שו"ת רדב"ז/ז/כח

שו"ת רדב"ז ‏ ז כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת   חלק ז - סימן כח   רדב"ז

שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין ג' יהודים שנהרגו בין בילוגראדו ובין בודון אם נשותיהם מותרות לינשא אם לאו ואמרת שנפל מחלוקת בין חכמי סאליניקו יצ"ו בזה ושדעתך לאסור וכתבת ראיות לומר דלית מששא בהאי סהדותא והראת לזה פנים כפי עיונך אבל מדברי המתירים וראיותיהם לא כתבת דבר ויפה עשית כי חי נפשי אפי' שלא היה נמצא שום ספר מתוך קונטריס מעכ"ת הייתי מתיר העגונות האלה ויהיה חלקי עם המתירין ולפיכך צריך אני להאריך בראיות להתיר ולדחות ראיותיך אשר כתבת לאסור בדרך משא ומתן שמימי לא אמרתי קבלו דעתי ואע"פ שלעולם דרכי לבא בקצרה לברר הדברים היטב אבוא בארוכה וזה נוסח העדיות בא לפנינו ר' צבי והעיד בפ"ע ח"מ איך עבר מפה בחור אחד בשם יצחק בר שמשון מדרי בודאן והגיד לי על דבר איך רגלי אחד א"ל לבחור הנז' יצחק שאותו הרגלי עצמו יצא עם חבריו רגלים אחרים תוך ספינה אחת שקורין אותו בלשון ישמעאל נאסטו יצא הוא וחבירו תוך הספינה הנז' מתוך פה העיר בלוגראדו ללכת בדרך בודון וכנסעם מפה העיר הנז' נתחברו עמהם שלשה יהודים והלכו אתם והיה בלכתם עמהם ויחשבו עליהם רעות בלבבם ויתנכלו עליהם להמיתם לומר שיש להם ממון רב ונכנסו בדמיהם ואח"כ פשטו את כתנתם אשר עליהם ולא נמצא אתם עד אלפים לבנים פחות או יותר והגיד הרגלי הנז' ליצחק הנז' לפי עדות רבי צבי הנז' כי אם היו יודעים הוא וחביריו שאין להם ממון רב כי מעולם לא היו נושאים ידיהם מטוב עד רע להכותם ולהרוג שלשה יהודים על לא חמס כי חשבו שהיו סוחרים גדולים כי זאת היתה הכוונה כי הושמו דמים בחיקם ע"כ עדות ר' צבי בר אליקים הנז' שכך שמע מפי הבחור יצחק הנזכר שהעיד כדברים האלה מפי הרגלי וכה"ר חיים במה"ר פנחס העיד בפ"ע ח"מ איך הוא היה עובר כנגד הקארוסארה שיש פה העיר והיתה השמועה גדולה תוך פה העיר בלוגראדו איך באו ליסטים על ג' ספינות ומהם נהרגו ומהם נמלטו ובעוברו הר' חיים הנז' כנגד השער הנז' ראה ישמעאלים שואלים זה לזה ובתוכם רגלים מבאי בודון שהיו יושבים על מושבי הקרוסארה הנז' בפתח ושאל הנבון הר' חיים הנז' לרגלים הבאים מבודון אם אמת אתם הבאים מה ששמעתי אומרים שבאו לסטים על שלש ספינות ותפסום והרגום ולא שאל בהם יותר מזה והשיבוהו אמת שבאו לסטים על ספינה ג' מרגליים והיו עמהם ג' יהודים שיצאו מפה בלוגראדו תוך ספינתם והג' יהודים נהרגו אמת ואמת לזה אין ספק כי ירדו מהספינה ללקוט ענבים תוך הכרמים שהיו על הדרך ושמה באו עליהם הליסטים ומשם מי נהרג ומי נמלט מהרגליים אבל היהודים נהרגו שלשתם ה' ינקום דמם ולפי תומם אמרו אותם הרגליים להנבון ה"ר חיים הנזכר נהרגו ג' יהודים על לא שאל להם בעבורם כי לא שאל רק סתם בעד הספינות וכך אמרו לו מאליהם ומעצמם שהג' יהודים נהרגו ומקצת הרגליים נהרגו ומקצת נמלטו והפלטים הרה נסו לדרכם למעלה מבודון על הארץ וזהו עדות הר' חיים הנז' שכך שמע מפי הרגליים הבאים הנז' והיה זה יום ה' ט' לכסלו שנת הש"ז פה בלוגראדו וקיים משה בר בנימין ז"ל יאודה בר דוד ז"ל מודה אני חיים בכ"ר פינחס במסירת הקולמוס ציוה לחתום הר' יוסף בכר יעקב הלוי. עוד בזה היום יום ה' בשבת ט' לכסלו שנת הש"ז לפרט בא לפנינו הר' דוד בר דוד והעיד גם הוא בפנינו עדים ח"מ איך שמע שהיו אומרים איך באו לסטים על ג' ספינות והנך אצל הרגליים הבאים מבאי בודון ושאל מאתם אם היה אמת ששלש ספינות נתפסו מלסטים ונהרגו והשיבו לו הרגליים מן הבאים אמת ואמת ובלשון ישמעאל טאין טאין הספינה האחת מהרגליים ההולכת מפה בלוגראדו וג' יהודים עמהם אותה הספינה לבדה קצת הרגליים נהרגו וקצת נמלטו והיהודים אמת ואמת נהרגו ברדתם על הדרך ללקוט ענבים מהכרמים ושמה נהרגו וכך שמע הר' דוד הנז' מפי הרגליים הבאים הנז' וזהו עדותו ביום הנז' וכתבנו וחתמנו פה בלוגראדו ושריר וקיים משה בנימין יאודה בר דוד ז"ל מודה אני דוד בר דוד במסירת הקולמוס צוה לחתום כר' יוסף בר יעקב הלוי מק"ק שלום במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא ב"ד כד אתו קדמנא סהדיא אלין צבי בר אליקים אשכנזי וה"ר חיים בכמוהר"ר פינחס והר' דוד בר' דוד ואסהידו על חתימת ידיהון ואשרנוהי וקימנוהי כדחזי וקיים יוסף בכ"ר יצחק נ"ע דיין. יוסף בכ"ר שלמה בינ"ה דיין יוסף בכ"ר דניאל בדון דיין. בפ"ע ח"מ אנחנו ק"ק בלוגראדו איך בא לפנינו עדות ברורה שנהרגו ג' יהודים תוך ספינת הרגלים כמו שיראה לעיני העדה ולכן אנחנו ק"ק יצ"ו הנז' מעידים עדות ברורה איך מאותו זמן יום רשום בתוך הכתב ט' באב יהפכהו ה' לששון ולא נהרגו שום איש אחד מתוך היהודים רק אל והג' יהודים הנזכרים שנהרגו ואנו מעידים על נשמתינו שהג' יהודים הנז' שהעידו בפנינו שנהרגו תוך הספינה מהרגליים כנראה בעיניכם הם אותם השלשה יהודים שיצאו מפה עם הרגליים הנז' יום ט' באב ונכנסו תוך הספינה מרגליים הנז' כנז' והם היו דוד ן' יוסף ערבתו ור' מנחם בר משה עזרא לוי ובחור ג' נער שכגיד לנו שהיה גיסו של מתתיא יוסף הקצב ושעמד בסופיאה עם גביר ואלו היו אותם שאנחנו יודעים בשפה ברורה שיצאו מפה בלוגראדו עם ספינת הרגליים וכתבנו וחתמנו היום יום ו' י"א לכסלו ש' הש"ז לפרט ושריר וקיים חיים בכר פנחס נ"ע. דוד בר דוד נ"ע. יוסף בכר דניאל באדון. משה בכר יעקב. יאודה בר דוד ז"ל. עכ"ל העדויות:

תשובה תחילה יש לדקדק. (א) אי הדרינן אאנפי דאיסורא משום חומרת אשת איש או אאנפי דשריותא משום עיגונה דאיתתיה. (ב) תו אי הדרינן אאנפי דשריותא אפי' אגופא דסהדותא או לא. תו אי פסקינן הילכת' כבתראי דלא בעו דלימא וקברתיו בגוי המסל"ת או כקמאי דבעו דלימא מת וקברתיו. (ד) תו אם הגוי יאמר הרגתי את פ' אם משיאין את אשתו על פיו או לא. (ה) תו אם ישראל מעיד מפי גוי המסג"ת נאמן או לא. ו) תו גוי המסל"ת ואיתיה קמן אי צריך לדיוקי סהדותא לברורי מילתא או לא. (ז) תו אי איכא מששא בהאי סהדותא כיון שאין מזכירין שמם ולא מכירים אותם. (ח) תו אי דמי נ"ד לשעת מלחמה או רעבון ואמר הגוי בדדמי או נא. (ט) תו אם יש הכחשה באלו העדויות או לא. י) תו אם יש לחוש דהנך אזיל לעלמא והני דאסהדי עליהו אחריני נינהו הרי לך י' דברים דאיכא לעיוני בהו בנ"ד ואע"ג דאכתי איכא דקדוקי אחריתי הכל יתבאר באר היטב אגררא דהני בס"ד. תנן בפ' האשה אין מעידין וכו' ואפי' ראוהו מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו וכו' נפל למים שאין להם סוף וכו' מהני מתניתא וממה דאתמר עליהו בגמ' משמע דאזלינן בתר אנפי דאיסורא משום חומרת א"א ולא מקלינן מידי משום עיגונא וגרסינן נמי בירושלמי ראוהו מגויד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחיה וצלוב אני אומר מטרונית עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נסים נעשו לו כדניאל וכו' אלמא חיישינן לחששות רחוקות ותלינן בכל דהו להחמיר ולא הדרינן אאנפי דשריותא ואילו התם משמע איפכא דתנן אפי' שמע מן התנוקות וכו' ותנן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין ע"פ בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' מכל הני מתניתא ומכל הנך עובדי דמייתי תלמודא עליהו משמע בהדיא דהדרינן בתר אנפי דשריותא ותלינן בכל דהו להקל משום עיגונא דאיתתא וצריך לתרץ דהנך מתניתא דלעיל ומה דאתמר עליהו כיון דליכא סהדי דמית משו"ה אזלינן בהו לחומרא אבל הנך מתניתא דאיכא סהדותא דמת מקלינן בסהדותא משום עיגונא דאיתתא ותלינן בכל דהו להקל ונאמר דקושטא קאמר דמית משום חומר שהחמרת עליה בסופה וטעמא דמילתא דכיון דספיקא נפל בגופה דעובדא מוקמינן ליה אחזקת חי אבל כשיש עדות מיהא דמית איתרע חזקת חיותיה והדרינן אאנפי דשריותא משום עיגונא דאיתתא תדע שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה וז"ל וכל אלו הדברים חוזרים אל עקר אחד והוא שאין מדקדקים בעדות אשה עגונא וכל המחמיר וחוקר בדברים אלו לא יפה עושה ואין רו"ח נוחה הימנו שעיקר תקנתם הקלו משום עיגונא דאיתתא עכ"ל ועדיין אכתוב לקמן השאלה והתשובה בע"ה. וז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה על מעשה אותו תלמיד שמו ר' אשר וכתב כל הנך עובדי שבתלמוד אח"כ כתב וז"ל מכל אלה המעשים יש לידע שהרבה הקילו חכמים בעדות אשה משום עיגונא כמעשה הראשון וכו' ולא הוזקקו ב"ד לחקור מן הנכרי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לו ושוב נתלוה אחר עמו עכ"ל ועיקר טעמו של דבר שמתוך חומר שהחמרת עליה בסוף הקלת עליה בתחלה משום דאשה דייקא ומינסבא וכ"כ בתשובה שלמעלה ממנה וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדין להתיר עכ"ל. וז"ל מוהר"י קולון ז"ל סי' קנ"א ברוך אתה כי תלך בדרך טובים רז"ל אשר כמה וכמה חשו לעיגונא דאיתתא וכמה קולות הקלו בה מפני טעם זה וכן הדורות הבאים אחריהם זה אח"ז חזרו בצדדין וצדדי צדדים בשריותא דאתתא כאשר בא בשאלה הזאת וגם אתה צדדת צדדין וטעמים נכוחים וישר כחך אריה עכ"ל. הרי אתה רואה בעיניך דכל חכם וכל מורה צריך לבקש צדדים להתר דהוי כמקום סכנה דאי לא סמכת אהני לא תשכח אחריני ותני ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירין ופירש"י ז"ל שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ואפשר דמהאי טעמא נמי איפסיקא הילכתא כמאן דאמר אין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה אע"ג דלפעמים אית בהו דיני נפשות וכל המבקש אומדנות ודקדוקים להחמיר ולאסור לעגן את האשה אין רו"ח נוחה הימנו:

ולענין אי הדרינן אאנפי דשריותא אפילו אגופא דסהדותא לכאורה הוה משמע לי למימר דלא מדגרסינן בפ' יש בכור ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים ומתרצינן שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ופרכינן ומי החמירו בה והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומתרצינן כי הקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן ואי בעית אימא יכיר יכירנו וכו' הרי לך דבתחילה לא אקילו רבנן אפי' היכא דאיכא סהדותא דעלה דמתני' קיימינן דקתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' וכ"כ במרדכי פרק בתרא דיבמות דבגופא של עדות לא מקלינן ומייתי האי דיש בכור ומייתי הך דירושלמי דכתיבנא לעיל וזה הלשון בעצמו כתב בהגהות במיימוני ואפשר שאחרים ג"כ כתבוהו וכלם טעם אחד להם. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דבגופא של עדות איכא תרי גווני חד היכא שהעדים מעידים שמצאוהו מת או נהרג כההיא מתני' דמייתינן מינה בפ' יש בכור או כההיא דמייתי במרדכי דראוהו מת אף על פני המים ועל זה גמגמו התם היאך נתן טביעות עין בכוונה בכי האי גוונא צריך לדקדק עליו היאך ראה אותו ואם הכיר אותו יפה או לא כי זה נקרא תחילתו של עדות כלומר בזמן שראה העדות ובהא לא מקלינן מידי וכ"נ מלשון רש"י ז"ל בפ' יש בכור וז"ל אבל בתחילת העדות דהיינו ראיית המת לא הקלו עד שיכירוהו יפה וזה הלשון עצמו הוא אשר כתבת בשם מוהר"ר ישראל ז"ל אלמא בהכרת המת הוא דלא מקלינן ובכל מקום שתמצא דלא מקלינן בגופא של עדות הכוונה הוא בזמן שבא להעיד על המת ואנו חוששין שמא לא הכירו יפה צריך לחקור עד שנדע הדבר בבירור דהא ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים ומסוגיא דאיתמר עלה ילפינן לה תדע שהרי כתבו לראיה את הירושלמי שכתבתי למעלה והתם איירי בעיקר העדות אם ודאי מת או שמא לא מת משמע דהיכא שמעידין שמצאו מת דמיא לכל הנך דראוהו מגויד או חיה אוכלת בו וכו' וכי היכי דהתם אזלינן לחומרא הכא נמי אזלינן לחומרא ומדקדקין בעדותו בד"א היכא דהעד בעצמו שראה איתיה קמן אבל אם הוא עד מפי עד או מפי נכרי מסל"ת אין מדקדקין עליו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק בתרא מהלכות גירושין אבל היכא דהנכרי המסל"ת שראהו שמת או שראה שהרגוהו או הרגתיו כנ"ד אין מדקדקין עליו לדעת היאך יודע עדות זה אם מפי השמועה או מפי הראיה ואין צריך לדקדק אם היה זה שמעיד עליו ארוך או קצר בחור או זקן ולא אחד מכל הדקדוקים כשאר העדויות הילכך בנ"ד אפי' שהיה הנכרי המסל"ת בפנינו לא היה צריך לחקור עליו אם הוא הרגם או אחרים הרגום אם בתוך הספינה או חוץ לספינה וכן כל כיוצא בזה בדברים אלו שכיון שהגידו שנהרגו אין צריך יותר וכן יש ללמוד מאותם המעשים שבתלמוד בסוף פרק בתרא דיבמות שהשיאו את נשותיהם ולא חקרו על עדויות כיצד ידעו שמתו וכן משמע בהדיא מלשון הרא"ש ז"ל שכתבתי למעלה. וא"ת בשלמא התם בעובדא דהרא"ש איכא סהדי שנתלוה זה היהודי עם הנכרי המעיד אבל בנ"ד ליכא סהדי. הא לא קשיא כלל שכל קהל בילוגראדו מעידים שלא נתלוו יהודים עם רגליים ונהרגו זולת אלו כאשר מבואר בכתבם בהדיא וכן משמע בהנהו עובדי דגמ' דהא לא פריש תלמודא אם יש עדים שנתלוה עמו או לא אלא מאי אית לך למימר שהיה הדבר ידוע להם שנתלוה זה היהודי עם זה הנכרי או ע"פ עדים או כגון שלא יצא יהודי אחר באותו זמן אלא זה וכן באידך עובדי כגון שהיו יודעים שלא יצאו בקולר זולת אלו וכן באידך עובדי ומשו"ה לא אשכח הרא"ש ז"ל צריכותא אלא בין רבים למעטים כמו שמפרש באותה תשובה. וכן יש להביא ראיה מתשובת הרמב"ם ז"ל וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ ויצא לישא וליתן בכפרים של עכו כמנהגו והפקיד כליו שם ולקח מהם מקצת והלך למכור בעיר אחרת המתין ג' ימים ולא בא אז הביא כליו לאשתו שאלוהו עליו אמר הלך ולא חזר לימים עברו יהודים מכפר עכו דרך שם אמרה להם נכרית א' לאן אתם הולכים א"ל לכפר פלוני א"ל לא תזוזו מכאן לכו וחזרו לבתיכם שמא יארע לכם כמו שאירע ליהודי א' שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני ויצאו אחריו והרגוהו שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתינו ועושה מלאכתינו כשהיה בעירו ובאו העדים לב"ד שבעכו והתירוה לינשא. תשובה אשה זו מותרת לינשא שזאת הנכרית מסיחה לפי תומה ואעפ"י שחזרו ושאלוה כמעשה בצוער עיר התמרים ואע"פ שלא הזכיר שמו ולא ידע אותו בשמו כמעשה בצידן ואנטוכיא וכל אלו הדברים חוזרים וכו' כדלעיל למדנו מתשובה זו שאין מדקדקים בעדות אשה עגונה אפי' בעדות עצמו כלומר בגופה של עדות שהרי ב"ד של עכו לא הצריכו לחזור ולשאול מהנכרים שהרי לא הלכה לה ממקומה אם ראתה כשהרגוהו או שמעה מפי אחרים או שמצאתו הרוג והכירתו או אמרה כן מפני שהלך ולא חזר אלא כיון שאמרה הרגוהו לא הצריך עוד והוא ז"ל הסכים למה שעשו ב"ד של עכו ואי קשיא לך האי סוגיא בפ' יש בכור הא תריצנא לה דהתם תחילת העדות והכא סוף העדות או נמי דלא ס"ל כהך תירוצא אלא כאידך יכיר יכירנו אי נמי דבנכרי המסל"ת אין מדקדקים עליו דלאו מתורת עדות מהימנינן לה וכ"ש בנ"ד שאומר אני הרגתי כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה:

עודלמדנו מתשובה זו שכל המחמיר ומדקדק בעדות אשה אין רוח חכמים נוחה הימנו. ועוד שלא יאמר קברתיו דלא בעינן שיאמר קברתיו שהרי הנכרי תלא אמרה קברתיו עוד למדנו דכיון דהתחילה להסיח לפי תומה אעפ"י שעיקר העדות אמרה ע"י שאלה הוי שפיר מסל"ת והכי איתא בשלהי יבמות מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וכו' בחזרתם אמרו לפונדקית איה חברינו ואמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ואמרינן עלה בגמרא מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית נכרית היתה ומסל"ת היתה זה מקלו תרמילו וכו' ואקשינן והא איה חברינו קאמרי לה ומשני כיון דחזתינהו בכתה וכתב עלה הריא"ף ז"ל שמעינן מינה וכו' ואיכא למידק עלה מה הוצרך הרב לומר האי ושמעינן מינה פשיטא דשמעינן מינה הכי דהא אפי' לא אמרה דבר אלא דבכתה חשבינן לה מסל"ת כ"ש היכא דהתחילה לספר מסל"ת ונ"ל דמשום דבהאי עובדא איכא כמה אמתלאות דקושטא קאמרה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו הו"א דמשום הני אומדני האמינוה אעפ"י שהגידה ע"פ שאלתם אבל בעלמא היכא דמסל"ת ולא אמר אמתלאות אימא לא נאמין עד שיהא מסל"ת מתחילה ועד סוף לכך הוצרך הרב לומר ושמעינן מינה וכו' שעיקר מה שהאמינוה מפני שבכתה כשראתה אותם מפני שאר אמתלאות ומעשה שהיה כך היה. הילכך בנ"ד אעפ"י שלא היה שם שום אתמלאה ולא אמרו אלא נהרגו בלבד הוי סגי כ"ש שכבר יש קצת אמתלאות כאשר אני עתיד לבאר בעז"ה. ואם תשאל ותאמר איך אתה סומך על שאלה זו והרי היא חולקת על מ"ש הרב ז"ל בפסק דמצריך בנכרי המסל"ת שיאמר מת וקברתיו ואילו במעשה באותה נכרית לא אמרה קברתיו. אין זו שאלה דמה שהצריך הרב לומר קברתיו ה"מ היכא דאין מכירו ולא הזכיר שמו אבל היכא דמזכיר שמו או מכירו כמעשה דאותה נכרית דאמרה מודעתינו ועושה מלאכתינו אין צריך לומר קברתיו. וכן דקדקתי מלשן הרב ז' ומן המעשיות שבאו בתלמוד דאילו בג' מעשיות אחרונות כתיב חבל על יהודי שהיה עמנו וכו' וכן ב' בני אדם שהיו אסורים בקולר או נושאים גמלים הוא המעשה של ס' בני אדם שהיו מהלכים בדרך ביתר לדעתי. וא"ת למה שינה הרב ז"ל הלשון וגמלים מאן דכר שמיהו. וי"ל שבא הרב ז"ל לתת צריכות להני עובדי לא מבעיא חבל על יהודי וכו' דפשיטא דכיון שהיו מכירים אותו שנתלוה עמהם דנאמן אלא אפי' שלא היו מכירין אותם מצד עצמם אלא ע"י שהיו אסורים בקולר אפ"ה נאמן ולא מבעיא זה דסוף סוף יש קצת סימן בהם שהיו אסורים בקולר אלא אפי' שלא הכיר אותם אלא ע"י שהיו נושאים גמלים שהוא סימן חוץ לעצמן נאמן שלא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל וסתם שיירא של ס' בני אדם יש עמהם גמלים ובתנאי שידענו שלא יצאו ס' בני אדם נושאים גמלים זולת אלו הילכך בהני תלת עובדי שלא היה הנכרי מכירם ולא מזכיר שמותם צ"ל קברתיו כלישנא דתלמודא ואילו בראש הפרק כתב הרב ז"ל כיצד היה הנכרי מסל"ת ואמר או לפלוני שמת וכו' אוי שהיה מסל"ת ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פ' שהיה הולך עמנו הרי בכל אלו מזכיר שמו ולפיכך לא הזכיר הרב כאן שיאמר קברתיו והיינו הנך עובדי קמאי שהוזכרו בגמרא מאן איכא בי חיואי שרוב חיואי וכו' לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא וכו' מאן איכא בי חסא וכו' הרי בכל הני מזכירו או מכירו ואינו אומר קברתיו וכ"כ בעל מ"מ והרי הוא כתוב לפניך (עי"ע) וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה אין בזה ספק אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכ"כ הוא בכיוצא בזה פ' אחרון מה' גירושין דכל שהוא מכירו אינו צריך לומר אלא מת בלבד וכו' טעמא דמילתא דיותר אדם בקי במי שמכירו מבמי שאין מכירו הילכך כל שאומר מת סגי אע"ג דלא אמר קברתיו ולא אמרינן בדדמי אמר אבל כשאינו מכירו אז חיישינן דאמר בדדמי אפי' שאין הדברים ברורים עד דאמר קברתיו עכ"ל. וכ"כ ריב"ש בתשובה וז"ל ואני איני חושד את הרמב"ם שיצריך שיאמר קברתיו בכל נכרי המסל"ת דהא בגמ' גבי מאן איכא בי חיואי לא אמר קברתיו אבל דעת הרמב"ם ז"ל כשאין הנכרי אומר איש פ' שאינו מזכירו בשמו צ"ל מת וקברתיו אבל באומר איש פ' מת חלילה לרב ז"ל שיצריך קברתיו עכ"ל ודברים פשוטים הם. אלא שראיתי אחרים נשתבשו בזה במעשה שאירע בקנדיא קרוב לנ"ד זה י' שנים וכתבתי אז בטעמו של דבר דבזמן אשר מזכיר את שמו או מכירו לא אמר בדדמי משום דאי אתי למחר לא מצי לאישתמוטי לומר אחר הוה אבל בשאינו מכירו ואינו מזכיר שמו אמר בדדמי ולא מירתת דאי אתי למחר מצי לאשתמוטי ולמימר על אחרינא אמינא וטעם זה קלסוהו חכמים שהיו אז אשר נמניתי עמהם באותו מעשה וסעו המה למנוחות וכו'. והנה ראיתי להריטב"א ז"ל שנתן טעם לתרץ עובדי דתלמודא דבזמן שהנכרי מכריז ואומר פ' מת ודאי קושטא קאמר כיון דנחית לאכרוזי ואצ"ל קברתיו אבל היכא דאינו מכריז צ"ל קברתיו ואפשר לומר שאינו חולק על מה שכתבנו למעלה אלא מכריז או מזכיר שמו או מכירו אין צ"ל קברתיו דבכל חד מנייהו סגי. והוי יודע שאפי' אם תרצה לומר שהתשובה ההיא חלוקה על הפסק על התשובה יש לנו לסמוך שהיא הלכה למעשה. ותו דמשום עגונא יש לנו להקל ותו שהתשובה היא מסכמת עם סברת האחרונים ז"ל דס"ל דבכל גוונא אצ"ל קברתיו והנך עובדי דאמרי קברתיו מעשה שהיה כך היה:

ולענין כמאן פסקי' הלכתא כקמאי או כבתראי איברא דהר"ז והרמב"ם ז"ל ס"ל דצ"ל קברתיו היכא דאינו מכירו ולא מזכיר שמו ולא מכריז וגם הריא"ף ז"ל לפי עדותו של הרשב"א ז"ל אבל עדיין לא נתברר אצלי מנא ליה הכי ואפשר דכך מצא בתשובה אבל רובם של אחרונים והרשב"א מכללם ס"ל דאצ"ל קברתיו ואע"ג דכתב בתשובה הוא ז"ל וז"ל מ"מ מי יקל ראשו כנגד אבות העולם להקל בדבר שבערוה אנו אין לנו אלא לשית לבינו לדעתם ואיני מודה לך להקל בדבר זה עכ"ל. מ"מ כבר נהגו בדורות האלו להקל בדבר חדא משום תקנת עגונות דלא ליפוק מנייהו חורבא וכ"כ האחרונים בכיוצא בזה שאם לא תנשא ע"פ עדות זה לא תמצא עדות אחר ותצא לתרבות רעה ולא תהא חששא זו קלה בעיניך ותו כיון דקמו בתראי במלוהו דקמאי ולא ניחא להו יש ללכת אחריהם והרי לך שלשלת של בעלי סברא זו הרמב"ן הרשב"א הריטב"א הר"ן נמק"י ריב"ש שלשלת אחרת תוס' מרדכי הרא"ש ורבינו יעקב ז"ל שכתב לשון הרמב"ם ז"ל וכתב עלה ואיני יודע למה צ"ל קברתיו ובשלמא אם בא לחלוק ניחא אבל אם מודה בדין ואינו יודע הטעם וכי לא ידע והלא כל המפרשים הסכימו דטעמא הוי דדילמא אמר בדדמי אלא ודאי חולק הוא וס"ל כדעת האחרונים דאצ"ל קברתיו וסתמא דמילתא כן היא סברת אביו ולא ראיתי בהדיא מן האחרונים שיצריך לומר קברתיו זולת רבינו ירוחם ז"ל ואע"ג דאפשר דאיכא אחריני לא נחוש להם למיעוטם ותו שאנו רגילים לסמוך על הני רבוותא שהזכרתי הילכך אפי' לא היה לנו טעמים אחרים הוה מטינא שיבא מכשורא להתיר בנ"ד ולסמוך על הני רבוותא בשעת הדחק אלא תרעא כיון דרווח רווח. ובנ"ד כ"ע מודו דמותרות לינשא אע"ג דלא אמרו קברנום ולא הזכירו שמותם ולא הכירום דהא טעמא דצ"ל קברתיו היינו משום דילמא אמר בדדמי ובנכרי המסל"ת לא שייך למימר בדדמי לפי דעת כמה גדולים. וז"ל המרדכי והוא בהגהה מיימוני ובתשובת ר' מנחם בר' יעקב ור"א ב"ר יהודה ור' קלונימוס וכו' סברת הלב דלא שייך למיחש דילמא אמר בדדמי גבי נכרי שאינו נאמן כי אם במל"ת דבשלמא ישראל המתכוין להעיד י"ל שנתן דעתו בשעת המלחמה להעיד להתיר ואמר בדדמי בדבר ההוא ולהיות נכרי מל"ת ואין כוונתו לשום דבר לא אמר בדדמי כי אם כאשר ראה וכן הסכימו ה"ר נתן בר' שמעון ור' שמחה ור' שמואל עכ"ל ותו דאיכא כמה גדולים דס"ל דלא חיישינן בדדמי אלא בשעת רעבון אבל בשעת מלחמה לא. ואפי' לדעת האומרים דאפילו בשעת מלחמה אמר בדדמי נ"ד לא הוי שעת מלחמה לפי דברי העד הראבון אשר עליו אני סומך בהוראה זו. ותו דעדיפא מכולהו דבשלמא כשהנכרי אומר נהרג פ' או מת פ' איכא למיחש דילמא אמר בדדמי אבל כשהנכרי אומר אני הרגתיו לא אמר בדדמי כלל וזה טעם נכון וסברא גמורה לסמוך עליה בנ"ד לדעת כ"ע. וכן נמצא כתוב אצלי מאז וכן כתבת בשם אדם גדול ושמחתי כי מצאתי לי חבר אע"פ שלא ידעתי מי הוא וזה לשונך ולא נסתיעתי מענין קברתיו לפי שמצאתי בדברי הרב הגדול סוה"ר מוהר"ר דוד כ"ץ ז"ל שכתב ז"ל וכן נמי הנכרי המל"ת שהרגו פשיטא שכיון שהוא הרגו הכיר בו היטב ודקדק בו ולא חיישינן דאמר בדדמי ואצ"ל קברתיו ויפה עשית שלא נסתיעת מזה כי האמת הברור הוא מ"ש ויפה קלסת אותו ודילמא שמא גרים כי כוונתי לדעתו ז"ל. ותו כיון שאתה מאמינו לנכרי שהרגו הרי הוא אומר שפשט את כתנתם מעליהם לבקש אם יש עמהם ממון והפשיטו מערומיהם ולקחו מה שעליהם ולא שייך למימר בדדמי שהרי הכירו יפה שמתו וחשיב כאילו אמר קברתיו. ותו כי דרך התוגרמים תחלה הורגים ויודעים ודאי שמתו ואח"כ שוללים אותם כי הם חוששים שמא יקבלו עליהם למלכות וכך מעשים בכל יום בכיוצא בזה כללא דמילתא חזרתי ע"כ הצדדים ואיני רואה טעם דשייך לומר בנ"ד בדדמי וניכא למיחש שמא אחרים היו כיון שלא היו מכירים אותם ולא מזכירים שמותם וכיון שהרגלי אומר שנכנסו בספינה בבלוגראדו ללכת לבודון ונתחברו עמהם ג' יהודים ונכנסו בספינה והרגום וקהל בלוגראדו מעידין שלא יצאו מבלוגראדו מט' באב של אותה שנה בחברת רגליים ונהרגו זולת אלו הג' יהודים אשר נקבו בשמות אין כאן מיחוש כלל לדעת כ"ע:

ולענין אם נאמן הנכרי לומר הרגתי את פ' או אני הייתי עם הורגיו גרסינן בפ' כל הגט שמע מקנטריסין של נכרים איש פ' מת איש פ' נהרג לא ישיאו את אשתו ואמרינן עלה בגמ' ואע"ג דקי"ל דכל מלתא המוני מהימן ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו דכתיב אשר פיהם דבר שוא ופירש"י ז"ל דלא שייכו בה שאינה תפארת להם דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגי בדין עכ"ל. הרי לך בהדיא דהיכא שאינה תפארת להם כגון הרגתי את פ' או הרגנו את פ' שלא במשפט שהם נאמנים שאין להם בזה תפארת אלא בושת ופגם. וכן יש לדקדק בהדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל אבל אם יש אמתלאה בשיחת הגוי שמא לא יתכוין אלא דבר אחר כגון שאמר עשה לי כו"כ שלא אהרוג אותך כמו שהרגתי את פ' אין זה מל"ת שכוונתו להטיל אימה וכן אם שמע מערכאותיהם וכו' וטעמא דאיכא אמתלאה אבל אי ליכא אמתלאה הוי שפיר מל"ת אע"פ שאומר הרגתי את פ'. ומ"ש הרב ז"ל באותו פרק ישראל שאמר הרגתי את פ' הרי זו תנשא על פיו שאין אדם משים עצמו רשע והרי העיד שמת לא תידוק מינה הא אם היה נכרי במשים עצמו רשע לא מהימן אלא למימרא דישראל אע"פ שיש אמתלאה נאמן דלאו מתורת מל"ת מהימנינן ליה אלא מתורת עדות ופלגינן דיבוריה כמ"ש שהוא הרגו אין אדם משים עצמו רשע ולא מהימנינן ליה ובמה שאמר שנהרג מהימנינן ליה וכ"כ מור"ם ז"ל בתשובה דאפילו אם אמר הנכרי אני הרגתי את פלוני נאמן במל"ת ולא אמרינן דלמירמי אימה דעביד אא"כ מוכח מדבריו ומסיק דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח עכ"ל. וגדולה מזו יש בהגהות ובדברי האחרונים ז"ל מעשה בנכרי שדנוהו למיתה ואמר מעולם לא פשעתי אלא פעם אחת הרגתי יהודי אחד בין ניקולא לאודיק שהיה מוליך עשרה ליטרין כסף ששלחה אשת יהודה לאחיה בניקלא והתירו את אשתו משום מל"ת ע"י ששאלו לה אם שלחה המעות ואע"ג דלא הזכיר שם היהודי עכ"ל. והרי יש בכאן ב' קולות חדא שלא הודה אלא מחמת המכות שהכוהו עד שיגיד כמנהגם דנוהו למיתה עפ"ז חשבו אותו מל"ת ותו דלא הזכיר שם היהודי ולא מכירו אלא באמתלאה כל דהו התירו דאלו ממה ששאלו לה אם שלחה מעות אין משם ראיה דכבר אפשר שנזדמנו ליהודי אחר עשרה ליטרין של כסף והולך בדרך ניקולא ואותו הוא שנהרג ואידך אזל לעלמא ומהאי עובדא אתה דן ק"ו לנ"ד שהנשים מותרות ליכא למינד מיניה. ומהך ברייתא דפרק כל הגט שמעי' נמי דישראל ששמע מפי הנכרי המל"ת נאמן וכן הסכימו כל הפוסקים ומאותה ברייתא עצמה למד הרשב"א דאצ"ל קברתיו ופריך מינה על הרמב"ם ז"ל והעלה הדבר בצ"ע וכבר כתבנו למעלה לתרץ דברי הרב ז"ל מה שיש בו די:

ולענין אי איכא מששא בהאי סהדותא איני רואה שום פקפוק בעדות הא' שהעיד איך רגלי א' אמר לבחור הר' יצחק שאותו רגלי וכו' ומשמע שאמר לו הרגלי מעצמו מבלי ששאל לו הבחור כלום משמע ג"כ מסוף לשון העדות שהעיד שכן שמע הבחור יצחק תוך בודון מפי הרגלי בהיותו שמה ולשון שמע משמע שהיה מספר והוא שומע וא"כ הוי מל"ת ואפילו אם תרצה לומר דהוי ספקא אזלינן להקל ואמרינן סתמא דמילתא בדין נעשה שהיה הנכרי מל"ת. וגדולה מזו כתב מור"ם בתשובה וכן הר' ישראל בתשובה דנכרי מל"ת מנכרי מל"ת נאמן ואע"ג דלא ידעינן אם הנכרי הא' היה מכוין להעיד או להתיר שאין ממש בעדותו או אם מל"ת כיון שהנכרי האחרון לא פירש דבריו אם הנכרי הא' היה מל"ת לא תלינן להחמיר שע"י שאלה ספר עכ"ל. והשתא ומה אם בנכרי מל"ת מפי נכרי דלא ידע דינא תלינן להקל דמל"ת היה הנכרי הא' כ"ש בזמן שישראל מעיד מפי הנכרי שיש לנו לתלות להקל ולומר שישראל זה יודע שעדות הנכרי ע"י שאלה אינו כלום ופשיטא דלא שאל דבר ומל"ת היה וכדין וכהלכ' נעשה וזה ברור בעיני מאד הילכך עדות ר' צבי שהעיד מפי הבחור יצחק שהעיד מפי הנכרי הרגלי המל"ת עדות גמורה היא ועליה אני סומך בהוראה זו. ומה שכתבת לדחות עדות זו באומדנות דלא מוכחי הוא רחוק הרבה מדרכי ההוראה ועל כיוצא בזה כתבו בעלי התשובות כל המחמיר וחוקר בדברים אלו אין רו"ח נוחה הימנו ומפני שאין דרכי לחטט אחר פרטי הדברים לא ראיתי להטריח קולמוסי בזה אלא לשום מגמתי לאמת ובדרך כלל אומר לך דכיון דבדקו באותה העיר שיצאו ממנה ולא חסרו אלא אלה הג' יהודים נשותיהם מותרות בלא סימן ובלא הכרזה ובלא הכרה ובלא זכירת שמם וכך שנינו בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו א' יצא מעיר פלונית ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו עכ"ל ופסקוה הפוסקים וכתבוה המפרשים ומכאן ראיה גמורה לנ"ד כיון שהרגלי אמר ובנסעם מפה העיר הנזכר נתחברו עמהם ג' יהודים והלכו אתם ומשמע בשעה שנסעו מן העיר ממש הילכך ליכא למיחש דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו וכיון שבדקו בעיר בלוגראדו ולא יצאו משם בזמן ההוא זולת אלו הג' אין כאן בית מיחוש כלל. וגדולה מזו אמרינן בפרק האשה שלום גבי עובדא דיצחק ריש גלותא דאיפליגו אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא ופסקו הריא"ף והרמב"ם ז"ל וגדולי הפוסקים כרבא כפי הכלל המסור בידינו אביי ורבא הלכה כרבא והא הכא דאיכא למיחש שמא בין קורטובא לאספמיא איכא ריש גלותא אחרינא ואפ"ה לא חיישינן משום ולא מחזקינן איסורא מספקא כ"ש בנ"ד דלא תלינן דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו דהוי חששא רחוקה ולא תלינן בה לאסור אשה ולעגנא מספק וקרוב אני לומר דאפילו אביי מודה בהא דבשלמא התם איכא למיחש לתרי יצחק ר"ג אע"ג דלא אחזוק דילמא איכא תרי יצחק ואנן לא ידעינן להו אבל בנ"ד אם היו שם יהודים אחרים קהל בלוגראדו היו שומעים בהם וכיון שלא שמעו ודאי שלא היו שם אחרים שנכנסו בספינות ובר מן דין הכא לא שייך הך חששא כלל כיון דאמר הרגלי ובנסעם מפה העיר נתחברו וכו' ודברים ברורים הם לא היו כדאים לכותבם אלא להפיק רצונך:

ולענין שאר עדויות הדבר ברור אצלי שאין ראוי לסמוך עליהם להתיר דבר שבערוה דדוקא כשהוא מנ"ת ממש האמינו אותו רבנן להא מילתא אבל מתכוין להעיד או מתכוין להתיר לא האמינו את הנכרי ובשלמא היכא דהנכרי הוא מתחיל מל"ת אע"ג דאנן מגלינן ליה מילתא שפיר דמי כההיא דפונדקות דכיון שראתה אותם בכתה והכירו שעל חברם שהניחוהו חולה היתה בוכה ולפיכך שאלו לה איה חברינו אבל באלו העדויות הדבר נראה שלא העידו אלא ע"פ השאלה כי הדבר היה מפורסם מאד שהיו יהודים בתוך הספינה והנכרי מבין שישראל ששאל על הספינות לא על הרגליים הוא שואל אלא על היהודים והוי כאילו שאלו מה נעשה מן היהודים שהיו הולכים בספינות ולא תמצא בכל עובדי דתלמודא אלא שהנכרי מתחיל לדבר מנ"ת ומש"ה מקשו בגמ' בפשיטות עלה דההיא פונדקית והא איה חברינו קאמרי לה ותירצו כיון דחזיתינהו בכיאו להביא ראיה לדין זה מהא דגרסינן בירושלמי איזהו מכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה ור"ל אמר כל ששואלין אותו והוא אומר פי' איזהו מתכוין שהוא פסול לעדות אשה רי"א כל שמזכירין לו אשה ור"ל אמר כל שמזכירין לו אשה מל"ת הוי איזה שמתכוין כל ששואלין אותו והוא אומר ומעתה הדבר ברור דקי"ל כר"י לגבי ר"ל והשתא ומה אם מפני שמזכירין לו אשה אפילו אם תרצה לפרש אשתו של מת חשבינן ליה מתכוין ופסול כ"ש בזמן ששואלין אותו על המעשה בעצמו אע"פ שאין מזכירים לו היהודים דפשיטא דהוי מתכוין ופסול. וקרוב אני לומר דאפילו ר"ל מודה בהא דהיינו כל ששואלין אותו והוא אומר שואלין איך היה המעשה והוא מספר להם כל מה שאירע בין ליהודים בין לנכרים דאלת"ה לא הוי לר"ל מתכוין היכא ששואלין אותו מה נעשה ביהודי פלוני. וכי תימא ה"נ ליתא דהכי הול"ל ר"ל איזה מתכוין כל ששואלין אותו איה פ'. ותו דנמצאו ר"י ור"ל חלוקים מן הקצה אל הקצה. ותו דכל עדויות שבעולם הם שואלין אותו איך אתה יודע דבר פ' או היה המעשה והוא מספר והולך והכא נמי דכוותה ששאלו מה היה המעשה אם אמת הוא שנ' ספינות נתפסו מלסטים ונהרגו היש לך שואלין אותו ומשיב גדול מזה ואפילו אם תדחוק עצמך שיש איזה חילוק ביניהם לא גריע מזכירת שם האשה ואפ"ה חשיב ליה ר"י מתכוין וקי"ל כוותיה הילכך איני רואה ממשות בב' העדיות האחרונים ובזה אני מסכים על ידך. ומ"ש בקבלת העדות הב' וז"ל ולפי תומם אמרו הרגליים וכו'. טעות הוא שטעו מקבלי העדות שחשבו שזה נקרא מסל"ת ואינו כן כמ"ש. גם מ"ש הקול של בלוגראדו אינו מעלה ומוריד לענין העדות אבל למדנו מדבריהם עיקר גדול לנ"ד שביום ט' באב נכנסו היהודים הנז' בשמותם עם הרגליים בספינה ולא נהרג שום איש אחר מהיהודים כי אם אלו הג' הנז' ואני כשחברתי עדותם עם העדות הא' של הרגלי לא נשאר אצלי שום ספק ואני לבדי הייתי מתיר כ"ש בהסכמת שאר החכמים אשר שם כי הדברים אשר כתבת לבטל זה העדות לא נתחוורו אצלי ולענין אי הוי נ"ד כשעת מלחמה הדבר ברור כי לפי עדות הא' אשר סמכנו עליו ליכא מלחמה כלל שהרי הם היו הרוצחים ומה יעשו ג' טלאים עם זאבים הרבה תדע שהרי היו בטוחים עד אשר הפשיטו מערומיהם אפילו אם תדחוק דהוי כשעת מלחמה ובשעת מלחמה שייך בדדמי הא ברירנא לעיל דהגוי האומר הרגתי את פלוני לא שייך בדדמי:

ולענין אי הוי עדות מוכחשת גמרת אומר שהיא מוכחשת ודחית דברי הרא"ש ז"ל שכתב זה אומר מת וזה אומר נהרג מאחר שכולם מודים על פלוני שאינו בעולם אין לחוש להכחשה ודחית בקש נדף דהני מילי היכא דא"א לתרץ אבל בנ"ד אפשר לתרץ דבריהם ואזלת בתר איפכא לתרץ כי שני מעשיות היו כדי לעגן את האשה שלא כדין אין זה אלא בחור ברע ומאוס בטוב אני אתרץ שיהיו דברי העדים קיימים ודברי הרא"ש כנים ולא תתעגן האשה כי הרגלי הא' היה יחידי עם הבחור יצחק ולא פחד והגיד האמת אבל שאר עדויות היו במקום פרסום כמו שנראה מלשון העדות ולא היו יכולים לומר הרגנום שיהיו נתפסים ולפיכך הוכרחו לומר שלסטים הרגום עוד יש לתרץ כי הרגלי האחד היה עם ההורגים והוציאו קול שהלסטים הרגוה כשירדו לכרמים ללקט ענבים ונתפרסם דבר זה בבודון והרגלים של שאר עדויות הבאים מבודון לא היו עם ההורגים כי שמא היו בספינות אחרות או שמא לא היו מההולכים מבלוגראדו לבודון והגידו מה ששמעו בבודון והוא הקול שהוציאו ההורגים. וז"ל המרדכי אמנם אם יכולים לברר דברי הנכרים המל"ת ואינן מכחישין זה את זה כגון שאלו אומרים נטבע בא' בשבת וכו' ואחד אומר בשנו בשבת נהרג יש לומר מאחר שנטבע נהרג אחר כך ומותרת לינשא ע"כ. והוי יודע דנכרי המכחיש ממש שאומר לא נהרג איכא כמה מרבוותא דס"ל דאשה זו מותרת כי אין הנכרי נאמן לאסור ויש חולקים אבל אין אנו צריכים לזה כי אין בנ"ד הכחשה כלל וגם אתה האח היה לך לבקש דרכים וצדדים לקיים העדיות באופן שלא תתעגן האשה כאשר עשו החכמים אשר היו אז באותו מעשה שבקשו צדדים וצדי צדדים להתיר וגם אני נמניתי עמהם ורוב מה שכתבתי בקונטרוס הזה נמצא כתוב אצלי מאז זולת קצת דברים שהוצרכתי לחדש לפי חילוף הדברים ולכן זאת עצתי אם תאבו שמוע תמנה עם שאר החכמים יצ"ו להתיר ואנא בהא סלקינא ולא נחיתנא דהני נשי שרין להנשא לכתחילה לדעת כ"ע ואין לבי נוקפי בדבר כלל. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף