ידי אליהו/תיקון ק

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

ידי אליהו - תיקון ק
(רמב"ם ריש פ"ט מהל' מעשר)

ק בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה וכו' לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים וכו' והתקינו שלא יהיה אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה ומעשר שני שאין בזה הפסד שהרי וכו' [רמב"ם הל' מעשר פ"ט ה"א]:

הכי איתא בפרק בתרא דסוטה (מז:) ובשלהי מעשר שני (פ"ה משנה ט"ו) יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר וכו' ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי ואמרו בגמרא וגזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ושני מקצתם מעשרין ומקצתם אין מעשרין אמר להם בני בואו ואומר לכם כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה עמד והתקין להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהם מעשר ראשון ומעשר שני מעשר ראשון מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחברו עליו הראיה ע"כ ונמצא דשתי תקנות תיקן חד דגזר על הדמאי שלא יהיה עם הארץ נאמן על המעשרות ותיקן גם כן שלא יפרישו ממנו אלא תרומת מעשר ומעשר שני והיינו ממש דברי רבינו וכולה חדא תקנה היא שהרי היה המתקן אחד ובזמן אחד:

וממה שכתב רבינו בדין ה' כיצד מעשרין את הדמאי וכו' ואומר זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו משמע שאינו צריך להפריש אלא בקריאת שם סגי ולמד כן ממשנה ראשונה דפרק ה' דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' ואע"פ שבגמרא אמרו שהתקין להם שהלוקח מעם הארץ מפריש מעשר ראשון ומעשר שני משמע ליה דלאו דוקא אלא דקריאת שם גם כן היינו הפרשתן:

ורש"י ז"ל כתב בפ"ק דיומא (ח: ד"ה הנחתומין) ומעשר ראשון ומעשר עני מפרישין אותו ואין נותנין ולא ידעתי למה כתב כן דממשנה הנזכרת משמע בהדיא דסגי בקריאת שם אלא אם נאמר דמפרישין דכתב רש"י ג"כ לאו דוקא. איך שיהיה איכא למידק דבשלמא לרבנן דפליגי ארבי מאיר בפרק ט' דיבמות (פה:) שאין במעשר איסור לזרים ניחא שתיקן להם בהפרשת מעשרות איסור לאו דאיכא בטבל טבול למעשרות כמו שאמר רב בפרק אלו הן הלוקין (מכות טז:) אכל טבל טבול למעשרות לוקה ומקרא דלא תוכל לאכול וכו' וכמו שכתב רש"י בפ"ק דיומא (ט. ד"ה המוציא) מכי אפרשיה ואפקעיה משום טבל אין בו אלא ספק גזל לויים ועניים ויאמר להם הביאו ראיה וכו' אבל לרבי מאיר דסבר דמעשר ראשון אסור לזרים מדאורייתא איך התיר להם אכילת ספק איסור דאורייתא ואף דאמר להם דהמוציא מחבירו עליו הראיה מ"מ נהי דהלויים והעניים אינם זוכים בדין משום המוציא מחברו עליו הראיה אבל איסור שבו להיכן אזל ומה ענין ממונא לאיסורא:

ואין להשיב מבכורות דהתם נמי אמרינן בכל ספק בכור המוציא מחברו עליו הראיה כדאיתא בבכורות (יח: במשנה) דהתם נמי לא הותר לו לאכילה אלא אמרו שכל ספק בכור ירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו כמו שכתב רבינו בהל' בכורות פ"ה דין ג' אבל הכא איך התיר לאכול ספק איסור דספיקא דאורייתא לחומרא והתשובה לזה דאפילו לרבי מאיר שאסור באכילה לזרים שאני דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הם כמו שאמרו בכמה מקומות בגמרא (שבת יג. וש"נ.) ויוחנן כהן גדול חשש למיעוטא שלא היו מעשרין ואף על פי שאמרו בסוטה (מח.) מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין לאו דוקא שהרי אמרו רוב עמי הארץ מעשרין אלא שחלק מה מהכל נקרא מקצת וכיון דרובא מעשרין התיר להן אכילתו דאזלינן בתר רובא דרובא דאורייתא ולא הוצרך להמוציא מחברו עליו הראיה אלא להצילם מתביעת הלויים והעניים:

ואין להקשות דאיך מפריש בעל הבית תרומת מעשר שהרי הלויים נצטוו בהפרשתה ובהפרשת בעל הבית אינה יוצאה מידי טיבלה דהוה ליה תורם שלא מדעת שכבר כתב רבינו בפ' ג' מהל' תרומות דין י"ב שיש לישראל להפריש תרומת מעשר וליתן לכהן וכו' ולמד כן ממשנה שנית דפרק ה' דדמאי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וכו' והאי מתני' בהכרח איירי במפריש מן הודאי שהרי אמר להפריש תרומה:

וראיתי למהרימ"ט ז"ל קרא תגר לאותם שקוראין שם למעשר ראשון ומפרישין ממנו תרומת מעשר וז"ל בראשונות סי' פ"ה ואותם שקוראין שם למעשר ראשון לבד ומפרישין ממנו תרומת מעשר חוששני להם מעון מיתה דהוה ליה תורם את שאינו שלו שהמעשר הזה משקרא לו שם שוב אינו שלו אלא של לוי הוא ואינו רשאי לתרום עד שיגיע לידו של לוי והוא יתרום או מי שיתן לו רשות והביא ראיה מסוף פרק כל הגט (גיטין ל:-לא.) דתניא אבא אלעזר בן גימל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר וכתב דרבנן פליגי עליה ולית להו הך היקשא וכרבנן קי"ל דתרומת מעשר אינה ניטלת באומד דתנן בפרק ד' דתרומות המונה משובח והמודד משובח וכו' אלמא פליגי עליה. ועוד הביא ראיה מהירושלמי דפליגי רבנן עליה וכו' והעלה הוא ז"ל דאין בעל הבית יכול להפריש תרומת מעשר כלל אלא הלוי. ואין להקשות לדבריו דמה לי אי פליגי רבנן עליה אתרומת מעשר שאינה נפרשת מאומד הרי אבא אלעזר תרתי קאמר כשם שתרומה גדולה ניטלת מאומד וכו' וכשם שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר ורבנן פליגי עליה אאומד שהרי צריך להפרישה כשיעור האמור בכתוב ואם כן אי אפשר שאיתקש לדבר זה אבל מודו רבנן דאיתקש לשיש לו רשות לתרום תרומת מעשר:

אלא ביאור ראייתו היא כן דאבא אלעזר לא אמר אלא דאיתקש לאומד ומחשבה והאי וכשם שיש רשות וכו' תלמודא קאמר לה כלומר כיון דלדידיה איתקש לדבר זה מינה דאיתקש לזה גם כן וכן הוא ג"כ במנחות פרק ה' (נד:) לענין עין יפה שהביא שם האי היקשא דאבא אלעזר כשם שתרומה גדולה וכו' ובתר הכי קאמר ומינה מה תרומה גדולה בעין יפה וכו' וא"כ כיון דרבנן פליגי אעיקר היקשא דלא איתקש כלל דהרי לדידהו תרומת מעשר אינה נפרשת מאומד אם כן כיון דעיקר ההיקש ליכא תו ליכא למילף רשות לבעל הבית לאפרושי תרומת מעשר זה הוא ביאור ראייתו ז"ל:

ותמהני על הרב ז"ל שהרי הוא חלוק בדין זה עם רבינו ז"ל שכתב בהדיא להפך סברתו זאת ואיך לא הביא דבריו אפילו כהדין תורמוסא שהרי בהדיא כתב רבינו בהלכות תרומות פרק ג' דין י"ב מצות תרומת מעשר שיפריש אותה בן לוי ממעשרו שנאמר וכי תקחו מאת בני ישראל את המעשר ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי וכו' ובפרק ג' מהלכות תרומות דין כ"ד כתב הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד מפריש אחד משלשה ושלשים ושליש ואומר וכו' הרי דמוקי לה למשנה ב' דפ"ה דדמאי בישראל המפריש הרי בהדיא דפסק כאבא אלעזר דיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר אף דרבנן פליגי עליה באומד שהרי בפ"ג דהלכות תרומות דין ה' כתב ג"כ רבינו שתרומת מעשר אין מפרישין אותה מאומד שהרי שיעורה מפורש בכתוב:

ואחר בקשת המחילה מהרב ז"ל בהכרח לפרש דעת רבינו דאע"ג דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דאבא אלעזר בתרומת מעשר שאינה נפרשת מאומד לא פליגי אלא אאומד משום שהרי שיעורה מפורש בכתוב כמו שכתב רבינו כלומר כיון שהכתוב נתן בה שיעורה מעשר מן המעשר לא פחות ולא יותר אי אפשר להפריש מאומד דאי אפשר לצמצם ולא מצינן לאוקומי הקישא במילתא דהוי נגד הכתוב אבל לעולם סברי רבנן דאתא הקישא למחשבה דמה תרומה גדולה במחשבה אף תרומת מעשר נפרשת במחשבה שהרי מקרא דונחשב בדידיה כתיב וקרא גופיה מקיש לה לתרומה גדולה לענין מחשבה כמו שכתבו התוס' בפרק כל הגט {{לא. ד"ה כך}} וכן כתב רבינו בפ"ד מהלכות תרומות דין י"ו המפריש תרומה במחשבתו הרי זו תרומה שנאמר ונחשב לכם וכו' ופשיטא דמינה לתרומת מעשר שנפרשת במחשבה דלא אלימא מתרומה גדולה דבשלמא לענין אומד אלימא משום דנתן לה הכתוב שיעור ולכן לא הוצרך רבינו לבאר זה בתרומת מעשר לפשיטות הדבר. ובפרק האיש מקדש דף מ"א (ע"ב) פריך מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה ואיירי שם בתרומת מעשר יעויין שם וא"כ כיון דרבנן מודו דאתא קרא להיקשא דמחשבה אם כן שפיר אמרינן נמי דמינה דאיתקש ג"כ לכשם שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כן יש לו רשות לתרום תרומת מעשר ואזלא לה ראית מהרימ"ט ז"ל ממאי דקי"ל כרבנן בדינא דאומד. ולפי זה פסק רבינו כאבא אלעזר מכמה טעמי אי משום דסתם מתני' דדמאי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וכו' בהכרח אתייא כותיה וכמו שכתב הר"ש ז"ל ואי משום דבכמה דוכתי מייתי לה תלמודא בלי שום חולק ויתר על זה דבפרק ה' דמנחות דף נ"ד מוקי מתני' דתורמין תאנים על הגרוגרות דאתייא כותיה ובפרק כל הגט נמי מוקי לברייתא דבן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא וכו' כותיה ובבכורות (נח:) נמי מוקי לר' יוסי ברבי יאודה דאמר מעשר דאתי כותיה ובמסכת ביצה דף י"ג מוקי ג"כ למתני' דמי שהיו לו חבילי תילתן של טבל דכותש ומחשב דאתיא כותיה מכל הני משמע דהאי הקישא דאבא אלעזר הלכתא היא אלא דרבנן פליגי עליה דלא אתא הקישא לאומד אלא למחשבה ולכן פסק כרבנן בתרומת מעשר שאינה ניטלת באומד דפליגי עליה ופסק כאבא אלעזר ביש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר דלא פליגי רבנן עליה:

ועל פי דעתו זה ניחא מה שכתב בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות דין כ' אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה וכו' ומשמעות ועדין לא הפריש ממנו מעשרות היינו מעשר ראשון ושני ואיך דבר זה ניטלה ממנו תרומת מעשר ומעשר גופיה לא הופרש והרי אינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר כמו שכתב בפ"ט מהל' מעשר אלא שלזה דקדק שם לכתוב לכתחלה שאם הפריש תרומת מעשר קודם המעשר בדיעבד תרומתו תרומה:

ולא היה מציאות לדין זה אם לא היה רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר שאם לא כן היה תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה:

וגם מרן ביו"ד סי' של"א הביא דברי סמ"ג שכתב ואין בטבל זה מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר ע"כ והקשה מרן לדבריו מסוגיא זאת דפרק יש מותרות דמסיק אי מהתם הוה אמינא ללאו אבל למיתה לא קמ"ל ותמהתי שהקשה זה לסמ"ג ולא הקשה זה לרבינו בהלכות מאכלות אסורות, איך שיהיה תפיסה גדולה היא על רבינו מסוגיא זו דיבמות שהיא להיפך דעתו מכל וכל:

והנה הגאון מהרימ"ט ז"ל בסי' כ"ד הביא לשון רבינו זה והקושיא שהקשה עליו מרן ז"ל וחתר לישב סוגיא זאת דיבמות שתהיה מסכמת לדעת רבינו ותורף דבריו שלא נאמר שם מה תרומה טובלת אלא למעשר גופיה שטובל קודם הפרשתו כמו לאחר הפרשתו והאריך בישוב זה כמו שיעויין שם ואין צורך לכפול הדברים ובסוף דבריו כתב שיש להביא ראיה לדעת רבינו שבמעשרות אין בהם חיוב מיתה מדמפקינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) טבל שבמיתה מגזירה שוה דחילול חילול מתרומה ופרכינן ונילף כרת מגזירה שוה דחילול חילול מנותר ומשני מסתברא מתרומה אית לן למילף שכן תרומה אלמא לא ילפינן בההיא גזירה שוה אלא טבול לתרומה ולתרומת מעשר אבל לא למעשרות שאין עליהם שם תרומה כלל עכ"ד:

ואחר התאבק בעפר מקום משכבו הנה זו ראיה חלושה כי כמו דילפינן טבל טבול בתרומה שהוא במיתה מחילול חילול כמו כן ילפינן טבל טבול למעשר דאפקיה קרא בלשון תרומה ואת מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה והיינו תרומה מתרומה ושפיר יליף מיתה לאוכל את הטבל דהיינו כל מין טבל בין טבול לתרומה בין טבול למעשרות דאפקיה קרא בלשון תרומה ואיך כתב הרב אבל לא למעשרות שאין עליהן שם תרומה כלל הרי יש עליהן שם תרומה שזה הוא עיקר הלימוד דאפקיה קרא בלשון תרומה לתת לו דין תרומה:

עוד הביא הרב ז"ל ראיה עצומה שבמעשרות אין בהם דין מיתה מדבעי רבא בפרק התודה (מנחות עז:) תרומת לחמי תודה חייבים עליה מיתה וחומש או לא כיון דאיתקש לתרומת מעשר כתרומת מעשר דמי או דלמא בו וחמישיתו מיעט וסלקא בתיקו פי' מדכתיב בתרומת מעשר ומתו בו משמע בו ולא באחר וחמישיתו ולא באחר א"כ מינה דרשינן שלא יהא מיתה במעשרות מדכתיב בתרומת מעשר בו ולא באחר טבל אחר עכ"ד:

---

---

שולי הגליון

---

---