ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/נ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה נ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבער חמץ ולכלות. מ"ע דתשביתו שאור מבתיכם. והיא מ"ע נמנית לכל מוני המצוות. אלא דצריך ביאור לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד משניהם. למה מנה כאן עשה דתשביתו ולקמן במנין הלאוין מנה ג"כ לאוי דבל יראה ובל ימצא. דלפי דרכו לא הי' לו למנות אלא עשה דתשביתו בלבד במנין העשין. ולא למנות לאוי דבל יראה ובל ימצא. או למנות הלאוין ולא העשה. איברא דהא ודאי לא קשה שימנה הלאו ולא העשה. משום דהעשה מילתא אחריתא היא ולא שייכא בלאו כלל. דמשום לאוי דבל יראה ובל ימצא. הוה סגי כשמוצא חמץ ברשותו להשליכו ולהוציאו מרשותו. ובזה יוצא ידי חובתו שלא לעבור על הלאו. אבל משום עשה דתשביתו חייב לבערו ולכלותו מן העולם. אם ע"י שריפה למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה או לפררו ולזרותו לרוח לרבנן. ואם לא עשה כן עובר בעשה דתשביתו. כמבואר לפי דעת הגאונים ז"ל שהביא הרא"ש (פ"ק דפסחים) ובטור (או"ח סי' ת"מ) והרמב"ן ז"ל (בפיה"ת פרשת בא) ובליקוטיו לפ"ק דפסחים. דכל שהוציא החמץ מרשותו שוב אינו עובר על בב"י ובי"מ. ומ"מ עשה דתשביתו אכתי רמיא עלי' עד שיבערנו מן העולם. וכמו שביאר בארוכה הר"ב ש"א (סי' פ"ג פ"ד) ובשאר אחרונים. אף דמדברי הרמב"ן ז"ל גופי' שם אינו נראה כן. מדכתב שם דמדאורייתא סגי בהכי. ואינו חייב לבערו אלא מדבריהם עיי"ש. אלא שיש לומר דלא כתב כן אלא כשמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו. דבזה ודאי אפי' עשה דתשביתו ליכא מדאורייתא. אבל כשמצא חמץ ברשותו לאחר זמן איסורו שכבר חלה עליו עשה דתשביתו. אינו יוצא י"ח מדאורייתא אלא בביעורו מן העולם. כמו שביארו האחרונים ז"ל. ומ"מ מדברי הרמב"ן שם לא משמע הכי עייש"ה ואין להאריך בזה. גם לפמש"כ הרשב"ץ ז"ל (במאמר חמץ שלו מאמר ראשון) וז"ל אם בדק ולא בטל לא נפטר מלאו דלא יראה ולא ימצא. ולזה אמרו בגמרא הבודק צריך שיבטל. אבל יש ענין אחר בזה. והוא שאפי' ביטל ונפטר מלאו דלא יראה ולא ימצא. עדיין מוטלת עליו מצות השבתה. ובזה נחלקו התנאים במה מבערו. ובשל תורה נחלקו כמו שאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה והתורה אמרה תשביתו. עלה בידינו שמן התורה בבטול בעלמא סגי אפי' בחמץ ידוע. ואינו צריך בדיקה. ואם בדק ולא בטל ומצא חמץ אחר הבדיקה עבר עליו בלא יראה. ואם בטלו והניחו בביתו תו לא עבר עליו בבל יראה אלא שחייב להשביתו. ומדרבנן צריך לבדוק אחריו יפה יפה. וזה עולה כהוגן יותר ממש"כ הר"ן ז"ל בפי' ההלכות עכ"ל הרשב"ץ ז"ל שם עיי"ש. וכן העלה המהרש"ל ז"ל בביאורו לסמ"ג (עשין ל"ט) לדעת התוס' שכתבו דביטול לא נפק"ל מתשביתו. ואינו אלא מטעם הפקר דנפק"ל מלך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שאינו שלך. וכתב על זה הרש"ל שם. וז"ל ואינו קשה א"כ למאי הצריכה תורה ביעור. בבטול בעלמא לסגי. די"ל היכא דאיתי' בעין אינו יוצא ידי מצות ביעור בבטול. אע"פ שמיד אחר בטול יצא ידי עונש בל יראה ובל ימצא. מ"מ עשה של תשביתו לא קיים. כן נראה לפסק הלכה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה יקשה לשיטתם מדתנן (בפרק אלו עוברין מ"ט ע"א) ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו עיי"ש. ולהרשב"ץ והרש"ל קשה. הרי אכתי עובר מדאורייתא בעשה דתשביתו. דהא לא סגי לדידהו בבטול אלא ללאו דלא יראה ולא ימצא ולא לעשה דתשביתו. מיהו נראה דלק"מ דכיון דאחר הביטול ליכא אלא עשה דתשביתו שוב מיפטר מטעם עוסק במצוה דקיי"ל דפטור מן המצוה ובודאי דללאו דבי"ר ובי"מ לא מהני מאי דעוסק במצוה. משום דעוסק במצוה לא מיפטר אלא מעשה דוקא. אבל חייב בכל הלאוין שבתורה. אלא דאחר שכבר ביטל דליתא ללאו דבל יראה ובל ימצא. רק עשה דתשביתו הוא דאיכא שפיר מהני לי' מאי דעוסק במצוה לפטרו ממצות תשביתו. וכן בסיפא בהולך להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת דתנן דיבטל בלבו. ופירש"י דלא יחזור אפי' יש שהות לחזור. משום דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי עיי"ש. ולכאורה להרשב"ץ ורש"ל ז"ל אכתי הא איכא עשה דאורייתא דתשביתו. וכאן ליכא למימר מטעם עוסק במצוה. דא"כ מאי שנא מרישא דאם יכול לחזור ולחזור למצותו יחזור ויבער. וכאן אפי' אפשר לחזור סגי לי' בבטול וכפירש"י. וכן מוכרח מגופא דמתניתין. דהכא לא קתני אם יכול לחזור כדקתני ברישא. מ"מ נראה לפמש"כ בכ"מ (פ"ג מהלכות חו"מ ה"ט) דכאן אפי' לא הוה סגי בבטול לא צריך לחזור אפי' יש שהות לחזור. משום דאיכא סכנת נפשות עיי"ש. וא"כ הא דקתני הכא יבטל בלבו. היינו רק לומר דמ"מ חייב לעשות מאי דבידו לעשות ולבטל בלבו. וא"כ אפי' להרשב"ץ והרש"ל ניחא. דאע"ג דלעשה דתשביתו לא סגי בבטול. מ"מ יבטלנו בלבו כדי להפקיע מעליו איסורי לאוין דבל יראה ובל ימצא. אלא דאכתי קשה לכאורה מדקתני בסיפא. וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש. אם עבר צופים שורפו במקומו. ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ועד כמה הן חוזרין וכו'. וחכ"א בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה. וכתבו בתוס' וז"ל אומר ריב"א דמפרש בירושלמי משום דבשר קודש לית לי' תקנה בבטול החמירו בכזית. אבל חמץ אית לי' תקנה בבטול לא החמירו עד כביצה עכ"ל עיי"ש. והשתא להרשב"ץ והרש"ל הרי גם חמץ לית לי' תקנה בביטול להפקיע מעליו איסור דאורייתא דנהי דבטול מהני לתקן לאו דבל יראה ובל ימצא. אכתי עשה דתשביתו לא מיתקן בהכי. וא"כ לא קיל יותר משריפת בשר קודש שיצא. דהרי גם שם ליכא אלא עשה דבקודש באש תשרף. וכדתניא בפרק כל שעה (כ"ד ע"א) כמו שפירש"י כאן. ומיהו לפמש"כ באבן העוזר (בסי' תמ"ד) להשיג על המג"א (בס"ק י"א) עייש"ה. יש ליישב בלא"ה דמכולה מתני' לק"מ עיי"ש. ובמה שהאריכו בזה האחרונים. עוד יש להקשות לכאורה על זה מדתניא (בפ"ק דפסחים ז' ע"א) הי' יושב בביה"מ ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט. ומוקמינן לה התם בתלמיד יושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ קדים ומבטל לי' עיי"ש בסוגיא. והשתא להרשב"ץ ורש"ל מאי מהני בטול. כיון דאכתי קאי בעשה דתשביתו דאורייתא. מיהו נראה דגם זה לק"מ כמשכ"ל. דמשום עשה דתשביתו לא איכפת לן בזה. דכיון דיושב לפני רבו ואימת רבו עליו שאינו יכול לחזור לביתו לבער או לאפות קודם שתבא לידי חימוץ הו"ל עוסק במצוה. דאימת רבו הו"ל מ"ע דאת ה"א תירא לרבות ת"ח. ואף דמשום הלמוד גופי' לא חשיבא כמצוה לפטרו מן המצוה. כמבואר בירושלמי (סו"פ אלו עוברין) עיי"ש. מ"מ מורא רבו ודאי לא גרע משאר מצות לענין ליפטר בכך ממצוה אחרת. דדוקא התלמוד קאמר דאינו פוטר משום דמעשה גדול כשאין המעשה מתקיימת ע"י אחר. וכדאמרינן בירושלמי (פ"ק דברכות) דהלומד ע"מ שלא לעשות נוח לו שלא נברא. אבל מורא וכבוד רבו ג"כ מעשה הוא. ומעשה פוטר ממעשה אחרת. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר שפיר עפ"ז דעשה דתשביתו שייכא גם בלא לאוי דבי"ר ובי"מ. ובלא"ה איכא למימר דמאחר דעיקר העשה דתשביתו חיילא עד שלא יחולו לאוי דבי"ר ובי"מ. שהרי עשה דתשביתו חיילא מחצות יום י"ד. כמבואר ריש פ"ק דפסחים דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ד. אבל לאוי דבל יראה ובי"מ. לדעת רוב ככל הראשונים ז"ל לא חיילי אלא בתחילת ליל ט"ו. ולדעת הה"מ (בפ"ג מהלכות חו"מ ה"ז) גם דעת הרמב"ם ז"ל כן הוא עיי"ש. א"כ פשיטא שאפי' לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל ודאי אי אפשר שלא למנות העשה דתשביתו אע"פ שמנה לאוי דבי"ר ובי"מ במנין הלאוין. שהרי אין ענין העשה נכלל בכלל לאוין אלו:

אלא דעדיין צריך ביאור לאידך גיסא. דאחר שמנה העשה שוב לא הו"ל למנות הלאוין לפי דרכו. דלכאורה אף דיש מקום לעשה בלא הלאוין. מ"מ אין מקום להנך לאוי בלא העשה דתשביתו. וא"כ העשה כוללת יותר מהנך לאוי. והו"ל למנות רק העשה בלבד לפי דרכו ז"ל. איברא דיש לדון בזה. דלכאורה כיון דהך קרא דתשביתו לא כתיב אלא בערב יו"ט. דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו'. וגמרינן (ריש פ"ק דפסחים ה' ע"א) דראשון זה היינו יום י"ד עיי"ש. א"כ אין לנו עשה דתשביתו אלא בערב יו"ט בלבד. אבל בכל שבעת ימי החג אין לנו בהם אלא האמור בקרא. דהיינו לאוי דלא יראה ולא ימצא. אבל עשה דתשביתו ליכא בחג. וראיתי להנו"ב (קמא סי' כ') שנתעורר בזה להקשות להסוברים דבל יראה הו"ל לאו הניתק לעשה דתשביתו. וכדאי' בפרק מי שהי' טמא (צ"ה ע"א) לחד גירסא עיי"ש. ועל זה הקשה שם דכיון דלכולהו תנאי ואמוראי הך קרא בערב יו"ט הוא דכתיב. אבל בפסח עצמו לא מצינו כלל בתורה מ"ע להשבית החמץ. א"כ מנ"ל כלל עשה בפסח. ודילמא גזה"כ הוא להשבית דוקא בערב פסח. ואם עבר היום ולא השביתו כבר בטל העשה וא"א לקיימה עוד דעברו זמנה. ולזה כתב לתרץ דכיון דגמרינן (בפ"ק דפסחים ה' ע"ב) שאור דכתיב בקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא וגו' משאור דכתיב בקרא דלא יראה לך שאור וגו'. בגזרה שוה שאור שאור ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה וכו' עיי"ש. א"כ נראה דגם שאור האמור בקרא דאך ביום הראשון תשביתו שאור וגו'. ג"כ הוא בכלל הגזרה שוה. וגמרינן שאור זה משאור האמור בקרא דבל יראה. מה שאור האמור בבל יראה נוהג כל שבעה אף שאור האמור בעשה דתשביתו נוהג כל שבעה. והילכך שפיר הו"ל ניתק לעשה. והביא שם הכרח לזה. דאל"כ היכי מותר להשהות בבית חמץ של אחרים כשלא קבל עליו אחריות. נהי דאינו עובר בלאו דבל יראה משום דכתיב בי' לך. דממעטינן מיני' של אחרים ושל גבוה. מ"מ הו"ל לומר דעובר מיהת בעשה דתשביתו. דלא כתיב בה מיעוט למעט של אחרים. אלא ודאי גם שאור זה דכתיב בעשה דתשביתו הוא בכלל הגז"ש דשאור שאור. וילפינן עשה דתשביתו מלאו דבל יראה בגז"ש דשאור שאור למעט של אחרים אפי' מעשה דתשביתו. ועפ"ז העלה שם לומר דגמרינן נמי שאור דשל יראה משאור דתשביתו. דכי היכי דתשביתו נוהג בע"פ משש שעות ומעלה. הכי נמי לאו דבל יראה נוהג גם בע"פ משש שעות ומעלה עיי"ש בדבריו. ואמנם לענ"ד זה לא יתכן כלל. דמלבד דאין לנו רמז לגז"ש זו בשום דוכתא. ואע"פ שכן נראה מהירושלמי (פ"ק דפסחים ה"ד) לפי פירושו של הפ"מ שם עייש"ה. אבל אין פירושו מוכרח ודברי הירושלמי שם אינם מבוררים ואין להאריך. בלא"ה לפי דעת רוב הראשונים ז"ל דאין אזהרת בל יראה נוהגת אלא בתוך שבעת ימי החג. ע"כ ס"ל דלא אמרינן גז"ש זו. וכן נראה דלדעת הרשב"ץ והרש"ל שהבאתי דבטול לא מהני אלא ללאו דבל יראה. ולא לעשה דתשביתו. ג"כ ע"כ צ"ל דהך גז"ש ליתא. דאל"כ ודאי הי' ראוי לומר דכיון דמהני בטול להפקיע איסור לאו דבל יראה. הכי נמי מהני לעשה דתשביתו. דהא גמרי מהדדי בגז"ש דשאור שאור. ושוב ראיתי להרב פ"י (בפ"ק דפסחים ד' ע"ב) שנתכוון מדעתו לשיטת הרשב"ץ והרש"ל והאריך בזה. וכתב דזו היא דעת הגאון שהביא הכלבו. וכן הוא בארחות חיים (הלכות חמץ סי' ל"ז). שכתב דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והיינו משום דנהי דמהני הביטול לתקן לאו דבל יראה. דלך אמר רחמנא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שאינו שלך וביטול הו"ל כהפקר ולא הוי בכלל לך. מ"מ אכתי אית בי' עשה דתשביתו דבעמוד והשבת קאי וחייב לבערו. ודוקא לחמץ שאינו ידוע דאנום הוא שאין בידו לבערו. הוא דסגי לי' בביטול לתקן מיהת לאו דבל יראה. והעלה שם כן גם בדעת רש"י והרמב"ם ז"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דע"כ להרשב"ץ והגאון והרמב"ם ורש"י שאור דכתיב בעשה דתשביתו אינו בכלל גז"ש דשאור שאור וכדכתיבנא. גם בעיקר גז"ש זו אני תמה איך יתכן למיגמר גז"ש כזו. הרי כיון דבהדיא כתב קרא ביום הראשון דהיינו ערב יו"ט. היכי אתי גז"ש דשאור שאור למיעקר קרא. ולמימר דנוהגת גם כל שבעת ימי החג. וכן לאידך גיסא. כיון דבקרא דבל יראה כתיב שבעת ימים היכי שייך למיגמר גז"ש שנוהג לאו זה גם בערב יו"ט. ולא אשכחן אלא דאתי קרא ואפקי' מגז"ש. אבל דאתי גז"ש ומפיק מקרא. ודאי לא יתכן כלל ולא אשכחן הכי בשום דוכתי. ומה שהכריח דע"כ גם שאור זה דעשה דתשביתו בכלל גז"ש דשאור שאור מדשרינן להשהות בביתו חמץ של אחרים שלא קבל עליו אחריותו. ולא אמרינן דנהי דלא עבר בבל יראה. מ"מ אסור משום עשה דתשביתו דלא גלי בה קרא מיעוטא למעט של אחרים. לענ"ד אין מזה הכרע כלל. דבשל אחרים ודאי לא שייכא עשה דתשביתו כלל. דכיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. פשיטא דלא שייכא בשל אחרים שאינם שלו. ולא צריך קרא להכי לאשמעינן דלא מיחייב לבער מן העולם מה שאין לו רשות עליו כלל. ודוקא לענין אזהרת לאו דבל יראה הוא דאיצטריך קרא למעט של אחרים ושל גבוה דסד"א דמחייב להוציאו מרשותו כיון דאזהר קרא לא יראה חמץ. אבל עשה דתשביתו דחייבי' קרא לבערו בשריפה או להטיל לים. פשיטא דבשל אחרים דלא שייכא עשה זו. לא בעי קרא למעט. ואע"ג דכשהחמץ של ישראל אע"פ שאינו שלו חייב לבערו. התם לא משום עשה דתשביתו דרמיא עלי' דידי' הוא. אלא חייב לבערו כדי להציל את בעל החמץ מעבירת לאו דבל יראה ועשה דתשביתו. אפי' כשאין החמץ ברשותו כלל. וכל ישראל מצווין לבערו מהך טעמא. וכדאמרינן (בפרק הגוזל עצים צ"ח ע"ב) גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו עיי"ש. דהכל נעשין בזה שלוחים של בעל החמץ. אבל חמץ של נכרי דהבעלים לאו בני חיובא נינהו באזהרת חמץ כלל. אפי' כשהחמץ בביתו של ישראל. נהי דמשום אזהרת בל יראה הוה מיחייב הישראל להוציאו מרשותו. אי לאו דגלי קרא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. מ"מ עשה דתשביתו לא שייכא בי'. דלאו כל כמיני' להפסיד חמץ של אחרים משום מצוה דידי'. אלא חייב להחזירו לבעליו בעין. או להוציאו מרשותו מיהת. וכן מוכרח ע"כ לדעת הגאון והרשב"ץ ז"ל וסייעתם דס"ל דביטול והפקר בחמץ שלו לא מהני אלא לענין שלא יעבור בלאו דבל יראה. אבל לא נפטר בהכי מן עשה דתשביתו. וא"כ מבואר ע"כ לפ"ז דעשה דתשביתו איתא גם בחמץ שאינו שלו. וא"כ הא דשרי להשהות בביתו חמץ של אחרים שלא קבל אחריותו עליו. ואינו זקוק לבערו משום עשה דתשביתו. ע"כ היינו מטעם שביארנו. וממילא מבואר דלהגאון והרשב"ץ ז"ל וסייעתם ע"כ שאור דהשבתה אינו בכלל גז"ש דשאור שאור. דאל"כ כי היכי דבלאו דבל יראה מיעט קרא חמץ שביטלו או הפקירו. הכי נמי אית לן למימר לענין עשה דתשביתו. דאין גז"ש למחצה. אלא ודאי ליכא הכא גז"ש:

וגם ראיתי להש"א סוף (סי' ע"ח) שהוכיח גם הוא דגם שאור דקרא דתשביתו הוא בכלל גז"ש דשאור שאור כדברי הנו"ב. אלא שהוא הוסיף עוד ראי' דאל"כ תקשה מנ"ל דחייב בעשה דתשביתו בחמץ שבבורות שיחין ומערות. דגבי לאו דבל יראה לא שמעינן לה אלא מדכתיב גבולך. כדתניא התם (ה' ע"ב) לא ימצא בבתיכם. אין לי אלא שבבתים בבורות בשיחין ובמערות מניין. ת"ל בכל גבולך עיי"ש. וכיון דבקרא דתשביתו לא כתיב כל גבולך אלא תשביתו שאור בבתיכם. א"כ אין לי אלא בתים בלבד. בורות שיחין ומערות מנ"ל. אלא ודאי ע"כ ילפינן לה בגז"ש דשאור שאור תשביתו מן לא יראה עיי"ש בדבריו. ולדידי גם מזה אין הכרע כלל. דמלבד דאין לנו שום ראי' להכריח דבחמץ שבבורות שיחין ומערות איכא מדאורייתא עשה דתשביתו. דנהי דחייב ודאי לבער גם החמץ שבבורות שיחין ומערות כדי שלא לעבור עליו בפסח בבל יראה ובל ימצא דלאזהרת בל יראה ובל ימצא איתרבו נמי בורות שיחין ומערות וכ"ש שבתוך הפסח אם מצא חמץ בבורות שיחין ומערות חייב לבער מהך טעמא. מ"מ עשה דתשביתו אפשר דליכא בהו. ומ"מ אסור באכילה והנאה מדאורייתא משש שעות ומעלה אפי' לר"ש משום עשה דתשביתו גם חמץ שבבורות שיחין ומערות. משום דמשנוטלו בידו לאכלו או ליהנות בו. מיד חיילא עלי' עשה דתשביתו מדאורייתא. דתו לא הוי טמון בבור שיח ומערה. אבל כל זמן שהוא טמון בבור שיח ומערה לא רמיא עלי' עשה דתשביתו מדאורייתא. ולא מיחייב לבערו בערב פסח בזמנו אלא מדרבנן שלא יבוא לאכלו או שלא יעבור עליו בתוך הפסח בבל יראה ובל ימצא אם לא ביטלו בזמנו. בלא"ה נראה בזה עפמש"כ בתוס' רי"ד (בפסחים ו' ע"א) בההיא דאמרינן התם שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך עיי"ש. וכתב ע"ז בתוס' רי"ד וז"ל מה שדקדקתי מכאן במהד"ק שהמפקיד חמצו בביתו של עכו"ם שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. דהא לאו בגבולו קאי ולא בביתו קאי. וקרא לא אסר אלא בבתיכם ובכל גבולך. אינו נראה לי שא"כ יטמין אדם חמצו ברה"ר או ברשות העכו"ם ויפטר. לא היא. דכל היכא דקאי ברשותי' קאי. בין אם הטמינו בשום מקום בין אם הפקידו בבית העכו"ם. ולא שרינן כשייחד לו מקום אלא דוקא בחמצו של עכו"ם. דאע"ג דקיבל אחריותו עליו. מ"מ כל היכא דקאי דעכו"ם הוי. ומן דינא הוה דלא יעבור ישראל עלי'. דקרינן בי' שלך ולא של אחרים. אלא משום דכתיב לא ימצא דמשמע אפי' של עכו"ם. אסרינן לי'. ולא אסרינן אלא בביתו ושיהי' מצוי לו בכל ביתו. אבל אם ייחד לו מקים שאינו מצוי בכל ביתו לא אסרו. אבל חמצו של ישראל כל היכא דקאי דידי' הוא וברשותו. ואין לנו כח להתירו שהכל הוא ברשותו. שהרי יכול להקדישו בכל מקום שהוא עומד וכו'. ומאי דאמרינן לעיל אין לי אלא בתים בבורות שיחין ומערות מניין ת"ל בכל גבולך. דמשמע דוקא בגבולו הוא עובר אבל ברה"ר וברשות העכו"ם אינו עובר. לא דרשינן הכי אלא בחמצו של עכו"ם. דנפק"ל מלא ימצא שאם קבל עליו אחריותו שהוא עובר בלאו אם תופסו בביתו. וריבה נמי בורות שיחין ומערות מכל גבולך. שאע"פ שאינו שלו כיון דקבל עליו אחריות אסור. ודוקא בחמצו של עכו"ם בעינן גבולך. אבל בחמצו של ישראל בכל דוכתי דהוי עבר עלי'. כיון דברשותו קאי וכו' עכ"ל עיי"ש. מעתה א"כ לפ"ז אין כאן מקום קושיא כלל בעשה דתשביתו מנ"ל בורות שיחין ומערות. דהרי כיון דמיירי בחמץ של ישראל דכל היכא דאיתי' ברשותי' דמרי' איתי'. מה לי בביתו מה לי בבור שיח ומערה. ועד כאן לא בעינן קרא גבי לאו דבל יראה לרבות בורות שיחין ומערות. אלא לענין חמץ של נכרי שקבל עליו אחריותו. אבל חמצו שלו לא צריך קרא. ואפי' אינו בגבולו כלל עובר עליו. וכ"ש בבורות שיחין ומערות שהם ברלל גבולך. וכמו שביאר בתוס' רי"ד ז"ל. וא"כ בעשה דתשביתו דלא מיירי אלא בחמצו שלו גם בלא שום ריבויא דקרא פשיטא לן דאפי' אינו בגבולו כלל קאי עלי' בעשה זו. וכ"ש בחמץ שבבורות שיחין ומערות:

עוד נראה לי דבלא"ה לק"מ דדוקא בלאו דבל יראה ובל ימצא הוא דמצרכינן ריבויא לבורות שיחין ומערות. משום דלא ימצא משמע דוקא המצוי בידך. וכדדרשינן לקמן (ו' ע"א) דמה"ט אמרינן התם דאע"ג דבעלמא שכירות לא קניא ואכתי ביתך קרינן בי'. מ"מ ייחד לו בית אינו צריך לבער. משום דכתיב לא ימצא וזה אינו מצוי בידו עיי"ש. ולהכי הי' ראוי לומר גם בבורות שיחין ומערות לא מיקרי מצוי בידו. אי לאו דגלי גז"ש מכל גבולך. וכן בלאו דבל יראה. כיון דאפקי' קרא לאזהרה זו בלשון לא יראה. הוה סד"א דכל שהחמץ בבורות שיחין ומערות שאינו רגיל להיות שם ולא יהא רואהו. אין זה בכלל אזהרת לא יראה. אי לאו דגלי קרא דבכל גבולך. תדע שהרי אפי' מטמין בביתו איצטריך התם קרא לריבויי. והיינו משום דאפקי' קרא בלשון לא יראה. וכפירש"י שם עיי"ש. וא"כ היינו דוקא התם. אבל בעשה דתשביתו גם בלא שום ריבוי שפיר ידעינן נמי בורות שיחין ומערות כיון דליכא שום משמעותא בקרא למעטינהו. דמבתיכם לחוד לא משמע מיעוטא לבורות שיחין ומערות. דביתו בכל מקום לאו דוקא בית ממש. כמו איש כי יקדיש את ביתו. דפשיטא דגם בורות שיחין ומערות בכלל. וכן בבית אחד יאכל וכן לא תוציא מן הבית. וכן בקרא דבנעורי' בית אביה דאין פירושו אלא רשות אביה. וכן הרבה כיו"ב. ובתוספתא (סופ"ז דפסחים) קתני אע"פ שנאמר בבית אחד יאכל אוכלין אותו בחצריהן ובגנותיהן. ומה ת"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת עיי"ש. ואין להאריך בזה דהדבר פשוט דאין מזה הכרע:

וראיתי להבה"ג שכתב (בפ"ב מהלכות פסח) וז"ל והיכא דאתי באורחא ואידכר דאית לי' חמץ בביתא מקמי שש שעות מבטיל לי' ושפיר דמי. אבל לבתר שש שעות לא סגי לי' בביטול דלאו ברשותי' קאי. דאמר רבי ישמעאל בר' יוסי שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ואלו הן בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה. דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי עכ"ל. וכן הוא בהלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל (סי' ד' דף י"ג) עיי"ש. והדברים צריכין ביאור. ונראה דבה"ג לטעמי' אזיל דפסק שם לקמן הלכה כרבי יהודה לפני זמנו דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא באכילה והנאה מדכתיב לא תאכל עליו חמץ. דס"ל דעליו על שחיטת הפסח קאי. וכמבואר בפרק כל שעה (כ"ח ע"ב) ובירושלמי (פ"ק ה"ד) עיי"ש. וכן בהלכות פסוקות שם פסק בזה הלכה כר"י עיי"ש. איברא שיש לתמוה לפ"ז על הבה"ג דכיון דפסק כר"י לפני זמנו שישנו בלאו דלא תאכל עליו חמץ. אמאי לא מנה לאו זה במספר הלאוין. והרמב"ם בסה"מ (לאוין קצ"ט) וכל הנמשכים אחריו מנו לאו זה. מהאי טעמא דס"ל הלכה כר"י לפני זמנו. והרמב"ן ז"ל בהשגותיו שם השיג על הרמב"ם בזה. משום דס"ל דאין הלכה כר"י כלל בין לאחר זמנו ובין לפני זמנו. כמו שביאר בדבריו שם עיי"ש. וכיון דהבה"ג פסק כר"י לפני זמנו ומ"מ לא מנה לאו זה במספר הלאוין נמצאו דבריו סותרין זא"ז. ולכן נראה דודאי לדעת הבה"ג אין הלכה כר"י כלל. אלא בין לאחר זמנו ובין לפני זמנו הלכה כר"ש כדעת רוב הראשונים ז"ל. ומש"כ (לקמן שם) וז"ל וכי היכי דחמץ אסור באכילה הני שבעה יומי ותמניא שעי בהנא' נמי אסור. דתניא מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ. ואמר רב גידל אמר רחב"י א"ר המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קרדנייתא וכו' עיי"ש. ע"כ לא משום דפסק הלכה כר"י לפני זמנו הוא. אלא לרווחא דמילתא כתב כן. דלר"י אפי' ל"ת איכא מיד משש ולמעלה. ועיקר ראייתו אינה אלא מדרב גידל דמשמע דהלכה פסוקה היא אליבא דכ"ע אפי' לר"ש. וכמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל (במלחמות פ"ק דפסחים) עיי"ש. וכן נראה מדברי הרי"ץ אבן גיאות ז"ל בהלכות פסחים ובעל העיטור והרא"ש (פ"ב דפסחים סי' ד') שלא הביאו מדברי הבה"ג אלו ראיי' דפסק כר"י עיי"ש היטב בדבריהם. ומ"מ דעת הבה"ג דמשעה שביעית ולמעלה חמץ אסור בהנאה מדאורייתא וכמבואר להדיא מדבריו סופ"ק עיי"ש. ומש"כ לקמן דמשש ולמעלה איסורא דחמץ מדרבנן עיי"ש. וכן הוא בהלכות פסוקות שם. היינו מתחלת שש עד תחלת שבע. וכפירש"י בההיא דרב גידל (בפ"ק דפסחים ו' ע"ב) עיי"ש ולזה כוון ג"כ הרב בה"ע במש"כ בשם בה"ג עייש"ה ואין להאריך. ונראה דהיינו משום דס"ל להבה"ג כדעת הר"ן (בפ"ק דפסחים) דאפי' לר"ש חמץ לפני זמנו אסור בהנאה מדאורייתא מקרא דתשביתו עיי"ש. וכן העלה באורך בחי' מהר"ם חלאוה לפסחים (ד' ע"ב) עיי"ש. ומה שאמרו (לקמן כ"ח ע"ב) משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק עיי"ש. דמשמע לכאורה דלר"ש לא מתסר. כבר הרגיש בזה מהר"ם חלאוה ז"ל שם ותירצה על נכון עיי"ש. וכן מבואר במדרש שכל טוב (פרשת בא. בהלכות פסח ריש פ"ב) שכתב וז"ל עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן פשיטא דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם אך חלק. ומהדר לא צריכא לשעות דרבנן. ולאו דעברה שעה ששית אלא מאתחלתא דשעה ששית דאסור מדרבנן עכ"ל עיי"ש. ומבואר להדיא דמקרא דתשביתו שמעינן נמי איסור אכילה והנאה מדאורייתא. והיינו אפי' לר"ש דבעשה דתשביתו כ"ע מודו. וכן מבואר מדברי הר"א ממיץ ז"ל ביראים (סי' ק"ו) עייש"ה. וידוע שהוא הולך תמיד בעקבות הבה"ג. ומעתה א"כ נראה דכוונת הבה"ג בראייתי זו מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי. היינו לפי מאי דמבואר בפרק תמיד נשחט (ס"ג ע"ב) דלכ"ע ליכא אזהרה זו אלא כשהחמץ הוא של השוחט או הזורק או לאחד מבני החבורה. ונפק"ל מדכתיב לא תשחט ולא ילין ודרשינן לא תשחט על חמץ של הנך דקיימי עלי' משום לא ילין עיי"ש. והשתא א"כ כיון דבזמן שחיטת הפסח. דהיינו מחצות ואילך. לכ"ע חמץ אסור בהנאה ולאו ברשות בעלים קאי. ואפי' חמץ דידהו. השתא לאו דידהו חשיב. דמשנאסר בהנאה פקע להו רשותייהו מני' א"כ לאו זה היכי משכחת לה. אלא ודאי עכצ"ל דמיד מחצות י"ד אף על פי שאינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ודברי הבה"ג מדוקדקים היטב. וכוונתו לתרץ בזה מאי דקשה לכאורה דמנ"ל לר"י דחמץ משש שעות ולמעלה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. דבשלמא בפסח כיון דקאי בלא יראה אע"ג דמיעט קרא לך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. וכיון דאסור בהנאה הרי הוא כשל אחרים ואפי' הכי אזהרי' קרא בלא יראה ולא ימצא. ש"מ דאע"פ שאינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל בע"פ דליכא לאו דבל יראה ובל ימצא אלא בתוך המועד. מנ"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. וכבר הרגיש בזה הרמב"ן ז"ל (במלחמות סוף פ"ק דפסחים) ונדחק דלצדדין קאמר עיי"ש היטב דדוחק גדול הוא. והוצרך לזה לשיטתו דס"ל דלמאי דקיי"ל כר"ש חמץ משש שעות ולמעלה עד הלילה מותר בהנאה מדאורייתא עיי"ש. אבל הבה"ג לשיטתו יפה תירץ דאע"ג דבל יראה ובי"מ ליכא בע"פ. מ"מ שפיר שמעינן דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו משש שעות ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וכמו שביארנו:

הן אמת דבלא"ה דברי הבה"ג צ"ע לכאורה במאי דסתים וכתב והיכא דאתי באורתא וכו'. דמשמע ודאי אפי' הולך בדבר הרשות. ואפי' הכי כתב דמבטל לי' ושפיר דמי. וזה נגד משנה ערוכה דתנן (בפרק אלו עוברין מ"ט ע"א) דאפי' הולך בדבר מצוה. כגון לשחוט פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער. ואם הולך לשבות שביתת הרשות חייב לחזור מיד עיי"ש. הרי דבהולך לצורך דבר הרשות לא סגי לי' בביטול. ואפי' לא יוכל לחזור לעסקיו אם יחזור לביתו לבער. חייב לחזור ולבער. וזה מבואר איפוך דברי הבה"ג דנראה לכאורה מדבריו דבכל ענין סגי לי' בביטול ולא צריך לחזור ולבער אפי' בדבר הרשות. ואפי' יכול לחזור ולבער ולחזור לדרכו. מיהו נראה דיש קצת ט"ם בה"ג שלפנינו. וצ"ל והיכא דאיתי' באורחא. וכן הוא בלשון הבה"ג כת"י רומי. וכן הוא בהלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון שם שכתב וז"ל ומי שהוא בדרך ונזכר וכו' עיי"ש. ולפ"ז נראה דהבה"ג מיירי בשהי' כבר בדרך ועתה הוא חוזר לביתו ולא יגיע לביתו אלא לאחר שעת הביעור. ולזה שפיר כתב דמבטל לי' בדרך ושפיר דמי. דמקיים בהכי עשה דתשביתו מדאורייתא מיהת. דהבה"ג לטעמי' אזיל שכתב (בפ"א) דהבודק צריך שיבטל דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיי"ש. והביאו ג"כ בליקוטי הרמב"ן ז"ל (פ"ק דפסחים) להוכיח מדבריו כדעת רש"י דבביטול מתקיימת ג"כ עשה דתשביתו עיי"ש. אבל אם לא נזכר אלא לאחר שש לא סגי לי' בביטול דאז אין הביטול מועיל כלום. וא"א לו לקיים עשה דתשביתו עד שיבוא לביתו וישרפנו בע"פ. או במועד אם לא יגיע לביתו עד הלילה. ואין זה ענין למתניתין דאלו עוברין. דשם מיירי בהולך מביתו כמבואר שם. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי הבה"ג והלכות פסוקות מתבארים שפיר כמו שביארנו. ועפ"ז מבואר ע"כ דס"ל להבה"ג דעשה דתשביתו נוהגת אפי' בחמץ שאינו שלו. וכדעת הגאון והרשב"ץ ז"ל וסייעתם. דאל"כ לא הי' צריך להביא ראי' מקרא דלא תשחט על חמץ. אלא מקרא דתשביתו גופי' מוכח שפיר דאפי' בע"פ משש שעות ולמעלה עשאו כאילו הוא ברשותו. דאי לא תימא הכי היכי משכחת לה למיקם בעשה דתשביתו. דהרי ודאי לא קאי בעשה דתשביתו אלא מתחילת שבע שעות ולמעלה. ואע"ג דלהבה"ג הביטול נמי בכלל תשביתו. וביטול לא שייך אלא מקמי שבע. היינו משום דאמרינן דהתורה אמרה דלכשיגיע שבע יהא מושבת. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בליקוטיו שם לדעת הבה"ג ורש"י דלא תקשה מדדרשינן אך חלק. או מדכתיב לא תשחט על חמץ וגו'. דמבואר דעשה דתשביתו לא חיילא אלא מתחילת שבע עיי"ש. וא"כ היכי משכחת דתיחול עשה דתשביתו כיון דמתחילת שבע אסור בהנאה ולאו דידי' הוא. אלא על כרחך מוכרח דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו למיקם עלי' בעשה דתשביתו ולמה לו להבה"ג להוכיח כן מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי. כיון דממקומו הוא מוכרח כן. אלא ודאי היינו משום דבקרא דתשביתו אין לנו מיעוטא למעט של אחרים כדמיעט קרא בלאו דבל יראה ובל ימצא. משום דשאור דבהך קרא דתשביתו אינו בכלל גז"ש דשאור שאור. וא"כ ממילא אפי' בחמץ שאינו שלו שייכא עשה זו וכמו שביארנו לעיל. והא דס"ל להבה"ג דבביטול מקיים עשה דתשביתו. היינו משום דס"ל דביטול לאו מתורת הפקר הוא. אלא משום דה"ק קרא תשביתו אותו משאור ויהא בעיניכם כשרוף וכעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו. כמו שביאר הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. אבל הפקר וכיו"ב ודאי לא מהני לפטרו בכך מעשה דתשביתו. והילכך מקרא דתשביתו אין להוכיח דעשאו הכתוב לחמץ משש שעות ולמעלה כאילו הוא ברשותו. דאפי' את"ל שאינו ברשותו כיון דבידו לבערו שפיר קאי עלי' בעשה דתשביתו. ולזה ע"כ הוכרח הבה"ג לפרש דילפינן לה מאזהרה דלא תשחט על חמץ דם זבחי:

ומעתה לפ"ז מתבאר דאין לנו עשה דתשביתו אלא בערב יו"ט דוקא. כדכתיב בהדיא בקרא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. דהיינו ראשון דמעיקרא קודם יו"ט. וכן ראיתי בהדיא בחי' מהר"ם חלאוה לפסחים (ו' ע"ב) שכתב דקרא דתשביתו אינו אלא ביום הראשון עיי"ש. ובאו"ז (ח"ב סי' רנ"ו) הביא בשם הריצב"א ז"ל שנסתפק בזה אם קרא דתשביתו קאי על כל ימי הפסח או דוקא ביום הראשון עיי"ש. ולא ביאר צדדי הספק בזה. ומדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קנ"ו. וכן בפ"א מהלכות חו"מ) מבואר ג"כ דס"ל דלא קאי עשה דתשביתו אלא ביום ארבעה עשר. ולכן לא כתב שם עשה דתשביתו אלא בארבעה עשר. אבל בפסח עצמו כתב שם רק דהמניח חמץ ברשותו בפסח עובר בשני לאוין עיי"ש. ולא כתב דעובר בשני לאוין ועשה. מבואר דאחר יום ארבעה עשר ליתא לעשה כלל. ומה"ט שפיר כתב הרמב"ם ז"ל (שם בהלכה ג') אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח. או חמצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו וכו' אינו לוקה מה"ת. מפני שלא עשה בה מעשה עכ"ל עיי"ש. ובמל"מ שם תמה עליו דהרי הו"ל ניתק לעשה. כמבואר בפרק מי שהי' טמא עיי"ש שנדחק בזה טובא. ואין דבריו מספיקים כלל. ובאמת דמסוגיא דגמרא שם לק"מ כמו שכבר כתב המגיה במל"מ דמדברי רש"י ותוס' שם מבואר דלא הי' כן בגירסא שלפניהם עיי"ש. וכ"כ המהרש"א ז"ל שם. וכן מבואר להדיא בדברי רבינו חננאל ז"ל בפי' לפסחים שם דלא היתה גירסתו כן. ומפרש שם מאי דאמרינן בפרטי' מאי קא ממעט לי' לא יראה ולא ימצא דדמי לי'. היינו דדמי לי' במאי דהו"ל לאו שאין בו מלקות. משום דהוי לאו שאין בו מעשה עיי"ש. אלא דמ"מ אכתי בעיקר הדבר קשה אמאי לא הוי ניתק לעשה. וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל. אבל הדבר פשוט דכיון דלאוי דלא יראה ולא ימצא אין נוהגין אלא בפסח. כמבואר להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל כאן. וכמו שהכריח מדבריו הה"מ (בפ"ג ה"ז) ודבריו מוכרחים. דכיון דבעשה דתשביתו כתב להשבית שאור ביום י"ד ובלאוי דלא יראה ולא ימצא כתב כל שבעה. מבואר דביום י"ד לא נאמרו לאוין אלו אלא בשבעת ימי החג בלבד. ומש"כ בנו"ב שם לדחות משום דאין דרכו של הרמב"ם למנות כל שאינו מפורש בקרא אלא נלמד באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ולהכי לא כתב במנין הלאוין דלא יראה ולא ימצא אלא כל שבעה שמפורש בקרא. אבל בי"ד משש שעות ולמעלה לא נפק"ל אלא מגז"ש דשאור שאור מעשה דתשביתו ואין זה נקרא אצל הרמב"ם אלא דברי סופרים. ואינו נמנה במנין הלאוין לדעתו וכתב דבזה נדחו דברי הה"מ ז"ל עיי"ש. אבל אין דבריו נכונים כלל במח"כ ודברי הה"מ מוכרחין שרירין וקיימין. דאף דודאי כן דרכו של הרמב"ם ז"ל. כמו שביאר בארוכה בשורש שני משרשיו. מ"מ אין זה ענין לכאן. דהיינו דוקא היכא דעיקר המצוה לא למדו אלא באחת מן המדות. אבל כאן עיקר הלאו מפורש בקרא מיהת לכל שבעה. אלא דמגז"ש ילפינן שנוהג גם קודם שבעת ימי החג משש שעות ולמעלה בי"ד. וא"כ כיון דעכ"פ מדאורייתא נוהגין לאוין אלו גם קודם שבעת ימי החג. איך כתב הרמב"ם שלא יראה חמץ כל שבעה שלא ימצא חמץ כל שבעה. כיון דגם קודם שבעה הוא בבל יראה ובל ימצא. והדבר פשוט דאין כוונת הה"מ דהו"ל להרמב"ם למנות ג"כ לאוין דלא יראה ולא ימצא בפ"ע בי"ד. אלא דעכ"פ לא הו"ל לכתוב כהך לישנא. דמשמע דקודם שבעה אין לאוין הללו נוהגין כלל אלא בתוך שבעה בלבד. וכמבואר להדיא מדברי הה"מ. ושפיר הכריח הה"מ מזה דגם להרמב"ם אין לאוין אלו נוהגין אלא בתוך שבעה כדעת הראב"ד. גם מה שדקדק על דברי הה"מ מלשון הרמב"ם (שם בפ"ג) אינו מוכרח כלל. ואדרבה גם שם מוכרח ע"כ כהבנת הה"מ. ומהאי טעמא גופא שכתב הנו"ב. דאל"כ היכי כתב הרמב"ם שם לפיכך אם לא בטל קודם שש ומשש שעות ולמעל' מצא חמץ וכו' הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא וכו'. והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער וכו'. והשתא כיון דכל מה שאינו מבואר בכתוב ואינו נלמד אלא בגז"ש או באחת משאר מדות לא נקראו אצל הרמב"ם אלא דברי סופרים. לא הי' לו להרמב"ם לכתוב שעבר על לא יראה ולא ימצא ושהכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא. שהרי לא נמצא כן בקרא אלא הכי הול"ל הרי אין הביטול מועיל לו. ומדברי סופרים שעובר על לא יראה ולא ימצא כאילו הוא ברשותו. אלא ודאי אין כוונת הרמב"ם אלא שעובר עליו לכשיגיע הפסח וכמו שביאר הה"מ. גם בלא"ה כבר ידוע דכל שאין הדבר מפורש בגמרא אין דרכו של הרמב"ם לכתבו בהלכותיו אלא בלשון יראה לי וא"כ כיון דלא מצינו בפירוש בשום דוכתי דעובר בלא יראה ולא ימצא בי"ד משש שעות ולמעלה. לא הי' לו להרמב"ם לכתוב כן סתם. כאילו הוא מפורש בגמרא. אלא ודאי אין לנטות מהבנת הה"מ בכוונת הרמב"ם ז"ל. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (כאן בפ"א ה"ג) שכתב אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח וכו' אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח וכו' אע"פ שעבר על שני לאוין וכו'. הרי שדקדק לכתוב דוקא בפסח. וע"כ היינו משום דס"ל דליכא להנך לאוין אלא בפסח. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם (פ"ק דפסחים) על מתניתין דר"מ אומר אוכלין כל ארבע וכו' עיי"ש. והיינו משום דשאור דכתיב בעשה דתשביתו לא הוי בכלל גז"ש דשאור שאור וכמשכ"ל:

ומעתה א"כ כיון דגם להרמב"ם ליכא לאו דלא יראה ולא ימצא אלא כל שבעה בלבד. ועשה דתשביתו אינה אלא בי"ד עד הלילה. ממילא מבואר דאין כאן מקום כלל לומר שיהי' לאו הניתק לעשה. כיון דבשעתא דאיתא לעשה ליכא לאו. ובשעתא דאיתי' ללאו ליתא לעשה. וכבר ראיתי להנו"ב גופי' (במה"ת או"ח סי' ס') שהביא בשם אחד מן הגדולים שכתב לו כן. דעשה דביום הראשון תשביתו ליתא אלא בע"פ ולא בפסח. ומשום הכי אין לאו דבל יראה ניתק לעשה להרמב"ם. והוא ז"ל השיב לו דמדברי הרמב"ם עצמו מוכרח ע"כ דעשה דתשביתו נוהגת בכל שבעת ימי החג. מדכתב (בפ"ג ה"ו) דכשבודק החמץ בליל י"ד או ביום י"ד או בתוך הרגל מברך ברוך וכו' על ביעור חמץ. ואם איתא דבתוך הרגל ליכא שום עשה בביעור חמץ מהו אשר קדשנו במצותיו. והרי אין כאן אלא מניעת איסור בל יראה. וזה פשוט שלא נתקנה שום ברכה על מניעת איסור ושמירת ל"ת. כמו שאין מברכין ברוך שאסר לנו אמה"ח ונבלות וטריפות. כמבואר ברא"ש ובר"ן (ריש כתובות) בברכת אירוסין. וביאר שם עוד דאין לומר דהברכה היא על הבדיקה דעכ"פ היא מצוה דרבנן. דאטו הברכה שאנו מברכין היא על הבדיקה. הרי נוסח הברכה יוכיח שמברכין על ביעור חמץ. וגם לא מצינו שיהי' זה מצות חכמים לבער חמץ. וגם לא שייך בזה שום תיקון חכמים. שהרי בלא"ה צריך לבערו מה"ת שהרי עובר בכל רגע בב"י. ואע"פ שאם בטלו קודם הפסח נמי חייב לבערו בפסח. היינו שלא יבוא למיכלי'. אבל לא שייך בזה שום תיקון חכמים שיהא נקרא מצוה דרבנן וכו' עכת"ד. וכל דבריו אינם אלא מן המתמיהין לענ"ד ואין בהם ממש במח"כ דמש"כ דמשום איסור בל יראה לא שייכא ברכה כמו שאין מברכין על שמירת שאר ל"ת כגון אמה"ח ונבלוח וטרפות. במח"כ אין זה ענין לכאן כלל. דהתם בשעה שאוכל היחר אינו עושה שום מצוה בהכי כלל. ואין זה עושה מצוה במה שאינו אוכל דבר האסור. אבל בביעור חמץ שעוסק עכשיו בידים לסלק האיסור דבל יראה. דבלא"ה קאי בכל רגע בלאו דלא יראה. ודאי עוסק במצוה. ושפיר שייכא בה ברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. כמו דמברכינן על השחיטה אע"ג דאינה מ"ע אלא מסלק במעשיו בידים איסור אמה"ח ואיסור נבלה. וכמש"כ הרא"ש (ריש כתובות שם) דכיון דא"א לו לאכול בלא שחיטה שייכא שפיר ברכה על השחיטה עיי"ש. והכא נמי כיון דא"א לו בלא שיבער חייב לברך. וגם הר"ן שם לא כתב אלא דלא שייכא ברכה על שאסר לנו האיסורין. אבל ודאי פשיטא דשייכא ברכה על המעשה שהוא עושה בידים לתקן ולהסיר את האיסור. כמו שמברך על נטילת ידים דליכא בהכי שום מצוה אלא דאסור לאכול בלא נטילת ידים ובנטילה זו מסתלק האיסור ועי' במג"א (סי' ח' ס"ק ב') ובט"ז (יו"ד סי' א' ס"ק י"ז) עייש"ה ואין להאריך. ומש"כ דברכת על ביעור חמץ אינה על הבדיקה דמדרבנן. אלא על הביעור שהוא מדאורייתא. איפכא מפורש ברוב הראשונים ז"ל. כמש"כ בארחות חיים (הלכות חו"מ סי' י"ג) ובכלבו (סי' מ"ח). וזה לשונם וזה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הביעור שהוא מה"ת. לפי שהביטול תלוי בלב בלא שום מעשה. ומה שאינו אלא בכוונת הלב לא שייך לברך. ומברך בלשון ביעור שהיא לשון פינוי והשבתה. כדכתיב בערתי הקודש מן הבית. וגם לא תקנו לומר על בדיקת חמץ לפי שהבדיקה אינה לעצמה אלא מפני הביעור מן הבית. ולכן תקנו לומר לשון ביעור שהוא כולל הכל בדיקה וביעור וביטול כמו בערתי הקודש מן הבית וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן ראיתי להר"ב העיטור (ח"ב הלכות ביעור חמץ) שהביא תחלה דעת הרי"ץ גיאת שכתב דמשום דבדיקת חמץ דרבנן והביעור הוא עיקר. עליו מברכין. והשיג עליו וכתב וז"ל ונראה מדבריו שהביעור לשון שריפה והיא ברכה מן התורה (כלומר על מצות ביעור דהיא מן התורה). ומסתברא ביעור לשון ביערתי הקודש מן הבית ומלשון ביעור שביעית שמבערו לאוצר. ועל הבדיקה מברכין שהיא מדרבנן ולא על הביטול. דהבדיקה תחלת המצוה. ואין לנו לברך על בדיקת חמץ. שבבדיקה (כלומר בבדיקה לחוד) לא יצא י"ח. ואנו מברכין על ביעור שהוא לשון בדיקה ולשון ביעור עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפרדס הגדול לרש"י (סי' קכ"ח) וז"ל ולהוציא מבני אדם שמברכין בשעת שריפה וטועים הם שסבורים שהוא ביעור שמברכין עליו. ולא היא אלא מפני שהוא מפנה את ביתו מן החמץ קורא אותו ביעור. כמו ביערתי את הקודש מן הבית עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בשבולי הלקט (סי' ר"ו) דעיקר הברכה שאנו מברכין על ביעור חמץ אינה אלא על הבדיקה. ולשון ביעור כמו ביערתי את הקודש מה"ב. ואל תתמה על מה שמברכין בה וצונו. שהרי נר חנוכה ויו"ט של גליות וכמה מצות מדבריהם מברכין עליהן על שם לא תסור וכו' עיי"ש. וכ"כ ברוקח (סי' רס"ו) דברכת על ביעור חמץ הוא מלשון בערתי הקודש מה"ב שמוציאו מן הבית עיי"ש. וכ"כ במנהגי מהרי"ל ז"ל דהברכה אינה אלא על הבדיקה. והא דמברכינן על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ. היינו משום דהבדיקה צורך הביעור היא עיי"ש. ועוד בכמה ראשונים ועי' ג"כ בטור וב"י (או"ח סי' תל"ב) ובאחרונים שם ואין להאריך. הרי דמש"כ בנו"ב לדבר פשוט דאין הברכה על הבדיקה דאינה אלא מדרבנן. מבואר בראשונים בפשיטות איפכא. ונוסח הברכה אינו הוכחה כלל כמו שפירשו הראשונים ז"ל. ומש"כ דמה שתקנו דאפי' ביטלו קודם הפסח חייב לבדוק ולבער בפסח. כיון דאין זה אלא משום שלא יבוא לאכלו לא שייך בזה תקון חכמים שיהא נקרא מצוה דרבנן. דברים אלו אין להם מובן כלל. ולא ידענא מאי קאמר מר. ומש"כ שם ראי' לסברתו זו מדאין מברכין אחר הפסח על ביעור חמץ כשבודק. והיינו משום שאין שום מצוה בביעורו ואפי' מצוה דרבנן לא מיקרי. כיון דאז אין הביעור אלא כדי שלא יבוא לאכלו. וכתב דזהו כוונת הה"מ (בפ"ג ה"ו) שלכך אינו מברך על הבדיקה שאחר הפסח כיון שאין הבדיקה אלא להבדיל בין חמץ זה וכו'. הכוונה שכיון שאינו כ"א להנצל מאיסור ולא לקיום מצוה כלל לא שייכא ברכה. ומה שסיים אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה חמץ ברשותו כו'. ג"כ הכוונה כיון שיש אז לאו דב"י ממילא יש עשה דתשביתו וכמו שביארתי דגם שאור דאך ביום הראשון תשביתו ילפינן מגז"ש שאור שאור וכו' עכת"ד שם עיי"ש. וכל דבריו אלו תמוהים וזרים אצלי מאוד. היאך הכניס דברים זרים כאלו בכוונת הה"מ שהם דברים פשוטים. וז"ל דודאי אין לברך בבדיקה שאחר הפסח שהרי בכל אותו הזמן הוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר. וא"כ היאך יברך על ביעור חמץ. אבל בתוך הרגל שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו. ודאי יש לו לברך עכ"ל עיי"ש. וכוונתו פשוטה מאוד אין דבריו ז"ל צריכים שום ביאור כלל ואין כדאי להאריך בזה. וממילא מבואר דאין שום ראי' לסברתו זו ממה שאין מברכין על הבדיקה שאחר הפסח. אדרבה מדברי הה"מ מבואר דשפיר שייכא בזה ברכה. אלא משום דאז כבר הוא אוכל חמץ לא שייך לברך על ביעור חמץ. וגם בזה יפה הקשה בכ"מ שם דאכתי שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. ולזה כתב לתרץ דכיון דאחר הפסח ליכא שום איסור להשהותו אפי' מדרבנן. לא שייך לברך על ביעורו. אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהה אותו עובר עליו שייך לברך עכ"ל עיי"ש. וראיתי להנו"ב שם שכתב ובאמת תמיהני על הכ"מ שם מה כוונתו להשיג על הה"מ. ואפי' לרבי יהודה דחמץ אחה"פ אסור מה"ת. מ"מ לא שייכא ברכה עיי"ש. ובאמת נהפוך הוא דכוונת הכ"מ פשוטה וברורה. אבל דברי הנו"ב אינם מובנים כלל. ומש"כ דאפי' לר"י לא שייכא ברכה. כבר ביארנו דזה ליתא כלל. ודברי הכ"מ נכונים מאוד. דודאי גם בעושה מעשה לתקן ולהסיר את האיסור שייכא ברכה. וכן מבואר להדיא מדברי הה"מ שם דגם בתוך הרגל אין הברכה אלא משום שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו. הרי דס"ל דמשום איסור בל יראה הוא דמברכינן בתוך הרגל. וממילא מבואר דס"ל להה"מ דבתוך הרגל ליכא עשה דתשביתו. דאל"כ טפי הו"ל לומר דמברכין משום דאיכא מצות עשה דתשביתו. ומה שרצה בנו"ב לומר דבאמת זהו כוונת הה"מ. לא יתכן כלל כמבואר. ובפרט דהה"מ גופי' ע"כ ס"ל דעשה דתשביתו ולאו דבל יראה לא גמרו מהדדי ולא תלו זה בזה. דהא ס"ל דבל יראה אינו נוהג אלא ברגל וכמש"כ הנו"ב גופי' במהדו"ק שם. וזהו כוונת הכ"מ דלר"י כיון דגם אחה"פ אסור מה"ת י"ל דמדרבנן מיהת אסור להשהותו. ולזה הוה שייכא ברכה על ביעורו. אבל כיון דקיי"ל כר"ש ואפי' מדרבנן ליכא איסורא להשהותו. לא שייכא ברכה על ביעורו. וזה פשוט ואין להאריך. וא"כ שפיר י"ל דהיינו טעמא דס"ל להרמב"ם דלקי על בל יראה משום דאין לאו דב"י אלא בתוך הרגל ואז ליכא עשה. ומש"כ בנו"ב תנינא שם ראי' מפורשת דס"ל להרמב"ם דאפי' בע"פ משש שעות ולמעלה דאז ודאי איכא עשה דתשביתו לוקה על לאו דב"י ממש"כ הרמב"ם (בפי"ט מה' סנהדרין) במנאו הלאוין שלוקין עליהם כ' (בסי' צ"ז צ"ח צ"ט) וז"ל האוכל תערובו' חמץ בפסח האוכל חמץ אחר חצות. המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו עכ"ל. ומדכתב סתם המקיים חמץ ברשותו ולא כתב המקיים חמץ ברשותו בפסח. מכלל דקאי אדלעיל מיני' האוכל חמץ אחר חצות. וא"כ הרי מפורש בדבריו שלוקה על ב"י מחצות ולמעלה עיי"ש בדבריו. ולפ"ז הה"מ שכתב דלדעת הרמב"ם ג"כ אין לאוי דב"י ובי"מ נוהגין אלא כל שבעה. אשתמיטתי' דברי הרמב"ם אלו. ואמנם לדידי גם ראי' זו אין בה ממש. דא"כ נימא ג"כ דמש"כ הרמב"ם האוכל חמץ אחר חצות. ולא כתב בפירוש האוכל חמץ בערב פסח אחר חצות מכלל דקאי אדלעיל מיני' האוכל תערובות חמץ בפסח. אלא ודאי קיצר הרמב"ם בזה משום דהדבר פשוט דדין זה לא שייך אלא בע"פ אחר חצות. וא"כ אף אנן נימא דגם כאן נמי כיון דבקרא בהדיא כתיב שבעת ימים והדבר פשוט דאין לאו דלא יראה נוהג אלא כל שבעה. לכן סתם הרמב"ם וכתב המקיים חמץ ברשותו. וממילא מובן דהיינו דוקא בפסח כדכתיב בקרא. ובמקומו (בפ"א מהלכות תו"מ שם) כתב בהדיא בדין זה בפסח. וכאן קיצר כיון שהדבר פשוט ואין כאן מקומו. ובתערובות חמץ שאין הדבר פשוט כ"כ. כיון דבקרא בלאו דכל מחמצת לא תאכלו דקאי על תערובות חמץ אינו מפורש בהדיא שבעת ימים. לכן הוצרך לפרש דאינו לוקה אלא בפסח. ולאפוקי דלא נימא כי היכי דחמץ בעיני' לוקה על אכילתו משש שעות ולמעלה בע"פ לר"י דפסק הרמב"ם כוותי'. הכי נמי בתערובות חמץ. קמ"ל דדוקא התם דאיכא לאוי יתירי. משא"כ בתערובות דליכא אלא לאו אחד. הילכך אין לנו אלא בפסח עצמו. וכן באוכל חמץ אחר חצות הוצרך הרמב"ם לפרש אחר חצות. משום דהאוכל חמץ סתם משמע בפסח. וכאן לא מיירי הרמב"ם אלא בחשבון הלאוין שיש בהם מלקות ואין בהן כרת ואילו בפסח כרת נמי איכא. אבל בלאו דהמקיים חמץ ברשותו לא הוצרך כאן לפרש בפסח. דפשוט הוא דסתמו כפירושו בפסח דוקא כדכתיב בהדיא בקרא. ובלא"ה קיצר הרמב"ם ז"ל שם בכמה לאוין כיו"ב. כמש"כ שם לעיל (סי' ע"ב) השוחט הפסח על החמץ עיי"ש. ולא ביאר אימתי עובר ולוקה על לאו זה וכתבו סתם. ובמקומו (בפ"א מהלכות ק"פ הלכה ה') כתב בביאור השוחט את הפסח בזמנו וכו' עיי"ש. הרי דשלא בזמנו אינו לוקה. וכאן סתם. דמשמע אפי' בכל השנה. וכמו בלאו שכתב מיד אחר זה (בסי' ע"ג) השובר עצם. שנוהג אפי' ביום ואפי' כל השנה. כמו שביאר הרמב"ם (בפ"י מהלכות ק"פ ה"א) עיי"ש. אף דכאן סתם. וכן בלאו הסמוך אח"כ (בסי' ע"ד) המוציא מבשרו חוץ לחבורתו עיי"ש. סתם ולא פירש זמנו ובאמת אינו לוקה אלא כשהוציאו בלילה בשעת אכילה. וכמו שביאר הרמב"ם במקומו (בפ"ט מהלכות ק"פ ה"א) עיי"ש. וכן בלאו שכתב הרמב"ם בסמוך (בסי' ע"ו) סתם וכתב האוכל מבשרו נא או מבושל עיי"ש. אף דאינו לוקה אלא בלילה בשעת אכילה דוקא כמו שביאר הרמב"ם (בפ"ח מהלכות ק"פ ה"ד) עיי"ש. ומבואר מזה דאין מקום לדקדוקו של הנו"ב כלל ואין לזוז מהבנת הה"מ ז"ל בכוונת הרמב"ם בזה. וא"כ שפיר י"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דהיינו טעמא דלא הוי לאו הניתק לעשה. משום דבזמן דאיתא לעשה ליתא ללאו. ובזמן דאיתי' ללאו ליתא לעשה:

ואמינא עוד דאפי' לגירסא שלפנינו (בפרק מי שהי' טמא) דלא יראה ולא ימצא הו"ל לאו שניתק לעשה. וכן דעת התוס'. אין זה מחמת עשה דתשביתו. דודאי משום הך עשה לא שייך כאן דין ניתק לעשה כלל. כיון דאין העשה והלאו באים בזמן אחד. אלא כל חד מינייהו יש לו זמן מיוחד בפ"ע. ולא חייל הלאו אלא משעבר זמן העשה וכמו שביארנו. אלא טעמא אחרינא אית בה. ולא כמו שהבינו כל האחרונים ז"ל הדברים כפשטן דניתק לעשה דהכא היינו כשאר ניתק לעשה דעלמא. ומשום זה נתקשו בדבר הרבה מכמה צדדים והאריכו בזה. ולדידי ניתק לעשה דהכא אינו כניתק לעשה דעלמא. דהכא ליכא עשה. אלא הכוונה לומר דהלאו מצד עצמו ניתק למעשה דמעיקרא הטיל הכתוב תנאי בלאו זה. דלא נאמר הלאו אלא כשלא יעשה המעשה. אבל כשיעשה המעשה ניצל מעבירת הלאו. ומקור הדבר הוא במכילתא (פרשת בא פ"ט) דאיפליגו התם תנאי בברייתא אם אין ביעור חמץ אלא שריפה. וקתני התם רבי אומר בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא. ואיזהו דבר שהוא בל יראה ובל ימצא אי אתה מוצא אלא בשר פה עיי"ש. וכן הוא בירושלמי (פ"ב דפסחים ה"א) רבי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בל יראה ובל ימצא ואי זה זה בשריפה עיי"ש. ובמה שפירשו שם הפ"מ והקה"ע. מבואר מזה דלא מתקיים לא יראה ולא ימצא לרבי אלא בשריפה. דכל זמן שלא נשרף אכתי נמצא ונראה חשיב. וא"כ כשאמר הכתוב לא יראה ולא ימצא. היינו לומר שאם נמצא ברשותו חמץ חייב לשרפו כדי שלא יהא נראה ונמצא. ואם לא ישרפנו קאי בלאו. וא"כ לעולם לא ילקה משום דבעמוד ושרוף קאי. ובהכי ניחא מש"כ התוס' (בפרק כל שעה כ"ט ע"ב) דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום דבל יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף עיי"ש. ותמהו האחרונים דנהי דניתק לעשה מ"מ לכתחילה היכי שרי לעבור על הלאו. דלא מהני ניתק לעשה אלא כדי שלא ילקה. משום דלא דמי ללאו דחסימה. אבל מ"מ הו"ל כעובר בשאר לאוין שאין בהן מלקות. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דהך ניתק לעשה דהכא לא דמי לניתק לעשה דעלמא. דבעלמא הלאו לאו גמור הוא כשאר לאוין אלא דהעשה היא תקנתו שלא ילקה. משא"כ כאן דהלאו מצד עצמו כולל העשה בתוכו. לומר שלא יראהו ולא יהא נמצא אתו אלא ישרפהו. וא"כ לאו זה מעיקרא על תנאי נאמר שאינו עובר אלא כשלא ישרפהו. ולזה שפיר כתבו התוס' דאינו עובר כשמבערו לבסוף. ואע"ג דרבי הוא דקאמר הכי ורבנן פליגי עלי'. מ"מ י"ל דס"ל דקיי"ל כוותי'. וכמש"כ בהגהות הר"פ לסמ"ק (סי' צ"ה) וז"ל הלכה כר"י. משום דסתם מתניתין כוותי' בתמורה פרק בתרא. אע"ג דשתיק להו ר"י לרבנן בפרק כל שעה. מ"מ אומר רבינו יחיאל דהלכה כמותו. משום דבמכילתא מוכח ר"ע התם איזו היא השבתה שהיא בל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה עכ"ל עיי"ש. מבואר דגירסתו שם ר"ע. וס"ל דהכי הילכתא משום דסתם לן תנא כוותי' בפרק בתרא דתמורה דאע"ג דטעמו דר"י איפריך אבל טעמא דר"ע לא איפריך. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת התוס' ואתי שפיר. ובהכי ניחא נמי דלא תקשה לגירסא זו ולדעת התוס' מהתוספתא (דפרק בתרא דמכות) דקתני המשייר חמץ בפסח עובר בל"ת. אבל אינו לוקה את הארבעים לפי שאין בו מעשה עיי"ש. וזהו מקור דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכשעושה מעשה לוקה. וכמש"כ הה"מ שם. ומבואר מזה דבל יראה לא הוי לאו שניתק לעשה. אבל לפמש"כ ניחא. דהתוספתא אתיא כרבנן. אבל אנן אפשר דקיי"ל כרבי. והרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דפסק (בפ"ג הי"א מהלכות חו"מ) כרבנן עיי"ש. ולכך פסק להלכה כהך תוספתא. אבל התוס' לטעמייהו שפסקו (בפרק כל שעה כ"ז ע"ב) כר"י דאין ביעור אלא שריפה עיי"ש. ולהכי פסקו דלא כהך תוספתא. ובהכי אתי שפיר דברי הרשב"ג ז"ל באזהרותיו במנין הלאוין. שכתב והכלים תמשש והחמץ תרושש ותשרפנו בשש עד אחד ועשרים. וכתב עליו הרשב"ץ בזהר הרקיע (סי' מ"א) וז"ל זה הבית לא ידעתי טעמו. מה שאמר והכלים תמשש. היא מ"ע ואין ענינה במצות ל"ת. ועוד שהיא מדרבנן. והחמץ תרושש וכו' היא מצות ביעור. ותפס שיטתו כדברי הפוסקים כר"י שאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ואין להזכירה במצות ל"ת וכו'. עיי"ש מה שנדחק לפרש ואינו מספיק כלל. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דכוונתו ללאו דב"י שיש בכללו החובה לשרוף החמץ. וא"כ חייב לבדוק אם עדיין לא בדק ולשרפו במועד. דאל"כ עובר בל"ת. ומש"כ תשרפנו בשש כוונתו דחובת שריפה מתחלת בע"פ בשש ונמשך עד סוף הרגל. וכמו שסיים עד אחד ועשרים. דבע"פ משש שעות עד הלילה חייב מצד עשה דתשביתו. ומן הלילה ואילך חייב מצד לאו דב"י. ודרך אגב כתב אימת מתחלת חובת שריפה. ועיקרו לא בא אלא למנות לאו דב"י שנוהג כל שבעה וכדמסיים עד אחד ועשרים:

ועכ"פ מתבאר לנו דמשש שעות ולמעלה בע"פ עד הלילה ליכא אלא עשה דתשביתו בלבד. ומליל ט"ו ואילך כל שבעה ליכא אלא לאו דב"י ובי"מ בלבד. דעשה דתשביתו אינה נוהגת אלא בע"פ עד הלילה בלבד. ומעתה א"כ יפה עשה רבינו הגאון גם לפי דרכו. דאע"פ שמנה כאן העשה דתשביתו. מ"מ מנה ג"כ לאוי דבל יראה ובל ימצא:

ובלא"ה יש נפקותא נמי בלאו דב"י לענין חמצו של נכרי שקבל עליו אחריותו. דלענין הלאו גלי קרא דאע"ג דבעלמא גורם לממון לאו כמ"ד. הכא עובר עליו בלאו דב"י כעל חמץ שלו. משא"כ בעשה דתשביתו דלא גלי קרא. אין לנו עשה בחמץ של אחרים אפי' קבל עליו אחריותו. מטעם שביארנו לעיל. כיון שכבר ביארנו דשאור דעשה דתשביתו אינו בכלל גז"ש דשאור שאור. וא"כ אין לנו ראי' לרבות גם חמץ של נכרי שקבל עליו אחריותו לענין עשה דתשביתו. וא"כ אע"ג שכבר מנה עשה דתשביתו יש למנות ג"כ הלאו דב"י. כיון שיש בלאו מה שאיני בעשה:

גם י"ל דנפק"מ לנשים לפמש"כ קצת אחרונים ע"פ דברי התוס' (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"א) דאין הנשים בכלל עשה דתשביתו. משום דהו"ל מ"ע שהז"ג. וכן החליט הפמ"ג בפתיחה כוללת להלכות פסח (פ"א ח"א ס"ז) עיי"ש. ואף שראיתי להר"ב ש"א (סי' פ"ב) שהכריח להיפוך. דאם איתא דנשים ליתנייהו בעשה דתשביתו א"כ אתה מחמיר בנשים יותר מבאנשים. דבנשים יש מלקות על לאו דלא יראה. כיון שאינן בכלל עשה דתשביתו ולא הוי לאו דלא יראה ניתק לעשה לדידהו. אבל לאנשים הו"ל ניתק לעשה ואין לוקין. והו"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ולא פטרה תורה נשים ממ"ע שהז"ג אלא להקל עליהן ולא להחמיר עיי"ש. ולדידי אין בזה שום ראי' כלל. דמלבד דלפמשכ"ל דבלאו קרא דתשביתו נמי הו"ל לאו דלא יראה מצד עצמו כניתק לעשה. א"כ אפי' את"ל דאין הנשים בכלל עשה דתשביתו. מ"מ ליכא מלקות בנשים כמו באנשים משום לאוי דלא יראה ולא ימצא. ואמנם אפי' לפי מה שהבינו האחרונים ז"ל הך ניתק לעשה כפשטי'. מצד עשה דתשביתו. מ"מ נראה דאין מזה שום הכרע כלל. דכיון דמאי דאמרינן דאין הנשים בכלל עשה דתשביתו. היינו רק משום דכללא הוא בכל התורה דמ"ע שהז"ג נשים פטורות. א"כ אע"ג דודאי לא נפטרו נשים ממ"ע שהז"ג אלא כדי להקל עליהן. מ"מ שפיר י"ל דלוקין על בל יראה אפי' את"ל דאנשי' אין לוקין משום דבכלל מה שהנשי' פטורות מכל מ"ע שהז"ג שבתור' ודאי קולא גדולה היא לנשים. אף דבאיזה פרט נצמח מזה חומרא לנשים דבכיו"ב אין להשגיח על הפרט אלא על הכלל כולו. ובפרט דגם כאן יש בזה קולא לנשים שפטורות מעשה דתשביתו בע"פ משש שעות ולמעלה. וגם בכל שבעת ימי הרגל כשלא ישביתו חמצם אין עליהן אלא עבירת לאו בלבד. אבל האנשים קיימי בל"ת ובעשה. וגם כשהוציאו החמץ מרשותן. דלדעת הגאונים ז"ל ליכא לאו דבל יראה. נמצא דלא עבדי שום איסורא בהכי. ושרו למיעבד הכי אפי' לכתחילה. משא"כ אנשים דאכתי קיימי מיהת בעשה דתשביתו. כמו שהעלה הר"ב ש"א גופי' כמשכ"ל. וע"כ מוכרח כן לדעת רש"י (בפרק בתרא דר"ה ל"ג ע"א) ורבינו ישעי' הזקן בספר המכריע (סי' ע"ח) דנשים כשמקיימין מ"ע שהז"ג קא עברי בבל תוסיף. וא"כ נמצא דבכל מ"ע שהז"ג יש חומרא בנשים יותר מבאנשים. ועכצ"ל דמ"מ בעיקר הדבר קולא הוא לנשים ולא משגחינן במאי דמצד אחר יוצא מזה חומרא לנשים. ועוד אני אומר להר"ב ש"א ולטעמך. שהרי הוא גופי' העלה (בסי' ל') דכלאים בציצית לא שרי לנשים משום דלא מיחייבי בציצית עיי"ש. וא"כ אע"ג דאנשים שרו לכתחילה ללבוש כלאים בציצית. מ"מ נשים לוקין עלי' משום כלאים. דליכא בהו עשה דציצית למידחי ל"ת דכלאים. וא"כ הו"ל יציבא בארעא וכו'. אלא ודאי לק"מ כדכתיבנא. וגם בעיקר הדבר אין זה מוכרח לומר שיהיו הנשים לוקין על לאו שניתק לעשה מיהת אצל האנשים. דאפשר לומר דכי היכי דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה להחמיר עליהן. ה"נ לקולא אמרינן הכי. דאין היקש למחצה. והיכא דאנשים אין לוקין גם הנשים פטורות מעונש. וגם לפי סברתו דשייך לומר בזה יציבא בארעא וכו'. ואי אפשר להחמיר בשום צד בנשים יותר מבאנשים. אין לנו לומר בזה מכח הך סברא אלא לפטרן ממלקות על לאו דלא יראה. כיון דאנשים פטורין. אבל מהיכא תיתי להחמיר עליהן ולחייבן בעשה דתשביתו ולסתור הכלל דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. וכבר כתבו הראשונים ז"ל (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"א) דאפי' היקישא לא מהני לסתור כלל זה. אם לא היכא דההיקש מיותר לגמרי להכי עיי"ש:

וראיתי בש"א שם שכתב דאע"ג דכה"ג אשכחן (בספ"ק דכריתות) גבי שפחה חרופה דהיא לוקה והוא אינו לוקה. הא מ"מ הוא מביא קרבן. והא אפשר לומר דממונא חמיר ממלקות כדאמרינן בפ"ג דכתובות עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי טובא. דא"כ אמאי מספקא לן התם (ל"ב ע"א) אי ממונא חומרא לגבי מלקות או קולא. הו"ל למיפשט מהכא דממונא חומרא. מדניתן להאיש ומלקות לאשה. ועוד לדבריו מאי פרכינן התם בכריתות (י"א ע"א) אימא הוא מיעטי' קרא אבל היא תילקי ותייתי קרבן. והוצרך למעט מקרא דהיא לא מייתי קרבן. הלא"ה הוה סד"א דהוא אינו אלא באשם והיא לוקה וחייבת אשם עיי"ש. והשתא היכי תיסק אדעתין למימר הכי להחמיר על האשה יותר מעל האיש. והא הו"ל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דגם לפי האמת החמירה התורה שם באשה יותר מבאיש. דהא אם היא קטנה שפטורה ממלקות גם האיש פטור מקרבן דגמרינן התם מקרא דבזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן בזמן שאין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן. ואילו איפכא כשהוא קטן והיא גדולה אע"פ שהוא פטור היא חייבת. וכמבואר שם בתוס' ד"ה דהא מקשי עיי"ש. ועוד דהוא אם בא עלי' ביאות הרבה אינו מביא אלא אשם אחד. והיא חייבת על כל ביאה וביאה מלקות. כמבואר ברמב"ם (פ"ג מהלכות איסורי ביאה הי"ד) עיי"ש ובמש"כ הה"מ שם. ועוד דכשהוא ער והיא ישנה שניהם פטורין. ואילו כשהיא ערה והוא ישן היא חייבת והוא פטור. וכמו שהוכיח הר"ב לח"מ (פ"ט מהלכות שגגות ה"ג) עיי"ש. ועוד אני תמה בעיקר דבריו. דא"כ לר"א דאמר (בפראד"מ קל"א ע"א) מכשירי מצוה כסוכה לולב ושופר דוחין את השבת עיי"ש. וא"כ נשים שפטורות ממצות אלו. ובודאי לא ניתן שבת לידחות אצלם משום שופר סוכה ולולב. וא"כ מיחייבי סקילה כשעשו סוכה ותלשו לולב ותיקנו שופר בשבת. ונמצאת מחמיר באשה יותר מבאיש והו"ל יציבא בארעא וכו'. אלא ודאי הא ליתא כלל ואין מזה שום הכרע מטעם שביארנו. וגם בט"א (לחגיגה ט"ז ע"א) חזר ושנה סברא זו עצמה לענין לאו הניתק לעשה דשריפת נותר עיי"ש. והוא תמוה טובא. ואין לסברא זו מעמד כלל כמו שנתבאר. ואין להאריך בזה יותר. גם ראיתי עוד למי שכתב דכיון דבקרא דתשביתו כתיב תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו'. ומבואר להדיא דטעם מצוה זו היא משום דאיסור אכילתו חמור שהוא בכרת. והילכך משום סייג וגדר שלא יבוא לאכלו חייב הכתוב בעשה להשביתו. א"כ ע"כ אין לחלק בין נשים לאנשים. ומזה תמה על הסוברין דאין עשה דתשביתו נוהגת בנשים. דהרי מקרא מלא הוא. ולדידי אין מזה שום הכרע כלל. דאע"ג דטעמא דהעשה היינו משום שלא יבוא לאכול חמץ החמור דבכרת. מ"מ אכתי אפשר דאין טעם זה מספיק אלא כדי לחייב את האנשים שישנם בשאר כל מ"ע שהז"ג אבל לא את הנשים. משום דכללא הוא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אפי' במ"ע שטעמה שייך בנשים כבאנשים. דהא מחובת מצה אי לאו דגלי קרא הוה פטרינן לנשים מטעם מ"ע שהז"ג. ואפי' מאיסור אכילת חמץ הוה סד"א למעוטינהו אע"ג דבכרת. משום דאיתקיש למצה דהו"ל מ"ע שהז"ג. כמבואר בפרק אלו עוברין (מג:) עיי"ש. אע"ג דלטעם המצוה המפורש בכתוב שייך בנשים כמו באנשים. וכן ממ"ע דסוכה לפי האמת פטורות משום דהו"ל מ"ע שהז"ג. אע"ג דהטעם המפורש בקרא שייך נמי בנשים. וכן בשאר עשין שהז"ג. וא"כ פשוט דהכא נמי אע"ג דהטעם המפורש בקרא שייך נמי בנשים. מ"מ אין לנו לחייב נשים דכלל גדול בתורה כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. כל כמה דלא רבינהו קרא בהדיא למיחייבינהו. דלאו בטעמא תליא מילתא. אלא בזמן גרמא או אין הזמן גרמא. וזה פשוט ואין להאריך. ומבואר שאין לנו הכרע לומר דמ"ע דתשביתו אינה בכלל מ"ע שהז"ג דקיי"ל דהנשים פטורות. וא"כ שפיר י"ל בדעת רבינו הגאון דהו"ל כשאר מ"ע שהז"ג דנשים לא מיחייבי בהו. וא"כ הלאוין דבל יראה ובל ימצא שנוהגין גם בנשים כוללים יותר מהעשה דתשביתו. והילכך גם לפי דרכו ז"ל שפיר מנה הלאוין אע"ג שמנה העשה. וזה מבואר. ועי' מש"כ בזה עוד במבוא (סי' י"ב):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.