תורה תמימה/במדבר/ד: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
< הקודם · הבא > מעבר לתחילת הדף
ביאורי תורה תמימה
שולי הגליון
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
== | == ג == | ||
''' | '''מבן שלשים שנה. ''' ולהלן הוא אומר (פ׳ בהעלותך) מבן חמש ועשרים שנה, הא כיצד, כ"ה ללימוד ושלשים לעבודה {{תוספת|א|נראה דסמך לדרוש ולחלק כן על שנוי לשון הכתובים בענין זה, דכאן כתיב מבן שלשים שנה וגו' לעשות מלאכה באהל מועד, וכ"כ ריש פרשה נשא (פ' כ"ג) מבן שלשים שנה וגו' לעבוד עבודה באהל מועד, וכן שם בפסוק ל', ובבן כ"ה שנה כתיב בפרשה בהעלותך יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. מזה מבואר שבן שלשים שנה יש לו חיוב וחלק בגוף מלאכת ועבודת אוה"מ, אבל בן כ"ה שנה הוא רק צבא בעבודה שעובדים אחרים והוא רואה ומתבונן ולומד.}}, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה {{תוספת|ב|דמסתמא לא נתנה התורה אלו החמשה שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, וא"כ מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים בלמודו שוב אינו רואה. וי"ל עפ"י זה טעם הדבר שחלק התנא בפ"ה דאבות בין כל ערך וחלוקת הלמודים משך חמש שנים, כמו שאמרו בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט"ו לגמרא, והיינו שמי שאין רואה ברכה במקרא כשהוא עדיין בן תשע עדיין צריך לטפל עמו שנה אחת בלמוד זה דעדיין יש תקוה, וכן בשיעורים שלהלאה. | ||
ועיין ברמב"ן פ' בהעלותך ח' כ"ד כתב בענין דרשה זו וז"ל, אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי, ר' נתן אומר כתוב אחד אומר וכו', ולא אדע מה אידון בדבריו אלה, כי הלא לפנינו סתמא דגמ' היא כאן, וגם בספרי שם בלשון סתמא נשנית וצ"ע.}}. (חולין כ"ד א׳). | |||
== ז == | |||
'''ולחם התמיד עליו יהיה. ''' מכאן ללחם הפנים שאינו נפסל במסעות משום יציאה חוץ למחנה {{תוספת|ג|ר"ל כשנוסעין ישראל במדבר ומפרקין המשכן ונושאין השולחן עם הלחם, אע"פ שיצא הלחם חוץ לקלעים אינו נפסל משום יציאה חוץ למחנה. והנה לעיל בפ' ב' פסוק י"ז באה דרשה הפוכה מזו, והיינו שנפסל במסעות, וביארנו שם דאיירי במקרים שונים, ושתי הדרשות צודקות, יעוי"ש וצרף לכאן.}}. (מנחות צ"ה א׳). | |||
== | == יב == | ||
''' | '''אשר ישרתו בם. ''' תנא דבי ר׳ ישמעאל, את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש, שני כלים ושירות אחת, מלמד שאם הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם כשר, מאי טעמא, דרך שירות בכך {{תוספת|ד|לא נתבאר מהיכא משמע ליה לדרוש מלשון פסוק זה שני כלים ושירות אחת. ואולי דקדקו חז"ל שינוי לשון דכאן כתיב אשר ישרתו בם, ובפרשה הקודמת פ' ל"א ולעיל בפרשה זו פ' ט' ולהלן פ' י"ד בכולם כתיב אשר ישרתו בהם, ואע"פ דלכאורה אין חילוק בין לשון בם לבהם, אך חז"ל בעומק עיונם בסגולת לשון הקודש מצאו מקום להרגיש ולדרוש שינוי לשון זה, ודרשו דבהם משמע כמו עמהם או אתם, ולשון זה אינו מורה על פרטי השימוש איך נעשית, אלא שרק שהם משמשים כפי הדין והצורך, כל אחת ביחוד, משא"כ הלשון בם הוי כמו בתוכם, ולכן מדכתיב כאן כלי השרת אשר ישרתו בם, משמע אשר ישרתו בתוכם. ולכאורה הלא בתוך הכלי אין שורתין רק באחת ולא בשתים וא"כ הול"ל בהם, לכן דרשו שני כלים ושירות אחת, ר"ל בא לרמז שמותר לשמש שירות אחת בשני כלים, וכמו שצייר שהניח מזרק בתוך מזרק. | ||
גם י"ל דדייקו הנקוד במלה כלי, בציר"י הלמ"ד, ובעלמא כתיב בחיר"ק, כל כלי זהב, מכל כלי עץ, כל כלי חרש, כל כלי העור, כל כלי מעשה (פ' מטות) ועוד הרבה, כולם בחיר"ק, ורק כאן כתיב בציר"י המורה על לשון רבים, ולכן דריש מה שדריש. – וגם י"ל דמדייק מדלא כתיב כלי השרתות, דהיה משמע שתי שירות. – | |||
ועיין בסוגיא כאן דמדרשה זו ילפינן דמין במינו אינו חוצץ כמו ששני אלה הכלים אינם חוצצים כשהם זה בתוך זה והוא אוחז בחיצונה והדם בפנימי, ונ"מ בזה לענין כמה דינים, כמו לענין לולב שאם כרך עלה של לולב על ידו ואחז הלולב אינו חוצץ, וכן אם הניח קציצת תפילין של יד על הרצועה אינו חוצץ, ועוד כהנה.}}. (יומא נ"ח א׳). | |||
'''אשר ישרתו בם בקדש. ''' תניא, כל הכלים שעשה משה במדבר משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מקדשתן, מאי טעמא, דאמר קרא ואת כל כלי הקודש אשר ישרתו בם בקודש, הכתוב תלאן בשירות {{תוספת|ה|ר"ל בזמנם קדשתן המשיחה בשמן המשחה, וכדכתיב (פ' נשא) וימשחם ויקדש אותם, והם קדשו את הנכנס לתוכו, ולדורות נתקדשו ע"י שנשתמשו בהם במקדש. ובטעם הדרשה פירש"י דמדייק מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות, עכ"ל. וגם י"ל דמדייק מיתור המלה בקודש, דמהיכי תיתא הו"א ששרתו בם בחול, אלא בא לרמז שקדושתם תלויה בשירותם ובעבודתם כמבואר, וע"ע מש"כ בפ' נשא (ז' א').}}. (סנהדרין ט"ז ב׳). | |||
''' | '''אשר ישרתו בם בקדש. ''' מכאן שאין כלי שרת נוהגין בבמה {{תוספת|ו|היינו בבמה קטנה שכל יחיד עושה לעצמו בחצרו וגינתו להקריב עליו כל קרבנותיו [בשעת היתר הבמות, דהיינו קודם בנין הבית בשילה, ואחר שנחרבה שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש היו גם כלי שרת. וטעם דרשה זו בכלל הוא משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא בקודש. וכה"ג היו חסרים עוד כמה ענינים בבמה באלה דכתיב בהו לפני ה' כמו סמיכת קרבנות ושחיטת כהן ותנופה והגשה ובגדי שרת ועוד, כמו שביארנו בס' ויקרא.}}. (זבחים קי"ט ב׳). | ||
== | == יג == | ||
''' | '''ודשנו את המזבח. ''' תניא, ר׳ יהודה אומר, מהו ודשנו את המזבח – זירוון, כמה דתימר (פ' האזינו) ואכל ושבע ודשן {{תוספת|ז|ר"ל דאין הפי' ודשנו דישון הנהוג במזבח, אלא שישימו עליו דברים דשנים כדי שיתקיים האש משום המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח, ור' שמעון סבר דהפי' ודשנו – דשן פשוט, וס"ל כן משום דלדעתיה לא היה נוהג במסעות המצוה דאש תמיד, משום דכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד, ואם היה אש תמיד היה נשרף הבגד, ור"י סבר דהיו כופין כלי נחושת ועליה היו פורשין הבגד, וקבענו כדעתיה דר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש, ועוד ביארנו מענין זה בר"פ צו.}}. (ירושלמי יומא פ"ד ה"ו). | ||
== | == טו == | ||
''' | '''משא בני קהת. ''' תניא, א"ר אלעזר, המוציא משא בשבת למעלה מעשרה טפחים חייב {{תוספת|ח|אין ר"ל שמעבירו על כתיפו דבזה לא חידש מידי, דכן מבואר במשנה כאן וכבדרשה הבאה, אלא ר"ל שמעבירו באויר בידו ואינו על כתיפו וגבוה מן הארץ עשרה טפחים. והא דתנן במשנה שבת ק' א' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מע רה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רה"ר, הוא דוקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת כדמפרש.}} שכן משא בני קהת, ומשא בני קהת מנלן, ילפינן מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה, וגמירי, דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלרע, ואשתכח דלמעלה מעשרה הוי קאי {{תוספת|ט|דמכתף אדם עד לארץ ג' אמות, כמ"ש בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כולהו וראשיהון היו קטועין, ואפי' אין גובהן של לוים אלא ג' אמות הרי י"ח טפחים, וארון אינו תלוי למטה מכתפיהון אלא ו' טפחים ושני שלישי טפח, ואשתכח דגבוה י' ויותר.}}. (שבת צ"ב א׳). | ||
== | == טז == | ||
''' | '''ופקדת אלעזר וגו׳. ''' המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב, שכן משא בני קהת {{תוספת|י|ר"ל אף שאין ממנהג העולם לישא בשמאלו ובחיקו או על כתיפו, מ"מ כיון דמצינו שכן משא בני קהת כדמפרש, לכן חייב חטאת.}}, דכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה נתון, כמין צלוחית קטנה היתה לו באפונדתו {{תוספת|יא|באזור שחוגרין בו המתנים, והיינו בתוך חיקו. ועיין ברש"י ורע"ב כאן שהבינו דהלשון שכן משא בני קהת בא לראיה רק על ההוצאה בכתף, כי הביאו הפסוק דפ' נשא (ז' ט') דכתיב בני קהת בכתף ישאו וס"ל דשמאל וחיק הוא אורח ארעא, וכ"כ מפורש הרמב"ם פי"ב ה"ב משבת, אבל לפי המבואר כאן בירושלמי נראה שהראיה היא על כל אופני ההוצאה שחשיב בזה, משום דאם היתה הראיה רק על כתף הו"ל להביא רק הפסוק בכתף ישאו, ולא ביאור כל הענין בפרט כמבואר. והנה רש"י במשנה כאן (צ"ב א') מביא ירושלמי זה בל"א, וכפי הנראה כונתו ג"כ דלפי"ז שכן משא בני קהת קאי על כל האופנים.}}. (ירושלמי שבת פ"י ה"ג). | ||
== | == יח == | ||
''' | '''אל הכריתו וגו׳. ''' תניא, המת לחמשים שנה זו מיתת כרת, דכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וזאת עשו להם וחיו, עשו להם דבר של הקנה שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, וכתיב (פ׳ כ׳) ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו, וכתיב (פ׳ בהעלותך) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה {{תוספת|יב|ר"ל לפי שבחמשים שנה היא מיתת כרת, לכן יעשה להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודחם שהוא עד בן חמשים שנה. | ||
ועיין עוד בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה מהא דכתיב בתהלים צ' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע"כ. וכתבו על זה התוס' במו"ק כ"ח א' וז"ל, ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ"ל. ונראה באור הלשון לאחר שנתחייב כרת – לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פ"ט א', או דט"ס הוא וצ"ל לאחר שנות כ' ואשתרבובי המלות והאותיות, וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ' דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם. | |||
אמנם י"ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז"ל לעשות סימנים וציונים לכלללים ומספרים ע"ד מ"ש עשה ציונים לתורה (עירובין כ"א ב') אף שאינו מצומצם ממש, וע"ע מש"כ בענין זה בפרשה אמור (כ"ב ט') ובפרשה דברים (א' ל"ה). | |||
'' | והנה כ"ז כתבנו לפי גי' התוס' בירושלמי, אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא, צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת, וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא ואם בגבורות שמונים שנה צא מהן כ' וישארו ס', והפעל הכרת יאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל כי אם גם על הכריתה לשנים חלקים שוים וכמו העגל אשר כרתו לשנים (ירמיה ל"ד י"ח) והחצי של ס' הוא שלשים ועם העשרים הן חמשים, והוא פשוט.}}. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"א). | ||
== | == יט == | ||
''' | '''איש איש על עבדתו. ''' מכאן שאינו נכנס לעבודה עד שיגדל ויהיה לאיש {{תוספת|יג|היינו לדורות, שאז אין הלוים פסולים בשנים כפי שיתבאר לפנינו ר"פ בהעלותך, אבל במדבר לא היו כשרים פחות מבן שלשים שנה כפי שיתבאר שם, ועיין מש"כ שם בכלל הנוגע לדין ודרשה זו. – | ||
ועיין ברמב"ם פ"ג ה"י מכלי המקדש כתב שמוזהרין הלוים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר [כי מבואר בד"ה א' ט' שהיו משפחות לוים מיוחדות על השירה ומשפחות מיוחדות על שמירת השערים] שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, עכ"ל. והנה לא מצינו בתלמוד ובספרי סמך לדבר זה מפסוק זה, ותמיהני שלא הביא הדרשה מערכין י"א ב' נקטינן משורר ששיער חייב מיתה, דכתיב והזר הקרב יומת, מאי זר אילימא זר ממש והכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה. אמנם כבר כתבנו והוכחנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דין מקובל בגמ' על לשון התורה שבאותו ענין או קרוב לו, אף שבגמ' אמרו דרשה אחרת, אך מפני שיש לשון יותר פשוט בתורה, עיין מש"כ בזה בפרשה שמיני י' ו' ובס"פ אחרי. ובענין כלל דרשה זו עיין מש"כ לקמן בפרשה קרח (י"ח ג').}} [רמב"ם פ"ג ה"ז מכלי המקדש]. | |||
== כ == | |||
'''ולא יבאו לראות וגו׳. ''' תניא, הגונב את הקסוה קנאים פוגעין בו, מאי קסוה, אמר רב יהודה – כלי שרת, וכן הוא אומר (פ' ז') ואת קשות הנסך {{תוספת|יד|דריש קסוה – קשות, בשוי המלה בקירוב.}}, והיכי רמיזא, דכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו {{תוספת|טו|כבלע הוא ל' גניבה, שמבליעין ומחביאין, או מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ׳:ט״ו), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיהו נ״א:מ״ד), ורמז בעלמא הוא דחייב מיתה הוא, ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלוים כתיב, שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות, כמו שכתוב (פסוק ה') ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות, וע"ע בנמוקי רמב"ן כאן.}}. (סנהדרין פ"א ב'). | |||
== כה == | |||
''' | '''מכסהו ומכסה התחש. ''' מקיש מכסה עליון למכסה תחתון, מה תחתון קרוי אוהל לטומאה אף עליון קרוי אוהל לטומאה {{תוספת|טז|הנה במשנה כאן מבואר דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והיינו דבכלל דיני טומאת אהלים, דאע"פ דכל מה שבאוהל עם המת טמא אבל האוהל עצמו אם הוא קבוע בארץ טהור, אם לא שנעשה האוהל מפשתן שאז אפילו אם קבוע בארץ טמא וצריך הזאה וטבילה, דילפינן כן בגז"ש אהל אהל ממשכן דכתיב בטומאת מת (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב (פ' פקודי) ויפרוש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ופריך בגמרא ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, כלומר וא"כ אף של עץ יקרא אהל, ומשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן קרוי משכן [כגון עשר יריעות שש משזר] ואין קרשים קרוים משכן, ופריך אלא מעתה ועשית מכסה לאהל ה"נ מכסה לא אקרי אהל, ר"ל דמכסה עורות לאו אהל הוא ולא מקבל טומאה, ומשני שאני התם דהדר אהדרי' קרא, דכתיב ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל, ר"ל מה תחתון דהיינו עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן, דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב, מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ומלמעלה מהן מכסה העורות, אף עליון, היינו הא דכתיב מכסהו ומכסה התחש אשר עליו דהיינו כסוי עורות ג"כ נקרא אהל ומקבל טומאה. זה הוא הבאור הנוגע לדרשה זו, ומה שנוגע עוד לדרשה זו ודין זה מבואר אצלנו בפ' תרומה ובפ' חקת.}} [שבח כ"ח א׳]. | ||
== מז == | == מז == | ||
''' | '''לעבד עבדת עבדה. ''' תניא, מניין לעיקר שירת לוים מן התורה, אמר בלווטי אמר ר׳ יוחנן, כתיב לעבוד עבודת עבודה, איזו היא עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה {{תוספת|יז|שירה צריכה עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן, כדכתיב בפ' בהעלותך ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ובסוגיא כאן באו עוד כמה דרשות לחיוב שירה בלוים, וכולן דרשות אגדות. וע' משכ"ל (ז' ט') מענין דרשה זו.}}. (ערכין י"א א׳). | ||
| שורה 74: | שורה 70: | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
{{הערות תורה תמימה}} | {{הערות תורה תמימה}} | ||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
גרסה אחרונה מ־11:19, 1 באוגוסט 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
במדבר ד
ג[עריכה]
מבן שלשים שנה. ולהלן הוא אומר (פ׳ בהעלותך) מבן חמש ועשרים שנה, הא כיצד, כ"ה ללימוד ושלשים לעבודה [א], מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה [ב]. (חולין כ"ד א׳).
ז[עריכה]
ולחם התמיד עליו יהיה. מכאן ללחם הפנים שאינו נפסל במסעות משום יציאה חוץ למחנה [ג]. (מנחות צ"ה א׳).
יב[עריכה]
אשר ישרתו בם. תנא דבי ר׳ ישמעאל, את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש, שני כלים ושירות אחת, מלמד שאם הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם כשר, מאי טעמא, דרך שירות בכך [ד]. (יומא נ"ח א׳).
אשר ישרתו בם בקדש. תניא, כל הכלים שעשה משה במדבר משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מקדשתן, מאי טעמא, דאמר קרא ואת כל כלי הקודש אשר ישרתו בם בקודש, הכתוב תלאן בשירות [ה]. (סנהדרין ט"ז ב׳).
אשר ישרתו בם בקדש. מכאן שאין כלי שרת נוהגין בבמה [ו]. (זבחים קי"ט ב׳).
יג[עריכה]
ודשנו את המזבח. תניא, ר׳ יהודה אומר, מהו ודשנו את המזבח – זירוון, כמה דתימר (פ' האזינו) ואכל ושבע ודשן [ז]. (ירושלמי יומא פ"ד ה"ו).
טו[עריכה]
משא בני קהת. תניא, א"ר אלעזר, המוציא משא בשבת למעלה מעשרה טפחים חייב [ח] שכן משא בני קהת, ומשא בני קהת מנלן, ילפינן מארון, דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה, וגמירי, דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלרע, ואשתכח דלמעלה מעשרה הוי קאי [ט]. (שבת צ"ב א׳).
טז[עריכה]
ופקדת אלעזר וגו׳. המוציא בשבת בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב, שכן משא בני קהת [י], דכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו, וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, ושמן המשחה היכן היה נתון, כמין צלוחית קטנה היתה לו באפונדתו [י"א]. (ירושלמי שבת פ"י ה"ג).
יח[עריכה]
אל הכריתו וגו׳. תניא, המת לחמשים שנה זו מיתת כרת, דכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וזאת עשו להם וחיו, עשו להם דבר של הקנה שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, וכתיב (פ׳ כ׳) ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו, וכתיב (פ׳ בהעלותך) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה [י"ב]. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"א).
יט[עריכה]
איש איש על עבדתו. מכאן שאינו נכנס לעבודה עד שיגדל ויהיה לאיש [י"ג] [רמב"ם פ"ג ה"ז מכלי המקדש].
כ[עריכה]
ולא יבאו לראות וגו׳. תניא, הגונב את הקסוה קנאים פוגעין בו, מאי קסוה, אמר רב יהודה – כלי שרת, וכן הוא אומר (פ' ז') ואת קשות הנסך [י"ד], והיכי רמיזא, דכתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו [ט"ו]. (סנהדרין פ"א ב').
כה[עריכה]
מכסהו ומכסה התחש. מקיש מכסה עליון למכסה תחתון, מה תחתון קרוי אוהל לטומאה אף עליון קרוי אוהל לטומאה [ט"ז] [שבח כ"ח א׳].
מז[עריכה]
לעבד עבדת עבדה. תניא, מניין לעיקר שירת לוים מן התורה, אמר בלווטי אמר ר׳ יוחנן, כתיב לעבוד עבודת עבודה, איזו היא עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה [י"ז]. (ערכין י"א א׳).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ נראה דסמך לדרוש ולחלק כן על שנוי לשון הכתובים בענין זה, דכאן כתיב מבן שלשים שנה וגו' לעשות מלאכה באהל מועד, וכ"כ ריש פרשה נשא (פ' כ"ג) מבן שלשים שנה וגו' לעבוד עבודה באהל מועד, וכן שם בפסוק ל', ובבן כ"ה שנה כתיב בפרשה בהעלותך יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. מזה מבואר שבן שלשים שנה יש לו חיוב וחלק בגוף מלאכת ועבודת אוה"מ, אבל בן כ"ה שנה הוא רק צבא בעבודה שעובדים אחרים והוא רואה ומתבונן ולומד.
- ↑ דמסתמא לא נתנה התורה אלו החמשה שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, וא"כ מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים בלמודו שוב אינו רואה. וי"ל עפ"י זה טעם הדבר שחלק התנא בפ"ה דאבות בין כל ערך וחלוקת הלמודים משך חמש שנים, כמו שאמרו בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן ט"ו לגמרא, והיינו שמי שאין רואה ברכה במקרא כשהוא עדיין בן תשע עדיין צריך לטפל עמו שנה אחת בלמוד זה דעדיין יש תקוה, וכן בשיעורים שלהלאה. ועיין ברמב"ן פ' בהעלותך ח' כ"ד כתב בענין דרשה זו וז"ל, אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי, ר' נתן אומר כתוב אחד אומר וכו', ולא אדע מה אידון בדבריו אלה, כי הלא לפנינו סתמא דגמ' היא כאן, וגם בספרי שם בלשון סתמא נשנית וצ"ע.
- ↑ ר"ל כשנוסעין ישראל במדבר ומפרקין המשכן ונושאין השולחן עם הלחם, אע"פ שיצא הלחם חוץ לקלעים אינו נפסל משום יציאה חוץ למחנה. והנה לעיל בפ' ב' פסוק י"ז באה דרשה הפוכה מזו, והיינו שנפסל במסעות, וביארנו שם דאיירי במקרים שונים, ושתי הדרשות צודקות, יעוי"ש וצרף לכאן.
- ↑ לא נתבאר מהיכא משמע ליה לדרוש מלשון פסוק זה שני כלים ושירות אחת. ואולי דקדקו חז"ל שינוי לשון דכאן כתיב אשר ישרתו בם, ובפרשה הקודמת פ' ל"א ולעיל בפרשה זו פ' ט' ולהלן פ' י"ד בכולם כתיב אשר ישרתו בהם, ואע"פ דלכאורה אין חילוק בין לשון בם לבהם, אך חז"ל בעומק עיונם בסגולת לשון הקודש מצאו מקום להרגיש ולדרוש שינוי לשון זה, ודרשו דבהם משמע כמו עמהם או אתם, ולשון זה אינו מורה על פרטי השימוש איך נעשית, אלא שרק שהם משמשים כפי הדין והצורך, כל אחת ביחוד, משא"כ הלשון בם הוי כמו בתוכם, ולכן מדכתיב כאן כלי השרת אשר ישרתו בם, משמע אשר ישרתו בתוכם. ולכאורה הלא בתוך הכלי אין שורתין רק באחת ולא בשתים וא"כ הול"ל בהם, לכן דרשו שני כלים ושירות אחת, ר"ל בא לרמז שמותר לשמש שירות אחת בשני כלים, וכמו שצייר שהניח מזרק בתוך מזרק. גם י"ל דדייקו הנקוד במלה כלי, בציר"י הלמ"ד, ובעלמא כתיב בחיר"ק, כל כלי זהב, מכל כלי עץ, כל כלי חרש, כל כלי העור, כל כלי מעשה (פ' מטות) ועוד הרבה, כולם בחיר"ק, ורק כאן כתיב בציר"י המורה על לשון רבים, ולכן דריש מה שדריש. – וגם י"ל דמדייק מדלא כתיב כלי השרתות, דהיה משמע שתי שירות. – ועיין בסוגיא כאן דמדרשה זו ילפינן דמין במינו אינו חוצץ כמו ששני אלה הכלים אינם חוצצים כשהם זה בתוך זה והוא אוחז בחיצונה והדם בפנימי, ונ"מ בזה לענין כמה דינים, כמו לענין לולב שאם כרך עלה של לולב על ידו ואחז הלולב אינו חוצץ, וכן אם הניח קציצת תפילין של יד על הרצועה אינו חוצץ, ועוד כהנה.
- ↑ ר"ל בזמנם קדשתן המשיחה בשמן המשחה, וכדכתיב (פ' נשא) וימשחם ויקדש אותם, והם קדשו את הנכנס לתוכו, ולדורות נתקדשו ע"י שנשתמשו בהם במקדש. ובטעם הדרשה פירש"י דמדייק מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות, עכ"ל. וגם י"ל דמדייק מיתור המלה בקודש, דמהיכי תיתא הו"א ששרתו בם בחול, אלא בא לרמז שקדושתם תלויה בשירותם ובעבודתם כמבואר, וע"ע מש"כ בפ' נשא (ז' א').
- ↑ היינו בבמה קטנה שכל יחיד עושה לעצמו בחצרו וגינתו להקריב עליו כל קרבנותיו [בשעת היתר הבמות, דהיינו קודם בנין הבית בשילה, ואחר שנחרבה שילה בימי עלי – קודם שנבנה המקדש בירושלים], אבל בבמה גדולה דהיינו במת צבור שהיה בנוב וגבעון קודם שנבנה המקדש היו גם כלי שרת. וטעם דרשה זו בכלל הוא משום דבבמת יחיד לא היתה השכינה שורה ואין זה נקרא בקודש. וכה"ג היו חסרים עוד כמה ענינים בבמה באלה דכתיב בהו לפני ה' כמו סמיכת קרבנות ושחיטת כהן ותנופה והגשה ובגדי שרת ועוד, כמו שביארנו בס' ויקרא.
- ↑ ר"ל דאין הפי' ודשנו דישון הנהוג במזבח, אלא שישימו עליו דברים דשנים כדי שיתקיים האש משום המצוה דאש תמיד תוקד על המזבח, ור' שמעון סבר דהפי' ודשנו – דשן פשוט, וס"ל כן משום דלדעתיה לא היה נוהג במסעות המצוה דאש תמיד, משום דכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד, ואם היה אש תמיד היה נשרף הבגד, ור"י סבר דהיו כופין כלי נחושת ועליה היו פורשין הבגד, וקבענו כדעתיה דר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש, ועוד ביארנו מענין זה בר"פ צו.
- ↑ אין ר"ל שמעבירו על כתיפו דבזה לא חידש מידי, דכן מבואר במשנה כאן וכבדרשה הבאה, אלא ר"ל שמעבירו באויר בידו ואינו על כתיפו וגבוה מן הארץ עשרה טפחים. והא דתנן במשנה שבת ק' א' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מע רה כזורק באויר, אלמא אין למעלה מעשרה רה"ר, הוא דוקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת כדמפרש.
- ↑ דמכתף אדם עד לארץ ג' אמות, כמ"ש בתרגום מגילת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כולהו וראשיהון היו קטועין, ואפי' אין גובהן של לוים אלא ג' אמות הרי י"ח טפחים, וארון אינו תלוי למטה מכתפיהון אלא ו' טפחים ושני שלישי טפח, ואשתכח דגבוה י' ויותר.
- ↑ ר"ל אף שאין ממנהג העולם לישא בשמאלו ובחיקו או על כתיפו, מ"מ כיון דמצינו שכן משא בני קהת כדמפרש, לכן חייב חטאת.
- ↑ באזור שחוגרין בו המתנים, והיינו בתוך חיקו. ועיין ברש"י ורע"ב כאן שהבינו דהלשון שכן משא בני קהת בא לראיה רק על ההוצאה בכתף, כי הביאו הפסוק דפ' נשא (ז' ט') דכתיב בני קהת בכתף ישאו וס"ל דשמאל וחיק הוא אורח ארעא, וכ"כ מפורש הרמב"ם פי"ב ה"ב משבת, אבל לפי המבואר כאן בירושלמי נראה שהראיה היא על כל אופני ההוצאה שחשיב בזה, משום דאם היתה הראיה רק על כתף הו"ל להביא רק הפסוק בכתף ישאו, ולא ביאור כל הענין בפרט כמבואר. והנה רש"י במשנה כאן (צ"ב א') מביא ירושלמי זה בל"א, וכפי הנראה כונתו ג"כ דלפי"ז שכן משא בני קהת קאי על כל האופנים.
- ↑ ר"ל לפי שבחמשים שנה היא מיתת כרת, לכן יעשה להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודחם שהוא עד בן חמשים שנה. ועיין עוד בירושלמי כאן הביאו עוד ראיה דכרת הוי בן חמשים שנה מהא דכתיב בתהלים צ' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, דל עשרין שנין דלא איענוש עלייהו נשתיירו חמשים, ע"כ. וכתבו על זה התוס' במו"ק כ"ח א' וז"ל, ותימא, דהא משמע בשמעתין דבחמשין משנולד קאמר, ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם, עכ"ל. ונראה באור הלשון לאחר שנתחייב כרת – לאחר שיעור השנים שנתחייב כרת דהיינו לאחר עשרים שנה שאז הוא בן עונשים, כמבואר שבת פ"ט א', או דט"ס הוא וצ"ל לאחר שנות כ' ואשתרבובי המלות והאותיות, וכונת דבריהם, דקשה לומר דשיעור כרת הוא כראיה שניה של הירושלמי בבן חמשים לאחר שנות כ' דהיינו בבן שבעים, דהא זה הוי מיתת כל אדם. אמנם י"ל בכונת הירושלמי, דבאמת הוי שיעור כרת בבן חמשים משנולד, ורק נותן סימן לדבר מפסוק זה דהוא סימן יותר קל לזכור מפסוק זה שלפנינו, וכמו שרגילים חז"ל לעשות סימנים וציונים לכלללים ומספרים ע"ד מ"ש עשה ציונים לתורה (עירובין כ"א ב') אף שאינו מצומצם ממש, וע"ע מש"כ בענין זה בפרשה אמור (כ"ב ט') ובפרשה דברים (א' ל"ה). והנה כ"ז כתבנו לפי גי' התוס' בירושלמי, אבל באמת נראה דהנוסחא בירושלמי שהביאו מוטעת היא והנוסחא האמתית היא כמו שהוא בירושלמי אשר לפנינו וזאת היא, צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת לחמשים מת בהכרת, וכונת הירושלמי לסיפיה דקרא ואם בגבורות שמונים שנה צא מהן כ' וישארו ס', והפעל הכרת יאמר לא רק על כריתות חלק קטן מהכל כי אם גם על הכריתה לשנים חלקים שוים וכמו העגל אשר כרתו לשנים (ירמיה ל"ד י"ח) והחצי של ס' הוא שלשים ועם העשרים הן חמשים, והוא פשוט.
- ↑ היינו לדורות, שאז אין הלוים פסולים בשנים כפי שיתבאר לפנינו ר"פ בהעלותך, אבל במדבר לא היו כשרים פחות מבן שלשים שנה כפי שיתבאר שם, ועיין מש"כ שם בכלל הנוגע לדין ודרשה זו. – ועיין ברמב"ם פ"ג ה"י מכלי המקדש כתב שמוזהרין הלוים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר [כי מבואר בד"ה א' ט' שהיו משפחות לוים מיוחדות על השירה ומשפחות מיוחדות על שמירת השערים] שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו, עכ"ל. והנה לא מצינו בתלמוד ובספרי סמך לדבר זה מפסוק זה, ותמיהני שלא הביא הדרשה מערכין י"א ב' נקטינן משורר ששיער חייב מיתה, דכתיב והזר הקרב יומת, מאי זר אילימא זר ממש והכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה. אמנם כבר כתבנו והוכחנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דין מקובל בגמ' על לשון התורה שבאותו ענין או קרוב לו, אף שבגמ' אמרו דרשה אחרת, אך מפני שיש לשון יותר פשוט בתורה, עיין מש"כ בזה בפרשה שמיני י' ו' ובס"פ אחרי. ובענין כלל דרשה זו עיין מש"כ לקמן בפרשה קרח (י"ח ג').
- ↑ דריש קסוה – קשות, בשוי המלה בקירוב.
- ↑ כבלע הוא ל' גניבה, שמבליעין ומחביאין, או מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ׳:ט״ו), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיהו נ״א:מ״ד), ורמז בעלמא הוא דחייב מיתה הוא, ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלוים כתיב, שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות, כמו שכתוב (פסוק ה') ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות, וע"ע בנמוקי רמב"ן כאן.
- ↑ הנה במשנה כאן מבואר דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והיינו דבכלל דיני טומאת אהלים, דאע"פ דכל מה שבאוהל עם המת טמא אבל האוהל עצמו אם הוא קבוע בארץ טהור, אם לא שנעשה האוהל מפשתן שאז אפילו אם קבוע בארץ טמא וצריך הזאה וטבילה, דילפינן כן בגז"ש אהל אהל ממשכן דכתיב בטומאת מת (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב (פ' פקודי) ויפרוש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ופריך בגמרא ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, כלומר וא"כ אף של עץ יקרא אהל, ומשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן קרוי משכן [כגון עשר יריעות שש משזר] ואין קרשים קרוים משכן, ופריך אלא מעתה ועשית מכסה לאהל ה"נ מכסה לא אקרי אהל, ר"ל דמכסה עורות לאו אהל הוא ולא מקבל טומאה, ומשני שאני התם דהדר אהדרי' קרא, דכתיב ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל, ר"ל מה תחתון דהיינו עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן, דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב, מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ומלמעלה מהן מכסה העורות, אף עליון, היינו הא דכתיב מכסהו ומכסה התחש אשר עליו דהיינו כסוי עורות ג"כ נקרא אהל ומקבל טומאה. זה הוא הבאור הנוגע לדרשה זו, ומה שנוגע עוד לדרשה זו ודין זה מבואר אצלנו בפ' תרומה ובפ' חקת.
- ↑ שירה צריכה עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן, כדכתיב בפ' בהעלותך ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ובסוגיא כאן באו עוד כמה דרשות לחיוב שירה בלוים, וכולן דרשות אגדות. וע' משכ"ל (ז' ט') מענין דרשה זו.