ברכת רצ"ה/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה כא

סימן כא

ב"ה יום א' כ"ד טבת תרל"ח. לבוב:

לכבוד הרב המאה"ג וכו' מו"ה יוסף יצחק הכהן אבד"ק זאבירטוב ומצ"פ לק' יאנוב.

תוכן השאלה כפי הגב"ע שהאשה חנה גיטל בת ה' מו"ה אביגדור אינגבר נתגרשה מבעלה ה' שלום יצחק הלוי בב"ד דק' זאויחוואסט כדת ואחר איזה ימים בא המגרש להב"ד דשם ואמר שמסר מודעא בתוך זמן הכתיבה בפני עדים איך שהי' אנוס על כל זה ומה שיתן הגט וגם יבטל המודעא אח"כ הכל הוא מוכרח מחמת אונס וגבו עדות ואמרו שאמת הוא שמסר מודעא כנ"ל וגם יודעים באונסו ונאמר בהגב"ע כי על האונס לא יכלו לגבות עדות כי בנתים נסע המגרש ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אך על המסירת מודעא גבו עדות כדת עכת"ד השאלה וזה החלי בעזהש"י. גרסי' בש"ס דב"ב דף מ"ב אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתוב בה אנן ידעינן בי' באונסא דפלניא לאו מודעא היא וקאמרינן מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא היא ואי דזבינא והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכי דאנוס כו' ופי' הרשב"ם ז"ל אהך דגלויי מילתא דאם איתא דניחא לי' למ"ל למסור מודעא כו' אלא ודאי נאנס בגט ובמתנה זו כו' אבל בלא אונס אי אמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ביטול דקודם כתיבה אא"כ ביטל אחר כתיבה ע"כ והרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין ה' י"ט כתב זה לשונו וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ גט ונתנו לה בפני שנים אחרים הר"ז בטל וזו היא מסירת מודעה על הגט וראיתי להמפורשים ז"ל שכתבו לדעת רבינו ז"ל שעיקר מסירת מודעא בגט היינו שאומר שגט שיכתוב יהא בטל וקצת הוסיפו לומר לדעתו שאם לא בטל הגט שיכתוב בפירוש ורק אמר לעדים אנוס אני ל"מ דזה האמירה שהוא אנוס לא חשוב ביטול להגט ורק שהוא ג"ד וקיי"ל דג"ד בגט לאו מילתא הוא עיין בדבריהם ז"ל אולם לדעתי א"א לומר כן דהנה פשיטא דגם לדעת המפורשים ז"ל אלו היכי שמסר מודעת אונס על הגט והעדים מכירים באונסו דהגט בטל דלא יהא עדיף ממכירה דמהני מודעא כזו ואף לפי הס"ד דלא מהני מודעא במכר מ"מ פשיטא דבגט מהני דאונס לבד מבטל הגט וא"כ איך נפרנס קושית הש"ס מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלוי מילתא בעלמא היא דאמאי לא מוקי לה לענין גט היכא שלא ביטל בפירוש דל"מ מתורת ביטול כיון דלא הוי רק ג"ד ולכך צריך שיהיו העדים מכירים באונסו וזה תימה לדעתם ז"ל עוד יש לעורר דא"נ דמודעא דגט היינו רק שאמר שמבטל הגט ואין לו אונס כלל אם כן אמאי כתבינן המודעא דהרי עיקר הטעם שמועיל אף דהוי מפי כתבם הוא משום דתקנו שיועיל כדי להציל הנאנס וכמ"ש התוס' ז"ל וזה לא שייך לענין עדות שביטל הגט:

ואשר ע"כ אמינא דגם הרמב"ם ז"ל מפרש ענין מסירת מודעא דגט כפשטא דהיינו מודעא דאונס שאומר לעדים שאנוס הוא ורק שס"ל דלכך לא בעינן שיכירו העדים האונס דזה עצמו שאומר שהוא אנוס הו"ל ביטול להגט. ומפרש הא דאמרינן גלוי מילתא בעלמא שהוא ג"ד גמור שמבטל הגט ואף דקיי"ל ג"ד בגיטא לאו מילתא היא מ"מ זה מהני ויבואר בדברינו להלן וכוונתו במה שכתב דיכול לבטלו מקודם שיכתוב הגט וזו היא מסירת מודעא על הגט דמה"ט מהני המ"מ בגט אף שאין מכירין באונסו וא"ש הכל וכמובן. ועכצ"ל דמ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב שם בתחילת דבריו אהך דגט ומתנה דכיון דמודע לסהדי דהא גיטא כו' אנוס אני ולא ברצון נפשי עשיתי לפיכך דעו שאני מבטל לפניכם כו' הרי הגט והמתנה בטלין לאו בדוקא נקט ורק שהמודעא של האונס עצמו הוא הביטול ורק דכיון שדרך לומר הביטול בפי' נקט הכי דא"נ דצריך שיהי' הביטול בפי' יקשה כנ"ל דמאי פריך מודעא דמאי דהרי משכחת לה בלא ביטל בפירוש וכנ"ל. ויען שכל דברי הרשב"ם ז"ל צריכין ביאור אמרתי לבארם כיד ה' הטוב' עלי.

והנה מתחלה אעלה במספר מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל:

א. דאחר שפירש דודאי הוא כדבריו שהוא אנוס דאל"כ למה מוסר מודעא הרי בידו שלא לגרש למה הוצרך לבא מתורת ביטול הגט.

ב. דמה יועיל לדעתו הביטול הרי לדעתו ל"מ ביטול מקודם דבשעת מעשה גמר בלבו לעשות גט גמור וכמ"ש ז"ל בסוף דבריו.

ג. הרגישו האחרונים ז"ל דלפירושו דהוא נאמן בדבריו שהוא אנוס למה מהני בגט ביטול המודעא דנהי דהמודעא בטילה מ"מ הא נשאר האונס במקומו ובגט האונס לבד מבטל הגט דהוי גט מעושה:

ואשר אחזה בזה להתבונן דהנה בש"ס דנדרים דף כ"ג בהך דעומד בר"ה ואומר כל נדר שאני עתיד לידור יהי' בטל דאמרי' זכור בשעת הנדר עקרי' לתנאי' וקיים לנדרי' כתב הר"ן ז"ל דל"ד להא דאמרינן לעיל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' דאינו תנאי בטל דעוש' על דעת הראשונ' דהתם י"ל שאעפ"י שיודע שאין בנדרו ממש נודר לזרז חברו מה דלא שייך הכא. מדבריו ז"ל למדנו דדוקא היכא דליכא עילה וסיבה אמרינן דביטל דבריו הראשונים אולם היכי שיש סיבה שבשבילו עוש' אא"כ אף שלפי דבריו הראשונים אין ממש בעשייתו לא אמרי' בשביל זה ביטל הראשון. ומעת' אמינא כ"כ הכא דלא שייך סברת הרשב"ם ז"ל דל"מ הביטול שמקודם דאח"כ גמר בלבו לעשותו גט גמור רק היכי שעשה הכל מרצונו הטוב אבל כשהוא אנוס אף שאינו אונס גמור המבטל הגט מ"מ חשוב סיבה ועילה לעשייתו האחרונ' דלא אמרינן בכה"ג דביטל דבריו הראשונים וכנ"ל בהך דנדר כשיש לו בנדר לזרוזי דחבריה וזה שדקדק הרשב"ם ז"ל במתק לשונו דכיון דלא נאנס אנן סהדי דגמר בלבו כו' והבליע בנעימה כל מה שכתבתי והנה באמת מהא דאי ניחא לי' למה מסר מודעא אין עוד ראי' שהוא אנוס גמור אונס שמבטל הגט דיש לומר דהוא קצת אנוס ולכך מסר המודעא וכאשר הרגישו בזה המפורשים ז"ל עיין ש"מ שם ורק דכיון דחזינן מזה שמסר מודעא דעכ"פ אנוס הוא קצת שפיר הגט בטל מתורת ביטול דעכ"פ זה הוי עילה וסיבה למה שעשה אח"כ דל"א בכה"ג דגמר וביטל דבריו הראשונים וכנ"ל והבן כי בזה יתבארו דברי הרשב"ם ז"ל כמין חומר וניחא ג"כ הא דמהני ביטול המודעא ודו"ק בכ"ז. וצ"ל לפי זה דאף שמזה דמסר מודעא אין הוכחה רק שהוא אנוס קצת מ"מ מהני אמירתו לענין זה שיועיל העדות מפי כתבם כדי להציל הנאנס ודו"ק:

ועתה נבוא לבאר דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהבאתי בפתח דברינו דמהני הביטול מקודם. דלכאור' סברת הרשב"ם ז"ל סברא אלימתא היא דכיון שאח"כ צוה לעשות הגט חזינן שביטל בשעת מעשה דבריו הראשונים וגמר לגרשה וכנ"ל. ועלה על לבי דהנה כבר נודע דעתו ה' ז"ל דמהני ביטול לגופו של גט ואם ביטלו בפי' או שהי' הגט בידו ואמר גט זה בטל אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר. וראיתי להאחרונים ז"ל שרצו למזוג בפושרים ולהעמיס בדעתו ז"ל דמטעם ביטול שליחות הסופר קאתי עלה אלא שנדחקו בזה א"נ דרבינו ז"ל הוא מכת הסוברים דלא בעינן שליח כלל בכתיבה אולם לדעתי אי משום הא לא איריא דאף אי לא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ בעינן ציווי הבעל דאי לאו הכי לא חשוב לשמה. וכמבואר בדברי הקדמונים ז"ל אלו ואין הכוונה כדעת האחרוני' ז"ל אלו דמשום שלא צוה לו הבעל אינו כותב לשמה דגם היכי שסובר שעדיין יש ציוויו של הבעל ל"ח לשמה דענין לשמה הוא תלוי בהבעל ורק כשהסופר כותב עפ"י ציווי הבעל הוא כותב לדעתו וחשוב לשמה וכל שהבעל דעת אחרת אתו אף שהסופר לא ידע מזה ל"ח לשמה. אמנם באמת גוף הדבר א"א להאמר כלל לדעתי דבשלמא לענין גוף הגט נוכל לומר דל"ח גמר מעשה עד שנתנו ליד האשה אבל ענין שליחות הסופר פשיטא דנגמר עם גמר הכתיבה דמה"ט קיי"ל דא"י לכתוב אחר דעשה שליחותו ועיין בפוסקים ז"ל דאם עשאו להסופר שליח לכתוב ולא הזכיר דבר מהנתינה גם אם נאבד או נפסל אח"כ א"י לכתוב אחר דכבר עשה שליחותו ולא אתי א"כ דיבור ומבטל מעשה דכבר נגמר מעשה השליחות ובל"ז כיון שאין הסופר צריך לעשות עוד מאומה פשיטא דל"ש ביטול לשליחותו דביטול לא שייך רק להבא אבל לא למפרע. ואם כי זה פשוט וברור בעצמותו אמינא להביא סעד לזה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל דלא יניחוהו להבעל לילך לחוץ משעת הכתיבה עד שעת הנתינה ואי נימא דביטול מועיל למפרע הרי בידינו שיבטל קודם הנתינה המודעות וכל שגורם פסול להגט קודם הנתינה וישאר הגט בתוקפו א"ו דל"מ ביטול רק להבא וכבר נשלם בפסול אלא ודאי דכ"ז ליתא ורק דלדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל הביטול הוא לגופו של גט שיהי' כחרס וז"ב אצלי. וכיון שכן אמינא דזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל דמהני ביטול מקודם ול"א דכיון שצוה אח"כ לעשות הגט ביטל דבריו הראשונים דס"ל לחלק דזה ל"ש רק לענין ביטול שליחות הסופר דהציווי היא בפי' היפך מהביטול שאמר מקודם דאמר מתחלה שמבטל השליחות ועתה מצוה להם להיות שלוחין משא"כ בביטול גופו של גט אין הדיבור האחרון היפוך הביטול שמקודם שיכול להיות שליח ורק שיתבטל הגט ועיין רמב"ם ז"ל שמפרש האבעיא דכתבו ותנו לשליח דבתנו לשליח י"ל דגם חספא יהיב ליה וחזינן א"כ דשייך שליחות גם בכה"ג וכיון שכן אין ראי' מזה שביטל דבריו הראשונים. והרשב"ם ז"ל י"ל דלא ס"ל לחלק בהכי או דהוא מלהקת הסוברים דל"מ שום ביטול לגופו של גט. ומ"ש בסיום דבריו ז"ל ול"מ ביטול דקודם הכתיבה אלא א"כ ביטל אחר הכתיבה. לאו היינו לפ"ז אחר כל גמר הכתיבה ורק בתחלת הכתיבה ומטעם ביטול שליחות הכתיבה דעיקר החילוק שכתב הוא רק שלא הי' ציווי אחר הביטול וכמובן ודו"ק. ואחר אשר התבוננתי לבאר טעמו של הרמב"ם ז"ל בפשיטות דכמו דאמרינן כשמסר מודעא דודאי הוא מוכרח להגט דאל"ה למה מסר מודעא אי לא ניחא ליה לא יגרש כמו כן אמרינן הכי בביטל הגט מקודם דודאי אנוס הוא דאל"כ למה הי' צריך להביטול ואף דאין מזה עוד הוכחה שהוא אונס המבטל הגט מ"מ כיון שיש סיבה למה שצוה לעשות הגט שוב לא שייך לומר שביטל דבריו הראשונים ובאמת שזה טעם ברור ומתקבל על הלב. ויראה דמ"ש הרשב"ם ז"ל דבלי אונס ל"מ הביטול היינו שנתברר לנו שלא היו שום אונס כלל וכיון דליכא שום סיבה למה שצוה אח"כ שפיר אמרי' דגמר לגרשה וביטל דבריו הראשונים ולדעתי בכה"ג גם הרמב"ם ז"ל יודה ואין כאן מחלוקת בזה והרי זה נכון. ועפ"י הדברים האלה והחזיון הזה יש מקום אתי לומר דלהרשב"ם ז"ל באמת המודעא בעצמה ל"ח עדיין ביטול וכנ"ל בשם המפורשים ז"ל דאין זה רק גלוי דעת דלאו מילתא היא בגיטין ורק דכיון דמהמודעא יש עכ"פ הוכחה שהוא אנוס קצת ובכה"ג שפיר הי' מועיל הביטול שמקודם וכנ"ל דכיון שיש סיבה ל"ש לומר שאח"כ ביטל דבריו הראשונים שפיר נאמן לומר שהוא אנוס אונס גמור המבטל הגט שהרי הי' בידו עתה לבטל הגט דמועיל בכה"ג. ועפי"ז יומתק עוד יותר דברי הרשב"ם ז"ל במה שכתב בתחלת דבריו דמודע לסהדי שהוא אנוס ולפיכך דעו שאני מבטלו בפניכם והיינו דבזה מהני הביטול והגט בטל אף אם נתברר לפנינו שלא היה אונס גמור המבטל הגט וכנ"ל וממילא בסתמא גם בלא ביטול נאמן בדבריו שמסר ואמר שהוא אנוס אונס המבטל דא"כ הי' מבטל הגט בפי' וכנ"ל ושפיר פריך מודעא דמאי וכמובן ודו"ק כי גם זה נכון וניתן להאמר בכוונת הרשב"ם ז"ל אולם בדברי הרמב"ם ז"ל קשה להעמיס כזה דאין זכר בדבריו מענין נאמנות הבעל ועכצ"ל לדעתו דהמודעא בעצמה היא הביטול וכמ"ש בראשונה והבן כי קצרתי. והנה מראשית ההשקפ' עלה על לבי לומר נ"מ בין שני הפירושים אלו שכתבתי היכי שבהמסירת מודעא לא אמר שהוא אנוס אונס גמור וגם לא ביטל הגט בפירוש דלהפן האחרון דהמודעא עצמה לא חשוב ביטול ורק דמטעם נאמנותו קאתינן עלה שפיר הוי גיטא דהרי גם הוא לא אמר שיש לו אונס גמור המבטל אולם אי נימא דהמודעא עצמה חשוב כביטול הגט בטל. אולם אחרי בינותי זה ליתא דלא אמרינן דהמודעא בעצמה הוא הביטול רק היכי שאמר שהוא אנוס אונס גמור שלפי דבריו הוא אונס המבטל אבל לא היכא שמסר רק שהוא אנוס קצת דמזה אינו מובן עוד שאין רצונו בשום פנים בהגט ושהוא א"כ מבטלו. ואף אם תאמר דמ"מ יש מזה שהודיע כזאת להעדים גילוי דעת פשיטא מ"מ דלא עדיף יותר משאר ג"ד דלאו מילתא היא בגיטין לדידן דקיי"ל כאביי ויש לומר דזה גרע עוד יותר וגם לרבא לאו מילתא היא דלא הוי אומדנא דמוכח כלל דל"מ גם לרבא וכאשר בררתי כ"ז במקום אחר ואכמ"ל:

אחר ברורן של כל הדברים האלו נבוא לנדון השאלה שלפנינו הנה אחרי שמסר מודעא ל"ה העדים צריכים להכיר באונסו כלל ואף שלא ביטל הגט בפירוש הגט בטל דהמודעא בעצמה היא הביטול וכנ"ל בביאור דעת הרמב"ם והרשב"ם ז"ל. וזה גרע עוד יותר שהמודעא הי' באמצע הכתיבה של"ה ציווי אח"כ וכנ"ל ואף שאח"כ ביטל קודם הנתינה עוד הפעם כל המודעות וכל הגורם פסול להגט ל"מ על מה שנכתב בפסול דביטול אינו מועיל למפרע רק מכאן ולהבא וכאשר בררתי ואין לסמוך על מה שפסל עידי המודעא וכדומה בשעת נתינה דמלבד שרבו החולקים בזה על הרשב"א ז"ל הנה גם הוא ז"ל לא אמר רק דכיון שפסל העדים הוא מבטל בלב שלם מה דלא שייך בנ"ד דהביטול בשעת נתינה אף אם הי' בלב שלם לא מעלה ולא מוריד לענין מה שכבר נכתב בפסול וכנ"ל ופיסול העדים שקודם הכתיבה ג"כ לא מהני על מה שנעשה אח"כ כיון שלא הי' אז ביטול ע"ז וכנ"ל וגם אם הי' מבטל המודעות וכדומה שיעשה אח"כ אינו מועיל דע"י מעשה מסירת המודעא שאח"כ ביטל דבריו הראשונים וכמ"ש הרשב"ם ז"ל לענין ביטול הגט מקודם היכי שלא הי' אנוס כלל וכאשר בררתי למעלה דהיכא דליכא שום סיבה למה שעשה אח"כ גם הרמב"ם ז"ל מודה דביטל דבריו הראשונים עמש"ל ובלא זה אמינא דל"מ פיסול עדים לענין מה שיעידו על דבר שנעשה אח"כ דפשיטא דאם יעמוד אדם ויאמר אני פוסל כל עדים שיעידו עלי דאין בדבריו כלום ורק דהיכי שאמר ומעיד על עצמו כך וכך אמרינן דאין העדים נאמנים נגדו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובאמת לא אבין מדוע הצריך רבינו הרשב"א ז"ל שיפסול העדים שיעידו שלא כדבריו בפי' ואכמ"ל] והודאה לא שייך רק על העבר ולא על העתיד וכ"ז פשוט וברור ואין איפוא מקום להקל משום כ"ז גם אם לא היו העדים מכירים כלל באונסו וכ"ש בנ"ד שהעידו שידעו באונסו אלא שלא נחקרו מה היה האונס שהכירו וכמובן. ולכאורה עלה על לבי לצדד ולומר דצריך להבין באמת דאמאי המסירת מודעא עצמה יחשב ביטול דמ"מ הרי לא ביטל בפירוש ואין זה רק ג"ד דקיי"ל דלאו מילתא היא בגיטין. אמנם י"ל הטעם דל"מ ג"ד בגיטא הוא משום דאין כח במחשבה לבטל מעשה או אף דיבור שהוא לגבי מחשבה כמו מעשה לגבי דיבור וא"כ י"ל דהא דאמרינן דג"ד לאו מילתא היא אינו רק היכי שהג"ד בא אח"כ לעקור המעשה או הדיבור שמקודם וכמו הך עובדא דגידל בר רעילאי דאיפליגי בי' אביי ורבא בגיטין שם שכבר מסר הגט לשליח והג"ד הוא לעקור ולבטל מעשה השליחות ובזה ס"ל לאביי ולדידן דקיי"ל כוותי' דאין כח בג"ד ומחשבה לבטל השליחות אף דל"ה רק דיבור דדיבור לגבי מחשבה חשוב כמו מעשה לגבי דיבור וכנ"ל אבל היכי שהג"ד היה מקודם וכהך דמודעא שהוי ג"ד מקודם שמבטל השליחות הסופר שפיר מהני גם לדידן. ומעתה י"ל דכ"ז כשהמסירת מודעא הי' מקודם אבל היכא שמסר מודעא באמצע הכתיבה וכנ"ד שהג"ד הוא לבטל השליחות שכבר נעשה שליח והג"ד הוא לבטל מעשה השליחות ל"מ דזה דמי להך דגידל בר רעילאי דפסקינן דלא מילתא היא ואף להסוברים דמהני ביטול לגופו של גט מ"מ לא מהני הג"ד כיון שכבר נכתב קצתו ואף שלדעתם ז"ל ל"ח מסירת מודעא גמר מעשה עד הנתינה מ"מ לא גרע זה מדיבור השליחות דל"מ הג"ד לבטלו כן עלה על לבי. אולם אחרי העיון אין לדון משום זה להקל דמלבד די"ל דהא דחשבינן המודעא ביטול הוא עדיף מג"ד דכיון שמודע לסהדי שהוא אנוס ומוכרח ע"י אונס גמור לעשות הגט חשוב ביטול ממש וכמו אי אפשי בו דר"פ השולח. כבר פרשתי דברי הרשב"ם ז"ל בפן הב' שכתבתי דאף א"נ דהמודעא בעצמה לא חשוב ביטול מ"מ מהני המודעא אף שאין העדים מכירים באונסו דנאמן בדבריו שהוא אנוס אונס גמור המבטל כיון דיכול הי' לבטל הגט בפירוש וכנ"ל ואין מקום א"כ לדון וכ"ש לסמוך ע"ז ודו"ק ועלה על לבי לצדד ולומר עוד לפמש"ל דלשני הפירושים הנ"ל היכי שהבעל בעצמו לא אמר להעדים שהוא אנוס אונס גמור המבטל ל"מ דמטעם נאמנות פשיטא דאין לדון וגם מטעם ביטול אין לדון דכיון שלא אמר ענין המבטל לא חשוב ג"ד כלל וגם אין לומר דהו"ל מסירת מודעא כמו אי אפשי בו דכיון שאינו אנוס אונס גמור אין ראיה שאי אפשי בו לגמרי וגם אם נבוא לחוכך ולומר דזה שהודיע כזאת להעדים חשוב ג"ד שאין רצונו בהגט מה שאינו ברור עוד אצלי לא מהני מסירת מודעא כשהי' זה באמצע הכתיב' שהג"ד הוא בא לבטל מעשה השליחות של הסופר או קצת מעשה הגט דלאו מילתא היא לדידן דקיי"ל כאביי דג"ד בכה"ג לאו מילתא היא בגט וכנ"ל] ובנ"ד גם זה לא העידו שהמגרש עכ"פ אמר להם שהוא אנוס גמור המבטל. אולם גם זה לא יעלה ארוכה עוד להגט שאנו בו דאף דלא נחקרו העדים גם ע"ז מ"מ אחרי שלא אמרו בהיפך אסור' להנשא מספיקא עד יחקרו ויאזינו מה בפיהם ועיין ברמב"ן ז"ל הובאו דבריו בש"מ שכתב לפרש הא דאמרי' אי דגיטא ומתנתא גלוי מילתא בעלמא היא דאמאי אי לא כתיב בה אנן ידעינן באונסי' לאו מודעא היא כלל וגט היא בודאי כו' דאף אי לא הוי מפורש אונסי' הו"ל למיחש דלמא אנוס לגמרי ולכל הפחות גבי גט לא נתירנה לעלמא כו' ואם פשטה ידה וקבל' קידושין מאחר תצטרך גט משניהם להתיר' לעלמא כו' עכ"ל וה"ה וכ"ש בנ"ד וכמובן. והנה כאשר אתבונן מהגב"ע לא נגבו העדים בפני האשה ואם השערתי זו נכונה היא זה חשוב יותר שלא בפני בע"ד ממה שחשו הב"ד דק' סאוויחוואסט שלא לקבל העדות על האונס שלא בפני הבעל דבזה י"ל וכן דעתי נוטה דכיון שהוא הזמין העדים א"צ לקבל העדות בפניו אלא שעדיין לא מצאתי גילוי לזה וצריך עוד תלמוד אצלי והאש' היא באמת הבע"ד ממש שאנו רוצין לדון עלי' שהיא עדיין אגידה בי' וכמובן. ואף דבמודעא הקילו לענין מפי כתבם מ"מ אין להקל משום זה לענין שלא בפני בע"ד דאין לדמות תקנת חז"ל זו לזו. ובראשית ההשקפ' עלה לכאור' על לבי דממקומו הוא מוכרע דבמודעא הקילו גם לענין שלא בפני בע"ד דאל"כ למה יועיל כתיבת מודעא דנהי דתקנו חז"ל דאף דלא נעשה מדעת שניהם יחשב חתימתם כאילו נחקרה עדותן בב"ד מ"מ הא חתימתם הי' שלא בפני בע"ד ובשלמא בשטר ניחא דכיון דהי' מדעת שניהם הוו כשלוחם ורצו שיקובל עדותן שלא בפני בע"ד משא"כ במודעא שהשני לא ידע כלל ולמה יועיל שלא בפניו. אולם אחרי אשר התבוננתי ראיתי דאין מזה ראיה דהמודעא היה מקודם המכירה וכדומה ובשעת עדותן דהיינו בשעת חתימתן דהוי כאילו העידו אז בב"ד לא היה שכנגדו בעל דין כלל וכמובן וז"פ וברור:

ואוסיף לומר דאף א"נ לדמות הך דשלא בפני בע"ד להך דמפי כתבם שהקילו חז"ל שמועיל במודעא מ"מ אין לדון בשביל זה בנ"ד דהא דהקילו חז"ל שיועיל עדות מפי כתבם במודעא אינו משום דכיון דהוא להציל הנאנס הקילו שלא יצטרך להביא העדים לב"ד דא"כ גם בעידי גזילה הי' לנו להקל שיועיל מפי כתבם ורק דעיקר הטעם במודעא הוא דחשו חז"ל דאולי ימשוך זמן האונס ועד שיסתלק ימותו העדים או ילכו למדה"י ולהביא העדים בשעת מעשה לב"ד יש חשש שיוודע המסירת מודעא להאנס ולכך תקנו שיועיל שיכתבו המודעא ויתנו לידו וזה לא שייך היכי שלא כתבו מודעא ורק שבאו להעיד אח"כ בב"ד והו"ל א"כ כשאר עדות דל"מ מפי כתבם וצריך שיהי' הקבלת עדות בפני הבע"ד וכמובן וגם זה ברור אצלי:

אולם לדינא אין לדון ולסמוך ע"ז להקל דדעת גדולי המורים ז"ל דבענין איסורים מקבלים עדות שלא בפני בע"ד דכיון דהוי לאפרושי מאיסורא כ"ע בעלי דברים נינהו מהם דס"ל דבכל איסורים דינא הכי באין הבדל ומהם דס"ל דלאסור אשה על בעלה צריך לקבל בפניה משום דהוי פסול הגוף אבל לא בשאר איסורים קידושין גיטין וכדומ' עיין בכנה"ג ז"ל אה"ע סי' מ"ב. ובצירוף דעת רבים מהקדמונים ז"ל דבדעבד כשר אף שנתקבל שלא בפני בע"ד יש לנו רוב בנין ורוב מנין להחמיר באיסור תורה וחומר איסור אשת איש. עוד אמינא דלכ"ע אין לעשות מעשה באיסורים עד שיחזרו ויגידו בפני הבע"ד דאחרי ששני עדים העידו והגידו כן אף אי נימא דלא מהני העדות שנתקבל שלא בפני בע"ד צריכין אנחנו מ"מ לברר ע"י שנקבל העדות בפניו ואף דדעת קצת דהיכא שכבר העידו שלא בפני בע"ד ל"מ אח"כ הגדתם בפניו דעבידי לאחזוקי דיבורייהו וכמבואר בפוסקים ז"ל וביחוד בנ"ד יש ביד העדים אח"כ כשיעידו בפני האשה ובעלה לבטל עדותן הראשונה מבלי שיחזרו ויגידו שיאמרו שהאונס שידעו לא הוי אונס המבטל וכנ"ל וכמובן. אמנם אין אנו צריכין לכ"ז וכדכתיבנא. זו"ז לא אדע מה בא כ"ת להשמיענו שהבעל הי' מכה את אשתו דאפי' אם הי' מהכופין להוציא והי' ע"י ב"ד [מה דליתא באמת בנ"ד] אינו מועיל כל מאום במקום מסירת מודעא וכמבואר בש"ס ובפוסקים ז"ל. בהא סלקינן דאין מקום בשום פנים להכשיר הגט וכאשר בררתי. והנלע"ד כתבתי וה' הטוב יצילנו משגיאות:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף