שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קכא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קכא

סימן קכא

שאלה מככוד הרב רבי מיכל ני' אב"ד ור"מ דק"ק האזענפוט

זה עשרים שנה שבאה לכאן אשה ובתה, ולא הייתי אז במדינה זו, כי חותני הרב זצ"ל היה אב"ד כאן לעת הזאת, והאשה ההיא אמרה שהיא גיורת שנתגיירה במקום רחוק מכאן בק"ק סערהייא, ויש כאן אנשים רבים שזוכרים שהביאה האשה עמה כתבים לראיה על גירותה, אבל א"י להעיד אם היה רשום בכתב אמת, ופשיטא שא"י להעיד שהכירו חת"י החתומים על הכתב ההוא, כ"א כדרך האורחים הבאים ומביאים עמהם כתבים, ועכשיו נאבדו כל המכתבים ואין שום זכרון מהם, אך זאת זוכרים שהאשה ההיא לא דברה בלשון יהודית ולשון אשכנזית לא יכלה לדבר כלל, ובתה היתה בעת ההיא ערך ד' או ה' שנים, ולא יכלה לדבר כלל בלשון יהודית כ"א מעט מזעיר, ודברה על הרוב לשון פוילניש, והבת היתה כרוכה אחרי אמה וקראה אותה אמי, והנה האשה הזאת נשאת לעברי אחד מבני כפרים אשר סביבותי, וגם בתה היתה עם אמה בבית בעלה, וזה איזה שנים קבעו דירתם בעיר אחת, ושמה גרובין רחוק ששה פרסאות מפה, ואין שם ב"ד ישראל, וזה קרוב לשנה נפטרה האשה שמה, ויש אנשים שספרה האשה לפניהם שנתגיירה בסערהייא, ושבתה עדיין לא נתגיירה כי אמרו לה בסערהייא שתתגייר בעת שתנשא, גם בחלי' אשר מתה בו אמרה שבתה עוד לא נתגיירה וצריכה להתגייר, ואחר העדר האשה שאל ממני בעל האשה אם מותר ליקח בת אשתו הנ"ל לאשה, ואסרתי לו מכמה טעמים, א', הואיל שאין שום ראיה, שאשתו הראשונה גיורת אמת, הואיל דהכתבים נאבדו, והלכה זאת רווחת בישראל, בין בא"י בין בחוץ לארץ צריך להביא ראיה, והבת היתה כרוכה אחרי אמה וגדלתה כבת ממש, כההיא מעשה באשה שבאה לירושלים וכו' והביאום לב"ד וסקלום וכו' אלא מפני שכרוך אחריה ומלקין וסוקלין על החזקה כזאת, הא חדא, נוסף ע"ז שהאיש ההוא נחשד על בת אשתו הנ"ל בחיי אמה, עד שדברו בו מוזרות בלבנה, ויותר מזה שכמעט אין ספק בדבר, וגם הוא הודה ולא בוש, א"כ לפי דברי הבעל שגם הוא אמר שהבת לא נתגיירה, עדיין יש לה דין נטען על הכותית ונתגיירה שלא יכנוס, כי לפי דבריהם הבת צריכה להתגייר, אח"כ שאלו ממני אנשי עיר גרובין אם אוכל להתיר להשיאו בת אשתו הנ"ל, והשבתי לאסור, ואמרתי הואיל והמכשלה תחת ידם, מוטל עליהם להפרידה מביתו לאפרושי מאיסורא, וכן עשו ולקחו אותה מביתו בע"כ, וכראות האיש שאסרתי אותה עליו, הלך לליבויא סמוך לעיר גרובין, ביקש שם היתר מהמ"ץ שמה, וגם הוא אסרה עליו כאשר יש ת"י אגרת ממנו ולא שקט האיש הנ"ל, כי חשקה נפשו בבת אשתו והלך לאחד מראשי הקהל שם, והוא א"י שום ספר, וכתב אגרת בשם הקהל להרב דעיר א' ושמה שקוד, ושם הרב ר' יצחק וכתב אליו איך שמצוה רבה להתיר לו בת אשתו, כי נשארו יתומים קטנים, והיא תגדלם, והבעל הלך עם האגרת להרב ההוא, ולא שאלו הרב אם יש איזה ראיה שנתגיירה אשתו הראשונה אך השיב על ידו, אם יש מצוה מותר ליקח בת אשתו ובבוא האגרת לראש הקהל צוה מיד להמ"ץ דליבויא לגייר אותה ואח"כ לסדר קדושין עם בעל אמה הנ"ל והמ"ץ רוצה ולא רוצה, רק היה מוכרח לציית לראש הקהל עפ"י היתר הרב בפירוש לגיירה ולהשיאה, ואחר שמעי כזאת, כתבתי להרב איך התיר בדבר שיש בו טעמים לאסור ואפילו היא גיורת בבירור, מי יכניס ראשו בין ההרים בפלוגתא דרבוואת' בין הרמב"ם ובין הרא"ש והטור שלא רצו להכריע להתיר, ואף שהב"י הכריע כהרמב"ם מ"מ הש"ך ושארי האחרונים לא הכריעו, וכ"ז אם היה ידוע שהם גירי אמת וכאן אין שום בירור, ועוד מטעם החשד שנטען עליה, וכבר שאלני על זה ואסרתי, ונבהל הרב והשיב שלא ידע שנשאלה שאלה זו ממני ושאסרתי, וגם תירץ בדוחק גדול מחמת שנכתב לו מליבויא חשב שידוע להם בבירור שהיא גיורת, עכ"ז משך הרב ידו ולא רצה לחזור מדבריו, והבעל תולה א"ע בהיתר הרב, ואנשי ליבויא אין רצונם לכוף אל הריחוק, מחמת שהרב אינו אומר בפירוש טעיתי, כמו שאמרו רז"ל דברים שאמרתי לפניכם וכו' בין כך ובין כך נלקה הדין ואיסורא מתעביד ואני לא שלותי ולא שקטתי, והשתדלתי בכל כחי לחקור על הענין אולי ימצא בירור במקום שאמרה דנתגיירה בק"ק סערהייא, וז"ל במותב תלתא וכו' אתא לקדמנא ר' משה בר"ד מקהלתינו ואמר בתורת עדות, זוכר אני שלפני ח"י או י"ט שנים, הייתי בוואלקאוויטש, וספרו לי אנשי וואלקאוויטש שיש בחצר באר טניק איין טייטצקע ובתה היא מן ווישוויל סמוך לעיר טילז, ואומרת שבווישוויל יש בעלה והוא כומר וממנו היה לה והיא היתה ערלית, אנשי וואלקאויטש ידעו מזה ובקשו ממני ליקח אותה לסערהייא לגייר אותה שם, נסעה לסערהייא ושם גיירו אותה ואת בתה, אחרי כמה שנים באה עם בעלה ואמרה שלקחה אותו בקורלאנד, שוב בא לפנינו מוה' דוד והגיד בת"ע שזה ח"י שנים שגיירו הערלית ובתה, אותה היא שר' משה אמר שרא' אותה בחצר בארטניק וזוכר ג"כ שהוא ח"י שנים ואח"כ באה הנה עם בעלה מקורלאנד כ"ז העידו בת"ע וקבלנו עדותם, ולראיה בעה"ח כ"ה שבט תק"ע, פה סערהייא שמרי' במה' יעקב, אריה צבי במ"ד. ירוחם במוהר"א עכ"ל, וזולת זאת דרש הרב מסערהייא. ולא מצא בירור יותר, ועכ"ז לא נח דעתי, וסמרו שערת בשרי שיהיה בימי כן, כי ירא אנכי אם אשקוט אזי תשקע הדבר, ויתערבו פסולים בישראל, כי לפי ענ"ד האיסור במקומו עומד ובניהם ממזרים ועתה יורנו רבינו:

תשובה ביסוד הדין אשר מעכ"ת ני' השיב תחילה להבעל לאסרה עליו יפה הורה, ואני מתפלא על הרב המתיר, איך מיהר להורות ולהתיר ענין חמור כזה הן הנוגע לחשש דאורייתא אם אינה גיורת, הן בחשש איסור דרבנן באשה ובתה שנתגיירו לישא אותם ולדעתי הקלושה אלו כזה בא לידי אף בבירור גמור בעדים שהמה גרים אעפ"כ הייתי חוכך לאיסור:

כי אף שבגוף הדין במתה אשתו אם מותר באמה, במחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש והטור דנראה דרוב הראשונים פסקו כהרמב"ם דהלכה כרבא ואליבא דרע"ק, וגם הרא"ש והטור לא הכריעו לאיסור והמחבר סתם בשולחנו הטהור להקל, א"כ במקום דחק גדול והכרח לגדל ית"ק כדאי לסמוך להקל:

אמנם זה רק במתה אשתו ובא לישא אמה, אבל בנ"ד דרוצה לישא בתה, אף דהרמב"ם השוה אותן, ואף מרן הב' שתק, וכל האחרונים שמו יד לפיהם כאלו היא הלכה ברורה באין ואמה, אעפ"כ עפר אנכי תחת כפות רגליהם ובדבר הזה איני מבין, דנראה דהרמב"ם לשיטתיה אזל דכתב (פ"ב מהא"ב ה"ח) בא עליהן אחר מיתת אשתו, הרי הן בכרת ואין בהם מיתת ב"ד הרי דס"ל דאש' ובתה ואשה ואמה שוים דלאחר מיתת אשתו אינה בשריפה אלא בכרת וכי היכי דבגיורת מותר באמה אחר מיתת אשתו כיון דקליש איסורא לא גזרו בגר ה"נ מותר בבתה, אבל למ"ש הה"מ שם (ה"ב מהא"ב) דדעת הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתת אשתו אפילו כרת ליכא אלא איסור דאוריי' בעלמא, א"כ לא מצינו דהקילו בגר רק היכא דקליש איסורא לגמרי דאפילו כרת ליכא אבל היכא דאיכא כרת י"ל דהוי ככל עריות, א"כ באשה ובתה דעכ"פ כרת איכא דדוקא באשה ואמה דלא כתיב כרת בגופה אלא שריפה, וכיון דאימעט משריפה גם כרת ליכא, אבל אשה ובתה דכתיב כרת בגופה, א"כ אף אם נימא דאין בו שריפה היינו מטעם דשריפה ילפינן רק מגז"ש מהיא ואמה אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אבל לענין כרת דכתיב בגופה לא מצינו מיעוט על אחר מיתה, וכיון דאית בה כרת י"ל דלא מיקרי קליש איסורא ולא הקילו בגר:

וביותר למ"ש עוד הה"מ שם אף במה דסבירא ליה להרמב"ם דאשה ובתה אינה בשריפה לאחר מיתת אשתו, חלקו הרמב"ן והרשב"א וס"ל דהיא בשריפה, א"כ בודאי גם בגר גזרו דהא לא קליש איסורא כלל, ואף דהה"מ שם סיים והרמב"ן הניח דין זה בצריך עיון בפ' נושאין על האנוסה, היינו אם היה בשריפה או בכרת, אבל בדין הראשון דאם אשתו אחר מיתת אשתו דלא הוי בכרת, זהו החליט הרמב"ן, ואם כן לא מצינו דמקרי קליש איסורא, רק היכא דליכא כרת:

אח"כ מצאתי בחי' רמב"ן יבמות ובהרשב"א שבע שיטות דמתחילה הוכיח הרמב"ן דלא כהרמב"ם דאפי' כרת ליכא, דאל"כ דאיכא כרת מאי קליש איסורא איכא, כולהו אינך נמי ח"כ אינהו, ואח"כ כ' דמ"ש הרמב"ם דאשה ובתה א"מ אשתו אינה בשריפה אינו מחוור וכו' [ובאמת ההוכחה הראשונה מדקתני רק מותר בחמותו, ולא קתני מותר בבתה משמע דאסורה לעולם וכן מדפרכינן לעיל (דף צ"ד) אי רע"ק ליתני נמי חמותו, ולא עלה ע"ד למפרך ליתני נמי בתו, לכאורה ראיות אלו אינם לפי הנחת הרמב"ן עצמו, דבאמה לאח"מ אפילו כרת ליכא, א"כ י"ל דאף דבאשה ובתה אח"מ אשתו ליכא שריפה, מ"מ אסור בבתה לעולם, כיון דאיכא כרת לא מקרי קליש איסורא וכן מסוגיא הנ"ל (דף צ"ד) י"ל דזה היה פשיטא להמקשן דבתה אסורה אח"מ דהיא בכרת דכתיב בגופא וליכא מיעוט ורק באמה כיון דאמעוט גם מכרת היה סבר המקשן דליכא איסור, ולזה משני דמ"מ איסורא איכא כמו דפירש"י מקרא דארור שוכב עם חותנתו, ובהכרח צ"ל דהוכחות אלו שכ' ההרמב"ן המה דרך קושיא על הרמב"ם לשיטתו דס"ל דבאמה ג"כ עונש כרת איכא ואעפ"כ מקרי קליש איסורא, ובאמת מ"מ הוכחה שנייה ליתא אף להרמב"ם די"ל דזהו היה פשוט להמקשן, דבבתה איכא כרת דכתיב [בגופה ואין בו מיעוט, אבל באמה היה ס"ל, כיון דלא כתיב כרת בגופה כיון דאמעיט משריפה אמעיט לגמרי כדס"ל להרמב"ן באמת, ומשני ליה דלא אמעיט רק משריפה, אבל כרת ילפינן לה מאשה ובתה וביותר י"ל דלפי ס"ד דהש"ס דבאמה ליכא איסורא כלל דלגמרי אימעט לה, ממילא היה ס"ל דבבתה אפילו שריפה איכא, כיון דחזינן דבאמה ליכא אפילו כרת, ולא ילפינן לה מגז"ש דבתה, ע"כ משום דאמרינן דהוי כמו דון מנה ומנה ואוקי באתרה, דינא דכרת כמו שריפה דכתיב בגופה דאינו רק בחיי אשתו, א"כ ממילא ה"ה בהיפוך אחרי שלמדנו שריפה בבתה ואמה, אוקי באתרה דדין שריפה דידה כמו דין כרת שלה, דאף לאח"מ אשתו דינה בשריפה, אבל למסקנא למאי דמשנינן דנהי דאמעיט משריפה מאיסורא לא אמעיט, וס"ל להרמב"ם דמהיכא ילפינן האיסור ע"כ משום דלמדנו כרת ואזהרה מבתה, ולא אמרינן אוקי באתרה מש"ה ס"ל להרמב"ם דה"ה בהיפוך מה שלמידין שריפה בבתה מאמה לא אמרינן אוקי באתרה, וגם ל"ש לגמר כלל בזה אוקי באתרה לומר דדין שריפה שוה לכרת דידה, דזהו היה שייך אם היה באמת באמה עונש שניהם שוים, דפטורים לאחר מיתת אשתו משריפה וכרת היה שייך לומר דילפינן רק מאמה, דבמקום דאיכ' כרת איכא שריפה, וכיון דבבתה איכא כרת לאח"מ גם שריפה איכא, כההיא דאמרינן ריש שבועות העדות גבי מושבע מפי אחרים, וזהו לס"ד אבל לפי שינויא דהש"ס דבאמה כרת איכא ושריפה ליכא א"כ ל"ש להלימוד דבכ"מ דאיכא כרת איכא שריפה, בודאי א"א ללמוד בתה מאמה, רק שיהיה בשריפה בחיי אשתו כמו באמה, ונכון מאד בעה"י] וסיים הרמב"ן וצ"ע, ומבואר בעליל דהצ"ע קאי על ההשגה שניי' בדין בתה אם הוי בשריפה או בכרת, אבל בדין הראשון הכריע דבאמה אפילו כרת ליכא, ומכח הראיה דהרמב"ן מסברתו דהיכא דאיכא כרת לא מקרי קליש איסורא, וכן ראיתי בריטב"א יבמות דפוס ליוורנו דהכריע כהרמב"ן דבאמה אפילו כרת ליכא', ובבתה אפילו שריפה איכא:

והרי זכינו דלהרמב"ן והרשב"א והריטב"א אסור בגיורת בבתה. וכן נראה בדעת רש"י יבמות דכתב דאיסורא איכא מקרא דארור שוכב עם חותנתו וכ"כ סמ"ג לאוין ק"ג, משמע להדיא דליכא כרת, וכ"כ המהרש"ל יבמות (דף צ"ד) לדייק מלשון רש"י וסמ"ג א"כ ממילא לא מצינו דמקרי קליש איסורא רק היכא דליכא כרת, ואין לנו שיטת המתירין רק הרמב"ם וכן הבה"ג דכתבו דבאמה איכא כרת, א"כ מצינו דמ"מ מקרי קליש איסורא ולשיטתם נראה בפשיטות דבבתה ליכא שריפה דכמו דלמידן כרת באמה אף לאח"מ אשתו מבתה ול"א אוקי באתרה, ה"נ בהיפוך במה דילפינן שריפה בבתה מאמה לא אמרינן אוקי באתרה, אלא דינה כמו באמה דליכא שריפה רק בחיי אשתו וכמו שכתבתי לעיל, א"כ מסתייע דעת הבה"ג להרמב"ם ומדברי תוס' יבמות (דף צ"ד ע"ב) דס"ל ג"כ דאיכא כרת באמה ליכא סייעתא לדינא דאולי ס"ל כר"ח דלא פסק כרע"ק, א"כ אין לנו דעת מתיר במפורש, רק הרמב"ם ובה"ג, נגד זה מצינו דעת האוסרים רש"י וסמ"ג רמב"ן ורשב"א והריטב"א ור"ח וספיקא דהרא"ש והטור, לזה לדעתי הקלה והנמוכה קשה מאד להקל אף במקום עיגון, ואף בנשאת קשה מאד להקל לדון שלא תצא, כיון דרבו האוסרים:

ומ"מ י"ל, כי היכי דמצינו ביבמות דף ל"ו, גבי מת תוך ל' ועמדה ונתקדשה, דאם אשת כהן אינה חולצת כיון דלא אפשר סמכינן על רבנן דרשב"ג, והיינו משום דהוי דרבנן, דגם לרשב"ג דהלכה כמותו הוי רק דרבנן דמה"ת אזלינן בתר רוב ולדות כמ"ש תוס' חולין (דף י"ב) או דעכ"פ אנן דקיי"ל כרשב"ג הוא רק דרבנן מחמת חומרא, מש"ה במקום דא"א סמכינן על רבנן דרשב"ג, ומזה למד המהרי"ו בתשובה (סי' נ"ד) ביבם מומר לסמוך על הגאונים דאם נישאת דחולצת ומקיימא עם בעלה, א"כ ה"נ בנ"ד י"ל דנישאת לא תצא, דכדאי הם הרמב"ם ובה"ג לסמוך עליהם בדרבנן במקום דלא אפשר ומ"מ יש לדון בנ"ד, כיון דמעכ"ת ני' מיחה בו שלא לישא ועבר על דבריו י"ל דבכה"ג הוי כלכתחילה, ואף דהבעל שאל לרב שקוד והתיר לו, מ"מ כיון דראה מעכ"ת ני' וגם המ"ץ מליבויא אסרו מי אמר לו דכדאי הרב שקוד לחלוק על האוסרים, והיה לו לילך ולשאול עוד לאיזה גדולים מפורסמים וכעין מ"ש הרא"ש בתשובה (כלל ל"ב סי' ג') ומלבד זה אני מסופק אם יש לדמות הכל לההיא דיבמות מת בתוך ל' הנ"ל דא"כ ניקו ונאמר דבכל עריות דרבנן במקום פלוגתת הפוסקים אם אסורה או לא, אף אם נמצא רוב אוסרים ומיעוט מתירים דיהיה הדין אם נישאת לא תצא, והרי הביא הב"ש (בסי' ט"ו סי"ח) בשם צ"צ דבאשת חמיו אם נשא עפ"י בעלי ההוראה דלא יוציא, ומדמי למים שאין להם סוף, משמע דבעי דוקא נישאת על פי בעלי ההוראה כמו במשאל"ס, כמ"ש המרדכי סוף יבמות בשם הר"מ (והכי פסקינן בהגהת ש"ע סי' י"ז ס' ל"ד) ואמאי לא מדמינן ג"כ לההיא דמת תוך ל' לסמוך על החולקים על ר"ת כיון דשורש איסור אשת חמיו רק דרבנן, וכי היכי דבמת תוך ל' אף בנשאת בלי התרת חכם הדין דל"ת ועכ"פ באם לא עבר על ההתראה, ה"נ נימא באשת חמיו, אע"כ דלא מדמין להו לכל מילי, והיכא דאתמר אתמר. והיכא דלא אתמר לא אתמר ואעפ"כ יש לדון כיון דהוקבע להלכה בש"ע כהרמב"ם דבגיורת מותר ג"כ בבתה אח"מ אשתו, גם הה"מ (פי"ד מהאס"ב) משתק שתק משמע דאודויי אודי, אף דבער אנכי מאיש וטעמא לא ידענא, אמאי לא הביא דעת החולקים, גם תמה אני מאד דבש"ע אה"ע (סי' ט"ו סט"ו) אם אשתו ואמו אסורות מה"ת, משמע בפשוטו דהיא בכלל כל עריות ואין קדושין תופסין בה כדנקט ריש הסי', והו"ל לחלק דבמתה אשתו קדושין תופסין באמה לחוש לדעת הרמב"ן והרשב"א וסייעתייהו דבאמה אפילו כרת ליכא לאח"מ אשתו, ממילא קדושין תופסין בה, וכמ"ש הרמב"ן להדיא, וכ"ז צל"ע גדול, מ"מ עכ"פ יש להקל בנישאת דבפשוטו דמי לההיא דמת תוך ל' ואף בנ"ד דעבר על ההתראה וכנ"ל, ובפרט שלא הודיע להרב המתיר דמעכ"ת אסר לו מ"מ י"ל אף לדעת הרא"ש בתשובה דעבר על ההתראה אם כנס יוציא, י"ל דהיינו מטעם כיון דחז"ל גזרו ואמרו דלא תינשא החזיקו דבריהם דאם נישאת אחר התראה דתצא, דאל"כ מה הועילו בתקנתן, דכל א' יעבור ויכנוס, וזהו שייך היכא דחז"ל אמרו שלא יכנוס, משא"כ במקום מחלוקת הפוסקים כמו בנ"ד, ואנן דנין בדיעבד לסמוך על הפוסקים המתירים, ולדידהו מעולם לא גזרו חז"ל בזה לאסור לכתחילה, אלא דאנן אוסרין לכתחילה מספיקא דפלוגתת הפוסקים, ולהאוסרים אף בדיעבד אסור, ולהמתירים אף לכתחילה מותר, ומעולם לא דנו חז"ל בה ולומר לא יכנוס, בזה י"ל אף דעבר על ההתראה דהדין דלא יוציא וסמכינן על דעת המתירין ואף דבתשובת חוט השני (סי' י"ב) נראה דלא ס"ל הכי ומדמה גם פלוגתת הפוסקים לדינא דהרא"ש בתשובה הנ"ל, מ"מ לענ"ד אין הכרח לזה וחילוק גדול ביניהם כנ"ל, באופן דלכתחילה בודאי אין להתיר אף במקום דחק והכרח גדול, אבל בדיעבד אף בהתרו בו יש צד גדול להקל, ולא על דעתי העני' לחוד, זולת אם יסכימו לזה גדולי זמנינו.

[ומדי עברי בההיא ענינא במ"ש הרמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה) הנושא גיורת ובתה וכו' יושב עם אחת מהן ומגרש השניה, והה"מ כ' ודינו ודאי אמת וכו' ובעניי קשה מאד, דבנושא אותן אחר שנתגיירו דתפסי בה קדושין בשתיהן מדאורייתא מה מהני לגרש השני' הא בישראל כה"ג הוי אם גרושתו או בת גרושתו, ובגר הו"ל לאסור מדרבנן, והרי במתה אשתו דמותר באמה הוא רק משום דקליש איסורא, אבל בלא"ה אף דעתה אינו יושב עם שתיהן ביחד אסורה, א"כ בגירש א' דלא אקליש איסורא, אמאי מותר בשניה ואף דלפ"מ דרצה רש"י לפרש כן דמיירי בנשא אשה ובתה גיורת, היינו מוכרחים לדחוק מאיזה טעם שיהי' אי כיון דמגרש לאחת מהן הוי היכר יותר ועדיף ממתה, אי מטעם אחר, מ"מ לפי האמת שכתב רש"י וכ"כ כל הראשונים דמיירי בנשא בגיותם אשה ובתה ונתגיירו, י"ל דוקא בכה"ג דעדיין לא נתפסו קדושין בהן וכשנתגיירו ובא לישא אותה אמרינן דיכנוס א' ומגרש ב' אבל בנשא אחר הגירות דתפסי בהם הקדושין, וכדדייק לישנא דהרמב"ם יושב עם אחת מהן, ושינה מלשון הש"ס כונס אחת מהן, דבא להסביר כיון דכבר נשא, א"צ ליכנוס מחדש, אלא מגרש אחת, ויושב עם אחת, בזה י"ל דלא מהני הגירושין, כיון דלא קליש איסורא:

גם י"ל במה דעלה על דעת רש"י, דמיירי בנשא אותן בגירותן, הא דמהני מגרש אחת, היינו דס"ל דאיסור אשה ובתה הוא רק אחר ביאה אבל לא לאחר הנשואין כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה, אף דהתוס' ריש יבמות כתבו דבנכנסה לחופה ולא נבעלה אסור בבתה, וכ"כ תוס' יבמות (דף צ"ז ד"ה ערות) מ"מ דלמא רש"י לא ס"ל כן, אף דגם תוס' בשמעתין ד"ה נשא אשה ובתה כתבו כדברי רש"י י"ל דלא היה פסיקא להו לעשות הוכחה מזה דאולי באמת איסור אשה ובתה הוא רק בבעל, דהרי מלישנא דתוס' ריש יבמות, ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב, משמע דלא פסיקא להו כן בהחלט:

גם י"ל שכוונת רש"י ותוס' דהיה אפשר דמה דקתני כונס אחת, היינו ראשונה שנשאה תחילה, ומגרש א' היינו מה שנשא שניה ואף דהקדושין תופסין גם בשניה דהיא רק ערוה דרבנן, מכל מקום מותר לקיים הראשונה דכיון דכל עיקר האיסור משום דאתי לאחלופי בישראל וכהאי גוונא גם בישראל שנשא אשה ואחר כך בתה רשאי לקיים הראשונה ומוציא השניי' ולא החמירו בגר יותר:

אבל כ"ז אינו מעלה ארוכה על הרמב"ם דכתב (פ"א מהל' א"ב) כיון שקידש אדם אשה וכו' ואלו הן אמה ובתה, הרי דס"ל להרמב"ם דגם בקידש לחוד אסור בבתה, גם כתב (פי"ד מהא"ב) יושב עם א' מהן, ולישנא דעם א' מהן, משמע דיכול לקיים איזה מהן שירצה, א"כ לא יספיקו כל התירוצים הנ"ל, ולומר דהנושא אשה ובתה שכתב הרמב"ם היינו שקדש שניהם כאחד דבישראל כה"ג לא תפסי קדושין, דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' אישות) זהו בודאי דחוק מאד וצע"ג והנה כ"ז אם היה ברור דהיא גיורת, אבל בנ"ד דליכא בירור גמור קשה מאד להתיר, אף שיש אנשים שזוכרים שהביאה אז כתב ראיה על גירותה מ"מ מי יודע אם היה ניכר מהחתימות ההן, ואף אילו ניכרים, מי יודע שהיה חתימות ב"ד של ג', ואולי היה רק כדרך חתימות שביד האורחי' שהרב בקהלה שלו חותם שמכיר ח"י הרב שחתם מלפניו, ושראוי לסמוך עליו, ואולי הראשון היה מעיד רק יחידי, או אף בב' הא זהו לא מקרי שטר, והוי מפיהם ולא מפי כתבם:

ומה שרצה מעכ"ת לדון דתליא במחלוקת רמב"ן וריא"ז (פ"ח דב"ב), באומר זה בני דלהרמב"ן כי היכי דנאמן להתירה לעלמא במגו דיכול לפטרה בגט נאמן ג"כ אף להתירה לכהן, הכי נמי בנ"ד דמהמנינן לה דהיא גיורת במגו דישראלית מאמינים לה ג"כ בכולה:

לענ"ד אין ראיה, ואינו דומה כלל וכלל, דהתם דעיקר העדות שזה בני דנינו עליו שנאמן ומחזיקים ליה לבנו לפטרה מיבום ועיקר העדות הוא לפטרה מיבום, ומה לו לשקר, דאיבעי פטר לה בגיטא, דמסתמא לא יחוש אם תנשא לכהן, וכיון דהחזקנו דאינה זקוקה, דהאמת דזהו בנו, ממילא מותרת גם לכהן, משא"כ בנ"ד דהנאמנות היה מתחילה להתירה בקהל, ובזה היינו מאמינים משום דכל שבאה לפנינו מנהגת בדת ישראל היא בחזקת ישראלית ומאמינים אותה שהיא ישראלית, אלא דהיה מקום לחוש כיון דמודית שהיתה נכרית נאמין לה בזה ולא נאמין לה שנתגיירה כדינא, בזה אמרינן דנאמנת במגו ומדין הפה שאסור הוא הפה שהתיר, ונשארה מותרת בקהל, והחזקנו אותה למותרת בקהל, ולא בתורת גיורת דוקא רק בתורת שאינה נכרית ומעיקרא לא מהימנא שהיא גיורת לענין להקל יותר מישראלית כגון להנשא לממזר וכדומה:

גם לדון על בתה דמהימנא שהיא גיורת במגו שאינה בתה, ג"ז ליכא מגו כמ"ש מעכ"ת לנכון, וגם דאינה בתה לא מהני להתיר בתה להנשא לבעלה, דאולי אף אם היתה אומרת שאינה בתה, בתה שהיתה בת ד' וה' וידעה שעד הנה היתה כרוכה אחריה, כשתגדל תודה על האמת שהיתה מלפנים כרוכה אחרי' בתורת בת לאם, והיתה שואלת הדין והיינו מורין לה לאיסור, ואין בידה לומר שבתה תשמע לה בטענתה בשקר, וגם לא היה דיבורה אז לענין זה שלא יהא לה שאר קורבא עם בתה ולא אסקה אדעתא על זה, ובאה רק להתיר עצמה ובתה לבא בקהל ישראל, ואולי באמת היו ישראלים וכינו עצמם בשם גרים כדי לחמול עליהם לקיים מצות ואהבתם את הגר אלא דהותרו לבא בקהל מדין הפה שאסר, אבל לא למידי אחרינא:

גם הגב"ע מק"ק סערהייא אינו מספיק, כיון דלא נזכר שמה ושם עירה, אולי לאחרים כוונו, ובפרט שיש הכחשה שהם מעידים שנתגיירה גם בתה, והיא אומרת שלא נתגיירה בתה עמה:

אמנם מה שיש לצדד להיתר כיון דמצינו סוקלין ושורפין על החזקות, וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' א"ב) איש ואשתו שבאו ממדה"י. הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי, אם הוחזק בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה, משמע דאפילו הוחזקו רק מחמת דיבורם ולא ראינו מהם מעשה התנהגות אישות מ"מ כיון דאתחזק בעיר שהיא אשתו הורגין עליה, דמחזיקין כן לודאי, ובמהרי"ק מחלק דלמלקות מהני חזקה כזו, אבל לענין נפשות בעי ע"י מעשה, והב"ש (רסי' י"ט) כתב דמדברי הרמב"ם והטור לא משמע כן ומשמע ודאי כיון דמחזיקין לודאי שהיא אשתו והוא בעלה אם קידש לקרוביה אין קדושין תופסין בה, ה"נ בנ"ד כיון דנתחזקו בעיר כמה שנים לגרים אף בבא מכח דיבורה. מ"מ כיון דאתחזק אתחזק, בפרט שכל עיקר ידיעתינו שהיא בתה זה רק מכח דיבורה שהיתה כרוכה אחריה זמן רב, ומיד בשעת מעשה דאתחזק שהיא בתה אתחזק ג"כ דאינה בתה ממש לענין שאר אלא דהיא בתה בלידה, וא"כ מעולם לא אתחזקה לבתה לשאר, והוי קול ושוברו עמו וא"כ עכ"פ בצירוף האומדנות שזוכרים שהיה לה כתב על גירותה וגם הגב"ע דמכוון על האשה כזאת שהיה לה בעל כומר ושבאה עם בעלה לעיר סערהייא, בצירוף כל אלה יש צד גדול להתיר לענ"ד:

מ"ש רומעכ"ת ני' עוד לדון דהוי נטען משפחה והתרו בו שלא יכנוס ועבר וכנס דמוציאים אותה:

הנה מלבד דכמה אחרונים פסקו כהריב"ש דאין מוציאין אותה ועל זה סמך המהר"מ מטראני בויכוחו עם הר"י בתשו' הב"י בדין משאל"ס, ומ"ש הב"י שם שלא נזכר כן בהריב"ש הוא תמוה דלהדיא מבואר כן בהריב"ש עיי"ש, גם יש לדון בנ"ד כיון דתחילה נתחזקו היא ובתה לגיורת, מה שאמרה אחר כך בעת חלי' דבתה לא נתגיירה אינה נאמנת לחוב אותה ולגרע כחה ומ"ש מעכ"ת ני' דהבעל עצמו אומר שלא נתגיירה לענ"ד מסתמא אינו אומר כן בבירור כמודה מפי עצמו, רק במה ששמע כזאת מאשתו בעת צוואתה אולם זה אינו מספיק, דאף אם נתגיירה בתה, מ"מ היתה אסורה לו בחיי אשתו מדרבנן, וא"כ הוא נטען מן בת אשתו, אמנם כ"ז לשיטת רש"י דהלזות שפתים היא שיאמרו שזינה עמה, אבל לפמ"ש הרשב"א שהביא הב"י (סי' י"א) דהלזות שפתים שיאמרו שנתגיירה רק בשביל כן, והכנה"ג (סי' י"א) כ' דהעיקר כהרשב"א, וא"כ זה לא שייך בנטען על אשה ובתה.

ואדאתן לזה, י"ל יותר דאף אם האמת דבתה לא נתגיירה אז, מ"מ לשיטת הרשב"א לית כאן דין נטען מן הנכרית, כיון דידוע דמקודם מעת באה למדינה היתה מתנהגת בדת ישראלית ובחזקת גיורת ולא עלתה על דעתה דבר אחר רק שהיתה מחוסרת טבילה. ואם היינו אומרים לה הרי מקוה לפניך זילי טבלי, לא היתה מונעת עצמה מזה, אם כן ל"ש הלזות שפתים דנתגיירה רק משום כך:

אמנם עדיין יש לדון ממ"ש היש"ש יבמות להכריע כדברי הר"י דבנטען מן הפנוי', כיון דאלו ודאי בא עליה אפילו מצוה איכא, ממילא בקול אין להחמיר וכתב שם דאם הגיעה לעונת ווסת כיון דמסתמא לא טבלה לנדתה, הוי נטען על נדה דאורייתא דאיכא כרת, וכיון דנטען מן השפחה דאיכא לאו לא יכנוס, מכ"ש נטען על נדה עיי"ש. ודברי מהרש"ל צריכים ביאור, כיון דבנטען מן פנויה שלא היתה נדה, היינו דנין אף שהוא בכלל נטען מ"מ כיון דאיכא צד מצוה לא מחינן ביה, א"כ דלמא גם בנטען עליה כשהיא נדה ומה זה למוד הק"ו משפחה דלמא במקום צד מצוה עדיף, גם למה לא למד בק"ו מנטען על נכרית דהוי רק דרבנן דב"ד של שם גזרו והנראה כי לכאורה דברי הרשב"א הנ"ל תמוהים דהא בנטען על השפחה שאינו שלו ונשתחררה הא ל"ש הטעם דיאמרו דנשתחררה משום כך, דהא זה אין בידה, והאדון שלה משחררה בע"כ דידה, וכמו כן קשה בדברי תוס' דשמעתין ד"ה א"כ לכתחילה נמי, דבל"ז הי' הטעם שמא נתגיירה בשביל כך, איך אפשר לומר כן, דבשפחה מה טעם יש וחידוש בעיני שלא מצאתי מי שהערה מזה. ולזה צ"ל. דודאי בשפחה דאיכא לאו מדאורייתא הטעם משום לעז שיאמרו שבא עליה ועבר על לאו, אבל בנכרית דליכא דאורייתא לא הי' ס"ל לס"ד לאסור בשביל כך, אלא רק מטעם דשמא נתגיירה בשביל כך ואין גירותה גירות, והתרצן משני דמ"מ איכא לזות שפתים, אי כפירש"י דמ"מ חששו ללעז זו אי כהרשב"א דהלעז שנתגיירה בשביל כך, אבל בשפחה בודאי הטעם משום לעז דביאת איסור ולזה ס"ל למהרש"ל לסמוך על הר"י בפנויה משום סרך מצוה, היינו בצירוף שיטת הרשב"א הנ"ל, דממילא ל"ש כן בפנויה, אבל בנטען על הנדה דבזה הק"ו משפחה, היינו דבזה גם להרשב"א הלעז משום ביאת האיסור, ומכ"ש באיסור כרת, בזה כיון דליכא סניף היתר מדעת הרשב"א לא סמכינן על הר"י להתיר משום סרך מצוה, וכיון שכן בנידון דידן ניחוש כיון דאתחזקו אמה ובתה לגיורת ניחוש דהאמת כן דבתה גם כן נתגיירה, ויש בה איסור נדות והוי כנטען על הנדה ואין לנו סייעתא מדעת הרשב"א אך י"ל דנראה משטחיות דברי מהרש"ל כיון דבקלא בעלמא ליכא מצוה לישא אותה וכדהשיב באמת הרא"ש על הר"י, בזה לא סמכינן על הר"י רק באינה נדה אבל בנדה לא משא"כ היכא דבודאי בא עליה דבאמת איכא מצוה, לא גזרו כלל לבטל המצוה, אף בבא על הנדה כן הוא, א"כ י"ל בנ"ד הוי כודאי בא עליה כמ"ש רומעכ"ת ני' דהודה ולא בוש, דמותר מטעם מצוה, ואף דאם לא נתגיירה ליכא מצוה כיון דבא עליה בעודה נכרית, מ"מ י"ל דלא מהימנינן לאמה דלא נתגיירה וכנ"ל, או מסברא הנ"ל כיון דאם לא נתגיירה לא הוי נטען על דאורייתא סמכינן על הרשב"א דבנטען על הנכרית הוי הטעם דיאמרו שנתגיירה משום כך ול"ש כן בנ"ד דהחזיקה עצמה כבר לגיורת והיתה סבורה לדעתה שבאמת היא גיורת, וכנ"ל, ואם כן בממנ"פ מותרת:

כל זה כתבתי לצדד להיתר אבל לא למעשה, ואף לפי שעה שעת הדחק איני רוצה לסמוך עלי, ואנשי ק"ק ליבויא יפרידו את הזוג עד ישאלו לשני גדולים מפורסמים. ואם יסכימו להתיר אהיה סניף להם, ואם מעכ"ת ני' יסכים עמי בהיתירא יצרף עמו עוד גדול אחד להתיר, כנלענ"ד:

ודרך גררא אעורר במה דלא יפה עושים שמחזיקין משרתת נכרית שמחזקת עצמה להתגייר ונוהגת בכל דבר כישראלית ממש, דמצוה זו עבירה היא, דשובתת בשבת לשם שבת, והיא אסורה לעשות כן דבן נח ששבת חייב מיתה, וראוי למחות בזה, או שתטבול לשם גירות, או שתעשה איזה מלאכה בשבת ידידו דו"ש.

עקיבא במ"ו הרב ר' משה גינז

[אאב"ה שמעתי תלונת רבים אשר הם מלינים על הגאב"ד דק"ק וולאזין כבוד הרב המנוח מהר"ר חיים זצלה"ה על כי ראו ספר אחד, תקלין חדתין שמו, שם שם המחבר מקצת מתשובה זו שאלה כאלו שאול שאל כבוד אבא מארי ני' שאלה זו קדם הרב דוולאזין, והעמיד דברי הרב הנ"ל דרך תשובה על מה שנשאל מאאמ"ו ני', ורצה המחבר בזה להרבות כבוד הרב דוולאזין, לאמר שגם אאמ"ו ני' מריץ אליו שאלותיו, והרואים האמינו שהי' יד הרב עצמו במעל הזה, להתכבד במילא דכזיבא, ובהסכמתו וידיעתו נעשה הדבר, והיות אנכי יודע ועד על הפכו, כי אך יצוא יצא הספר הנ"ל העריך הרב זצ"ל אגרת ערוכה וארוכה לעומתו דמרן אבא מ"ו ני', הרבה לדבר בענוה גדולה ונפלאה, בכה וצעק ככרוכיא על זה המחבר, וסיפר המעשה איך הי' כי שמע שהשיג הגאב"ד דהאזינפוט תשובה, ונכסף לראות דברי קדשו דמר אבא ני' ע"כ דרשהו על ככה לשלוח לו העתק, והוא סידר על זה קונטרס, ושלח אותו ליד אחי הרב ר' שלמה ני' אשר הי' לו הכרות עמו, ובקש לעיין בו ולשלחו אח"כ לאאמ"ו ני', ומיראתו כי יכוה בגחלתו דאבא מארי ני', כי נקט לי' בלבו עליו, הפציר גם באחי הרב המפורסם ר' שלמה ני' לכתוב לאאמ"ו ני' לבקש עבורו מטא ולהשתדל לו שיכתוב אאמ"ו ני' אליו איזה שורות של שלום לתשובה על אגרתו, להגיד לו כי עוזב התרעומות מלבו, וכה הי' דברו כאש בוערת, שבאם לא ישיג מכתב כזה לבו לא ינוח, רעיוניו בל ישקוטו כל הימים אשר יהי' עוד בחיים, ואאמ"ו ני' כתב לו שלא פנה אל הדבר כלל, ובלבו אין תלונה ואין הקפדה, זה אני מעיד נאמנה להצדיק את הצדיק, כ"א המחבר ספר תקלין חדתין מדעת עצמו עשה כן, שלא בדעת ושלא בהשכל.]

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף