הרי בשמים/א/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א טו

סימן טו

בעזה"י יום א' ט"ו סיון תרמ"א לפ"ק סטריא

ישפות ה' שלום לכבוד הנגידים המופלגים יראי ה' ראשי ואצילי קהל עדת בוקאטשעוויץ יצ"ו:

מכתבם באמצעות המופלג הותיק מו"ה אברהם שלעגער נ"י חתן הרב החסיד המנוח מו"ה מנחם מענדל ז"ל מק' הגיעני ולאשר העתרתם עלי דבריכם לתת לכם מענה ולחרוץ משפט השו"ב שאתם מסתפקים עליו לא אוכל להשיב פניכם ריקם ואשר יורוני מודעי לבי אשמור לדבר בעזר האל יתברך ויתעלה:

הנה גופא דעובד' הכי הוי זה כשנה עברה וגם חלפה אשר ראשי הקהל השכירו הכנסת זביחת העופות לאיש א' באופן שהחוכר ישלם להשוחטים שכירות קצוב חק לשבוע והנה מאז יש בק' שני שוחטים קבועים ולסיבת חולשת זקנתם וכבד מהם עול מעמסת הזביחה לקחו למו זה חמשה שנים שו"ב שלישי להיות להם למסייע ונתנו לו שכרו חלף עבודתו חלק חמישית מהזביחה וכאשר השכירו רה"ק הכנסת זביחת העופות למרות רצון השו"ב כי לא ינתן להם רק דבר מיעוט ארבעה ריי"כ לשבוע והי' אנוסים עפ"י הדיבור של ראשי העדה לחתום א"ע בכתב באו"ש נגד החוכר לבלתי העלם יעלימו מאומה וכאשר רצה החוכר שגם השו"ב הג' יחתום א"ע על הכתב מיאן בדבר באמרו מאין יבא שכרי כי השו"ב הגידו שלא יוכלו עוד תת לו מהשכר המיעוט שנקצב להם מאומה ועי"ז הבטיח לו החוכר לתת לו חלקו מדי שבוע בשבוע וראשי הקהל נתנו עליו בקולם כי אם מאן ימאן מתת חתימתו לא ירשוהו להיות שוחט במחנתם כלל וכלל שעל כן הוכרח לחתום א"ע אולם החוכר שיקר בהבטחתו והתל בו ולא נתן לו שכירות אף אגורה אחת ואחרי רואו כי כל יגיעו לריק ולא יראה שכר בעמלו חפץ לקחת נקמתו מהחוכר על אשר הרע עמדו על לא חמס בכפו וזאת עשה לו שלא קרע הקוויטליך אחר השחיטה וזרה אותם הלאה אבל לא עשה ח"ו שום העלמה לשחוט בלי קוויטל או ליקח לעצמו מעות שחיטה רק עשה כנ"ל אולי ימצא עוד אחר את הקוויטל וישחוט שנית על סמך קוויטל זה ועשה כן ימים לא כבירים יען אכן נודע הדבר תיכף. ועתה נפשכם בשאלתכם להודיע לכם מה דינו של השו"ב הזה כי הוא הצטדק את נפשו באמתלאות האלו. א' שלא נזכר בהכתב שום רמז שמתחייב א"ע לקרוע הקוויטל לגזרים. ושלא יעלים היתה כונתו שלא ליקח לעצמו מעות שחיטה ושלא לשחוט בלי קוויטל. ב' הי' אנוס על החתימה כנ"ל. ג' הלא בפירוש התנה עם החוכר שיתן לו שכרו משלם ובאופן זה נתן חתימתו והוא לא שמר מוצא שפתיו ולא נתן לו מאומה ומעיקרא לאו אדעת' דהכי חתם א"ע על הכתב ד' אומר שלא קרא בפיו את הכתב ולא עלה על דעתו שיהי' בזה חלות שבועה עליו עכת"ש:

ראשונה נתחקה על שרשי הדין אם מועיל שבועה בכתב כל שלא הוצי' בשפתיו והנה ראש המדברים בזה הוא בעל שב יעקב בתשו' חיו"ד סי' מ"ט והביא שם בשם חבילות פוסקים דשבועה בכתב אינה שבועה דלבטא בשפתים כתיב ואי איכא ביטוי שפתים אין ואי לא לא הוי שבועה והנה כבר העלותי בחי' ומצאתי שכ"כ בשו"ת משיבת נפש חיו"ד סי' מ"ו דמלשון התורה לבטא בשפתים אין הכרח למעט שבועה בכתב דהא אמרי' בשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתי' לבטא בשפתים א"כ משמע דלבט' בשפתים לא ממעט רק גמר בלבו והטעם שאין ידוע מה שבלבו אבל פירש דברים שבלבו בכתב י"ל דהוי כמו ביטוי ואפשר דעדיף מיני' ואף דביטוי היינו דיבור י"ל דלא הקפידה תורה רק שתהא כונתו נודעת ע"י דיבורו וה"ה אם כונתו מודעת עפ"י הכתב י"ל דהוי ג"כ נדר דלא גרע מביטוי שפתים וכן מצינו לגבי אונסים בנדרים כ"ח דאף דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני דמוכחי והכי אשכחן בנדרים ע"ט דהפרה בלב ל"מ ואפ"ה אם אמר לה טלי ואכלי מהני כיון שמורה על ההפרה שבלבו ע"ש דע"ז ע"ב ובר"ן שם ואף דלשון זה ל"מ בהפרה מ"מ מורה שהפר לה בלבו וא"כ ה"נ לענין נדר נהי דממעטינין גמר בלבו מ"מ בכתב הוי מוכח טובי אפשר דמהני כמו דיבור לאסור איסר על נפשו. ושעפי"ז נלפענ"ד לדחות הראי' שהביאו האחרונים וכן הבעל משיבת נפש הנ"ל אח"ז דשבועה בכתב ל"מ מהא דאי' בשבועות כ"א ע"א א"ר יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה שי"ב מעשה לוקין עליו ושאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ופריך מנ"ל. והנה המ"מ בפי"ג מה' שכירות כ' דלאו שאפשר לעבור במעשה אף בלא עשה מעשה לוקין עליו וא"כ קשה הא נשבע נמי אפשר להיות במעשה שישבע ע"י כתב דהוי מעשה וא"כ דינא הוא שילקה אף בלא עשה מעשה א"ו דשבועה בכתב ל"מ אמנם להנ"ל ליכא שום ראי' מזה דהא באמת עיקר השבועה או הנדר תלוי בלב כמו גבי תרומה וקדשים אלא דגלי קרא דבעי' הוכחה גלוי' וניכרת על קבלת השבועה בלבו ע"י שיוציא בפיו וא"כ הוי כהא דסנהדרין ס"ה ע"א אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופירש"י כיון דעיקר החיוב תלוי בלב לכך ל"ה עקימת שפתיו מעשה ע"ש והה"נ כיון דעיקר השבועה תלוי בהסכמת הלב והכתיבה אינה רק גילוי על מחשבתו בזה בודאי ל"ה הכתיבה מעשה וכן אזדא בזה קושי' התומים בסי' צ"ו גם ממקלל חבירו בשם ע"ש וממיל' מיושב נמי לפי"ז מה שהקשה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנ"ז מש"ס גיטין ל"ה בסוגי' דנודרת דקא' ניסת אין מדירין אותה מ"ט דמיפר לה בעל הא אפשר שתדור ע"י כתב דאז לא יוכל הבעל להפר משום דל"א דיבור ומבטל מעשה בשלמ' בהתרת חכם שע"י פתח חרטה י"ל אין הדיבור מבטל המעשה אלא שע"י פתחו נעקר הנדר למפרע והו"ל טעות מעיקר' אבל בהפרת בעל דמיגז גייז קשה וא"ל שיפר ע"י כתב דא"כ תקשי קושי' התוס' שם לימא הבעל קיים ליכי וא"ל כתי' שיפר לה בלחש ז"א דצריך להפר בכתב עכ"ק. ולהאמור נכון דהכתיבה הא ל"ח בהא מעשה כיון דהכתיבה היא רק הוכחה על המחשבה שבלבו [וצ"ע אי הפרה מהני ע"י כתב מהא דאי' בנדרים ע"ג ע"א בעי רמב"ח חרש מהו שיפר לאשתו וכ' בפירוש הרא"ש וז"ל בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע כו' אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאוריי' וקשה הא מצי להפר לה ע"י כתב] ובלא"ה ל"ק עפי"ד תוס' ב"ק ס"ו ע"ב גבי עוצבא דלא חשיב הקיצוע מעשה כיון שראוי' להשתמש בלי קיצוע ע"ש וא"כ ה"נ הא גוף הנדר אפשר בלי הכתיבה ע"י אמירת פה רק שהבעל יכול להפר וא"כ כיון דגוף הנדר אפשר בלא כתיבה ל"ח הכתיבה מעשה. ותפול נמי לפי"ז קושי' התומים בסי' כ"ח מסנהדרין ס"ה יצאו עדים זוממין דא"ב מעשה והקשה דהא אף בהן מצינו מעשה דיכתבו עדותן וישלחו לב"ד ומכח זה הכריח דבד"נ ל"מ מפי כתבם כיון שאין מקבלין עדות שלב"פ בע"ד ע"ש ולהאמור בלא"ה ניחא כיון דאפשר להו להעיד בלא כתיבה ל"ח הכתיבה מעשה. ובלא"ה תמה אני על התומים דאיך אשתמיט לי' הסוגיא במקומה דפריך מחסמה בקול דר"י מחייב אלמא עקימת שפתיו הוי מעשה ומשני רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראי' ופירש"י עיקר חיובם בא ע"י הראי' וראי' הא לית בה מעשה ועוד דגם בתירוצו עדיין לא הועיל ליישב קושייתו דאכתי יוכלו לכתוב עדותן בב"ד בפני הבע"ד ולא יהי' שלב"פ בע"ד. ועפ"י סברתינו י"ל ג"כ דבלא"ה ל"ק קושי' האחרונים הנ"ל מנשבע דחשיב לי' ללאו שא"ב מעשה דהא אפשר בכתב דהא ע"כ קאי התם על שבועה דלשעבר דבנשבע שלא יאכל ואכל הא חשיב שפיר התם לאו שי"ב מעשה ובנשבע שיאכל ולא אכל נהי דהכתיבה הוי מעשה עכ"ז הא לא עבר רק בשוא"ת ואל"ע. וע' שבועות ד"ג ע"ב ובתוס' שם וע"כ דהקושיא הוי משבועה דלשעבר א"כ להנ"ל לק"מ כיון דהכתיבה היא לגלויי מה שקיבל בלב וזה ל"ש רק בשבועה דלהבא שמקבל עליו איסור משא"כ בשבועה דלשעבר הא ל"ש קבלה והוא מובן בסבר' ונדחה נמי לפי"ז ראיית השב יעקב מהא דאי' ברמב"ם ספ"ו מנדרים וביו"ד סי' רכ"א דהנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו בכתב דבאמת כתיבה אינה בכלל דיבור רק דבשבועה בכתב הוא חל משום שמורה על הקבלה שבלבו. ול"ק נמי לפי"ז מש"ס זבחים כ"ט ע"ב א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנא' לא יחשב ופרכינן והא לאו שאב"מ הוא ומשני הא מני ר"י הוא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו ול"ל לדחוקי הרי איכא לאשכוחי שגילה מחשבת הפיגול ע"י כתב דאית בי' מעשה דממ"נ לשי' התוס' פסחים ס"ג ע"א וב"מ מ"ג ע"ב דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו א"כ הא כתיבה ל"ה כדיבור ול"מ הפיגול ולשי' רש"י ודעימי' דמחשבת פיגול תליא בלב א"כ ל"ה הכתיבה מעשה שכן ישנו בלב כמו מגדף אך קושיא זו בלא"ה לא קשיא עפימ"ש בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט לתרץ הקושיא הנ"ל דאמאי חשיב נשבע לאו שא"ב מעשה הרי אפשר ע"י מעשה בכתב ותירץ דהענין מאי דמהני שבועה בכתב מבואר בתומים סי' צ"ו ובתשו' נוב"י מהדו"ק חח"מ סי' ל' דהוא עפ"י שי' ר"ת בתוס' יבמות ל"א ע"ב וב"ב ד"מ ע"א דעדות שבשטר כשר מדאוריי' ומיקרי מפיהם כיון שאינו אילם דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אולם היכי שהוא דבר עבירה ל"ש כל הראוי כו' דהאיך נימא דהוי ראוי כיון דהתורה אסרתו וא"כ הא התם בנשבע דחשיב לאו שאב"מ קאי בשבועה דלשעבר ולכך ל"מ בכתב כיון דבשעה שנשבע עושה עבירה ול"ש כל הראוי כו' ומיושב בזה נמי הקושיא מנודר מחבירו מלדבר עמו דמותר לכתוב לו בכתב מטעם זה ע"ש [וע' בצל"ח ברכות ד"כ ע"ב שהעיר לענין מהרהר ברכה לבטלה אם עובר משום לא תשא ע"ש ולהאמור הא מאי דאמרי' הרהור כדיבור דמי הוא מטעם כל הראוי לבילה כו' כמבואר בשו"ת שא"ר סי' ז' וא"כ הא לעבור על איסור ל"א כל הראוי כו'] וא"כ לפי"ז ל"ק נמי ממחשב בקדשים דנוקמי כגון שכתב בכתב דכיון דאי נימא דצריך להוציא הפיגול בשפתיו ל"ש לחייב בכתב מטעם כל הראוי כו' כיון דבדבר שהוא עבירה הא ל"א הכי ובזה יהי' מיושב נמי מה שהקשה הגרע"א ז"ל בתשו' דאיך הותר לכתוב השם הקדוש הא אי כתיבה כדיבור הוי הוגה השם באותיותיו ולהנ"ל הא בדבר עבירה ל"א כל הראוי כו' וממילא ל"ה כתיבה כדיבור. ודעת לנבון נקל ליישב בזה גם קושי' התומים שם מהירושלמי סנהדרין פ' כהן גדול דפריך התם למה כ"ג לא דנין אותו ימנה אנטלר ותי' הגע עצמך אם תתחייב כ"ג שבועה וכי ישבע אנטלר ואם בכתב הוי שבועה א"כ יכתוב בכת"י אני נשבע כו"כ וישלחו לב"ד והוי כנשבע בב"ד ואין כאן ביזוי כלל ונוכל לחזק הקושיא ביותר עפימ"ש הריטב"א פ"ק דמכות בשם ב"ה דגם החולקין על ר"ת ופוסלין עדות בכתב אינו אלא כששולחין לב"ד באגרת אבל אם נותן בכתב עדותו בב"ד ואומר מ"ש כאן אני מעיד מפיהם קרינין בי' והסביר דבריו בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ"ב דסברת הפוסלין עדות בכתב הוא משום שמפרשין ראוי לבילה תיכף באותה מעשה ראוי לבילה משא"כ לשלוח עדות כיון שאינו לפני ב"ד א"ר להגיד עדות ואם שראוי לילך לפני ב"ד ולהגיד כולי האי ל"א ראוי לבילה ע"ש ועפי"ז אזדא קושי' הט"ז בא"ח סי' מ"ז שהקשה על הא דפסקינין שם הכותב ד"ת צריך לברך הלא חזינין דגבי עדות ממעטינין מפיהם ולא מפי כתבם ולהריטב"א ניחא דהא כל הטעם דפסול כתב בעדות ול"א כל הראוי לבילה כו' הוא רק מפאת שהוא חוץ לב"ד א"כ בכותב ד"ת ל"ש זה ולכך שפיר צריך לברך מטעם כל הראוי לבילה כו' ובשלמא בהרהר ד"ת אפי' למ"ד כדיבור דמי אין לברך דומיא דכ' הב"י בא"ח סי' תל"ד דאין מברכין על הביטול משום שהוא בלב ואין מברכין על דברים שבלב. משא"כ בכותב דעביד מעשה שפיר פסקינין דצריך לברך דכל הראוי כו' וא"כ תינח לענין עדות משא"כ לענין שבועה גם שלב"פ ב"ד מהני וא"כ לכ"ע מועיל שישלח השבועה בכתב לב"ד מטעם כל הראוי כו' אמנם להנ"ל ניחא דהא שבועת בע"ד הוא על שעבר וא"כ דילמא הוא שקר ולא יעשה איסור משום דשבועה בכתב ל"ה שבועה רק משום כל הראוי כו' ובדבר עבירה הא ל"ש זה כנ"ל וא"כ לא יתברר האמת ע"י שבועה זו ועפי"ז נדחה נמי מה שרוצים להביא ראי' דשבועה בכתב מהני מש"ס גיטין דף ע"א ע"א דקא' אם לא יגיד פרט לאלם ופירש"י שאינו חייב קרבן שבועת העדות אם השביעוהו והרכין בראשו שאינו יודע והקשו מה צריך קרא למעט מקרבן שבועה הא אין כאן שבועה שא"י לדבר כלל א"ו דלענין השבועה הי' מהני גם בכתב אולם להנ"ל ז"א דהרי הסברא דמהני בכתב מטעם כל הראוי כו' ובדבר עבירה הא ל"ש זה אמנם בעיקר הקושיא יפה כ' בזה התומים שם דהרי שבועת העדות יכול להיות מושבע מפי אחרים ואחרים משביעין אותו והם מדברים ומה בכך שהוא א"י לדבר כיון ששומע מה שהם מדברים והראו לי שבספר נדרי זריזין מהג' מהרש"ך ז"ל בסי' ר"י הביא הקושיא והתי' בשם הג' ישיע"ק אה"ע סי' נ'. והבעל נ"ז תמה דהרי שבועה מפי אחרים אינה חלה עד שיאמר אמן והיינו לטעם דאמירת אמן הוי כמו שבועה א"כ סוף סוף אמירת אמן שלו הוי מפי הכתב ואי שבועה בכתב ל"מ גם אמן בכתב ל"מ ובלי אמן אינו חייב. ואני תמה על תמיהתו דמה שייך אמירת אמן גבי שבוה"ע הרי גבי שבוה"ע אם התובע השביעו בב"ד חייב בלא עניית אמן כמבואר בפ' שבוה"ע ע' תוס' שם דל"א ע"ב משום דכתיב ושמעה קול אלה וסגי בשמיעת הקול והכפירה דאין אנו יודעין לך עדות בודאי תוכל להיות בכתב כיון דאינו אלא גילוי מילתא דומיא דמצינו בר"ן נדרים דף ח' ע"ב שכ' בשם רבינו שמשון ז"ל דמותר הנודר לשלוח חרטתו בכתב לב"ד והם מתירין לו ועד כאן לא אסתפק הר"ן ז"ל שם בהא אלא משום דההיתר הוא שלא בידיעת הנודר אבל מצד הכתב כ"ע מודים כיון שאינו אלא לגלויי דעתו שמתחרט על נדרו דמועיל. וע' בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' ק"ז והה"נ אם כותבין אין אנו יודעין לך עדות בודאי מהני לכ"ע ועוד דהרי נודע דעת הרמב"ן ז"ל דאף בשותק בלא כפירה חייב קרבן שבועה ונהי דשארי קדמונים ומכללם הרמב"ם ז"ל חולקים וס"ל דבשתיקה ליכא חיוב ק"ש אלא בכפירה אבל בהא בודאי לא יחלוק אדם דיוכל לכתוב הכפירה בכתב. ומש"ש בעל נ"ז במוסגר דבכאן כיון דאילם א"י להעיד והוי כפירת דברים רק דהוי ס"ד דאעפי"כ יתחייב מכח דנשבע לשקר בזה לא עדיף משבועת ביטוי והי' שייך עכ"פ עניית אמן ובאילם לא משכחת לה עכ"ד. הנה במחכת"ה הדברים מבהילים עין הקורא דהרי הקושיא היא דל"ל אם לא יגיד פרט לאלם שמצד הגדת העדות הוא פסול תיפוק לי' דאפי' אי הוי ראוי לעדות ע"י הגדה בכתב הרי השבועה לא תוכל להיות בכתב א"כ קאי הקושיא אפי' אי הוי ראוי לעדות וע"ז תי' התומים והישיע"ק שפיר כיון דאחרים מדברין ושפיר יוכלו להשביעו אם הי' ראוי להגדת העדות ומה זה שכ' כיון דאלם א"ר לעדות והוי כפירת דברים הרי השתא קיימינין אי הוי ראוי לעדות מצד הגדת עדות בכתב ולא אסתפק לן רק מכח השבועה א"כ ל"ב עניית אמן. והי' אפשר להעיר עפי"ד הרמב"ם ז"ל רפ"ט מה' שבועות דמחלק שם בין אם הי' השבועה בב"ד והכפירה בב"ד דאז ל"ב עניית אמן אבל אם הי' השבועה חוץ לב"ד אף שהי' הכפירה בב"ד בעי עניית אמן ע"ש בלח"מ שהערה מקום מוצא חילוק זה וא"כ כיון דהפסוק דאם לא יגיד כולל בין אם היתה השבועה בב"ד או חוץ לב"ד ורק שהיתה הכפירה בב"ד במקום שאלו הי' מגיד הי' מועיל וא"כ בכה"ג שהיתה השבועה חוץ לב"ד הא בעי' אמירת אמן וא"א באלם. אולם ז"א כלום דעכ"פ א"א להקשות ל"ל קרא דאם לא יגיד כו' דשפיר איצטריך לי' היכא דהיתה השבועה ג"כ בב"ד דל"ב עניית אמן ואפשר שפיר להשביעו ואפ"ה א"ח קרבן שבועה מצד הגדת העדות:

אמנם הישיע"ק שם הק' תו קו' גדולה דהא התוס' בגיטין שם ד"ה א"ר זירא כו' הקשי בהא דפריך לרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו מהא דאם לא יגיד פרט לאלם והא יכול לדבר מתוך הכתב תיקשי לי' אמתני' דקתני בנשתתק מהני הרכנה א"כ אמאי ממעט אלם הרי יכול להגיד ע"י הרכנה ותי' בשם י"מ דאמתני' ל"ק לי' דאיכא למימר דהא דקא' פרט לאלם שא"י להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש וא"כ בזה שפיר קשה היכי הוי אמרי' דהקרא קאי למעט אלם שהוא חרש מקרבן שבועת העדות הרי בלא"ה אינו יכול להשביעו כיון שאינו שומע כ"א ע"י כתב ושבועה בכתב ל"מ. ולחומר הנושא נלפענד"ל דהנה בתוס' ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא כו' הקשו על הא דפריך הש"ס במאי דחשיב התם ר"י בין ד' דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בד"ש היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במ"ע אילימא בבי תרי פשיטא דאוריית' הוא אם לא יגיד ונשא עונו והקשו הא אם לא יגיד הוא כשעבר על שבועתו כדכתי' ושמעה קול אלה. ותי' דה"ק כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא ק"ש אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון והסביר הדבר באס"ז שם דהא חייב ק"ש בשמיעת קול אלה בלבד אעפ"י שלא ענה אמן. ואם איתא דבלא שבועה וכופר עדותו בב"ד ליכא נשיאת עון ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שיאמר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מיחייב ומדמחייב בשמיעת קול אלה בלבד ע"כ מוכח] דאיכא נשיאת חטא אפי' בלא שבועה ע"ש. אמנם בירושלמי פ' שבוה"ע מוכח שם דר"י ס"ל דאם לא יגיד אינו אלא ע"י שבועה ובלא"ה ליכא נשיאת עון. וכן למד מדבריו בס' עטרת חכמים מהג' מלייפניק ז"ל בחי' מס' שבועות ותלי לה שם בפלוגתא דר"פ ואביי דר"פ ס"ל כר"י דבלא שבועה ליכא נשיאת עון. ואביי שם פליג עלי' וס"ל דגם בלא שבועה איכא נשיאת עון ע"ש. ולפי"ז י"ל דרש"י ז"ל בגיטין שם דפי' לענין ק"ש היינו משום דרצה לפרש אליב' דכ"ע דגם לר"י נוכל לומר דקאי המיעוט על ק"ש. אבל התוס' מתרצים על קושייתם שפיר דלהכי לא פריך ממתני' דהו"מ לתרוצי דאלם היינו חרש והמיעוט דאם לא יגיד קאי לענין הגדת עדות בלבד כיון דאביי משני לה לקושי' ר"ז עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ הא אביי ס"ל דאיכא נשיאת עון אפי' בלא שבועה ולא קאי אם לא יגיד רק על כבישת העדות וא"כ שפיר הוי אצטריך למעוטי חרש לענין הגדת העדות והבן:

והנה ראיתי בס' טיב גיטין בחי' לגיטין שם שהק' אחרי דמיעטה רחמנ' מפיהם ולא מפי כתבם א"כ ל"ל אם לא יגיד פרט לאלם והא כל שאין תועלת בעדותו א"צ להגיד וממילא פטור מק"ש. ונלפענד"ל דהנה אפי' לשי' ר"ת דמכשיר עדות בכתב היכי שראוי להגיד בפה מצד כל הראוי כו' נראה דהוא דוקא בד"מ עפימ"ש הפוסקים בענין כל הראוי כו' דהוא דוקא בדבר שאינו רק הכשר מצוה דומיא דבלילת המנחה שאינה אלא להכשר מצוה שייך כל הראוי כו' וכן לענין טבילת נדה דבית הסתרים ל"ב ביאת מים בעי' ראוי לביאת מים אבל בדבר שהוא עיקר המצוה ותכליתו הוא בשביל עצמו בזה ל"ש כל הראוי כו' דאטו נימא דאם לא הביא המנחה או לא טבל כלל כל הראוי כו' וכן מפורש ברשב"ם ב"ב פ"א ד"ה כל הראוי לבילה כו' וא"כ ה"ה לענין הדין של הר"ת הנ"ל ל"ש רק בד"מ שא"צ העדים אלא לאמת הענין דלא איברי סהדי אלא לשיקרא וצריך לכתחלה מפיהם אולם היכי שהן רק ראויין להגיד בפיהם יכולין ג"כ לכתוב עדותן בכתב משום כל הראוי כו' משא"כ בד"נ שהגדת העדות הוא עיקר הדבר שעל פיהם נידון המתחייב מיתה ואפי' הודאת הבע"ד עצמו לא הי' מועיל לחייבו מיתה בזה ל"ש כל הראוי כו' ולפי"ז י"ל דר"ת ס"ל דהא דממעטינן מפיהם ולא מפ"כ הוא מקרא דעפ"י שנים עדים כו' האמור בפ' שופטים בד"נ דה"נ דריש במשנה מכות ד"ו ע"ב מההיא עפ"י שנים עדים דכתי' בד"נ שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ע"ש ותורגמן וכתבם מחד קרא שמעינן] ולא מהאמור בד"מ שם ולכך ממעטינן גבי ד"נ מפיהם ולא מפ"כ דפסול העדות לגמרי כל שהוא מפ"כ ול"מ מה שראויין להגיד בפה משא"כ אם לא יגיד הא קאי לענין ד"מ ולא ממעטינן רק פרט לאלם שא"ר להגיד בפה אבל כל שראוי להגיד עדותו בפה אף בכתב כשר מפאת כל הראוי כו' וז"ש אביי שאני עדות דרחמנ' אמר מפיהם ולא מפ"כ א"כ חזינין דע"י כתב ל"ה הגדה לגבי ד"נ אפי' ראוי להגיד בע"פ א"כ גבי ממון בעינן עכ"פ שיהא ראוי להגדה ולכך ממעטינן אלם להורות דעל פי דכתיב גבי ד"מ הוא רק לענין שיהא ראוי להגיד בפה אבל כל שאינו אלם כשר לשלוח עדותו בכתב ועפי"ז יבוארו דברי התוס' בשבועות ד"ל ע"א ד"ה כל כבודה בת מלך פנימה שכתבו וז"ל וא"ת השת' נמי דאיירי בעדים מנ"ל למעוטי נשים דילמ' הא דנקט קרא אנשים משום כל כבודה בת מלך וי"ל דגבי עדים ע"כ צריכין לבא דאין עד מפ"ע כשר אבל לדין יכולה למסור טענותי' ביד אחר ע"כ ולכאורה לד' ר"ת הא גם בעדים יכולין לשלוח עדותן בכתב ולדברינו מתיישב שפיר דכיון דקרא ועמדו שני אנשים כולל ג"כ ד"נ ובד"נ הא א"י לשלוח עדותן בכתב וא"כ ע"כ צריכין לבא.

וארווחנא בהא ליישב מה דקשי' לכאורה מסנהדרין דף נ"ו ע"א במשנה גבי מגדף דא"ח עד שיפרש השם אריב"ק בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא הורגין בכינוי אלא מוציאין כל אדם לחוץ שואלין את הגדול שביניהם ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והב' אומר אף אני כמוהו והג' אומר אף אני כמוהו ובירושלמי שם פריך וכי אמרינן לי' גדיף וכ' התויו"ט דגמר' דידן לא חשיב לי' פירכא דכשאומרין לו כן לא לגדוף מכוונין לא אנו ולא הוא אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצוותו אינה מתקיימת אלא בכך ולפיכך נתחייב לומר שיפרש מידי דהוי אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחוק שמו הגדול במים ומפני הספק כ"ש הכ' שלעדים שמעידין ודאי הוא שמחויב מיתה ויש לנו לקיים המצוה להמיתו והרי אינה מתקיימת אלא בכך ע"ש. ולכאורה קשה למה בשעה שהיו נושאין ונותנין בבדיקת העדים היו דנין בכינוי יוסי את יוסי ורק לפני אמירת הפס"ד הי' אומר הגדול שבעדים בפירוש מה ששמע והאחרים ענו אחריו כ"א אף אני כמוהו דקמדייק מיני' ר"ל בגמ' דאף אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ הרי היו העדים יכולין לכתוב כ"א כמו ששמע בכתב דהרי כבר הבאתי בשם הריטב"א פ"ק דמכות דכשכותבין עדותם בב"ד גם החולקים על ר"ת מודים דכשר דאמרי' כל הראוי כו' ולא נצטרך לדחוק למ"ש התי"ט הנ"ל משום שא"א בע"א דומי' דמחיקת השם דסוטה דהא לענין העבירה דגידוף הא ל"א כל הראוי כו' כמ"ש בשם שו"ת בר"א הנ"ל דלגבי עבירה ל"א כל הראוי כו' ולענין הכשר העדות כיון שהוא בב"ד הא כ"ע מודי דכשר ולא נוכל למידק ג"כ דאף אני כמוהו יהי' כשר בד"נ. אמנם לדברינו נכון מאד דבד"נ כיון דהגדת העדות הוא ענין בפ"ע ואינו הכשר לברר האמת ולכך ל"א כל הראוי כו' ודו"ק. והנה בפשיטות י"ל בישוב קשי' בעל טיב גיטין הנ"ל עפי"ד הש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גידמין דמעיקר' ה"נ בפסול שא"ה דא"ק יד העדים שהיתה כבר ופירש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא משתמע מיני' דזו הוא יד שלהם ע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל דשפיר אצטריך קרא דאם לא יגיד פרט לאלם דהו"א דהא דממעטינין מקרא מפיהם ולא מפי כתבם היינו עדים שיכולין לדבר בפה אבל אלם הו"א דהכתיבה היא פה שלו לכך אצטריך הקרא דאם לא יגיד פרט לאלם דאפי' אלם א"י להגיד עדותו בכתב וע' במלמ"ל פ"ב מה' גירושין ה' ט"ז שכ' באמת סברא זו דבפיקח כיון דיכול לדבר ל"ה כתיבה קולו אבל אלם כיון שא"י לדבר הוי הכתיבה קולו ע"ש ומ"ש בשב יעקב ראי' מש"ס מגילה י"ח ע"ב הי' כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ה"ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה כי כיון לבו מאי הוי על פה היא אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' כו' אלא דמנחה מגילה קמי' וקרי לה מינה פסוקא פסוקא ול"ל לכ"ז הכתיבה עצמה הוי' קריאה וע"כ דא"י בכתיבה ידי קריאה משום דלאו כד"ד. הנה בזה יפה טען הגאון בתומים דאין מזה ראי' דהא במגילה כתיב נזכרים וילפינן שם גז"ש מזכור ודרשי' זכור בפה ואל תשכח בלב וכיון דזכירה הוי בפה פשיטא דכתיבה ל"מ אבל המקבל שבועה ע"ע בכתב י"ל מ"ש כותב מ"ש אמר. ולפענד"נ עוד דהא באמת מוקמינן שם המשנה י"ט ע"ב דפסול חרש משום לא השמיע לאזנו א"כ בכתיבה בלא"ה פסול משום שאינו משמיע לאזנו ואי משום דחרש א"י להשמיע לאזנו והוי א"ר לבילה משא"כ בכתיבה הא ראוי להשמיע לאזנו וכל הראוי לבילה כו' ע' ט"ז א"ח סי' תרפ"ט ז"א דהא בכתיבה גופה דהוי ראוי לקרות בפה ע"כ היא ג"כ מתורת כל הראוי כו' וא"כ הוי תרי כל הראוי כו' ולא אמרי' דומי' דאמרינן בעירובין י"ט ע"ב חד רואין אמרינן תרי רואין ל"א ע"ש וע' בפסחים ל"ח ע"א חד הואיל אמרי' תרי הואיל ל"א ובתוס' שם מ"ו ע"ב וע' בתוס' ערובין ל"ג ע"א ד"ה והא כו' וכולי האי ודאי ל"א הואיל וע"ד פלפול קצת י"ל עפי"מ שהקשו הראשונים ז"ל על הך מתניתין דהי' כותבה כו' אם כיון לבו יצא הרי מצות א"צ כונה אולם י"ל עפימ"ש הרבינו יונה ז"ל בפ"ב דברכות לחלק דבמידי דאמירה לכ"ע בעי' כונה דבמצוה שעושה במעשה המעשה עומד במקום הכונה אבל באמירה בעי כונה וא"כ ה"נ קריאת המגילה שהיא באמירה בעי כונה וא"כ התינח אי יצא ע"י קריאה בדיבור אבל אי נימ' דיצא בכתיבה שהוא מעשה א"כ תיהדר קושי' הראשוני' ז"ל לדוכתה ל"ל כיון לבו הרי מצות א"צ כונה:

והנה ראיתי בתומים שם הבי' בשם בעל שבות יעקב ראי' מהא דאמרי' בסוטה כ"ז ע"ב דאילמת אינה שותה משום דכתיב ואמרה ותיפוק לי' דאינה יכולה לעשות שבועה אלא ש"מ דיכולה לקבל שבועה בכתב והתומים תמה עליו דלא ראה דברי התוס' שם ד"ה דכתיב שכתבו להדי' דאפי' למ"ד דל"ב קרא כדכתיב מ"מ מודה דאלמת אינה שותה משום דלא מצי לקבולי עלה שבועה הרי להדיא להיפוך דא"א לקבל עלה שבועה בכתב ע"ש אמנם באמת צריך להבין אי שבועה בכתב ל"מ ל"ל להש"ס להבי' הטעם דאלמת אינה שותה משום דכתיב ואמרה אפי' למ"ד בעינן קרא כדכתיב הרי בלא"ה לא מצי לקבולי שבועה משום דשבועה בכתב ל"מ וכן קשה מ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' סוטה ה' ג' שכתב ואמרה האשה פרט לאילמת נהי דפוסק בפי"ד מה' סנהדרין בנקטעה יד העדים דפטור כשמואל דבעי' קרא כדכתיב וכן גבי מצורע שאין לו בוהן יד ורגל דאין לו טהרה וע' בלח"מ פ"ה מנזירות ה' ה' בכל זה ל"ל למעוטי מקרא הרי הרמב"ם פסק גם גבי עדות דעדות בכתב פסול מדאוריי' וא"כ מכ"ש שבועה דלא מצי לקבל עלי' בכתב. והנה י"ל דזה דהו"א דבאלמת כתיבה היינו פה שלה כמו שהבאתי מש"ס סנהדרין הנ"ל גבי עדים גידמין ולהכי אצטריך למעט מואמרה דכל היכי דכתיב לשון אמירה בודאי ל"ה כתיבה בכלל כמ"ש התוס' גיטין דף ע"א ע"א ד"ה והא דכל היכי דכתיב לשון אמירה בודאי ל"ה אלא בפה וה"ר מיבמות ק"ד דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה וקשה הא יוכל להיות עפ"י כתב א"ו דאמירה ל"ה אלא בפה. ולפענ"ד יש להבי' עוד ראי' לסברת התוס' הלזו מש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב לענין סו"מ שאם הי' א' מהם אביו או אמו של סו"מ גידם או אילם כו' אינו נעשה בן סו"מ שנא' ותפשו בו ולא גידמין כו' ואמרו ולא אילמין כו' ואי איתא דכתיבה הוי בכלל אמירה א"כ האיך ממעט אילמין מלאמרו הא אפשר להתקיים האמירה בכתב אע"כ דכל היכי דכתיב אמירה ל"ה אלא בפה:

והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' הנ"ל שכ' דאין ראי' מסוטה דל"מ שבועה בכתב דהתם בודאי ל"מ כיון שאם האשה כותבת אמן אין מוכח מתוך הכתב על מה קאי האמן ואין להסוטה להוסיף דברים מה שלא אמרה תורה ואין לה לכתוב אלא תיבת אמן ואינו מוכח מתוך הכתב אהי קאי אבל הכותב הרני נשבע שבועה גמורה היא ע"ש והנה לכאורה הא הכהן כותב את האלה הזאת בספר ותוכל לכתוב אמן בספר למטה משבועת האלה ואז יהי' שפיר מוכח מתוך הכתב דקאי האמן על האלה. אולם באמת לק"מ דהא אמרינן בסוטה י"ז ע"ב כתבה קודם שתקבל עלי' שבועה פסולה שנא' והשביע ואח"כ וכתב וא"כ לא היתה נכתבת מגילת סוטה רק אחר השבועה אמנם התוס' שם בד"ה קודם כו' מביא בשם הירושלמי דאתפלגין ר' יוחנן ור"ל חד אמר משביע ואח"כ כותב וחד אמר כותב ואח"כ משביע ומפרש טעמא כדי לסמוך שבועה להשקאה ע"ש לידידי הרב החריף וכו' מו"ה יהושע העליר נ"י מפה"ק העירני דבגמ' דידן בעירובין י"ג ע"א נמי משמע דרב ירמי' ס"ל אליב' דר"מ ג"כ הכי דקאר"מ לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפ' סוטה וקא' רב ירמי' דס"ל אם בא למחוק מגילת סוטה מן התורה מוחק ע"ש וע"כ דס"ל לר"מ דכותב ואח"כ משביע דבס"ת המגילה מכבר היא כתובה ועומדת וא"כ לפי"ז לכאורה עדיין תקשי אליב' דר"מ הרי גם אילמת יכולה לקבל השבועה בכתב דכיון דס"ל כותב ואח"כ משביע א"כ תוכל לכותב אמן תחת המגילה ומוכח שפיר מתוך הכתב אהי קאי אמן. ונלפענ"ד ליישב ע"ד חידוד דהרי באמת צריך להבין האיך הי' מהני קבלת שבועה בכתב הא שבועת סוטה היתה על תנאי כמבואר בקידושין ס"ב ע"א דמשני שם אליבא דר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן שהכהן הי' כופל התנאי ע' בתוס' שם ד"ה הנקי כתיב וא"כ הא באמת נדר ושבועה ליתא ע"י שליח וא"א להטיל בו תנאי דתנאי שא"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' התוס' שבנזיר י"א ע"א ד"ה דהוי לענין נזירות ליתא גבי נדר ושבועה דליכא קרבן וכ' באס"ז שם בנזיר ובכתובות דהטעם דמהני תנאי בנדר ושבועה אף דלית בהו משפטי התנאים דאתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ התינח בנדר ושבועה בדיבור משא"כ אי הי' שבועת הסוטה ע"י כתב א"כ תיהדר קושי' לדוכתה הא הוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ואף דהתנאי הוא ג"כ בכתב מ"מ משמע מדברי התוס' כתובות ע"ד ע"א ד"ה תנאי כו' דבכל ענין ל"מ תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח שכ' שם דהטעם דתנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ל"מ משום דאם המעשה קל שבידו לקיימה גם ע"י שליח סברא הוא שיהי' בידו ג"כ להטיל בה תנאי אבל אם המעשה אלים כ"כ שאין בידו לקיימה ע"י שליח ל"ה בידו נמי למרמי בה תנאה ואפי' לא יתקיים התנאי יהי' המעשה קיים ע"ש וע' בפנ"י גיטין פרק מי שאחזו וא"כ כיון ששבועת סוטה הי' בתנאי לכאורה אפשר ל"ה יכול להיות בכתב דאז לא היתה יכולה לחול בתנאי. אמנם הדבר נכון עפימ"ש במשנה למלך פ"ו מה' אישות דבתנאי לשעבר לא בעינן משפטי התנאים וא"כ שבועת סוטה הא היתה על לשעבר וא"כ לפי"ז הא מבואר בסוטה י"ח ע"ב במשנה שם דר"מ ס"ל אמן שלא אטמא וא"כ לר"מ הוי תנאי דבלהב' ושפיר בעינן משפטי התנאים וא"כ לפי"ז מיושב שפיר קושייתנו הנ"ל דלר"מ דס"ל כותב ואח"כ משביע הא שפיר היתה יכולה לקבל השבועה בכתב תחת המגילה ז"א דהא לר"מ ל"מ בלא"ה בכתב משום דאיהו ס"ל דהי' תנאי להבא ובכתב דהוא מעשה הא בעינן משפטי התנאים וא"כ לא היתה יכולה לחול משום דהוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח כנ"ל אמנם עדיין קשה דהרי אמרי' בשבועות ל"ו ע"ב דבאיסור' ל"ב ר"מ תנאי כפול ובסוטה דבעי' תנאי כפול הוא משום דהוי איסור' דאית בי' ממונ' ופירש"י גביית כתובתה ע"ש וא"כ נהי דאמרינן בכתובות נ"ו ע"ב דקסבר ר"מ כתובה דאוריית' בכ"ז הא כ' התוס' בסוטה כ"ז ע"א ד"ה איש איש כו' דאפי' למ"ד כתובה דאוריי' לאו ממש דאוריי' אלא אית לי' סמך דאוריי' ע"ש וא"כ איך אפשר לומר דלר"מ טעם התורה שאמרה אלמת אינה שותה הוא משום דא"א בכתב כיון דליכא משפטי התנאים הא מדאוריי' הוי איסור גריד' [כדמצינו באמת בקידושין כ"ז ע"ב מנין לגלגול שבועה מה"ת כו' אשכחן סוטה דאיסור' כו'] ול"ב ת"כ מכ"ש שאר משפטי התנאים ע' בחי' הר"ן והריטב' בגיטין פ' השולח גבי מש"ר. אמנם התוס' בגיטין ע"ה ע"א ד"ה לאפוקי כתבו דסוטה הוי איסור' דאית בי' ממונ' דאיכ' שאר כסות ועונה ע"ש וא"כ י"ל דקסבר מזונות הבעל הוי דאוריי' והוי גם מה"ת איסור' דאית בי' ממונא. והנה לכאורה יש להקשות לפי"מ דמשמע מדברי המהרי"ט ח"א סי' קכ"ז דבנדרים ושבועות והקדישות לכך א"א ע"י שליח משום דמילי לא מימסרן לשליח א"כ תיהדר הקושי' לדוכתה הא לר"מ אפשר שתקבל השבועה בכתב ואי משום דהוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ז"א דהא ר"מ ס"ל בגיטין ע"א ע"ב דמילי מימסרן לשליח ע"ש וא"כ יכול להיות שבועה ע"י שליח. אולם ג"ז לאו כלום הוא דכבר נדחו דברי המהרי"ט הנ"ל בשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ז דא"א לומר מטעם מילי לא מימסרן לשליח דמילי לא מימסרן לשליח הפי' הוא שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו כמפורש ברש"י גיטין כ"ט ע"א ד"ה רבא אמר וע"כ דהסבר' דנדר ושבועה לית' ע"י שליח הוא כעין סברת התוס' רי"ד לענין מצוה שבגופו דל"מ שליחות וא"ש [אמנם בהא וצ"ע לכאורה דאיך אפשר לומר דאם קבלת השבועה בכתב הויא מעשה ול"א דיבור ומבטל מעשה הרי התוס' בגיטין ל"ב ע"ב ד"ה רב ששת הקשו בענין הא דקאי רב ששת בגט שבטלו ונמלך לחזור ולגרש בו דאינו חוזר ומגרש בו והקשו והא ל"א דיבור ומבטל מעשה וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה א"י לחזור ולבטל ות' דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה ל"ח גמר מעשה ע"ש וא"כ ה"נ איך נוכל למיחש לקבלת השבועה מעשה הא כ' שלא היתה המחיקה וההשקא' בודאי ל"ח גמר מעשה ויש לחלק הענינים ואכמ"ל]:

אמנם אפי' אי נימ' דשבועה בכתב הוי שבועה כבר כ' בשו"ת נוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ח דזהו כשהבע"ד בעצמו כ' בכת"י ממש אבל היכי שהוא כת"י הסופר והבע"ד חותם א"ע בזה כ"ע מודים שאין לחוש אף לכתחלה שיחשב כת"י הסופר לביטוי שפתים של הבע"ד עיין שם אולם בשו"ת חת"ס הנ"ל יצא לחדש דאף שלא כתב השבועה בעצמו רק שחתם א"ע ונתנו לחבירו הוי כאילו נשבע בפירוש ממש ומדמה לה לגיטין דמבואר באה"ע סימן קל"ו דאם מסר לה הגט א"צ לומר לה שום דבר מדאוריית' בשעה שמוסרו לידה ואפי' האשה כותבת את גיטה והבעל חותם וא"צ עדים מה"ת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כמ"ש רש"י בגיטין פ"ו ע"א. ולפענ"ד במח"כ גאונו קירב את המרוחקים בזרוע דהתם בעי' ציווי הבעל שיהי' נכתב בשליחותו דאל"ה ל"ה לשמה ע' תוס' עירובין י"ג ע"א וגיטין כ"ב ע"ב וכיון דהוא מצוה ועושה שליח א"כ הסופר מכוין בשעת כתיבתו שהוא בכח הבעל ובשליחתו בזה שפיר מהני חתימת הבעל אבל אם א' כותב שבועה בלי שליחות ובא אח"כ הבע"ד וחותם א"ע בכה"ג אין שייכות לומר שיהי' כתיבת הסופר הרי נשבע כאלו נשבע הבע"ד בעצמו וע' ש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק י"ט שכ' וז"ל ועוי"ל בנידון זה כיון שלא חתם בצוואת הבעל שהוא בע"ד וגם לא מסר בידו השטר הו"ל מפיהם ולא מפ"כ עכ"ל ועוד מה ענין נדרים ושבועות לגיטין דהתם גזה"כ הוא דאשה מתגרשת בגט שנותן הבעל לידה ואפי' לא חתם כלל כשנתנו לה בעידי מסירה לדידן דקיי"ל עידי מסירה כרתי ול"ב אמירה כלל בשעת הגירושין רק שיהא ניכר שהוא מתכוין בנתינתו לשם גירושין דלא נאמר בקרא כ"א וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה והעיקר החוב המוטל על הבעל הוא נתינת הגט בידה לשם גירושין והך וכתב אינו קאי כלל על הבעל דלר"מ דעידי חתימה כרתי קאי על העדים וחת"י הוי כעדים ולר"א דעידי מסירה כרתי קאי וכתב על הסופר שיכתוב לשמה ע' גיטין כ"ג ע"א ותדע לך דהרי בש"ס קידושין ד"ו ע"א קא' דבעסוקין באותו ענין מהני לכל הדיעות אף שנותן לה אח"כ בסתמא א"כ חזינין דלא תלי' באמירת הבעל ה"ז גיטך וע"כ כיון שנזכר בגט ענין הגירושין מוכח בסתמא בנתינתו לידה לשם גירושין אבל בנדרים ושבועות הרי העיקר הוא מה שנדר או נשבע בפירוש אבל חתימתו או מה שנתנו ליד חבירו אינו פועל שום שבועה או נדר כיון דאין עליו חיוב נגד חבירו כלל רק שמוטל עליו לקיים שבועתו מה שקיבל בפירוש והחתימה אינה מורה רק שהוא ברצונו ומה מועיל זה לענין שיחול עליו איסור השבועה והנדר הא קיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כמבואר בסי' רי"ח בהי' מסרהב בו לאכול ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך דמותר לכנוס לביתו ולטעום לו צונן שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתי' מרובה ולד' הרא"ש והטור שם אפי' באכילה ושתי' מותר כיון שלא הוציא בשפתיו אף שמוכח שהי' מכוין בלב לאיסור אכילה ושתי' וגם לד' הרמב"ם שאוסר הוא מטעם שאיסור אכילה ושתי' הוא בכלל מה שהוציא בשפתיו ולכך נראה דלענין נדר ושבועה ל"מ חתימתו ורק לגבי ד"מ וכן לענין גיטין מצינו בתוס' יבמות ד"ל ע"ב בשם ריב"ם דכל היכי דקתני כתב בכתב ידו וכן הוציא עליו כתב ידו מהני אפי' אין כאן אלא חתימת ידו וה"ר מכתובות כ"א לא ליחוי אינש חתימת ידו אלא אחספא או אריש' דמגלתא דילמ' משכח אינש דלא מעלי ותנן הוצי' עליו כת"י כו' ע"ש והתם שפיר מהני וכנ"ל אבל לגבי נדר ושבועה אף דבכתב ידו הי' מהני שבועה לדין הפוסקים הנ"ל אבל לא בחתימת ידו וגוף השבועה הוא כת"י אחר:

הן אמת שראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקפ"א בסוף התשו' לענין שהי' שם המעשה שחתמו על שטר השבועה כ' וז"ל אבל לגבי דינא דעתי הוא שיש עליהם לקיים מה שחתמו דהוי כאילו השביעוהו אחרים וענה אמן דלא גרע חתימתו מקיום השבועה ע"כ הרי דפשיט' לי' להרדב"ז ז"ל דחתימה מהני כמו אמירת אמן. וכן מפורש יוצא מדברי תשו' הראנ"ח ח"ב סי' נ"ח דלמ"ד שבועה בכתב מהני ה"ה אם אחר כ' השבועה והוא חתם א"ע החתימה חשובה קבלת שבועה ע"ש ובעיני יפלא הדבר לומר שהחתימה הוי כעניית אמן חדא דדוק' עונה אמן למדו רז"ל בשבועות כ"ו ע"ב דכמוצי' שבועה מפיו דמי מואמרה האשה אמן דסוטה אבל לא חתימת שמו ואפי' אי נימא דגם זה הוי כעניית אמן וכמ"ש באמת הרמב"ם ז"ל בלשונו בפ"ב מה' שבועות או דבר שענינו כעניית אמן ג"כ תימה בעיני דעניית אמן ל"ש רק כשאומר לו חבירו בלשון אני משביעך אבל באם יאמר א' בלשון אני נשבע כמדבר בעדו וחבירו ענה אחריו אמן בודאי אין כאן שבועה כלל ואפי' באופן שצוה לו לכתוב אין לומר דהכתיבה שכותב חבירו דהוי שלוחו והוי כמו שכותב הוא בעצמו דהרי כבר הבאתי מדברי התוס' נזיר והאס"ז הנ"ל דבנדרים ושבועות ל"מ שליח. וע' בב"י או"ח סי' תל"ד שכ' דבהפקר ל"מ שליחות דהוא מתורת נדר והאומר לחבירו נדור בשבילי ל"א כלום ובדברי פסקי מהרא"י סי' רנ"ד דפשיטא לי' דמהני שבועה ע"י שליח כבר תמהו הפוסקים. וכן מה שרצה ביש"ש פ' הגוזל סי' ל"ז לה"ר דיוכל השליח להקים איסור על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה מפ' השולח גבי הא דמייתי ר"י ראי' מהא דנשבעו להם נשיאי העדה ראינהו נמי הוי אפטרופסים ושלוחים של העיר כבר כ' בקצוה"ח סי' קכ"ג סק"ד דאין מזה ראי' די"ל דשאני טובי העיר דיש להם כח דחרמיהו חרם וה"ה שבועתו שבועה ואפי' בע"כ של בני העיר ע"ש. וע' בתשו' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו] ובפרט דאפשר לומר דאפי' אי נימא דשבועה בכתב מהני מ"מ החתימה שתהי' נחשבת כעניית אמן אינה פועלת שיחול עליו איסור שבועה כיון דכל מה שנחשב עונה אמן כמוציא שבועה מפיו ילפי' מואמרה האשה אמן ואם כן הא כבר הבאתי בשם התוס' גיטין ע"א דכל היכא דכתי' לשון אמירה בודאי ל"ה אלא בפה וראי' לדברינו נלפענ"ד מדברי תשו' הרשב"א שהובא ברמ"א אה"ע סי' צ"ו ס"א אלמנה שנשתתקה ורמזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום סגי בכך והוי כאילו נשבעה וכ' בח"מ ובב"ש שם דכונתו הוא בשבועת האלה וע"ז רימזה ורמיזתה הוי כאילו אמרה אמן דכיון דשבועה זו אינה מה"ת אלא משום תקנת היתומים לכן כשא"י לישבע ולענות אמן משביעין אותה מפי אחרים ונוטלת הכתובה והנדוניא כדי שלא תפסוד ע"ש ולכאורה קשה הא לדעת כמה פוסקים הוי שבועה בכתב כדיבור ממש ואינו מטעם ראוי לבילה ומהני אפי' באלם ע' בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק צ"ג א"כ שפיר הי' יכולין להשביעה והיא תכתוב אמן דדוחק הוא לומר דמיירי דוקא באשה שאינה יודעת לאמן ידיה במלאכת הכתיבה דא"כ הו"ל לפרש א"ו דאפי' האומרים שבועה בכתב מהני אבל עניית אמן בכתב כיון דנפק' לן מואמרה ל"ה אלא בפה. וע' בתשו' מהר"י בן לב ח"א כלל ו' סי' מ"א שכ' וז"ל מילת' דפשיטא וא"צ לפנים דמשום שחתם ראובן באותו שטר ההודאה מהנזירות אין בחתימתו כלום שהרי לא הוציא שום נזירות בפיו ולא עוד אלא כתב בכ"י הריני מקבל נז"ש בן מנוח בעל דלילה אם אעשה דבר פ' או לא אעשה וחתם שמו ע"ז אין בכתיבתו וחתימתו ממש ומנא אמינא לה כו'. הרי דבחתימה בלבד פשיט' לי' דאינו כלום אפי' אי נימא דמהני נזירות בכתב ול"א דהוי כאמירת אמן:

והנה בנ"ד כפי שמבואר בהשאלה יש עוד היתר במה שאומר השו"ב שרק באופן זה התקשר נגדו שיתן לו שכירות חק לשבוע ואעפ"י שלא הזכיר תנאי זה בכתב וא"כ הא קיי"ל בחו"מ סי' ר"ז לענין מו"מ אם אמר תנאי הי' בלבו ל"מ משום דדברים שבלב אינן דברים זהו דוקא בד"מ אבל בנדרים הא קיי"ל דהולכין אחר כונת הנודר וכל הנודר או נשבע רואין הדברים שבגללן נדר או נשבע ולומדין מהם למה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כמבואר ביו"ד סי' רי"ח וכ' הרמ"א שם דבאומדנא דמוכח אמרינן הכי גם בנודר לחבירו ע"ש. ובנ"ד ג"כ אומדנ' דמוכח הוא דאדעתא דהכי חתם א"ע על כתב השבועה שיתן לו שכירות שלו דאין סברא שישתעבד א"ע לטובת החוכר והוא ימות ברעב וע' ב"ב קמ"ו ע"ב שכ"מ שכ' כל נכסיו לאחרים כו' לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת ופירשב"ם ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו כו' דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעת' דהכי יהב לי' שאם יעמוד מחליו ימות ברעב כו' ע"ש. וע' בב"י סוס"י רכ"ח שהביא בשם הרשב"א בתשו' דכל אדם נאמן לעצמו לפרש כונתו בעניני נדרים ושבועות מדלא אשכחן שיהי' צריך עדים נגד הפתח חרטה ע"ש ואע"ג דבנשבע לחבירו אין לו נאמנות כ"כ וכמ"ש ברמ"א סי' רי"ח הנ"ל בכ"ז הא בנ"ד כבר עבר זמן החכירות של הזביחה ואינו נוגע לחבירו רק לענין איסור' דרכיב עלי' בכה"ג בודאי נאמן מטעם דאדם נאמן ע"ע באיסורין והכי פסקי' בש"ע סי' רל"ב סי"ב ואף דהחוכר טוען שהי' אנוס ע"י השני שו"ב האחרים שלא הרשוהו ליתן אפי' אם נתפוס שזה הוי אונס עכ"פ הא קיי"ל אנוס רחמנ' פטרי' אמרי' אנוס רחמנ' חייבי' ל"א. ע' ש"ך ח"מ סי' כ"א וא"כ שוב לא הי' מחויב השו"ב הזה לקיים מה שהוא התחייב א"ע נגדו:

עוד יש לפנינו היתר בנ"ד כיון שאומר ששבועתו היתה באונס מצד איום ראשי הקהל עליו שבאם לא יחתום א"ע יקפחו פרנסתו. וישברו מטה לחמו וקיי"ל דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס וע' בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' כ"ה דהיכי דהי' השבועה מסיבת פחד הקהל אין השבועה חלה ע"ש. ואף דהש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ה כ' דה"ד בנדר או נשבע לעצמו נאמן לומר ששבועתו היתה באונס אבל בנשבע לחבירו אינו נאמן לומר אנוס הייתי וכ"ה בחו"מ סי' פ"ז סל"ד דא"נ לומר תנאי הי' בלבו רק במיגו ע"ש עכ"ז הא מסיק בש"ך שם דהיכי דידענו באונסו מהני גם בנשבע לחבירו וכן היכי דיש רגלים לדבר נאמן וע' במהרי"ט בשניות סי' מ"ה לענין דברים שבלב דכל היכי שידוע לכל מחשבתו לא מיקרי דברים שבלב. וא"כ בנ"ד אין לך רגל"ד גדול מזה ואין שום אדם מכחישו בזה וע' בט"ז סי' רל"ב שם מ"ש לענין מש"כ הרמ"א שם דאונס ממון הוי אונס לענין שבועה והב"ח תמה דסותר ד"ע בא"ח סי' תרנ"ו דמחויב ליתן כל ממונו שלא יעבור בל"ת. ותי' דטעמו של הרמ"א ז"ל הוא דלא בא להתיר איסור שבועה משום אונס ממון אלא דבכה"ג לא חלה השבועה כלל דאמדי' דעתו שע"ז שיהי' לו הפסד לא הי' נשבע ע"ש. ובפרט דבנ"ד השתא שוב אינו נוגע לחבירו שכבר עבר זמן החכירות כנ"ל ואף שמבואר ביו"ד סי' רל"ד דלענין טענת אונס ל"מ אחר שעבר על השבועה. ע' בש"ך חו"מ סי' ל"ד סק"ח שהשיג ע"ז. וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ד שפוסק ג"כ הכי:

והנה במה שהשו"ב מצטדק א"ע ונותן אמתלא שבדעתו הי' שאינו נכלל בכלל השבועה לקרוע הקוויטליך הוא בודאי נאמן בזה. וגדולה מזו מצינו בתה"ד סי' שכ"ו הובא ביו"ד סי' רל"ב סי"ח בהג"ה דאם הודה בכת"י שנשבע ואומר שלא נשבע ונותן אמתל' לזה נאמן. ואפי' כתוב שנשבע בפועל ממש מהני אמתלא כמ"ש הט"ז בח"מ סי' ע"ג שלא כדברי הסמ"ע שם ואף די"ל דבנשבע לחבירו בדבר שבממון ל"מ אמתל' כמבואר בפוסקי' וע' ברמ"א אה"ע סי' מ"ז מ"ש בשם הר"ן מ"מ אמתלא גמורה בודאי מהני אף בדברים שבממון דמצינו אמתלא דהשבעה והשטאה לגבי ממון ואף שעשה מעשה שחתם א"ע על הכתב ע' בתוס' חולין מ"ד ע"ב בד"ה וכן העדים וכו' וא"ת ועדים איך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי כו' הרי דהחתימה חשוב מעשה] ומבואר ביו"ד סי' קפ"ה בלבשה בגדי נדות כיון שעשתה מעשה ל"מ אמתלא הרי מבואר בש"ך שם בשם הב"ח דה"ט כיון שלא הוצרכה לעשות מעשה והי' די שתאמר טמאה אני ולכך ל"מ האמתלא אבל היכי שהי' מוכרח לעשות מעשה בכה"ג מהני אמתלא שע"כ מועיל אמתלא בטבח שעשה סי' בראש כבש כו' בסי' א' סי"ג וע' בשמ"ח שם וע' ש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק י"ז וכסברא זו מצינו בתוס' כתובות ק"ט ע"א בעורר על השדה והוא חתום עלי' בעד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו וחכ"א איבד את זכותו וכ' התוס' שם אע"ג דלית הלכתא כאדמון בהא לא תיקשו דמסקי' בחז"ה דמ"ג עלה דההוא מכר לו שדה אין מעיד לו עלה ומוקי לה בראובן שגזל משמעון ומכרה ללוי ואתא יהוד' וקא מערער דלא ליזל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא לי' דתיקום ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו. הכא לא הי' לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה הוא ע"כ הרי דל"מ האמתלא דהשני נוח לי היכי שחתם עלי' בעד משום דלא הו"ל לעשות מעשה לחתום א"ע אבל בנ"ד שהי' מוכרח בחתימתו ולא הי' סגי לי' בלא"ה כיון שהחוכר לא רצה להבטיח לו שכירותו באופן אחר וגם מצד איום ראשי הקהל כנ"ל בכה"ג בודאי מהני אמתלא. ויותר מזה נראה דאפי' היכא דל"מ אמתלא לחזור מדבריו הראשונים מ"מ כל שאינו חוזר מדבריו הראשונים רק שמפרש דבריו אמתלא כזו מהני בכל ענין וראי' לזה נלפענ"ד מדברי התוס' כתובות כ"ב ע"א ד"ה מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנא' את בתי נתתי כו' שכ' וז"ל משמע דאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מיגו ותימה דאם בא א' ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלוני קדשתי' לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מיגו ואר"י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע"ג דליכא מיגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כגון דקאי האיש שקידש לו קמי' וקא' את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדל"א את בתי נתתי לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרובה הלכך לא יהא נאמן אח"כ אלא תכ"ד דאיכא מיגו ע"כ הרי דהיכי שבא לפרש דבריו הראשונים אין אנו צריכין לאמתלא חשובה. ועוד יש לה"ר לזה מש"ס סוטה ד"כ ע"א איבעיא להו אמרה איני שותה מחמת בריותא וחזרה ואמרה שותה אני מאי כיון דאמרה איני שותה טמאה אני אמרה וכיון דאחזיק נפשה בטמאה ל"מ הדרה בה א"ד כיון דאמרה שותה אני גליא דעתה דמחמת ביעתותא היא דאמרה ולכאור' קשה כיון דאמרה מתחלה איני שותה הא שוי' אנפשה חד"א וא"כ איך מהני אח"כ גילוי דעתה הרי אפי' אי אמרה אמתלא בפירוש ל"מ היכי שהחזיקה עצמה בטמאה בפני רבים כמ"ש הט"ז יו"ד סי' קפ"ה וה"נ אמרה איני שותה בפני רבים אע"כ דלפרש דבריו מהני בכ"ע וה"ה בנ"ד נאמן השו"ב באמתלא לפרש דבריו שלא הי' נכלל בהכתב שנתן להמוכר לקרוע הקוויטליך:

והנה אפי' אי באמת לא הי' הדין כן מ"מ כיון דבשעה שזרק הקוויטליך הי' סובר שבהיתר עושה לא נאסרה שחיטתו מטעם זה דכיון שסבור שאינו עובר על השבועה הוי כנדרי שגגות כמבואר בנדרים כ"ה וביו"ד סי' רל"ב ס"ו וסי' רל"ט סט"ז באומר שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ובשעה שאכל את התנאי שכח שנשבע מותר לכתחלה לאכול את השני שנשבע עליו כיון דבשעת חלות השבועה שהוא בשעה שאכל את התנאי הי' שוגג לא קרינן בי' האדם בשבועה כי לא הי' בדעתו שיחול עליו האיסור וה"נ בנ"ד בכל עת שזרק הקוויטליך הי' סובר שאינו עובר בזה על השבוע' ולשון התנאי הוא שבאם יעבור אחר מאתנו כו' קונם ידינו לזביחתינו כו' ולפי דעתו הי' ברור בעינו שאינו עובר כלל בזה א"כ ממילא אינו חל עליו הנדר השני מטעם נדרי שגגות כי בעת חלות הנדר לא הי' סבור שתחול עליו האיסור וע' במח"א ה' נדרים סי' ג' ובתשו' הרלב"ח סי' קל"ז. עוד יש לפתוח בכחא דהיתרא להשו"ב הזה דאפי' אי נימא שעבר בזריקת הקוויטליך על השבועה מ"מ כיון שלא עבר רק על שבועה דלהבא ובשוא"ת לא נעשה חשוד לשבועה כלל כמו שנתבאר בש"ע חו"מ סי' ל"ד ס"ה ובסמ"ע שם ס"ק י"ב ע"ש בהכרעת הריב"ש בטור סי' צ"ב ובש"ע שם ס"ב וע' בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ח:

ולבר מן כל דין כיון דאיכא למימר שהשו"ב הזה הי' מוחזק בדעתו שאינו עושה עבירה בזה אפי' אי באמת הי' עבירה לא נעשה חשוד בשביל זה דכל היכא דאיכא למיתלי בטעה ואומר מותר אין לפוסלו כמבואר בש"ס פז"ב. ובש"ע חו"מ סי' ל"ד ס"ד וסי"ב וסכ"ד וע' בתוס' ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ דע"ב לענין שטר שנכלל בו קרן ורבית דהעדים אינם נפסלים דלא משמע להו דהלאו דלא תשימון חל גם עליהם ע"ש. וכן הביא בב"י סי' קי"ט בשם תשו' הרשב"א דהיכי דלא משמע להו לאינשי עבירה ל"ה חשוד ע"ש וע' בש"ע שם ס"ז וסח"י ברמ"א ומשמע הכי גם מדברי הש"ס ב"מ ד"ה ע"ב דרוצה לומר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומביא שם ראיות לסתור מכמה ברייתות וממרות דאמוראים ואמאי לא הביא ממשנה דשבועות מ"ה ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' ונימא מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא אע"כ התם משום דמורי היתרא לנפשי' כדאי' שם מ"ח ע"ב הלכך לא נעשה חשוד והכי מפורש בסנהדרין כ"ו ע"ב ואר"נ גנב ניסן וגנב תשרי ל"ש גנב ומפרש שם באריסא ופירש"י דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חשבון מפני הטעות ע"ש הרי להדיא דהיכי דמורי היתרא לנפשי' כשר לעדות ובפרט כפי מכתב הרב ר' אברהם הנ"ל השו"ב מוחזק בחסידות ויראת ד' הוא אוצרו בודאי יש לדונו לכף זכות ואפי' לענין טבח שהוציא טריפה מת"י כ' בש"ך סי' קי"ט ס"ק ל"ג בשם תשו' מהרי"ו באדם ידוע שהוא יר"ש ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו ואמרי' בודאי משגה הוא עיין שם:

מכל הלין טעמי יצא כנוגה משפט השו"ב הזה ועומד בחזקת כשרותו בלי שום בית מיחוש ואין כאן לא נדר ולא שבועה ולא שמתא. וליתר שאת יתיר נדרו ע"י פתח וחרטה דרבו הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו מהני ההיתר בדיעבד בפרט במקום שלא קיבל טובה מהמשביע וגם בעד"ר סוברים הרבה פוסקים דמהני התרה בדיעבד. וגם כפי מכתב ה"ר אברהם הנ"ל יש בזה מצוה רבה שכל הזביחה הוא עפ"י השו"ב הלזה שהוא אומן מופלא במלאכתו מלאכת שמים ולדב"מ הא קיי"ל דיש לו התרה. והיראים החרדים על דבר ד' שבק' כורתי בריתם עלי זובח הלז לא יגורו לנפשם ויוכלו לאכול משחיטתו משופרי דשופרא יאכלו ענוים וישבעו. וה' יפרוס סוכת שלומו עליכם. וכל העם על מקומו יבא בשלום כנפש הדורש שלומו באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף