ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שבועות. פשוט דכוונת הגאון בזה למ"ע דספירת העומר. דכתיב וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות וגו' (ויקרא כ"ג ט"ו). וכתיב שבעה שבועות תספר לך וגו' תחל לספור שבעה שבועות (דברים ט"ז ט'). וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תשא) כתב מצות עשה דספירת העומר בלשון שבועות עיי"ש. וצ"ע לכאורה מה שלא מנה הגאון אלא מספר השבועות בלבד. והרי קיי"ל (במנחות ס"ו ע"א) דמצוה למימני יומא ומצוה למימני שבועי. משום דכתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה עיי"ש. והי' לו לכתוב ספירת עומר סתם שכולל שתיהן ומדקמדקדק לכתוב כאן ושם שבועות. משמע ודאי דבדקדוק כתב כן. למעט מספר הימים. והוא תמוה. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת שמנה רק ספירת השבועות. שכתב בפירוש וספירת העומר שבעה שבועות. ונטו בזה מדרך הבה"ג והר"י אלברגלוני והרשב"ג ז"ל שכתבו ספירת העומר סתם. שכולל השבועות והימים. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי שכתב ספורים לעומר חמשים קבעתים עיי"ש. ומבואר כוונתו לקרא דכתיב תספרו חמשים יום. וא"כ מונה ספירת הימים בלבד ולא השבועות. איפוך מדברי רבינו הגאון ז"ל ובעל אתה הנחלת. וגם זה צ"ע לכאורה. ואמנם לזה י"ל דדעת ר"א הזקן כדעת רבינו ירוחם (נתיב חמשי ח"ד) שכתב וז"ל מברכין אקב"ו על ספירת העומר. ותימה הוא שהי' לו לומר וכו'. ועוד למה אין מברכין שתי ברכות. אחת לימים ואחת לשבועות. שהרי שתי מצות הן וכו'. ועוד למה אנו אומרין היום י"ד יום שהם שני שבועות וכו'. והי' לנו לומר היום י"ד יום והיום שני שבועות וכו'. ונראה לן משום דכתיב שבעה שבועות תספר לך וגו'. וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' שבע שבתות תמימות תהיין. ונמצא שלא נכתבה ספירת שבועות אלא גבי עומר. אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר. נמצא דספירת הימים היא מה"ת אפי' בזה"ז. וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר. והיו מברכין זה על זה (נראה דצ"ל על זה ועל זה) בזמן שבהמ"ק קיים. והיינו דכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. והו"ל למכתב עד מחרת. אלא ר"ל ממחרת הספור ועד מחרת. כלומר שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת. ובזה"ז אנו סופרים לשבועות זכר למקדש. ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין. מידי דהוי אכריכה דליל פסח ואערבה דשביעי של סוכות לכך אנו אומרים שהם. שאין זו ספירה ממש וכו'. ולכך אמרו במנחות אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ר"ל יומי מן התורה. ואמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. כלומר ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש. ולכך לא הי' מונה שבועות עם ברכת הימים וכו' עכ"ל עיי"ש וזו היא ג"כ דעת הרמ"ה ז"ל בכתאב אל רסאייל (עמוד קנ"א). ולפ"ז י"ל דלזה נקט הר"א הזקן ז"ל ספירת הימים משום דספירה זו היא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז משא"כ ספירת השבועות דאינה נוהגת מדאורייתא אלא בזמן שבהמ"ק קיים. והשתא אין מונין השבועות אלא זכר למקדש בעלמא:

הן אמת דע"כ אי אפשר לומר דהר"א הזקן ז"ל קאי לגמרי בשיטת רבינו ירוחם ז"ל. דהא לרבינו ירוחם ספירת הימים והשבועות שתי מצות בפ"ע נינהו. ובזמן הבית מברכין על כל אחת ברכה בפ"ע. והרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין קס"א) הביא ראי' דספירת השבועות והימים אינם אלא מצוה אחת. ממה שלא תקנו על כל אחת ברכה בפ"ע עיי"ש. אבל לר"י באמת בזה"ב היו מברכין על כל אחת ברכה לעצמה. אלא דבזה"ז דספירת השבועות אינה אלא משום זכר למקדש כללוה בברכה אחת עם ספירת הימים. אבל מעיקר דינא שתי מצות מיוחדות בפ"ע נינהו. וא"כ אם זהו דעת הר"א הזקן ז"ל הי' לו למנות גם ספירת השבועות במספר העשין בפ"ע. אלא דלזה י"ל דבזה ס"ל להר"א הזקן כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דמצוה אחת הן. ובאמת גם בזה"ב לא היו מברכין אלא ברכה אחת על שתיהן. ואעפ"כ כיון דתלה הכתוב מספר השבועות בעומר ס"ל כדעת רבינו ירוחם דבזה"ז מדאורייתא אין צריך לספור השבועות אלא משום זכר למקדש בלבד. ולהכי לא הזכיר במנין העשין אלא ספירת הימים שהיא עיקר המצוה ונוהגת לעולם אפי' בזה"ז מדאורייתא:

איברא דעיקר דברי רבינו ירוחם תמוהים אצלי טובא במש"כ דדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו. והכריח כן ממה שאין מברכין על הכריכה דליל פסח ועל ערבה דשביעי של חג. וזה תמוה לענ"ד דאדרבה מהתם מבואר להדיא איפכא. דהרי מה שאין מברכין על הכריכה לאו משום דלא הויא אלא זכר למקדש הוא. אלא משום שכבר ברך על המצה ועל המרור כל אחד בפ"ע. ובזה כבר יצא י"ח ואי אפשר לו לחזור ולברך על הכריכה. וגם כבר מלא כריסו ממנו ואיך יחזור ויברך עליו ומה שאין מברכין על הערבה. הרי מבואר להדיא בפרק לולב וערבה (מ"ד ע"ב) דהיינו משום דאינה אלא מנהג נביאים. ואמנהגא לא מברכינן. דאמרינן התם אמר אייבו הוה קאימנא קמי דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמי' שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. וכן אמרינן התם ברב דשקיל חביט ולא בריך. משום דקסבר מנהג נביאים הוא עיי"ש. ומבואר דלמ"ד יסוד נביאים הוא אע"פ שאינו אלא זכר למקדש בעי ברכה. ועי' בפירש"י ותוס' ושאר ראשונים שם. ברבינו ירוחם גופי' (נתיב שמיני ח"ג). ועוד דהרי לולב טעון ברכה כל שבעה. אע"ג דאינו אלא מתקנת ריב"ז זכר למקדש כמבואר במתניתין (בפרק בתרא דר"ה ל' ע"א. ובסו"פ לולב הגזול מ"א ע"א) עיי"ש. ומיהו עיקר דברי רבינו ירוחם אפשר לקיים ולא מטעמו. אלא עפמש"כ התוס' (סופ"ב דמגילה כ' ע"ב) סוד"ה כל הלילה וכו' וז"ל ואחר שבירך על הספירה אומר יהי רצון שיבנה וכו'. מה שאין כן בתקיעת שופר (ר"ל בתקיעת שופר דיוה"כ שאינו אלא זכר ליוה"כ של יובל) ולולב. והיינו טעמא לפי שאינה אלא הזכרה עתה לבנין בהמ"ק. אבל לשופר ולולב יש עשייה עכ"ל עיי"ש. וראיתי בדרישה (סוף סי' תפ"ט) שהעתיק בדברי התוס'. משא"כ בשופר ולולב שהן מצות עשה עיי"ש. כנראה שמפני שהוקשה לו דשופר ולולב גם בזה"ז מדאורייתא נינהו. ולא משום זכר למקדש בעלמא נינהו. ולכן הבין בכוונת התוס' דאין ה"נ דרצו לומר דיש בהן עשה מה"ת גם בזה"ז ולא משום זכר למקדש בלבד עבדינן להו. אבל זה תמוה דא"כ מאי ס"ד מעיקרא ודקרי לה מאי קרי. גם אמאי לא הזכירו אלא שופר ולולב ולא סוכה ושאר מ"ע. וגם אין לשון התוס' משמע כדבריו כלל. אבל פשוט דכוונת התוס' כמש"כ לשופר דיוה"כ. וכן לולב שאחר יום ראשון דאינו אלא זכר למקדש מתקנת ריב"ז. וראיתי מי שכתב דבשופר כוונת התוס' לתקנת ריב"ז שכשחל ר"ה להיות בשבת יהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד משחרב בהמ"ק. אף דבזמן המקדש לא היו תוקעין אלא במקדש ולא במדינה. כדתנן (ריש פרק בתרא דר"ה). וס"ל להתוס' כדעת הרי"ף דגם בזה"ז נוהגין כן בב"ד מובהק כמבואר שם. אבל זה לא יתכן כלל דההיא לא משום זכר למקדש הוא כלל. ולא נזכר בזה בשום דוכתא זכר למקדש כלל. דהא מדאורייתא אין חילוק בין מקדש למדינה. אלא דמדרבנן גזרו במדינה משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר. ומשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שלא לבטל לגמרי מ"ע דשופר כשחל ר"ה להיות בשבת והתיר מיהת בכל מקום שיש ב"ד מטעם שכתבו התוס' ושאר ראשונים שם עיי"ש. אבל מיהת מ"מ לא שנא בחול ול"ש בשבת תקיעת שופר מצות עשה דאורייתא בגבולין כבמקדש. בין בזה"ב בין בזה"ז ולא שייך בזה זכר למקדש כלל. אבל פשוט דכוונת התוס' היא כדכתיבנא. דתקיעת שופר ביוה"כ אינה אלא זכר למקדש בזמן שהיובל נוהג לפמש"כ התוס' (ריש פ"ק דמגילה ד' ע"ב) ובהלכות הרי"ץ אבן גיאת ז"ל (סוף הלכות יוה"כ) ובסוף הלכות יוה"כ להר"ב העיטור ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל. וכ"ה בשאר ראשונים. ועי' ג"כ בטור וב"י (או"ח סי' תרכ"ד) עיי"ש. ולזה כתבו התוס' לחלק בין ספירה דלית בה שום עשייה ואין בה אלא הזכרה בעלמא. לשופר ולולב דיש בהן עשיית מעשה בידים. ומעתה לפ"ז אפשר לומר הכא נמי לענין הברכה. דאע"ג דבלולב שאינו אלא זכר למקדש מברכין עליו. מ"מ ספירה שאין בה אלא הזכרה בפה בעלמא לא תקנו עלי' ברכה בזה"ז שאינה אלא זכר למקדש. ובפרט שאפשר לכוללה בברכה אחת עם ספירת הימים דמדאורייתא. כן אפשר לקיים עיקר שיטת רבינו ירוחם ז"ל ולא מטעמי'. אבל דברי רבינו ירוחם תמוהים אצלי טובא:

וכבר ראיתי לרבינו ישעי' הזקן ז"ל מטראני בספר המכריע (סוף סי' כ"ט) שכתב וז"ל ואע"פ שהוא עכשיו אינו אלא זכר למקדש (כצ"ל ושם ט"ס עיי"ש). חייב לברך מידי דהוי אלולב כל שבעה שהוא זכר למקדש עכ"ל עיי"ש. הרי שכבר הרגיש בסברא זו של רבינו ירוחם. דכיון שאינה אלא זכר למקדש יש מקום לכאורה לומר שאין בה ברכה. ודחאה מההיא דלולב כדכתיבנא. אלא שראיתי להערוך (בערך זכר הראשון) שכתב וז"ל זכר למקדש כהלל. פי' בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' הלל מברך במצה על אכילת מצה. ועל המרור על אכילת מרור. וכורך מצה ומרור ואוכל בבת אחת. כיון דשניהם מה"ת אין זה מבטל את זה. אבל בזמן הזה וכו' אסור לאכלן בבת אחת. דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא. הילכך אוכל זה בעצמו וזה בעצמו. ואח"כ אוכלן בב"א זכר למקדש כשהי' בהמ"ק קיים. כיון דשניהם מדאורייתא שמותר לעשות כן כהלל. וכיון דכבר ברכנו וזו אכילה לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה דבריו מגומגמים ותמוהים. דמאחר שכתב דלהכי לא מברכין על הכריכה משום שכבר ברכנו. למה הוצרך להוסיף עוד דמשום דזו אכילה לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה. ותיפוק לי' שכבר ברכנו על מצה והמרור והיכי נחזור ונברך עליהן:

וראיתי להרב חק יעקב (בסי' תע"ה ס"ק י"ב) שהביא דברי הערוך אלו בלשונו. והשמיט מש"כ הערוך דכבר ברכנו. ולא העתיק בשם הערוך אלא מש"כ כיון דאכילה זו לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה עיי"ש. כנראה שמשום שהוקשו לו דברים אלו ולא היו מובנים אצלו חשבן לט"ס. ולכך השמיטן מלשון הערוך. אבל זה לא יתכן. ולכן נראה בכוונת הערוך. ע"פ מאי דצריך להבין לכאורה במאי דאמרינן (בסוגיא דפרק ע"פ קט"ו ע"א) והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו'. והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל עיי"ש. והרי כיון דמדינא עבדינן הכי משום דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן. א"כ אין זה משום זכר למקדש בלחוד. ומאי האי דקאמרינן עלה זכר למקדש כהלל. אבל נראה פשוט דהיינו משום דאף להלל לא בעינן לאכלן בכריכה בב"א אלא בזמן המקדש עם אכילת הפסח. דהרי לא נפק"ל להלל הכי אלא מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו דכתיב באכילת הפסח. וא"כ אין לנו אלא במצה ומרור הנאכלים עם הפסח. בין לדעת הסוברים כרש"י ורשב"ם שם. שהי' כורך פסח מצה ומרור כאחת. ובין לדעת הרמב"ם וכן דעת הערוך שמצה ומרור בלבד היו בכריכ' כאח' והפסח נאכל אח"כ בפ"ע. עכ"פ הך קרא לא כתיב אלא באכילת מצה ומרור שעם אכילת הפסח. שכך היא מצות אכילת הפסח לאכלו על מצות ומרורים. ועל אכילה זו הוא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. דמשמע לי' להלל מינה דצריך שיהיו בכריכה בב"א. אבל כשאינו אוכל פסח. וכגון ערל וטמא ומי שהוא בדרך רחוקה אפי' בזמן הבית. להסוברים דמרור מ"ע בפ"ע היא אפי' בלא פסח. או בזה"ז להרמב"ם וסייעתו אפי' להלל. ליכא שום מצוה בכריכה כלל. וכן מבואר בפירש"י ורשב"ם שם. שכתבו וז"ל זכר למקדש כהלל כמו שהי' עושה הלל בזמן שבהמ"ק קיים שהיו אוכלים פסחים עכ"ל עיי"ש. והיינו כמש"כ דגם להלל אין מצוה בכריכה אלא במצה ומרור שעם אכילת הפסח. ואנן השתא דלית לן פסח לא עבדינן הכי אפי' להלל. אלא משום זכר למקדש בלחוד. וכ"כ בב"ח (סי' תע"ה סעי' ו' וסעי' ז') עיי"ש. וכ"כ בלבוש שם עיי"ש בדבריהם:

ומעתה נראה דזו היא כוונת הערוך דלהכי אכיל לכריכה בלא ברכה. משום דמצד אכילת מצה ומרור ודאי לא שייכא ברכה. שהרי כבר ברכנו על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ויצאנו ידי חובתנו בעיקר המצוה. ומה"ט כתבו בספר המנהיג ובטור (סי' תע"ה) דאין להפסיק בשיחה בין אכילת מצה ומרור לכריכה משום דהברכה קאי גם על הכריכה עיי"ש. אלא שהי' מקום לומר דאכתי כיון דאכלינן הכריכה משום זכר למקדש כהלל וזו מצוה בפ"ע היא. כדגמרינן מקרא (ריש פרק בתרא דר"ה וסוף פרק לולב הגזול) דמצוה למיעבד זכר למקדש עיי"ש. א"כ משום מצוה זו עצמה שייכא ברכה על שצונו לעשות זכר למקדש. ולזה כתב הערוך דמשום זכרון בעלמא לא תקנו ברכה. כן נראה כוונת הערוך.

עכ"פ מבואר דדעת הערוך כרבינו ירוחם ז"ל דמצוה דאינה באה אלא משום זכר למקדש אין מברכין עלי'. וא"כ דבריו תמוהים ג"כ מההיא דמברכינן אלולב כל שבעה זכר למקדש. ומיהו נראה בזה עפמש"כ בתוס' רי"ד (בסוכה מ"ד ע"ב) וכ"כ בפסקיו (פ"ד מהלכות סוכה) וז"ל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. אלמא מכאן מוכח שאין מברכין על המנהג. ואי קשיא והא מאי דמפטרין בשבת במנחה מנהגא היא ולא חובה וכו' ומברכין עלי'. כדאמרינן בפרק במה מדליקין וכו'. אלמא מברכין על המנהג. ובפרק בתרא דתענית אמרינן רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסקינהו וכו'. אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ונוהגין כל העם לברך לקרוא את ההלל. נראה לי לומר כל דבר שהוא נוהג חובה ונהגו להוסיף עליו מברכין על אותו מנהג כגון ההפטרה שנוהגת שחרית חובה והוסיפו לנהוג גם במנחה. וכגון ההלל שנוהג חובה בגולה כ"א ימים. והוסיפו לנהוג גם בר"ח. מברכין על אותו המנהג וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז אף אנן נימא לדעת הערוך. דאע"פ שאין מברכין על דבר שאינו אלא זכר למקדש בלבד. מ"מ שפיר מברכין אלולב כל שבעה. דדוקא בכריכה. דבזה"ז ליכא שום חובה בכריכה אלא משום זכר למקדש לבד. לא תקנו בה ברכה. אבל לולב דגם בזה"ז נוהג מיהת חובה מדאורייתא ביום ראשון. אלא דמשום זכר למקדש הוסיפו ליטלו כל שבעה שפיר מברכינן:

ועפ"ז יתבארו ג"כ דברי רבינו ירוחם ז"ל. דס"ל דספירת השבועות ענין אחר הוא ולא שייך לומר בה דהו"ל רק כהוספה לספירת הימים. דגם בזה"ב ס"ל לרבינו ירוחם דספירת השבועות מ"ע בפ"ע היא לגמרי משום העומר כמבואר בדבריו. והילכך ס"ל דלא מברכיני עלה השתא דאין בה חובה בזה"ז כלל אלא משום זכר למקדש בלבד. דומיא דכריכה בליל פסח. ועפ"ז תתבאר ג"כ ראייתו מערבה דשביעי של חג. דאע"ג דהתם מנהגא הוא מ"מ שפיר מייתי ראי' משם. דהרי באמת גם על מנהגא מברכין. כמו בהלל דר"ח ואפטרתא דשבת במנחה. אלא משום דלית בה אלא מנהגא לבד אין מברכין. משא"כ בהלל דר"ח ואפטרתא דמנחה שאינן אלא הוספה על החובה וכמש"כ בתוס' רי"ד. וא"כ הכא נמי במאי דאינו אלא זכר למקדש לבד איכא למימר דלא תקנו בה ברכה. איברא דמלישנא דרבינו ירוחם לא משמע הכי. וגם אכתי יש לתמוה דא"כ היכי מוכיח התם מדחביט חביט ולא ברך. דקסבר מנהג נביאים הוא. ומאי ראי' ודילמא לעולם אימא לך יסוד נביאים הוא והא דלא בריך משום דאינו אלא משום זכר למקדש לבד. ולדברי הערוך אפשר לומר דס"ל דגם ערבה דשביעי לא חשיבא אלא כהוספה לחובה. משום דאיכא ערבה דלולב דיש בה חובה. משא"כ למ"ד מנהג נביאים לא מברכינן מטעם דלא מברכינן אמנהג כהאי דלא הוי אלא טלטול בעלמא. וכמש"כ התוס' שם ושאר ראשונים עיי"ש. אבל לדברי רבינו ירוחם לא יתכן לומר כן. דא"כ מאי מייתי ראי' מהתם. גם נראה דלהערוך אפשר לחלק ולומר דדוקא בכריכה דגם בזמן הבית לא היתה מצוה בפ"ע אלא תנאי במצוה דאכילת מצה ומרור שתהי' באופן זה. ולא היו מברכין גם אז אלא על אכילת מצה ומרור כדמברכינן השתא. אבל לא על מצות הכריכה. משא"כ בערבה דהו"ל מצוה מצד עצמה. ובודאי בזה"ב היו מברכין עלי'. והילכך גם אנן השתא אילו היתה יסוד נביאים אע"פ שאינה אלא זכר למקדש שפיר הו"ל לברך עלי'. אלא משום דס"ל דאינה אלא מנהג נביאים לא מברכינן עלי'. אבל לרבינו ירוחם לא יתכן לומר כן כמבואר. ולכן דברי רבינו ירוחם ז"ל צ"ע אצלי כעת. גם דברי הערוך עדיין צ"ע לכאורה דמשום מצות הכריכה מצד עצמה בלא"ה לא שייכא ברכה. דכיון דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן הו"ל ספק ברכה. דהא לרבנן גם בזה"ב ליכא מצוה בכריכה. וקיי"ל דלא מברכינן על הספק. ואפי' לדעת הסוברין דמברכינן על הספק כמבואר (בפ"ב דשבת ובפרא"ד) ברא"ש ובר"ן ושאר ראשונים. היינו דוקא במצוה דאורייתא. כגון נולד מהול וכיו"ב. אבל לא במצוה דכריכה בזה"ז דאפי' להלל אין בה אלא משום זכר למקדש דמדרבנן בעלמא וצ"ע כעת ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ שפיר אפשר לומר דגם דעת הר"א הזקן ז"ל בעיקר הדבר כדעת רבינו ירוחם בזה וכמו שביארנו. ולכן לא הזכיר אלא ספירת הימים בלבד משום שנוהגת גם בזה"ז מדאורייתא. ואפשר שזו היתה ג"כ דעת הרמב"ם במנין המצות הקצר שלו (עשין קס"א). וכן בקצור מנין המצות להסמ"ג (עשין ר') שלא הזכירו ג"כ אלא ספירת הימים בלבד עיי"ש. אלא דהרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול נראה שחזר בו וכמו שיתבאר לפנינו:

אבל דברי רבינו הגאון ז"ל שהזכיר רק ספירת השבועות בלבד. ונמשך אחריו ג"כ באזהרות אתה הנחלת. הוא תמוה טובא לכאורה. אמנם לאחר העיון נראה דלאו יחידאה נינהו בדבר זה. דגם הרמב"ם במנין המצות שבריש הלכות תמידין ומוספין כתב (במצוה י"ט) וז"ל לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר עכ"ל. וכ"כ (בפ"ז מהלכות תו"מ הלכה כ"ב) וז"ל מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות. ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דעיקר המצוה אינה אלא מספר השבועות דזה מפורש בתורה בהדיא. ולכן לא הזכיר במנין העשין שבריש ההלכות שם אלא מספר השבועות בלבד. וגם בהלכותיו לא הזכיר במצות עשה אלא מספר השבועות. אלא שכתב דמצוה נמי למנות הימים עם השבועות. והיינו מדאמר אביי (במנחות ושאר דוכתי) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. וזה לא נפק"ל אלא מדרשא משום דלפום פשטי' דקרא לא אשכחן אלא ספירת שבועות בלבד. דמאי דכתיב תספרו חמשים יום. מלבד מאי דלריב"ז (במנחות ס"ה ע"ב) מאי דכתיב חמשים יום היינו ג"כ ספירת שבועות אלא משום דזמנין שהם שבועות כסדרן. כגון שחל יו"ט להיות בשבת. ובזה מיירי קרא דכתיב שבע שבתות. דהספירה מתחלת ביום ראשון ומסיימת בשבת. וזמנין שאין השבועות כסדרן. וכגון ביו"ט שחל להיות באמצע השבוע. ועל זה הוא דכתיב תספרו חמשים יום. שאין השבועות כסדר הימים וכן לרבי יוסי ב"ר יהודה התם אין הכרח מהך קרא לספירת הימים עיי"ש. בלא"ה כיון דאין סופרין אלא מ"ט יום והא דכתיב חמשים היינו כמו שפירש"י (בפרשת אמור) לפי פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו ומקרא מסורס הוא. או דחמשים יום קאי אדלקמי' חמשים יום והקרבתם עיי"ש. וכן פירשו התוס' במנחות שם. ובסמ"ג (עשין ר') עיי"ש. וא"כ אין לנו בקרא אלא ספירת השבועות בלבד. אלא דאביי דריש מדיוקא דקרא גם ספירת הימים. אבל אין לנו מפורש בכתוב אלא מספר השבועות. ומהאי טעמא לא הביאו העשה אלא לספירת השבועות. ואפשר דס"ל דספירת הימים אינה מעכבת כלל. ורק למצוה אמרו דמצוה לממני יומי. וכן ריהטא לשון הרמב"ם ז"ל שם. והיינו משום דהכי משמע קרא דעיקר המצוה אינו אלא ספירת השבועות. וכן מתבאר מדברי השאילתות (פרשת אמור שאילתא ק"ז) שכתב וז"ל דמחייבין דבית ישראל למימני שבעה שבועי משיתסר בניסן דהוא יומא דבתר יומא קמא דפיסחא דבגוי' מקרבינן עומר דכתיב וכו'. וצריכנן למימני מאורתא דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה וכו' ואמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבעיקר החובה לא כתב אלא ספירת השבועות. אלא דבתר הכי הביא מדאביי דמצוה נמי למימני יומי בהדי שבועי. ומשמע דלמצוה בעלמא הוא. ולא חובה כספירת השבועות. וכן מתבאר מדברי הבה"ג (הלכות עצרת) ומהלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל (סוף הלכות פסח) עיי"ש. וכן ראיתי להסמ"ק (סי' קמ"ה) שכתב וז"ל לספור שבעה שבועות דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ואמרו רבותינו מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי דכתיב תספרו חמשים יום. וזהו עד יום חמשים. ולא נאמר יום חמשים אלא להבאת הקרבן עכ"ל עיי"ש. הרי דבעיקר המצוה לא כתב אלא ספירת השבועות. ואח"כ הוא שהביא מדברי רבותינו דאיכא נמי בספירת הימים מצוה. וקצת דבריו מגומגמים במה שסיים דלא נאמר יום חמשים אלא להבאת הקרבן. דא"כ אין לנו שום רמז בהך קרא לספירת הימים. וביותר לפמש"כ רבינו פרץ ז"ל בהג"ה שם על זה וז"ל וגם מתוך הפשט יש להוכיח דחמשים יום לא קאי אתספרו. דהרי יש טפחא בתספרו. אלא קאי ארישא דקרא דכתיב עד ממחרת השבת השביעית. כלומר שהוא יום חמשים. וכי היכי דהספירה לא קאי אממחרת השבת. דהא כתיב עד ממחרת. דמשמע עד ולא עד בכלל כדכתיב לעיל שבע שבתות תמימות תהיינה. הכי נמי לא קאי ספירה איום חמשים. והוי כאילו הי' כתוב עד ממחרת השבת שהוא חמשים יום תספרו. וכ"ת למה הוצרך הכתוב לכתוב חמשים יום כלל כיון דלא קאי אספירה. וכי צריך להודיענו כי ממחרת השבת הוא יום חמשים. י"ל דהוצרך לכתבו כדי לסמוך עליו והקרבתם וגו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב רבינו בחיי (בפרשת אמור) עיי"ש. וא"כ איזה רמז יש כאן על ספירת הימים כיון דחמשים יום לא קאי אתספרו. ותספרו לא קאי אלא אספירת השבועות דלעיל מיני'. דלהכי כתיב טעם מפסיק על תספרו. ועל מילתא דאביי גופי' לא קשה. דאפשר לומר דס"ל לאביי דחמשים יום קאי אתספרו אלא דנקט קרא מספר הסמוך. וכמש"כ בעל העיטור (סוף הלכות חו"מ) וכ"כ הרא"ש (סוף ערבי פסחים) עיי"ש. וגם י"ל דאע"ג דודאי תספרו אדלעיל מיני' קאי. וחמשים יום לא קאי אתספרו אלא אוהקרבתם מ"מ מדסמיך תספרו לחמשים יום דריש אביי דמצוה נמי למימני יומי. אבל לשון הסמ"ק הוא מגומגם. שערבב פשטי' דקרא עם דברי אביי כאחד והם דברים סותרים זא"ז. ואולי אפשר דכוונת הסמ"ק לומר דס"ל לאביי דאע"ג דלשון חמשים יום לא נאמר אלא להבאת הקרבן. מ"מ קאי נמי אתספרו. והו"ל כאילו כתיב תספרו עד חמשים יום. ומדנקט נמי ימים בהדי ספירה דריש מינה אביי דמצוה נמי למימני יומי. וכן משמע מלשון הסמ"ק ואין להאריך. ועכ"פ מבואר מדברי הסמ"ק דעיקר המצוה אינה אלא ספירת השבועות המפורשת בקרא בהדיא וספירת הימים לא נפק"ל אלא מדרשא בעלמא. אבל לפום פשטי' דקרא אין לנו אלא ספירת השבועות בלבד. ומה"ט נמי במנין המצות הקצר של הסמ"ק בראש ספרו לא כתב אלא ספירת השבועות בלבד עיי"ש. ודברי החנוך מגומגמים אצלי. דבמנין. המצות הקצר שלו שבריש ספרו (מצוה ש"ו) לא כתב אלא ספירת השבועות בלבד. אבל בפנים ספרו (בפרשת אמור) נראה דס"ל דספירת הימים היא עיקר המצוה עיי"ש בדבריו:

וראיתי להרי"ף (סוף פסחים) שכתב וז"ל ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועות מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר. דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכו'. וכי היכי דמצוה למימני יומי הכי נמי מצוה למימני שבועי דאמר אביי וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דס"ל דספירת הימים היא עיקר המצוה. ואביי הוא דחידש לומר דאיכא נמי מצוה בספירת השבועות. והיינו משום דמאי דכתיב בקרא שבעה שבועות יש לפרש ימים של שבעה שבועות. ונראה שהוכרח לזה מדחזינן דאמימר מני יומי ולא מני שבועי משמע דיומי עיקר. דאל"כ איפכא הו"ל למימני שבועי ולא יומי. ואפשר דהיינו משום דס"ל כשיטת רבינו ירוחם. דיומי גם בזה"ז דאורייתא. משא"כ שבועי דבזה"ז אינו אלא זכר למקדש. ולכן כתב הרי"ף ספירת הימים עיקר. דידוע דרכו של הרי"ף לכתוב בהלכותיו רק מה שנוהג בזה"ז. ובזה"ז הימים מה"ת. והם עיקר. אלא דמ"מ פסק כאביי דגם השבועות מצוה למנות מיהת זכר למקדש. ואמנם אין דעת הגאונים ז"ל כן כדכתיבנא. ומהא דאמימר מני יומי ולא מני שבועי. נראה דס"ל דאין הכרח. דאדרבה להכי מני יומי ולא שבועי כדי לעשות היכר דלא מדאורייתא הוא ואינו אלא זכר למקדש. דאילו הוה מני שבועי ולא יומי הוה אפשר לומר דהיינו משום דהכי עיקר המצוה מדאורייתא. משום דאין לנו מפורש בקרא אלא ספירת השבועות בלבד וכמו שנתבאר. ואפי' בזמן המקדש ליכא מצוה אלא בספירת השבועות לחוד ודלא כדרשא דאביי. ולזה מני אמימר יומי ולא שבועי. דבזה נדע דהיינו משום דבזה"ז אין הספירה אלא זכר למקדש. ועכ"פ לפ"ז אתי שפיר דברי רבינו הגאון ובעל אתה הנחלת שלא הזכירו אלא ספירת השבועות. איברא דאין זה מספיק כ"כ. דמ"מ כיון דמצוה נמי איכא מדאורייתא בספירת הימים. לא הו"ל לדקדק בלישני' למינקט ספירת השבועות לחוד. וטפי הו"ל למכתב ספירה סתם. שכולל בין ספירת השבועות ובין ספירת הימים:

ולכן נראה לי בזה לפמש"כ המרדכי (סוף פ"ב דמגילה) בשם רבינו אפרים ז"ל וכ"כ הטור (או"ח סי' תפ"ט) בשם י"א. וכן הוא באו"ז (ח"א סי' שכ"ט) בשם רבינו אפרים בר יצחק מרעגנשבורק זצ"ל. שאין צריך למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע. כגון היום יום אחד עד שיגיע לשבעה ימים. ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד. וביום השמיני יאמר היום שבוע אחד ויום אחד. עד שיגיע לי"ד יאמר היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות וכן לעולם עיי"ש. וכן נראה מדברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל (בהלכות חדש וסה"ע) שכתב וז"ל ומברכין על סה"ע בעמידה וכו' היום יום אחד ומוסיפין והולכין עד שבעה ואומר שהם שבוע אחד. וכן כל שבוע ושבוע עד משלם שבעה שבועות. דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע. עכ"ל עיי"ש. משמע בהדיא מדבריו ז"ל דגם בכל שבוע ושבוע מתחיל בתחילת השבוע היום יום אחד. דבשבוע שני אומר היום שבוע אחד ויום אחד. ובשבוע שלישי מתחיל ואומר היום שני שבועות ויום אחד וכן לעולם. וכסברת רבינו אפרים. ולפ"ז נראה דמאי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. היינו לומר דודאי אין לנו בקרא אלא ספירת השבועות בלבד. אלא דאתי אביי לפרושי דלא תימא שאין צריך למנות אלא כל שבוע ושבוע כאחד. דהיינו שיאמר בסוף השבוע היום שבוע אחד ובסוף שבוע שני היום שני שבועות וכן כולם. אלא דצריך שיספור ג"כ הימים של כל שבוע ושבוע. אבל ודאי אין צריך למנות הימים כסדרן שביום שמיני יאמר היום יום שמיני. ובתשיעי יאמר היום יום תשיעי. עד סוף מ"ט. משום דאין לנו ספירת ימים בקרא. אלא ספירת שבועות הוא דכתיב. אלא שצריך למנות השבועות לא כל שבוע ושבוע בפעם אחת. אלא מונה הימים של כל שבוע מיום ראשון עד יום השביעי. ואז אומר היום יום שביעי שהם שבוע אחד. וכן בכל שבוע. ונראה דזו היא כוונת הר"ב העיטור שכתב (בסוף הלכות חו"מ) וז"ל אמר אביי מצוה למימני יומי יומי דשבוע (כצ"ל עיי"ש) דשלמי מצוה שבעה שבועות עכ"ל עיי"ש. והדברים אינם מובנים לכאורה. והמגיה שם חיסר והותיר בהג"ה מרובה. עד שהפרוץ מרובה על העומד עיי"ש. אבל הכוונה פשוטה ע"פ מש"כ. דרצונו לומר דמצוה למימני יומי דקאמר אביי אין פירושו שיספור הימים כסדרן מיום ראשון עד מ"ט. באופן שתהי' להימים ספירה בפ"ע. אלא יומי דקאמר היינו יומי דשבוע. ואין לנו אלא ספירת השבועות בלבד. וספירת הימים אינה אלא להשלים ספירת השבועות וכמו שביארנו. דמצות ספירת השבועות כך היא למנות כל שבוע מתחילתה עד סופה יום יום:

ועפ"ז יתבארו לנו על נכון דברי הגאונים שהביא הרי"ץ אבן גיאת ז"ל בהלכותיו שם וז"ל. מר רב יהודאי כך אמר. היכא דלא מנא עומר ליליא קמא לא ימנה בשאר לילוותא. מאי טעמא דבעינן שבעה תמימות וליכא. אבל בשאר לילוותא אי איכא דלא מנא מאורתא מני ביממא. ואמר מר רב סעדיה שכח ולא בירך על ספירת העומר בכל לילות שבין פסח לעצרת מברך בלילה שלאחריו. חוץ ממי שלא בירך לילה הראשון שאינו מברך בשאר הלילות כלל דבעינן תמימות וליכא וכו'. ונשאל מרבינו האי על הא דרב יהודאי ורב סעדיה והשיב אנחנא לא חזינא טעמא דמאן דאמר משום לילה הראשון בעינן שבע שבתות תמימות וליכא וכו'. מה לי ראשונה מה לי שניי' ושלשית וכו'. ועוד מכדי תרי קראי אינון כל חד וחד באפי' נפשי' לחודי' קאים. תספרו חמשי' יום. ושבעה שבועות תספר לך. ורבנן אמרי אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. והאי מאן דטעה יום אחד ולא מנה אשכחן לי' רווחא אית לי' (כצ"ל עיי"ש) תמימות. מאן דלא טעה לענין שבועי. אלא כד מטא יום שביעי אמר יומא דין שלים חד שבוע וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה הקושיא הראשונה של רבינו האי גאון ז"ל. כבר תי' לנכון הרי"ץ אבן גיאת שם לקמן. דמדקתני בברייתא יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל תמימות תהיינה. אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב. הא למדת שאם לא מנה מבערב אע"פ שמנה לאחר מכאן לא עלו בידו תמימות עיי"ש. אלא שהרי"ץ אבן גיאת סיים שם דאע"ג דמקור דברי רב יהודאי ורס"ג מההיא ברייתא. מ"מ אין הכרח משם דתמימות מעכב אף בדיעבד שלא למנות בשאר הלילות עיי"ש. אבל לענ"ד לא ידעתי מהיכא תיתי נימא שלא לעכב. ואולי אפשר דס"ל דכיון דבעניינא דקדשים כתיב בעינן שנה עליו הכתוב לעכב כבקדשים. כדאמרי' כיו"ב סו"פ או"ב עיי"ש. וכיון דכאן בספירה לא שנה עליו הכתוב אין לנו לומר שיהא מעכב. ובאו"ז (ח"א סוף סי' שכ"ט) נסתפק בזה אם תמימות מעכבות ומסקנתו שם דמעכבות עיי"ש. וראיתי בשבולי הלקט ובתניא (בהלכות סה"ע) שהביאו בשם תשו' הגאונים ז"ל שכתבו וז"ל. מאן דאישתלי ולא בירך בלילה הראשון מברך בליל שני וכו'. ואי משום תמימות בשבועי הוא דאיתמר. דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ועוד כיון דקא מני שני ושלישי לא נפיק מכלל תמימות עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה היכי חשיב תמימות במאי דמני שני ושלישי. והרי בהדיא מבואר בברייתא דאין תמימות אלא כשמתחיל למנות מבערב. וכ"ש כשאינו מונה באותו יום כלל אלא מתחיל למנות בשני או בשלשי. אבל נראה דס"ל דתמימות על כל ספירה וספירה של כל יום בפ"ע קאי. והילכך כשלא התחיל למנות מבערב נמצא דאין ספירת אותו היום תמימה. וזהו דקאמר בברייתא אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב. אבל מ"מ לא הפסיד אלא אותה ספירה של אותו יום בלבד. דאין הספירות מעכבות זא"ז. ויכול למנות בשני מבערב או בשלישי. וכן נראה בהדיא דעת רבינו ישעי' מטראני הזקן (בס' המכריע סי' כ"ט). והובא ג"כ בשבולי הלקט שם שכתב וז"ל ומש"כ דאי לא מנא בלילא קמא דלא מני בשאר לילואתא דבעינן תמימות וליכא. אינו נראה לי. דא"כ ה"ה בשאר הלילות וכו'. אלא ודאי לא אמר רחמנא תמימות אלא שיתחיל מניינם מבערב. ולא שיעכבו זא"ז וכו'. גם מש"כ דבשאר לילואתא היכא דלא מנה מאורתא מני ביממא ושפיר דמי. אינו נראה דעל כל הימים כתיב תמימות. וכי היכי דספירת יום ראשון אינה כשרה אלא בלילה. ה"נ ספירת כל הימים אינה כשרה אלא בלילה עכ"ל עיי"ש. והדבר מבואר דכוונתו כמש"כ. וזהו שכתבו בתשו' הגאונים דכיון דקא מני בשני ובשלשי לא נפיק מכלל תמימות. אבל זה תמוה לענ"ד טובא. דהרי בקרא לא נזכרו ספירות דנימא דתמימות קאי עלייהו. אלא שבע שבתות תמימות הוא דכתיב. דמבואר דעל השבתות דהיינו השבועות הוא דקאי. לספור שבועות תמימות. וא"כ פשיטא כשלא מנה יום אחד שוב אין אותו השבוע תמים. שהרי אפי' לא התחיל מבערב אימעיט בברייתא מתמימות כ"ש כשלא ספר כלל באותו יום. וא"כ אפי' את"ל דאין השבועות מעכבין זה א"ז. מ"מ עכ"פ אותו השבוע בטל כולו. ואיך כתבו דאי לא מנה בלילה הראשון מני בשני ובשלשי:

והנראה לי בדעת הנך גאונים והר"י הזקן ז"ל ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ב דחגיגה י"ז ע"ב) אמר אביי מצוה למימני יומי דכתיב תספרו חמשים יום ומצוה למימני שבועי דכתיב שבעה שבועות תספר לך עיי"ש. ולכאורה צ"ע למה לו להביא ראי' לספירת השבועות מקרא דשבעה שבועות תספר לך דכתיב במשנה תורה (בפרשת ראה). והרי (בפרשת אמור) סמוך מיד להך קרא דתספרו חמשים יום נמי כתיב שבע שבתות תמימות תהינה. וגם הוא מוקדם טובא. ולזה נראה דס"ל דהך קרא דפרשת אמור כיון דמסיים קרא תספרו חמשים יום. משמע דסיפא מפרש לרישא. דלא מיירי קרא דשבע שבתות בספירת שבועות אלא ספירת ימים של שבע שבתות קאמר קרא. דהיינו מ"ט יום:

ובהכי ניחא שפיר מאי דקשה טובא לאביי מנ"ל מצוה למימני יומי כיון דתספרו אדלעיל מיני' קאי וחמשים יום אדלקמי' קאי אוהקרבתם. וכמו שכתבו הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. או כמש"כ בארחות חיים (הלכות סה"ע סי' ד') ובכלבו (סי' נ"ד) דהו"ל כאילו כתיב עד ממחרת השבת עד חמשים יום עיי"ש. ונמצא שאין לנו בתורה שום מצוה לספירת הימים. אבל לפ"ז ניחא שפיר. דמ"מ כיון דמסיים קרא בימים משמע לי' לאביי דמזה שמעינן דגם מעיקרא בספירת ימים הוא דמיירי קרא. וכי כתיב שבע שבתות ימים של שבע שבתות קאמר. דאל"כ היכי מסיים קרא וכתב חמשים יום כיון דעד השתא לאו בימים אלא בשבועות עסקינן. והשתא א"כ מצוה למימני יומי שפיר שמעינן מהך קרא דוספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות. דפירושו ימים של שבע שבתות. אבל ספירת שבועות לא שמעינן אלא מקרא (דפרשת ראה) דכתיב שבעה שבועות תספר לך. וכן מבואר מדברי רבינו האי גאון שהביא הרי"ץ אבן גיאת ז"ל שם דספירת שבועות לא נפקא לן אלא מקרא דשבעה שבועות תספר. וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם (עשין קס"א) ובחינוך (מצוה ש"ו) וכן הוא ברוקח (סי' רצ"ד) עיי"ש. וזו היא דעת הגאונים ז"ל בתשו' שם. ולכן כתבו דתמימות קאי על הספירות של הימים. וכן דעת הר"י מטראני הזקן. ונראה דזו היא ג"כ דעת הרי"ף סוף פסחים. ולזה כתב שם ומיחייבינן למימני יומי דשבעה שבועי דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכו'. ואח"כ בסוף דבריו כתב וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי עיי"ש. הרי דס"ל דהך קרא דוספרתם לכם וגו' כולו בספירת ימים מיירי. ושבע שבתות היינו יומי דשבע שבתות:

ובהכי ניחא לי מאי דקשה טובא לכאורה דכיון דכל משנה תורה לאוסופי קאתי. אם מצות חדשות שלא נאמרו עדיין בתורה. או להוסיף ביאור על המצות שכבר נכתבו. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (ריש פרשת דברים). והביאו ג"כ החינוך (בהקדמתו לסדר דברים) והר"ב הטורים שם עיי"ש. א"כ כיון דבפרשת אמור כתיבי מצוה דספירת ימים וספירת שבועות אמאי לא נכתבה במשנה תורה אלא ספירת שבועות בלבד. דנמצא דלגרועי קאתי. אבל לפ"ז אתי שפיר דבפרשת אמור לא כתיב אלא ספירת הימים בלבד. ובמשנה תורה אתי לאוסופי ג"כ מצוה דספירת השבועות:

ואמנם דעת רבינו סעדי' גאון ורב יהודאי ז"ל אינה כן. אלא ס"ל דשבע שבתות תמימות היינו שבועות כפשטי' דקרא. וכן מבואר בברייתא דמנחות (ס"ה ע"ב) דאמר ריב"ז כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד. כאן ביו"ט שחל להיות בשבת וכו' עיי"ש. הרי דס"ל דבשבועות ולא בימים מתפרש הך קרא. ומדקאמר עלה התם (לקמן ס"ו ע"א) כולהו אית להו פירכא. אי מדריב"ז דילמא כדאביי דאמר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי הרי דאביי יליף מצוה למימני שבועי מקרא דשבע שבתות תמימות. וכמו שפירש"י שם בד"ה אי מדריב"ז עיי"ש. ובההיא דחגיגה שם ג"כ אין הגירסא כן בש"ס כת"י כמש"כ בדקדוקי סופרים שם עיי"ש. וכן הרמב"ם ז"ל אע"פ שבסה"מ שם הביא ספירת השבועית מקרא דפרשת ראה. מ"מ בהלכות תמידין ומוספין (פ"ז הלכה כ"ב) הביאה מקרא דשבע שבתות תמימות עיי"ש. וכן הוא בסמ"ג (עשין ר') ובספר יראים השלם (סי' רס"א) עיי"ש. וא"כ אין לנו תמימות אלא לשבועות ולא לספירה של יום ויום. ושפיר כתבו דמי שלא ברך בלילה הראשון אינו מברך בשאר לילות. וכדקתני בברייתא אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שמתחיל מבערב. ונראה דלילה הראשון של כל שבוע ושבוע קאמר גאון ז"ל. ולא אתי אלא לאפוקי שאר ימים של השבוע. שאם לא מנה באחד משאר הלילות יכול למנות ביום דכיון שהתחיל תחילת השבוע מבערב. תמימות קרינן בי' אע"ג שחסר באמצע. דלא כתיב תמימות אלא על השבועות ולא על הימים. ומאי דאקשינן מהא דבמשנה תורה לא נזכרה אלא ספירת השבועות בלבד. ניחא שפיר לפי מה שביארנו דעת הגאונים ז"ל. דלדעתם אין לנו בתורה אלא ספירת שבועות בלבד. ומצוה למימני יומא דקאמר אביי היינו ביומי דשבוע. דלא סגי למנות השבוע בפעם אחת. אלא מצוה למנות כל יום ויום מימי השבוע עד מלאת כל השבוע. והשתא לפ"ז כתיבא שפיר גם ספירת הימים בקרא דמשנה תורה. שהרי כתיב שם מהחל חרמש בקמה תחל לספור. וא"כ הספירה מתחלת מיד מיום ראשון של השבוע. וע"כ מבואר דמצוה למנות גם ימי השבוע. דאל"כ א"א להתחיל למנות אלא בסוף השבוע שיכול למנות שבוע אחד. וכן מקרא דפרשת אמור שפיר שמעינן דמצוה נמי לספור ימי השבוע. מדכתיב תמימות ואימתי אתה מוצא תמימות בזמן שמתחיל למנות מבערב. ונמצא שהוא מונה עד חמשים יום כל יום ויום מימי שבעה שבועות. ועכ"פ מה שהקשו הגאונים על רבינו סעדי' ורבינו יהודאי ז"ל דכיון דמנו שני ושלשי לא נפיק מכלל תמימות לק"מ לפי שיטתם:

והא דהקשו תו וכתבו דאי משום תמימות בשבועי הוא דכתיב. וכוונתם כמו שהקשה רבינו האי גאון ז"ל. דכיון דתרי קראי כתיבי חד בימים וחד בשבועי. כל חד באפי נפשי' לחודי' קאים. וא"כ אפי' את"ל דתמימות לא קאי אלא על השבועות אכתי אין לנו תמימות אלא בשבועות. אבל לא בספירת הימים דלא כתיב בה תמימות. והילכך אע"פ שטעה ולא מנה לילה הראשון אין לו להפסיד בזה ספירת שאר הלילות. והיינו לפי דעתם דס"ל דספירת הימים היא ספירה בפ"ע לגמרי. שכמו שמונין השבועות מאחד עד שבעה כסדרן. הכי נמי מונין הימים כסדרן מאחד עד מ"ט. ומ"מ אין זה ממש כקושית רבינו האי גאון ז"ל. דקושייתו היא דכיון דיומי ושבועי כל חדא באפי נפשי' לחודי' קאים. ושתי מצות מיוחדות בפ"ע לגמרי נינהו. דכל חד נפק מקרא אחרינא. א"כ אפי' את"ל שבמה שטעה ולא מנה יום אחד הפסיד מצוה דספירת הימים. אכתי אין לנו לומר שהפסיד מצות ספירה לגמרי. דהא אכתי לא הפסיד ספירת השבועות דהו"ל מצוה מיוחדת בפ"ע. ובשבועות לא טעה כלום. ועדיין קרינן בה תמימות. וכד מטא יום שביעי יכול למנות ולומר היום שבוע אחד. דספירת הימים והשבועות לא אשכחן דמעכבי זא"ז. אבל כל זה לשיטתם ז"ל דס"ל דספירת הימים לבד וספירת השבועות לבד. אבל אין דעת רבינו סעדיה ורבינו יהודאי ז"ל כן. אלא כמו שביארנו דאין לנו אלא ספירת השבועות בלבד. וליכא מצוה אלא למימני יומי דשבועי. דפריש לן קרא דספירת השבועות כך היא. וא"כ כשלא מנה לילה אחד דאין כאן תמימות ודאי הפסיד כל השבוע. דאין כאן שבוע תמים ואנן בעינן שבועות תמימות:

ונראה ראי' לשיטה זו מדאמרינן (בפ"ק דר"ה ה' ע"א. ובפ"ב דחגיגה י"ז ע"ב) תשלומין כל שבעה לעצרת מנ"ל. ומשני נפק"ל מדתני רבה בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש מנהו ימים וקדש עצרת מה חודש למנוייו אף עצרת למנוייו. ופירש"י אף עצרת הבאת קרבנותי' באחד ממנוייה והרי היא נמנית ע"י שבועים. שנאמר שבע שבתות תמימות תהיינה עכ"ל. ופרכינן עלה אימא עצרת חד יומא. ומשני אמר רבא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. והאמר מר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ועוד חג שבועות כתיב עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה אמרה תורה וכו' הקשו דנהי דשבועי נמי מנינן. מ"מ כיון דמיהת יומי נמי מנינן נימא תפסת מרובה לא תפסת. ואין לנו אלא חד יומא שהוא אחד ממנוייו של הימים. ותי' וז"ל דכיון דמחודש ילפינן אמרי' עצרת לכל מנוייה עכ"ל עיי"ש. וזה תמוה לענ"ד. דבשלמא אם בחודש היו ג"כ יותר ממנין אחד. ומקדשין החודש לכל מנוייו שפיר הוה שייך למילף גם עצרת מחודש לכל מנוייה. אבל כיון דבחודש ליכא אלא מנין ימים בלבד היכי שייך למילף מיני' עצרת לכל מנוייה. דהיינו לימים ולשבועות. מאי דליכא בחודש גופי'. ודילמא גם בחודש גופי' אפי' הוה בי' גם מנין שבועות לא הוה מקדשינן אלא יום אחד כדהשתא. דהיינו אחד ממנין הימים. וראיתי להרשב"א בחי' שם שגם הוא ז"ל הקשה כן. ונדחק לומר דהיינו ועוד חג שבועת כתיב דקאמר עיי"ש. וביותר ביאור הוא בריטב"א שם שכתב וז"ל וי"ל דהיינו דאמרינן ועוד חג שבועות כתיב. והוא חדא ועוד. דבתרא עיקר מניינא ומיני' גמרינן לתשלומין עכ"ל עיי"ש. וכוונתם דבאמת אין שינויא קמא מספיק משום דאכתי יקשה תפסת מרובה לא תפסת. ולזה קאמר ועוד חג שבועות כתיב דמשמע דעיקר מניינא אינו אלא השבועות ולהכי נקרא חג השבועות כאילו לא הי' אלא מניין השבועות בלבד. והילכך כיון דגמרינן לעצרת דהוא אחד ממנוייו אין לנו אלא לומר דהיינו אחד ממנין השבועות. ואפשר דהיינו משום דמניין השבועות הוא דמפורש בקרא. אבל ספירת הימים לא נפקא אלא מדרשא בעלמא כדכתיבנא לעיל. ובודאי דמהך סוגיא ראי' גדולה דמנין השבועות הוא העיקר. אבל מ"מ הוא דחוק טובא בתי' קושית התוס' כמבואר. וראיתי להר"ן בחי' לר"ה שם דאחר שכתב ג"כ כתי' הרשב"א והריטב"א ז"ל הוסיף לתרץ וז"ל ולי נראה כי אמרינן תפסת מרובה לא תפסת היכא דאי מדמית לי' למרובה ליכא לדמויי למעט כלל. אבל הכא לתרוייהו נמי דעיקר עצרת חד יומא ותשלומין דידי' שבעה עכ"ל עיי"ש. וגם דבריו ז"ל לא זכיתי להבין. דמ"ש מדאמרינן התם לעיל כי אתינן למילף תשלומין לעצרת מהיקישא דחג המצות מה חה"מ יש לו תשלומין כל שבעה אף עצרת וכו'. ופרכינן ונקיש לחג הסוכות דיש לו תשלומין כל שמונה. ומשני תפסת מרובה לא תפסת עיי"ש. והשתא הרי התם נמי לתרווייהו מקשינן לחה"מ לכל שבעה ולחה"ס להוסיף עוד יום אחד. אלא מאי אית לך למימר דכיון דכי מקשינן לחה"ס תו לא איצטריך לן כלל להקיש לחה"מ. שהרי כולה מילתא איכא למשמע מהיקישא דחה"ס. והילכך נמצא שאתה מניח לגמרי המועט ותופס המרובה. ושייך בי' כללא דתפסת מרובה לא תפסת. וא"כ הכא נמי דומיא דהכי ממש. דכיון דאם ניזול בתר מניין השבועות תו לא איצטריך לן כלל למיזל בתר מנין הימים. שהרי כולה מילתא ידעינן ממנין השבועות דבכל השבוע יכול להקריב קרבנות חגיגה וראי' ונמצא שאתה מניח לגמרי מנין הימים. דגם אי לא הוה מצוה אלא במנין השבועות בלבד שפיר הוה ידעינן כולה מילתא. דתשלומין כל שבעה. ואתה תופס מנין השבועות המרובה. ושייך בי' שפיר כללא דתפסת מרובה לא תפסת. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי כעת:

ועכ"פ מדברי כולם נשמע דלא ניחא להו בתי' התוס'. והיינו ודאי מטעמא דכתיבנא. ומ"מ אין לנו בכל זה תי' מספיק לקושית התוס'. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. אין כאן מקום קושיא כלל. דהרי באמת לפ"ז אין לנו אלא מנין שבועות בלבד. וספירת הימים אינה אלא לצורך ספירת השבועות וכמו שנתבאר. וא"כ היינו רקא משני אטו יומי מנינן שבועי לא מנינן כי היכי דתמצא לומר דשבועות דכתיבי בקרא ימים של השבועות קאמר והו"ל אחד ממנוייו רק חד יומא. והאמר מר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. וא"כ שבועות דקרא ספירת שבועות קאמר. ואין לנו בקרא אלא ספירת שבועות. ויומי אינן אלא יומי דשבוע כדי לספור השבועות. וא"כ ודאי אחד ממנוייה אינו אלא שבוע. ועוד חג שבועות כתיב וא"כ בהדיא גלי קרא דאינו אלא חג הבא לפי חשבון השבועות בלבד. ונמצא ע"כ דליכא ספירת ימים כלל אם לא כדי להשלים ספירת השבועות. דאל"כ לא הוה קרי לי' קרא חג שבועות מאחר דאיכא נמי ספירת ימים. וזו ראי' נכונה לשיטה זו. ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דנכונים ומדוקדקים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שהזכירו במנין העשין רק ספירת השבועות בלבד. משום דספירה אחרת ליכא. ונמצא דרבינו הגאון ז"ל בזה לטעמי' ושיטתו אזיל:

והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו עוד מ"ע אחת של ספירה. והיא מ"ע של ספירת שמיטין ויובלות שמנאה הרמב"ם בסה"מ (עשין ק"מ) מקרא דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ואחריו נמשכו כל הבאים אחריו ממוני המצות. אבל רבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג וכל סייעתו אין אחד מהם מזכיר מצוה זו כלל. וכבר קבע הרמב"ם ז"ל מצות עשה זו בהלכותיו (ריש פ"י מהלכות שמיטה ויובל). וכתב שמצוה זו מסורה רק לב"ד הגדול עיי"ש. אבל לא מצינו שום מקור מבואר למצוה זו אלא מה שאמרו בספרא (פרשת בהר פ"ב) וספרת לך בבית דין עיי"ש. והראב"ד ז"ל בפירושו לספרא כתב שם וז"ל נראה לי שב"ד חייבין למנות שמיטין וכו' ומברכין על זאת הספירה בראשי השנים כדרך שאנו מברכין על ספירת העומר בתחלת הלילה. וכך היו אומרים בשמטה הראשונה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת שני השמיטה. היום כך וכך בשמיטה. אי נמי על ספירת שני היובל שהם שבוע אחד וכו'. וכולהו איתנהו בשמעתא דהכא שצריך ב"ד לספור שני השבוע ושני היובל והשמיטין עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הר"ש משאנץ בפירושו לת"כ שם עיי"ש. מיהו גם הראב"ד לא כתבה כדבר פשוט. אלא בלשון נראה לי עיי"ש. והתוס' (במנחות ס"ה ע"ב) בד"ה וספרתם לכם וכו' ג"כ נסתפקו בזה. שכתבו וז"ל גבי יובל כתיב וספרת לך דאב"ד קאמר להו רחמנא. ושמא ב"ד סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר שנסתפקו בזה אם מאי דכתיב ביובל וספרת לך. ומוקמינן לה בספרא בב"ד. היינו דמ"ע על הב"ד לספור שני שמיטין בפה כמו שאנו סופרין ספירת העומר. או שאין הכוונה אלא להזהיר את הב"ד שיהיו נזהרים במספר השנים ולקבוע השמיטין והיובל בזמנם כתיקונם. וכן הרמב"ן ז"ל (בפרשת אמור) כתב וז"ל וטעם וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו. ואינו כן וספר לו וספרה לה דזבין. שהרי אם רצו עומדים בטומאתם. אלא שלא ישכחוהו. וכן וספרת לך דיובל שתזהר במספר שלא תשכח. ובת"כ וספרת לך בב"ד. ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור השנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר. או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים עכ"ל עיי"ש. הרי דמספקא לי' ולא ברירא לי' הך מילתא כלל. אבל התוס' בכתובות (פרק המדיר ע"ב ע"א) בד"ה וספרה כתבו בפשיטות דהב"ד סופרין ומברכין על השנים דיובל עיי"ש. וכן נראה לכאורה דעת רבינו משולם שהביאו התוס' (בפ"ב דחגיגה י"ז ע"ב) בד"ה אמרה תורה שכתבו וז"ל קשה לרבינו משולם היכן אמרה תורה למנות ימים לקדש חודש. והי' מגיה מנה שנים וקדש יובל. והכי איתא בת"כ דמצוה למימני שמיטין לקדש יובלות וכו' עכ"ל. מיהו נראה דשם אין כוונתם למצות ספירה בפה. דהא טעמא דרבינו משולם היינו משום דס"ל דלא שייך לשון אמרה תורה אלא במאי דהצדוקין מודים בו כמבואר בתוס' (פ"ק דר"ה ה' ע"א) עיי"ש. ובודאי במצוה זו דספירת שמיטין בפה אין הצדוקין מודים בה. וגם בגוף דברי רבינו משולם ז"ל שהם בספר הישר לר"ת (סי' תרי"ט) ליתא הכי עיי"ש. וכן בדברי רבינו משולם שהביאו בתוס' (פ"ק דר"ה) שם לא נזכר כן בדברי רבינו משולם. אלא כוונתם על החובה שעל הב"ד להזהר בחשבון השנים כתקונן ולקבוע השמיטין והיובלות בזמנם.

ועכ"פ מבואר שאין הדבר ברור כלל וקצת גדולי הראשונים ז"ל מסתפקים בו. ובאמת קשה הדבר מאוד לחדש מצות עשה שאין לה שום רמז בכולה תלמודא. ודברי הספרא סתומים. ומגופי' דקרא אין לנו הכרע כלל. דהא גם בזב וזבה כתיב וספר לו וספרה לה. ואפי' הכי פשיטא לי' להרמב"ן ורבינו בחיי (בפרשת אמור) והחינוך (בפרשת בהר מצוה ש"ל) דאין פירושו ספירה בפה. אלא שיזהרו לזכור חשבון ימים הנקיים כדי שידעו זמן טבילה. וזו היא דעת כל הראשונים ז"ל מוני המצות שלא מנו ספירת זב וזבה במנין העשין. וכבר נתעורר החנוך שם לבאר הטעם לחלק בין זו לספירת העומר וספירת שמיטין. וכתב וז"ל ואם תשאל למה חייבנו למנות השנים שבע מדכתיב וספרת לך. ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספירו ולא הזבה ימי ספירתה אע"פ שכתוב בהם וספר לו. זולת שחייבים שיתנו לב על הימים. ולא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינם. תשובת דבר זה כי כל ענין התורה תלוי בפירוש מקובל וכו'. וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת דיובל צריך מנין בפה. וצווי הספירה הכתובה בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים. ומנהג של ישראל בכל מקום כך הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו תמוהים אצלי דהתינח ספירת העומר. אבל ספירת שמיטין לא מצינו מבואר בשום דוכתא שתהא ספירה בפה. וממה שאמרו בספרא וספרת לך בב"ד אין שום הכרע שתהא מצוה לספור בפה. כמו שנתבאר. וא"כ מהיכא תיתי לן לחלק בינה לספירת זב וזבה דנקטינן לדבר פשוט דאינה ספירת הימים בפה. אדרבה מהאי טעמא גופא שכתב החינוך אית לן למימר דכמו דבספירת זב וזבה נקטינן שאין צריך מנין בפה. משום דהכל תלוי בקבלתם. ובספירת זב וזבה לא אשכחן בשום דוכתא לרז"ל שיזכירו מצות ספירה בפה. הכי נמי מה"ט אית לן למימר הכי בספירה דשמיטין. ועי' בנוב"ת (יו"ד סי' קכ"ג) מש"כ לחלק בין ספירה דשמיטין לספירה דזב וזבה. דהכא אייתר קרא. משא"כ התם דקרא לא אייתר עיי"ש. אבל מלבד דעיקר דבריו אינם מוכרחין. בלא"ה אפי' יהיבנא לי' כדבריו אכתי אטו אנן מצינן למידרש קראי מדעתנו. ובודאי דמאחר דמפשטי' דקרא ליכא למשמע מיני' מידי. כדחזינן בספירת זב וזבה גם בספירת שמיטין אין לנו לחדש מצות עשה מדעתנו מייתורא דקרא. ואין כדאי להאריך בזה. ועי' מש"כ בזה לקמן (עשין קע"ה) בארוכה דשם מקומו. ועי' בתוס' עה"ת (פ' בהר) דאע"ג דבזב וזבה ס"ל דאיכא מצוה לספור אלא דאין לברך משום חששא דשמא תראה ותסתור למפרע. אפי' הכי בספירת שמיטין לא ברירא להו אם יש מצוה לספור בפה עיי"ש:

וראיתי להחזקוני (בפרשת בהר) שכתב וז"ל וספרת לך שבע שבתות שנים לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והוא בב"ד אין צריך לברך. אבל עומר דכתיב בי' שתי ספירות. אתת בפרשת אמור ואחת בפרשת ראה. אחת לב"ד ואחת לצבור צריך לברך עכ"ל עיי"ש. ולכאורה אין דבריו מובנים. אבל פשוט דכוונתו דכיון דבשמיטה ליכא אלא ספירה אחת לב"ד. אין לנו לומר דהיא מצות עשה לספור בפה כמו דאמרי' בעומר. כל כמה שאין לנו הכרח לזה דהרי יש לפרש כמש"כ הרמב"ן ז"ל. וממילא אין כאן ברכה. אבל בעומר דשתי ספירות כתיבי בי'. אחת לב"ד ואחת לצבור. כדאי' בספרי (פ' ראה) דקרא דוספרתם לכם (דפרשת אמור) הוא לצבור. וקרא דשבעה שבועות תספר לך הוא לב"ד עיי"ש. מוכח דהיא מ"ע לספור בפה. דשייכא בה אזהרה לב"ד ולצבור. וא"כ צריך לברך. כן מוכרח בכוונתו. ומש"כ אין צריך לברך כוונתו לספור ולברך. וכיו"ב הוא לשון הבה"ג ורבינו סעדי' גאון שהבאתי. וכך הוא לשון הטוש"ע (או"ח סי' תפ"ט) עיי"ש. וכן הוא בשאר כמה פוסקים והוא פשוט. וא"כ מבואר דדעת החזקוני דליכא בשמיטין מצוה לספור בפה. וכן נראה להדיא מפירש"י (פ' בהר) עיי"ש. דמלבד שלא הזכיר ממצות ספירה כלל. ואם איתא ודאי הו"ל לפרושי הכי קרא דוספרת לך. וכדרכו ז"ל ע"פ הספרא. אלא ודאי לא משמע לי' לפרושי הכי דברי הספרא אלא כמש"כ הרמב"ן ז"ל. ובלא"ה מתבאר כן להדיא ממש"כ שם וז"ל יכול יעשה שבע שנים רצופות שמיטה ויעשה יובל אחריהם. תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים. הוי אומר כל שמיטה ושמיטה בזמנה עכ"ל עיי"ש. ומקורו בזה הוא מדקתני בספרא שם יכול יספור שבע שמיטים זו אחר זו. ת"ל שבע שנים שבע פעמים וכו' עיי"ש. הרי דעל מאי דקתני בספרא יספור כתב רש"י יעשה. דמשמע לי' לפרש דלאו בספירה ממש הוא. אלא הכוונה לעשיית השמיטין. דהיינו דיני שמיטה. כהשמטת קרקע והשמטת כספים. והרמב"ם בסה"מ הביא ג"כ דברי הספרא אלו. ופירשם בספירה ממש בפה. ומביא מזה ראי' דספירת השנים והשמיטין מצוה אחת הן עיי"ש בדבריו וכן פירשו הראב"ד והר"ש שם עיי"ש. וכן מאי דקתני שם בספרא ומנין שיספור לשני שבוע ת"ל והיו לך ימי שבע וגו'. מנין שיספור לשני יובל ת"ל והיו לך תשע וארבעים שנה עיי"ש בראב"ד והר"ש שפירשוה ג"כ לענין מצות ספירה ממש בפה. אבל בפירש"י שם לא פירשה כן עיי"ש בדבריו. ומבואר מזה להדיא דמפרש מאי דקתני וספרת לך בב"ד היינו רק לענין שהם ישגיחו ויזהירו על עשיית השמיטין ויובל בזמנם. וא"כ לדעת רש"י אין לנו שום שורש לספירת שמיטין בפה בהך ברייתא דספרא כלל. וכזה נראה שמתפרשת ג"כ ברייתא דספרי שהבאתי לעיל. דקתני שבעה שבועות תספר לך בב"ד. ומנין לכל אחד ואחד. תלמוד לומר וספרתם לכם כל אחד ואחד עיי"ש. ואינו מובן לכאורה אטו ב"ד לאו ישראל נינהו דאיצטריך קרא מיוחד לחייבם במה שכל ישראל חייבים. אבל נראה דה"ק דאי לא הוה כתיב אלא קרא דתספר לך הוה סד"א דפירושא דקרא לא למצות ספירה בפה. אלא לספירה דשייכא בב"ד. וכספירה דשמיטין לפירש"י ורמב"ן. דהיינו דמזהיר קרא לב"ד שישגיחו ויזהירו על עשיית חג השבועות אחר שיעברו שבעה שבועות. אבל השתא דכתיב וספרתם לכם שמעינן דמצות ספירה זו היינו ספירה בפה לכל אחד ואחד מישראל. וזו ג"כ דעת החזקוני בפי' הספרי כמשכ"ל. ועי' מש"כ המפרשים על דברי הספרי אלו ואין להאריך. ומעתה א"כ לא נפלאה היא ולא רחוקה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וכל סייעתו. ולהכי לא מנו ספירת שמיטין ויובלות במנין העשין:

ולענ"ד נראה ראי' נכונה לשיטתם זו ממתניתין דריש פ"ק דסנהדרין דחשיב התם כל הדברים שצריכין ב"ד של שבעים ואחד. והשתא אם איתא דהא דקתני בספרא וספרת לך בב"ד. היינו דמצוה על ב"ד הגדול לספור השנים בפה כספירת העומר. וכמבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות שמיטין ויובלות ה"א) וז"ל מצות עשה לספור שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים. ושתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסה"מ (עשין ק"מ) עיי"ש. והיינו משום דכיון דהכתוב מזהיר לב"ד בשביל כל ישראל. ודאי היינו ב"ד הגדול. שהם סנהדרי גדולה של שבעים ואחד. א"כ אמאי לא חשיב שם במתניתין נמי ספירת שנים ושמיטין דאינה אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד. ואין לומר דבלא"ה קשה אמאי לא קתני נמי קידוש יובל. דג"כ אינו מסור אלא לב"ד הגדול וכמש"כ הרמב"ם שם. דלזה אפשר לומר עפמש"כ התוס' (בפ"ק דסוטה ז' ע"ב) בד"ה מה להלן בע"א וז"ל תימא אמאי לא תני להו לסוטה וזקן ממרא בפ"ק דסנהדרין בהדי הני דהוו בב"ד של שבעים ואחד. וי"ל משום דגמר של סוטה וזקן ממרא לא הי' בב"ד של שבעים ואחד עכ"ל עיי"ש. וכוונתם דסוטה אינה צריכה לב"ד הגדול אלא לאיים עלי' כדי שתודה. ואם לא תודה מוסרין אותה לכהן להשקותה. אבל עדיין אין זה גמר ועיקר ההשקאה נעשית אח"כ ע"י הכהן. וגם ביד הבעל שלא להשקותה. וגם זקן ממרא אע"ג דאינו מת אלא ע"פ ב"ד הגדול וגם המראתו אינה אלא בב"ד הגדול שבלשכת הגזית. כדתנן בפרק הנחנקין. מ"מ גמר דינו לקטלא הוא בב"ד של כ"ג שבעירו. כמבואר בפ"ק דסנהדרין (ט"ז ע"א) עיי"ש:

ומעתה א"כ לפ"ז גם קידוש יובל אפשר לומר דמה"ט לא חשיב לי' במתניתין דהתם. משום דאע"ג דהתחלת קידוש היובל הי' ע"י ב"ד הגדול. מ"מ היינו רק שהם אמרו בתחלתו מקודשת השנה. וכמו שפירש"י (בפרשת בהר) בקרא דוקדשתם את שנת החמשים. ובפ"ק דר"ה (ח' ע"ב) בד"ה שנים אתה מקדש עיי"ש. אבל אכתי אין זה גמר הקידוש דבכלל קרא דוקדשתם את שנת החמשים גם השביתה מעבודת קרקע. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל גופי' בספר המצות (עשין קל"ו). וכן הוא בקצור מנין המצות להסמ"ג. (עשין קנ"א) ובחנוך (פרשת בהר מצוה של"ב) עיי"ש. וא"כ גמר מצות הקידוש הוא ע"י כל ישראל. הן אמת דמלשון הרמב"ם (בהלכות שמטה ויובל שם) שכתב דמצוה זו מסורה לב"ד הגדול בלבד. משמע דאין השביתה בכלל עשה דקידוש. ועכצ"ל שחזר בו ממש"כ בסה"מ שם. וכן נראה ממה שלא הזכיר בסה"מ שם כלל מהמצוה שעל הב"ד הגדול לומר מקודשת השנה. וע"כ דשם הוה ס"ל דעשה דוקדשתם לא קאי אלא על השביתה מעבודת קרקע בלבד. ודלא כמש"כ בהלכותיו שם. אלא דמ"מ אין השנה מתקדשת ע"י קידוש של ב"ד בלבד. שהרי שילוח עבדים ושמיטת קרקע ותקיעת שופר מעכבין בו וכמבואר פ"ק דר"ה (ט' ע"ב) עיי"ש. וא"כ אע"פ שאמרו ב"ד הגדול מקודשת. מ"מ אם לא שלחו העבדים או לא החזירו הקרקעות אין השנה מתקדשת. ונמצא דאע"ג דמצות קידוש מסורה לב"ד הגדול בלבד. מ"מ אין הגמר ע"י ב"ד הגדול. אבל מספירת שנים ושמיטין ודאי קשה טובא אמאי לא תני לי' התם בהדי הנך שהם בב"ד של שבעים ואחד. אם איתא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל שיש מ"ע לב"ד הגדול לספור בפה שנים ושמיטין:

הן אמת שראיתי בתוספות הרא"ש לסוטה שהביא שם בשם רבינו אלחנן ז"ל שהקשה ג"כ אמאי לא תני סוטה בהדי הנך שהם בע"א. וכתב לתרץ דתני ושייר דהא שייר נמי זקן ממרא דצריך ב"ד הגדול עיי"ש. ולפ"ז אין משם ראי' כמבואר. אבל דברי רבינו אלחנן ז"ל צ"ע אצלי טובא מסוגיא דפרק קמא דסנהדרין שם. דאמרינן התם מנא הני מילי דנביא השקר בע"א. אר"י ב"ח אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא. מה להלן בע"א אף כאן בע"א. ופרכינן עלה והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא. וקטלא בעשרין ותלתא הוא. ומשני אר"ל גמר דבר דבר מהמראתו. ופרכינן תו וליהדר זקן ממרא ולגמר הזדה הזדה מנביא השקר. ומשני דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר עיי"ש. והשתא מאי פריך מעיקרא הזדה כי כתיבא בקטלא כתיבא וקטלא בעשרין ותלתא הוא. הך מילתא מהיכן פשיטא לי' כ"כ. והרי לא אשכחן הכי בהדיא בשום דוכתי. ואדרבה מפשטא דמתניתין (דפרק הנחנקין פ"ט ע"א) משמע דאין מחייבין אותו מיתה אלא בב"ד הגדול. ולא נזכר שם כלל דדנין אותו בב"ד אחר עיי"ש. ועכצ"ל דפשיטא לי' הכי ממתני' דריש פ"ק דסנהדרין גופא. דמדלא קתני התם זקן ממרא בהדי הנך דאין דנין אותם בפחות מע"א. ש"מ דקטלינן לי' בב"ד של כ"ג כשאר אדם. וכן פירש"י התם בהדיא בד"ה כי כתיבא וכו'. שכתב וז"ל וקטלא דידי' בכ"ג וכו'. דהא לא תני במתניתין ולא את הזקן ממרא אלא בב"ד של ע"א עכ"ל עיי"ש. ויותר מוכרח כן מדפריך בתר הכי. וליהדר זקן ממרא וליגמר מנביא השקר וכו'. ומאי קושיא אימא הכי נמי דגמרינן. ומהיכן פסיקא בפשיטות כ"כ איפכא. וע"כ צ"ל כמו שפירש"י וכן פירש הרמ"ה ז"ל שם דא"כ הו"ל למיתני במתניתין ולא את זקן ממרא אלא בב"ד של שבעים ואחד. ומדלא קתני הכי ש"מ דמיקטל בב"ד של כ"ג עיי"ש. וא"כ מבואר בהדיא דע"כ פשיטא לתלמודא דלא תנא ושייר. וע"כ מוכרח כמו שתי' התוס' דמאי דלא קתני המראתו דזקן ממרא בין הנך דבעי ע"א. היינו רק משום דגמר דינו לא בעי ע"א. וכן בסוטה היינו טעמא כמש"כ התוס'. ודברי רבינו אלחנן והרא"ש ז"ל צ"ע כעת. ומעתה א"כ ודאי קשה טובא. דאם איתא דאיכא מ"ע בספירת שנים ושמיטין בפה כדעת הרמב"ם וסייעתו. אמאי לא תני לה במתניתין בהדי הנך דאינן אלא בב"ד של ע"א. אלא ודאי מוכרח כדעת הגאונים ורש"י וחזקוני דאין בזה שום מצוה. וההיא דוספרת לך בב"ד אינו אלא לומר שיזהרו ב"ד במנין השנים כדי לקדש שמיטין ויובל בזמנם. כמש"כ הרמב"ן ז"ל ולזה ג"כ כוונת רש"י (בפרשת בהר) כמשכ"ל. וצ"ע לדעת החולקים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.