שו"ת הרא"ש/פה/ח: הבדלים בין גרסאות בדף
(←top: עיצוב וסדר בתבניות) |
מ (←top: סדר בתבניות הניווט) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}{{הועלה אוטומטית}}'''שו"ת הרא"ש כלל פה - סימן ח'''</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}{{הועלה אוטומטית}}'''שו"ת הרא"ש כלל פה - סימן ח'''</noinclude> | ||
'''וששאלת''' לוה שמת והניח בנים גדולים וקטנים היאך יגבה המלוה חובו והיאך יתנהג המלוה עם הגדולים ועם הקטנים הנה אבאר לך דין גביית שטר חוב מן היתומים מלוה דליכא למיחש לפרעון או לצררי כגון דשמתוה ומת בשמתיה פירוש שנדו בית דין הלוה בשביל שלא רצה לפרוע ומת בנדויו או שהודה בשעת מיתתו שהיה חייב בית דין מעמידין אפוטרופוס ליתומים ואפילו הם קטנים ויורדין לנכסיהם ומגבין למלוה את חובו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ב) אמר רב נחמן מריש לא הוינא מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעית להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוה ומת בשמתיה דהשתא ליכא למיחש לצררי לרב הונא בריה דרב יהושע גובה מיתמי ולרב פפא לא גבי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכן אם היה זמן הפרעון כתוב בשטר ומת הלוה בתוך הזמן גובה אפילו מיתמי קטנים כדאי' בריש בבא בתרא (ה’) אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ופסק תלמודא והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ופר"י דאפילו מיתומים קטנים גבי דכי היכי דלא פרע איניש בגו זמניה הכי נמי לא מתפיס צררי בגו זמניה אבל רבינו יונה אמר אף על גב דלא חיישינן לפריעה בגו זמניה לצררי חיישינן אף בגו זמניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך זמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פירש טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועינן דאף בתוך הזמן אין נפרעין נראה לי כדברי ר"י דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן ואפילו לאביי ורבא דאמרי עביד איניש דפרע בגו זמניה מודו דלא חיישינן לצררי בגו זמניה דגבי פרעון איכא טעמא אם יזדמנו לו מעות בתוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכשיגיע הזמן אין לו במה לפרוע אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן טוב לו יותר שימתין עד שיגיע הזמן ואם יגושנו המלוה יתן לו אז משכון כדי שירחיב לו הזמן ודבר זה נוהג בין בלוה ומלוה כשהוא נוגשו לפרוע מתפישו צררי בשביל הרחבת הזמן ולהכי לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו העדים שאביהם התפיס צררי אבל תוך הזמן ליכא למיחש לצררי כלל ולהכי נמי אמר טעמא משום צררי ולא אמר משום פרעון דמשום פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה להזקיק את המלוה לישבע שלא נפרע ולא לדחות את הפרעון עד שיגדלו משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא ולא חיישינן שמא ימצאו עדים שפרע אביהם והניח השטר בידו דמילתא דלא שכיח הוא ואי תיקשי לך אי פסיק תלמודא הלכתא כריש לקיש אפילו מיתמי קטנים אמאי קאמר תלמודא אף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דאיירי אפילו בגדולים הוה ליה למימר אף על גב דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם דאיירי בקטנים ויש לומר דאי הוה מייתי ההיא דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מנכסי היתומים [להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים] לא יפרע אלא בשבועה לאשמועינן דהכא אין צריך שבועה הילכך כל כי האי גוונא דליכא למיחש לפרעון כגון שהודה החייב בשעת מיתתו שהוא חייב או דשמתוה ומית בשמתיה או שלא הגיע זמן הפרעון בחיי הלוה אפילו מלוה על פה בעדים בית דין מעמידין אפוטרופוס לקטנים ומגבין בעל חוב את חובו אבל שטרי חובות שעבר זמן הפרעון אין גובין מהיתומים קטנים עד שיגדלו ואפילו יש בו נאמנות על הלוה ועל יורשיו שמא אחר שיגדלו ימצאו עדים שאביהם התפיס צררי או שמא פרע אביהם ואמר המלוה שאבד שטרו וכתב לו שובר ואם יש יתומים גדולים וקטנים המלוה נפרע מן הגדולים חלק שמגיע להם וכדי שיפרע בעל חוב חלק המגיע לגדולים צריכין בית דין להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלוק עם הגדולים ויגבה בעל חוב חלק המגיע להם ומה שכתבתי למעלה דמלוה על פה גובה מיתמי היינו כשנתקבל העדות בחיי אביהם אבל אם לא נתקבל העדות בחיי אביהם אין מקבלים אותו אחרי מיתת אביהם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני הקטנים כשלא בפניהם דמי כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קי"ב). | '''וששאלת''' לוה שמת והניח בנים גדולים וקטנים היאך יגבה המלוה חובו והיאך יתנהג המלוה עם הגדולים ועם הקטנים הנה אבאר לך דין גביית שטר חוב מן היתומים מלוה דליכא למיחש לפרעון או לצררי כגון דשמתוה ומת בשמתיה פירוש שנדו בית דין הלוה בשביל שלא רצה לפרוע ומת בנדויו או שהודה בשעת מיתתו שהיה חייב בית דין מעמידין אפוטרופוס ליתומים ואפילו הם קטנים ויורדין לנכסיהם ומגבין למלוה את חובו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ב) אמר רב נחמן מריש לא הוינא מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעית להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוה ומת בשמתיה דהשתא ליכא למיחש לצררי לרב הונא בריה דרב יהושע גובה מיתמי ולרב פפא לא גבי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכן אם היה זמן הפרעון כתוב בשטר ומת הלוה בתוך הזמן גובה אפילו מיתמי קטנים כדאי' בריש בבא בתרא (ה’) אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ופסק תלמודא והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ופר"י דאפילו מיתומים קטנים גבי דכי היכי דלא פרע איניש בגו זמניה הכי נמי לא מתפיס צררי בגו זמניה אבל רבינו יונה אמר אף על גב דלא חיישינן לפריעה בגו זמניה לצררי חיישינן אף בגו זמניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך זמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פירש טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועינן דאף בתוך הזמן אין נפרעין נראה לי כדברי ר"י דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן ואפילו לאביי ורבא דאמרי עביד איניש דפרע בגו זמניה מודו דלא חיישינן לצררי בגו זמניה דגבי פרעון איכא טעמא אם יזדמנו לו מעות בתוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכשיגיע הזמן אין לו במה לפרוע אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן טוב לו יותר שימתין עד שיגיע הזמן ואם יגושנו המלוה יתן לו אז משכון כדי שירחיב לו הזמן ודבר זה נוהג בין בלוה ומלוה כשהוא נוגשו לפרוע מתפישו צררי בשביל הרחבת הזמן ולהכי לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו העדים שאביהם התפיס צררי אבל תוך הזמן ליכא למיחש לצררי כלל ולהכי נמי אמר טעמא משום צררי ולא אמר משום פרעון דמשום פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה להזקיק את המלוה לישבע שלא נפרע ולא לדחות את הפרעון עד שיגדלו משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא ולא חיישינן שמא ימצאו עדים שפרע אביהם והניח השטר בידו דמילתא דלא שכיח הוא ואי תיקשי לך אי פסיק תלמודא הלכתא כריש לקיש אפילו מיתמי קטנים אמאי קאמר תלמודא אף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דאיירי אפילו בגדולים הוה ליה למימר אף על גב דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם דאיירי בקטנים ויש לומר דאי הוה מייתי ההיא דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מנכסי היתומים [להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים] לא יפרע אלא בשבועה לאשמועינן דהכא אין צריך שבועה הילכך כל כי האי גוונא דליכא למיחש לפרעון כגון שהודה החייב בשעת מיתתו שהוא חייב או דשמתוה ומית בשמתיה או שלא הגיע זמן הפרעון בחיי הלוה אפילו מלוה על פה בעדים בית דין מעמידין אפוטרופוס לקטנים ומגבין בעל חוב את חובו אבל שטרי חובות שעבר זמן הפרעון אין גובין מהיתומים קטנים עד שיגדלו ואפילו יש בו נאמנות על הלוה ועל יורשיו שמא אחר שיגדלו ימצאו עדים שאביהם התפיס צררי או שמא פרע אביהם ואמר המלוה שאבד שטרו וכתב לו שובר ואם יש יתומים גדולים וקטנים המלוה נפרע מן הגדולים חלק שמגיע להם וכדי שיפרע בעל חוב חלק המגיע לגדולים צריכין בית דין להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלוק עם הגדולים ויגבה בעל חוב חלק המגיע להם ומה שכתבתי למעלה דמלוה על פה גובה מיתמי היינו כשנתקבל העדות בחיי אביהם אבל אם לא נתקבל העדות בחיי אביהם אין מקבלים אותו אחרי מיתת אביהם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני הקטנים כשלא בפניהם דמי כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קי"ב). | ||
<noinclude>{{ | <noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | |||
גרסה אחרונה מ־23:06, 27 בפברואר 2021
שו"ת הרא"ש 
פה ח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שו"ת הרא"ש כלל פה - סימן ח
וששאלת לוה שמת והניח בנים גדולים וקטנים היאך יגבה המלוה חובו והיאך יתנהג המלוה עם הגדולים ועם הקטנים הנה אבאר לך דין גביית שטר חוב מן היתומים מלוה דליכא למיחש לפרעון או לצררי כגון דשמתוה ומת בשמתיה פירוש שנדו בית דין הלוה בשביל שלא רצה לפרוע ומת בנדויו או שהודה בשעת מיתתו שהיה חייב בית דין מעמידין אפוטרופוס ליתומים ואפילו הם קטנים ויורדין לנכסיהם ומגבין למלוה את חובו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ב) אמר רב נחמן מריש לא הוינא מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעית להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוה ומת בשמתיה דהשתא ליכא למיחש לצררי לרב הונא בריה דרב יהושע גובה מיתמי ולרב פפא לא גבי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכן אם היה זמן הפרעון כתוב בשטר ומת הלוה בתוך הזמן גובה אפילו מיתמי קטנים כדאי' בריש בבא בתרא (ה’) אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ופסק תלמודא והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ופר"י דאפילו מיתומים קטנים גבי דכי היכי דלא פרע איניש בגו זמניה הכי נמי לא מתפיס צררי בגו זמניה אבל רבינו יונה אמר אף על גב דלא חיישינן לפריעה בגו זמניה לצררי חיישינן אף בגו זמניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך זמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פירש טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועינן דאף בתוך הזמן אין נפרעין נראה לי כדברי ר"י דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן ואפילו לאביי ורבא דאמרי עביד איניש דפרע בגו זמניה מודו דלא חיישינן לצררי בגו זמניה דגבי פרעון איכא טעמא אם יזדמנו לו מעות בתוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכשיגיע הזמן אין לו במה לפרוע אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן טוב לו יותר שימתין עד שיגיע הזמן ואם יגושנו המלוה יתן לו אז משכון כדי שירחיב לו הזמן ודבר זה נוהג בין בלוה ומלוה כשהוא נוגשו לפרוע מתפישו צררי בשביל הרחבת הזמן ולהכי לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו העדים שאביהם התפיס צררי אבל תוך הזמן ליכא למיחש לצררי כלל ולהכי נמי אמר טעמא משום צררי ולא אמר משום פרעון דמשום פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה להזקיק את המלוה לישבע שלא נפרע ולא לדחות את הפרעון עד שיגדלו משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא ולא חיישינן שמא ימצאו עדים שפרע אביהם והניח השטר בידו דמילתא דלא שכיח הוא ואי תיקשי לך אי פסיק תלמודא הלכתא כריש לקיש אפילו מיתמי קטנים אמאי קאמר תלמודא אף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דאיירי אפילו בגדולים הוה ליה למימר אף על גב דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם דאיירי בקטנים ויש לומר דאי הוה מייתי ההיא דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מנכסי היתומים [להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים] לא יפרע אלא בשבועה לאשמועינן דהכא אין צריך שבועה הילכך כל כי האי גוונא דליכא למיחש לפרעון כגון שהודה החייב בשעת מיתתו שהוא חייב או דשמתוה ומית בשמתיה או שלא הגיע זמן הפרעון בחיי הלוה אפילו מלוה על פה בעדים בית דין מעמידין אפוטרופוס לקטנים ומגבין בעל חוב את חובו אבל שטרי חובות שעבר זמן הפרעון אין גובין מהיתומים קטנים עד שיגדלו ואפילו יש בו נאמנות על הלוה ועל יורשיו שמא אחר שיגדלו ימצאו עדים שאביהם התפיס צררי או שמא פרע אביהם ואמר המלוה שאבד שטרו וכתב לו שובר ואם יש יתומים גדולים וקטנים המלוה נפרע מן הגדולים חלק שמגיע להם וכדי שיפרע בעל חוב חלק המגיע לגדולים צריכין בית דין להעמיד אפוטרופוס לקטנים ולחלוק עם הגדולים ויגבה בעל חוב חלק המגיע להם ומה שכתבתי למעלה דמלוה על פה גובה מיתמי היינו כשנתקבל העדות בחיי אביהם אבל אם לא נתקבל העדות בחיי אביהם אין מקבלים אותו אחרי מיתת אביהם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ובפני הקטנים כשלא בפניהם דמי כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קי"ב).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |