירשה כדכתיב קרא וכשחזר ובא עלי' ונשאה חן בעיניו סתמא אין נגד רצונו הקידושין, וע"כ אף שהוא איסור קל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אף איסור קל, ובשפחה אף דקשה בעיניו השיחרור להפסיד ממונו כיון שהוא איסור חמור ודאי שיחררה, אבל בבא על הפנוי' דעלמא כיון דאפשר לא ניחא לי' בקידושין והוא איסור קל ליכא חזקה, ומעתה דוק בדברי תה"ד ותראה לשונו מכוון, דמ"ש דווקא שפחתו כו' וגם לא יצטרך לומר דבא עלי' לשם קידושין להחשב בנו לא הוי חזקה דאיסור חמור וגם אולי לא ירצה לקדשה, ובדבר שנגד רצונו לא אמרינן חזקה באיסור קל, ומה שסיים דכל בעילת שפחה בעילת זנות, מה"ת, דאם הי' רק דרבנן הי' אמרינן שלא ירצה להפסיד ממונו בשביל איסור קל, וע"כ בפנוי' דעלמא סיים דשמא לא ירצה בקידושין, ופנוי' אינה אסורה ד"ת, וכיון שהוא רק דרבנן ונגד רצונו לא זהירי כולי אינשי וליכא חזקה, רק תחילת דבריו שכתב דשיחרור בדידי' לבד תלוי, אינו מובן, דאפי' הי' תלוי כם בדידה, הלא בדידה נמי איכא איסור תורה, שהרי ראיית הרא"ש הוא מדאמרינן בגיטין (מ'.) איסורא לעבדא לא ספי, מיהו הא קשה אפי' אמרת דשני תירוצים הם, וצ"ל דלרווחא דמילתא נקט:

י

י) ועל מ"ש דהכא שנתרצו לנשואין א"כ ודאי אסורה לחילוק קמא של התה"ד (ולפי מה שהביאותי עתה דהוא תירוץ אחד, הרי לדעת תה"ד לגמרי אסורה, דכיון דמתרצים בנשואין דומה למגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאף דאיסור קל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות] וכתב כת"ר דלדעתו הענין בהיפוך כו' והאריך וקשה עלי להעתיק כל לשונו, והנה אודיעו כי בגב"ע אין שום רמז ממנה שלא היתה רוצה להנשא עד שישיג הפערמאלנאשטש, גם מ"ש בדף שאח"ז דגם בשעת הקנין הי' כך המדובר ביניהם, אדרבה בגביית העדות מבואר שבשעת הקנין לא ידעה מזה כלל שלא תוכל להנשא תיכף, כן מבואר שם במאמר האשה דאבא בעצמה:

יא

יא) ובגוף הדבר שהאריך איך תתקדש אשה יהודית למומר, תמה אני, אטו פאס עושה אותו יהודי או מומר, וגם מה שאמר שמפחדת איני יודע למה תפחד יותר אם תהי' כוונתם בשעת ביאה לקידושין יותר מאם יהי' כוונתם לזנות בעלמא, אפשר יוכל להיות שלא תרצה להתקדש לו שמא יתוודע הדבר שהוא מומר ותצטרך להפרד ממנו ולא תרצה להיות מקושרת בו, ודברים אלו לא כתבם כת"ר, ואנכי אינני בקי בזה בטוב, ובגב"ע אין שום רמז שהיא לא רצתה להנשא אליו תיכף לאחר שנודע לה שהוא מומר, ובדידי' ודאי לא הוה קפידא אם יקדש בסתר, כי אף אם יתוודע שהוא מומר הלא אז בלא"ה לא יוכל לישא יהודית אחרת, ואם יסע למקום שאין מכירין גם היא תוכל ליסע שמה, והנה אף אם הי' קפידא בדידה מ"מ כיון שהי' הרבה פעמים וחמור מאיסור תורה, שוב דומה לבנו משפחתו כנ"ל ואף הרמב"ם מודה, ושאני בנו משפחתו להרמב"ם לא חמיר איסורא כנ"ל בתשובה הקודמת, או כדברי תה"ד דשמא לא מצי מוקי אנפשי', ומ"ש כת"ר דאולי בכל פעם לא יתרצה רק לאותו פעם, הנה בדברי האשה מפורש שראתה שרוצה לדור עמה כך, וגם בדידי' הא קי"ל הוכיח סופו על תחילתו בגט דאמר כתבו, דכיון דהי' קצת גילוי שוב אמרינן הוכיח סופו כמבואר בפוסקים, וכ"ש דתחילה בא עלי' וכן אח"כ כמה וכמה פעמים ודאי הוכיח סופו, שגם בתחילה הי' דעתו על תמיד. וזה אין שום ספק שכך הי' דעתו תחלה לדור עמה כך עד שישיג הפאס:

יב

יב) מ"ש כת"ר שמ"ש טעם על היתר מלך בפילגש משום שאסורה לכל איש, כן כתב מהרי"ט וב"ה שכוונתי לדעתו הקדושה, ומה שנדחק כת"ר להקשות על מהרי"ט דא"כ מה מוכיח הרמב"ם מהיתר השפחה כנענית לעבד עברי דישראל מותר בשפחה מה"ת, דילמא מ"מ אסור כמו כל פילגש ובעבד לא התירה תורה כי אם שתידור על דעת רבים שלא תבעל לאחר, הנה יש להקשות בדוחק מעולם לא שמעתי, ויש ליישב ג"כ שתוכל לומר מאיס עלי ואז יהי' מצוה להשאל על נדרה, שהרי הרמב"ם הוא הסובר במאיס עלי כופין אותו לגרשה שאיננה שבוי' שתבעל לשנוי לה, וה"נ אף ששפחה היא, מ"מ אינה שבוי' ומצוה לישאל על נדרה, ולדבר מצוה יש לה התרה:

יג

יג) מה שהקשיתי להרמב"ם איך מותר שוטה בפיקחת וכן להיפוך, וכתב כת"ר מדברי ריב"ש סי' קצ"ג דכיון דדרך נישואין אף דלא מהני מידי אינו זונה אפי' לר"א, הריב"ש לא כתב כן לר"א ולא לרמב"ם רק בממאנת כיון דלשם קידושין נתן, אבל בזה שיודע שאין הקידושין כלום איך יחשב זאת כוונה והוא בעצמו יודע שאינו קידושין כלל וכשם שפסיק רישי' ולא ימות חשוב מתכוין אעפ"י שאינו מתכוין כיון שיודע שיהי' כן חשוב כמתכוין, כמו כן להיפוך כשיודע שלא יהי', שמתכוין חשוב כאינו מתכוין, וזה טעם הרשב"א במקדש ואין עדים בבית רק הכמין עדים אחורי הגדר אפי' אמרה הן אינה מקודשת ואפי' היא ראתה את העדים רק הוא לא ראה אינו קידושין, וכן פסק בש"ע סי' מ"ב, ואף דבדידי' ליכא טענת משטה, דלמה הי' לו להשטות בה, בשלמא בדידה איכא למימר כמו בממון דבתבעו מצי למיטען כשם שהשטית בי כו', ה"נ תוכל האשה לומר כשם שהשטית בי לקדשני מה שלא עלה על לבי בפרט בלא עדים, כך השטיתי בך, אבל בדידי' מאי איכא למימר, רק הוא הדבר דכיון שידע שאין הקידושין כלום לא חשוב כוונה כלל, והריב"ש לא כתב רק להתוס', דבכה"ג לא גזרו חכמים שכל מה שיכול לעשות בנשואין אלו עשה, אבל איך יועיל זה להפקיע איסור תורה:

יד

יד) אשר הקשיתי באות כ"ו על הרמב"ן ובאמת אינו קושייתי רק ראיית הה"מ להרמב"ם, ממילא הוא קושיא להרמב"ן וידיעת ההפכים אחד] ממה שאמרו בכמה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכתב כת"ר כי להרמב"ן אין היתר רק או ע"י קידושין או שיתרצו שניהם בפילגש, הנה במקדש בפחות משוה פרוטה ששניהם יודעין שאינם קידושין, הרי נתרצו בלא קידושין דהיינו פילגש:

טו

טו) אשר חדשתי באות כ"ט לשיטת הה"מ דפנוי' בעשה, וביאר הריב"ש דהבא עלי' לשם אישות עובר בעשה כמו הלובש טלית בלא ציצית, ואמרתי דכי היכי דטלית בלא ציצית כשאי אפשר לו לעשות ציצית אינו עובר בעשה ומותר ללבוש בלא ציצית וכן בית בלא מזוזה, וע"ז השיב כ"ת דשם ביאר המרדכי דלא כתיב לא תלבש בגד בלא ציצית, וכאן יליף המ"מ וריב"ש מקרא דכי יקח ובעלה דאסור לבעול אשה עד שיקדשנה, ואנכי לא ראיתי כן בהה"מ, וז"ל הה"מ והבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ובעלה, כשירצה לבוא עלי' יהי' באישות עכ"ל, ואין זכר לאיסור, ואם הי' איסור והקידושין מתיר, מה זה המשל שהמשיל הריב"ש לטלית בלי ציצית, ובאמת אם הי' כתיב וקדשת ובעלת הי' המשמעות דבלא קידושין אסור לבעול, כהא. דחולין (ל"א.) מה שאתה זובח אתה אוכל, וכשמתה בלא שחיטה מלבד לאו דנבילה איכא איסור עשה דאינו זבוח כמ"ש התוס' שבועות (כ"ד:) ואף דמשמתה אי אפשר עוד לשחטה, אך באמת מקרא דכי יקח לבד לא הי' ראי' שיהי' הקידושין חיוב עשה, ובאמת דעת הרא"ש פ"ק דכתובות דליכא עשה דקידושין, אך הרמב"ם שכתב ולקוחין אלו מ"ע, ביאר שיטתו בספר המצוות רי"ג וז"ל הוא שצונו לבעול בקידושין ולתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וזו היא מצוות קידושין, והרמז עליו כי יקח איש אשה ובעלה והנה הרמב"ם כתב רק דמצוות קידושין נרמז בכתוב הזה, אך העיקר מקובל מפי משה וכמ"ש בהקדמת פירוש המצוות שיש דינים מקובלים מפי משה אין ספק בהם, וכשאין להם רמז בתורה יקרא הלכה למשה מסיני וכשיש להם רמז הוא דאורייתא יע"ש, וזהו שכתב בס' המצוות וזו היא מצוות קידושין, והוא ממה שאמרו ריש האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו מצוה בה יותר מבשלוחה, הנה למדנו שהקידושין מצוה ויש רמז מכי יקח איש אשה ובעלה. והוא מדינים המקובלים ממשה, ויש רמז מכי יקח, וע"כ הוא תורה ונמנה במנין המצוות, ומהא דהאיש מקדש נלמד שהוא מצוה גמורה דבמצוה שהוא רק מתיר לא שייך בו לכתחילה ודיעבד כמ"ש בתוס' נדה ( ) לענין טבילת בית הסתרים דכיון דבדיעבד כשר בלא טבילת בית הסתרים והוא מתיר לבד, אין שייך לומר דלכתחילה יהי' מצוה, ה"נ אם הקידושין יהי' מתיר לא יהי' שייך שלכתחילה יהי' המצוה בו, ואף שיש לחלק קצת, מ"מ לא מצינו במצוה שהוא מתיר דלכתחילה יהי' המצוה בו, ובוודאי שהוא מצוה, ובוודאי הרמז לבד נוכל לפרש מתיר או מצוה, אך קבלת חכמים תכריע שהוא מצוה, וע"כ כתב הריב"ש שהוא כלובש טלית בלא ציצית:

טז

טז) והנה כעת עיינתי שנית בריב"ש וראיתי שדימה ג"כ הבועל בלי קידושין לאוכל בלי נט"י, ולכאורה נראה שנט"י מתיר, שכן נראה מדברי רמב"ם פי"א מהלכות ברכות, אך הנה בהא דפרק אלו עוברין (מ"ו) לנטילה ד' מילין כתב הרבינו יונה פרק הי' קורא דאם אין לו לפניו כשיעור ד' מילין ולאחריו מיל מים מותר לאכול בלי נטילה כלל, והובא בב"י סי' קס"ג וכן כתב שם בשם הרוקח, ואם הנט"י מתיר מה בכך שאין לו מים, הלא האיסור במקומו, ואין לומר כמו שמצינו באיסור פת של עכו"ם די"א במקום שאין פת ישראל מצוי מותר לאכול פת של עכו"ם, הלא מבואר ביו"ד בב"י הטעם דלא חמיר פת של עכו"ם מדמאי דמאכילין עניים דמאי, אבל נט"י הא חמיר מדמאי, דאין מברכין על הפרשת דמאי ואילו על נט"י מברכין, אך עיקר הטעם משום דנט"י מצוה ולא מתיר, וכשאינו יכול לעשות המצוה אין איסור האכילה, ואפי' לדעת הערוך דכשאין לו מים כורך ידיו במפה דווקא אין ראי' להיפוך דשאני הכא דלעולם אפשר לכרוך ידיו דאטו בגברא ערטילאי עסקינן, ואמנם כי הב"י כתב הטעם דכיון דאין לו מים הוה לי' כהולכים במחנה דפטורים מנט"י, ולדבריו אין ראי' כל כך, אך יש עוד ראי' מהא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא, מבואר דשייך בנט"י לכתחילה ובדיעבד, והרי בתוס' נדה ( ) כתבו דבטבילה לא שייך לכתחילה ודיעבד כיון דאינו מצוה אלא שיטהר האדם, וה"נ הא אין מצוה אלא שיטהרו הידים, אלא ודאי נט"י לאו טהרה לחוד אלא טהרה של קדושה כדכתיב והתקדשתם אלו מים ראשונים וא"כ מהיכי תיתי לומר שהוא מתיר ג"כ, ובוודאי כשיכול ליטול ידיו ואינו נוטל נתהפך לו להיפוך קדושה כדכתיב אל תגע בי כי קדשתך ונקרא כל קדושה לגנאי, וע"כ כאילו אוכל לחם טמא, וכמו מי שיכול לענג את השבת ואינו מקיים דאיתהפך לי' עונג לנגע, אבל כשאין לו מים נהי שאינו מקיים מצוות והתקדשתם עבירה לא עביד, ובקידושין נמי דכתב הרמ"א דנוהגין לקדש בטבעת ויש לו מקור בתיקוני זוהר, הרי דשייך בי' לכתחילה ודיעבד, ומוכח דמצוה הוא, וא"ת שמא תרתי נינהו מצוה ומתיר, הא מה"ת נינהו תפשת מרובה לא תפשת:

יז

יז) מה שהקשה על הה"מ דקידושין מ"ע דכי יקח דיליף הגמ' הרבה דרשות, הא איצטריך על זה, לפמ"ש לעיל מס' המצוות דבקרא רמז לבד והעיקר מקובל ממשה וא"צ קרא לזה, והרמב"ם כתבו כדי שיהי' נמנה במנין המצוות:

יח

יח) ואשר פירשתי בזה סוגיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש, ומקשה תינח דקדיש בכספא, ואינו מובן דגם בקידושין של כסף יהי' הביאות של אח"כ בעילות זנות, ואמרתי עפ"י תשו' הרא"ש בעל מנת שלא תנשאי לפלוני אין תקנה להתיר לאותו פלוני ע"י גט אחר כיון שעדיין לא נתבטל גט הראשון, ה"נ כל זמן שלא נתבטלו הקידושין שלא מיחו חכמים אי אפשר לקדשה קידושין אחרים בלא תנאי, ונמצא בשעת ביאה אין איסור דאי אפשר בקידושין, וכתב כבודו דז"א שהרי הרא"ש כתב דבגירושין יש תקנה שיחזור ויקדשנה ויגרשנה בלא תנאי, ה"נ הלא יש תקנה שיגרשנה ויחזור ויקדשנה בלא תנאי, והנה חשב מעלתו שטעיתי כתינוק בן יומו, ואין הדבר כן, כי איך יגרשנה ואפשר שלא תתקדש אליו עוד, כהא דפרק האומר (ס"ב:) בבעיא דר' אושעיא נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה, וכיון שעתה היא בחזקת מקודשת איך תאמר שמחוייב לגרשה כדי שתתקדש אליו אח"כ בלא תנאי ואפשר שלא תרצה אח"כ כנ"ל ויתבטל המצוה לגמרי, אך אף אם הי' ידוע שתתרצה להתקדש לו הי' אסור לגרשה כדי לקדשה קידושין אחרים דהוי מעביר על המצוות, מאחר שהקידושין מצוה והוא מעביר מקידושין אלו לקידושין אחרים, ואין מעבירין על המצוות הוא דאורייתא כמ"ש רש"י יומא (ל"ג.) בסוף העמוד, וכן משמע בתוס' בכמה מקומות, וכ"ש לדעת הלבוש שבתשו' מהר"ם לובלין סי' קנ"ג ואין להאריך:

יט

יט) עוד כתב ובעיקר מה שכתב דהמקדש בביאה אדעתא דרבנן הוא הגורם בעצמו לעבור ולבעול בעילת זנות במה דמקדשה אדעתא דרבנן, ודאי ז"א, דהרי כל זה הוא תק"ח שיאמר בשעת קידושין כדת משה וישראל עכ"ל, הנה אף אי יהיבנא לי' כל טעותי' שכך היתה תק"ח לומר כדת משה וישראל, מ"מ מדאורייתא עובר על מ"ע, ובסדין בציצית דאסרו חכמים לעשות ציצית, ואמר עלה ביבמות (צ':) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה והקשו בתוס' הלא קום ועשה הוא מה שלובשו בלא ציצית ותירצו דהחיוב חל אחר הלבישה ואז שוא"ת הוא] הרי דאף דאי אפשר לו לעשות ציצית מתקנתא דרבנן וזה שוא"ת שלא לעשות ציצית ושוב מותר ללבוש בלי ציצית כדברי המרדכי, ומה הקשו התוס' והתוס' וכן המרדכי שניהם כתבו הדברים בשם ר"י] אלא ודאי כיון דמדאורייתא יכול לעשות ציצית עובר מה"ת בעשה, וכן עוד שם בתוס' (צ"ג) בהא דמותר לתרום שלא מן המוקף לצורך עונג שבת ומייתי עובדא דר' ינאי דאייתי לי' אריסא כנתא דפירי בשבת ותרם מע"ש שלא מן המוקף כי לא הי' יכול לתרום בשבת מן המוקף דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, והקשו בתוס' איך יכול לתרום שלא מן המוקף בע"ש,, דאיסור לתרום שלא מן המוקף דאורייתא ומדאורייתא הא יכול לתרום בשבת, הרי דאף שאם לא יתרום מע"ש לא יוכל לאכול למחר שלא יוכל לעשר מתקנתא דרבנן ומשום עונג שבת הא מותר לתרום שלא מן המוקף מ"מ אסור מדאורייתא כיון דמדאורייתא יכול לתרום, וה"נ כיון דמדאורייתא יכול לקדש בלא תנאי עבר אדאורייתא וחכמים לא יכלו לעקור כיון דקום ועשה הוא הביאה, נמצא דבמה שנתבטל הקידושין למפרע עבר אעשה בקום ועשה ולא, מהני לי' תקנתא דרבנן כלל, והבן בשני הדמיונות הנ"ל כי דומה ממש להתם:

כ

כ) אך אפי' לדעת השאג"א שחולק על התוס' ותופש דלבישת הטלית הוי קום ועשה ומ"מ מותר הלבישה כיון שאסרו חכמים עשיית הציצית שוב מותר הלבישה כדברי המרדכי, מ"מ יש ראי' [לכאורה] מריש ביצה דתנן השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה, ובה"א לא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן מבע"י, וקשה הא לא כתיב לא תשחט בלא כיסוי אלא וכסהו בעפר, וכיון דאין לו עפר לכסות למה יאסר השחיטה, מ"ש מהא דכתב המג"א דכשאין ציצית נמצאים בעיר מותר ללבוש בלא ציצית אלא ודאי כיון דמה"ת מותר לכסות אף בלא עפר מוכן ואפי' בלא דקר נעוץ דהוי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה, והא דבעינן דקר נעוץ משום שיהי' מוכן מעיו"ט כמבואר בסוגיא ובתוס' שם, ע"כ כששוחט ואינו מכסה הוא מבטל עשה, ובסדין בציצית עקרו חכמים העשה ולא רצו לאסור לבישת ד' כנפות של סדין, אבל בכיסוי הלא יכול להכין מעיו"ט, וה"נ במקדש בביאה אדעתא דרבנן ואח"כ הזדמן שעקרו חכמים הקידושין עבר על עשה למפרע וחכמים לא עקרו העשה כלל, שהרי יכול לקדש בכסף ולא יהי' עקירת עשה כלל כנ"ל ודו"ק:

כא

כא) ואף שלכאורה זה ראי' טובה לדבריי לא אעשה שקר בד"ת ת"ו, ובאמת לאו ראי' כלל דהא כסהו הרוח פטור לכסות ואם חזר ונתגלה תלוי באיבעיא דיש דיחוי אצל מצוות דבשעת כיסוי ונדחה ממצוותו, וע"כ כסהו הרוח לאו מצוה מדקרי לי' דיחוי, ולמה לא יהי' מחוייב לגלות ולחזור ולכסות, אלא ודאי מצוות כיסוי כדי שלא יהי' דם העוף מגולה, ועי' רמב"ן בפי' התורה שפירש משום דסתם חי' ועוף נשחטין במקום שניצודין במדבר והקפידה התורה שלא יהי' שם דם מגולה, ואין זה דומה לציצית ומזוזה שהם קנין מעלה, וכשאי אפשר לו לעשות ציצית ומזוזה מותר ללבוש ולדור בלא ציצית ומזוזה, דהבגד בלא ציצית אין כאן חסרון אלא שאין כאן מצוה, וכשאינו לובש ג"כ אין מצוה:

כב

כב) ובהכי ניחא ליישב דברי רמב"ם פי"א מהלכות ברכות שחילק דבמצוות שהם חובה מברכין בלמד ובמצוות שהם בדברי רשות כמו שחיטה ונט"י מברכין בעל, ובכיסוי כתב ג"כ שמברכין בעל שהוא דברי הרשות, וקשה מ"ש מציצית ומזוזה דג"כ אם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור מציצית ואעפי"כ מברך בלמד, דמ"מ כשלובש שוב הציצית חובה, וה"נ כששחט שוב הכיסוי חובה, וכ"ש הוא דבציצית עדיין בידו לפטור ממנה, ולאחר ששחט אין עצה לפטור מכיסוי, אך להנ"ל דמצוות כיסוי לסלק החסרון וכשאינו שוחט ג"כ אין כאן חסרון, והוא רשות, דאין הפרש בין שאינו שוחט בין שוחט ומכסה, דבשניהם אין דם מגולה ואין עליו חיוב יותר אף לאחר ששחט, שהרי אם כסהו הרוח ליכא מצוה ואעפי"כ נפטר, ואינו דומה לציצית, דכשעושה ציצית מצוה, אבל כשאינו לובש אינו מתקן כלים, דלבישה אף בלא ציצית אין עבירה כלל:

כג

כג) נחזור לענינינו, שאם הי' תק"ח לקדש אדעתא דרבנן הי' נ"ד תלוי במחלוקת התוס' עם השאג"א, ולדברי התוס' דברינו נכונים, אך אף להשאג"א, הנה לא ראיתי בשום. מקום שתיקנו חכמים לומר כדת משה וישראל, וברמ"א סי' כ"ז וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל וכן נוהגין לכתחילה, ומעלתו כותב שזה תק"ח, אתמהא, רק ששמו חכמים דעת האדם כן, ואם רוצה לקדש סתם אין עושה שום איסור, וכשמקדש על תנאי ונתבטל הקידושין עובר על מ"ע למפרע, ומ"ש דאף בקדיש בביאה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקידש שלא על דעת חכמים, דבאמת אינו מחוייב לחשוש שמא יפקיעו חכמים את הקידושין, ומדברי תוס' שבת אין שום ראי' כמובן:

כד

כד) עוד כתב ומ"ש כת"ר דבנ"ד דאיכא ספיקא דאורייתא מספיקא דדינא כו' וכתב כת"ר דבתשו' נוב"י מהד"ת סי' קל"ב החליט וכתב דרוב הפוסקים כהראב"ד והרמב"ן, והוא פטימי מילין, כי התשובה הזאת אינו מבעל המחבר נוב"י רק מבן המחבר ואף גם הוא לא כתב דלרוב פוסקים אינה אסורה מדאורייתא, רק דלרוב פוסקים אינה בלאו דלא תהי' קדשה, כי גם הראב"ד לא כתב אלא שאינו במלקות ולא בלאו, והתשובה הוא שם להכשיר העד, דכיון שלא עבר בלאו וגם אינו רשע דחמס אינו נפסל מה"ת, וכל זמן שלא הוכרז עליו הוא כשר, אבל מ"מ הלא לדעת כמה פוסקים הוא בעשה דכי יקח, ולענין אם נאמר מה"ת יפה כתבתי דהוא ספיקא דדינא, בפרט לפי מה שביארתי לדעת הרמב"ם דפילגש אסורה בלאו, וגם בררתי שלשיטה המחוורת בש"ס דקאי עלה בעשה, גם מ"ש בשם התשו' מבן המחבר נוב"י דלפי פשוטו פילגש אצל העולם בלי קידושין, אינני יודע מנין לו זה, ופשט המקרא דבפילגש בגבעה דבקידושין, דקרי לה אשתו ולהאיש אישה ולאבי' חותנו, וראובן שבא על פילגש אביו קרי לי' בש"ס ומדרשים בא על אשת אביו, וזה ידוע גם לפשוטי עם:

כה

כה) עוד כתב מעלתו ומה שמדמה כת"ר כו' לא קרב זא"ז כלל דהוי ענינים שונים, דמיונות כאלה ירבו בישראל, והוא ענין נפלא, ועיין בספר מלא הרועים אות א' בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחודש ד' שמדמה מעשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו למעשה דחשו"ק:

כו

כו) עוד כתב רו"מ מה שהקשה כת"ר מקטן שהשיאו אביו ובא עלי' משהגדיל דאמרינן שקידשה שלא תהי' בעילת זנות, וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל ולא אמרינן שיחדה לו, כבר כתבתי לתרץ עפ"י דברי הריב"ש דשאני התם הואיל דנחית לקידושין לא אמרינן שיחדה לו עכ"ל, ואנכי לא כן הקשיתי, אלא אפי' אמרת שקידשה, הרי בכלל קידושין היחוד, דכיון שקידשה הרי מיוחדת לו ובשעה שקידשה בפחות משוה פרוטה ג"כ יחדה לו, ואי אמרת דמיוחדת אינו בעילת זנות, איך נוכיח שקידשה משום חזקה זו, דכיון שיחדה לו אינו בעילת זנות אף בלא קידושין, ואם תאמר משום שנחית לקידושין, א"צ לחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא ע"כ דאף המיוחדת בעילת זנות מקרי:

כז

כז) עוד כתב רו"מ ומה שהביא בשם הצ"צ דבזמן הזה דלא נהגינן בפילגש פשוט לכל אדם דכל בלא קידושין הוי בעילת זנות, וזה שלא כדברי הנוב"י מהד"ת סי' ק"ל, ליתא דהנוב"י לא כתב אלא דרוב העולם אינם יודעים שהוא קדשה מה"ת, שפשוט אצלם פילגש בלא קידושין, ומ"מ מדרבנן אפשר אסורה וכמ"ש הריב"ש לדעת הראב"ד דאף דפילגש שבכתוב בלא קידושין מ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא, ומ"ש הריב"ש דלדעת הראב"ד אפשר אסורה בעשה, צ"ע דא"כ איך עברו כלב וגדעון בעשה, ומ"מ דברי מהר"ש בן הנוב"י אין מכריעין אצלינו כלל, והעיקר אצלינו לתפוס בספק איסור תורה ובהרבה פעמים חמיר מודאי איסור תורה, ולומר שדעת המון אינו כך מנין לנו לומר כן, וא"כ אסורה כמו בנו משפחה דהוי ב"ח לדעת הרא"ש, ואפי' הרמב"ם לא פליג אלא משום דאינו מרויח כמ"ש, או כדברי תה"ד דאפשר לא הוי מצי מיקום אנפשי', וגם יש לאסור משום דרוצים בנישואין, ודומה למגרש ואח"כ נתייחד עמה כנ"ל שבארנו שדברי תה"ד חד תירוץ הוא, מיהו בזה אולי יש קפידא בדידה שמא יתוודע ותהי' צריכה להפרד ממנו, וגם בזה אינני בקי, ובגב"ע לא נזכר שום רמז מדידה, ובל"נ אשלח לו העתקה מהגב"ע, וגוף הגב"ע שלו נאבד, רק העתקה נשתיירה אצלי, וגם להרב מהר"ח ממאסקווע שלחתי העתקה, וכמה דברים שנדמה לו בזכרוני מהגב"ע יראה בגב"ע שאינו כך, לבד דבר אחד שאחר הפסח בשעה שהכה אותה ושאלו אותו איך יעשה כן לאשתו, השיב שאיננה אשתו כו' זאת ראיתי, ולא עלה בדעתי לבנות יסוד על שיחה בעלמא חוץ לב"ד דרך כעס:

כח

כח) ובאמת אם הי' הבעל אומר בב"ד בתורת עדות שהיא זונתו, הי' זה צד גדול להקל, שהרי כתב הריא"ז בנתייחדה והוא והיא אומרים שלא נבעלה נאמנים ומשום דאינו אלא ספק שמא נבעלה נאמנים לומר שלא נבעלה, והטעם נראה דע"א נאמן באיסורין, ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים הרי הגמ' בקידושין (ס"ה.) מקשה, אהא דמקדש בע"א ושניהם מודים אין חוששין לקידושין, מה דעתך דיליף דבר דבר מממון אי מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים, ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים, ומשני בקידושין חב לאחריני והבעל שאומר שמעולם לא היתה אשתו אינו חב לשום אדם, ואי מממון יליף יועיל הודאת הבעל שאיננה אשתו ושוב ע"א נאמן באיסורין, דמממון ליכא למילף כנ"ל, וזה טעם התשו' מיימוני שנתלבט בו השב שמעתתא בשמעתא דע"א נאמן באיסורין בחנם, וה"נ ספק הוא שמא לא הי' עידי יחוד, וכיון דספק הוא נאמן הבעל, אך בנ"ד שהי' דרך שיחה בעלמא שלא בב"ד, וכה"ג בממון לא הוי הודאה כלל, וגם האמתלא בצדו שרצה להצדיק עצמו כפי דעתו המשובשת שכשהיא זונה מותר להכותה:

כט

כט) מה שרצה מעלתו לחשוב לספק שמא לא נבעלה לו ואף שילדה שמא זינתה עם אחר והטבילה לנדתה הוא רק עפ"י נשים ואפשר ג"כ הי' כדי לזנות עם אחר רק מפי' אנו חיין והיא אומרת שלא לשם קידושין, בודאי אינו מיגו כלל, שהרי הוחזקה כאיש עם אשתו, רק שאומרת אמתלא שלא היתה יכולה להנשא לו ודר עמה בלא קידושין, ע"כ אמרה שהוא בעלה, ואם באמת לא דרו יחד למה אמרה שהוא בעלה, ואם תאמר שרק קריבות הי' לו עמה כעובדא דחוות יאיר וגוף המעשה לא הי', הנה מי יאמינה לדבר זה כי עשו קריבות כו' ומחמת זה אמרה שהוא בעלה, ולגוף המעשה שלט ביצרו כפלטי בן ליש, ובעובדא דחוות יאיר בתולה היתה ואמרה ששמרה בתולי' כמו שמפורש שם בחוות יאיר, אבל בנ"ד מי יאמינה בזה, ואמתלא בעינן המתקבלת לב"ד, ועוד ככי זה מיגו שתאמר שהיתה מופקרת והרתה לזנונים ובוודאי שתאמר שהרתה מאיש המיוחד לה ורצתה להנשא לו ודאי אין בזיון כל כך וכמבואר לשונה בעצמה בגב"ע:

ל

ל) על אשר השיב על מ"ש בשם השאג"א, א"צ להשיב מאחר שהוא נמשך אחר דבריו הקודמים אשר כבר יתבאר סתירתם מכל צד:

לא

לא) אשר הוכחתי מתוס' יבמות (קי"ח.) דאף דאמתלא מהני לעקור דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנת בדבר, דאל"כ למה לא תהי' עכשיו נאמנת בדבר, וכת"ר דוחה דשאני התם דאמרה לא מת בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הם דברי תימה לפענ"ד, שהרי מה שאמרה לא מת אין לה נאמנות דתלינן דלשנאה דצרה מיכוונה, ומה"ט מתירין צרתה להנשא משום דצרתה אינה נאמנת להכחיש דמחמת שנאה אומרת כן, וכשם שאינו עדות לאסור צרתה, כמו כן לא יהי' עדות לאסור עצמה, ולא דמי לאשה האומרת מת בעלי דצרתה אסורה ואעפי"כ היא עצמה מותרת להנשא, דדבר זה מפורש בירושלמי דמתוך שיודעת שלא עשו דברי' אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת, והיינו כשנשאת אח"כ ראי' שאמת כדברי', שהרי יודעת שלא האמינוה אצל חברתה ואעפי"כ נשאת, או אפשר שמתחילה ודאי היתה יודעת שלא יאמינוה אצל חברתה וע"כ נאמנת אצל עצמה, אבל זו שאמרה לא מת לא לאסור א"ע באתה, דבלא זה מי יכריחוה להנשא, ועוד ממנ"פ אם תלינן שיודעת בוודאי הדין יודעת ג"כ דצרתה אינה נאמנת עלי' להתירה רק לאסור צרה באה ואין לה נאמנות גם אצל עצמה מדין עדות:

לב

לב) ועוד דהמעיין בהר"ן ברפ"ק דמציעא יראה דהא דהאומר לא מת נאמן להכחיש עד הראשון האומר מת, לאו משום דהשני נאמן בתורת עדות, דעד אחד בדבר שבערוה אינו נאמן אלא דמשווי לסהדותא קמא כמאן דליתא דהוי ע"א בהכחשה, ואין זה בכלל אם לא יגיד דנפקא לן מינה כיון שהגיד כו' דזה בעדות כדכתיב והוא עד אם לא יגיד, אבל זו שאומרת לא מת שאינו בתורת, עדות כלל, רק שפועלת שהב"ד לא יאמינו לראשונה שאמרה מת אבל היא עצמה אינה בגדר עדות כלל, ולא שייך בה כיון שהגיד כו' וכ"ש הכא שבשעה שאמרה לא מת לא הי' שום עדות עלי' להתירה שצרתה אינה נאמנת עלי' ובעצמותה שלא להכחיש אחרת שאומרת מת אין לה נאמנות כנ"ל, ולא הי' שייך בה אז תורת עדות כלל וכלל עד שאמרה בעצמה מת דאז תרצה לאוסרה ע"י דברי' הראשונים, והרי לא חל עלי' תורת עדות עד שחזרה בה וביטלה דברי' הראשונים:

לג

לג) ואשר כתב כת"ר דדומה ממש לעובדא דחוות יאיר "שהתיר" אפי' הודית שבא עלי' ז"ל החו"י "ואפשר" שאפי' הודית שבא עלי' כו' ולמה נעשו לו ספיקות לוודאין דהוי מקדש בלא עדים] דהכא טבלה לנדתה כאשר הודית בעדים, ואם הי' עדים שנתייחדה עמו בליל טבילתה אין לך עדים גדולים מאלו, ומעלתו לא השיב ע"ז כלום רק האריך בדבר שפתים, ומלבד זה יש חילוק גדול בין עובדא דחוות יאיר דשם לא הוחזקו שלשים יום שייחד עמה בעלה, ובמה שלנה עמו בבית אחד אין זה עדים על הביאה והוא כמו יחוד פנוי' דעלמא, אבל הכא שהוחזקה יותר משלשים שדרים יחד ע"י נשואין, ונהי שנותנת אמתלא על הנשואין אבל החזקה שדרים יחד לא נסתרה כלל כאשר באמת אומרת גם עתה שדרה עמו כאשה עם בעלה שפיר חשוב עדים מחמת החזקה, רק כשלא הי' שם עידי יחוד תלוי במחלוקת הרא"ה עם שאר פוסקים, אבל אם הי' עידי יחוד דלכולי עלמא הוי עידי ביאה בדרה עמו כאשה עם בעלה כמפורש בנדה ( ) בפרק יוצא דופן גם זו כן:

לד

לד) ואשר כתב כבודו שגם בבואו הנה להתייהד הוא מחלל שבת ושכור ריק ופוחז וגם היא היתה משרתת בבית בעה"ב שאינם זהירים מחילול שבת ובב"ח ומכל דבר איסור, וזה באמת צד גדול לסלק החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ותמיהני איך לא נכתוב זה במכתבו הקדום, והנה הרמ"א סי' ל"ג בהא דפנוי הבא על הפנוי' די"א דחוששין לקידושין דשמא בא עלי' לשם קידושין דחזקה אאעבב"ז כתב הרמ"א אבל אם הוחזק לזנות כו' ובסי' קמ"ט גבי המגרש את אשתו ולן עמה בפונדקי לא מחלק בזה כלל, ובתה"ד שממנו מקור דין זה מביא בשם סמ"ג בדין המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל שחזקה על בני ישראל הכשרים שאין עושין בעילתן בעילת זנות, וגם זה לא העתיק הרמ"א, והנה בחולין (ד'.) מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו חזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וע"כ במגרש ולנה עמו בפונדקי דמסתמא לא איכפת בקידושין, וגם לא שייך לומר לא ניחא להו ליאסר בקרובים שכבר נאסרו מנשואין הראשונים אמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואף שנחשד על זנות והוא מומר לזנות לתיאבון דלא משכחת שיהי' מצוי לו לזנות בהיתר כגון שהי' עדים ופירש שלא לשם קידושין דמ"מ אולי לא ניחא להו ליאסר בקרובים או כיון שאינו רוצה בה שתהי' אשתו קשה בעיניהם הוצאת הגט, וכיון שלא נחשד רק על לתיאבון ובהא דכבר היתה אשתו רק ששנאה ושלחה ועכשיו שאוהבה מסתמא לא איכפת לי' בקידושין אכתי איכא חזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, אך בפנוי הבא על הפנוי' דלא שייך לא שביק היתירא וכו' כטעמים הנ"ל, ע"כ אם רגיל לזנות אזדא חזקה הנ"ל, ובמקדש בפחות משוה פרוטה נראה דעת הסמ"ג דאף דתחילה חזינן שרצה לקדשה אולי עכשיו אין רצונו בה ולא ניחא לי' ליאסר בקרובותי' ע"כ דווקא בנ"י הכשרים כו' ורמ"א השמיטו, דע"כ הסוברים דלא כר"ב ופנוי הבא על הפנוי' אין חוששין לשם קידושין. ע"כ טעם המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל משום דתלינן כשם שבתחילה רצה לקדשה כמו כן עכשיו, וא"כ שייך בה חזקה דלא שביק היתירא כו' ובכל ענין צריכה גט, והסמ"ג אולי ס"ל כשיטת הגאונים ור"ב והראב"ד שחילקו בין אדם כשר בין הבא על שפחתו, היינו משום דאולי קשה בעיניו הפסד ממונו דמי השפחה [ובאמת שלשון הראב"ד לא שביק היתירא בשפחה אינני מבין, וצ"ל דאדם כשר גם עבור הפסד ממונו איננו חשוד לעבור רק יצרא דעריות קשה, ואולי יצרו גברה עליו באותו פעם, אך כיון שבידו לשחררה אף שיש הפסד ממונו לא שביק היתירא כו' ודוחק קצת] ודברי הרדב"ז ידוע שסותרין זה את זה, דבפירסה נדה כתב לא שייך חזקה כיון שעבר על איסור נדה, ובסוטה שגירשה כתב שאם נתייחדה עמו אמרינן שבעל לשם קידושין דכל מה שאפשר לתקן מתקן, והרי איש הזה אינו מכשרים, ובאותו פעם הוא עובר על איסור סוטה, ואעפי"כ פסק בו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואנו אין לנו אלא דברי רמ"א:

לה

לה) ע"כ נ"ל בנ"ד כיון שהוא ודאי רצה לקדשה אמרינן בי' חזקה אף שחשוד לעבור, אך האשה כיון דאפשר שלא תרצה להתקדש אליו עכשיו פן יתוודע שהוא מומר ותצטרך להפרד ממנו ולא תרצה להיות אגידא בי' ואני אינני בקי בזה בטוב] אם יגבו עדות עלי' שחשודה על זנות אזיל ממנה החזקה, אך בשאר דברים אשר אין חשודה בהם על כל התורה, הלא קיי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה, ומ"מ י"ל כיון שהתה"ד מחלק בין איסור קל לאיסור חמיר וכשיש קפידא גבה שלא להתקדש כעת פן יתוודע כנ"ל ואין לומר בו חזקה רק משום שנחשוב איסור חמור שהוא הרבה פעמים, ולגבי האנשים האלה ודאי חמורות נעשה להם כקלות, לכן אם גבו עדות עלי' שחשודה בחילול שבת ובבישול בב"ח [ויש סברא שלא תרצה להתקדש אליו פן יתוודע כנ"ל] יש סברא גדולה להתיר שלא יהי' שייך החזקה:

לו

לו) ואין להקשות ממ"ש הרמ"א בסי' ל"ג דווקא בחשוד לזנות משמע אבל חשוד לשאר עבירות לא, דלק"מ דוודאי לדעת הסוברים דגם בפנוי הבא על הפנוי' דאיסור קל אמרינן חזקה, ע"כ גם במומר לשאר עבירות אמרינן חזקה ובמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאין קפידא אליהם בקידושין, ולכ"ע אפי' באיסור קל אמרינן חזקה אפי' חשוד לזנות אמרינן חזקה לא שביק היתירא ועביד איסורא וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל] אבל לדידן דקיי"ל דלא כהגאונים והר"ב ובפנוי הבא על הפנוי' הואיל ואיסור קל ויש קפידא שלא להתקדש לא אמרינן חזקה, ממילא אפי' באיסור חמור כל שהוא מומר לשאר עבירות שוב חמורות נעשה לו כקלות ולא אמרינן חזקה הואיל והוא קפידא אצלה כנ"ל, והרי להרמב"ם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין, הנה דאף לעבירה שלא נחשד בה אין לו נאמנות כל כך ואפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם י"ל בהא מודים דנעשין לו כקלות:

לז

לז) עוד י"ל דלהרמב"ן המתיר פילגש לגמרי וכשקידש ולא בירך שבע ברכות ודאי אסורה דקיי"ל כלה בלא ברכה כו' א"כ כשמכוין לשם קידושין אדרבא ע"י הקידושין יעשה איסור, ודווקא בא עלי' פעם אחת דביאה ראשונה שקידש בה אין איסור דעדיין לא נתחייב ברכת חתנים ושייך בי' חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אבל בנ"ד שדר עמה הרבה פעמים וגם תחילה הי' דעתו כך דהוכיח סופו על תחילתו, י"ל דלא שייך כלל חזקה. דלהרמב"ן יהי' איסור ע"י הקידושין:

לח

לח) ע"כ נראה לי לדינא, אם יגבו עלי' עדות שהיא מומרת לעבירה אחת כגון חילול שבת ובישול בב"ח [ויש קפידא גבה להתקדש תיכף פן יתוודע] לפסוק דלא שייך בה חזקה אין אדם עושה בעילת בעילת זנות, ובענין אם מועיל אמתלא עוד לא עיינתי, וכעת אין לי שום פנאי כי הם יומי דריגלא:

לט

לט) ודבר מ"ש ראי' דרמב"ם אוסר פילגש בלאו דלא תהי' קדשה, דאל"כ מנ"ל לרמב"ם דהבא על השפחה באקראי דרבנן, וראי' מדמותר שפחה לעבד עברי, ואם איתא דפילגש ישראלית מותרת, מנ"ל דשפחה עדיפא מישראלית להתיר אפי' אינה מיוחדת, אלא ודאי ישראלית גם מיוחדת אסורה, ולא שאני לן בין מיוחדת לאינה מיוחדת ומדשפחה מיוחדת מותרת, ה"ה שאינה מיוחדת, וכעת נתיישבתי דלאו ראי' לפמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות נערה בתולה ובס' המצוות סי' צ"ה בלאו דאל תחלל את בתך להזנותה דכמו שתזנה עם זה תזנה עם אחר ומלאה הארץ זמה דנמצא אח נושא אחותו, ומשמע שם דגם לאו דלא תהי' קדשה תלוי בטעם זה, שהרי ביאר דבאונס ומפתה דמקרה ואין בה טעם זה ליכא לאו, וא"כ בשפחה דהוולד נמשך אחרי' ואחותו משפחה אינה קרוי אחותו, ואין נ"מ כלל מי אביו ולא שייך ומלאה הארץ זמה ואינה מיוחדת כמו המיוחדת, דכמו שמיוחדת מותרת שלא תזנה עם אחר שמיוחדת לו וליכא ומלאה הארץ זמה, כמו כן שפחה אינה מיוחדת כנ"ל, וגם זה קצת סניף להיתר:

מ

מ) אם יכתוב כת"ר לאחד מן הגדולים ישלח גם העתק של התשובה שלי וכאשר ישיג תשובה מאתו ימחול לשלוח אותה אלי, לאשר כ"ת כתב כי איננו מכיר את שמי [אכתוב לו שם משפחתי אבי הכ"מ הי' הגאון מו"ה זאב נחום האבדק"ק ביאלא רבתי חותני הי' הרב הדומה למלאך ד' צבאות מו"ה מנחם מענדל זצללה"ה מקאצק] אני הייתי רב בק"ק פארצווי ואח"כ בק"ק קראשנעוויטץ ואח"כ בק"ק נאשעלסק, אולי יש לו ספר נפש חי' יש שם כמה תשו' מאתי כאשר הייתי רב בעיירות הנ"ל, כאשר יכתוב לי מכתב ימחול להודיעני אם כ"ת הוא מן החסידים ומאיזה כ"ת, דברי ידידו עוז דו"ש ומברכו בחג שמח בפסח כשר להנצל ממשהו חמץ:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף