אילת השחר/בבא בתרא/עו/א

אילת השחר בבא בתרא עו א

דף ע"ו ע"א

רשב"ם ד"ה ובפלוגתא דהני תנאי. וגם אמוראי אליבייהו נינהו. פירוש האמוראים שסידרו את הברייתות, ובברייתא א' סתמו כרבי ובברייתא השני' קראו לחכמים כשיטת ר' נתן.

תוד"ה אי כרבי. דלא מצינו מסירה אלא בספינה ובעלי חיים. כתב הרא"ש משום דמסירה דידהו הוי כמשיכה דכשאוחז הספינה בחבל הולכת מכחו על פני המים, אבל ברמב"ם וכן בשו"ע כתבו משום דדבר כבד הוא ואין להגביהו וכן הוא נמשך רק ע"י רבים לכן מהני מסירה, ולכן כתב כל כיוצא בזה והיינו לא רק ספינה אלא כל דברים כבדים. והנה לר"י דמה"ת מעות קונות אלא דתיקנו משיכה אז יש להבין דבמקום משיכה אמרו דבספינה יהי' מסירה, אבל יש לעיין לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה ולא מצינו שתיקנו משיכה שנוכל לומר דבדברים כבדים תקנו מסירה, ואפשר דכיון דא"א לקנות רק ע"י משיכת רבים מקרי דאין אפשרות לקנות במשיכה, דאז גם לר"ל קונה מעות כמש"כ בהגהות אשר"י ב"מ דף מ"ח, אלא דרבנן תיקנו מסירה, אבל אם נימא כן יוצא חידוש דלכאורה לר"ל הא לא תיקנו מחמת שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה שיקנה במשיכה, והא דקונה משיכה הוא מדין תורה, אבל תקנה שיקנה דבר אחר במקום מעות לא מצינו שתיקנו, א"כ למה ס"ל להתנאים דמהני מסירה כיון דיש אפשרות לקנות במעות. והשאלה היא בתרתי אם לפי"ז לא ביטלו קנין מעות בספינה כיון דאז קונה מעות מה"ת גם לר"ל, ולא מצינו לדידי' שביטלו קנין מעות משום גזירה אלא דהוסיפו שיקנה במסירה, ואפי' את"ל שביטלו קנין מעות מ"מ יקנה בקנין מעות באופן דזה מילתא דלא שכיחא כמו לר' יוחנן.

בא"ד. ואע"ג דבעלמא לא בעינן מיד ליד כדפרישית לעיל הכא בעינן טפי כדי לקנות השיעבוד שבתוכו. צע"ק כיון דענין מסירה לפי דבריהם לא מתפרש מיד ליד, וגם זה לא מוסיף כלום בקנין דבין אם אמר בלי שיתן מיד ליד ובין אם מסר ממש זה היינו הך, ולמה כאן יתפרש דצריך דוקא מיד ליד. וגם עצם הסברא דלענין לקנות השיעבוד דזה דבר בלתי ממשי מוסיף ע"י שמוסר מיד ליד, צ"ע דכי שייך למסור שיעבוד ביד, וא"כ מה זה מוסיף להקנות השעבוד.

בא"ד. לאפוקי מפקיר שטרותיו. יש לעי' אם יעשה הגבהת השטר מכחו בלי שיתפוס בידו, דאע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה אותו, מ"מ הא בקנין מסירה בעי מסירה ליד הקונה ממש, ואפי' דלא בעי מיד ליד, מ"מ ליד הא בעי, וכאן הא לא נתן לו ביד ממש, ומשמע קצת מדבריהם דכאן אי"צ שיהיה בכל הפרטים כמו במסירה, דהא לגבי מה שצריך קנין הא עשה הגבהה, אלא דלענין זה בעי שיהיה כמו במסירה דהקנאה תהיה ע"י דעת אחרת מקנה, ועי' בגידולי שמואל שהביא להקשות לשיטת הרא"ש בב"מ דף י"ב דמסכים עם רש"י דהפקר מקרי דעת אחרת מקנה ויועיל לקנות דבר הפקר, אפי' בחצר שאינה משתמרת באופן שמהני לקנות מתנה, וכאן כ' דאם הפקיר שטרו אין יכולים לזכות בחוב, ואמאי, הא לשיטתו גם הפקר הוי דעת אחרת מקנה, והנה אפשר דגם רש"י מודה דאפשר לקנות דבר הפקר אף בלי דעת אחרת מקנה וכמו בנכסי גר שמת, אלא דס"ל דיש גם דעת אחרת מקנה, ולכך זה יועיל אפי' בחצר שאינה משתמרת, אבל לענין מה דבעי מסירה באותיות יש לבאר בתרי אנפי, חדא דקנין כזה יותר מועיל משום דיש בו המעלה דדעת אחרת מקנה, או משום דצורת קנין דמסירה הוא אם קנייתו הוא רק ע"י הדעת אחרת מקנה, דזהו רק בחפץ דשייך לחבירו שאינו יכול לקנותו רק ע"י הקנאתו, ואם נפרש כהצד האחרון, נמצא דהפקר אע"ג דאיכא בו גם דעת אחרת מקנה, מ"מ הא גם בלי הדעת אחרת בכחו לקנות, אלא דיחסר מצד המעשה קנין הנצרך לקנות שטר, אבל אין חסר בעצם אפשרות זכייתו בשטר מחמת הבעלים, ואחר שתיקנו דשטר הוי חפץ הנקנה, הא גם בהפקר היה שייך לקנותו, אלא משום שיחסר מעשה קנין, ואז מה שמצרף דעתו והסכמתו לא יעשה זה למסירה, משום דכל ענין קנין המסירה הוא ע"י דזקוק לו כדי שיוכל החפץ להיות שלו, מחמת דאינו יכול ליקח מה שאינו שלו, וזה הא לא שייך בהפקר, נמצא דאין בו צורת הקנין של מסירה ע"י דעת אחרת מקנה, ואפילו לפי מש"כ בגיטין (דף ל"ח) דכל הקנין הוא רק ע"י הדעת אחרת מקנה, מכל מקום הא ודאי אחרי דהפקיר אינו יכול לומר דאינו רוצה שיגביה פלוני, ואינו כבכל מסירה שאז יכול להקנותו או לא להקנותו ואין זו צורת מסירה ודעת אחרת מקנה שרצו בקנין השטר.

ובש"ך (סי' ס"ו סקכ"ה) הק' כיון דהפקיר הרי זכה הלוה ונפטר מחובו. ואפשר דכמו דא"א למכור שט"ח, כמו"כ אי אפשר להפקיר, וכיון דמה דאפשר למכור שטר הוא רק מתקנ"ח ועל הפקר הא לא מצינו שתיקנו, וכל מה דשייך לחול ההפקר היינו רק על הנייר עצמו, ואפי' אי נימא דאחרי דתיקנו שאפשר למכור אפשר נמי להפקיר, מ"מ את החוב גרידא א"א להפקיר כמו לקנות, רק ההפקר יהי' לזכות בהחוב ע"י השטר, ואפילו אם יכולין להפקיר החוב גרידא, נוכל לומר בכוונת התוס' דמיירי דהפקיר בפירוש רק את השטר ולא את החוב, אלא דכיון דעצם השטר הוי הפקר ואין דעת אחרת מקנה אותו, וכדי לקנות את החוב הא צריך שיהיה קנין מסירה גם על נייר, וכיון דהנייר הוא כבר הפקר אין כאן קנין מסירה. ולפי"ז נצטרך לומר דאם לא היה דין מיוחד דיהיה אפשר לקנות חוב אלא ע"י דעת אחרת, היה אפשר לקנות החוב ע"י שהוא כעת קונה מההפקר את השטר, אע"ג דלפי"ז הקנאת המלוה הוא רק על החוב בלבד, וחוב בלבד הא ודאי א"א להקנות, מ"מ היכא דזוכה בנייר אפי' שזה לא ע"י הקנאתו, היה שייך כבר לזכות בהחוב ג"כ, אלא ע"י שיש דין דבעי לקנות שט"ח ע"י מסירה, דמכח זה מוכרח להיות דגם הנייר יקנה ע"י דעת אחרת מקנה, לכן לא מהני לזכות מההפקר, ועי' בנתיה"מ ס"ק י"ד דרוצה לומר דכדי לזכות בנייר לעכב עד שישלם, שעי"ז יוכל למוכרו ללוה או למלוה, לזכות זכות כזה ג"כ צריך מסירה דהיינו דוקא ע"י דעת אחרת מקנה, ומיירי שהפקיר רק זכותו הזה, ואע"ג דמתוס' לקמן {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף ע"ו ע"ב ד"ה קני) משמע דכשנתייאש מהשט"ח אפשר לקנות, אע"ג דאין דעת אחרת מקנה, מ"מ המחבר יחלוק ע"ז. ותמוה חדא דהמחבר יחלוק על התוס' בלי שימצא מי מהראשונים שיחלוק בזה, ועוד יקשה שהרי גם התוס' כתבו כאן דמחמת דיש דין דצריך דעת אחרת מקנה אינו קונה השטר, ולפי דבריו גם דברי התוס' יתפרשו עפ"י דרכו, דנמצא דהתוס' סותרים דברי עצמם.

ובעיקר דברי הנתיה"מ יש לעי' דהא בכתובות (דף פ"ה) כתבו דתפיסה מחיים דהיה מהני במלוגא דשטרי היינו כדי לעכב בתור משכון, ולכאורה לפי דברי הנתיה"מ כיון דכדי לקנות לעכב עד שישלם הלוה, צריך דוקא מסירה דהיינו דעת אחרת מקנה, ה"נ כדי לקנות את זה בתור משכון ג"כ לא יועיל בלי מסירה, ואיך שייך תפיסה ע"ז. ועי' בקצוה"ח (סי' ר"ב סק"ז) אי מהני תפיסה כזה דלא הי' יכול לקנות עי"ז. אמנם גם לפי מש"כ כל קניינו בנייר אינו אלא לענין לעכב, דהא כשהלוה ישלם צריך להחזיר לו הנייר, ואע"ג דאינו קונה אותו קנין גמור, מ"מ קנין כזה בנייר סגי כדי לזכות בחוב, ואם לא היה דין מיוחד דבעי דעת אחרת מקנה כדי לזכות בחוב, אז זכייתו בנייר מהפקר לגבי לעכבו הי' מהני לזכות החוב, ועיין במש"כ לקמן ע"ב בהא דטעין לצור ע"פ צלוחיתו מכרתי לך דהא אין שייך להמלוה השטר דהא צריך להחזירו ללוה [וע"ע משנת"ב בסמוך].

שם. תוד"ה אי כרבי. אי נמי לא בעינן מיד ליד ומ"מ נקט מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה אותן כמו שאר מסירות לאפוקי מפקיר שטרותיו שאין מחזיק בהן קונה מה שכתוב בתוכו כיון דליכא מסירה שאין דעת אחרת מקנה אותן. ובש"ך (סי' ס"ו ס"ק כ"ה) תמה דבהפקר זכה הלוה מיד ונפטר מחובו, ומה שייך לדון שיזכה אחר בשטר חוב.

ואפשר לבאר דהנה שיטת התוס' ורוב פוסקים דמדאורייתא אי אפשר למכור שטר חוב, רק תקנת חכמים היא שיכול למכור, ויש להסתפק במה החסרון שלא יוכל למכור מדאורייתא, אם החיסרון הוא דאינו יכול להוציאו מרשותו, ורבנן תיקנו שיכול להוציא ע"י כתיבה ומסירה, או שעיקר החיסרון הוא שאין יכול להכניס לרשות השני שטר חוב, דכיון שהשטר עצמו אינו החוב ואינו נותן לו בידו כלום, לא שייך שיכניסנו לרשות השני ע"י קנין, ולכן מדאורייתא לא שייך מכירת שטר חוב רק מדרבנן.

וספק זה יש לדון על כל דבר שאינו ברשותו, שאינו יכול להקדיש או למכור, אם החסרון הוא בכח בעלותו דכיון שאינו שולט על זה, כוחו חלש ואינו יכול להוציאו מרשותו, או שהחסרון הוא דאינו יכול להכניסו לרשות חבירו כיון שאינו ברשותו של המוכר. וזה יש לדון בין להשיטות דאינו ברשותו מקרי רק כשיש לחברו בו קניני גזילה, ובין להשיטות דגם באבידה מקרי אינו ברשותו כיון שזה אבוד ממנו.

ולכאו' יש ראי' דהחסרון הוא בכח ההקנאה לחבירו, ולא משום שאין יכול להוציא מרשותו דבר שאינו ברשותו, דהא יאוש מועיל באבידה וזוכה בו אחר, ואם נימא דאינו יכול להוציא מאצלו דבר שאינו ברשותו, א"כ גם ע"י יאוש לא יצא, וע"כ דלצאת מרשותו א"צ שיהא ברשותו, רק כדי להקנות לחבירו צריך שיהא בשליטתו וברשותו, ולכן יאוש שכבר יצא הדבר ממילא מרשותו, יכול חבירו לבוא ולזכות בו.

אך אי"ז ראי' דבחזו"א (ב"ק סימן י"ח ס"ק א') ביאר החילוק שבין יאוש להפקר, דהפקר נעשה ע"י שיש בהדבר כח להמפקיר דכיון שהוא בעלים יש לו כח להפקיר, משא"כ יאוש הוא מחמת שנחלש בעלותו ואין כחו חזק, שזה אבוד ממנו וזה גורם שיצא מרשותו, ולכן יאוש שייך בדבר שאינו ברשותו, כיון שאין צריך את כחו לפעול את היאוש, משא"כ הפקר צריך שיהא ברשותו ובשליטתו, כמבואר בב"ק דף ס"ט דלמ"ד דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להפקיר, משום דאין בו מספיק כח כדי להפקיר.

[וכן מצינו לענין חילול מעשר שני ורבעי, דצריך שיהא ברשותו דוקא, גם בזה יש לדון אם זה חסרון שאינו יכול להוציאו מקדושתו, או שאינו יכול להכניס את החולין תחת המעשר כשאין המעשר ברשותו].

אמנם צריך להוסיף מש"כ המחנה אפרים (הלכות זכיה מהפקר סי' ז') דכל הפקר אינו יכול להועיל משום יאוש, אע"פ שכשמפקירו הוא עוזב את הדבר, כיון שכשמפקיר עדיין הדבר לגמרי בבעלותו ואין לו סיבה שמתייאש ממנו דאז לא נחלש כחו ממנו, רק שרוצה להוציא הדבר ממנו, וכיון שעדיין זה לגמרי בבעלותו ואינו מיואש מהדבר במציאות אז אינו שייך שיצא מבעלותו רק ע"י הפקר, וכשאינו ברשותו אין בו כח להפקיר.

והנה האחרונים (אבנ"מ כ"ח י"ג) כתבו דאע"פ שאינו יכול להקדיש ולמכור דבר שברשות הגזלן, מ"מ להקנות לגזלן עצמו יכול, ולכאו' אם נימא שאינו יכול להוציא מבעלותו דבר שאינו ברשותו, למה יוכל להקנותו לגזלן. הרי אינו יכול להוציא את הדבר מרשותו ולכאורה ע"כ דס"ל דדבר שאינו ברשותו אינו יכול רק להכניסו לרשות חבירו אבל להוציא מרשותו יש לו כח, ולכן לגבי הגזלן מספיק שיוריד הנגזל את בעלותו וממילא זוכה הגזלן כיון שיש לו קניני גזילה בדבר, ולקמן יבואר דאין זה מוכרח.

אמנם ממה דמצינו דהפקר לעניים לא מהני, ולמה הא רוצה להוציא מרשותו, משמע דאין אדם יכול להוציא דבר שלו רק בחידוש שנתחדש בהפקר וזה נתחדש רק אם הפקיר לכל, א"כ ראי' דבלי דין מיוחד אינו יכול להוציא, היינו גם להוציא אינו יכול כשאינו ברשותו.

ומעתה דהחסרון במכירת שטר מדאורייתא הוא ג"כ דאין לו כח להוציא שט"ח מרשותו, יש לומר דגם בהפקר אינו יוצא מרשותו, וכמו שאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להפקיר שטר חוב, ובלי תקנת חכמים שמועיל ע"י כתיבה ומסירה, לא שייך להוציא הדבר מרשותו גם ע"י הפקר, ואף כשהפקיר אינו כלום כיון דהתקנ"ח היתה שיועיל רק ע"י כתיבה ומסירה ובהפקר דאין מסירה לא יועיל לצאת ממנו [ורק כשמחל להלוה החוב נפטר].

אמנם יש לדון בזה דהנה שיטת רש"י בב"מ (דף י"ב ע"א) דכשמפקיר דבר ונכנס בחצר חבירו אפי' חצר שאינה משתמרת זכה בו חבירו, כמו שמועיל לזכות במתנה גם בחצר שאינה משתמרת. כיון שיש דעת אחרת מקנה אותו. דגם בהפקר נחשב שהמפקיר מלוה את החפץ בהפקר עד שזוכה בו אדם, והתוס' שם חולקין על זה, אבל דעת הרא"ש ועוד ראשונים כרש"י.

ונמצא לדעת רש"י דבהפקר יש דעת אחרת מקנה וזה מועיל לקנינים ככל הקנאה עם דעת אחרת. אמנם יש לעיין אם סובר רש"י דבכל הפקר צריך דוקא לדעת אחרת מקנה ובלא זה לא שייך הפקר, או דגם לרש"י שייך הפקר גם בלי דעת אחרת מקנה, ולכן במקום שא"צ לדעת אחרת כגון בחצר המשתמרת, מועיל ההפקר גם בלא הכח של דעת אחרת מקנה, ונאמר שיש לו שתי אפשרויות לזכות או עם דעת אחרת מקנה או בלי זה. ומסברא קשה לומר שיש שני סוגי הפקר, וע"כ דבכל הפקר שבא מכח הבעלים מועיל רק עם דעת אחרת מקנה.

וא"כ לא שייך שיועיל הפקר מדין סילוק דמסלק המפקיר את כחו, דאם נסתלק מיד מהדבר לא שייך שיחשב בשעת זכייה שיש כאן דעת אחרת מקנה, וע"כ דגם כשהפקיר עדיין נחשב קצת בעלים לענין זה שהוא מתלוה עם החפץ לזכותו למי שיזכה בו, אע"פ שכבר אינו בעלים גמור על החפץ לגבי שאר דברים.

ולשיטת רש"י נהי דיועיל הפקר בשט"ח וכל א' שירים השטר יוכל לזכות ע"י דעת אחרת מקנה מכח תקנ"ח כמו בקונה מהמלוה, מ"מ לא יזכה הלוה להפטר בלי שיגביה השטר, דלא היתה תקנ"ח לקנות בלי מעשה קנין.

אמנם כיון שכתבו התוס' דבהפקיר לא יועיל כיון דאין דעת אחרת מקנה, משמע דלא ס"ל כרש"י דכל הפקר הזוכה זוכה מדין דעת אחרת מקנה, וכשיטתם בב"מ דף י"ב דס"ל דהקונה מהפקר אינו קונה מדין דעת אחרת דכבר יצא מהמפקיר לגמרי, ואין לפרש כונתם כשיטת רש"י.

לכן יש לומר בשיטת התוס' דאין זה נקרא דעת אחרת מקנה, נמצא דכשהפקיר יצא ממנו לגמרי, מ"מ כדי שיהי' הפקר הא צריך שיהי' לו כח חזק בבעלותו כדי לעשות הוצאה מרשותו, וכן בשט"ח אין לו כח להוציא וצריך לתקנ"ח והתקנ"ח היתה רק כשיש דעת אחרת מקנה.

ולכן כתבו דנ"מ במקום שאין דעת אחרת מקנה כגון כשהפקיר השט"ח לא יקנה המגביה השטר [אמנם בגר שמת אי אפשר לזכות בשטרותיו אע"ג דבגר אין חסרון מחמת דחסר דעת אחרת מקנה, מ"מ פקע החוב כיון דאין בעלים כלל], אבל בהפקר של כל אדם אם הפקיר השט"ח דאז אין דעת אחרת מקנה דאז לא מועיל מתקנת חכמים ונשאר השט"ח שייך להמלוה, והחוב נשאר כיון דלא יצא הדבר מרשות המלוה שהוא בעל השט"ח.

ולפי"ז יש לדון במש"כ דהנגזל יכול להקנות להגזלן הגזילה דכיון דאי אפשר לאדם להוציא כלל הדבר מרשותו כשאין הדבר בשליטתו ואיך יקנה הגזלן, אלא דאולי כיון דהגזלן יש לו קניני גזילה דאז סגי להוציא הדבר מרשותו להגזלן דוקא, כיון דסיבת חולשת המקנה הוא משום כח הגזלן שהוא הקונה דאז כן יכול להוציא הדבר מרשותו להגזלן דהגזלן יש לו כבר כח בהדבר משא"כ לאנשים אחרים אין לו כח להקנות.

תוד"ה ספינה. אבל בסימטא דשייכא משיכה לא קניא מסירה. משמע דכל אלו הקנינים הם מדרבנן במו"מ, ולא תיקנו מסירה אלא כשא"א לזכות במשיכה, וברה"ר דלא שייך שיועיל משיכה מפני שאין זה רשותו לכך תיקנו מסירה, אך ברשב"ם להלן (בע"ב בד"ה לא קשיא) כתב כיון שאפשר במשיכה לאו אורחא דסמטא במסירה. וצ"ב מאי כוונתו לאו אורחא, אם הכונה דאין דרך לקנות ע"י מסירה, וכי הקנין הוא משום דכן עושים לקנות, הא זהו רק בסיטומתא, אבל כל קנין אינו משום שכך עושין כדי לקנות, אלא שכך תיקנו שיועיל בדרך זה. וצ"ל דכוונתו דקנין שבין כך לא ינהגו כן, לא תיקנו, וכיון שבסמטא יעשו בעיקר משיכה, לכך לא תיקנו מסירה.

בא"ד. וקשה לר"ת וכי משיכה ומסירה מצות הן דאין לעשות אלא מן המובחר. ולשיטת ר"ת ל"ק דמה דלא מהני משיכה ברה"ר אינו מחמת דשם יש אפשרות דמסירה, אלא דסתם לא מהני משיכה ברה"ר, ומסירה מהני לדידי' בכל מקום, נמצא דאין המסירה טעם הגורם שלא יועיל משיכה.

אמנם בסוף דבריהם הקשו על הא דפריך על רב דבמסירה תנן, דלפיר"ת הקושיא היא דאיך ס"ל לרב דמהני משיכה דהא משמע רק מסירה ולא משיכה, ומאי פריך הא בריש ב"מ תנן א' רוכב וא' מנהיג הרי דמשיכה קונה, ותירצו דהתם במציאה דלא שייך מסירה לכן קונה משיכה, א"כ מה דלא מהני במקח וממכר משיכה הוא משום דיש אפשרות של מסירה, נמצא דהסיבה שלא מהני משיכה הוא משום דיש מסירה, ויקשה וכי מצות הן שמבטלין זה את זה.

והנה במה שכתבו לתרץ קושית ר"ת על רשב"ם דס"ל דכשקונה במשיכה לא מהני מסירה, והקשה וכי מצות הן דאין לעשות אלא מן המובחר, ותירצו וז"ל ואור"י דאין זה קושיא דכה"ג אמר לקמן דהגבהה החשובה יותר מבטלת שאר קנינים. וסברת ר"ת יש לומר דלא דמי דדברים דדרכן בהגבהה אין מושכין, ואין הכונה דאין עושין קנין במשיכה, אלא דבכלל אין דרך בני אדם למשוך בדבר קל אלא מגביה, ולכן אין שייך בו קנין כיון דאין הדרך לעשות כן, אבל במסירה הא לא נאמר דאנשים לא מוסרין מה שאפשר למשוך, וכן לא נאמר דברה"ר לא מושכין, א"כ אם מהני מסירה ברה"ר אע"ג דגם שם מושכין, א"כ מה דאינה קונה מסירה בסימטא הוא מפני שיש קנין משיכה, וע"ז קשה לי' וכי מצות הן שצריך לעשות מן המובחר, אבל הא דכתבו בסוף דבריהם דבמציאה קונה משיכה משום דאז אין שייך כלל מסירה, וממילא לא שייך שיקנה במסירה ולכן שפיר תיקנו שיועיל משיכה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א