משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ ((דרך JWB))
(ניסוי)
 
(160 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
'''פני משה על מסכת ברכות'''
15:27
תחילתדףכאן א/א
ניסוי מספר 5
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מאימתי}} קורין את שמע בערבין.''' תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וה"ק זמן קריאת שמע דשכיבה אימת:
 
'''{{עוגן1|משעה}} שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן.''' כהנים שנטמאו וטבלו אין יכולין לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן והיינו עד צאת הכוכבים והא דלא קתני משעת צאת הכוכבים מילתא אגב אורחיה קמ"ל שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן כגון זב ומצורע אין כפרתן מעכבן מלאכול בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ומוקמינן בפ' הערל דהאי קרא בתרומה איירי ודרשינן ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואע"ג דתנינן להא בהדיא בפ' י"ד דנגעים העריב שמשו אוכל בתרומה אורחיה דהתנא לאשמעינן בקצרה אף למאי שמפורש במקום אחר:
 
'''{{עוגן1|עד}} סוף האשמורת ההדראשונה.''' זהו שליש הראשון של לילה שהלילה נחלקת לשלשה משמרות ומכאן ואילך לא מיקרי תו זמן ק"ש דשכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי צאת הכוכבים נמי לא דאכתי יממא הוא ולאו זמן שכיבה:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיעלה עמוד השחר.''' דכל הלילה מיקרי זמן שכיבה והלכה כר"ג לפי שלדינא גם חכמים מודו ליה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה שדלקמן. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית אסור לאדם לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} ובאו בניו מבית המשתה.''' בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות וה"ק ליה הא דאמרי רבנן עד חצות דוקא קאמרי ותו לא ופליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והא דאמרי עד חצות לסייג הוא דקאמרי ואמר להו אין רבנן כוותי ס"ל ומשום סייג הוא דקאמרי וחייבים אתם לקרות:
 
'''{{עוגן1|ולא}} זו בלבד.''' כולא מילתא דר"ג היא דאמר לבניו:
 
'''{{עוגן1|הקטר}} חלבים.''' של כל הקרבנות:
 
'''{{עוגן1|ואיברים}}.''' של עולת תמיד של בין הערבים והוא הדין לכל אברי העולה שנזרק דמן ביום:
 
'''{{עוגן1|מצותן}}.''' להעלות כל הלילה דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר:
 
'''{{עוגן1|וכל}} הנאכלין ליום אחד.''' כגון תודה וחטאת ואשם וכיוצא בהן שהן נאכלין ליום ולילה זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר והוא המביא לידי נותר:
 
'''{{עוגן1|אם}} כן למה אמרו חכמים.''' בכל אלו עד חצות:
 
'''{{עוגן1|כדי}} להרחיק את האדם מן העבירה.''' שלא יבא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת וכן להקטיר החלבים אחר כך והן כבר נפסלו בלינה אם היו למטה מן המזבח לאפוקי אם היו על המזבח אין לינה מועלת בראש המזבח לחד מאן דאמר בפרק ט' דזבחים וכן בקריאת שמע שלא יאמר עדיין יש לי שהות לקרות ובתוך כך תעבור עונתה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אנן}} תנינן.''' במתני' משעה שהכהנים וכו' סתמא וליכא תנא במתני' דפליג עלה בהתחלת זמנה:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' חייא.''' בתוספתא ריש מכלתין דאיכא דפליגי בהא דגרסינן שם מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן בערבי שבתות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים:
 
'''{{עוגן1|ותני}} עלה קרובים דבריהם להיות שוין.''' אף על גב דלאו חד שיעורא ממש הוא מכל מקום קרובין דבריהן להיות שוין דזמן דבני אדם בערבי שבתות אינו כל כך רחוק מזמן דכהנים מותרין לאכול בתרומתן:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' ומתמה הש"ס עלה בא וראה מאי האי דקאמר הא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא ועם כוכביא הוא כלומר מיד אחר סוף היום ועם צאת הכוכבים שהוא התחלת הלילה ואלו משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פתן. בלילי שבת מאוחר הרבה הוא דכבר שעה ותרתי בליליא הוא והיכי את אמר קרובין דבריהן להיות שוין:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' הא דקאמר משעה שבני אדם נכנסין לאו בכל בני אדם קאמר אלא דאיכא אינשי דאכלי בהאי שעתא כגון באילין כופרניא דקיקייא. באלו בני כפרים הקטנים שאין להם מלאכה כל כך ויש להן פנאי להכין סעודתן מבעוד יום:
 
'''{{עוגן1|דאורחיהן}} מסתלקא עד דהוא יממא.''' כלומר שדרכן להסתלק ממלאכתן בעוד היום גדול וזמן התחלת סעודה שלהם מקודם הוא:
 
'''{{עוגן1|דצדי}} לון מיקמי חיותא.''' לפי שכבר מוכן להם מקודם צרכי מזון הסעודה וממהרין לאכול ובסוף היום יכולין ליכנס לסעודתן בלילי שבת:
 
'''{{עוגן1|קודם}} לכן.''' קודם צה"כ:
 
'''{{עוגן1|אם}} כן למה קורין אותה בבהכ"נ.''' בעוד שהוא יום:
 
'''{{עוגן1|מתוך}} דבר של תורה.''' ולא לצאת ידי חובת ק"ש והלכך כשיגיע זמן ק"ש צריך לחזור לקרותה לצאת ידי חובתו:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לברך.''' לפי שברכת המזון מן התורה כדכתיב ואכלת וגו' וכלומר בהא פשיטא לן דאפי' מספק צריך שיברך:
 
'''{{עוגן1|ספק}} התפלל.''' וכן בספק התפלל או לא פשיטא לן לאידך גיסא שאל יתפלל מספק מכיון דתפלה מדרבנן היא:
 
'''{{עוגן1|ודלא}} כר' יוחנן וכו'.''' וטעמיה לפי שאין תפלה מפסדת ולדידיה אם ספק הוא לו צריך שיתפלל שהרי אינו מפסיד בזה:
 
'''{{עוגן1|ספק}} קרא ספק לא קרא.''' אלא הא דקמיבעיא לן אם הספק הוא בק"ש אם קרא או לא מהו שיקרא מספק מי נימא הואיל וק"ש מדאורייתא דינה כברכת המזון או דילמא מכיון שיכול לצאת י"ח בפסוק ראשון לבד אינו צריך לחזור ולקרות כולה מספק:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' ברייתא דלעיל:
 
'''{{עוגן1|וקודם}} לכן לאו ספק הוא.''' כלומר וכי ספק לאו בכלל קודם לכן ג"כ הוא שהרי אם קרא בין השמשות נמי קודם לכן הוא וזהו ספק מיקרי דמספקא לן אם יום הוא ולא יצא או לילה הוא ויצא ואפ"ה את אמר דצריך לחזור ולקרותה בזמנ' דהא לא יצא ידי חובתו קתני וא"כ הדא אמרה דה"ה ספק קרא ספק לא קרא דצריך לקרות:
 
'''{{עוגן1|סימן}} לדבר וכו'.''' כמו גופה הא דתנינן בתוספתא דלעיל ומסיים שם ואע"פ שאין ראיה לדבר וכו' משום דקרא לאו לענין ק"ש משתעי:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} עד צאת הכוכבים ולא מיעוט כוכבים שנים.''' בתמיה כלומר והלא מיעוט כוכבים אינו אלא שנים וקרי להו לילה והיכי קאמרת דשנים ספק:
 
'''{{עוגן1|קדמייא}} לא מתחשב.''' הכוכב הראשון שהוא ודאי יום לא קחשיב ליה ועד צאת הכוכבים דקאמר אשנים האחרונים הוא דקאי:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר שנים ספק.''' א"כ ממתה איכא למיבעי בראה ב' כוכבים בע"ש והתרו בו מספק אל תעשה מלאכה שמא לילה הוא ועשה מלאכה ושוב ראה ב' כוכבים במ"ש והתרו בו מספק שמא יום הוא ועשה מלאכה מהו אם כהתראת ספק הואי או לא:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפשך.''' כלומר דהש"ס פשיט ליה דלאו כהתראת ספק מחשבינן לה דאם הראשונים יום הן וכו' וממ"נ חייב הוא או על המלאכה שעשה בע"ש או על שעשה במ"ש וכגון שעשה מלאכה כל בין השמשות בשתיהן:
 
'''{{עוגן1|ראה}} שני כוכבים בע"ש.''' זו בעיא אחריתא ובדרך את"ל מתפרשא דאת"ל בהאי קדמיתא מתחייב ממ"נ מכיון דבכל חדא וחדא שיעור מלאכה הוא דעביד ואם זה יום וכו' מיהו לענין צירוף קמבעיא לן אם בבין השמשו' של ע"ש קצר כחצי גרוגרת וחזר וקצר באותו העלם בשחרית בשבת כחצי גרוגרת וחזר וקצר כחצי גרוגרת באותו העלם במ"ש מהו מי אמרינן מכיון דבכל בין השמשות לא עשה אלא כחצי שיעור לא מצרפינן חצי גרוגרת של שחרית בהדי כל חדא מינייהו דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא דכי מצרפת לה בהדי חצי גרוגרת של ע"ש אמרינן שמא יום הוא ואי מצרפת לה בהדי של מ"ש אמרינן שמא לילה הוא או דילמא דהואיל ומ"מ איכא שיעור חיובא הכא בצירוף דממ"נ או בהאי מצטרף או בהאי מצטרף מיחייב הוא:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפשך וכו'.''' כלומר דהדר פשיט ליה דאוף הכא מיחייב ממ"נ דאם זה יום וכו' וא"כ לעולם איכא צירופא לחיובא וכגון דעשה בשתיהן בתחילת בין השמשות או בסופו דהכא לא שייך לומר שעשה כל בין השמשות:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר.''' והא דמשערינן בהכוכבים כדאמר לעיל דוקא באילין כוכבים שאין דרכן להתראות ביום אבל באלו שדרכן להיות נראין ביום לא משערין בהון כלל:
 
'''{{עוגן1|ובלחוד}} דיתחמון תלתא כוכבין וכו'.''' כלומר דר' יוסי בר בון בא להוסיף ולפרש דלא תימא דג' כוכבים דמחשבינן לילה בהדי כוכב הראשון הוא דהא ליתא שהרי כוכב א' ודאי יום הוא ואנן לא משערינן באלו הכוכבים שדרכן להיות נראין ביום והלכך קאמר דבלבד שיהו נראין ג' כוכבי' חוץ מן הדא כוכבתא קדמייתא שאינו מן החשבון של הג' כוכבים דמחשבינן להו לילה:
 
'''{{עוגן1|ולית}} ליה ספק.''' בתמיה והא אנן תנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אלמא דלכ"ע איכא בין השמשות שהוא ספק ומ"ט לא קחשיב ליה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אית ליה ספק.''' ובהא הוא דפליג אתנא דבריית' דלעיל דקחשיב שנים לספק ואלו לדידיה לא מיחשב ספק אלא בין כוכב ראשון לבין כוכב שני:
 
'''{{עוגן1|כל}} זמן שפני מזרח מאדימות.''' כשהחמה שוקעת במערב זהרורי חמה מאדימין את המזרח:
 
'''{{עוגן1|הכסיפו}}.''' השחירו אבל לא לגמרי שעדיין גובהה של כיפת הרקיע לא הושחרה זהו בין השמשות:
 
'''{{עוגן1|השחירו}}.''' שניהם שנעשה העליון של הכיפה שוה לתחתון של הכיפה הסמוכה להארץ זהו לילה:
 
'''{{עוגן1|הלבנה}} בתקופתה.''' כשהלבנה באמצע החדש וזהו תקופתה שאז דרכה לעלות בתחילת הלילה:
 
'''{{עוגן1|התחיל}} גלגל חמה לשקע.''' מתחילת השקיעה כבר נקרא בין השמשות ואז הוא גם כן התחלת גלגל לבנה לעלות:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חנינא.''' פליג וס"ל שסוף השקיעה של החמה הוא בין השמשות וזהו התחלת גלגל לבנה לעלות ולהזריח:
 
'''{{עוגן1|ותני}} שמואל כן.''' כר' חנינה שאין הלבנה זורחת ממש אלא בשעה שהחמה שוקעת לגמרי וכן לא שוקעת בשחרית בשעה שכבר החמה זורחת אלא מקודם לזה:
 
'''{{עוגן1|אדם}} עומד בראש הר הכרמל.''' שהוא על שפת הים ושם החמה נראית ביותר סמוך לשקיעתה. חזקה ביום טבל. מפני שיש שהות מתחילת שקיעה בכדי שירד ויטבול ויעלה ועדיין יום הוא ועלה לו הערב שמש דר' חנינא לטעמיה דאמר מסוף השקיעה זהו בין השמשות אבל מקודם לכן יממא הוי:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא.''' לא אמרן אלא אם ירד והלך לו בדרך הקצרה שיש שם:
 
'''{{עוגן1|ברם}}.''' אבל אם הולך הוא בחיסרטא זהו דרך הרבים הכבושה לכל:
 
'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' לא בזה אמרו חזקה ביום טבל לפי ששוהא הרבה בסיבוב הליכה דרך האיסרטא:
 
'''{{עוגן1|נחלקה}} הטיפה לכאן ולכאן.''' כלומר אם הטיפה נתונה היא על חודה של סייף ודאי שאינה עומדת שם אלא נחלקת לכאן ולכאן וכשיעור הזה הוא בין השמשות ולהכי קאמר טיפה של דם שהדם יותר עב מן המים וטיפה של מים אינה עומדת כלל על החוד כזה ואין כאן שיעור וכהרף עין לא ס"ל לר' תנחומא ודעת ר' יוסי בברייתא דלקמן היא:
 
'''{{עוגן1|משתשקע}} החמה.''' מסוף השקיעה:
 
'''{{עוגן1|כהרף}} עין.''' כשיעור קריצת העין ברפיון:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה כהרף עין דר' יוסי.''' כלומר ודאי לא מסתברא לפרש בענין אחר אלא לומר דשלים בין השמשות דר' נחמיה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי דהא מדקאמר אי אפשר לעמוד עליו משמע שבהרף העין שהלילה נכנס היום יוצא וכל מקמי הכי יממא הוי וא"כ כל בין השמשות דר' נחמיה כשר הוא לטבילה אליבא דר' יוסי דאכתי איכא הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כל הרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא.''' אליבא דר' יוסי ובהא פליגי דר' נחמיה דקאמר כדי שיהלך אדם חצי מיל הוא בין השמשות וא"כ כל שיעורא דידיה איכא לספוקי או כולו יום או כולו לילה או חציו יום וחציו לילה ואלו לר' יוסי כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל יש להסתפק וא"כ הרף עין הראשון שהוא אחר שתשקע החמה זהו ג"כ נקרא בין השמשות והא דקאמר כל הרף עין וכו' לאו דוקא אלא דהכוונה שאף הרף עין הראשון ג"כ בכלל וא"א לעמוד עליו:
 
'''{{עוגן1|קשייתה}} קומי דר' חזקיה כדתנינן תמן וכו'.''' בעוד ששנינו במס' זבים המתני' דלקמיה הקשיתי לדבריו במה דמפרש אליבא דר' יוסי ולא מסיק הקושיא עד לבתר הכי קשתה על דעתך וכו' כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|ראה}} אחת.''' חסר כאן בהעתקה וה"ג כמו שהיא שנויה בסוף פ"ק דזבים ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת וכו' דין הזב הוא שמיטמא בראייות ובימים אם ראה שלש ראייות ביום אחד או שלשה ראייות בשני ימים או בג' ימים ובלבד שיהו רצופין שלא יפסיק ביום טהור בין הראייות בכל אלו טמא וחייב בקרבן ואם ראה שתי ראייות פטור מן הקרבן אבל טמא טומאת זיבה וזה שראה ראייה אחת היום וא' בין השמשות או א' בין השמשות וא' למחר אם ידוע שמקצת הראייה מהיום שראה קצת הראייה בסוף היום וקצתה בתחילת הלילה של מחר אע"פ שלא היה ביניהם כדי טבילה וסיפוג שהיא השיעור לחלק ראייה אחת לשתי ראייות אפי' הכי נחשבים כשתי ראייות מפני שהימים חולקין והלכך ודאי לטומאה ולקרבן דיש כאן שלש ראייות דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון שיש בה משני ימים:
 
'''{{עוגן1|ואם}} ספק.''' דשמא כולה מן היום או כולה מן הלילה:
 
'''{{עוגן1|ודאי}} לטומאה.''' דמה נפשך איכא שתים:
 
'''{{עוגן1|וספק}} לקרבן.''' דמספקא לן שמא שתים שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה שתים ואי מקצתה ביום ומקצתה בלילה שלש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייה בר יוסף וכו'.''' כל זה הוא מדברי ר' מנא שהקשה לר' חזקיה כששנו זה הדין כדמסיק לקמן. וכלומר ובעא ר' חייא בר יוסף לפני ר' יוחנן מאן. תנא ראייה נחלקת לשנים כלומר שראיית בין השמשות תחשב כשתי ראיות:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אמר לה.''' והשיב ר' יוחנן ר' יוסי היא דכך שנינו בתוספתא פרק קמא דזבים ראה אחת מרובה כשתים יש מתחילתה ועד סופה כדי טבילה וסיפוג יש בידו שתי ראיות ואם לאו אין בידו אלא אחת ר' יוסי אומר אין בידו אלא אחת ומודה רי יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג יש בה שתי ראיות מפני ששני ימים חולקין אותה:
 
'''{{עוגן1|קשתה}} על דעתך.''' השתא מסיק ר' מנא הקושיא לר' חזקיה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתך דאת אמר כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא למה.''' כלומר לדידך דאמרת דלר' יוסי כל הרף עין שבכל שיעורו של ר' נחמיה ספק הוא א"כ קשה למה ולאיזה ענין ספק הוא אליבא דר' יוסי הא כיון דר' יוסי גופיה ס"ל דראיית בין השמשות לעולם נחשבת כשתי ראיות ומעתה אין נ"מ לטומאה אליבא דר' יוסי דאם נימא שכל הרף עין באותו שיעור דחצי מיל מספקינן ביום או בלילה או חציו מיום וחציו מלילה הרי עכ"פ כל ראייה שבאותו שיעור נחשבת כב' ראיות וא"כ למאי הוא ספק לדידך ואליבא דר' יוסי והא ודאי נמי ליכא למימר דנ"מ לענין טבילה דאינו כשר לטבילה לפי שכל הרף עין יש להסתפק שמא הוא לילה דא"כ היינו דר' נחמיה דאיהו ג"כ ס"ל דכל השיעור של חצי מיל ספק הוא ובמאי פליגי ואם לענין טומאה נמי ליכא נ"מ כדאמרן קשיא למאי הוא דאמרת אליבא דר' יוסי דספק הוא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה קשתיה לכשיבא אליהו ויאמר זהו בין השמשות.''' כלו' דר' חזקיה השיב לו דמאי תיקשי לדידי תיקשי לך טפי אליביה דר' יוסי גופיה דאמר בין השמשות כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו וא"כ אם יבא אליהו ויברר לנו זהו הרף עין הוא בין השמשות וכי שייך לומר בראייה אחת כהרף עין לחלקה לב' ראיות כדקאמר ר' יוסי וכך היה לך להקשות אליביה וזו הקושיא קשה אפי' למ"ד אליבא דר' יוסי דבין השמשות דידיה לבתר דשלים בין השמשות דר' נחמיה והא כהרף עין הוא והיאך נחלק הראייה לב' ראיות ומאי חזית דאקשת לדידי ואי דיכולת לשנויי להך קושיא דאע"ג דס"ל לר' יוסי בין השמשות כהרף עין אפ"ה לענין ראייה ס"ל דנחשבת כב' ראיות א"כ גם לדידי ל"ק מאי דאקשת לי וטפי ניחא לדידי דהכי קאמרי כל הרף עין שבחצי מיל ספק הוא אליבא דר' יוסי דיש ג"כ להסתפק על הראשון שמא מקצת יום ומקצת לילה הוא והלכך כל ראיה שבתוך אותו השיעור נחשבת כב' ראיות וא"כ נ"מ טובא איכא לענין טומאה אליבא דר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|מאן}} פליג.''' על ענין כוכבים דלעיל וקאמר ר' חנינא חברהון דרבנן הוא פליג דבעי על הא דאמר לעיל שלשה לילה דכמה דאת אמר וכו':
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שהחמה נתונה באמצע הרקיע.''' כלומר באמצע עובי הרקיע ועדיין לא נגמר שקיעתה ואפ"ה מחשבית ללילה וא"כ ואימר אף בשחרית כן שאע"פ שכבר התחילה החמה לצאת הואיל והיא עדיין בעובי הרקיע לילה הויא דלעולם כל זמן שהיא בתוך עובי הרקיע נדון אותה כלילה ואכן קי"ל מעלות השחר יממא הוא ואמאי:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבא כתיב השמש יצא.''' דברי ר' אבא ג"כ מעין הקושיא דר' חנינא הם כתיב השמש יצא וכתיב ובא השמש ונימא דמקיש יציאתו לביאתו דמה ביאתו משיתכסה מן הבריות אתה מחשבו ללילה ואף על פי שעדיין השמש בתוך עובי הרקיע אף יציאתו לכשיתודע לבריות דוקא אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא מיקרי השמש יצא על הארץ ומפני מה אנחנו מחשבין היום מעלות השחר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא.''' היינו טעמא דכתיב הבוקר אור א"כ התורה קראה לאור בוקר אע"פ שעדיין לא נתודע השמש להבריות אור השחר קרויה בוקר:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' ישמעאל.''' מהכתוב הזה שבתורה למדנו כן דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר בא הכתוב כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר וזהו בוקר דעלות השחר לבוקר של זריחת השמש:
 
אמר ר' יוסי בר בון בלאו הכי לא מצית אמרת לידון עובי של הרקיע ללילה אף בשחרית לפי שאם אומר את ליתן עובי של הרקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית א"כ נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין כלומר שאין אנחנו יכולין לכוין בשום זמן שיהיו היום והלילה שוין דנהי דבערבית אנחנו מחשבין ללילה משעה שהתחילה החמה לכנוס בעובי הרקיע מ"מ בשחרית אין אנו יודעין באיזה שעה נכנסת למעלה לתוך עובי הרקיע כדי לחשוב יום אותה השעה ואנן תנינן בברייתא באחד של תקופת ניסן ושל תשרי היום והלילה שוין הן ומהיכן כיונו זה על יום הראשון של התקופות האלו אם לא שנאמר דיש גבול הנראה לעין ולחשוב ליום מאותה שעה והיינו עלות השחר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' הונא נלפינה.''' דבר זה למדנו ג"כ מדרך הארץ שכשהמלך התחיל לצאת מהפלטין שלו הכל אומרים המלך יצא אע"פ שעדיין לא יצא ממש ולא נתגלה לעין הבריות וכך השמש אף על פי שעדיין היא בתוך עובי הרקיע נפיק מיקרי ושייך לומר השמש יצא:
 
'''{{עוגן1|שרי}} עליל.''' אבל כשהמלך התחיל להכנס להפלטין אינם אומרים נכנס עד שעה שיכנס וכלומר שיתכסה מעין הבריות כך השמש בביאתו משעה שיתכסה מהעין להכנס בעובי הרקיע ובא השמש קרינן ביה:
 
'''{{עוגן1|תרין}} אמוראין.''' פליגי בפירושא דלהשוות את רגליו:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} ככהנים.''' האי להשוות זה לפני זה הוא עקב בצד גודל כמו שהיו הכהנים מהלכין ע"ג הכבש של המזבח ומ"ד כמלאכים להשוות זה אצל זה הוא דכתיב ישרה:
 
'''{{עוגן1|אין}} להם קפיצין.''' חוליות ברגליהם שיכולין לקבוץ אותן כדי לישב אלא תמיד עומדין הן דכתיב קמייא קרי ביה קיימיא:
 
'''{{עוגן1|זה}} שרואה את הכהנים בבהכ"נ.''' כשנושאין את כפיהם:
 
'''{{עוגן1|אם}} היי ארבע.''' ואם היום הוא שנושאין כפיהם ארבע פעמים בו כגון בתעניות במעמדות וביה"כ כדתנן ריש פ"ד דתענית:
 
'''{{עוגן1|חוזר}}.''' חלילה באלו הפסוקים:
 
'''{{עוגן1|תליתיאתא}}.''' בפעם השלישית אומר כמו בפעם הראשונה וברביעית כמו בפעם השניה שהוא תפילת מוסף וכך אמר בנעילה:
 
'''{{עוגן1|מאיילת}} השחר.''' הוא כעין שני עמודים הנראין במזרח כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|וכמו}} השחר עלה.''' זהו האיר המזרח ויאיצו וגו' ומדכתיב בתריה השמש יצא וגו' ד' תיבות עד ולוט בא רמז לד' מילין:
 
'''{{עוגן1|ומן}}.''' וכי מן סדום לצוער ד' מילין והלא יותר הוון:
 
'''{{עוגן1|היה}} מקדר.''' היה מקצר לפניהן הדרך בכדי שיבואי לצוער עם הנץ החמה והביא אותו בשיעור מן מהלך ד' מילין וכדפרישית דתיבות על הארץ מיותר אלא לרמז על ד' מילין:
 
'''{{עוגן1|כמו}}.''' היה צריך לומר כמו וכתיב וכמו השחר עלה משמע שיש עוד דבר הדומה לשיעור הזה ונלמד מחבירו הוא וכבר למדנו דמשהאיר המזרח עד נץ החמה ד' מילין א"כ מאילת השחר עד שיאיר המזרח ג"כ ד' מילין:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר כוכבתא היא טעיא.''' טעות הוא לפרש כן שהרי אנו רואין לאותו כוכב שמכנין כוכב השחר לפעמים הוא מקדים ועולה ולפעמים הוא מתאחר:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומהו זה שנקרא איילת השחר:
 
'''{{עוגן1|כמין}} תרין דקורנין דנהור.''' כמין קרניים המתפצלים לכאן ולכאן במזרח ונראין כעמודים המאירין:
 
'''{{עוגן1|דלמא}}.''' מעשה בר' חייה רבה וכו' בקריצתה בהשכמה קודם שהאיר היום:
 
'''{{עוגן1|בי}} רבי.''' אדם גדול וכן הוא ביומא ריש פ"ג:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} כי אשב בחשך ה' אור לי.''' כלומר הגלות הוא החשך והגאולה אורה וכשם שהאור בשחר בא מעט מעט והולך ומתרבה כך גאולתן של ישראל שנדמה לאור וכך היה בימי מרדכי ואסתר:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} דר' חנינא.''' גרסינן וכן גריס ביומא דר' חנינא הוא דאמר לעיל מאיילת השחר וכו' ד' מיל וזהו כר' יודא וכו' עד שהחמה נוסרת ברקיע וכו' וזהו משיאיר המזרח עד שתנץ החמה:
 
'''{{עוגן1|חוג}} חוג לגזירה שוה.''' ויליף חוג דארץ ודתהום מחוג השמים:
 
'''{{עוגן1|עץ}} חיים מהלך חמש מאות שנה.''' איידי דאיירי בעובי הרקיע מייתי נמי להא:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר נופו אלא אפי' קורתו.''' כלומר לא תימא דסביבות העץ ותחת נופיו הוא דהוי כחשבון הזה וא"כ אין בעובי עצו כ"א השליש דת"ק שנה דכל שיש ברחבו טפח הקיפו שלשה טפחים אלא אפילו עובי קורתו ועצו הוא מהלך ת"ק שנה וחשבון עובי קורתו בלבד הוא דנקט בברייתא א"נ לא סוף דבר נופו כלומר דנופו ג"כ בחשבון הוא אלא עובי קורתו וסביבו בלבד הוא דקאמר:
 
על פלגי מים על כל פילוג המים:
 
'''{{עוגן1|תמצית}} כור תרקב שותה.''' מהמים שמשקין בית כור שהוא ל' סאין יכולין להשקות מתמציתו שיעור זריעת תרקב שהוא ג' קבין תרי וקב וזהו חד מששים לבית כור שהסאה הוא ו' קבין וכן הגן שותה מתמצית העדן שהוא א' מששים שבעדן:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} אמרין וכו'.''' פליגי על ר' יודה דלעיל דאמר עוביו של רקוע מהלך חמשים שנה כדמסיימו וכשם וכו':
 
'''{{עוגן1|יהי}} רקיע בתוך.''' באמצע וכפי המרחק מלמעלה שהוא בין רקיע לרקיע והמרחק מלמטה שהוא מן השמים עד הארץ כך הוא עוביו באמצע:
 
'''{{עוגן1|מלתיה}} דר' חנינא פליגא וכו'.''' דאמר שהן דקין ועשוין כטס הזה:
 
'''{{עוגן1|יכול}} שהן נתרפין.''' אח"כ מזמן לזמן:
 
'''{{עוגן1|על}} ידי שהות רפה.''' בשהוי הזמן נתרפה:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} בן לקיש אמר בנוהג שבעולם אדם נוסך כלים וכו'.''' כלומר דר"ל דריש לסיפי' דקרא כראי מוצק על תולדות השמים ולא על השמים עצמם:
 
'''{{עוגן1|על}} הא דר"ש בן לקיש וכו'.''' כלומר דכך הוא רמוז בפ' ע"י סמיכות הכתובים דעל תולדות הוא אמורות:
 
'''{{עוגן1|וכתיב}} אלה תולדות השמים וגו'.''' לומר שאע"פ שזמן נכנס וזמן יוצא הם בהבראם וכיום עשות אותם:
 
'''{{עוגן1|ארבע}} אשמורות וכו'.''' וכל אשמורה ג' שעות ולפרושי עד סוף האשמורה ראשונה דמתני' קאי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} נתן אומר שלש דכתיב ראש אשמורת התיכונה.''' האמצעית אלמא דשלש הן:
 
'''{{עוגן1|וכתיב}} קדמו עיני אשמורות.''' שתים והן חצות לילה:
 
'''{{עוגן1|פעמים}} חצות לילה וכו'.''' ולא דשתי אשמורות הן הן חצות לילה:
 
'''{{עוגן1|מכל}} מקום לא הוה שחרא אתיא.''' כלומר אף שלפעמים היה מקדים ולפעמים מאחר אבל לעולם לא היה השחר בא ומצא לדוד כשהוא ישן:
 
'''{{עוגן1|איתעיר}} יקרי וכו'.''' וקרא הכי מידרש עורה כבודי מלפני כבוד בוראי ולפיכך אעירה סתר:
 
'''{{עוגן1|והיה}} יצרו מקטרגו.''' ומפתה אותו:
 
'''{{עוגן1|המנגן}}.''' משמע הידוע ומנגן מאיליו:
 
'''{{עוגן1|סופה}} של שנית.''' ובאיכה רבתי גריס ראשה של שנית וסופה של שלישית כלומר בשתי אשמורות האמצעות הוא מדבר שהן מתכנות את הלילה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא ויאות.''' בתמיה ומי כתיב תיכונות לא תיכונה כתיב דמשמע אחת:
 
'''{{עוגן1|קדמייתא}} לא מתחשבא.''' כלומר אלא הכי בעינן לשנויי אליבא דר' דלעולם ד' משמרות הויין והא דכתיב התיכונה משום שהראשונה אינה בחשבון של שומרי המחנה לפי שעדיין הבריות ניעורין הן ואין דרכן להשים שומרים תחילת הלילה:
 
'''{{עוגן1|אין}} בעיתון מתעסקין באורייתא.''' אם אתם רוצים להתעסק בתורה כל הלילה תזהרו לקרות שמע קודם חצות ואח"כ תתעסקו בתורה:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה.''' שמעינן ממילתיה דס"ל שהלכה כחכמים דזמן קריאת שמע עד חצות:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה.''' וש"מ עוד ממילתיה דס"ל שאומר דברים אחר אמת ויציב והיינו אמת ואמונה והם היו רגילין לומר גם בערבית אמת ויציב כל זאת כדמשמע לקמן דקאמר פתר לה באמת ויציב סל שחרית אלמא דגם בערבית היו אומרים אמת ויציב וכלומר דע"כ דס"ל שאומרים פסוקים אחר ברכות ק"ש של ערבית קודם התפלה ואין חוששין לסמוך גאולה לתפלה בק"ש של ערבית משום דתפלות באמצע תקנום דאי לאו הכי מפני מה הזהירם על ק"ש בלבד ולא הזכיר להם כלום מתפלה אלא מפני שכבר התפללו תפלת ערבית מקודם א"כ מילתי' אמרה שאומר דברי' אחר אמת ויציב כלו' שאינו צריך לקרות שמע סמוך לשינתו ושלא יפסיק בדברים אחרים דהא אמר להם אתון קרייה שמע ומתעסקין בתורה אח"כ אלמא דק"ש של ערבית לאו דוקא סמוך לשינה והא דקאמר אחר אמת ויציב לישנא דמתני' נקט בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ומפני סמסיימין אחר ק"ש באמת נקט הכי ור' ייסא ס"ל דיכול לומר איזה דברים ופסוקים אחר ק"ש של ערבית והכי מוכח מדלקמן:
 
'''{{עוגן1|בבית}} הכנסת.''' עם הציבור:
 
'''{{עוגן1|בערב}} לא יצא ידי חובתו.''' כדאמרי' לעיל בריש ההלכה אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית.''' כלומר ומפני מה באמת לא תקנו לקרות בערבית גם בבהכ"נ בזמנה ולא יהא צריך כל א' וא' לחזור ולקרות בביתו:
 
'''{{עוגן1|בשביל}} להבריח את המזיקין.''' הלכך הואיל ובלאו הכי צריך כל א' וא' לקרות בביתו סמוך למטתו לא רצו לתקן שיהו הכל קוראין ביחד בזמנו שלא יסמוכו על זה ולא יקרא שוב סמוך למטתו:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה שאין אומר דברים אחר אמת ויציב.''' ש"מ דרב הונא ס"ל שאין צריך להפסיק בדברים אחרים בין ר"ש לשינה דתקנת ק"ש סמוך למטתו להבריח את המזיקין והכי ס"ל ר' שמואל בר נחמני דלקמיה שכך למדנו ממנהגו:
 
'''{{עוגן1|כד}} הוה נחית לעיבורה.''' כשהיה יורד לעיבור השנה והיה מקבלו ר' יעקב גרוסה בביתו ור"ז היה מטמין עצמו בין הקופות שלא ירגישו בו והיה רוצה לשמוע מנהגו בק"ש:
 
'''{{עוגן1|עד}} דהוא שקע מיניה גו שינתיה.''' ולא היה אומר דברים ופסוקים אחרים אחר ק"ש:
 
'''{{עוגן1|אמרו}} בלבבכם.''' זהו ק"ש שצריך כוונת הלב וסמיך ליה על משכבכם:
 
'''{{עוגן1|קרי}} מזמורים בתרה.''' דק"ש קודם השינה:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני אין אומר דברים אחר אמת ויציב.''' וקס"ד דאק"ש של ערבית קאי וכהאי מ"ד דאין להפסיק בפסוקים אחרים בין ק"ש לשינה:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה באמת ויציב של שחרית.''' ודינא אחריתא קמ"ל בהאי ברייתא דצריך לסמוך גאולה לתפילה בשחרית וכדרב זעירא:
 
'''{{עוגן1|יהיו}} לרצון אמרי פי.''' וסיפיה דקרא צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' בתפילה:
 
'''{{עוגן1|אין}} פסול נוגע.''' מובטח לו שלא יארע שום פסול אח"כ באותו קרבן:
 
'''{{עוגן1|ואיתצדית}} באנגריא.''' ונלכדתי במס באותו היום שכפו אותי להביא הדס לפלטין של מלך:
 
'''{{עוגן1|רבו}} היא.''' וכי זה דבר גדול הוא לך הא אית בני אינשי שנותנין ממון בשביל להכיר הפלטין ולראות המלך:
 
'''{{עוגן1|שבא}} והרתיק.''' ודפק:
 
'''{{עוגן1|עוד}} הוא הפליג.''' גם המלך הפליג ממנו:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דרבן גמליאל כר' שמעון.''' דאמר דיוצא בק"ש של ערבית אם קראה לפני עמוד השחר:
 
'''{{עוגן1|הא}} ר"ג כר"ש בערבית.''' כלומר בק"ש של ערבית ודאי שמענו דס"ל כוותיה והא הוא דמבעיא לן אם אף בשחרית כן דס"ל נמי כוותיה כשקורא מיד אחר עמוד השחר יוצא י"ח או דיבא כהאי דאמר ר' זעירא הקורא עם אנשי המשמר לא יצא מפני שמשכימין היו לקרותה מיד אחר עלות השחר ועיקר זמנה בשחרית עם הנץ החמה ולא ס"ל ר"ג כוותיה דר"ש בשל שחרית ולא איפשיטא אליבא דר"ג:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}} מעשה שבאו בניו וכו'.''' ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיהו בתמיה והא ר"מ וכו' כדמייתי לקמן:
 
'''{{עוגן1|והן}}.''' והיכא אשכחן להא דפליג ר"מ עם רבנן ואפ"ה לא עבד עובדא כוותיה:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בפ"ב דאהלות:
 
'''{{עוגן1|השדרה}} והגלגלת מב' מתים.''' חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת זה וכן הגלגלת:
 
'''{{עוגן1|אבר}} מן החי מב' אנשים.''' חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר ונראין כאבר אחד:
 
'''{{עוגן1|ר"ע}} מטמא.''' באהל וחכמים מטהרין מטומאת אהל:
 
'''{{עוגן1|התחילו}} מר"ע.''' למנות והוא טיהר ומשום חכמים דפליגי עליה:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' פ"ט דשביעית כל הספיחין מותרין לכל בשביעית דהא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור היינו שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מספיחי כרוב.''' שאין כיוצא בהם בירקות שדה שדרך רוב האדם לזורעם בגינות וגזרו עליהן חכמים שמא יזרעם בגינה ויאמר ספיחין הן:
 
'''{{עוגן1|כל}} הספיחין אסורין.''' מדבריהם ואפי' מיני תבואה וקטנית גזרו עליהם מטעם זה ורשב"י עבד עובדא בשמיטתא כוותייהו דחכמים כדמסיים ואזיל וא"כ כל אלו לא סמכו על עצמן למעשה ומפני מה ר"ג דפליג עם רבנן ועבד עובדא כוותיה:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} הכא שהיא לשינון.''' ללימוד ואינו מפסיד בקריאת שמע ואפי' לאחר שעבר זמן ודחי לה הש"ס להאי שינויא דאם כן מעתה אף משיעלה עמוד השחר יקרא ולמה אמר להן אם לא עלה עמוד השחר:
 
'''{{עוגן1|יאית}} דבעי מימר.''' דשאני הכא דתמן בהני עובדי היו יכולין לקיים דברי חכמים ולפיכך לא סמכו על דעת עצמן למעשה אבל הכא כבר עבר זמן דחכמים ולפיכך אמר לון עבידו עובדא כוותי דידי:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}} ולא זו בלבד וכו'.''' אנן תנינן אכילת פסחים. היו גורסין במתני' גם אכילת פסחים שמצותן עד שיעלה עמוד השחר:
 
'''{{עוגן1|רבנן}}.''' דאינהו סברי דמדאורייתא זמן אכילת פסחים כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} אליעזר.''' דס"ל דמדאורייתא הוא עד חצות:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן לילה.''' ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה:
 
'''{{עוגן1|ולית}} כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן.''' כלומר דלא היא דאפי' לרבנן דס"ל דמן התורה זמן אכילת פסחים כל הלילה אפ"ה לא מצינן למיתני בהדי אינך דאם עבר חצות מותרין עכ"פ לאכלן או להקטירן עד עלות השחר דלא אמרו חכמים אלא לכתחילה אבל באכילת פסחים לא משכחת לה אפי' בדיעבד שהרי גזרו חכמים טומאה עליהן כדתנן בסוף פסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים:
 
'''{{עוגן1|כל}} הנאכלין ליום א' קדשים קלים.''' כלומר אע"ג דאיכא קדשי קדשי' הנאכלין ליום א' כחטאת ואשם ותיבת כל הוא דדייק דלא תני והנאכלין ליום א' הלכך קאמר דאי הוה תני הכי ה"א דלא גזרו חכמים לכתחילה עד חצות אלא בקדשי קדשי' דחמירי ואע"ג דלענין חיובא דנותר שוין הן מ"מ מכיון דהאוכלין בקדשי קלים מרובים הן ביותר שנאכלין לכל אדם סד"א דלא גזרו בהן למיעבד הרחקה כמו בקדשי קדשים דהאוכלין מועטין הן שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וחיישינן טפי דלא אתו לידי נותר ומש"ה קאמר כל הנאכלין דאפי' קדשי קלים אמרו בהן חכמים עד חצות ומשום סייג כדמפרש ואזיל דשמא יטעה ויבא לידי חיוב:
תחילתדףכאן א/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משיכיר}} בין תכלת ללבן.''' בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית:
 
'''{{עוגן1|בין}} תכלת לכרתן.''' כרתן כרישין פו"רש בלעז וצבע התכלת קרוב לגוון כרתן:
 
'''{{עוגן1|עד}} הנץ החמה.''' עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים:
 
'''{{עוגן1|עד}} שלש שעות.''' ביום עד סוף שעה שלישית שהוא רביע היום בזמן שהימים והלילות שוין ולעולם זמן ק"ש הוא עד רביע היום בין שהימים ארוכים בין קצרים וכן הא דתנן לקמן תפלת השחר עד ד' שעות ביום היינו עד שליש היום ולפי ששליש היום הוא ד' שעות בזמן שהימים והלילות שוין נקט ד' שעות וכל מקום שנזכר במשנה כך וכך שעות ביום על דרך זה אתה צריך לחשוב ולדון:
 
'''{{עוגן1|שכן}} דרך בני מלכים.''' שאין עומדין ממטתן עד סוף שעה שלישית. ורחמנא דאמר ובקומך עד שעה שכל בני אדם עומדים ממטתן קאמר והלכ' כר' יהושע ומיהו לכתחל' צריך לכוון לקרות ק"ש עם הנץ החמה כמו שהיו הותיקין עושים:
 
'''{{עוגן1|לא}} הפסיד.''' כלומר לא הפסיד מלברך לפניה ולאחריה אלא אע"פ שעברה עונתה קורא ומברך לפניה ולאחריה:
 
'''{{עוגן1|כאדם}} שהוא קורא בתורה.''' אע"פ שלא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה יש לו קבול שכר כקורא בתורה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתניתא.''' כן צריך לפרש בין תכלת שבה שבציצית ללבן שבה כדמפרש ואזיל דמ"ט דרבנן דכתיב וראיתם אותו מן הסמוך לו משובחין בציצית בין תכלת ללבן הסמוך לו לראותו אז הוא עונת ק"ש:
 
'''{{עוגן1|כדי}} שיהא ניכר בין הצבועין.''' ר"א דריש וראיתם אותו דקאי על תכלת דלעיל מיניה ומשיכיר תכלת בין שאר הצבועין הקרובים לגוון תכלת:
 
'''{{עוגן1|וראיתם}} אותה אין כתיב כאן.''' דהוה משמע דקאי על אותה מצוה:
 
אחרים אומרים וראיתם אותו משמע על האדם העומד לנגדו וסתם ראיה ד' אמות הויא וכדמפרש רב חסדא בהדא דאחרים באיזו חבירו מיירי:
 
'''{{עוגן1|אם}} ברגיל.''' חבירו הרגיל עמו אפי' רחוק כמה ממנו מכירו בראיה בעלמא ואם בשאינו רגיל שלא ראה אותו אפי' קרוב לו ביותר אינו מכירו ומאי משיכיר דקאמרי:
 
'''{{עוגן1|ואתי}} לקיצין.''' לפעמים הוא בא והולך לו באכסניא הזה וזהו רגיל ואינו רגיל:
 
'''{{עוגן1|לערוד}}.''' חמור הבר:
 
'''{{עוגן1|הוא}} בעי מימר.''' רב חסדא דמפרש לעיל להא דאחרים הוא היה מפרש ג"כ להך פלוגתא דתנאי דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן במתני':
 
'''{{עוגן1|מן}} מר.''' מאן דאמר בין זאב לכלב וכו' ס"ל כמאן דאמר בין תכלת לכרתן דצריך שיאור היום ביותר כדי שיכיר בין הצבע הקרוב כמעט לצבע אחר וזהו השיעור בעצמו משיכיר בין זאב לכלב או בין החמור לערוד:
 
'''{{עוגן1|ומאן}} דאמר כדי שיהא אדם רחוק וכו'.''' ס"ל כמ"ד בין תכלת ללבן שהוא יותר קודם שבמעט אורה יכול להבחין ביניהם וכן להכיר חבירו הרגיל ואינו רגיל ברחוק ד' אמות:
 
'''{{עוגן1|יראוך}} עם שמש.''' מוראך והיינו ק"ש שהם מקבלין עליהם מלכות שמים עם שמש עם הנץ החמה:
 
'''{{עוגן1|היו}} משכימין.''' מעט קודם הנץ החמה כדי שיסמכו לה התפילה עם הנץ החמה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק והתם קאמר שהיו עוסקין בצרכי ציבור:
 
'''{{עוגן1|שמא}} נתייאשו מק"ש.''' לפי שעסוקין במצות ופטורין מק"ש:
 
'''{{עוגן1|וכבר}} היתה החמה על ראשי ההרים.''' כשקראו הם:
 
'''{{עוגן1|מטפטפת}}.''' מתחלת לזרוח:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כר' יהושע בשוכח.''' אם שכח לקרותה בהנץ החמה יכול לקרותה עד ג' שעות כר' יהושע:
 
'''{{עוגן1|מגיב}} ליה חבריה.''' השיב לו חבירו וכי שייך לומר הלכה בשוכח ולא היה לך לומר אלא אם שכח קורא כר' יהושע:
 
'''{{עוגן1|כך}} היא הלכה.''' אלא אימא כך היא הלכה כר' יהושע ואפי' לכתחילה ולא אמרו בשוכח אלא כדי לזרז אח האדם שיהא קורא בעונתה בהנץ החמה שהיא למצוה מן המובחר:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ק דשבת מפסיקין לק"ש וכו' ומפרשי הכי אמוראי מ"ט:
 
'''{{עוגן1|תפילה}} אינה ד"ת.''' אלא מדרבנן:
 
'''{{עוגן1|קשייתה}}.''' הקשיתו לפני ר' יוסי דאפי' תימר דק"ש כולה אינה צריכה כוונה ולפיכך קאמרת דמפסיקין וקורין ואע"פ שטרוד הוא ואינו יכול לכוון מי לא מודית דמיהת ג' פסוקים הראשונים צריכין הן כוונה והרי אינו יכול לכוון:
 
'''{{עוגן1|מן}} גו דאינון ציבחר.''' מתוך שהן מועט יכול לכוון דעתו אף שהוא טרוד:
 
'''{{עוגן1|כגון}} אנו שעסוקין בתלמוד תורה.''' תמיד ואין אנו מפסיקין לדברים אחרים:
 
'''{{עוגן1|דין}} כדעתיה וכו'.''' ואזלו לטעמייהו ר' יוחנן דקאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלמא חשיבא ליה תפילה מתלמוד תורה והלכך הוא דקאמר דמפסיקין לתפילה ואפי' מת"ת:
 
'''{{עוגן1|וחד}} דעביד ליה כל צורכיה.''' ולהתפלל בו גם על צורכיו ולא בפה הזה שהוא יגע בתורה אלמא חשיבא ליה תלמוד תורה יותר מן התפילה:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ואמר.''' דלא היא ואין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה שברא לאדם פה אחד דמה עכשיו כשהפה אחד הוא אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו אם היו לו שתי פיות עאכ"ו:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דר' יוחנן כר"ח בן עקביא.''' דס"ל כותבי ספרים שהן כעוסקין בתורה ומפסיקין גם לתפילה:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא פ"ק:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מודי.''' וכי לא מודי רשב"י שמפסיקין מד"ת לעשות המצוה ולקיימה בזמנה כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן והרי עיקר הלימוד הוא על מנת לעשות וא"כ אמאי לא הפסיק כדי לקיים מצות קריאת שמע:
 
'''{{עוגן1|זהו}} שינון.''' משום דמצות ק"ש שינון ודיבור הוא ואין מבטלין דיבור הלימוד מפני לימוד אחר:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן וכו'.''' ומשמע הא ק"ש בעונתה חביבה יותר מד"ת ומשני היא היא כלומר לר"ש היא היא כדאמר ר' יודן לפי שהיה ר"ש תדיר בד"ת ולפיכך אין ק"ש בעונתה חביבה יותר מד"ת וכי קתני במתני' לשאר כל אדם הוא דקאמר:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבא מרי.''' בלאו הכי ל"ק דלא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה והיינו מקרא ותידוק מינה הא בעונתה כמשנה היא וא"כ ר"ש שהיה לומד במשנה א"צ להפסיק אפי' בעונתה:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} בן יוחי כדעתיה.''' דאמר לקמן פ' כל כתבי העוסק במקרא מדה שאינה מדה היא ואינו כעוסק במשנה:
 
'''{{עוגן1|ורבנן}} עבדי מקרא כמשנה.''' והלכך לא מפרשי להמתני' כר"ש ומפסיקין לק"ש מד"ת:
תחילתדףכאן א/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יטו}}.''' על צדיהם דכתיב בשכבך דרך שכיבה:
 
'''{{עוגן1|יעמדו}}.''' דכתיב ובקומך דרך קימה:
 
'''{{עוגן1|כדרכן}}.''' בין בקימה בין בישיבה בין בשכיבה בין בהליכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} דב"ה מקיימין תרין קריא.''' דידהו וקרא דב"ש אלא דב"ש מה מקיימין קרא דב"ה:
 
'''{{עוגן1|בשבתך}} בביתך פרט לעוסקים במצות.''' דמשמע בשבת דידך שאתה עוסק בדברי רשות:
 
'''{{עוגן1|ובלכתך}} בדרך פרט לחתנים.''' דמשמע בלכת דידך שאתה טרוד בדבר רשות פרט לחתן שטרוד במצוה:
תחילתדףכאן א/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' טרפון וכו' כדיי היית.''' ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חברייא}} בשם ר' יוחנן וכו'.''' גרסינן להא פ' י"א דסנהדרין הלכה ד' ובפ"ב דע"ז דודים ד"ס לד"ת כלומר קרובים הן לד"ת וחביבים הן כד"ת:
 
'''{{עוגן1|וחכך}} כיין הטוב.''' חכך של סופרים כיין הטוב של תורה:
 
'''{{עוגן1|כי}} טובים דודיך.''' דברי סופרים הקרובים לד"ת וחביבים יותר מיינה של תורה:
 
'''{{עוגן1|יש}} בהן קולין.''' כלומר לפעמים תמצא בהן יותר קולא מד"ס שהן חמורין לעולם כדקתני במתני' דסנהדרין ומייתי לקמיה:
 
'''{{עוגן1|דכתיב}} אל תטיפו יטיפון.''' מקרא הוא במיכה שהנביא אמרה הם בשם ה' שראוי למנוע מהן דברי נביאות הואיל ואינם משגיחין ומבזין דבריו כמו שאמר אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות לפי שאינם חפצים אלא בדברי שקר וכזב כמו שמסיים שם לו איש הלך רוח ושקר כזב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה ולפיכך צוה השם למנוע דברי נביאות מהם אבל בדברי הזקנים לא מצינו כן אלא אף ע"פ שאינם משגיחים אמרה תורה והגידו לך את דבר המשפט וענש להממרים ואינם שומעין לדבריהם הרי חמורים הם דברי זקינים מדברי נביאים:
 
'''{{עוגן1|פלימנטרין}}.''' הבא בשליחות המלך לעשות ולפקח על דבר פרטי נקרא פלימאנטרוס בלשון רומי:
 
'''{{עוגן1|סמנטרין}}.''' סימן כתב ואות מהמלך:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא ע"פ התורה אשר יורוך.''' אשר הם אומרים כך ציותה התורה מבלתי אות וסימן תאמין להם:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר.''' דעבדינן כב"ה משיצא בת קול כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|הדין}} דתימר.''' להא דאמרן הרוצה להחמיר וכו' או כקולי וכחומרי ב"ש עושה עד שלא יצאת בת קול שהלכה כב"ה לעולם:
 
'''{{עוגן1|ביבנה}}.''' כשהיו סנהדרין קבועין ביבנה:
תחילתדףכאן א/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשחר}} מברך שתים לפניה.''' יוצר אור ואהבה:
 
'''{{עוגן1|ואחת}} לאחריה.''' אמת ויציב:
 
'''{{עוגן1|ובערב}} מברך שתים לפניה.''' מעריב ערבים ואהבת עולם ושתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו:
 
'''{{עוגן1|אחת}} ארוכה ואחת קצרה.''' אשתים שלפניה קאי בין בשחרית בין בערבית ארוכה היא שפותחת בברוך וחותמת בברוך וזהו יוצר אור וכן מעריב ערבים. קצרה היא אהבה בשחרית ובערבית שחותמת בברוך ואינה פותחת בברוך:
 
'''{{עוגן1|מקום}} שאמרו להאריך.''' לפתוח ולחתום בברוך:
 
'''{{עוגן1|אינו}} רשאי לקצר.''' שלא לפתוח או שלא לחתום:
 
'''{{עוגן1|לקצר}}.''' שלא לפתוח בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך לפתוח בברוך או לחתום:
 
'''{{עוגן1|לחתום}}.''' אקצרה קאי דמקום שאמרו לחתום בברוך ולא לפתוח אינו רשאי לשנות שלא לחתום ולפתוח בברוך:
 
'''{{עוגן1|ושלא}} לחתום.''' מקום שאמרו שלא לחתום כגון ברכת הפירות וברכת המצות אינו רשאי לחתום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שתהא}} הגיית היום והלילה שוין.''' ולפיכך תיקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה וג' פרשיות של ק"ש הרי שלש ג"כ ובערבית לחד מ"ד לקמן שאין אומרים כי אם ב' פרשיות של ק"ש תיקנו שתים לפניה ושתים לאחריה ובזה היום והלילה שוין:
 
'''{{עוגן1|על}} שם שבע ביום הללתיך.''' ר' יהושע בן לוי טעמא דכל הברכות הללו קאמר דשחרית ודערבית:
 
'''{{עוגן1|כל}} המקיים שבע ביום הללתיך.''' וקורא ק"ש עם ברכותיה שלפניה ושלאחריהבשחרית ובערבית:
 
'''{{עוגן1|מפני}} מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום.''' שמע והיה אם שמוע שאומרין אותן בבקר ובערב דאלו פ' ויאמר פלוגתא היא לקמן בפרקין אם מזכירין יציאת מצרים בלילות:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שעשרת הדברות כלולין בהן.''' כדמפרש ואזיל דבפסוק ראשון כלולין ב' דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך וכן כולן בכל הג' פרשיות ורובן בב' פרשיות הראשונות הן. והנכון דגרסי' מפני מה קורין ג' פרשיות הללו וכאידך מ"ד:
 
'''{{עוגן1|למען}} תזכרו.''' ועשיתם את כל מצותי וזו היא מצות שבת כדדריש רבי:
 
'''{{עוגן1|כבד}} את אביך ואת אמך.''' למען יאריכון ימיך וזהו נרמז בפסוק למען ירבו ימיכם וימי בניכם שאם תקיימו מצוה זו ירבו ימיכם וכן ימי בניכם אם הם יקיימו:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} תנה בני לבך לי ועיניך.''' דריש ועיניך אדלעיל שאם תתן לי לבך ועיניך אז דרכי תצרנה כדמסיים אמר הקב"ה וכו':
 
'''{{עוגן1|וכתיב}} וה' אלהים אמת.''' כלומר אחר שיאמר אלהיכם צריך לומר אמת ולא יפסיק כדכתיב וה' אלהים אמת ובכאן נרמז שלא יעיד שקר כ"א אמת כמו שהקב"ה הוא אמת וכדמסיים ר' לוי לקמיה ואיידי דדריש מלת אמת מייתי נמי להאי דר' בון דדריש בפ"ק דסנהדרין הלכה א' על הא דאמר התם חותמו של הקב"ה אמת ומהו אמת. ולמה חותמו אמת א"ר בון שהוא אלהים חיים ומלך עולם ונוטריקון של אמת אלהים מלך תמיד:
 
'''{{עוגן1|ביתך}} ולא בית חבירך.''' ובזה נרמז כל הדבור לא תחמוד שאם חומד לבית חבירו סוף שיחמוד אשתו וכל אשר לו:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ה דתמיד:
 
'''{{עוגן1|זו}} ברכת תורה.''' לפי שקורין בעשרת הדברות היו צריכין לברך ברכת התורה בתחילה:
 
'''{{עוגן1|זאת}} אומרת שאין הברכות של ק"ש מעכבות.''' שהרי לא בירכו ברכות שלפניה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מן הדא לית ש"מ כלום.''' דהיינו טעמא שלא היו מברכין ברכות ק"ש משום שקורין בתחילה עשרת הדברות והן הן גופה של קריאת שמע כדלעיל ועל עשרת הדברות לא תיקנו ברכות וברכת התורה כבר בירכו והיינו כדרב מתנה וכו' כלומר שאם היו יכולין לקרות גם בגבולין לעשרת הדברות לא היו צריכין ג"כ לברך ברכות ק"ש אחרי כן שכבר יצאו בקריאת הדברות שנכללו בהן כל ג' פרשיות של ק"ש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חונה וכו'.''' כלומר דמפרשי מפני מה בדין היה לקרות גם לפ' בלק ובלעם:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שכתיב בה שכיבה וקימה.''' כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ודמי לבשכבך ובקומך שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכוב שלוים ושקטים כארי וכלביא ולפיכך היה בדין שיהו קורין ג"כ פרשה זו אי לאו משום טורח צבור:
 
'''{{עוגן1|יציאה}} ומלכות.''' יציאת מצרים אל מוציאם ממצרים ומלכות ותרועת מלך בו:
 
'''{{עוגן1|בתורה}} בנביאים ובכתובים.''' מחסדי המקום עלינו שלא אבה לשמוע אל עצתם בנביאים עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור ובכתובים בנחמיה ביום ההוא נקרא בספר משה וגו' אשר לא יבא עמוני ומואבי וגו' כי לא קדמו וגו' וישכור עליו את בלעם לקללו ויהפוך אלהינו את הקללה לברכה:
 
'''{{עוגן1|מה}} בירכו וכו'.''' כמו אמר מר הוא ופריך והלא לא בירכו יוצר המאורו' ומשני ר' שמואל מפני שעדיין לא יצאו המאורות שהיו משכימין מקודם ואיך תימר יוצר המאורות:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לברך.''' ברכת התורה:
 
'''{{עוגן1|לאחר}} ק"ש א"צ לברך.''' שכבר נפטר באהבה רבה:
 
'''{{עוגן1|והוא}} ששנה על אתר.''' מיד דהואיל ואין ברכת אהבה רבה נתקנה על התורה אלא דמ"מ פוטרת היא הלכך דוקא אם למד מיד אח"כ:
 
'''{{עוגן1|כי}} מאחרים היו.''' אנשי משמר הם היו משכימין וקורין שלא להפסיק בעבודה אבל אנשי מעמד והם ישראל הבאים לעמוד בשעת הקרבה והיו מסייעין אותם במה שהם יכולין מאחרין וקורין היו:
 
'''{{עוגן1|הוינן}} נפקינן לתעניתא.''' כשגוזרין תענית על הציבור ומתוך שהיו מאחרין להתאסף היו קורין ק"ש אחר ג' שעות ואע"פ כן לא היה ר' יוחנן מוחה בידם:
 
'''{{עוגן1|והלא}} כבר קראו אותה בעונתה.''' לצאת ידי חובת ק"ש בזמנה ומה שהם קורין עכשיו אינו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:
 
'''{{עוגן1|מפני}} ההדיוטות.''' שאינם יודעין שקראו מקודם לכן שלא יהיו אומרים שעכשיו הם קורין אותה בעונתה ויוצאין י"ח אף לאחר ג' שעות:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ברכות וכו'.''' תוספתא היא בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|אם}} תלמיד חכם הוא אם בור הוא.''' אם מאריך הוא במקום שאינו ראוי להאריך:
 
'''{{עוגן1|ברכת}} המזון.''' ברכת היין על הכוס:
 
'''{{עוגן1|הא}} כל שאר הברכות אדם מאריך.''' בתמיה והיכי קתני אלו ברכות שמקצרין בהן דמשמע דהני דוקא וכי שאר כל הברכות מאריכין בהן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} חזקיה מן מה דתני וכו'.''' כלומר על כרחך לאו דוקא קתני בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן שהרי ממה דתני בברייתא המאריך במקום שלא הוזכר בהדיא להאריך ה"ז מגונה והמקצר ה"ז משובח א"כ ש"מ שאין זה כלל במה שאמרו אלו ברכות שמקצרין בהן ולאו דוקא הוא:
 
'''{{עוגן1|בגואל}} ישראל בתענית.''' כמו ששנינו בפ"ב דתענית שמתחיל להאריך בגואל ישראל ומוסיף עוד שש ברכות זכרונות ושופרות וכו' והיינו דקא מתמה הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך והלא מאריכין בהם כדקתני התם:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה.''' רבותא קמ"ל דאפי' בגואל ישראל שהיא מעין י"ח שלא תאמר וכו' לפום כן צריך למימר שאף בגואל ישראל עצמו מאריכין בתענית מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו. ומסיים בא"י גואל ישראל:
 
'''{{עוגן1|הראה}} כריעה לפני רבי וכו'.''' ובפ' החליל גריס קידה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הריצפה וזוקף ואם כן בריכה היא כפיפה מעט בברכים:
 
'''{{עוגן1|כגון}} הדין נקדים.''' כעין המנוקד ומצוייר על הכותל כך היה עומד מבלתי תנועה אנה ואנה כ"א באימה וביראה וזהו כפיו פרושות השמים ודוגמתו שנינו בפ"ק דמעשרות החרובין משינקדו ומפרש הש"ס משיעשו נקודות נקודות שחורות:
 
'''{{עוגן1|ככפים}} הללו שלא חטפו וכו'.''' כלומר דרבי אלעזר דריש דלהכי פירש כפיו להראות ככפים הללו שהן עכשיו פרושות ואין בהם כלום כך לא נהנה מכל האוצרו' שהקדיש דוד אביו לבנין בית המקדש כלום:
 
'''{{עוגן1|עם}} הש"צ בהודאה.''' כשאומר מודים וכדמפרש ר' זעירא שהחובה במודי' בלבד הוא:
 
'''{{עוגן1|רבי}} זעירא סבר לקרובה.''' קרובה הוא הפיוט שאומרים בשעת חזרת הב"צ במודים כדלקמן מודים אנחנו לך וכו' ודוגמתו ברבה פ' אמור בפסוק ולקחתם לכם מהו מכל אבקת רוכל דהוה קריי ותני ופייטן ודרשן ופי' בערוך קרוב ופייטן כלומר דאע"ג דר' זעירא אמר דאין החיוב כ"א במודים בלבד ולא בסוף הברכה מכל מקום היה מחמיר על עצמו ומאריך בפיוט המודים שאומר כדי לשוח עם הש"צ תחלה וסוף. סבר. מצפה מלשון שמא תאמר אבד סברם הוא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שמיע.''' ומתמה הש"ס ומה היא השאלה מהו דין לחישה וכי לא שמיע ליה מה דאמר ר' חלבו וכו' שנוהגין לומר כנוסחאות הללו:
 
'''{{עוגן1|או}} הדא.''' או נוסח הזה או הזה ולא אמרין כולהון:
 
כהדין חרדונא כמו הצב הזה כשהוא שוחה ראשו זקוף אלא כל עצמותי וגו' ואף ראשו יהא כפוף:
 
'''{{עוגן1|מילתא}} דחנן בר בא פליגא.''' אהא דקדריש מכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך דמשמע שאף בהזכרת השם צריך שיהא גם ראשו כפוף במקום שאמרו לשוח אבל ר' חנן לא ס"ל הכי אלא כהאי דאמר לחברייא בשמיה דרב והוטב זה גם בעיני שמואל דכשבא להזכיר את השם זוקף:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא.''' דמשמע דאף בהזכרת השם צריך שיהא שחוח וניחת:
 
'''{{עוגן1|אילו}} הוה כתיב בשמי ניחת.''' שפיר הוי קאמרת אבל השתא דכתיב מפני שמי הכי הוא משמע דמכבר קודם שהזכיר את השם ניחת הוא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אמי אמר ר' יוחנן הוה מעבר.''' ר' יוחנן היה מעביר אלו ששוחין יותר מדאי ור' חייא בר בא אמר לא היה נוהג ר' יוחנן להעביר בשביל כך אלא גער בהם שלא יעשו כן:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ברכות שפותחין וכו'.''' תוספתא בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|כגון}} ק"ש.''' כלומר ברכה הסמוכה לק"ש. וכך שנוי בתוספתא ולא גריס שם ותפילה ולפי גי' הספר י"ל דעל ברכה שלאחר ק"ש וסמוכה לתפילה קאמר דהוי כעין ברכה הסמוכה לחבירתה לאותה שלפני ק"ש דלא מיחשבא ק"ש הפסק כיון דהברכות בשבילה נתקנו:
 
'''{{עוגן1|הרי}} גאולה.''' ברכת אשר גאלנו שאנו אומרים לאחר הלל בלילי פסח והלא סמוכה היא לברכת הלל ואפ"ה היא פותחת בברוך:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' אשר גאלנו דהאמר ר' יוחנן בהלל אם שמע בבית הכנסת כמו שנוהגין הספרדים לאומרו אחר תפילת ערבית יצא ושוב אין צריך לברך עליו בבית והשתא לא הויא ברכת גאולה סמוכה ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם:
 
'''{{עוגן1|והא}} סופה.''' שהיא חותמת בברוך וקס"ד דהודאה בעלמא היא ולא הויא אלא כמטבע הקצר כברכת הפירות ואמאי חותמין בה בברכה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} שתים הנה.''' ברכת הגאולה זו לאו ברכה אחת היא אלא דכוללת שתי גאולות אחת להבא בקשת רחמים על העתיד כן ה' אלהינו יגיענו למועדים וכו' ונאכל שם מן הפסחים וכו' ואחת הודאה לשעבר אשר גאלנו וכו' ונמצאת הראשונה פותחת בברוך ואינה חותמת והשניה חותמת ואינה פותחת:
 
'''{{עוגן1|והרי}} הבדלה.''' שהיא פותחת בברוך ואף ע"פ שהיא סמוכה לברכת המאור:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' הבדלה דלאו ברכה סמוכה לחבירתה מדינא היא שהרי יכול הוא לפזרן כל ברכה וברכה בפני עצמה כמו שהיה רבי נוהג שהיה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס:
 
'''{{עוגן1|הרי}} נברך.''' כלומר דהקושיא על ברכת הזן היא אמאי פותחת בברוך הרי סמוכה לברכת הזימון נברך שאכלנו הויא:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' ברכת הזן שהרי אם היו שנים דליכא ברכת הזימון ולא הויא סמוכה וצריך לפתוח בברוך וכיון שלפעמים פותחת בברוך תקנו אותה בפתיחה לעולם:
 
'''{{עוגן1|הרי}} הזן את הכל.''' האי מקשה נמי קס"ד דכמטבע קצר הויא וא"כ אמאי חותמת בברוך הזן את הכל:
 
'''{{עוגן1|הרי}} הטוב והמטיב.''' שהיא פותחת בברוך והיא סמוכה לחבירתה הויא:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' דברכה שנתחדשה אח"כ היא כדאמר רב הונא שתקנו אותה על הרוגי ביתר ולהכירא תקנוה בפתיחה כאלו לא נסמכה:
 
'''{{עוגן1|הא}} קדושא.''' קידוש היום בשבתות ובי"ט שפותחת בברוך והא סמוכה לברכת היין היא:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' שאף היא לפעמים אינה סמוכה שהרי אם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו חוזר ומברך על היין:
 
'''{{עוגן1|והא}} סופה.''' קדוש היום שהיא חותמת בברוך ואמאי:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' השתא מסיק לטעמא דכולהו ברכות לפי שטופס ברכות כך הוא כדר' יודן דכל שהוא מטבע קצר וכו' וסופה דהזן נמי לא קשיא דמטבע ארוך הויא וכן ברכת הגאולה לא צריכין לטעמא דשתי גאולו' אלא הואיל ומטבע ארוך הויא לפיכך חותם בה בברוך:
 
'''{{עוגן1|כל}} הברכות אחר חותמיהן.''' קס"ד דה"ק הכל הולך אחר החיתום והיינו דמקשי עלה כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|אין}} אומרים ברכה פסוק.''' אין חותמין הברכה בפסוק כגון בא"י גואלינו ה' צבאות וגו' וכיוצא בזה:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} דתימר אחר חיתומיהן אין אומרין ברכה פסוק.''' בתמיה ובפ"ב דתענית גריס ויימר ברכה פסוק והיינו הך לפי דס"ד לפרש אחר חיתומיהן כדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|אמרין}} חכימי הדין טלייא.''' בלשון תמיה חכם הוא זה הבחור דלפי סברתו הוא מקשה:
 
'''{{עוגן1|דהוא}} סבר.''' לפרש מהו אחר חיתומיהן דקאמר היינו לענין האי דינא שאם עמד בשחרית ביוצר אור ושכח והזכיר את של ערבית מעריב ערבים וחזר ונזכר וחתם בשל שחרית יצא וזהו אחר חיתומיהן אנו הולכין והלכך יצא ולפיכך הוא מקשה דא"כ היכי אמרת אין אומרין ברכה פסוק הרי אם חתם בשל שחרית והוא יוצר אור א"כ הברכה פסוק הוא כדכתיב יוצר אור וגו' אבל באמת לאו היינו פירושא דאחר חיתומיהן אלא כדרב אחא דאמר כל הברכות כעין חותמותיהן מענין שהוא מזכיר בסוף נוסח הברכה כך הוא חותם כגון עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם וכן כולן ולעולם אין חותמין הברכה בפסוק:
 
'''{{עוגן1|ואילין}} דאמרין צהלי וגו'.''' נוהגין היו לומר אחר ברכת הפטרה פסוק הזה ואין בו משום ברכה בחותם פסוק הואיל וכבר חתם בנוסח הברכה עצמה ואינו אלא כמוסיף בדברים:
תחילתדףכאן א/ו
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מזכירין}} יציאת מצרים בלילות.''' פרשת ציצית אומרים אותה בק"ש של ערבית ואע"פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה אומרים אותה מפני יציאת מצרים שבה:
 
'''{{עוגן1|כבן}} שבעים שנה.''' הייתי נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} זכיתי.''' לא נצחתי לחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אע"פ}} שנכנס לגדולה.''' שמינוהו לנשיא כדאמרינן לקמן פרק תפלת השחר:
 
'''{{עוגן1|האריך}} ימים.''' שאמר הריני כבן שבעים שנה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה שהגדולה מקצרת ימים.''' כדאמרי' אוי לרבנות שמקברת את בעליה ולהכי קאמר הריני כבן שבעים דאם שזכיתי לגדולה עם כל זה הארכתי ימים:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין לא יתחיל פ' ויאמר בלילה אבל אם התחיל גומר ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר ואינהו מפרשי להמתני' דקתני מזכירין יציאת מצרים בלילות כדרב דאחר שהתחיל בתחילת הפרשה אומר מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על רבנן דתמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום.''' כדתנן לקמן בפ"ב וקשיא לרבנן דתמן דס"ל דגומר כל הפרשה ומשני דה"ק כל פ' ויאמר אינו נוהג אלא ביום שהרי בהתחלתה כתובה מצות ציצית ואינה נוהגת בלילה ולפיכך אינהו דאמרי לא יתחיל אבל אם כבר התחיל ואמר ועשו להם ציצית גומרה משום יציאת מצרים שבה:
 
'''{{עוגן1|חמיתון}}.''' ראה אותן נוהגין לכתחילה להתחיל ולגמור ותאמר הש"ס ולא שמיע דתמן אמרין לא יתחיל וכלומר דלא כדשמעינן לעיל דרבנן דתמן ס"ל דלא יתחיל לכתחילה:
 
'''{{עוגן1|היך}} הוה אבוך נהוג עביד.''' משום דר' זעירא עלה מבבל לא"י ולפיכך שאלו אם היה נוהג כאן כרבנן דהכא או כמנהגו בתחילה כרבנן דתמן:
 
'''{{עוגן1|מסתברא}} דר' יוסה.''' כמו שאמר ר' יוסה מפני שר' זעירא היה נוהג להיות מחמיר על עצמו כמו דאינון מחמירין בבבל והיה מתנהג כוותייהו:
 
'''{{עוגן1|צריך}} להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב.''' מפני שיש בה הודאה על החסד שעשה עם אבותיכו ועמנו:
 
'''{{עוגן1|מלכות}}.''' מלכותו ואמונתו לעד קיימת ומלכנו מלך אבותינו. צריך להזכיר את כולן. ככולהו תנאי וצריך ג"כ לומר צור ישראל וגואלו כדי לסמוך גאולה לתפילה:
 
אם לא הזכיר תורה בברכת הארץ על המזון:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' התם דקמסדרו לשבחיה דרחמנא מה דהוה מעיקרא שעד שהוא אברם בחרת בו ושמת שמו אברהם:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' נימא נמי הקורא לשרה שרי עובר בעשה:
 
'''{{עוגן1|הוא}}.''' בלבד נצטווה עליה דכתיב לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה אבל גביה כתיב ולא יקרא עוד שמך אברם לא יקרא כלל:
 
'''{{עוגן1|שני}}.''' שם השני ישראל ניתוסף לו להיות לשם העיקר ושם הראשון יעקב לא נעקר ממנו:
 
'''{{עוגן1|עד}} כאן בצדיקים.''' הוא דמצינו שנקראו בשמם עד שלא נולדו אבל ברשעים זורו רשעים מרחם ולא יזכר שמם וישמעאל תחילתו צדיק כדדרשינן מבאשר הוא שם וכן אמרינן שעשה תשובה בסוף ימיו:
 
'''{{עוגן1|שלא}} להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבא.''' והלכך לא דריש לקרא דלמען תזכור כדדרשי חכמים במתני':
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך מאימתי'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|היה}} קורא בתורה.''' בזמן ק"ש והוא קורא אותה בתורה:
 
'''{{עוגן1|אם}} כיון לבו.''' לצאת ידי חובת ק"ש יצא ואם לאו לא יצא וכמ"ד מצות צריכות כונה שיהא מכוון לצאת י"ח ומ"ד מצות אין צריכות כונה מפרש אם כיון לבו לקרות ולאפוקי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין א"נ שהקורא להגיה אינו קורא התיבות כנקודתן אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתירות ובקריאה כזו לא יצא:
 
'''{{עוגן1|בפרקים}}.''' מפרש במתני' דלקמן מה הן הפרקים:
 
'''{{עוגן1|שואל}} מפני הכבוד.''' שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:
 
'''{{עוגן1|ומשיב}}.''' ואין צ"ל שמשיב לו שלום אם הקדים לו:
 
'''{{עוגן1|ובאמצע}}.''' הפרק שואל מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו כגון אביו או רבו וכ"ש אם מתירא ממנו שלא יהרגהו ואין צ"ל שמשיב לו שלום אבל מפני הכבוד לא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר באמצע.''' הפרק שואל בשלום מי שירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד:
 
'''{{עוגן1|ומשיב}} שלום לכל אדם.''' שהקדים לו שלום והלכה כר' יהודה ובכל מקום שאסור להפסיק כך אסור לדבר בלשון הקדש כמו שאר הלשונות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|זאת}} אומרת שאין הברכות מעכבות.''' מדלא תני אלא אם כיון לבו לצאת בק"ש והרי הוא קורא בתורה ולא בירך ברכת הק"ש ש"מ שאין ברכות ק"ש מעכבות:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את שהוא צריך לברך.''' דברי ר' יוסה הכי מתפרשין דלמאי דדייק ר' בא ממתני' דאין הברכות מעכבות מדלא קתני מידי מהברכות ועלה קאמר דהאי לאו דיוקא הוא וכדמותבינן לקמן והיינו דאקדים לה להאי מילתא וכדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את וכו'.''' כלומר הא לכשתמצי לומר שצריך הוא לברך דהוה סבירא לן דהברכות מעכבות א"כ ודאי הוא שאם בירך שצריך שיכוין את לבו בכל הג' פרשיות שהרי אם אפי' הברכות מעכבות פשיטא הוא דכל ג' הפרשיות מעכבות ועד שיכוין לבו בכולן לצאת ידי חובתו והשתא קשיא על עיקר דיוקא דידך כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|התיבון}}.''' על האי דיוקא דר' בא:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} מפסיק ולא תנינתה.''' וכי אינו מפסיק הוא בין פרשה של ק"ש לפרשה אחרת שבה שהרי הוא קורא בתורה כסדר וכמה וכמה פרשיות איכא בין חדא פ' של ק"ש לחברתה ואפ"ה לא תנינתה להאי דינא במתני' וזה היה צריך התנא להשמיענו דהא איכא למ"ד לקמן שאם הפסיק בק"ש כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו:
 
'''{{עוגן1|והכא}} אע"ג דלא תנינתה צריך לברך.''' כלומר והשתא הכא נמי לענין הברכות מנא לך למידק שאינן מעכבות מדלא קתני לה במתני' הרי לא קתני נמי מדינא דהפסקה מידי ועל כרחך לומר דלא קתני הכא אלא מה דשייך לגופא דדינא דאין הקורא כדרכו יוצא י"ח עד שיכוין לבו לצאת ומברכות ומהפסקה לא איירי הכא מידי ולעולם אימא לך שצריך הוא לברך:
 
'''{{עוגן1|זאת}} אומרת צריך לכוין את לבו בכולן.''' השתא שואל הש"ס למאי דקאמר בירך צריך וכו' אי דנקטינן הכי באמת לדינא שעד שיכוין בכולן ואע"ג דלא משכחת לה בלא הפסק בין פרשה לפרשה הא לא קשיא מידי דאימא אין הכי נמי שצריך שיקרא פ' שניה אח"כ מיד בלא הפסקה וכן פ' השלישית דהא קאמרת דלא איירינן הכא מדינא דהפסקה ולא איירי התנא אלא מדינא דכוונה ואם כן מי נימא עד שיכוין בכולן:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא דר' אחי וכו'.''' בתוספתא פ"ב דעיקר הכוונה בפרק ראשון הוא וכדמפרש ר' חנינא טעמא דכל מה שכתוב בפ' ראשון ואהבת וגו' ושננתם וקשרתם כתוב בפ' שני וכבר יצא י"ח בכוונת פ' הראשון:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} וכו'.''' ולמה קורין לפרק השני:
 
'''{{עוגן1|הראשון}} ליחיד.''' דהכל הוא בלשון יחיד ובפרק השני נאמר בלשון רבים לציבור:
 
'''{{עוגן1|והראשון}} לתלמוד.''' שאינו מפורש בו כ"כ מעשיית המצות כמו בוהיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שהוא למעשה:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בברייתא כן ושננתם מפסוק הזה ואילך די בשינון לבדו:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} בד'.''' אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי"ת לא יאריך כל כך:
 
'''{{עוגן1|הוה}} מאריך סגין.''' הרבה יותר מדאי:
 
'''{{עוגן1|ולינא}} חמי לרבי.''' איני רואה לרבי כשהוא לומד עם התלמידים שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים וא"ל כשאתה רואה אותו נתן ידו על פניו אז הוא אומר פסוק הראשון ומקבל עליו עול מלכות שמים:
 
'''{{עוגן1|לית}} אפשר דלא יטי מילה.''' אי אפשר שלא ינטה לאיזה דבר בשמועה שהוא שונה שלא יהא מוזכר מיציאת מצרים לפי שהוא מהדר אחר זה:
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא אמרה.''' וכי לאו ש"מ ממילתיה דרבי שאינו צריך כוונה אלא בפסוק הראשון בלבד שהרי ר' חייה אמר שהוא מקבל עול מלכות שמים באותה שעה ולא יותר ואנן הא אמרינן לעיל דצריך כוונה בג' פסוקים הראשונים:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אדא יתנה עד ושננתם.''' אדא. בתוך כך כלומר בתוך כך שהוא מניח ידיו על פניו יכול היא לשנות ולומר עד ושננתם ולכוין בהם. אף בהלל ובקריאת מגילה כן. אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|רב}} הונא בשם רב.''' צ"ל וכן הוא בפ"ב דמגילה בהלכה ב':
 
'''{{עוגן1|אפי'}} שמען.''' לתשע תקיעות בט' שעות יצא:
 
'''{{עוגן1|עד}} דאנא תמן צריכא לי.''' בעוד שהייתי בבבל הוה מספקא לי בדין זה וכשעליתי לכאן שמעתי משמיה דר' יוחנן שאפי' אם שמען בכל היום כולו יצא:
 
'''{{עוגן1|היה}} זה צריך פשוטה ראשונה.''' שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה האחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאין ידי שתיהן ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|ק"ש}} וברכותיה.''' הא דאמרינן אם הפסיק כדי לגמור את כולה לא יצא מאי אם כולה דקאמר היינו ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לומר ברכותיה ולא היא:
 
'''{{עוגן1|הפסיק}} שלישה.''' כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא הפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אח"כ עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשטו הני בעיות:
 
'''{{עוגן1|בקורא}} משערין.''' וכן הא דאמרינן הפסיק וכו' בקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:
 
'''{{עוגן1|מסתברא}} בקורא.''' משערין כל א' וא' לפי קריאתו:
 
'''{{עוגן1|נפק}} אנא ידי חובתי.''' אם אני גומרה אח"כ. מדקדק במצוותא סגין הורי ליה. כלומר אם מה שהוא הורה לו שיצא י"ח אע"פ שמפסיק בה הוראה זו לדינא היא שהרי הוא יודע דר"ש בר אבא מדקדק הרבה במצות ומחמיר על עצמו ואפ"ה הורה לו כך א"כ להלכה ס"ל לר"א כן או דילמא בשביל דר"ש בר אבא תש כח הוא ולא היה רוצה להטריחו לפיכך היה מקיל לו אבל לדינא לא ס"ל לר"א הכי:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} בפירוש פליגין.''' לדינא ר"א ור' יוחנן וס"ל לר"א להלכה דיצא ידי חובתו אע"פ שהפסיק בה:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' עד כאן ל"פ אלא בק"ש דוקא מפני שהיא עשויה פרקים פרקים שאין פרשיות שבה סמוכות זו לזו בתורה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בהלל.''' שפרשיות שלו תכופות זו לזו וכן במגילה אף ר"א מודי דאם הפסיק אפי' בין פרק לפרק כדי לגמור את כולו לא יצא וצריך לחזור לראש:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא דתני וכו'.''' כלומר מהכא נמי שמעינן דצריך התלמיד שישאל בשלום רבו ויאמר לו שלום עליך רבי כדקאמר לקמן:
 
'''{{עוגן1|קרע}}.''' על מתו שהיה נדמה לו שמת וחזרה בו נשמה ואח"כ מת אם לאלתר מת אינו צריך לחזור ולקרוע:
 
'''{{עוגן1|והיה}} ר' אלעזר.''' תלמידו רואה אותו ומטמין עצמו מלפניו:
 
'''{{עוגן1|זעירא}} לא שאיל בשלמיה דרבה.''' זהו דרך ארץ שלהם שאין הקטן שואל בשלום מי שגדול ממנו שלא יטריח אותו להשיבו:
 
'''{{עוגן1|מי}} מהלכין.''' בעוד שהיו מהלכין וראו בית המדרש וא"ל הכא הוה ר"מ יתיב כו' וכן כ"ע ידעין דר"א תלמיד שלך ואע"פ שאינו אומר השמועה בפירוש משמך:
 
'''{{עוגן1|מהו}} מיעבור.''' אח"כ שאל ר' יעקב לר' יוחנן מהו לעבור לפני אהדורי צלמא ע"ז א' שהיתה עומדת על הדרך ובפ"ב דשקלים גריס ארורי עכו"ם:
 
'''{{עוגן1|מה}} איתפליג ליה איקר.''' אם רוצה אתה לחלוק לו כבוד שלא לעבור לפניו אלא אדרב' עבור לפניו ולסמות את עיניו א"ל אם כן ר' אלעזר יאות עביד שאינו נראה לפניך כשאתה עובר דזהו הכבוד שלך:
 
אמר ר' יוחנן יעקב בר אידי יודע אתה לפייס וכן הוא שם:
 
'''{{עוגן1|ור'}} יוחנן בעי וכו'.''' לפי שאף דוד ביקש עליה רחמים:
 
'''{{עוגן1|מהניא}} ליה.''' ומה הנאה יש לו:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שמתכונין להכעיסני.''' שהן יודעין שכל זמן שאני חי לא יבנה שאמר לו הקדוש ב"ה והיה כי ימלאו ימיך וגו':
 
'''{{עוגן1|מפני}} מה הוא משיב.''' לר' מאיר בין הפרקים אי דוקא מפני היראה וה"ק שואל מפני הכבוד אם הוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אז שואל הוא והאי ומשיב ה"ק אם אינו חייב בכבודו אלא שעושה לו כבוד מפני היראה אז משיב הוא לו אבל אינו שואל. או אפי' מפני הכבוד והאי ומשיב ואצ"ל הוא דקאמר:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה דר"מ.''' גרסינן וזה מוכח הוא מדלקמן. כלומר ע"כ האי ומשיב דבאמצע לר"מ היינו מפני היראה דא"א לפרש בענין אחר וש"מ הא בקדמיתא בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד וכולהו ואצ"ל דמשיב קאמר. ובאמצע וכו'. השתא מפרש לה להאי ומשיב דבאמצע לר"מ אם מפני היראה ואצ"ל קאמר או דוקא מפני הכבוד שאינו רשאי להקדים שלום לזה כ"א משיב הוא לו:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא דר' יהודה אומר באמצע וכו'.''' וא"כ ע"כ הא קדמיתא היינו באמצע לר"מ שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה ואצ"ל קאמר דאל"כ היינו דר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' לא שמענו אלא באמצע הפרשה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} באמצע הפסוק.''' אם מותר להפסיק אף באמצע הפסוק לכל חד כדאית ליה וקאמר דר' ירמיה מדמי דרך דמיון הוא מראה א"נ מרמז גרסי' ולא היה מדבר ור' יונה היה משתעי:
 
'''{{עוגן1|ודברת}} בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם.''' לכשתצטרך להפסיק כמו במתני':
תחילתדףכאן ב/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בין}} ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק.''' כדמפרש בגמרא דכתיב וה' אלהים אמת הלכך אין להפסיק בין אני ה' אלהיכם לאמת וכן הלכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' לוי וכו'.''' וכשאומר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת מיד בלי שום הפסק ואחר שאומר אמת אז הוא דינו כבאמצע הפרק:
תחילתדףכאן ב/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שוהיה}} אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה.''' דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ות"ת נוהג ביום ובלילה:
 
'''{{עוגן1|ויאמר}} אינו נוהג אלא ביום.''' דאית ביה מצות ציצית שאינה נוהגת בלילה דכתיב וראיתם אותו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לובש}} תפילין.''' בתחלה ואתר כך קורא את שמע ומתפלל דאז הוא קבלת מלכות שמים שלימה שקורא ק"ש ותפילין עליו שכתובה ק"ש בהם:
 
'''{{עוגן1|רב}} אמר קורא את שמע.''' בתחלה כדמפרש טעמיה לקמן דקתני שיקבל עליו מלכות שמים בתחילה ואח"כ עול מצות תפילין:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא זו פליגא עליה דרב דקתני לובש תפילין בתחילה:
 
'''{{עוגן1|למקום}} טהרה.''' ברחוק ד' אמות:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דידן מסייע לרב דממנה למד דעול מלכות שמים קודם הוא לעול מצות בכל מקום דהא לא כך תני שאדם וכו' אלמא עול מלכות קדים:
 
'''{{עוגן1|מפני}} מה לא החזיקו בהן.''' לאדם המניחן מפני מה לא החזיקו בו בנאמנות שיהיה כנאמן למעשרות וכיוצאבהן:
 
'''{{עוגן1|מפני}} הרמאין.''' שהיו מניחין תפילין להחזיק עצמן ככשרים ולרמות בני אדם וכהאי עובדא דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|לאילין}} דברישך הימנית.''' לתפילין אלו שבראשך האמנתי שחשבתי אדם כשר הוא זה שתפילין עליו כל היום:
 
'''{{עוגן1|לומר}} שהחולי ממרק.''' את הגוף וגופו נקי הוא להיות תפילין עליו כל היום והכי מבואר הוא במדרש תהלים ק"ג דגריס התם ר' ינאי היה לבוש תפילין בתר בישיה תלתא יומין דאמר מר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכיון שאדם עומד מחליו גופו נקי ואחר שלשה היה מניח אותן ר' יוחנן היה לובש תפילין בכל יום ויום כדי שיאמר הסולח לכל עוניכי המשביע בטוב עדיך. וכך צריך לגרוס כאן ושייך הא דקאמר מה טעם הסולח וכו' דקאי על הא דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ברם}} בקייטא דלא הוה חזיק רישיה.''' מחמת החמימות לא היה מניח אלא של יד. ויש גורסין בהפך בקייטא דלא הוה חשיש ברישיה הוה לביש תרויהון ברם בסיתוא דהוה חשיש ברישיה מחמת הקור לא הוה לביש אלא דאדרעיה:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} אסור משום ערוה.''' לא שייך האי מילתא הכא וחילוף השיטות יש כאן וגרסינן להא לקמן בתר דקאמר וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה:
 
'''{{עוגן1|כדהוה}} אזיל מסחי.''' כשהלך לרחוץ במרחץ ותפילין עליו כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן כלומר מקום שהבלנין עומדין ומקבלין מלבושי בני אדם שפושטין עצמן שם היה חולצן:
 
'''{{עוגן1|עד}} יעקב תרמוסרה היה לובשן.''' שהיה בית זה סמוך להמרחץ ושם היה לובשן כשיצא אח"כ מכל רשות המרחץ והכי מוכח מדלקמן דקאמר אבל אינו לובשן עד שיצא מאותו רשות של כל אותה מרחץ ודא מסייעא כהאי דאמר ר' יצחק בגין ר' יוחנן עד יעקב תרמוסרה היה לובשן:
 
'''{{עוגן1|וכד}} הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה.''' וגרסינן הכא להא דכתוב בספרים לעיל דפריך ואינו אסור משום ערוה דהא משמע מיד שהיה יוצא מלרחוץ היו נותנין לו התפילין והרי עדיין ערום היה ומשני ר' חייא בר אבא אפיקרסין היה לובש מבפנים קודם שיצא להפסיק בין לבו לערוה אפיקרסין הוא לבוש התחתון שעל הבשר והוא פתוח בכתפים וכשלובשו קושרו על הכתף וכמו ששנינו בפרק י' דמקואות הקשר שבפרקסין שבכתף:
 
וכד הוה מייתן ליה הוה אמר דא מילתא שני ארונות וכו':
 
'''{{עוגן1|מונין}} את ישראל.''' אומרין להן דברי אונאה וכי אפשר וכו':
 
'''{{עוגן1|בגין}} מימר מילי דאוריא.''' בשביל לומר דברי תורה אחר יציאתו ממקום שהיה אסור בד"ת:
 
'''{{עוגן1|והכין}} לא הוה ליה מילא וכו'.''' וכי לא היה לו דברי תורה אחרים לאומרן ומאי שנא זה שהיה אומרו בכל פעם שיצא מן המרחץ דהכי משמע וכד הוה מייתן ליה הוה אמר דא מילתא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} קינתורין הוון.''' דברי קינתורין היה מתכוין לומר להן על שהיו על הרוב מאחרין מלהביא לו התפילין מיד לפי שהיו טרודין באנשים הבאים למרחץ וכדמסיק לומר יוסף לא זכה למלכות אלא ע"י ששימר וכו' לכל הכבוד הזה שעושין לנו לכבוד התורה אלא ע"י ששמרנו מצותיו של הקב"ה ואתון בעיי מבטלה מצותא מינן ואינכם ממהרין להביא אותן לי:
 
'''{{עוגן1|באיזה}} צד.''' כיצד מברך על התפילין:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} כמ"ד בחוקת תפילין הכתיב מדבר.''' ושמרת את החוקה הזאת וגו' דמימים כתיב ולא לילות והלכך מברך לשמור חקיו כשהוא חולצן בסוף היום:
 
'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' דלהאי מ"ד דחוקה אפסח קאי לא מברכינן אחליצת תפילין משום דס"ל דמן התורה לילה זמן תפילין הוא אלא דרבנן גזרו שמא יפיח בהן:
 
'''{{עוגן1|מצדדין}} הוה.''' מן הצד בראשו שלא במקום הנחת תפילין היו וכמין פקדון היו בידי לשמרן ולא לשם מצוה:
 
'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' דהיינו טעמיה דר' אבהו שהיה מניחן בראשו לפי שכבר היו עליו מבעוד יום ולא אמרו עובר בעשה אלא הנותן עליו בתחילה בלילה:
 
'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' על פרט לשבתות וי"ט קאי דאיכא דאמרי מהכא נפקא לן דכתיב והיה לך לאות פרט לשבתות וי"ט שהן עצמן אות שאסורון בעשיית מלאכה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כן כתב מימים ימימה.''' כלומר והא כבר נפקא לן למעט שבתות וי"ט מימימה והאי דרשא לך לאות למה לי:
 
'''{{עוגן1|לית}} לך.''' לשנויי להא אלא כהאי דאמר ר' יוחנן כל מילא דלא מחוורא שאינו כתוב בפירוש אלא דאסמכינן לה אדרשא דקרא מסמכין לה מן אתרין סגין מן מקומות הרבה ולא קשיא כל הני למה לי שהרי אינם אלא אסמכתות:
 
'''{{עוגן1|נשים}} מניין.''' למעט תתפילין:
 
'''{{עוגן1|אשתו}} של יונה הושבה.''' החזירו אותה וכן למיכל בת שאול מיחו בידיה לפי שפטורות הן ממצות עשה שהזמן גרמא:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אינו לובשן.''' כלומר אע"פ שאמרו דבבית החיצון מקום שבני אדם עומדין שם לבושין נותן תפילין היינו דמותר להניח שם אבל מ"מ נכון הוא שלא ללובשן עד שיצא מאותו רשות של כל אותו המרחץ ואפי' מהבית החיצון לפי שעכ"פ שם מרחץ הוא על כל אותו רשות:
 
'''{{עוגן1|ודא}} מסייעא כהאי דאמר וכו'.''' דר' יוחנן לא היה לובשן עד בית יעקב תרמוסרה שהיה חוץ מרשות המרחץ וסמוך לו כדאמרי' לעיל:
 
ואינה מרחצת בימות הגשמים מהו שיהא דין מרחץ עליה בימות הגשמים:
 
'''{{עוגן1|מרחץ}} ואע"פ שאינה מרחצת.''' באותו זמן מ"מ שם מרחץ עליו מכבר וכן בית הכסא אע"פ שפינו ממנו:
 
'''{{עוגן1|אהן}} חזירא.''' החזיר הזה כבית הכסא מטולטל הוא שעובר לפניו ואסור לקרות כנגדו:
 
'''{{עוגן1|אהן}} צררה.''' צואה יבישה שעל שפת הים לפי שדרך בני אדם לפנות שם מהי לקרות כנגדה הואיל ויבישה היא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אמי אסיא.''' כך היה שמו:
 
'''{{עוגן1|הורי}} ר' ירמיה מעבר ליה בפיליוס.''' פיליוס הוא כלי כעין מחתה שמפנין בו האפר אי נמי מטפחת כאותה ששנינו בפרק כ"ט דכלים הסדין והסודרין והטרטין והפיליון של ראש כלומר שצריך להעביר אותה ולפנותה משם וקאמר הש"ס ולא סמכין עלוי דר' ירמיה בהוראה זו:
 
'''{{עוגן1|אוכל}} בהן.''' בתפילין שעליו מותר לאכול אכילת עראי:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני מברך.''' על התפילין פעם אחת ביום ואית תניי תני פעמיים כדמפרש ואזיל ויש בכאן חלופי שיטות וכצ"ל מאן דאמר מברך שתי פעמים ניחא לפי שצריך הוא לאכול וחולצן ואח"כ כשמניחן חוזר ומברך עליהן:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר פעם אחת הא אכל ואינון עילוי.''' כלומר א"כ על כרחך בשעת אכילה לא היה חולצן והרי אסור לאכול בהן אכילת קבע ומשני ר' זעירא קיימה אבא בר ירמיה להא דתני פעם אחת באוכל בהן אכילת עראי והא קמ"ל האי תנא דמותר לאכול בהן אכילת עראי ולהכי קתני מברך פעם אחת עליהן:
 
'''{{עוגן1|לבית}} המים.''' מקום שמשתינין מים:
 
'''{{עוגן1|כד}} הוה סיפרא בידיה.''' והיה נכנס להשתין מים היה נותן הספר לאדם אחר לאחזו:
 
'''{{עוגן1|הוה}} קאים בון.''' היה עומד בהן ומניחן עליו:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא פליגי עליה דר' אבא דקתני נכנס ואפי' תפילין בידיו:
 
'''{{עוגן1|קיימא}} אבא בר ירמיה.''' להאי ברייתא דמיירי ביכול ללובשן אח"כ דאיכא שהות ביום והאי דקאמר לא יכנס בתפילין בידיו כשאין שהות עוד ביום ללובשן:
 
'''{{עוגן1|דלכן}}.''' כלומר דאי לא כן אלא יכנס עמהן א"כ גנאי הוא עושה לתפילין שהרי מצוה לא עביד בהון עוד היום ולמה הוא מבזי להון להכניסן עמו לבית המים:
 
'''{{עוגן1|בחורין}}.''' הסמוכין לרה"ר והן בתוך מחיצות בית הכסא:
 
'''{{עוגן1|וכשאירע}} אותה מעשה.''' בתלמיד אחד שהניח תפילין בחורין הסמוכין לרה"ר ובאת זונה אחת ונטלתן ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דעביד טבאות.''' מי שהוא עושה דבר הטוב ביותר עושה להן כיס של טפח ונותנן כנגד לבו ולקיים שויתי ה' וגו' ואז נכנס עמהן ואפי' אין שהות ביום כדי ללובשן:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין כל שאינו יכול להזהר בגוף נקי כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין כל היום כ"א בשעת ק"ש ותפילה:
 
'''{{עוגן1|דלמא}}.''' מעשה בר' חייא רבה ור' יונתן שהיו מהלכין לפני מטתו של ר"ש בר' יוסי ללותו והיה ר' יונתן פוסע על הקברים וא"ל ר' חייא עכשיו יאמרו המתים למחר הם באים אצלינו והן מצערין לנו:
 
'''{{עוגן1|וחכמין}} אינון כלום.''' וכי הן יודעין כלום ולא כן כתב וכו':
 
לדרוש אין אתה יודע דהכתוב אינו מדבר אלא באלו שאפי' בחייהם קרוין מתים דאל"כ מאי האי דקאמר כי החיים יודעים שימותו ומי לא ידע כזאת אלא דה"ק כי החיים שהן לעולם קרוין חיים והן הצדיקים נותנין אל לבם ויודעי' שימותו ומתקנין מעשיהם ואלו שהן קרוין מתים לעולם אינם רוצים לידע מאומה:
 
'''{{עוגן1|לך}} ואמור לאבות.''' כדי שיחזיקו לך טובה על זאת הבשורה אלמא דידעי והרי הן קרוין חיים. עירב את האותיות. בכתב ס"ת ותפילין ומזוזה קאמר וכן גריס להא בפ"ק דמגילה ואיידי דמייתי לקמן לדברי ר' אידי בשם ר"ש בענין תפילה מייתי נמי להא דר' אידי:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר כשר מלמטן.''' אם למטה נתערבו בכתיבה כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו"ן בוי"ו מלמטה כשר לפי שלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר וניכר כל אות בפני עצמו ומ"ד פסול כשהן נדבקין למעלה קאמר ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|ארצך}}.''' אם נוגע הצדי"ק בך' באמצע ארוכה היא תלמוד דמספקא לן הואיל והך' נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר והרי הוא דבוק קודם שנגמר האות וכן תפארתך:
 
'''{{עוגן1|ממעמקים}} קראתיך ה'.''' ואף שהכתוב בעמקי הלב מדבר מ"מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום:
 
'''{{עוגן1|הכון}}.''' הכן עצמך ותקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר בדקים.''' כשצריך לקטני' אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אבל בגסים שהיה צריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול:
 
'''{{עוגן1|שמור}} עצמך.''' התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית אלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך:
 
'''{{עוגן1|מקורך}}.''' לשון מקראך כשיהו קורין אותך לקבר יהי ברוך שיהיה בלא חטא:
 
'''{{עוגן1|עת}} ללדת.''' הלמ"ד דריש דמיותר אלא דה"ק תראה עת המיתה שיהא שוה להעת של לדת שיהא נקי בלא חטא:
תחילתדףכאן ב/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר'}} יוסי אמר לא יצא.''' משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע והלכה כת"ק:
 
'''{{עוגן1|קרא}} ולא דקדק באותיותיה.''' להוציאן בשפתו יפה בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שנגמרת הראשונה כגון על לבבך עשב בשדך וכיוצא בהן ואם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידן נמצא קורא אותן שתי תיבות באות אחת:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר יצא.''' והלכה כר' יוסי מיהו לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה וצריך להתיז הזי"ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר והרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:
 
'''{{עוגן1|הקורא}} למפרע.''' הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:
 
'''{{עוגן1|לא}} יצא.''' דכתיב והיו הדברים בהווייתן יהו כלומר כסדר שהן כתובין בתורה ומיהו אם הקדים הפרשיות זו לזו אין זה חשוב למפרע ויצא שהרי אינן סדורות כך זו לאחר זו בתורה:
 
'''{{עוגן1|יחזור}} למקום שטעה.''' אם בין פרק לפרק טעה שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה הפרק יחזור חוזר להפסק הראשון שהוא והיה אם שמוע ולדעת הרמב"ם חוזר לראש פרק הראשון שהוא ואהבת אבל אם באמצע הפרק פסק שיודע הפרק שפסק בו אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו הפרק פסק חוזר לראש אותו הפרק ואם היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רב}} אמר הלכה כדברי שניהם להקל.''' בשני החלוקות האלו במתני' הלכה כדברי המיקל ברישא כת"ק ובקרא ולא דקדק כר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} דלא כן מה אנן אמרין.''' הא פשיטא הוא הא ברישא סתמא היא ור' יוסי פליג וא"כ הלכה כסתמא ובסיפא ר' יוסי ור' יהודה והלכ' כר' יוסי בכל מקום לגביה דר' יהודה וא"כ מה צריכה למימר רב להאי הלכה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בגין שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ.''' כלומר משום דר' חייא בתוספתא קתני להאי דינא דשמע שיצא אף אם לא השמיע לאזניו בשם ר"מ דס"ל הכי והכי איתא התם בפ"ב בעל קרי שאין לו מים לטבול ה"ז קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה דברי ר"מ וחכמים אומרים קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע בבית המדרש והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה לפי שמלכות הרשעה גזרה על התורה ועל המצות אלמא דר"מ הוא דס"ל דלא השמיע לאזניו יצא וחכמים הוא דסברי לא יצא והתירו לבעל קרי בשעת הדחק שאין לו מים לפי שאינו יוצא בלא השמיע לאזניו ות"ק דמתני' היינו ר"מ וחכמים דתוספתא ר' יוסי היא וא"כ הוה אמינא דהדרינן לכללא ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|לפום}} כן.''' צריך רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל הואיל ורבי סתים לן להרישא ש"מ דהלכה כת"ק:
 
'''{{עוגן1|למי}} נצרכה.''' האי ברייתא לר' יוסי דמתני' כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|היידין}} ר' יוסי.''' איזה ר' יוסי וקאמר הדא דתנינן וכו' וכלומר דלר' יוסי דס"ל במתני' דבק"ש אף בדיעבד לא יצא קמ"ל דבתפילה מודה הוא דבדיעבד יצא דלא כתיב בה שמע. וכן י"ל דהאי למי נצרכה אמתני' דתרומות נמי קאי דקתני התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שלכתחילה צריך להשמיט לאזניו כשמברך ובדיעבד תרומתו תרומה דאף ר' יוסי דמתני' מודה בה מיהו הא דלקמן אמתני' דמגילה איתמר כדמשמע מהסוגיא ולא שייכא כולה אמתני' דתרומות כ"א מקצת ממנה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב מתנה דר' יוסי היא.''' האי דרב מתנה לאו אמתני' דהכא איתמר אלא אמתני' דפ"ב דמגילה כדלקמן והכי נמי גרים לדרב מתנה התם ואיידי דמשתעי בדינא דר' יוסי מייתי לה וכן נמי מייתי לה בפ"ק דתרומות וכדרך הש"ס הזה דאגב מייתי לכולא מילתא מה דאיתמר בדוכתיה. דתנינן התם הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קאמר רב מתנה התם דמתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס ולפעמים קורא אותו רב יוסף כדמשמע בכמה דוכתי:
 
'''{{עוגן1|הוינן}} סברין מימר.''' אי לאו דאוקמי רב מתנה למתני' דמגילה כר' יוסי דמתני' היינו סוברין לומר דעד כאן ל"פ רבנן ור' יוסי במתני' אלא בשמע משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזניו ומר דריש לבכל לשון כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|הא}} שאר כל המצות.''' דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסי ומודה הוא דא"צ להשמיע לאזניו אבל מן מה דאמר רב מתנה ר' יוסי היא מתני' דמגילה הוי היא שאר כל המצות כק"ש לר' יוסי ובדיעבד נמי לא יצא חרש במגילה כדמפרש טעמיה דדריש מוהאזנת למצותיו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב חסדא לית כאן חרש.''' רב חסדא פליג אדרב מתנה דאוקי לההיא מתני' כר' יוסי וקאמר דאפי' תימא כר' יהודא ובחרש בדיעבד יצא וא"נ אפי' לכתחילה ולא גרסינן במתני' דמגילה חרש אלא אשגרת לישן היא הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן קאמר הכי וחרש דקתני לאו דוקא הוא לדינא:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} לר' יהודה.''' כלומר והשתא מתניתא דהתם לר' יהודה נמי אתייא וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' אע"ג דפליג רב חסדא עליה דרב מתנה ואוקי למתני' דמגילה כר' יודא מסתברא הוא דמיהת מתני' דתרומות דתנינן התם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה בהאי מתני' מודה רב חסדא דלא אתיא אלא כר' יוסי ואע"ג דר' יוסי דמתני' דהכא ס"ל דאף בדיעבד לא יצא שאני' התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחילה הוא דלא יתרום ובדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן א"ר חנינא בשם רב חסדא דמוקי למתני' דתרומות כר' יוסי דמתני':
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר בון.''' על כרחך אית לן למימר דמתני' דתרומות ר' יוסי היא וא"צ ראיה דמגופא דמתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החש"ו וכו' ולא תניתה להאי חרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובמדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא והא תנינן התם לקמן חמשה אחרנייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשיכור וכו' ולמה לא תניתה למדבר ואינו שומע עמהן:
 
'''{{עוגן1|הוי}} סופך מימר.''' אלא על כרחך דהאי דמדבר ואינו שומע דר' יוסי היא ומשום הכי לא קתני לה עם הני חמשה אחרנייתא דהא קמ"ל התנא דהאי דינא המדבר ואינו שומע כר' יוסי היא דמודה בה דבדיעבד יצא דאלו הוי תני עם הני חמשה האחרונים ה"א דהאי דינא כר' יהודה אתיא וס"ל דלכתחיל' לא כמו באינך דאפי' לר' יהודה לכתחילה לא ודמיא להנך חמשה דהתם הלכך הוא דתני באנפי נפשה לאשמעינן דהאי דינא כר' יוסי הוא ומודה בה לענין דיעבד כדאמרן אבל לר' יהודה אפי' לכתחילה הוא תורם:
 
'''{{עוגן1|אלו}}.''' התיבות שצריכין דיקדוק ליתן ריוח בין הדבקים:
 
'''{{עוגן1|אשר}} נשבע ה'.''' גם בזה צריך שידקדק להתיז את העי"ן דלא לישתמע נשבה:
 
'''{{עוגן1|ובורא}} חושך.''' מפני שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה דלא יאמר ובורא נוגה ואע"ג דאיכא למ"ד בריש פסחים דאור לילי הוא וא"כ מזכיר הוא שניהם אפ"ה צריך לומר לישנא דלא מסתפקא:
 
'''{{עוגן1|שם}} שרו לך.''' אם לא אמר פ' ציצית בלילה אמרי' בפ"ק דאומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ומבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושם שרנו לך ולא יאמר הללו לך מפני שצריך ליזהר דלא לישתמע כתיבה אחת הללוך:
 
'''{{עוגן1|צריך}} להתיז כי לעולם חסדו.''' בהלל ובפסוקים דלא לישתמע חשדו:
 
'''{{עוגן1|אם}} היה לשונו ערוך.''' כמו ארוך כלומר שהיה מגמגם בלשונו כאלו המגמגמין מחמת שלשונם קצת ארוך וכבד עליהם להוציא המבטא ומאריכין ביותר טרם שמדברין מותר מפני שזה אינו משנה האותיות מהוייתן:
 
'''{{עוגן1|והיו}} כדרך הוייתן יהו.''' כסדר שהן כתובין בתורה ולא למפרע:
 
'''{{עוגן1|דכתיב}} בה ככתבם.''' משמע כסדר שהיא כתובה ולא למפרע:
 
'''{{עוגן1|ברם}} בהלילא.''' מ"ט וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה' מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו. הכי גריס לה לקמן בריש פ"ב דמגילה. כלומר דה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש ועד מבואו כמו שהן כסדר ולא יהפכו כך צריך להלל על הסדר:
 
'''{{עוגן1|מה}} את שמע מינה.''' כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר גם הפרשיות שלה הן על הסדר ולא יקדים המאוחר למוקדם כדמפרש ואזיל דפרשה הראשונה מדברת לשעבר ולא לנו וכו':
 
'''{{עוגן1|לימות}} גוג ומגוג.''' שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו:
 
'''{{עוגן1|לעתיד}} לבא.''' לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה:
 
'''{{עוגן1|אף}} מי שהתקין את התפלה וכו'.''' כלומר ואף התפילה שכל ברכות האמצעיות בקשה להבא הן מ"מ על הסדר הזה אנחנו מבקשין תעשה עמנו כמו שעשית לשעבר כדמפרש ואזיל לקמיה:
 
'''{{עוגן1|חנינו}} דעה חננתנו דיעה.''' כלומר חננו דיעה כמו שחננתנו לשעבר וכן כולם:
 
'''{{עוגן1|ורצינו}} בתוכו.''' וכצ"ל לית צורכה דשמע עתירתינו ובנה ביתך ורצינו בתוכו. כלומר וכי לא כך היה צריך לומר על הסדר בתחילה שמע עתירתינו ואח"כ ובנה וכו' אלא כמה דאישתעי קרייא וכו' כמו שהוא כתוב בקרא בתחילה והביאותים אל הר קדשי זה בנין הבית ואח"כ ושמחתים בבית תפילתי שאשמע תפלתם וישמחו ואח"כ עולותיהם וזבחיהם לרצון:
 
'''{{עוגן1|יבין}} ושב.''' אחר שיבין ושב:
 
'''{{עוגן1|הסולח}} וגו' הגואל.''' וכתיב סליחה וגאולה בחד קרא ופריך ואם כן ויאמר רופא חולים קודם הגאולה כדכתיב הרופא הגואל וקאמר ר' אחא מפני שהגאולה צריכה להיות ברכה שביעית:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} המילה.''' שצריכה רפואה כדרש הכתוב בריתי היתה אתו ואני נתתי לו החיים:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} קול ה' שובר ארזים.''' שהוא השם התשיעי שבמזמור ושובר ארזים רמז על בעלי שערים המייקרים את התבואה ומפקיעין את השער:
 
'''{{עוגן1|למה}} כי קרבו לבא.''' הגליות אלמא קבוץ גליות בעת שנתברכו השנים:
 
'''{{עוגן1|והדין}} נעשה.''' כדכתיב ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשונה:
 
'''{{עוגן1|והזדים}} נכנעים.''' כדכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו יכלו והצדיקים שמחים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק ולכך הם תכופים זו אחר זו:
 
'''{{עוגן1|אחר}} ישובו בני ישראל.''' לירושלים ואז ובקשו וגו':
 
'''{{עוגן1|אין}} מי חייא.''' אם מן החיים הוא יהיה שמו דוד ואם מן המתים הוא יהיה דוד בעצמו:
 
'''{{עוגן1|למשיחו}} לדוד.''' לעולם דוד הוא משיחו:
 
'''{{עוגן1|הוא}} צמח הוא מנחם.''' הכל אחד כפי הגימטריא:
 
'''{{עוגן1|ודא}} מסייעא להו.''' האי עובדא דלקמן דקאמר מנחם שמיה והובא מעשה הזאת באיכה רבתי:
 
'''{{עוגן1|קאים}} רדי.''' היה עומד וחורש וצעק השור שלו צעקה אחת וא"ל ערבי א' שעבר לפניו יהודאי תתיר צמד השורים וקנקן המחרישה שלך ותניח מלחרוש מפני שהיום חרוב בית המקדש שלכם ואחר כך שצעק עוד פעם שנית א"ל קשור שורך ותחרוש מפני שבו ביום נולד מלך המשיח שלכם:
 
'''{{עוגן1|מן}} הן.''' מאיזה מקום הוא:
 
'''{{עוגן1|ואי}} אעביד זבן לבדים למיינוקא.''' ועשה עצמו מוכר הלבדין והמטפחות שכורכין בהם התינוקות והיה עולה למקום ויוצא למקום עד שבא לאותו המקום שאמר לו הערבי והיו כל הנשים לוקחין ממנו הלבדין ואמו של מנחם לא באת לקנות ושמע קול הנשים אומרות וקוראות לה אימיה דמנחם תבא הנה ותקנה בשביל בנך והיתה עונה אותן אני הייתי רוצה לחנקו לשונא ישראל וכלפי התינוק היתה מכנה כן לפי שביום שנולד נחרב בית המקדש ואמר לה האיש הזה בטוח אני שכשם שנחרב ביומו כך עתיד להבנות ביומו ובא ותקנה לו ואמרה לו אין לי מעות וא"ל ומה איכפת לי קח עתה בשבילו ואם אין לך מעות אבוא פעם אחרת לכאן ואקח המעות לאחר ימים בא וחזר להמקום ושאל על אותו התינוק מה הוא עושה ואמרה לו מן השעה שראית אותי ודברנו ממנו בא רוח סערה וחטפה אותו מידי והשיאו ונעלם מעיני:
 
'''{{עוגן1|מה}} לנו ללמוד מן הערבי הזה.''' שאמר שנולד באותו היום והלא מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול זה בית המקדש ואז מיד ויצא חטר מגזע ישי ויוולד מלך המשיח:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} ה' למבול ישב.''' שבו השם הט"ו שבמזמור ועל שם שהוא שומע תפלה וכולה ומעכב את הפורענות מלבא לעולם כמו שנשבע מלהביא עוד המבול:
 
'''{{עוגן1|עבודה}} להודייה.''' כלומר ואחר התפלה היא העבודה כמו שמפורש לעיל ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון ואחר העבודה הודייה כדכתיב זבח תודה אחר זביחה תן הודאה:
 
'''{{עוגן1|יותר}} מן השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן.''' העוז שהוא יתן להם הוא שה' יברך את עמו בשלום והוא הכלי המחזיק ברכה וזהו העוז והתוקף כמחזיק בדבר בכח ואין אדם יכול לחסר ממנו כלום:
 
'''{{עוגן1|בין}} כתיבת הראשונה.''' בין וכתבתם שבפרשה הראשונה לוכתבתם שבשניה חוזר להראשונה:
 
'''{{עוגן1|יחזור}} כבתחילה למקום הברור לו.''' אם ברור הוא לו איזה פסוק שאמר בודאי יחזור בתפלה לאותו פסוק וא"צ לחזור להקודם לו:
 
'''{{עוגן1|דלמא}}.''' מעשה בר' חייא וכו' שעלו לתקן חופתו של ר' אלעזר ושמעו קולו של ר' יוחנן יושב בבית המדרש ודורש:
 
'''{{עוגן1|אי}} מחדית מילה אמרין וכו'.''' אמרו אם יחדש איזה דבר מאן נחית ושמע לה ממנו ויאמר לנו ואמרו וירד ר' אלעזר שהוא זריז הרבה וירד מן המקום שהיו עסוקין לתקן שם והלך וחזר ועלה ואמר להן הכי אמר ר' יוחנן קרא וטעה באיזה מקום ולא ידע אם בראשונה או בשניה ומצא עצמו בלמען ירבו חזקה כיון ואמר שעל הרגל לשונו הוא הולך ואין צריך לחזור לפ' הראשונה:
 
'''{{עוגן1|ומצא}} עצמי בשומע תפלה.''' וכן הדין בתפלה אם מצא עצמו בשומע תפלה ויודע שאמר לשומע תפלה חזקה כיון ואמר עד הנה וא"צ לחזור להקודם:
 
'''{{עוגן1|אנא}} מן יומו לא כיונית.''' לפי שטרוד בהרהור תורה היה וכן כל אלו דלקמן:
 
'''{{עוגן1|ארקבסא}}.''' אלקפטא שהוא למעלה מריש גלותא וכלו' אם נכנסין להמלך לסדר ממטה למעלה או ממעלה למטה ואלקפטא קודם להריש גלותא:
 
'''{{עוגן1|אנא}} מניתי אפרוחייא.''' הפורחים מחמת הרהור התורה:
 
'''{{עוגן1|דימוסיא}}.''' שורות הבנין:
 
'''{{עוגן1|הוא}} כרע מגרמיה.''' ואף שאני טרוד בהרהור התורה:
תחילתדףכאן ב/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נדבך}}.''' שורה של בנין אבנים כמו נדבכין דאבן גלל ואע"ג דמיסתפו דילמא נפלי ולא מצי מכווני לא הצריכו חכמים לרדת דק"ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד וזה יכולין לכוין בקל:
 
'''{{עוגן1|מה}} שאין רשאין לעשות כן בתפילה.''' דצלותא רחמי היא ובעי כונה והלכך יורדין למטה ומתלפללין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתני' הפועלין קורין בראש האילן והאומנין בראש הנדבך.''' לישנא כפילא דמתני' הוא דמפרש דלמה ליה למינקט תרווייהו בראש האילן ובראש הנדבך הא לא בעי לאשמעינן אלא שאינן צריכין לירד למטה ובחדא מינייהו סגי הלכך קאמר כן צריך לפרש המתני' דאורחא דמילתא הוא דנקט התנא דבראש האילן קאי על הפועלין המושכרין לבעל הבית שכן דרכן ללקט הפירות ולתקן האילן ודרך האומנין והן בוני בתי האבנים לעמוד בראש הנדבך ולפיכך נקט תרווייהו:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' בתוספתא פ"ב. וחסר כאן בהעתקה והכי תנינן התם פועלין קורין בראש האילן ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר כל האילנות יורדין וכו':
 
'''{{עוגן1|בעל}} הבית.''' שאינו משועבד למלאכה הוא לעולם יורד ומתפלל ואפי' מראש הזית והתאנה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}}.''' התירו בראש הזית והתאנה יותר משאר אילנות:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שטרחותן מרובה.''' שיש להם ענפים הרבה ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם ובין כך יתבטלו ממלאכתן ולפיכך הקילו בהן:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם הכתף שנושא המשאוי:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שאין לבו מיושב.''' בשעת פריקה וטעינה ולא יכול לכוין אפי' בפסוק ראשון:
 
'''{{עוגן1|משאוי}} של ארבעת קבין.''' לא טריד כולי האי מותר:
 
'''{{עוגן1|והוא}} ששיקל.''' כדמפרש ואזיל שעשה המשקל כדרך הנושאין משאוי לחלקו וב' חלקי המשאוי מלאחריו על כתיפו וחלק אחד בולט מלפניו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' שם בפ"ה הפועלין שהיו עושין מלאכה וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן לפיכך אינם צריכין לברך כל ברכת המזון אלא ברכה ראשונה ברכת הזן וכוללין וכו' בברכה שניה וחותמין בשל ארץ:
 
'''{{עוגן1|בסעודן}}.''' ואין לוקחין ממנו שכר כ"א בעד סעודתן הן עושין והם אינם ממהרין כ"כ או שהיה בעל הבית מיסב ואוכל עמהן וכל זמן שהוא אוכל אינם צריכין למהר ואפי' עושין בשכרן מברכין כל ד' ברכות כתיקונה:
 
'''{{עוגן1|דלכן}}.''' דאם לא כן אלא שמותר לעסוק במלאכה בשעת ברכה א"כ מה אנן אמרין לחלק בין עושין בסעודתן או אם עושין בשכרן הא יכולין לעשות מלאכה ולברך כל הברכות:
 
'''{{עוגן1|ומין}} מטבע בידו.''' לפי שהוא טרוד על המטבע שלא תפול מידו ואינו יכול לכוין:
 
'''{{עוגן1|לפניו}}.''' אם היה מתפלל ומטבע לפניו אסור מפני שמסתכל בו ואין לבו מיושב ולאחריו מותר ולא חששו שמא יהפוך פניו:
 
'''{{עוגן1|היה}} צוררן ותופסן בידו.''' דכשהן צרורין נתישבה דעתו ואינו חושש שלא יפלו:
 
'''{{עוגן1|ולמדת}} הדין.''' ולענין הדין אם אחד מפקיד מעות ביד חבירו היאך יתנהג:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יצחק וצרת הכסף בידך.''' כתיב שיהו צרורין דוקא ובלבד בידך שאע"פ שהן צרורין יהיו בידך ואם לא עשה כן פושע הוא בממון חבירו:
 
'''{{עוגן1|הורי}} לר' הלל חתניה כן.''' שיהו צרורין ובידו:
 
'''{{עוגן1|והוה}} גבי ר' יעקב בר אחא פריטין.''' היו מעות אצלו והגיע עת התפלה:
 
'''{{עוגן1|ושרתון}}.''' כמו וצרתון והשי"ן מתחלף בצד"י שהן ממוצא אחד כלומר שצררן ונתנום לר' חזקיה לפקדון והיה רוצה לידע איך יתנהג:
 
'''{{עוגן1|קטר}} פורתיה לפורתיה.''' ור' חזקיה הוסיף בקשרים וקשר מקצת הכיס או המטפחת שהיו בתוכו קשרו קצתו אל קצתו:
 
'''{{עוגן1|ושרתון}} וערק.''' כלומר וצררן היטב וברצועה. ערקא רצועה מלישנא ערקתא דמסאנא והניחם כך ולא תפסן בידו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יעקב ומה בידך.''' ומה אתה עושה עם הכתוב בידך והיכן קיימתה אותו שהרי למדני שאף על פי שהם צרורין ובלבד שיהו בידך א"נ ומה בידך שלא הועלת כלום והרבה יש בהש"ס כעין זה:
 
'''{{עוגן1|אף}} מי שהיו מימיו על כתפיו.''' במי חטאת קאמר הרי זה קורא את שמע ומתפלל ולא חיישינן להיסח הדעת וקס"ד מפני שאינן צריכין כוונה וכדמפרש רב הונא ואין מסיח דעתו ממימי החטאת:
 
'''{{עוגן1|קשייתה}}.''' הקשיתי לפני ר' פנחס דאפי' תימר קריאת שמע אינה צריכה כונה. כצ"ל תפילה אינה צריכה כונה בתמיה הא אנן תנן האומנין קורין קריאת שמע בראש הנדבך אבל לא תפלה מפני שצריכה כונה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי קיימתיה.''' להא דר' חנינא כהאי דאמר ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|הגיעוך}}.''' כלומר על כרחך היינו טעמא שסוף מלאכת המים והיינו שנושאן על כתיפו אחר המילוי כדי לקדשן וזהו סוף מלאכת המים שהמילוי תחילת מלאכה היא א"נ סוף מלאכת המים סוף הדבר שהמים נפסלין במלאכה אחרת:
 
'''{{עוגן1|שאינם}} מחוורים דבר תורה.''' כלומר אינם מחוורין בדין זה מן התורה שהנושא אותן פוסל אותן במלאכה כזו אלא שחכמים גזרו בהן ופסלו מי חטאת שעשה עמהן מלאכה ולפיכך הקילו להיות קורא ק"ש ומתפלל:
תחילתדףכאן ב/ו
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חתן}}.''' שנשא בתולה פטור מק"ש בלילה הראשון משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה א"נ שמתיירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילתו וטרדה דמצוה היא ורחמנא אמר ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת:
 
'''{{עוגן1|אם}} לא עשה מעשה.''' אם לא בעל עד מוצאי שבת שהן ד' לילות טריד מכאן ואילך לבו גס בה ותו לא טריד ואע"פ שלא עשה מעשה חייב בק"ש:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} בר"ג וכו'.''' קמ"ל אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיכול להתכוין והוא ראוי ליטול את השם כבסוף פרקין הרשות בידו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדקתני עד מוצ"ש אם לא עשה מעשה א"כ לילי שבת ג"כ בכלל ש"מ שמותר לבעול להבתולה בתחילה בשבת:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} באלמנה.''' ממתני' דהכא ליכא למישמע מינה דאיכא למידחי דתיפתר באלמנה דלא שייכא בה חבורה ואימא אפי' כונס את האלמנה פטור מק"ש דמיהת טריד ועוסק במצוה הוא:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} והא תנינן ארבעה לילות.''' כלומר נהי דממתני' דהכא מדחית לה ואוקימתה באלמנה מתני' דנדה מאי איכא למימר דתנינן התם בר"פ תינוקת דאם הגיע זמנה לראות קאמרי בית הלל נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות לתלות בדם בתולים וכי אית לך למימר התם נמי ד' לילות באלמנה אלא לאו ש"מ דשרי למיבעל בתולה בשבת:
 
'''{{עוגן1|קשייתה}} קומי ר' יוסי.''' הקשיתי לפניו דמאי קמ"ל פשיטא דמותר וכי מה בינה ובין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות דתנינן בפ' כ"ב דשבת דמותר לכתחילה משום דלהנאתו מתכוין וה"נ כן ואע"פ שהוא כעושה חבורה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ואמור דבתרה.''' אימא סיפא ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי בההיא שבירה וה"נ כאי שמתכוין לעשותה בעולה והוי כמי שמתכוין לעשותה כלי וה"א דאסור:
 
'''{{עוגן1|או}} מקשי.''' כמו ואיכא דמקשי לה ממתני' דמפיס מורסא דשרי לכתחילה ושני ליה כדשנינן:
 
'''{{עוגן1|טעמון}} דאתרים.''' מפני שהוא דבר שאין מתכוין ומאליה נעשה חבורה:
 
'''{{עוגן1|ואיקפד}} עילוי.''' דלא אמר רב הכי ומית עילוי על שאמר אבל לא הגיע לעשות מעשה וקרי עלי' ברוך שנגפו ועל רב שלא באת תקלה על ידו קרא לא יאונה וגו':
 
'''{{עוגן1|כל}} ההיא הלכתא וכו'.''' דתנינן שם בתינוקת שלא הגיע זמנה וכן אם הגיע זמנה עד כמה תולין בה בדם בתולים כל זה להלכה אבל לא למעשה וכדר' ינאי דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת לפרוש הימנה אחר בעילה ראשונה ולא תלינן אח"כ בדם בתולים:
 
מהו לבעול בעילה שניה בשבת דאכתי פתחה דחוק הוא:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' ומאי קא מבעיא להו הרי לתלות בבעילה שניה בדם המכה לא הורי רבי יוחנן דס"ל כהא דר' ינאי רביה דהוה ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה ואע"פ שאנו רואין שבא הדם מחמת תשמיש ועדיין הפתח דחוק לא תלינן ולבעול בעילה שניה בשבת הוא מוריא להיתירא בתמיה הא שמעינן מיהת מההיא דרבי ינאי דלחומרא הורה ואף שנראה שעדיין הפתח דחוק וא"כ היאך יהא מורה לקולא לענין שבת:
 
'''{{עוגן1|מה}} צריכא לה.''' לא צריכא להא דמיבעיא להו אלא כשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתיים מבין הבעילה הראשונה ועכשיו פסקה לראות ואיכא למיתלי שחית' המכה ולפיכך לענין לתלות בדם בתילין לא מצינן לתלות אלא דלענין שבת מספקא להו דילמא כיון שפסקו הבתולים ליכא למיחש מידי דשוב אינו עושה חבור' ואיכא למימר דבעילה שניה מותרת:
 
'''{{עוגן1|דהוא}} סבר כהדא דשמואל וכו'.''' משום דהוי דבר שאינו מתכוין וה"נ כן אף שעדיין הפתח הוא דחוק:
 
'''{{עוגן1|ושרע}} מיניה.''' ולמט' המיניה הוה יתיב ר' שמואל בר רב יצחק ושאילתי':
 
'''{{עוגן1|וא"ל}} מעתה איזה דם נדה ואיזה דם בתולים.''' כלומר דהוה מתמה אמאן דשרי ומדמי לי' להא דשמואל דאמר פרצה דחוקה מותר לכנס בה בשבת ואפי' משרת צרורות ומשמע דהכי נמי כן בבעילה שניה אע"פ שהוא משיר מקצת דם בתולים שנשארו וא"כ מעתה היאך נבחין בה בבעילה שני' ולאיזה דם את משוי לי' דלענין לתלות בדם בתולים הא אמרינן דלא תלינן וכדם נדה מיחשבא ולענין השרת צרורות כדם בתולים משוית לי' והוי כתרתי דסתרן אהדדי:
 
'''{{עוגן1|כלה}}.''' אחר בעילה ראשונה אסורה לביתה כל ז' כנדה:
תחילתדףכאן ב/ז
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|רחץ}}.''' במים חמין בלילה הראשון שמתה אשתו ואע"פ שאבל אסור ברחיצה:
 
'''{{עוגן1|איסטנים}} אני.''' קר ומצונן לשון צינה ואיכא צערא אם לא היה רוחץ ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מאן}} תנא אבל אסור ברחיצה וכו'.''' לאו אהאי מתני' קאי ובפ"ג דמועד קטן איתמר האי סוגיא כולה ואיידי דקאמר לקמן דלא אסרו אלא ברחיצה של תענוג מייתי לה וכדאמר ר"ג במתני' איסטניס אני. והתם גריס לעיל מינה תני אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה ברחיצה ובסיכה וכו' ועלה קאמר מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן אלפך ר' ר' אמי הוה ליה עובדא וכו'.''' הכי גריס לה במ"ק לא כבר למדך רבך דר' אמי היה לי' עובדא וכו':
 
'''{{עוגן1|א"ל}} דילמא תרין עובדין אינון וכו'.''' על שאמר לו דר' אמי שאל לריש לקיש אמר לו כי והלא אנחנו מקובלין דלר' חייא בר בא הוא דשאל ר' אמי ואתון אמרין ליה דלריש לקיש הוא דשאל אפשר שני מעשים היו לר' אמי ושאל לזה וחזר ושאל לזה:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא וכו'.''' גם זה מהתשובה שהשיבו לר' יוסי דרבנן אם רק:
 
'''{{עוגן1|היידן}} אלין רבנן.''' וכן הוא במ"ק. איזו רבנן אם רבנן דהכא או רבנן דמדרום ועל שהקשה עליהם לקמיה שאל לו זה:
 
'''{{עוגן1|רברבייא}} קומוי.''' הגדולים הם לפניו שהן רבנן דהכא והוא שאל להקטנים שהם זקני דרום בתמיה:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר רבנן דהכא ניחא ואין תימר רבנן דדרומייא וכו'.''' וכן הוא במ"ק. כלומר ועוד קשיא דאי רבנן דהכא שפיר אלא אי אמרת זקני דרום הא אינון שריין כדתני בברייתא דלקמיה והשתא קאמרת דאינון אסרין:
 
'''{{עוגן1|אחר}} המטה.''' אחר שנשאו המת במטה ונקבר נהגו להקל ברחיצה:
 
'''{{עוגן1|ובדרום}}.''' נהגו כן ומרחיצין עצמן:
 
'''{{עוגן1|מי}} שהוא מתיר את הרחיצה הזאת.''' באבילות שבעה טעמיה מפני שהוא עושה אותה כאכילה ושתיה דא"א בלא כך וכן היא סובר ברחיצה למי שהורגל בה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר.''' הא דפליגי ברחיצה דאיכא דאסר ואיכא דשרי דוקא ברחיצה של תענוג הוא דפליגי:
 
'''{{עוגן1|מותר}}.''' לדברי הכל:
 
'''{{עוגן1|מהו}} דיסחי.''' משום רפואה:
 
'''{{עוגן1|דלא}} יסחי מיית הוא.''' אם לא ירחוץ ימות וא"כ אין בעי אפי' בט"ב וכו'. ובמ"ק גריס אין כיני אפי' וכו' והיינו הך דכל שהוא משום רפואה מותר אפי' בט"ב וביה"כ:
 
'''{{עוגן1|ראו}} אותו טובל.''' בימי אבלו:
 
'''{{עוגן1|אם}} לקרויו לא ידעין וכו'.''' ולא ידענו אם בשביל קרי טבל או אם להקר גופו משום דס"ל שאין רחיצת צונן רחיצה דלא אמרו אלא בחמין:
 
'''{{עוגן1|לא}} ידעין.''' ונשאר בספק:
 
'''{{עוגן1|קיהות}} עליו.''' מטונפות ומאוסות עליו:
 
'''{{עוגן1|וכן}} בתענית ציבור.''' שגוזרין על הגשמים כדתנן בפ"ק דתענית שבשלש שניות אסורין בנעילת הסנדל ובמהלכין בדרך התירו:
 
'''{{עוגן1|לשאול}}.''' בשלום אבלים בשבת:
 
'''{{עוגן1|אהן}} דאת מתני שבחיה.''' זהו אדם גדול שאתה מספר בשבחיה והלא הוא שואל בשלום אבילים בשבת:
 
'''{{עוגן1|בעיא}} אתון מידע.''' אדרבה אם אתם רוצים לידע מרב חכמתו הוא בא להודיעכם בזה שאין אבילות בשבת:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דתימר נעצב המלך.''' מתאבל היה ולמדנו דהאי לא יוסיף עצב לומר שאין. אבילות בשבת:
תחילתדףכאן ב/ח
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאין}} מקבלין תנחומין על העבדים.''' כמו על שאר קרוביו שמצטער על מיתתן אלא אומרים לו המקום ימלא לך חסרונך כדרך שאומרים על בהמתו שמתה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} בני חורים וכו'.''' אלישנא דעל העבדים מדייק הש"ס דמשמע על העבדים דעלמא וא"כ משמע הא בני חורין אף אחרים שאינן קרובין מקבלין תנחומין עליהן בתמיה והוו להו למימר על עבדיו:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתנייתה.''' ומשני כך היא הנסחא השנויה ששנה להם ר"ג בזה הלשון אין מקבלין תנחומין על העבדים ולפיכך אמרו לו כן מפני שחייב אדם לומר בלשון רבו ולעולם על עבדיו דידיה קאי:
 
'''{{עוגן1|כמדומה}} הייתי שאתם נכוין בפושרין.''' כלומר שתבינו ברמז מועט שיצאתי מפניכם בתחילה:
 
'''{{עוגן1|כד}} דמך.''' כשנפטר ר"ח בר אדא קביל ריש לקיש תנחומין עליו משום שהיה רבו והוא היה חביב עליו כבנו כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|עאל}} ואיפטר.''' ודרש עליו הפסוק הזה:
 
'''{{עוגן1|לא}} צורכה.''' וכי לא היה צריך לומר אלא כך דודי ירד לגנו לרעות בגנים ומאי לערוגת הבושם דקאמר באמצע והלכך דריש ליה שהכתוב מדבר באומות העולם ובישראל וסיפיה דקרא ארישא קאי:
 
'''{{עוגן1|לרעות}} בגנים אלו א"ה.''' אם יש בהן איזה צדיק לוקח מהם ומדבקו לישראל כדמפרש בהמשל וללקוט שושנים על ערוגת הבושם קאי. דלמא. מעשה בר' חייא בר אבא והחבורה שלו וכו' שהיו רגילין לישב ולייגע בתורה תחת אילן תאנה א' והיה בעל התאנה משכים בבוקר ולוקט התאנים בכל יום והיו סבורין שמא הוא חושד אותם שלא ילקטו הן ולפיכך הוא משכים תמיד ואמרו נחלוף את מקומינו והלכו למקום אחר למחר בא בעל התאנה אצלם ואמר להם מוריי ורבותיי וכי אף מצוה אחת שהיתה לי שנהגתם ועשיתם זכות עמי מנעתם עכשיו ממני ואמרו לו הטעם מפני שהיינו סבורין שמא אתה חושד אותנו:
 
'''{{עוגן1|בצפרא}}.''' בבוקר האחר אמר בעל התאנה בלבו הננו מודיע אותם שלא מפני החשד עשיתי כך ולא היה לוקטן בהשכמה בפעם הזאת וזרחה עליו החמה וכו':
 
'''{{עוגן1|ישן}} אין כתיב כאן.''' דלפי פשטיה דקרא דקאי על שינה של העובד ויגע במלאכה א"כ היה צריך לסיים כן אם מעט ואם הרבה ישן ומאי יאכל לפיכך דריש לי' על ענין השונה ולומד ויגע במשנתו בזריזות ואם מעט ואם הרבה יאכל הוא בשכרו כמו אלו שהיו יגיעים בכל היום וימים הרבה שלפי זריזות והתאמצות שלו הוא משתלם כמו שמסיים במשל שהביא:
 
'''{{עוגן1|ארבעה}} דברים.''' דחשיב בקרא דלקמיה הן עיקר תשמישו של עולם ושאר כל מיני מתכו' כלולין בהן וכולן אם אבדו מאחד יש להן חליפין להביאן ממקום אחר ולמלאות חסרונו אבל ת"ח שמת מי מביא לנו וכו' דמיהת חסרונו של זה א"א למלאות:
 
'''{{עוגן1|כהנא}} הוה עולם סגין.''' היה יניק וחכים הרבה כשעלה לכאן ומפני שהיה בחור וחריף והיה כועס מיד כההיא דלקמיה שהיה מעניש לאלו המלעיגים ועל דרך שאמרו האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה הלכך קאמר עולם סגין:
 
'''{{עוגן1|בר}} פחין.''' בליעל אחד והיה מלעיג ואמר ליה מה קלא בשמיא מפני שבביאתו כעס עליו ר' יוחנן והענישו ומת ואח"כ בקש עליו רחמים וחיה כההיא עובדא דהגוזל בתרא ושאל לו זה מה קול שמעת בשמים וא"ל גזר דין דההוא גברא מיחתם עליו שימות וכן הוה וחזר ופגע באחר כמותו וא"ל כן. אמר מה. זה סליקית להכא למיזכי ולהגות בתורה ואנא אחטא להעניש הבריות וכי עליתי להרוג בני א"י:
 
'''{{עוגן1|ניזול}} וניחות לי מן הן דסליקית.''' אני צריך לילך ולירד מן המקום הזה שעליתי לכאן ולחזור לבבל:
 
'''{{עוגן1|אתא}} לגבי ר' יוחנן.''' ולא היה רוצה לגלות לו שדעתו לחזור פן יעכבנו ולפיכך לא נטל ממנו רשות בפירוש כ"א דרך רמז אמר לו:
 
'''{{עוגן1|בר}} נש דאימיה מבסרא ליה.''' שאמו מבזה אותו ואשת אביו מכבדו לאיזה מהן ילך והרמז על א"י שהיא משולה לאמו וח"ל דומה לאשת אב וכאן יש לו צער ובושה ובח"ל עושין לו כבוד הרבה ור' יוחנן לא הרגיש בדבריו והשיב לו ילך למקום שמכבדין אותו:
 
'''{{עוגן1|נחת}} ליה כהנא מן הן דסלק.''' והלך רב כהנא וירד ממקום שעלה וחזר לבבל ובאו והגידו זה לר' יוחנן והיה מתמיה ואמר מה זה שהלך לו בלא נטילת רשות ממני ואמרו לו זה הדבר שאמר לך הוא הנטילת רשות שלו ואתה שהשבת לו כך לפיכך הלך לו:
 
'''{{עוגן1|אזל}} בעי מיזבון.''' הלך בדעתו לקנות ליטרא בשר מהטבח:
 
'''{{עוגן1|בחמשין}} מניי.''' מין מטבעות שהיה להם:
 
'''{{עוגן1|וחד}} קורסם.''' ומכה אחת בברזל נקרא קורסם הערוך וא"ל תקח לך ששים מטבעות ולא תעשה לי המכה וחזר והוסיף לו ולא קיבל דבריו וא"ל עשה כמנהגך ולעת ערב כשבא ר' זעירא לבה"מ ואמר לרבנן מה המנהג הרע הזה כאן שלא יאכל אדם ליטרא בשר עד שיכו אותו מכה אחת ואמרו לו ומה זה הדבר ומי הוא עושה זה והשיב פלוני הטבח ושלחו אחריו להביאו ולייסרו על כך ומצאו שמת וארונו יוצא לקראתם ואמרו לר' זעירא רבי כל כך כעסת והענשת לזה והשיב יבא עלי שלא כעסתי עליו מפני שהייתי סבור שהמנהג כאן הוא כך:
 
'''{{עוגן1|אזל}} ספר.''' נסתפר והיה בדעתו לילך לרחוץ בזה המרחץ של טבריא ופגע בו לץ אחד ונתן לו פורקדל חד זהו פרגול ששנינו בפ' כ"ט דכלים ולשון המדרש בפרשת אמור מה לך לוקה בפרגל וכו' כלומר מכה אחת על צוארו בעץ שקורין פורקדל וא"ל עדיין צוארו והענק שלו רפה הוא וצריך לחזק אותו ודרך שחוק והיתול אמר לו כמנהג הלץ וכשהלך היה שם ארכונא חד שופט ומושל שהיה דן לליסטים א' וזה הלץ עמד ושחק לנגדו וכשאמר הדיין להליסטים מי היה עמך כשעשית המעשה תלה עיניו והביט בלץ הזה וראה שהוא שוחק ואמר זה השוחק הוא היה עמי ולקחוהו ודנו אותו ביסורין עד שהודה על אדם אחד שהוא הרגו וכשהוציאו לשנים אלו וטעונין שתי קורות עליהן לתלות אותם בתוך כך יצא ר' ייסא מהמרחץ וא"ל זה הלץ ההולך להתלות כבר הענק הזה שהיה רפוי נשתנם ונתחזק וכלומר שנגמר דינו ליהרג על שנתן לו מכה על צוארו ואמר לו ר' ייסא ארור המזל שלך ולא כתיב ואל תתלוצצו וגו' ואיני מתחייב בנפשך כי אתה בעצמך גרמת לך:
תחילתדףכאן ב/ט
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} כל הרוצה ליטול לו את השם יטול.''' אם לא מוחזק חכם ופרוש בשאר דברים אין זה אלא יוהרא שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו ואין הלכה כרשב"ג וקצת מרבוותא אמרי דהאידנא כל אדם יקרא ק"ש בלילה הראשון שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים אם לא יקרא בלילה א' מיחזי יותר כיוהרא שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה אלא השתא משום דטריד במצוה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ק דתענית על הא דשנינו שם היחידים מתענין בה"ב:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דב"ק פ"ח מסתלקין לצדדין להשדות שבצדי דרכים מותר להסתלק מן הדרך לילך לשם מפני יתידות הדרכים כשהארץ יבישה ועשויה כמין גריד וכיתדות שאינו נוח להלך עליהן באמצע הדרך מסתלקין לצדדין וזה א' מעשרה תנאים שהתנה יהושע בכניסתן לארץ ומייתי לה בהאי תלמודא בפ' המוכר את הספינה:
 
'''{{עוגן1|ובשעה}} שהוא משתקע וכו'.''' כלומר אם השדה שהיא מליאה כרכום היא סמוכה להדרך ומתקלקלת אם הולכין ודורסין עליה ואם יקיף ולא יעבור באותה שדה צריך הוא להשתקע הרבה מן הדרך ולהקיפה אז מותר להסתלק אפי' לאותה שדה מליאה כרכום מפני טורח המרובה:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} משתקע.''' הרבה ונטה מן הדרך ולא רצה להסתלק לצדדין לתוך שדה חבירו א"נ ובשעה שהוא משתקע שצריך להשתקע עצמו הרבה בהדרך שהיא עשויה כמין גומות ועולה ויורד שכיחי הרבה בה מסתלקין אפי' לשדה כרכום:
 
'''{{עוגן1|באצבע}}.''' מראה חסידותו לפנינו באצבע ויוהרא הוא:
 
'''{{עוגן1|שכל}} מעשיו לשום שמים.''' ואין לחושדו משום יוהרא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כן תני כל דבר שהוא של שבח וכו'.''' ור"ג היה סבור לדמות זה לדבר של שבח שמראה חשיבות לפניהם שהוא מדקדק במעשיו ומחמיר על עצמו לעשות לפנים משורת הדין:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' ר' יהושע והא תני כל דבר של צער וכו'. והאי נמי דבר של צער הויא שהרי הוא צריך להצטער עצמו בהילוך הדרך כשאינו מסתלק לצדדין:
 
'''{{עוגן1|ובלחוד}} דלא ובזה חורנין.''' הא דאמרי' דבדבר של צער אם רצה לעשות אותה דוקא בפני עצמו יכול להחמיר עליו אבל אם הוא בפני אחרים וכהך עובדא לא יעשה כן מפני שהוא כמבזה לאחרים שהם אינם רוצים לעשו' לפנים משורת הדין והוא עושה:
 
'''{{עוגן1|דלמא}}.''' מעשה בר' ייסא ור' שמואל שהיו יושבין ואוכלין בא' מבהכ"נ שבעלייה והגיע עונת התפלה וקם ר' שמואל והפסיק מאכילה להתפלל:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה.''' כלומר דאע"פ ששנינו שהחתן פטור מק"ש אפ"ה שנה רבי כאן אם רוצה לקרות קורא אלמא דלא נקרא הדיוט כשמחמיר על עצמו בדבר שהוא פטור מן הדין:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} יכיל אנא פתר כר"ג.''' והכי גריס לה בפ"ק דשבת ול"ג ההיא א"ל קמא. כלומר דמתני' דהכא כר"ג אתיא דלא רצה לפטור עצמו מק"ש כמו שהשיב לתלמידיו איני שומע וכו' ושאני ק"ש דאית ביה קבלת מלכות שמים:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך היה קורא'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
 
מתני '''{{עוגן1|מי}} שמתו מוטל לפניו.''' אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם מוטל עליו לקוברו:
 
'''{{עוגן1|פטור}} מק"ש ומן התפילין.''' משום דטריד טרדא דמצוה:
 
'''{{עוגן1|וחילופיהן}}.''' שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל רוצים לזכות במצוה:
 
'''{{עוגן1|את}} שלפני המטה ואת שלאחר המטה.''' כלומר בין אלו ובין אלו את שהמטה צורך בהן שצריכין לשאת את המטה פטורין ואת שאין המטה צורך בהם כגון ההולכין ללוות את המת בלבד לכבודו חייבין:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ואלו פטורין מן התפלה.''' דלאו דאורייתא היא כמו ק"ש ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכה כוונה יתירה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} ומן התפילין.''' קתני במתני' ומן התפילין וקשיא מאי איצטריך ליה כדמסיק לקמן הקושיא מהאי ברייתא דלקמיה כמו שהיא שנויה בפ' אלו מגלחין ואגב מייתי לה לכולא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} ביום הראשון אינו נותן תפילין.''' עליו דילפינן מדקאמר ליה הקדוש ב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך זה תפילין מכלל דלכ"ע אסור וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד:
 
'''{{עוגן1|ואם}} באו פנים חדשות.''' מן המנחמין:
 
'''{{עוגן1|הוא}} חולצן כל שבעה.''' כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולץ אותן כשיבאו ומשילכו מניחן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהושע.''' ס"ל דשני ימים אסור להניחם והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות הוא דהוי חד יומא אבל אבילות שני ימים הוין:
 
'''{{עוגן1|ואם}} באו פנים חדשות.''' משלישי ואילך אינו צריך לחולצן:
 
'''{{עוגן1|אם}} ביום השני.''' השתא מסיק להקושיא דאם ביום השני של אבילות אסור להניח תפילין אם כן צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין בתמיה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בגין דתנא דא.''' בשביל דתני ק"ש במתני' תני נמי תפילין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כר"א בנתינה.''' דביום השני הוא נותן תפילין וכר' יהושע בחליצה דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות:
 
'''{{עוגן1|נתן}} ביום השני כר"א.''' דהלכתא כוותיה בנתינה אלא הא דמספקא לן מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שיעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהושע בחליצה דהיינו ביום השני אם אינו צריך לחולצן אם באו פנים חדשות דאלו ר"א לדידיה ס"ל דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה כ"א כר' יהושע ולדידיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני ס"ל דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני אי נהגינן כסברת ר' יהושע בחליצה שאינו צריך לחולצן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון וכיני.''' וכך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן דהא בחליצה כר' יהושע הוא דקי"ל דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אפי' אם באו פנים חדשות:
 
'''{{עוגן1|ואין}} כיני נימא הלכה כר"א.''' כלומר דמתמה הש"ס דאם כן הוא דאפי' ביום השני אינו חולצן א"כ לאיזה ענין הוא דאיצטריך ליה למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר ואי אנן נהגינן גם בשני דאין לחולצן לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה לחודיה וממילא שמעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן:
 
א"ר בון כתיב וכו' טעמא דמתני' דפטור מק"ש הוא דמפרש וכיון שפטור מקבלת מלכות שמים כ"ש דפטור מן התפילין והא דתני להו משום דשייכין אהדדי כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|אם}} רצה להחמיר על עצמו.''' ולקרות ק"ש אין שומעין לו וצריך למחות בידו:
 
'''{{עוגן1|למה}}.''' אין שומעין לו אם מפני כבודו של מת שמראה עצמו שאינו חשוב בעיניו להתאבל עליו או משום שטרוד הוא שאין לו מי שישא משואו להתעסק בקבורתו ומפרש ואזיל דמאי בינייהו בין הני תרי טעמי אם יש לו אחד מי שיתעסק ויטפל בצרכי קבורת המת דאין תימר מפני כבודו לעולם אסור ואי תימא מפני שאין לו וכו' מותר דהרי יש לו אתר שיתעסק בו:
 
'''{{עוגן1|והתני}} פטור מנטילת לולב.''' וקא סלקא דעתיה בי"ט מיירי וא"כ תפשוט דמפני כבודו של מת שהרי בי"ט אינו טרוד לישא משאו ודחי לה הש"ס דתיפתר בחול המועד איירי דעושין כל צרכי המת והלכך פטור מנטילת לולב ולעולם טעמא מפני שטרוד הוא וכשאין לו אחר להתעסק בו מיירי:
 
'''{{עוגן1|והתני}} פטור מתקיעת שופר וכי אית לך למימר בחול.''' בתמיה לא בי"ט על כרחך הוא וא"כ תפשוט דמפני כבודו הוא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חנינא.''' לעולם לא תפשוט דאכתי איכא למימר דמפני שאין לו לישא משאו ובשאין לו אחר מיירי וטעמא דפטור הוא דמכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין שהרי אין לו אחר להתעסק בזה וזה מותר בי"ט כהאי דתנינן תמן פ' כ"ד דשבת מחשיכין וכו' וא"כ איכא למימר דדעתו להחשיך על התחום להתעסק בצרכי המת וכל היום טרוד הוא וכמי שהוא נושא משאו דמי ולעולם בדאיכא אחר להתעסק בצרכי המת מיבעיא לן אם מותר להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש:
 
'''{{עוגן1|קלבינטרין}}.''' רצועות שלה:
 
'''{{עוגן1|עולין}} ויורדין בה.''' שיכולין להוציאן ולחזור להכניסן:
 
'''{{עוגן1|על}} גופה.''' אם החבלים מסורגין למעלה על העצים כדרך שמסרגין את המטות:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בפ' ט"ז דכלים המטה והעריסה מאימתי מקבלין טומאה משישופם בעור הדג להסיר קסמין שבהם וקודם לכן לא חזו למלאכתן שמשרטין את הבשר ואם מסרג את המטה על גופה לאיזה דבר הוא שפה והלא ראויה היא קודם לכן:
 
'''{{עוגן1|קיסרייתא}}.''' של עיר קיסרי שיש להם נקבים ומכניסין החבלים בתוך הנקבים ומסרגין אותה והלכך עד שלא שפה בעור הדג מלמעלה לא חזיא למלאכתה:
 
'''{{עוגן1|לארץ}}.''' משמע דבר שהוא סמוך לארץ והיא מטה כפויה שפניה סמוכות לארץ:
 
'''{{עוגן1|איקונין}} אחת טובה.''' על שם כי בצלם אלהים עשה את האדם:
 
'''{{עוגן1|ואית}} דמפקין לישנא דכפה כפה הסרסור.''' כלומר לאו לשון כפיפה הוא כדמשמע מלישנא קמא כשם שגרמו להאיקונין לכופפה כך יכופפו את מטתם אלא לישנא דכפיה הוא כמו שאומרים כפה אותם הסרסור בדברים עד שנתרצו אף כאן לשון כפיה הוא כשם שכפו והכריחו להאיקונין לילך מן העולם כך יוכרחו להטות מטתם ולהפכה אין בין אלו הלשונות אלא משמעות לישנא בעלמא:
 
'''{{עוגן1|ונזכר}} שהוא אבל.''' כלומר להאי מ"ד סבירא ליה כדי שאם יהיה נועור בלילה מאיליו מתוך שרואה עצמו על מטה כפויה יזכור ולא יסיח דעתו מאבילות ולאידך מ"ד ס"ל דעיקר הטעם כדי שמתוך כך יהא ניעור ולא ישן כל הלילה וישכח האבילות וכשהוא שוכב על מטה כפויה שלא הורגל בה יהיה ניעור מחמת זה ויזכור שהוא אבל:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} והתרתי לו את כל אלו.''' בשבת א"כ חייבוהו גם בשאר כל המצות של תורה שנוהג בהן לקיימן שהרי ק"ו הוא:
 
'''{{עוגן1|נמסר}} לרבים.''' שיתעסקו בו בטלה ממנו דין האנינות:
 
'''{{עוגן1|נמסר}} לכתפים.''' שנושאין אותו על המטה:
 
'''{{עוגן1|קביל}}.''' עליו ר' חייא בר ווא אבילותו מפני שהיה רבו ואפי' כן אכל בשר ושתה יין ולא נהג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו ר' חייא בר אבא אבל ר' זעירא לא אכל כ"א עדשים:
 
'''{{עוגן1|מימר}} כמה דהוא מנהגא.''' מכאן אמרו שהכל לפי המנהג ולא שחייב לנהוג דין אנינות וכן נהג ר' שמואל בר יצחק על רבו:
 
'''{{עוגן1|מי}} דמך.''' כשנפטר צוה קודם מותו לתלמידיו ואמר לא תקבלון עלי תנחומין של אבל היום למחר מזרחייא הצידה והבראה כדרך האבלים לקבל תעשו למחרתו ולשנות מדין אבל ממש צוה לעשות כן:
 
'''{{עוגן1|מזרחייא}}.''' צידה וסעודה מלשון המשנה דפ' כ' דכלים אף הרובצל והמזורה והיא כלי שנותנים בו צידה לדרך ועל שם הצידה נקרא מזורה א"נ מרזחייא גרסינן אבילות כד"א אל תבא אל בית מרזח וגו' וצוה להם שלא ינהגו אבילות כ"א ביום המחרת מפני שאם ינהגו ביום הראשון ויעשו סעודת הבראה יבאו לידי שכרות כמו שהיו נוהגין כהאי עובדא דלקמיה אבל יום המחרת ליכא למיחש לפי שאין הבראה אלא ביום הראשון:
 
'''{{עוגן1|הוה}} כתובה.''' או בתונה שם מקום:
 
'''{{עוגן1|ומטתיה}} אונס.''' אירע לו אבילות ונכנסו אצלו ר' מנא ור' יודן והיה להם יין טוב ושתו הרבה ממנו עד שבאו לידי שחוק ע"י שכרות ולמחרת כשרצו לבא אצלו אמר להם רבנן וכי כך עושה אדם לחבירו שבא לנחמו והלא לא היינו חסרין אתמול כ"א לקום ולרקוד כדרך שעושין בבית המשתה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בשמחות פ' י"ד:
 
'''{{עוגן1|וא'}} לגמילות חסדים.''' בשביל כבוד המנחמין הבאין לגמול חסד:
 
'''{{עוגן1|וא'}} לתנחומי אבילים.''' לכבוד אבילים עצמן ולנחם אותם:
 
'''{{עוגן1|א'}} לחזן וכו'.''' לפי שהם היו מתעסקים במתים ובשאר צרכי ציבור:
 
'''{{עוגן1|ואחד}} לרבן גמליאל.''' לכבודו לפי שבראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שבא ר"ג ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו כן:
 
'''{{עוגן1|כהן}} מהו שיטמא לכבוד רבו.''' גרסינן להא בפ"ז דנזיר בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|דמך}} חמוי.''' נפטר חמיו והוא היה ג"כ רבו ושאל לר' יוסי אם מותר להטמא לכבוד רבו ואסר ליה שמע ר' אחא והתיר ואמר יטמאו לו תלמידיו:
 
'''{{עוגן1|חדא}} מן תרתי לא פלטת לכון.''' אחד משני דברים לא נצלתם ממנו דממ"נ שלא כדין עשיתם אם אתם מחזיקים עצמיכם כאוננים מפני כבוד רבכם מפני מה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם כקרובים ממש להיות לכם דין אוננים מפני מה נטמאתם:
 
'''{{עוגן1|לכבוד}} תורה.''' ללמוד תורה אם הולך ללמוד תורה וצריך לעבור במקום טומאה ואין שם דרך אחר ובנזיר גריס בהדיא לתלמוד תורה הוה יתיב ומתני. ונכנס טומאת המת לשם ומי שיצא משם מפני הטומאה לא א"ל כלום וכן מי שישב שם לא מיחה בידו משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:
 
'''{{עוגן1|תחות}} כפתא דקסרין.''' שהיתה כפה זו אהל על הטומאה ולא עבר דרך שם ואע"פ שהלך ללמוד תורה:
 
'''{{עוגן1|פלטיותא}}.''' רחבה:
 
'''{{עוגן1|ופירש}} רבי כהן.''' מפני הטומאה וכשחזר אצלן והם היו עוסקין בדברי תורה שאל להם במאי אתם עוסקין:
 
'''{{עוגן1|לא}} תימא ליה כלום.''' וקאמר הש"ס דמספקא לן מפני מה צוה שלא לומר לו אם מפני שהרע בעיני ר' חזקיה על שפירש מהם מפני שמותר להטמאות ללמוד תורה או משום דהוה סייסן. וכך הוא בנזיר. כלומר שהיה סרסן ועקש ולנצח בדברים ושלא יקפחנו בתשובות. ולא ידעין טעמיה דר' חזקיה:
 
'''{{עוגן1|ויוצא}} חוצה לארץ.''' דוקא טומאת ארץ העמים שהיא מדבריהם הותרה לו לאלו הדברים:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} ליטור יוצא ועורר עליה.''' ליטור כמו לעיטור כלומר אפי' אינו בודאי שיצילה אותה מידו אלא שיש בידו עיטור שטר ערעור יוצא ועורר עליה ובנזיר ליתא להאי ואפי':
 
'''{{עוגן1|אלא}} א"כ הבטיחו לו אשה.''' אם הולך בשביל לישא אשה לא הותר לו להטמאות בארץ העמים אא"כ הבטיחו לו ויודע בודאי שישאנה:
 
'''{{עוגן1|לנשיאת}} כפים.''' אם יש טומאה בבית הכנסת אם מותר לשהות שם בשביל לישא את כפיו:
 
'''{{עוגן1|מגבילה}}.''' שם חכם:
 
'''{{עוגן1|חזר}}.''' ר' אחא ואמר או דילמא שזה גרם לו לטעות ולהעיד שקר בשמי שלא שמע ממני אלא כהאי דאמר ר"י בן פזי שאמרתי בשמו כל כהן שאינו נושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו והיה סבור מגבילה מימר שמצות עשה דנשיאת כפים דוחה למצות ל"ת דטומאה ואנא לא אמרי ליה בהדיא כן וטעות גדולה היא הביאו אותו ואנא מלקי ליה שאמר בשמי דבר שלא אמרתי מעולם:
 
'''{{עוגן1|מדרתא}} דקיסרין.''' בשער העיר:
 
'''{{עוגן1|והוה}} תמן מיתא.''' ולא יצאו התלמידים שהיו לומדין בתורה וסוברים שמותר ליטמאות בשביל תלמוד תורה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שאלון ליה.''' אם מותר להפסיק מלימוד תורה ולשהות שם כדי לישא כפיהם וכשהגיע זמן האכילה אתו ושאלו ליה אם יפסיקו מלימודם ולילך לאכול מפני שכשיפסיקו יהיה חל איסור טומאה עליהם וכעס עליהם ואמר בתחילה בשביל נשיאת כפים לא שאלתם אם להפסיק ועכשיו בשביל האכילה אתם שואלים וכששמעו זה השמיט כל א' וא' את עצמו וברח ויצא מבהכ"נ כדי לאכול:
 
'''{{עוגן1|מטמא}} כהן לראות את המלך.''' אפי' מלכי עכו"ם כדאמר לקמן שאם יזכה למלכות בית דוד ידע להבחין בין מלכות למלכות:
 
'''{{עוגן1|לכבוד}} הנשיא.''' ופשט ליה דכד דמך ר' יודן נשיאה הוא רבינו הקדוש הכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום שמותרין הכהנים להתעסק בו:
 
'''{{עוגן1|בכנישתא}} דגופנא.''' בבהכ"נ שהיתה בכרם והיה שם המת ודחפו וטמאוהו בעל כרחו:
 
בתר ר' מנא שהיה כהן ולא רצה לעלות ואמר אם בחייהון אין מטמאין להן בימי נדת טומאתן במיתתן לכ"ש:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' נסא במיתתן.''' שאני לפי שעשו אותה כמת מצוה מפני כבוד הנשיא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיטמא לכבוד אביו ואמו.''' בחייהן כדי לכבדן אם מותר לילך אפי' במקום טומאה ובטומאת ארץ העמים מיירי דאלו בטומאה דאורייתא בהדיא תנן בפ' אלו מציאות אם אמר לו אביו היטמא אל ישמע לו:
 
'''{{עוגן1|מהו}} לצאת.''' לח"ל ולקבל פניה ור' יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לעזר לה מפני הסכנה צא ואם היא לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה לבד איני יודע אם מותר הוא:
 
'''{{עוגן1|עוד}} היא צריכה.''' כלומר אע"פ ששמענו שאמר לו ר' יוחנן אח"כ גמרת לצאת תבא בשלום עדיין הדבר בספק ולר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אלא מפני שהטריחו ר' ייסא בדברים הרבה אמר לו כן:
 
'''{{עוגן1|שמע}} ר' אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזו.''' מכיון שבירכו אין לך נתינת רשות גדולה מזו ולא מפני שהטריחו בדברים אמר לו כן:
 
'''{{עוגן1|לכבוד}} הרבים.''' שהולכין עמו לנחמו. וכן משמע בשמחות שם:
 
'''{{עוגן1|היו}} שני דרכים מתאימות.''' כלומר שתיהן מדרך אחד פורשות ואחת רחוקה וכו':
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון בטומאה של דבריהם.''' כגון ארץ העמים או בית הפרס:
 
'''{{עוגן1|אפי'}}.''' בעיא היא אם אפי' בטומאה מד"ת מותר מפני כבוד הרבים:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דאמר ר"ז גדול כבוד הרבים.''' והיא קבורת מת מצוה שדוחה ל"ת שבתורה הדא אמרה דכבוד הבריות דוחה ואפי' בטומאה מדבר תורה:
 
'''{{עוגן1|אין}} שואלין הלכה לפני מטתו של מת.''' דהוי כלועג לרש:
 
'''{{עוגן1|והא}} ר' יוחנן שאיל לר' ינאי.''' לפני מטתו של ר"ש זה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית מהו אם נתפסת קדושת בדק הבית בעולה שהיא קדשי המזבח:
 
'''{{עוגן1|והוא}} מגיב ליה.''' ור' ינאי היה משיבו ולא מיחה בידו אלמא דתרווייהו ס"ל שמותר ומשני אימר כד הוו מסקון לי' לערסת דר"ש לסודרא לסדר וכבוד שעשו לו היה כלומר שלא בפני מטתו ממש היה המעשה:
 
'''{{עוגן1|נימר}} כד הוה רחיק.''' מהמטה ד' אמות היה משיבו שמותר הוא:
 
'''{{עוגן1|הכתפים}}.''' נושאי המטה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זעירא שרע בדיבורא.''' נפסק בתוך דיבורו ונשתומם כשעה חדא מלשון או שרוע:
 
'''{{עוגן1|אתון}}.''' ובעו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש:
 
'''{{עוגן1|לכן}} דאתינן.''' מפני שעסוקין היינו בעניני הספד ומיתה ונתתי הדברים אל לבי וגוע כחי והייתי נחלש על שם. דכתיב והחי יתן אל לבו:
תחילתדףכאן ג/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קברו}} את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור.''' פ' אחד של ק"ש:
 
'''{{עוגן1|לשורה}}.''' שהיו עושים שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובם מן הקבר:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שהיה הדרך קרוב מן הקבר עד המקום שבו עושים השורה ואין פנאי להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה:
 
'''{{עוגן1|הפנימים}}.''' הרואים את האבילים והחיצונים שאינם רואים פני האבילים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' באבל רבתי פ"י ומייתי להסוגיא בפ' שני דסנהדרין בהלכה ב':
 
'''{{עוגן1|סמוך}} לק"ש.''' בענין שאין יכולין לקברו קודם שיגיע זמן ק"ש:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}} קברו וכו' אם יכולין להתחיל וכו'.''' אלמא דסמוך לזמן ק"ש הוציאו:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} באילין דהוון סברין וכו'.''' שהיו סבורין שיש עדיין עת וזמן לקברו שיגיע זמן ק"ש ונתאחרו ונתעכבו בקבורתו ולא מצאו זמן:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דמכלתין פרק ב' הסופד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לק"ש וכו':
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור.''' עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו לקרות והיכי קתני בברייתא דאפי' הן עסוקין בהספד מפסיקין לקריאת שמע:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} ביום הראשון.''' מיירי דאז פטורין מקריאת שמע ומה דתני תנא בתוספתא דמפסיקין מהספד לק"ש בהספד של יום השני:
 
'''{{עוגן1|אם}} יודע הוא מתחיל וגומר.''' אם יכול להיות מתחיל וגומר עד שלא יתחילו כו':
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' יודא אומר וכו'.''' בתוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|העומדים}} משום כבוד.''' עצמן לא משום האבל חייבין בקרית שמע:
 
'''{{עוגן1|משום}} אבל.''' משום כבוד האבל פטורין:
 
'''{{עוגן1|הרואים}} פנים.''' פני האבל פטורין:
 
'''{{עוגן1|הוי}} הדא דתנינן וכו'.''' כלומר דהש"ס מפרש דלא תימא דר' יודה פליג אהא דתנא קמא דהתם בתוספתא דמחלק בין הרואין פני אבל דפטורין ושאינן רואין חייבין וכדתני במתני' דהא בשורה אחת הכל הן רואין פני האבל וא"כ לדידיה לאו ברואין פני האבל תליא מילתא הלכך קאמר דלא פליג ר' יודה אלא כאן למשנה אחרונה וכאן למשנה ראשונה וכדלקמן:
 
'''{{עוגן1|משנה}} אחרונה.''' היינו כדמייתי לקמן להא דר' חנינא וכצ"ל בראשונה היו משפחות עוברות ואבלין עומדין משרבת תחרות בציפורין התקין ר' יוסי בן חלפתא שיהיו המשפחות עומדות והאבלין עוברין. ובספרים כתוב בחילוף וטעות דמוכח הוא שהרי המחלוקת היתה ביניהם שכל אחת ואחת אומרת אני עוברת תחילה וע"כ כמו שהגהתי הוא והשתא מפרש הש"ס דהא דתנן במתני' העומדין בשורה וכו' אלמא שהעם היו עומדין והאבלין עוברין כמשנה האחרונה היא ולפיכך בראיית פני האבל תליא מילתא דכשעמדו ונעשו שורות שורות הפנימית שרואין פני האבל שעובר לפניהם פטורין ושאינם רואין חייבין והא דקאמר ר' יהודה העומדים משום כבוד חייבין זהו כמשנה ראשונה שהעם היו עוברים והיינו דקתני היו כלם שורה אחת לפי שלמשנה ראשונה שהעם היו עוברין מסתמא לא היו שורות שורות אלא כדרך העוברין זה אחר זה והכל בשורה אחת והא דקתני העומדים לאו שהיו עומדין בשורה אלא דה"ק העומדים שם כדי לעבור לפני האבל אם משום כבוד שהן מקפידין על כבוד עצמן ועומדין שם כדי לעבור בראשונה אחר שיבא האבל חייבין בק"ש ואם משום כבוד האבל כלומר אלו שאין מקפידין על כבוד עצמן ולעבור בראשונה אלא עומדין כדי לעבור לפני האבל ולנחמו פטורין:
 
'''{{עוגן1|והאי}} דתנינן תמן.''' בפ"ב דסנהדרין גבי כ"ג וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין וכו' אלמא' שהעם היו עוברין והאבל עומד האי אתיא כמשנה ראשונה. וכגי' ס"א הכתובה בספרים וכדפרישית. ולנסחא דגרסי משנה אחרונה אפשר לומר דאהא דר"ש תוספאה קאי דאמר שאח"כ חזרו הדברים ליושנן ונהגו כבראשונה שהעם עוברין והאבלים עומדין וקרי לה משנה אחרונה נגד תקנת ר' יוסי בן חלפתא:
תחילתדףכאן ג/ג
 
'''{{עוגן1|מתני'}} נשים ועבדים פטורין מק"ש.''' ואע"פ שהיא מצותעשה שהזמן גרמא ולמאי איצטריך לאשמעינן הא קי"ל דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות סד"א הואיל ואית בה מלכות שמים ליחייבו קמ"ל ותפילין אף למ"ד שהן מ"ע שהזמן גרמא דשבת לאו זמן תפילין וכן לילה לחד מ"ד סד"א נקיש תפילין למזוזה מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין קמ"ל דמקיש תפילין לתלמוד תורה הואיל ואיתקשו בשתי הפרשיות אהדדי בפ' ראשונה דכתיב ושננתם וקשרתם ובפ' שניה וקשרתם ולמדתם אותם וגו' מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב בניכם ולא בנותיכם אף תפילין נשים פטורות:
 
'''{{עוגן1|וקטנים}}.''' אפי' קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי אצלו בעונת ק"ש ולא בתפילין משום דסתם קטן אינו יודע לשמור בעצמו שלא יפיח בהן:
 
'''{{עוגן1|וחייבין}} בתפלה.''' דתפלה רחמי היא ותקנוה אף לנשים ולחנך בה הקטנים:
 
'''{{עוגן1|ובמזוזה}}.''' דמהו דתימא נקיש מזוזה לת"ת דכתיב ולמדתם וכתבתם מה ת"ת נשים פטורות ה"נ ממזוזה אף על פי שמצות עשה שלא הזמן גרמא היא קמ"ל דחייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי:
 
'''{{עוגן1|ובברכת}} המזון.''' הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע סד"א כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נשים}} מנין.''' דפטורות מק"ש דכתיב ולמדתם אותם וכו' וכן פטורות מתפילין מכח האי דרשא כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא תדיר בה.''' וקטן אינו יכול להיות תדיר בתפילין לפי שאינו יכול לשמור גופו והואיל ופטור לחנכו מהתפילין פטור נמי מק"ש מהאי טעמא שאינו מצוי תדיר אצל אביו לחנכו בזמן ק"ש:
 
'''{{עוגן1|מבקש}} רחמים על עצמו.''' זה צריך לכולם:
 
'''{{עוגן1|דכתיב}} וכתבתם על מזוזות ביתך.''' ודריש ביתך אשתו בכלל כדאמרינן ביתו זו אשתו:
 
'''{{עוגן1|ואכלת}} ושבעת וברכת.''' מי שהוא אוכל חייב לברך:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ק דקידושין וגרסי' שם בהלכה ז' נמי להא דלקמן:
 
'''{{עוגן1|ותפילין}}.''' שאינו נוהג בשבתות וי"ט שהן גופן אות:
 
'''{{עוגן1|שהרי}} כסות לילה פטור מן הציצית.''' אפילו לובשו ביום:
 
טעמון דרבנן שכן אם הכסות מיוחדת לו ליום וללילה חייבת בציצית אף אם לובשו בלילה:
 
'''{{עוגן1|כל}} מצוה שאדם פטור וכו'.''' כלומר לא פטור ממש אלא שכבר פטר עצמו שבירך ואע"פ שהיא יצא מוציא אחרים ידי חובתן ויכול לברך להם חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא אחרים כדמפרש טעמא לקמן:
 
'''{{עוגן1|והא}} דתנינן.''' בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומשמע הא אם חייב בדבר אע"פ שיצא מוציא ומאי שנא ברכת המזון דקאמרת אם יצא אינו מוציא:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא ברכת המזון דכתיב ואכלת וגו'.''' מי שאכל הוא יברך ואם כבר בירך לעצמו אינו מוציא את האחרים שלא אכל עמהם:
 
'''{{עוגן1|הוו}} מתיבין.''' היו יושבין ומתקשין באלו חלוקי דינים בברכות דחשיב לקמן:
 
'''{{עוגן1|אמרו}} לא מסתברא בק"ש וכו'.''' כלומר מאי שנא ק"ש מתפילה בדינא דמתני' דקתני דחייבין הן בתפלה ומשום דכי לא מסתברא שיהא של א' וא' מבקש רחמים על עצמו כדאמרינן לעיל וא"כ נימא נמי בק"ש כן דכתיב ושננתם וכי לא מסתברא שיהא כל א' וא' משנן בפיו:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין סוכה ומה בין לולב.''' כלומר ותו הוו יתבין ומקשין על חלוק מנוסח הברכה של סוכה משל לולב דסוכה מברכין לישב בסוכה ולולב מברכין על נטילת לולב כדקתני בתוספ' דמכלתין פ"ו ומייתי לה לקמן בפ' הרואה:
 
'''{{עוגן1|סוכה}} אינה טעונה ברכה אלא ליל יו"ט הראשון בלבד.''' שינויא הוא כלומר דהדרי וקאמרי שאני האי מהאי דעל סוכה קתני בתוספתא שם וכן הכא לקמן פ' הרואה דאינו מברך עליה אלא לילי י"ט הראשון כשנכנס לתוכה והלכך אין לברך על ישיבת סוכה דהוי משמע על ישיבה שהוא חייב לישב בה כל שבעה והלא אינו מברך עליה אח"כ אע"פ שחייב לישב בה ואינו מברך אלא לישב בסוכה והיינו מיד ובהתחלה וברכה זו פוטרת כל שבעה אבל לולב כיון שצריך לברך בכל יום ויום מברך על נטילת לולב כלומר על כל נטילה ונטילה של יום ויום שכל א' וא' בפני עצמו הוא וכדלקמן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי ור' אחא הוו יתבין ואמרין מה בין סוכה ומה בין לולב.''' כלו' דהיא גופה הוה קשיא להו מאי שנא סוכה דקתני התם שאין מברכין עליה אלא בלילי י"ט ראשון בלבד ומאי שנא לולב דקתני דמברכין עליו כל שבעה והלא שניהם נוהגים כל שבעה והדרי קאמרי דהיינו טעמא סוכה נוהגת בלילות כימים ומכיון שבירך עליה בלילי י"ט ראשון יוצא בברכה זו כל שבעה שהרי אין הפסק בהן שנוהגת כל שבעה רצופין אבל לולב כיון שאינו נוהג אלא ביום ולא בלילה א"כ מפסיקין הלילות ביניהם וצריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו:
 
'''{{עוגן1|הרי}} תלמוד תורה נוהגת בלילות כבימים.''' ואפ"ה צריך לברך ברכת התורה בכל יום ויום ומאי שנא מסוכה:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' והשתא מאי טעמא בזה וקאמר דהיינו טעמא דשאני סוכה מתלמוד תורה:
 
'''{{עוגן1|סוכה}} אפשר לה ליבטל.''' בתמיה וכי אפשר לה להבטל ממנה כל שבעה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה ביום ובלילה וכן חייב לישן בסוכה וא"כ אין שום הפסק בסוכה כל השבעה וכשהוא מברך בתחילת שבעה פוטרת הברכה את כל הימים שחייב בה אבל תלמוד תורה איפשר לו שלא ליבטל בתמיה והלא צריך הוא לישן וכשישן אינו עוסק בתורה וא"כ כבר יש לה הפסק והלכך צריך לברך בכל יום ויום בפני עצמו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם ומייתי לה לקמן פ"ג דסוכה ובפ"ג דר"ה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן וכו'.''' כל שאמרו חכמים מהמצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה שחייב לחנכו וכן לולב וכיוצא בזה מהמצות הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך וכיון שהוא לחינוך בעלמא היאך הוא מוציא את אביו דקס"ד דהקטן הוא שמברך לבדו להוציא לאביו:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} בעונה אחריהם.''' ול"ג אמן וכן ליתא להא בר"ה שם כלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה אתריהם הברכה מה שהן אומרים כהאי דתנינן תמן בסוכה שם:
 
'''{{עוגן1|אבל}}.''' באמת אמרו דמאירה ומאירה לזה שהוא בן עשרים וצריך לבן עשר. וכלומר דגנאי הוא לו ביותר כשעונה אחרי הקטן:
תחילתדףכאן ג/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בעל}} קרי.''' עזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בתורה בין שראה קרי לאנסו בין לרצונו עד שיטבול ולא מפני טומאה וטהרה שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים:
 
'''{{עוגן1|מהרהר}} ק"ש בלבו.''' כשהגיע זמן המקרא:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} מברך.''' ברכותיה ואפי' בהרהור דכיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוהו רבנן:
 
'''{{עוגן1|ועל}} המזון מברך לאחריו.''' דחיובא דאורייתא הוא ואינו מברך לפניו דלאו חיובא דאורייתא הוא וכבר נפסקה הלכה דבטלוה לטבילותא ובעלי קריין קורין ק"ש כדרכן ועוסקין בתורה ומתפללין ומברכין כל הברכות ואין מערער בדבר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהו}} מהרהר ברכות.''' אברכת המזון קאי כלומר. דלא תימא דדוקא ק"ש הוא דלא התירו לו אלא בהרהור משום דמדאורייתא לא הויא אלא פסוק הראשון בלבד אבל ברכת המזון כיון דכל הג' ברכות מדאורייתא נינהו מותר לברך כדרכו קמ"ל דלא דהא דקתני על המזון מברך לאחריו בהרהור קאמר שיהרהר אותן הברכו' שהן מן התורה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} במקום שאין לו מים.''' לטבול בהן הוא דהתירו להרהר בק"ש ובברהמ"ז דהוי שעת הדחק אבל אם מצוי לו מים לטבול בהן לא התירו אפי' בהרהור וצריך שיטבול:
 
'''{{עוגן1|וכרבי}} מאיר.''' היא דהכי ס"ל:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא פ"ב:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} משמיע לאזניו.''' אלא מהרהר בלבו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם ולא גריס התם הא דטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובים. ולגי' הספר אפשר לומר דכיון שהוא מדרבנן א' מי"ח דבר דינו כבעל קרי חולה שנפלו עליו ט' קבין דהוי טהור מתקנת חכמים וכן זה הטהור שנפלו עליו ג' לוגין שאובין אפי' לא נפלו עליו אח"כ ט' קבין לטהרו שוין הן שהוא טהור לעצמו אבל לא להוציא רבים י"ח בברכתו ובתפלה:
 
'''{{עוגן1|מכל}} מקום.''' ואפילו בעל קרי חולה:
 
'''{{עוגן1|אין}} קרי אלא מתשמיש המטה.''' אבל לאנסו לא התקין עזרא טבילה:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} ראה את עצמו ניאות.''' בחלום שנדמה לו שמשמש עם אשה וכן הוון בעי מימר ובלבד מאשה עד ששמעו ר' יונה ור' יוסי דאמרי דאפי' מדבר אחר שיצא ממנו קרי לאנסו ממש תיקן עזרא ג"כ טבילה. וגרסי' להא בפ' יוה"כ אמתני' שהביא לקמיה:
 
'''{{עוגן1|ולית}} הדא פליגא.''' וכי לא פליגא הברייתא עליה דריב"ל דתני בעלי קריין טובלין אלמא אפי' לאונסו מקרי בעל קרי שהרי ביה"כ אסור הוא בתשמיש המטה:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה ריב"ל.''' דהא דקתני טובלין ביה"כ בששימש מטתו מבע"י ושכח ולא טבל ביום וכיון דצריך טבילה מכח התקנה התירו לו לטבול ביה"כ:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח.''' ולא טבל אחר ששימש מטתו בתמיה אלא ודאי לאנסו הוה:
 
'''{{עוגן1|על}} תרעי דימוסין בקריצתא.''' על שערי המרחץ בהשכמה וראה לאותן המשכימין לשנות שהן טובלין עצמן ואמר להן מה טובלי שחרית עושין פה ילכו וישנו בלא טבילה שכבר בטלוה להתקנה:
 
'''{{עוגן1|בההיא}} דצפרא.''' ולאותם הטובלין בבקר ולא בהשכמה כל כך והם שאין משכימין ללמוד כ"א טובלין בשביל ק"ש ותפילה אמר מי שיש לו מלאכה ילך ויעשה ואל יתבטל ממלאכתו בשביל הטבילה דלא צריכה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} להרהר.''' בדברי תורה בבית הכסא:
 
'''{{עוגן1|כל}} סבר קשי דהוה לי.''' אם היה לי איזה דבר קשה להבין אותו שם בבית הכסא הבנתיו כאשר הייתי מהרהר בו:
 
'''{{עוגן1|שהיו}} נעקרות.''' עגונות מבעליהן מפני הצינה אשר שם ולא היו בעליהן יכולין לטבול ופירשו מהן:
 
'''{{עוגן1|מן}} העבירה.''' כההיא עובדא דלקמיה שבשביל שהיו שוהין לחזור אחר מקום טבילה ובתוך כך באו עוברין ושבין ונמנעו מן העבירה:
 
'''{{עוגן1|שפחתו}} של רבי.''' שפחה כנענית:
 
'''{{עוגן1|איני}} טובלת.''' ונדה אני:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כבהמה את.''' עם הדומה לחמור ולמה לך טבילה והשיבה לו תשובה נצחת ואם כבהמה אני לא שמעת מה שכתוב הבא על הבהמה בסקילה ואיידי דמייתי עובדא קמייתא שנמנעו מהעבירה מייתי להא שמתוך תשובתה נמנע ממנה:
 
'''{{עוגן1|ומתוך}} שאתה אומר אסור הוא.''' ללמוד בלא טבילה והוא מתעצל לטבול מונע עצמו מתשמיש ובא ושונה כל צורכו בלי ושום ביטול:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין אפי' לשמוע ד"ת מאחרים אסור בלא טבילה:
 
'''{{עוגן1|כתחילה}}.''' כדאשכחן בסיני בהתחלה של קבלת התורה שלא היה שם אלא שמיעה וכתיב והיו נכונים וגו':
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|אסור}} בכולן.''' מפני שבא ע"י קלות ראש:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} שונה הגדות.''' משום שלבו של אדם נמשך אחריהם ומאריך ומעיין בהן:
 
'''{{עוגן1|הילכות}} רגיליות.''' אותן שהוא רגיל בהן וא"צ לעיין בהם:
 
'''{{עוגן1|שלא}} יציע את המשנה.''' שלא יעמיק להבין בה לפי הצעתה:
 
שלא יזכיר אזכרות השמות הכתובים בהם:
 
'''{{עוגן1|לית}} רבי פשט בי עם רבי בין פירקא בליליא.''' כלומר ששאל אותו כמדומה לי שרבי והוא רבי יסא פושט עמי הפרק לשנות וכן אני עם רבי כשאנחנו חוזרין הפרק והכל בליל התשמיש היה ועדיין לא היה לרבי פנאי לטבול:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אין.''' כך הוא שאיני משגיח על זה ושונה בלא טבילה וכן היה ר' חייא בר אבא נוהג שהיה פושט הפרק עם בנו באותו הלילה ששימש ובבקר הזה היה אומר מי שיש לו איזה מלאכה ילך לדרכו בלא טבילה והכל כדי לפרסם שבטלוה לטבילה זו:
 
'''{{עוגן1|ונהגין}} תמן.''' כך נוהגין בבבל כהני תלת סבי לקולא:
 
'''{{עוגן1|באיסמטא}}.''' כמו בסימטא. והלך באישון לילה והיה החמר המחמר אחר בהמות הולך אחריו וכשבאו על בית שיח אחד והוא בור כמו הבורות והשיחין וכו' וא"ל זה החמר הוא צריך לרחוץ ולטבול וא"ל לא תסכן נפשך בלילה לירד לתוך הבור והשיב לו הוא צריך לטהר עצמו מבעילת נדה ואשת איש שבעל ואפי' כן א"ל ר' יוסי לא תסכן נפשך עכשיו וכיון שלא קיבל דבריו א"ל ר' יוסי ירד ואל יעלה וכך היה לו:
 
'''{{עוגן1|הוה}} אתי באילפא.''' היה בא בספינה אחת וראה אחד שקושר עצמו בחבל בשביל לירד ולטבול בים ומחה בידו וא"ל זה האיש אני רוצה לאכול ולשתות וצריך אני לברך והתיר לו לאכול ולשתות ולברך בלא טבילה וכיון שהגיעו לנמל על שפת הים א"ל שם התרתי לך שהיה מקום סכנה ועכשיו אסור לך לטעום כלום עד שעה שתרחוץ ותטבול. שמקילין ומחמירין בה. כדמפרש לקמיה:
תחילתדףכאן ג/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} יפסיק.''' תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ויאמר הפתיחה והחתימה בלבד:
 
'''{{עוגן1|ולקרות}} עד שלא תנץ החמה.''' שהותיקין מדקדקין על עצמן לגמור אותה עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש:
 
'''{{עוגן1|יתכסה}} במים.''' ודוקא במים עכורים שאין לבו רואה את הערוה אבל צלולים לא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} יתכסה לא במים הרעים.''' מים סרוחים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} במי המשרה.''' מים ששורין בהן פשתן:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיטיל לתוכן מים.''' התם בגמרא פריך וכמה מיא רמי ואזיל וקאמר דחסורי מיחסרא וה"ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ולא יקרא אצל מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ושיעור המים שיטיל למי רגלים של פעם אחת רביעית:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} ירחיק מהן.''' מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים ומן הצואה:
 
'''{{עוגן1|ארבע}} אמות.''' ודוקא כשהן מלאחריו או מצדדיו אבל אם היו לפניו מרחיק מלא עיניו עד שלא יראה אותן ואח"כ יקרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דקתני לא יפסיק דוקא ברבים אם מתפלל עם הציבור אבל המתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר"מ דמחמיר בבעל קרי כדקתני בתוספתא והובאה בהלכה דלעיל דס"ל כת"ק דמתני' שמהרהר בלבו ואינו משמיע לאזניו:
 
'''{{עוגן1|ברם}} כר' יהודה.''' דמיקל טפי דחכמים דתוספתא היינו ר' יהודה וכדקאמר ר' יהודה במתני' דמיקל לענין ברכת המזון לפניו ה"נ סבירא ליה אפי' מתפלל בפני עצמו אינו מפסיק:
 
'''{{עוגן1|בשאין}} לו מים לטבול.''' כדאמר התם בתוספתא דפלוגתייהו בשאין לו מים אבל אם מצוי לו מים לטבול אף ר' יודה מודי שהוא מפסיק אם מתפלל בינו לבין עצמו שהרי יכול לטבול ואח"כ יתפלל:
 
'''{{עוגן1|יטבול}} וימות.''' כלומר אף אם ימות מחמת טבילה צריך הוא לטבול שהרי גרם לעצמו:
 
'''{{עוגן1|ואם}} באונס.''' שראה קרי לאנסו אין מטריחין עליו לטבול:
 
'''{{עוגן1|מרגיל}}.''' ממשיך את הקרי עליו שמשמש את מטתו:
 
'''{{עוגן1|אין}} מטריחין עליו.''' כלל אפי' לנתינת ט' קבין:
 
'''{{עוגן1|עיר}} שמעיינה רחוק.''' וצריך שהות הרבה לילך לשם ה"ז קורא את שמע בתחלה ואח"כ ילך למעיין ויורד וטובל ואח"כ יתפלל דתפלה יש לה זמן ביותר:
 
'''{{עוגן1|אם}} הוא אדם מסוים.''' כלומר שהוא בעל בשר וקשה לו לטבול בבקר עשו אותו כדין מעיין רחוק וקורא ק"ש ואח"כ יורד וטובל:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב:
 
'''{{עוגן1|ובשעה}} שהוא נותן לעורות.''' שמעבדין אותן בצואת הכלבים ואז ריחן רע:
 
'''{{עוגן1|ומתניתא}} אמרה כן.''' שצריך להרחיק מכל ריח רע דהא קתני וכמה ירחיק מהן ואדלעיל מי המשרה קאי ומאי קמ"ל ר' ירמיה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} במישרה של כובסין.''' ואין בהן משום ריח רע וטעמא דמרחיקין מהן משום הכובסין דלא ליתי לאטרודי:
 
'''{{עוגן1|אם}} במישרה של כובסין הא תנינן וכו'.''' כלומר נהי דמוקמת לה בשל כובסין הא מיהת תנינן נמי לא במים הרעים והן סרוחין ועלה קתני בסיפא וכמה ירחיק מהן וא"כ ש"מ דמרחיקין מכל ריח רע ועוד מדקתני בחד בבא לא במים הרעים ולא במי משרה ש"מ דחד טעמא אית להו ובמשרה של פשתן קאמר ומפני שריחן רע ואכתי הא דר' ירמיה לא צריכה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שמחשבותיו רעות.''' ומתוך כך מימיו נסרחין:
 
ולא קטן הוא בתמיה ומאי מחשבות רעות אית ביה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כתיב כי יצר וגו' מנעריו.''' וכדאמר ר' יודן דמנעריו חסר וי"ו לומר משעה שננער מבטן אמו ויוצא לעולם יש לו יצר ולב רע:
 
'''{{עוגן1|ברכים}}.''' שעדיין רכין הן:
 
'''{{עוגן1|בבא}} מן הדרך.''' שאז הן ריחן רע מחמת הטרדה:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בברייתא כן:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} באדומים.''' בתרנגולים אדומים:
 
'''{{עוגן1|מסוף}} ריח רע.''' ממקום שכלה הריח רע צריך להרחיק ד' אמות:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} וכו'.''' כלומר לאו דוקא שעכשיו עיניו רואות אלא אם הוא במקום שיכול לראות ואפי' עכשיו אינו רואה כעין ההיא עובדא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} מימר מיליא דאורייתא.''' שהמקום מקום מטונף ועכשיו אינו נראה וא"ל מכיון שאם היה ביום היינו רואין את שלפנינו א"כ אף עכשיו אסור הוא:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|גרף}}.''' הוא הכלי:
 
'''{{עוגן1|ומהו}} כדי רביעית.''' כלומר השיעור רביעית שנותן אם הוא נותן בתחלה קודם שיטיל מי הרגלים לתוכו והיינו דקאמר נתן לתוכו וכו' אם נתן בתחלה או לבסוף הוא דקאמר שיש בו מי רגלים ואם נתן לתוכו רביעית מים יקרא:
 
'''{{עוגן1|רביעית}} בתוך רביעית.''' כלומר אם כבר יש בו מי רגלים נותן לתוכן רביעית מים וקורא אבל בתחלה מטיל לתוכו כל שהן ודיו:
 
'''{{עוגן1|אחד}} כלי קטן ואחד כלי גדול.''' שיעורו ברביעית מים:
 
'''{{עוגן1|שלאחר}} המטה.''' והמטה מפסקת בינו. לבין הגרף:
 
'''{{עוגן1|שלפני}} המטה לא יקרא.''' עד שירחיק ד' אמות:
 
'''{{עוגן1|תרתיה}}.''' שם המקום:
 
'''{{עוגן1|מן}} ימא לטיגני.''' כלומר מה תקנת בזה הרוק הלא הוא נימוח מיד ואינו שוהא אלא כמן ימא לטיגני:
 
'''{{עוגן1|מראשותי}} המטה.''' שהוא ישן עליה. והוא שתהא המטה גבוה עשרה טפחים. דאז הויא רשות לעצמה:
 
'''{{עוגן1|חבלי}} המטה.''' היוצאין ממנה לא יגעו בהתיבה של ספרים דאם יגעו הוי כמחובר למטה:
 
'''{{עוגן1|עושה}} לו כיליון.''' כמו כילה ומחיצה בפני עצמו:
 
'''{{עוגן1|עד}} היכן.''' יהיה גבוה זה הדבר אחר:
 
'''{{עוגן1|דיסקי}}.''' שק:
 
'''{{עוגן1|מפשילן}}.''' על החמור מאחוריו ורוכב ואינו חושש:
 
'''{{עוגן1|כהדין}} דיקלרא.''' כמו הסל הזה שתולין הרצועה מלמעלה והסל מלמטה שהוא דרך בזיון אלא צריך שיהו קציצות התפילין מלמעלן ורצועות יהיו תלוין מלמטן דיקולרא סל בפ"ק דמגילה אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית:
 
'''{{עוגן1|אתיא}}.''' הא כדאמר ר' חנינא שראה את רבי מעטש מלמעלה בתפלתו:
 
'''{{עוגן1|ונותן}} ידיו על פיו.''' מפני הפיהוק:
 
'''{{עוגן1|כדי}} שיהא כוסו נקי.''' פיו ושפתיו יהיו נקיים בתפלה:
 
'''{{עוגן1|לפניו}} אסור.''' לרוק כלל:
 
'''{{עוגן1|לימינו}}.''' אם רוקק לצדו אסור לרוק לימינו ולשמאלו מותר:
 
'''{{עוגן1|הדא}} הוא דכתיב יפול מצדך אלף.''' ורבבה מימינך אלמא דהימין שהוא חשיב והוא סובל הרבבה שלא יגשו אליו:
 
'''{{עוגן1|בההין}} דהוא רקק איצטלין דהוא מותר.''' גרסי' וט"ס בספרי הדפוס. אם הוא רוקק באיצטלא ובבגד שלו או במטפחת כ"ע מודים שהוא מותר:
 
'''{{עוגן1|ושייף}}.''' ברגלו:
 
'''{{עוגן1|המתפלל}} אל ירוק.''' מיד אחר שסיים מפני שעדיין תפלתו שגורה בפיו:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיהלך ד' אמות.''' לאו דוקא אלא כלומר עד שישהא כדי הילוך ד' אמות כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הרוקק אל יתפלל.''' מיד אחר הרקיקה:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר וכו'.''' כדפרישית:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אמי.''' ודאי דהכי הויא שאם אתה אומר עד שיהלך ארבע אמות בדוקא א"כ המטיל מים והולך ד' אמות יהא אסור להתפלל שם לפי שאני אומר שמא אחר בא והטיל שם מים מתחלה וכלומר אם אתה חושש לכך אין לדבר סוף שאפי' בכל הדרך יהא אסור להתפלל שמא אחד הטיל מים בכאן אלא ודאי אין חוששין לזה המקום וכששוהא כדי הילוך ד' אמות שאז אינם ניכרין מותר:
 
'''{{עוגן1|עד}} שתיבש כעצם.''' ואז מותר לקרות ק"ש כנגדה ולהתפלל:
 
'''{{עוגן1|מים}}.''' מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסור:
 
'''{{עוגן1|כל}} זמן שרישומן ניכר.''' אפי' אינן מטפיחין אסור:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיקרמו פניה.''' שלמעלה בצואה וכן אמר שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן ולא בעינן עד שתיבש כעצם:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה ר' זעירא בשם רב.''' לא כדאמר ר' אבא בשמו אלא כך אמר רב צואה אפי' עשויה כעצם אסורה:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר וכו'.''' כלומר בהא דקאמר משמיה דשמואל ור' יוחנן מודו ר' ירמיה ור"ז דכן סבירא להו כדאמר ר' אבא בשמייהו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} חזקיה ר' אבא מחמיר במים יותר מן הצואה.''' בתמיה ואכתי לא פירש דבריו עד לקמן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' מנא מן הדא דגניבא.''' כלומר אם כך הוא כוונת דעתך בתמיה דהא אי למאי דאמר ר' אבא משמיה דרב אתה מתמיה שמחמיר במי רגלים יותר מן הצואה וכי היכן הוא מחמיר והלא איהו קאמר דרב סבר במים כל זמן שהן מטפיחין דוחא ובצואה צריך שתיבש כעצם ואם כן בצואה הוא מחמיר ואם מן הדא דגניבא דקאמר ר' אבא משמיה כל זמן שרישומן ניכר אתה מתמיה שלפ"ז הן חמורין יותר מן הצואה שאע"פ שרישומה ניכר אם יבשה כעצם מותר קשיא ומאי שייך סברא דגניבא לדרב דילמא באמת גניבא מחמיר עוד יותר בצואה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' חזקיה לא כמאי דסלקא אדעתך שאני מתמיה מן הדא דגניבא אלא למאי דאמר ר' אבא משמיה דרבגופיה אני מתמיה לפי שבדין הוא שצואה אפי' היא יבישה כעצם אסורה שעדיין משמשות שלה קיים אבל מי רגלים אין ממשן קיים ואע"פ שמטפיחין מ"מ נבלעין בארץ הן ואיהו קאמר דרב ס"ל במים כל זמן שהן מטפיחין אסור וצואה אם יבשה כעצם מותר ועל זה אני תמה דלדידיה אליבא דרב מחמיר הוא במים יותר מן הצואה אלא ודאי מחוורתא כר' זעירא בשם רב:
תחילתדףכאן ג/ו
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|זב}} שראה קרי.''' אף ע"פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ"ה צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי וכן נדה שפלטה שכבת זרע הרי היא כבעל קרי וצריכה טבילה אם באת להתפלל:
 
'''{{עוגן1|וכן}} המשמשת.''' והכי פירושא נדה שפלטה עתה תשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה וכל תוך ג' ימים שכבת זרע מטמא האשה בפליטתו והמשמשת מטתה אע"פ שלא פלטה ואף שעכשיו ראתה נדה אחר ששימשה צריכין טבילה:
 
'''{{עוגן1|ור'}} יהודה פוטר.''' ואף על גב במשמשת שראתה נדה איכא למימר דמעיקרא בת טבילה היתה ולא פקעה חובת טבילה מינה אפ"ה פוטר ר' יהודה מן הטבילה הואיל דעכשיו נדה היא. וכבר נתבאר לעיל דהאידנא בטלוה לטבילותא מפני שהיתה תקנה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עד}} כדון זב שראה קרי.''' אליבא דר' יהודה קא מיבעיא ליה דעד כאן לא שמענו דפוטר אלא אם טומאת הזיבה קדמה והואיל דכבר טמא הוא ואינו מועיל לו טבילה זו לטהרו מזיבתו הלכך הוא דפוטר ואע"ג דמדינא מועיל לו הטבילה משום קרי לד"ת דהא זב מותר בד"ת כדאמרי' לעיל בהלכה ד' מ"מ כיון דחלה שם טומאה עליו מעיקרא ולהאי טומאה אין טבילה זו עכשיו כלום אינה מועילה לו אפילו להוציאו מטומאת קרי ומכיון דאינה מועילה לו למה יטבול:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} קרי שראה זוב.''' בעיא היא דהשתא מספקא לן אי נימא דאף אם ראה קרי בתחלה ואח"כ באה לו טומאת זיבה נמי פוטר ר' יהודה או לא:
 
'''{{עוגן1|מועיל}} הוא שהוא טובל.''' סיומא דבעיא היא כלומר להאי טעמא דאמרן לפי שאין מועיל לו הטבילה הואיל וטומאת זיבה קדמה אם כן היכא דטומאת קרי קדמה איכא למימר דמועיל לו עכשיו טבילה זו דמעיקרא בעל טבילה הוה ואפילו ר' יהודה מודה בזה שהוא צריך טבילה או דילמא דטעמיה דר' יהודה לאו משום שאינו מועיל לו הויא אלא טעמא אחרינא איכא משום דאינו צריך לטבילה כלל דכיון דטומאה חמורה דזיבה עליו ובאותה טומאה החמורה מותר הוא בד"ת תו לא אתיא טומאה קלה דקרי וחיילא עליה כלל לאסרו בד"ת ואינו צריך לטבילה מדינא קאמר. והש"ס לא אסיק הכא לטעמא אחרינא ולהבעיא עד לקמן:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא והמשמשת וכו' מה טעם דר' יהודה.''' השתא מפרש לה להבעיא ובתחלה מהדר אחר טעמיה דר' יהודה ולבתר מסיק להבעיא ומה דאיכא לספוקי במילתיה דר' יהודה וכלומר לכשתמצי לומר מה דמספקא לן בטעמיה יכילנא למיפשט לך ומיהו אכתי תיבעיא לן במילתיה ואף דפשיט לך טעמיה וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|משום}} מה מועיל הוא שהוא טובל שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה.''' כלומר מה דהוה מספקא לן בטעמיה אם הוא משום דמה מועיל לו שהוא טובל עכשיו והרי טומאת זיבה עליו או דלאו היינו טעמיה אלא משום שאין שם לטומאה קלה לחול עליו אצל טומאה חמורה ולא חיילא עליו טומאה קלה כלל:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפק מביניהון.''' ומאי בינייהו בין הני טעמי:
 
'''{{עוגן1|ראה}} קרי.''' כלומר אם ראה קרי מקודם שבא עליו טומאת זיבה איכא בינייהו:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר מה מועיל שהוא טובל מועיל הוא.''' אי תימא דטעמיה משום מה מועיל הוא הרי הכא דטומאת קרי קדמה מועיל הוא דמעיקרא בר טבילה הוה ותו לא אתי טומאת זיבה לאפקועי טבילה מיניה והיה צריך לטבילה אף לר' יהודה ואי נימא דטעמיה הוי משום שאין שם טומאה קלה לחול עליו כלל במקום שיש עליו טומאה חמורה א"כ אינו צריך טבילה כלל לטומאה קלה וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|הוי}} לית טעמיה דלא משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה.''' האי דלא כמו אלא הוא כדרך לשון הש"ס הזה בכל דוכתי דאיכא כה"ג. כלומר על כרחך טעמיה דר' יהודה איפשיטא לן מההיא דהמשמשת שראתה נדה דההיא נמי מעיקרא בת טבילה היתה ואפ"ה פוטר בה ר' יהודה א"כ לית טעמיה משום מה מועיל אלא דטעמיה משום שאין מקום לטומאה קלה לחול עליו כלל אצל טומאה חמורה וא"צ טבילה מדינא לר' יהודה וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון כשבאת לו טומאה קלה בסוף.''' השתא מסיק לה לעיקר הבעיא וכלומר דאף ע"ג דטעמיה דר' יהודה איפשיטא לן מההיא דהמשמשת מ"מ איכא לספוקי במילתיה דשמא לא קאמר דאין שם לטומאה קלה לחול במקום החמורה אלא דוקא אם בתחלה באת לו הטומאה חמורה וטומאה קלה באת לו בסוף כדינא דרישא דמתני' זב שראה קרי:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} באת לו טומאה חמורה בסוף.''' אס אפי' בכה"ג דנקט בריש הבעיא בעל קרי שראה זוב שבאת לו טומאה חמורה בסוף נימא נמי דאין שם טומאה קלה כלל אצל טומאה חמורה ואע"ג דקדמה והאי מילתיה לא הוי פשיטא ליה לבעל הבעיא מההיא דהמשמשת ואף דהתם נמי טומאה חמורה לבסוף באת לה משום דקס"ד דשאני זב מנדה ומשום דהא עיקר טעמא דתקנת עזרא בטבילה לבעלי קריין בשביל אנשים הויא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו כדאמר לעיל בריש הלכה ד' וא"כ אפשר דבזב שקדמו קרי מודה ר' יהודה דצריך טבילה הואיל דהטומאה חמורה לבסוף הוא דבאת לו וחלה עליו טומאה קלה מעיקרא להצריכו טבילה. ופשיט ליה הש"ס נישמעינה מן הדא המשמשת וכו'. כלומר לא כדקס"ד לחלק בין נדה לזב דהא מיהת תקנת עזרא אף על הנשים היתה והמשמשת צריכה טבילה משום ק"ש ותפלה וברכות וטעמא דכשהן מוכרחות לטבול אף הן ימנעו בעליהן מלהיות מצוין אצליהן ואפ"ה קאמר בה ר' יהודה דפטורה מן הטבילה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה היא הדא היא הדא.''' היינו המשמשת שראתה נדה והיינו בעל קרי שראה זוב דדין אחד להם דאין שם לטומאה קלה לחול אצל טומאה חמורה ואפי' החמורה היא לבסוף ובין באנשים ובין בנשים א"צ טבילה מדינא לר' יהודה:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך מי שמתו'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תפלת}} השחר עד חצות.''' שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן ולר' יהודה אינו קרב אלא עד ד' שעות ביום והיינו עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום בזמן שהיום י"ב שעות וכן הלילה ואותן שעות נקראו שעות זמניות וכן זמנה לעולם עד סוף שליש היום לפי ערך הימים כדאמרינן לעיל בפ"ק גבי ק"ש והלכה כר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|תפלת}} המנחה עד הערב.''' שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פלג המנחה ופלג המנחה היא שעה ורביע קודם הלילה מפני שזמן מנחה קטנה מתחיל מתשעה שעות ומחצה שהם שתי שעות ומחצה קודם הלילה ופסק הלכה בזה דעביד כמר עביד ודעביד כמר עבידו הרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב יעשה ואם בא לעשות כדברי ר' יהודה שלא להתפלל מנחה אלא עד שעה ורביע קודם הלילה עושה ומשם ואילך יכול להתפלל ערבית ובלבד שלא יעשה פעם כך ופעם כך אלא לעולם יעשה כחד מינייהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ואם עושה כדברי ר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר ששוב לא יתפלל מנחה באותה שעה:
 
'''{{עוגן1|תפלת}} הערב אין לה קבע.''' שזמנה כל הלילה והא דנקט בלישניה אין לה קבע ולא קתני זמנה כל הלילה לאשמועינן דתפלת ערבית רשות לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקריבין כל הלילה והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן ואע"פ שנטמאו האברים ופדרים או שאבדו אינו מעכב ומיהו האידנא קבלוה עליהם לתפילת ערבית בחובה:
 
'''{{עוגן1|ושל}} מוספין כל היום.''' אם אחרה אחר שבע סעות יצא אבל נקרא פושע וכן הלכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} לאהבה וגו'.''' שינה הכתוב מפ' הראשונה ולעבדו ללמד על התפילה:
 
'''{{עוגן1|וכי}} יש עבודה בלב וכו'.''' ברייתא היא בספרי פ' עקב:
 
'''{{עוגן1|יכול}} יהא מתפלל שלשתן כאחת.''' תוספתא פ"ג:
 
'''{{עוגן1|יכול}} משבאו לגולה.''' התחיל לנהוג כן ולא מקודם:
 
'''{{עוגן1|בכל}} שעה שירצה.''' דלא למדנו מדניאל אלא שלא יתפלל כל שלשתן רצופות זא"ז וזמן קבוע לכל אחת מנין כבר פי' דוד וכו':
 
'''{{עוגן1|מרחיש}} בשפתותיו.''' ומשמיע לאזניו בלחש:
 
'''{{עוגן1|על}} לבה.''' בכוונת לבה:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} דחנן בר אבא פליגא.''' האי לאו הכא הוא דאיתמר ולא שייכא אדלעיל ובפ"ק בהלכה ד' איתמר הכי אהא דדריש התם מכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שאף בהזכרת השם צריך שיהא ראשו כפוף ועלה קאמר מילתיה דחנן בר בא פליגא וכו' עד כבר ניחת הוא ואיידי דאיירי הכא בדיני דתפלה מייתי לה כמו דאיתמר התם כדרך הש"ס הזה:
 
'''{{עוגן1|מצלי}} בקלא.''' כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו כדר' יונה:
 
'''{{עוגן1|ובני}} ביתיה דאבא.''' כלומר כך היה נוהג ג"כ אבא שילמדו בני ביתו התפילה ממנו:
 
'''{{עוגן1|מאיכן}} למדו.''' דוד ודניאל מהיכן למדו לג' תפלות:
 
'''{{עוגן1|כך}} תזכינו לראות במערב.''' כן צריך להיות:
 
'''{{עוגן1|עוד}} היא.''' גם היא יש לך סמך לקבוע כנגד עיכול איברים וכו' ולפיכך זמנה כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|מדברי}} תורה למד ר' יהודה.''' לומר דתמיד של שחר קרב עד ד' שעות כדתני ר' ישמעאל וכו' ודריש בבקר בבקר ולפיכך תפלת השחר שהוא כנגדו ג"כ עד ד' שעות:
 
'''{{עוגן1|בארבע}} שעין שמשא חמין וכו'.''' כלומר דהיינו טעמא דדריש וחם השמש על ארבע שעות שאז השמש הוא בלבדו חם ובמקום הצל קר הוא:
 
'''{{עוגן1|בשית}} שעין וכו'.''' ומפני ששתיהן חמין הן כלומר שאין הצל ניכר דרשו כחום היום על שש שעות וכדר' תנחומא דאמר מהו כחום היום בשעה שאין צל לכל בריה לפי שהצל הוא תחתיו:
 
'''{{עוגן1|מצלי}} בתלת שעין.''' לפי שזמן קריאת שמע הוא וכדי לסמוך גאולה לתפלה:
 
'''{{עוגן1|חמוניה}}.''' ראוהו שהיה קורא וכו':
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן וכו'.''' דאין לו שכר קריאת שמע אחר ג' שעות אלא כקורא בתורה ומ"ט עביד הכי:
 
'''{{עוגן1|נימר}}.''' שכך היה נוהג כבר קיבל מלכות שמים בעונתה וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה והיה ממתין להתפלל עם הציבור וקרא ק"ש עם הברכות ולסמוך גאולה לתפלה:
 
'''{{עוגן1|אי}} מעדות למד.''' ואי בעית אימא דמעדות למד ר' יודה לומר עד ד' שעות כמו ששנינו בפ"ו דעדיות העיד ר"י בן בבא על תמיד של שחר וכו' כדמפרש לקמן דעל אותו מעשה נשנית עדות זו:
 
'''{{עוגן1|והיו}} מעלין להם שני גדיים.''' והם לא היו רוצין לשנות למה שהיו נוהגין להקריב טלאים לתמידין:
 
'''{{עוגן1|וקפץ}}.''' החזיר ארבעים פרסה מא"י:
 
'''{{עוגן1|חלוק}} את היום.''' ויום הוא י"ב שעות והחלק הראשון לתמיד של שחר:
 
'''{{עוגן1|טעמא}} דר' יודה.''' דלא דריש הכי משום דמיבעי ליה לדרשא אחרינא כדדריש בספרי שנים ליום וכו' כנגד היום. נגד השמש:
 
'''{{עוגן1|הדא}} הוא דתנינן תמן.''' בריש פ"ד דתמיד:
 
'''{{עוגן1|על}} קרן מערבית צפונית.''' שבבקר השמש במזרח וזורחת למערב ושם הוא כנגד השמש ובערבית השמש במערב ומאירה למזרח והיה נשחט על קרן צפונית מזרחית:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שיהא יודע וכו'.''' כלומר טעמא דהך מילתא הוא כדי שיהא ניכר וידוע איזה מהן כשחט בשחרית וכו' לפי שלפעמים הוו שוהין אחר זריקת הדס ולא הקריבו אברי תמיד. של שחר עד שנשחט של בין הערבים ושלא יתערבו והיה להם מקום שחיטתן לסימן:
 
'''{{עוגן1|תפלת}} המנחה ותפלת המוסף.''' לא התפלל של מוסף עד שהגיע זמן תפלת המנחה תפלת המנחה קודמת:
 
'''{{עוגן1|הוון}}.''' בני הישיבה בעון מימר דוקא כשאין שהות ביום כדי להתפלל שניהן שעד שיתפלל מוסף יעבור זמן המנחה אבל אם יש שהות ביום תפלת מוסף שקדמה היא קודמת למנחה וקאמר ר' זעירא דלא היא דכך קיבל בשם ר' יוחנן דלעולם תפלת מנחה קודמת וכן אמר ר' נתן בשם ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|והתני}}.''' בברייתא הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין יצא ומשמע דוקא לשעבר אם עבר והקדים יצא בדיעבד הא בתחלה לא בדא אמרו שיקדים לתפילת המנחה וקשיא לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' ר' יוחנן להברייתא בשלא היה זמן התפלה כלומר שלא הגיע זמן להתפלל לא למנחה ולא למוסף שהיה קודם שש שעות ומחצה הלכך לא יקדים לכתחילה למנחה אבל אם הגיע זמן התפלה אפי' יש שהות ביום אלא שמתירא שמא יעבור השעה אח"כ כגון שהיה הולך לסעודה גדולה וצריך להתפלל שניהם וכהאי דריב"ל דלקמיה אז אפילו לכתחילה יקדים לתפלת מנחה כיון שכבר הגיע זמנה ואח"כ יתפלל מוסף כהדא דר' יהושע בן לוי:
 
'''{{עוגן1|מפקד}}.''' היה מצוה לתלמידיו אם הוה לכון אריסטון סעודה גדולה ומתייראים אתם שמא מתוך כך ימשוך הזמן ויעבור זמן המנחה ומטא יומא לשית שעין כלומר שהוא אחר ששה שעות שהוא זמן מנחה גדולה אז עד שלא תלכו לעלות לסעודה תתפללו מקודם תפלת מנחה ואח"כ תלכו להסעודה והשתא שמעינן נמי מהא דאם הוא יום שיש בו מוסף וצריך הוא להתפלל שתיהם מטעם שמא ימשוך אז יקדים הוא לתפלת המנחה כיון שכבר הגיע זמנה היא קודמת ואח"כ יתפלל מוסף:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} הוא פלג המנחה.''' דקתני במתני':
 
'''{{עוגן1|אחת}} עשרה שעה חסר רביע.''' כך הוא לשון התוספתא פ"ג ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה וכמה הוא פלג המנחה אחד עשר שעות חסר רביע כלומר פלג המנחה דמתני' דבמנחה קטנה מיירי וזמנה מתשעה שעות ומחצה ולמעלה ופלג מנחה זו י"א חסר רביע שהוא שעה אחת ורביע קודם הלילה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' ריש פ"ה דפסחים תמיד נשחט וכו':
 
'''{{עוגן1|הכא}} את עביד מנחה שתי שעות ומחצה.''' דקאמרת פלג המנחה י"א חסר רביע וא"כ כל זמן המנחה שתי שעות ומחצה קודם הלילה שהוא מט' ומחצה ולמעלה והכא את עביד מנחה ג' שעות ומחצה דקתני תמיד נשחט בשמנה ומתצה ואם כן זמן מנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערבים גם כן שלש שעות ומחצה הויא וקשיין אהדדי:
 
'''{{עוגן1|לא}} הוקשה תפלת המנחה.''' לזמן שחיטת חמיד אלא לקטורת של בין הערבים שהיתה אחר הקרבתו של תמיד וכדכתיב תכון תפלתי קטרת וגו' מנחת ערב יצא שעה אחת לעיסוקו והקרבתו של תמיד והוא עד ט' שעות ומחצה ואז היו מקטירין קטרת ונמצא את עביד מנחה שתי שעות ומחצה כדתנינן בתוספתא הכא:
 
עם דמדומי חמה בשחרי:
 
'''{{עוגן1|לעת}} מיצויו של יום.''' כשהשמש יוצא וזורח ומצוי הוא על הארץ:
 
'''{{עוגן1|הוה}} מצייר גולתיה דרב.''' וכן הוא לקמן ובפ' בתרא דתענית היה תופסו ושומרו לגלימיה דרב ביה"כ וא"ל כשתראה השמש בראש דקלים שהוא סמוך לשקיעתו תתן לי ואני מתפלל מנחה דמצוה להתפלל עם דמדומי חמה בין בשחרית בין במנחה:
 
'''{{עוגן1|ושמשא}} בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא.''' כצ"ל וקושיא היא הא כשהשמש בריש דיקלי בבבל הוא יום גדול עדיין כאן בארץ ישראל דאמר ר' יוחנן וכו' שבבל זוטו של עולם שהיא במצולה ותחתיתו ועמקו והיכי עביד רב הכי והוא בבבל היה והלא זה הזמן בבבל אינו עם דמדומי חמה ולקמן משני לה רב כר' יודה ס"ל דאמר עד פלג המנחה ולפיכך נהג כן דכשהשמש בריש דיקלי בבבל זמן פלג המנחה הוא בא"י:
 
'''{{עוגן1|בתשנוק}}.''' בצער מבלי נחת שאין להם לא נר ולא מרחץ:
 
'''{{עוגן1|מן}} המצות.''' שלא נתתייבו אלא בא"י:
 
'''{{עוגן1|רב}} כר' יודה.''' כדפרישית:
 
'''{{עוגן1|אין}} תעבדיניה כרבנן.''' וקאמר הש"ס דהיינו טעמיה אם אתה נוהג בעצמך כדברי חכמים דאמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ זה הוא דלא כר' יהודה דהא ר' יהודה מפלג המנחה ולמעלה כערב משוי ליה אבל אם תעשה כר' יהודה להתפלל מנחה קודם פלג המנחה בזה אף חכמים מודים שהוא זמן מנחה והלכך מוטב לנהוג כר' יהודה דהכל מודים בה:
 
מנין לנעילה היכן הוא הרמז לתפלה זו דשלשה האחרות יש להן רמז אי למ"ד אבות תיקנום אי למ"ד כנגד תמידין ואברים ופדרים וכן מוסף כנגד קרבנות מוספין ולנעילה מנין:
 
'''{{עוגן1|גם}} כי תרבו תפלה אינני שומע.''' מכאן דבדין הוא שכל המרבה בתפלה נענה וכלומר אף תפלת נעילה לריבוי תפלה תקנוה:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' לוי תמן.''' בריש פ"ב דבכורים הוא אומר דאין שבח ברבוי תפלה כדדריש בכל עצב וגו' ודבר שפתים שמרבה להתפלל אך למחסור הוא כמו שמצינו בחנה:
 
'''{{עוגן1|והלא}} עולמו של לוי וכו'.''' כלומר דאגב מפרש להפסוק עד עולם והוא היה חי נ"ב שנה ומאי עד עולם דקאמר ומשני דשתי שנים שגמלתו אינם מן המנין דוישב שם אמרה:
 
'''{{עוגן1|וכה}} אמר הכין.''' מ"מ קשיא דהכא אמר דטוב הוא להרבות בתפלה:
 
'''{{עוגן1|אי}} אמרה.''' אף דאמרה ר' לוי התם להך לא קשיא כאן ליחיד הוא דקאמר שם:
 
'''{{עוגן1|הן}}.''' דאמר הכא לציבור הוא דטוב להם שירבו בתפלה כדדרוש מקרא דגם כי תרבו והתם ברבים משתעי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייא בשם ר' יוחנן.''' לא סבר לה להא דר' לוי אלא אפי' יחיד המרבה בתפלה נענה כדדריש מקרא דחנה משום דמיהת נענתה בתפלתה וזה היה ע"י שהרבתה להתפלל:
 
'''{{עוגן1|אימתי}} היא נעילה.''' האי נעילה שאמרו:
 
'''{{עוגן1|בנעילת}} שערי שמים.''' שהוא בלילה בתחלתה בנעילת שערי היכל. שהוא ביום סמוך לחשיכה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דריש פ"ד דתענית דקתני בג' פרקים וכו' ביום וכי אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום הן אלא נעילת שערי היכל כר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דרב.''' דהא לעיל קאמר נעילה בלילה זמן נעילת שערי שמים והכא אמר כד תיחמי שימשי בריש דיקלי וא"כ זה הוא זמן נעילת שערי היכל:
 
'''{{עוגן1|ע"י}} דהוה מאריך רב.''' בתפלתו הרבה וכשהתחיל כשהשמש בריש דיקלי היה מגיע לזמן נעילת שערי שמים ועדיין היה עומד בתפלה:
 
'''{{עוגן1|נעילה}} מהו שתפטר של ערב.''' למ"ד דזמנה בתחלת הלילה א"כ מהו שיוצא בה לתפלת ערבית שא"צ להתפלל עוד של ערבית:
 
'''{{עוגן1|היאך}} הוא מזכיר של הבדלה.''' הרי אין בה ברכת אתה חונן והיכן הוא כולל להבדלה:
 
'''{{עוגן1|היאך}} יהו שבע.''' ברכות שבע של נעילה היך יהו פוטרות י"ח של ערבית:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ר' אבא לר' יונה ולא כבר איתתבת והלא כבר הקשיתי על זה מהבדלה ולמה לך תו לאהדורי בתר פירכי אחריני:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} בגין דאיתתבת תיבטיל.''' בתמיה כלומר אם בשביל הקושיא דילך דאותבית עלה מהבדלה תבטל דברי רב דאמר דפוטרת של ערבית דהא לאו קושיא היא שהרי יכול לכלול להבדלה בכלל ברכות דנעילה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' לא היא דאדרבה מה דאקשי ר' אבא מהבדלה מקשי שפיר דהואיל וכל השנה אומר הבדלה בחונן הדעת אין לשנות הסדר אבל מה דאקשי ר' יונה היאך יהו שבע פוטרות י"ח לאו קושיא היא משום דקל הקילו עליו מפני התענית שלא יהא צריך להאריך ויהיו ברכות שבע פוטרות שמונה עשרה:
 
'''{{עוגן1|מריי}}.''' מוריי מכלכם שמעתי וקבלתי שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית ועכשיו שמעתי ג"כ מר' סימון בשם ריב"ל דאמר הכי וכן ר' יוסי בר' בון משום תני ר' חייא וכו' ובמוצאי יה"כ ובמוצאי ת"צ שחל להיות בשבת כדקאמר לקמן בר"ח וכו' וכן היו מתענין בשבת כדתנן על אלו מתריעין בשבת ואיכא מ"ד מתענין איכא למ"ד מתריעין בענינו וכלומר שאע"פ שיש בהן נעילה צריך להתפלל י"ח של ערבית מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שאין נעילה בשבת.''' אי לאו יה"כ אפ"ה מזכיר של שבת בתפלת נעילה:
 
'''{{עוגן1|אוספון}}.''' הוסיפו עלה עוד דאפי' ר"ח שאינו חמור כשבת אם חל להיות בתענית ציבור שגוזרין על הגשמים ובא ר"ח בתוכן ותפלת נעילה נוהגת בת"צ מזכירין של ר"ח בנעילה:
 
'''{{עוגן1|היאך}} מזכיר הוא של ראש חדש.''' אתפלת נעילה קאי דקאמרת דגם בנעילה מזכירין של ר"ח היכן הוא מזכיר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבא.''' מסתברא כר' אבינא דמה מצינו בכל מקום בתפילת נעילה מזכיר מעין המאורע בברכה רביעית אף כאן בשל ר"ח אומרה בברכה רביעית בנעילה וכן נפק עובדא כהדא דר' אבא:
 
'''{{עוגן1|במה}} קורין.''' בתורה בר"ח של תענית:
 
'''{{עוגן1|קורין}} ברכות וקללות.''' כמו בשאר ימים של תענית צבור:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' מנא בגין מודעתין די תעניתא.''' כך כתובה היא בסוף פ"ב דתענית. כלומר אם בשביל להודיע להעם שהוא תענית אף שהיום ראש חדש:
 
'''{{עוגן1|רביעין}} על מעיהון ולא ידעין דהוא תעניתא.''' בתמיה כלומר הן נופלין על פניהם שכך היו נוהגין בר"ח שהוא ביום התענית וא"כ יודעין הן מהתענית אף שהוא ר"ח ומה צריך עוד סימן להודיעם:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} להודיעך שקורין ברכות וקללות.''' כלומר לא בשביל סימן להודיע להעם אני אומר כן אלא כך הוא הדין ולהודיעך שאין ר"ח דוחה קריאת התורה ס"ל תענית וקורין ברכות וקללות:
 
קם ר' יוסי עמד ר' יוסי והלך לשאול מר' יודה בן פזי וא"ל אם קבלת כך הוא מאביך שאתה אומר שקורין בר"ח וא"ל אבא לא היה אומר שקורין בשל ר"ח אלא בעין טב דוקא ששם היו יודעין בודאי שהוא ר"ח ולפרסם הדבר שכבר קדשוהו היו קורין בשל ר"ח לפי ששם בית הועד היה שב"ד מקדשין החדש כדאמרינן פ' ראוהו ב"ד א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשיה הא שאר כל המקומות קורין ברכות וקללות ואין של ר"ח דוחה קריאתן:
 
'''{{עוגן1|ר"ח}} שחל להיות בשבת במה קורין.''' להמפטיר:
 
'''{{עוגן1|ומתני'}}.''' דפ"ד דמגילה אמרה כן לכל מפסיקין לראש חודש וכו' דמפסיקין מהפטרה של פ' השבוע וקורין בשל ראש חודש:
 
'''{{עוגן1|ראש}} חודש שחל להיות בחנוכה במה קורין.''' בתחלה בשל ראש חודש או בשל חנוכה:
 
'''{{עוגן1|קורין}} ג' בראש חודש.''' דתדיר קודם והד' הוא קורא בחנוכה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} פינחס וכו' להודיעך שלא בא הד' אלא מחמת ראש חודש.''' לפיכך קורא הרביעי בו:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך בר"ח של חנוכה שחל בשבת.''' והלא שבעה קורין בשבת וא"כ מה סימן יש לך כאן לומר שלא בא הד' אלא מחמת ר"ח:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה והדא שאלתא דספר.''' כך היא כתובה בתענית שם ול"ג הכתוב כאן שאילתינהו לספרא וצריך למחקו. וכלומר דרך בדיחותא השיב לו וא"ל וזאת השאלה של סופר כמוך היא דמה שאלה היא משבת שלעולם קורין שבעה ואי אפשר לעשות סימן לד' בשל ר"ח ומה שייכא קריאה של שבת לקריאה של ימות החול:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דמצלי.''' מי שהוא רוצה להתפלל של ערבית ולהקדים עצמו יתפלל ואף שעדיין עומד השמש ויום גדול הוא במוצאי שבת קאמר כדלקמן:
 
משכני משך אותי ר' ישמעאל בר' יוסי אצל בית פונדק אחד ואמר לי כאן נתפלל אבא של לילי שבת בע"ש מבעוד יום:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אמי ר' יוחנן פליג.''' על זה וקאמר הש"ס ולא היא דלא הוה צריך לחלוק על זה דלמה לא יעשה כן להקדים של שבת שכן מוסיפין מחול על הקדש:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} דהא סלקין.''' החמרים ממקום ערב ששם היה ר' דוסא שרוי והם עולין לציפורי ואומרים כבר שבת ר' דוסא בעירו ומקדים לקבל עליו שבת מבעוד יום גדול:
 
'''{{עוגן1|ווידה}} אמרה דא.''' ואם באיזה דבר שמעת שחולק ר' יוחנן עליו זה הוא מה דאמר ר' חנינא שאמר ר' ישמעאל בשם אביו ר' יוסי שכאן נתפלל של מוצאי שבת בשבת ועלה אפשר הוא דפליג ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} עלה.''' והדר וקאמר דאפי' עלה לא צריך ר' יוחנן למיפלג דהא רבי היה מצוה לאבדן מתורגמניה להכריז דאף של מ"ש הרוצה להקדים ולהתפלל יתפלל מבעוד יום וכן ר' חייא בר ווה וכו':
 
'''{{עוגן1|עלה}} אדם על מטתו.''' אם התפלל של ערבית מבעוד יום ועלה על מטתו שוב אין מטריחין אותו לירד ולחזור ולהתפלל בזמנו:
 
'''{{עוגן1|כל}} מן דהוינא עבד כן.''' כל זמן שהייתי עושה כך והתפללתי מבע"י והלכתי לישן הייתי מתפחד כל אותו הלילה:
 
'''{{עוגן1|לית}} לך.''' סתמא הש"ס הוא דקאמר לה אין לך אלא כהאי דאמרי' לעיל שאפי' לכתחילה מותר להקדים ולהתפלל מבעוד יום:
 
'''{{עוגן1|אתיין}} אילין פלגוותא.''' אם היא חובה או רשות כאלין פלגוותא דפליגי לעיל אם תפלת נעילה פוטרת לשל ערבית דלמ"ד רשות פוטרת ולמ"ד חובה בפני עצמה היא אין תפלה אחרת פוטרת אותה:
 
'''{{עוגן1|הפטר}} את העם.''' ותשתוק מלתרגם:
 
'''{{עוגן1|לר'}} זינון החזן.''' חזן הכנסת שהוא ממונה על צרכי הצבור:
 
'''{{עוגן1|אמרו}} לו אמור.''' יתחיל לומר מה דאמרו לקמיה מקרא הזה כי על מי לא עברה רעתך תמיד ועל שם שהיה מצער איתו בכמה וכמה פעמים:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} ספסלין היו שם.''' שהוסיפו בו ביום לפי שכולם היו באין לבית המדרש לשמוע וללמוד:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בריש זבחים ביום וכו' שכל הלכות הספיקות נשנו בו ביום:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ה דכתובות:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אילין את חיי.''' מאלו אתה מפרנס עצמך א"ל ועד עכשיו עדיין לא ידעת מצערן של החכמים בפרנסתם:
 
'''{{עוגן1|נעניתי}} לך.''' בדברים ומחול לי ונתפייס ר' יהושע:
 
'''{{עוגן1|חד}} קצר.''' כובס אחד להודיעו שנתפייס ועם ר"ג ויחזור לנשיאות ואית דאמרין ר"ע בעצמו הוא שהלך להודיע לבה"מ:
 
'''{{עוגן1|מי}} שהוא מזה בן מזה יזה.''' מי שהוא רגיל להזות אפר פרה וכמו אביו כן [הוא] ודרך משל הוא כלומר מי שרגיל בחשיבות ונשיאות וירשה מאביו הוא ינהג הנשיאות:
 
'''{{עוגן1|מי}} שאינו וכו'.''' כלומר בלשון תמיה וכי אחר שאינו רגיל בכך לא הוא ולא אביו יאמר לזה הרגיל מימך מי מערה ואפרך אפר מקלה ופסולין להזאה הן זה ודאי לא אלא מי שהוא מזה בן מזה הוא יזה:
 
אמר לו ר"א בן עזריה נתרציתם וכו' ואע"פ כן לא הורידו לר"א בן עזריה מגדולתו לגמרי אלא לאב"ד מינו אותו ור"ג חזר לנשיאתו:
תחילתדףכאן ד/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלא}} תארע תקלה על ידי.''' שלא אכשל בדבר הלכה כדמפרש בגמרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ונמצאתי}} מתבייש לעה"ז.''' בפני חביריי:
 
'''{{עוגן1|בבתי}} טרטיות וכו'.''' שעושין בו מיני שחוק ויכלו בהבל ימיהם:
 
'''{{עוגן1|היה}} מתפלל שלש תפלות.''' של כל יום ויום ואחר כל תפלה מהו אומר וכו':
 
'''{{עוגן1|מחיה}} המתים.''' כעין נוסח הברכה שלנו המחזיר נשמות לפגרים מתים:
 
'''{{עוגן1|קבע}} ליה לאמוריה.''' להמתורגמן שתרגם הפרשה כדרך שהיו נוהגין וקבע לו תפלה זו שיאמר אותה אחר שסיים הפרשה:
 
'''{{עוגן1|לאל}} שחלק לי.''' כלומר דר' אבון מפרש להא דקאמר הודיה על חלקי דא"צ להאריך כל כך כמו דתני בברייתא לעיל ביציאתו מהו אומר וכו' אלא דבהא לחוד סגי לצאת ידי תפלה זו שאומר מודה אני לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב ועוד שזה ג"כ מעין הבקשה בכניסתו שעכשיו נותן הודיה על שחלק לו דיעה ולא נכשל בדבר הלכה ומעשה טוב שלא הקפיד כנגד חביריו:
תחילתדףכאן ד/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעין}} שמנה עשרה.''' פליגי בה בגמרא מאי היא:
 
'''{{עוגן1|אם}} שגורה תפלתו בפיו.''' שהוא למוד ורגיל בה. והלכה כר"ע שמי שאין תפלתו שגורה בפיו או בשעת הדחק מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו באמצע שהוא מעין כל הברכות האמצעות חוץ מימות הגשמים שאינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים וחוץ ממוצאי שבת וי"ט שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולמה}}.''' תקנו שמינה עשרה ברכות וכנגד מי הן:
 
'''{{עוגן1|עד}} יענך ה' וגו'.''' וסוף המזמור יהיו לרצון אמרי פי שזה רמז על סיום ברכות התפלה ומהאי טעמא נמי אומרים פסוק זה אחר תפלת י"ח:
 
'''{{עוגן1|תשע}} עשרה הן.''' המזמורים:
 
'''{{עוגן1|למה}} רגשו גוים לית היא מינון.''' אינו מן המנין בשני עצמו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא:
 
'''{{עוגן1|מיכאן}} אמרו.''' מרמז הפסוק יענך וגו' שהוא אחר י"ח מזמורים למדו גם כן שהמתפלל ולא נענה צריך תענית וזהו יענך ה' ביום צרה:
 
'''{{עוגן1|רמז}} לת"ח וכו'.''' שלפי שאחר י"ח כתוב יענך לשון נוכח וזהו רמז שצריך לומר לרבו אחר שהתפלל י"ח תקובל ותשמע תפלתך ולפיכך כתוב לנוכח ולא כתיב ענני ה' וגו' ומדרך ארץ להתלמיד שיאמר לרבו כך:
 
'''{{עוגן1|אם}} יאמר לך אדם שבע עשרה אינון.''' ברכות התפילה אינם אלא י"ז וזהו כדתני בתוספתא ומייתי לה למאי דמסיק לקמן דתנינן כולל של דוד בבונה ירושלים וא"כ לא הוו אלא י"ז קודם שתקנו ברכת המינין:
 
'''{{עוגן1|אמור}} לו של מינין כבר קבעוהו חכמים ביבנה.''' ומשלים לי"ח ברכות:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} אל הכבוד הרעים.''' והרי זה ג"כ הזכרה הוא ולמה לא תקנו עוד ברכה אחת נגד שם הזה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} והתני כולל וכו'.''' בתוספתא סוף פ"ג ומייתי לה נמי לעיל בפ"ב בהלכה ד' וכלומר וליטעמיך תקשי לך דהשתא הוו להו טפי דהא למאי דהיו כוללין מעיקרא גם של דוד בבונה ירושלים בחדא ברכה ולא הוו אלא י"ז ולפיכך תקנו ברכת המינין להשלים י"ח והשתא שחזרו ונהגו לחלק לשל דוד ושל בונה ירושלים לשתי ברכות והוו להו י"ט אלא היינו טעמא מהאי קרא גופיה דפרכת מיניה כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה.''' כלומר מפני שזה השם אל הכבוד יש לך בו ספק אם לקבוע נגדו ברכה או לא לפי שאינו מהשמות שאינן נהגין ולפיכך מעיקרא לא הוו מהדרי אלא אחר י"ח כנגד י"ח אזכרות הבלתי נהגין ומחמת דהוה מספקא להו אחר כך שמא יש לקבוע ברכה גם כנגד שם הזה אל הכבוד וגו' הלכך מספקא אמרו לכל חדא וחדא מינהון משל דוד ומשל בונה ירושלים אדכרה בפני עצמה והשתא הכל ניחא וכן למאי דנהגי נמי האידנא לומר י"ט ברכות:
 
'''{{עוגן1|אם}} יאמר לך אדם תשע עשרה הן.''' עם הפסוק והנה ה' נצב עליו שמזכירין בו ג"כ אבות אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק:
 
'''{{עוגן1|אמור}} לו.''' זה הפסוק והנה ה' וגו' לית הואי מינהון מפני שלא כתוב בו יעקב:
 
'''{{עוגן1|אם}} יאמר לך אדם.''' א"כ מעתה שבע עשרה הן לפי שפסוק ויקרא בהם וגו' ג"כ לא הוזכר בו בפירוש יעקב:
 
'''{{עוגן1|אמור}} לו.''' דשאני הפסוק הזה ויקרא וגו' דהוא ודאי נחשב מינהון הואיל וכתיב בו ויקרא בהם שמי הוה ליה כמו שם יעקב ג"כ מפורש בו:
 
'''{{עוגן1|בפרשת}} משכן שני.''' כלומר בפ' פקודי והאי שני כמו שני דברים הכפולין על שם שכתוב בו שני פעמים משכן זא"ז ויש בפרשה זו י"ח פעמים צוה ה' עד סוף הספר והיינו דקאמר ובלבד מן ואתו אהליאב כלומר דלא מחשבינן הציווי שנאמר שם בפסוק ובצלאל בן אורי וגו' כי אם מכאשר צוה ה' וכו' הכתובים אחר הקרא דואתו ואילך עד סוף הפרשה:
 
'''{{עוגן1|כלילי}} של שבת וכיומו.''' לסימנא בעלמא נקט כלומר כולל ענינו בברכה רביעית כמו שמזכירין מעין המאורע בשבת בברכה רביעית:
 
'''{{עוגן1|אנא}} דלא בדקתה.''' אני שלא היה הדבר בדוק וברור לי אם נוהגין כהדא דר' ירמיה לעיל דאומרה בין גואל לרופא ואם כהדא דר' ינאי בשם ר' ישמעאל דאומרה בשומע תפלה עד דסלקית לסדרה [לבית] המדרש ששם סדר הישיבה ושמעית דאמר רב הונה בשם רב וכו':
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר' יוסי.''' והשיב ר' יוסי על זה הא מתני' הך ברייתא שהובאה לעיל בהלכה א' בכל יום וכו' ומדקתני נמי במוצאי ת"צ מתפלל י"ח אלמא דאין יחיד מתפלל אפי' בתענית ציבור כ"א י"ח ברכות בלבד:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דאמר ר' יוסי מתני' פליגא הוי איתותבת בין גואל וכו'.''' וכן הוא בפ"ב דתענית כלומר מדשמעית דר' יוסי הוה מקשה על הא דאמר רב הונא בשם רב אפי' יחיד וכו' מהאי ברייתא ומאי קושיא אלא לאו ש"מ דקבעוהו ליחיד לומר בין גואל לרופא לברכה בפני עצמה ולא דכוללה בשומע תפלה או בברכה רביעית והלכך הוה מקשה ר' יוסי והא שמעינן דלעולם יחיד אינו מתפלל כ"א י"ח ברכות בלבד וש"מ דשמיעא ליה דקאמר הכי בשם רב וכר' ירמיה:
 
'''{{עוגן1|ואדיין}} אין את לזו.''' וכי מסתפקא לך עדיין להאי מילתא הא כללא הוא כל דבר שהוא להבא אומרים אותו בעבודה שהיא ברכה דרך בקשה להבא וכל דבר שהוא דרך הודאה על שעבר אומרים אותו בברכת הודאה וכיון שזו דרך בקשה היא רחם ה' אלהינו אומרים אותה בעבודה:
 
'''{{עוגן1|ומתני'}} אמרה.''' נמי הכי בפ' הרואה ונותן הודאה וכו' אלמא כל דבר שהוא דרך תחנה ובקשה כוללו בברכה של להבא:
 
'''{{עוגן1|איזו}} היא שבע.''' במתני' קתני סתם מעין שמנה עשרה וברייתות מחולקות הן כדלקמיה אית תניי תני וכו' ומפרש הש"ס דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר שבע מעין י"ח מסייע לשמואל.''' כדקאמר לקמן דמתחיל באמצעיות הביננו וכו' שהן ששה מראש כל ברכה ומסיים ואומר כי מפוזרים אתה מקבץ וכו' עד בא"י שומע תפלה ובזו כולל מסוף שאר האמצעיות הרי אחת וג' ברכות ראשונות וג' אחרונות הרי שבע מעין שמונה עשרה לשמואל ולרב דאמר אומר כל סוף ברכה מהאמצעיות בא"י חונן הדעת וכן כולם הרי י"ח מעין י"ח:
 
'''{{עוגן1|אם}} היו גשמים.''' בזמן גשמים אומר ברך שנותינו בגשמי ברכה. וכן הוא בתענית וכאן ט"ס הוא. ובזמן הקיץ שהוא זמן טללים וכו':
 
(כאן הוא מקום המתני' שכתוב בספרי הדפוס לקמן בטעות):
תחילתדףכאן ד/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר"א}} אומר העושה תפלתו קבע.''' שדומה עליו כמשאוי ולשון קבע אומר חוק קבוע עני להתפלל וצריך אני לפטור ממנה ובגמרא פליגי בפירושה:
 
'''{{עוגן1|מתפלל}} תפלה קצרה.''' ומהו אומר הושע השם וכו':
 
'''{{עוגן1|בכל}} פרשת העיבור.''' אפי' בשעה שהן פורשין לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם ואין הלכה כר' יהושע אלא התפלה שמתפללים במקום הסכנה היא צרכי עמך מרובים וכו' כדאמר בגמרא ומתפלל אדם אותה כשהוא מהלך ואינו מתפלל לא ג' ראשונות ולא ג' אחרונות וכשיעבור מקום הסכנה ותתישב דעתו צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה אם לא עברה עונתה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ובלבד}} שלא יהא קורא כאגרת.''' זהו קבע דקאמר ר"א שלא יאמרה כקורא אגרת בעלמא ולא בלשון תחנונים:
 
'''{{עוגן1|כל}} זמן דהוינא עביד כן.''' לחדש בה דבר הייתי טועה בתפלה עצמה הלכך לית לך אלא כהאי דאמר ר' אבהו וכו':
 
'''{{עוגן1|חותך}}.''' פוסק ואפי' באמצע ברכה:
 
'''{{עוגן1|לית}} מילתיה דר' יוחנן אמרה.''' וכי לא כך אמר ר' יוחנן ספק נתפלל וכו' והיאך אמר שמעון בר ווא בשמיה ולואי שיתפלל אדם כל היום:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אגיבה.''' ולא השיב ר' יוסי לקושיא זו משום דלאו הכי הוא אתא ר' אבהו וכו' כלו' ר' אבהו הוא דאמר כן בשמיה אבל ר' חנינא לא אמר כן אלא ששאלו זה לפני ר' יוחנן ספק וכו' והשיב להן ולואי וכו' ויחזור ויתפלל:
 
'''{{עוגן1|הכל}} מודים.''' אם פתח בחונן הדעת ונזכר שהוא שבת גומרה ולא פליגי אלא אם לא נזכר עד שאמר ברכה שלאחריה או בשאר הברכות:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} כרבי דאמר תמיה אני וכו'.''' הלכך בחונן הדעת לכ"ע גומרה:
 
'''{{עוגן1|כל}} הדרך בחזקת סכנה.''' ומתפלל תפלה קצרה כשהולך באיזה דרך שיהיה וכר' ינאי כשהיה יוצא לאכסניא כלומר מעירו לעיר אחרת דרך אכסנאי היה עושה צוואה בתוך ביתו מפני שהדרך בחזקת סכנה:
 
'''{{עוגן1|במרחץ}} שהיא ניסוקת.''' מפני שיש מרחץ בלא הסקת אש שמה אלא מביאין מים חמין ורוחצין בהן ומרחץ שהיא ניסוקת ותחתיה אש היא בחזקת סכנה:
 
'''{{עוגן1|כל}} החולי בחזקת סכנה.''' כשנפל למטה ומתפלל תפלה קצרה:
 
'''{{עוגן1|כל}} מה שש"צ.''' לתפלה קצרה הוא דמפרש ולא כר' יהושע דמתני' אלא יאמר כפי מה שש"צ עובר וכו' בזה הלשון יאמר ג"כ הוא:
 
'''{{עוגן1|זה}} שעובר לפני התיבה וכו' בא וקרב.''' על שם עשה קרבינו ללחום נגד המקטרג כדמפרש ואזיל הלכך די זה המתפלל תפלה קצרה כשאומר כל מה שש"צ וכו' שהוא תובע הכל:
 
'''{{עוגן1|אחרים}} אומרים.''' זו היא תפלה קצרה צרכי עמך וכו':
 
'''{{עוגן1|רב}} חסדא אמר.''' צריך שיאמר עמה ג' ברכות וכו':
 
'''{{עוגן1|מתפלל}}.''' אדם תפלת י"ח ואח"כ יבקש צרכיו הפרטיות:
 
'''{{עוגן1|ישפוך}} שיחו.''' שהוא צריך בפרטות:
 
'''{{עוגן1|לשמוע}} אל הרנה.''' משמע מה שכל אחד ואחד מרנן ומבקש צרכיו ואל התפלה היא סתם תפלה השוה לכל:
 
'''{{עוגן1|דברי}} חכמים.''' אבל דברי חכמים לאו הכי הן אלא כהא דאמר ר"ז דיחיד תובע צרכיו בשומע תפלה:
 
במקום שהוא מיוחד לתפלה בבית הכנסת:
 
'''{{עוגן1|מקום}} בית הכנסת.''' צריך לייחד לו מקום מיוחד שלא יתפלל פעם במקום הזה ופעם במקום אחר ואפילו באותו בית הכנסת:
 
'''{{עוגן1|אשר}} ישתחוה.''' משמע שהכין לו מקום מיוחד שישתחוה שם:
 
'''{{עוגן1|באיזה}} קיר נשא עיניו.''' משום דכתיב הקיר בה"א הידיעה וגרסי' להא לקמן בסנהדרין פ"י בהלכה ב':
 
'''{{עוגן1|אבותי}} שקירבו לך וכו'.''' כדכתיב ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וגו' וכלם גרים היו כדאמרי' בפ' הערל באותה שעה נתוספו וכו':
 
'''{{עוגן1|בתתם}} ספם את ספי וגו'.''' פסוק הוא ביחזקאל ודריש ליה לשבח שבני אדם גדולים היו וכו' והיו מקרבין ביתם לבית המקדש כדי שיהו יכולין לשמוע הכל והנביא אמר להם זה בתוכחה ואפי' כן היה הקב"ה מעלה עליהם וכו' וזהו מיתורא דקרא והקיר וגו' אלא כלומר ועם כל זה הקיר שביני וביניהם מקרבן אצלי:
 
'''{{עוגן1|כל}} השבח הזה.''' של בית המקדש:
תחילתדףכאן ד/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|היה}} רוכב על החמור ירד.''' ואין הלכה כסתם משנה זו וכדאמרו בגמרא הלכה כרבי דתוספתא ובין שיש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו לא ירד מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשירד:
 
'''{{עוגן1|יחזיר}} את פניו.''' כדאמר בגמרא:
 
'''{{עוגן1|באסדא}}.''' עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד ומשיטים אותן בנהר ובני אדם הולכין עליהם ובלשון מקרא הוא רפסודות כדאמר בגמרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג:
 
'''{{עוגן1|תניי}} תמן.''' ברייתא זו חפשתי אחריה ולא מצאתיה ונראה דעל מתני' דפ' החליל קאי דקתני התם הגיעו לשער היוצא מזרח הפכו פניהם ממזרח למערב ואומרים אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל וכו' כדמייתי האי קרא אבתרה וה"ג לכל הרוחות הן מחזירין חוץ מרוח מזרחית כלומר כשהיו מחזירין פניהם לא היו מקפידין אלא שלא יחזירו כנגד רוח מזרחית מפני שכך אומרים אבותיהם היו פניהם קדמה וכו' ואנו ליה עינינו ואיידי דאיירי כאן בהחזרת פנים מייתי נמי להא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר אבון וכו'.''' כלומר דאגב מפרש הכתוב משום דהוה קשיא ליה כפל המקרא אם אחוריהם אל ההיכל איני יודע שפניהם קדמה שהרי ההיכל היה במערב הלכך דריש דה"ק בתחלה לא היה אלא אחוריהם אל ההיכל כלומר שהפכו עצמן מהיכל ה' ומלעבוד את ה' ועדיין לא היו עובדין ע"ז ממש ולבסוף ופניהם לעבוד קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|הדא}} הוא דכתיב כי ביתי וגו'.''' ודריש לכל העמים לכל מקום של העמים כדאמר בריש הברייתא העומדים ומתפללין בחוצה לארץ הופכין פניהן כלפי א"י ומתכונין אל בית קדשי הקדשים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ריב"ל.''' כתיב הוא ההיכל לפני ודריש לפנים היכל וכו':
 
'''{{עוגן1|תל}} שכל הפיות מתפללין עליו.''' שיחזור לנו ובכל הברכה והתפלה וכו':
 
'''{{עוגן1|בברכה}}.''' בברכת המזון ובברכת מעין ג':
 
'''{{עוגן1|בק"ש}}.''' בברכת ק"ש:
 
'''{{עוגן1|הא}} כיצד פניו.''' כביכול למעלה ועם כל זה עיניו ולבו למטה להחזירה לבנינה:
 
פיסקא ואם לאו וכו':
 
'''{{עוגן1|שמשם}} הוריה יוצאה לעולם.''' מב"ד שבלשכת הגזית:
 
'''{{עוגן1|ארון}}.''' תיבת ארון קדריש:
 
'''{{עוגן1|שמשם}} ארירה יוצא לעולם.''' לעכו"ם:
 
'''{{עוגן1|דביר}}.''' במלת דביר דקרא על בית קדשי הקדשים קא דריש:
 
'''{{עוגן1|שמשם}} דבר יוצא.''' לעכו"ם:
 
'''{{עוגן1|וחרנה}} אמר שמשם יוצאין הדיברות.''' שהיו כתובין בשני לוחות הברית ומונחין שם:
 
'''{{עוגן1|היא}} אסדא.''' דתני הכא היא אסכרא דתנינן בפ' הספינה היא רפסודות בלשון המקרא:
תחילתדףכאן ד/ו
 
מתני''''{{עוגן1|}}.''' אין תפלת מוספין אלא בחבר עיר. בחבורות העיר כלומר בציבור ולא ביחיד:
 
'''{{עוגן1|בחבר}} עיר וכו'.''' בין בציבור בין ביחיד:
 
'''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר משמו.''' של ר"א בן עזריה וכו' ואיכא בין ת"ק לר' יהודה ביחיד הדר בעיר שאין שם עשרה דלת"ק אליבא דר"א בן עזריה דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר יחיד זה פטור ולר' יהודה משמו אין היחיד פטור אלא כשהוא במקום עשרה שהש"צ פיטרו והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הלכה}} כר' יודה וכו'.''' דאין היחיד פטור מתפלת מוספין אלא במקום שיש חבר העיר:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} דשמואל אמר כן.''' ואף שמואל שמענו ממילתיה דס"ל כן דאמר מן יומי לא התפללתי מוסף משום שסמכתי על הש"צ שמוציא ידי חובתי אלא פעם אחת שמת בנו של ריש גלותא והיו כל העם טרודין ולא היו יכולין להתפלל בצבור ואז התפללתי תפלת מוסף ביחיד אלמא דהיכא דמצלו צבור היחיד פטור הוא ממוסף אבל בלאו הכי לא וכר' יודה:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' הני דלקמן פליגין עליה דשמואל דאמר ר' יעקב בר אידי דברועים ובקייצים שומרי מוקצת התאנים האי מתניתא. כלומר דלאינהו הוא שאמרו שהש"צ מוציא ידי חובתן לפי שאלו הן בשדה תמיד ואינם בקיאים בתפלה וא"כ לא אמרו אלא ברועים ובקייצים בלבד הא שאר כל האדם חייבין להתפלל מוסף ואפילו במקום שיש חבר עיר דלא כשמואל:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} דר' יוחנן.''' וכן שמענו מדר' יוחנן שאמר שראה לרבו ר' ינאי שהיה עומד ומתפלל שחרית בשוק של ציפורי והלך ד' אמות וחזר ומתפלל שם מוסף ומשום שצריך להפסיק מעט בין תפלה לתפלה כדלקמן ומיהת שמעינן דלא כשמואל דכי אין חבר עיר בציפורין ודאי דאיכא ואפ"ה התפלל מוסף ביחיד:
 
'''{{עוגן1|את}} שמע מינה תלת.''' וקאמר הש"ס דמהאי דאמר ר' יוחנן ש"מ תלת מילי לדינא:
 
'''{{עוגן1|את}} שמע מינה של ציפורין בציפורין.''' כלומר חדא דשמעינן מינה דשוק של ציפורי הוי כמו שאם היה בציפורי גופה ולמאי נ"מ להא דאמרינן בסוף פ"ק דכתובות על מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה והכשירה ר' יוחנן בן נורי לכהונה ע"פ רוב העיר כשירין כדמפרשינן התם טעמא דבקרונה של ציפורי הוה עובדא והוה תרי רובי רוב הסיעה ורוב העיר ופליגי אמוראי התם כשפירש ובעל דחד אמר אם פירש מן העיר אז הוי כפירש מן הקבוע וכמחצה על מחצה היא ולא אזלינן בתר רובא אבל אם פירש מן הפלטיא והוא שוק של צפורי הואיל ורה"ר היא לא הוי כקבוע ואזלינן בתר רובא וחד אמר דאף אם פירש מן השוק הוה ליה כפירש מצפורי גופה ולא אזלינן בתר רובא והשתא קאמר הכא דהואיל והעיד ר' יוחנן דר' ינאי לא ס"ל כהא דשמואל משום דראה אותו מתפלל מוסף בשוק של צפורי ואף שיש שם חבר העיר והרי בשוק היה המעשה ולא בתוך העיר אלא ש"מ דשוק של ציפורי כציפורי גופה הויא וה"ה לדינא דהתם דשדינן שוק של ציפורי בתר ציפורי גופה לחומרא ואם פירש משם לא אזלינן בתר רובא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} סוף דבר וכו'.''' הא דאמר ומהלך ד' אמות לאו דוקא הוא אלא אם שהא כדי הילוך ד' אמות בין תפלה לתפלה סגי:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לחדש בה דבר.''' בתפלת מוסף שמתפלל מיד אחר של שחרית דוקא אם יחדש בה דבר ואם לאו הוי כמתפלל וחוזר ומתפלל תפלה אחת:
 
'''{{עוגן1|ושמואל}} אמר.''' א"צ דתפלה אחרת היא לחובת היום בפני עצמה:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} אמר ונעשה.''' אם לא חדש בה דבר בנוסח ברכה האמצעית אלא זה בלבד שאמר יהי רצון שנעשה לפניך וכו' וסיים במקדש השבת יצא:
 
'''{{עוגן1|נתפלל}}.''' חוזר ומתפלל עמהן כדי להתפלל עם הציבור:
 
'''{{עוגן1|אתת}} צלותא.''' דצבורא:
 
'''{{עוגן1|נתפלל}} של.''' שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף. והצבור הוא שמתפללין בזה אין חילוק אם יכול לגמור עד שלא יתחיל הש"צ או לא משום דחובת מוסף ג"כ עליו כמו עליהם ומתפלל עמהן:
 
'''{{עוגן1|לא}} נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין מוסף.''' והוא רוצה להתפלל של שחרית בזה יש חילוק דאם הוא יודע שהוא מתחיל וגומר וכו' דהואיל ואינו מתפלל תפלה שמתפללין הצבור אל יתחיל להתפלל עמהן אם לא יכול לגמור קודם שיתחיל הש"צ ויגיע למקום שצריך לענות אמן אחריו:
 
'''{{עוגן1|באיזה}} אמן וכו'.''' לאו אהכא קאי אלא משום דגרסי' להא לעיל פ"ג בהלכה ב' בזה שנכנס לבהכ"נ ומצאן עומדים ומתפללין אם יכול להתחיל ולגמור כדי שיענה אמן ובאיזה אמן וכו' מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה וכלומר דהכא דבמוסף איירי ואין מוסף אלא בשבת וי"ט אם כן באמן דהאל הקדוש הוא הכא דהא מסיק לעיל דלא פליגי:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בשלהי ראש השנה וגרסי' שם נמי להא:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כר"ג באלין תקיעתא.''' באלו הברכות של ר"ה יום תקיעתא דהש"צ מוציא את הרבים ואף למי שהוא בקי משום דאוושי ברכות טובא:
 
'''{{עוגן1|הוו}} יתבין תמן.''' בבבל היו יושבין בעת תפלת הברכות דר"ה ולאחר שהתפללו כבר בפני עצמן הגיע שעת תפלת הצבור וקם רב חסדא וחזר והתפלל עם הצבור:
 
'''{{עוגן1|דנחתין}} מערבאי ואמרין תמן בשם ר' יוחנן וכו'.''' כן הוא בר"ה בני א"י שירדו לכאן אמרו ששם שמעו מר' יוחנן דפסק הלכה כר"ג בברכות דר"ה והואיל ואנא לא כוונית בתחלה בתפלה לפיכך אני חוזר ומתפלל:
 
'''{{עוגן1|הא}} אילו כוונית הוינא נפק ידי חובתי.''' כלומר דקמ"ל דאפי' במי שהוא בקי אמרו כן והלכך קאמר ואני שבקי אני ואלו כוונתי בתפלתי בתחלה הייתי יוצא ידי חובתי ועכשיו שלא כוונתי הש"צ הוא שמוציאני:
 
'''{{עוגן1|ויאות}}.''' האי פיסקא דפסקו כר"ג שפיר הוא ואע"פ דרבים פליגי עליה משום דכל תנאי הוא דתני להא בשם ר"ג אבל ר' הושעיא בברייתא תני לדר"ג בשם חכמים דאמרי הכי והלכה כרבים:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שיהיה שם.''' מי שהוא רוצה לצאת ידי חובתו בזה שהוא שומע מהש"צ צריך שיהיה שם מראש התפלה וישמע הברכות על הסדר:
 
'''{{עוגן1|ומתני'}} אמרה כן.''' וממתני' נמי שמעינן כן דקתני סדר ברכות וכו' אלמא דצריך שיהו נאמרין כסדרן אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום וזכרונות ושופרות:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך תפלת השחר'''</big>}}
תחילתדףכאן ה/א
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אין עומדין.''' מתוך כובד ראש הכנעה ומורא דכתיב עבדו את ה' ביראה ועבודה זו תפלה היא:
 
'''{{עוגן1|היו}} שוהין שעה אחת.''' במקום שבאו להתפלל:
 
'''{{עוגן1|כדי}} שיכונו את לבם.''' ויחשבו לפני מי הן באים להתפלל ומתוך כך נכנסה היראה והכנעה בלבם:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.''' ודוקא מלך ישראל אבל מלך עכו"ם פוסק הוא שלא יהרגנו:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} נחש כרוך על עקבו.''' ודוקא נחש שרוב פעמים אינו נושך אבל עקרב או אפעה ומן הדברים שודאי נושכים וממיתים פוסק:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הבא}} מן הדרך אסור להתפלל.''' מפני שטרדת הדרך עליו ואין דעתו מיושבת:
 
'''{{עוגן1|ושכורת}} ולא מיין.''' מכאן למדנו שטלטול קשה הוא לאדם ומעביר דעתו כשכור הזה דמדמי עניית הגלות והטלטול לשיכורת:
 
'''{{עוגן1|המיצר}}.''' מצטער על הדבר אסור לו להתפלל עד שיפקח צערו:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא אלא מהדין קריין.''' וקאמר הש"ס דוודאי לא מסתברא אלא שלמד מן המקרא הזה דמדמה צער עניות לשכורת ושיכור אסור להתפלל:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מדברי ירמיהו שחתם בדברי תוכחות.''' בנבואת דבריו בעצמו שכתוב עד הנה דברי ירמיהו ושם דברי פורעניות כתובין והפסוקים שאח"כ עד סוף הספר מספר מלכים הם:
 
'''{{עוגן1|עוד}} הוא בדברי נחמות.''' גם זה הפסוק בעצמו דברי נחמות הן לישראל שכתב בו מפלת השונאים שחתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה וגו' עד הנה דברי ירמיהו:
 
'''{{עוגן1|חוזר}} ומתנבא.''' כלומר שהיה מתנבא וחוזר תמיד על בית המקדש שיחרב:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}}.''' בחתימת ספר ישעיהו והיו דראון לכל בשר ומשני בגוים הוא עסקינן ולא בישראל:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}}.''' בסוף מגילת איכה כי אם מאוס מאסתנו ומשני. השיבנו הוא אחר פסוק זה שחזר וכפלו לסיים בדברי נחמות:
 
'''{{עוגן1|היך}} מה דאת אמר והנה רכב אש וגו'.''' ודריש והנה רכב לרישיה ולסיפיה הלוך ודבר והנה רכב:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מתוך דין.''' פסק דין של הלכה ולא יהא ספק בו שמא יבא לידי עיון ויהרהר בתפלה:
 
'''{{עוגן1|כעוסק}} בדברי תורה.''' ויכול להתפלל מתוך עסק זה:
 
'''{{עוגן1|רב}} הונה.''' היה רגיל לומר הלכה פסוקה זו הרואה וכו' והיה עומד ומתפלל:
 
'''{{עוגן1|עוד}} הוא.''' גם זה ההלכה המקיז דם וכו' מהלכות קצובות ופסוקות הוא:
 
מרבה אדם דגן בתבן מערבב הדגן בתבן שלו ומערים עליו להכניסו כך בביתו כדי לפוטרו ממעשר שאין הבית קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו וגם זה הלכה פסוקה היא:
 
'''{{עוגן1|אחד}} עשר יום שבין נדה לנדה הל"מ.''' ויכול להתפלל מתוכה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חזקיהו בשם ר' אבהו יהי רצון וכו'.''' כלומר אחר שיאמר פסוקים אלו יתפלל תמיד תפלה זו:
 
'''{{עוגן1|בהדרת}} בחרדת קדש.''' קרי אחר החררה וכובד ראש יבא לומר דברי קדש:
 
'''{{עוגן1|עבדו}} את ה' ביראה.''' תפלה שהיא עבודה צריך שיהא ביראה מקודם:
 
'''{{עוגן1|וגילו}} ברעדה.''' סיפיה דקרא דריש רב אחא דה"ק אם תקיימו זה אז לכשיבא יום רעדה יום הדין תגילו:
 
'''{{עוגן1|שתי}} ישיבות.''' שתי פעמים צריך שישב ויתעכב להתישב בדעתו כדמפרש ואזיל אחת וכו':
 
'''{{עוגן1|ברכה}} ניתנת בתורתן.''' שהצליחו להבין ולהשכיל מיד ולא היו שוהין:
 
'''{{עוגן1|יתהלכון}}.''' להבא משמע:
 
'''{{עוגן1|כאלו}} מקיפו חומה של ברזל.''' כלומר כאלו מוקף סביב מבלי פחד ובטוח הוא שתשמע תפלתו:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' יוחנן.''' הא תמן בפרק דלעיל בהלכה ד' אמר שצריך להתפלל בבית הכנסת שהוא מקום מיוחד לתפלה כדדריש מדכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר והכא אמר הכין דהמתפלל בתוך ביתו שבח הוא לו:
 
'''{{עוגן1|כאן}} ביחיד.''' כשמתפלל ביחיד שלא בשעת תפלת ציבור טוב לו להתפלל בביתו כדי להתבודד ולכוין בתפלתו כאן בצבור בשעה שהן מתפללין יתפלל בבהכ"נ עמהם:
 
'''{{עוגן1|כאשר}} יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור.''' אימתי בזמן שהוא בבית ה':
 
'''{{עוגן1|איכן}} הוא קרוב.''' כלומר בהיותו דריש בהיכן שהוא תמיד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שם קרוב הוא לקוראיו:
 
'''{{עוגן1|ולא}} עוד.''' ששם הוא כאלו אלהיהן עומד על גבן שנאמר אלהים נצב בעדת אל במקום שיש עדה המתאספין להתפלל:
 
'''{{עוגן1|בקרב}} אלהים ישפוט.''' דריש ביה הכי בקרב ישפוט והוא בבתי מדרשות שעוסקין בתורה ובמשפט שם הוא אלהים א"נ כמשמעו במקום התורה והמשפט שם הוא בקרב אלהים:
 
'''{{עוגן1|לפנים}} משני דלתות.''' כלומר כשיעור שני דלתות ולא יעמוד אצל הפתח דכתיב דלתותי וכן מזוזות לשון רבים:
 
'''{{עוגן1|צריך}} להקל את רגליו.''' כלומר שיהא קל ברגליו וירוץ לבית הכנסת:
 
'''{{עוגן1|צריך}} להלך קימעא.''' לאט לאט כמו אם היה עושה מספר לצעדיו:
 
'''{{עוגן1|ואת}} צנועים חכמה.''' לעולם:
 
'''{{עוגן1|הסובר}} תלמודו.''' לומד כדי ליסבר ולעיין:
 
'''{{עוגן1|מה}} טעם פן תשכח וגו'.''' ומאי ראיית עין שייך בדברים אלא דה"ק ולציוי לעתיד הכל הוא השמר לך פן תבא לידי שכחת הדברים כ"א כה תעשה אשר ראו עיניך לעיין ולהבין בהם ואז לא תשכח:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זה גומר את אחד מהן.''' כלו' דלא תימא מכיון שהן סמוכין לא יפסיק עד שיגמור כתיבת כולן קמ"ל כיון שגמר את אחד מהן מותר להשיב למי ששואל בשלומו:
 
'''{{עוגן1|כנישתא}} דבבל בציפורן.''' שם בהכ"נ אחת בציפורין והיו מכנין אותה כנשתא דבבל שהבבליים היו נכנסין לתוכה:
 
'''{{עוגן1|ארכונה}}.''' השר ומושל עבר ולא הפסיק ר' יוחנן ממשנתו לקום לפניו ולכבדו ובאו העבדים ורצו להכות אותו ואמר להן השר הניחוהו בנימוסו של בוראו הוא עוסק:
 
'''{{עוגן1|אנטיפותא}}.''' הדוכוס של קסרי. ובמ"ר אנטיפאטור וכשראה אותם עמד מפניהם ואמרו לו וכי מלפני אלו היהודים אתה עומד והשיב דומין הן פניהם כפני המלאכים וראיתי ועמדתי:
 
'''{{עוגן1|ארסקינס}}.''' שם המלך:
 
'''{{עוגן1|אפיהון}} דהני.''' דמות פניהם של אלו אני רואה כשאני יוצא למלחמה והם מנצחים את האויבים לפני:
 
'''{{עוגן1|כי}} נפק הפך קדל.''' כשיצא לא נשמר לצאת דרך אחוריו כדרך היוצאים מלפני המלך אלא יצא כדרכו והפך ערפו להמלך ובאו להרגו ונעשה לו נס שנראה להם כשתי ניצוצות אש יוצאין מאחורי ערפו והניחוהו:
 
'''{{עוגן1|כל}}.''' לרבות אפי' רוחות ושדים יראו ממך לגשת אליך:
 
'''{{עוגן1|באסלטין}}.''' ברחוב ראה אותן אחד מהן ואמר להם שלומכם ירבה ואמרו אפי' תואר חברות כלומר אף שהוא נוהג דרך חברותא עמ ולא אמר שלום רבותיי אע"פ כן אין עלינו לרעה אין לנו להקפיד על כך והוא אינו יכול לשלוט בנו לרעה:
 
'''{{עוגן1|מנהגו}} באורייתא סגין.''' מחמת שהיה נוהג ומהרהר הרבה בתורה ומתוך המחשבה הלך בשבת חוץ לתחום ולא ידע מזה לקיים וכו' תשגה תמיד אף שתבוא לידי שוגג:
 
'''{{עוגן1|הית}} גולתיה שרעה.''' נפלה טליתו ממנו ולא ידע והיה הנחש עליה לשמרה שלא יגביהנה אחר:
 
'''{{עוגן1|ולית}}.''' וכי הנחש הרשע הזה לא משמרה:
 
'''{{עוגן1|למה}} דמחייא וחזרה ומחייא.''' מכה ונישך וחוזר ונושך כלומר דרכו לנשוך תמיד:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמרו אלא.''' נחש כרוך אבל אם רואה שמרתיע ובא כנגדו לנשכו הרי זה הולך מן הצד להסתיר מלפניו אבל לא יפסיק בפיו מתפלתו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|חברבר}}.''' הוא ערוד הבא מן הנחש והצב שנזקקין זה עם זה והוא מסוכן מאד:
 
'''{{עוגן1|מעיין}} תחת כפות רגליו.''' שיקדים הוא למים:
 
'''{{עוגן1|ואת}} שוועתם ישמע ויושיעם.''' ובשביל שנשמע שועתו שכיון בה הושיעו בנס הזה:
תחילתדףכאן ה/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מזכירין}} גבורות גשמים.''' משיב הרוח ומוריד הגשם שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח ומפני שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות עד אין חקר הנותן מטר על פני הארץ ואתיא חקר חקר דכתיב ברא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וכתיב התם בברייתו של עולם מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משום הכי קרי להו גבורות גשמים:
 
'''{{עוגן1|ושואלין}}.''' ותן טל ומטר לשון בקשה בברכת השנים שמתוך שהן פרנסה קבעו שאלתן בברכת פרנסה:
 
'''{{עוגן1|והבדלה}}.''' במוצאי שבת בחונן הדעת שהיא ברכה ראשונה של חול ובגמרא אמרו הכא מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת שאם אין דעה הבדלה מנין וכן הלכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כשם}} שתחיית המתים וכו'.''' לפיכך קבעו הזכרתן בברכה זו. וגרסינן כל זה לקמן בפ"ק דתענית בהלכה א' עד ואלו צרכיו הן:
 
'''{{עוגן1|שמע}} לה מן הדא.''' כלומר מן המקרא הזה שמענו שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה וגו' כשחר נכון מיצאו ויבוא כגשם לנו:
 
'''{{עוגן1|בין}} על הטל ובין על המטר נשמע לו.''' ושניהם נעצרו:
 
'''{{עוגן1|ואתנה}} מטר.''' ולא הוזכר שם טל ש"מ דלא הוה נעצר:
 
'''{{עוגן1|איכן}} הותר נדרו של טל.''' דלא אמר לו הקב"ה אלא ואתנה מטר:
 
'''{{עוגן1|אדרעיה}}.''' שם מקומו:
 
'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' דלא היה צריך לומר לו טל דנדר שהותר קצתו מכללו הותר כולו וכיון שהותר למטר הותר נמי לטל:
 
'''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' במעשה בנה של צרפית הותר הנדר של טל כדדריש ואזיל:
 
ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב בתריה וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד וגו' ורישיה דהאי קרא מיותר הוא דלא הוי ליה למיכתב אלא ותשב נפש הילד וא"כ שמע ה' בקולו אלא ללמדינו דהיה שם עוד דבר שדיבר עמו ושמע בקולו ואח"כ ותשב נפש הילד וכדדריש ר"י בן פזי משל דאליהו למה הדבר דומה לאחד שגנב וכו':
 
'''{{עוגן1|עם}} כשהוא יוצא נפצע בנו.''' לאו דוקא מיד אלא כשיוצא והולך ולימים נפצע בנו ודומה לנמשל שלא היה המעשה זו מיד אחר שנשבע אליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר וגו':
 
'''{{עוגן1|לך}} והתר נדרו של טל.''' שאי אפשר להחיותו בלא טל שאין וכו' וכלומר ללמדו הוא בא שהטל הוא חיים לעולם שמעינן מיהת שאז הוצרך אליהו להתיר נדרו של טל וזהו וישמע ה' בקול אליהו להתיר נדרו ואח"כ ותשב נפש הילד:
 
וארעא תפקידיה תפלט לפרש סיפיה דקרא וארץ רפאים תפיל המתים שהן קרוים רפאים ומופקדים הם בארץ תפלט אותם:
 
'''{{עוגן1|לך}} טל ילדותיך.''' מבטיח אני לך שיהא הטל לעולם לילדותיך וכתיב בתריה וכו':
 
'''{{עוגן1|בדייתיקי}} נתתיו.''' במתנה נתתיו לו וכו'. כלומר דלישנא דקרא קמדייק מה דהתחילו אמר ויתן לך יתן לך מיבעי ליה אלא דה"ק האלהים יסכים לברכתי ויאמר מה שבדייתיקי שהיא מקוימת ונתתיו לאברהם שיהא לבניו אחריו ועכשיו אותו הדבר במתנה נתתיו לו ליעקב וזהו ויתן לך האלהים וכלו' מה שכבר נתן בדייתיקי ויתן האלהים לך דייקא ומהו זה מטל השמים:
 
'''{{עוגן1|אשר}} לא יקוה לאיש.''' כמו הטל מאת ה' ואינו צריך לזכות איש אחר כך והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים:
 
'''{{עוגן1|היה}} עומד בגשם.''' בימות הגשמים שמזכירין גשם והזכיר של טל שאמר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין אותו ולקמן פריך עלה:
 
'''{{עוגן1|בטל}}.''' היה עומד בימות הקיץ שמזכירין טל ולא הזכירו אלא הזכיר של גשם מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|והתני}}.''' בברייתא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכירן לעולם אלא אם רצה וכו' ואמאי קאמרת דמפני שלא הזכיר טל מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|לא}} דמי לההוא דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל.''' כלומר לא כדקס"ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו דלא היא אלא דטעמא מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו והוא סימן קללה ואם לא היה אומר כלום לא טל ולא גשם ודאי אין מחזירין אותו דלא דמי האי דמקלל ומזכיר הדבר שלא בעונתו לזה שאינו מתפלל ומזכיר כלום ולא מקלל מידי והלכך אם לא הזכיר כלל בימות הקיץ אין מחזירין אותו דלא חייבו חכמים להזכיר בטל וברוחות אבל אם הזכיר גשם מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|בגשם}} וכו'.''' השתא פריך ארישא דקאמר בימות הגשמים אם הזכיר של טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו והתני בתוספתא פ"ג דאם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו אלמא דשאלה והזכרה מעכבין הן:
 
'''{{עוגן1|בההוא}} דלא אדכר לא טל ולא מטר.''' התם איירי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם והלכך מחזירין אותו אבל הכא מכיון שהזכיר לטל אע"פ שלא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|לא}} שאל וכו' ודכוותה.''' בעיא היא אי נימא דכוותה נמי בהזכרה שאם לא הזכיר גשם בתחיית המתים שאומרה בשומע תפלה וקאמר הש"ס דמאי תיבעי לך ק"ו הוא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם שאלה שהיא מדוחק.''' כלומר הרי שאלה שהיא בקשה על הצורך והדוחק שהזמן צריך לגשמים ולפיכך תקנוה בברכת הפרנסה ואפ"ה אם לא אמרה במקום שתקנוה מהכי לאומרה בשומע תפלה וא"צ להחזירו אזכרה שהיא מריוח שאינה אלא דרך שבח למקום שמוריד הגשם בזמנו ואינה בקשה על הצורך והדוחק לכ"ש דמהני אם אומרה בשומע תפלה:
 
'''{{עוגן1|והתני}}.''' הא דלעיל לא שאל וכו' שמחזירין אותו וקס"ד דכשלא הזכירן במקום שתקנו אותן צריך הוא להחזיר ומשני ר' אבדימי דבשלא נזכר לאומרן בשומע תפלה קאמר שמחזירין אותו כדאמר ר' שמעון בר ווא לקמן בהלכה ג':
 
'''{{עוגן1|בראש}} חדש.''' אם לא הזכיר מעין המאורע אם עקר את רגליו וכו' ואם לאו חוזר לעבודה:
 
'''{{עוגן1|בשומע}} תפלה.''' כלומר חוזר לשומע תפלה ואומרה ואח"כ עבודה וכו':
 
'''{{עוגן1|בנינוה}}.''' היו צריכין למיעבד תענית בשביל הגשמים והיה הזמן אחר הפסח:
 
'''{{עוגן1|לכו}} ועשו.''' התענית ובלבד שלא תשנו מטביעה של התפלה בענין השאלה ומפני שרבי אמר להם סתם ובלבד וכו' ונסתפקו בדבר והיה ר' ירמיה סבר מימר דהואיל והזמן עכשיו אינו לשאלת גשמים אלא שהם צריכין לכך והלכך יאמרו בשומע תפלה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יוסי לא כן וכו'.''' כלומר שהקשה לו הרי אמרו לעיל דבדיעבד אם לא אמר במקומו מהני הוא שיחזיר ויאמר בשומע תפלה אבל לכתחילה לא והרי אמר להן רבי ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפלה והיכי קאמרת דלכתחילה יאמרו בשומע תפלה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוסי איכן הוא אומרה.''' דודאי בברכת השנים כמו שנוהגין בזמן גשמים לא אמר להן רבי שיאמרו עכשיו אחר הפסח ואם לא בשומע תפלה היכן יאמרו:
 
'''{{עוגן1|בשש}} שהוא מוסיף.''' באלו שש ברכות שמוסיפין בתעניות שם יכללו גם לשאלת גשמים:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון צבור שיש לו שש.''' עד כאן בציבור שהם נוהגין באלו שש ברכות אבל יחיד שמתפלל בפני עצמו בזמן תעניות לא תקנו לו השש ברכות:
 
'''{{עוגן1|מנין}}.''' כלומר ובאיזה מקום הוא מזכיר באותו הזמן לשאלת גשמים וקאמר ר' חנינא לא כן אמר וכו' בפרק דלעיל בהלכה ד' דיחיד שואל צרכיו בשומע תפלה ואילו נמי צרכיו הן ואפי' לר' יוסי דהקשה לר' ירמיה על שאמר שיאמרו בשומע תפלה דוקא לצבור הוא דאמר אבל יחיד הואיל וצרכיו הן יאמר בשומע תפלה. דבר שהוא נוהג ובא. כלומר דבר שהוא נוהג תמיד מיום שתקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלות והברכות וכמו ברכה שתקנו בו להבדלה:
 
'''{{עוגן1|חכמים}} חולקין עליו.''' בתמיה יחלוקו חכמים בדבר כמו דפליגי במתני' ונחזי אנן באיזה מקום תקנו וקבעו להבדלה בתחילה:
 
'''{{עוגן1|ע"י}} שעיקרה בכוס.''' עיקר התקנה להבדלה בתחלה על הכוס קבעוה ולבסוף חזרו להזכיר בתפלה ועל ידי כך שכחוה באיזה מקום בתפלה מזכירה:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה.''' ש"מ ממילתיה דר' יוחנן דס"ל דעיקר התקנה בתחלה על הכוס תקנוה ואף ע"ג דבהדיא אמר ר' יוחנן הכי משום דלקמן פליגי בהא הלכך קאמר מילתיה אמרה כלומר הכי משמע הוא דסבירא ליה לר' יוחנן אבל איכא דפליגי עליה:
 
'''{{עוגן1|אמרה}} בכוס אומרה בתפלה.''' אם לא אמרה בתפלה ואמרה על הכוס צריך לחזור ולהתפלל ולאומרה בתפלה:
 
'''{{עוגן1|בשביל}} לזכות את התינוקות.''' כלומר הא דנהגו לאומרה על הכוס אינו אלא בשביל לזכות את התינוקות ובני ביתו שלא שמעו בתפלה והלכך צריך הוא לחזור ולהתפלל ולאומרה:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה.''' שמעינן ממילתיה דר' יצחק רבה דעיקר התקנה בתפלה היתה ואין יוצא י"ח במה שאמרה על הכוס:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה שעיקרה כאן וכאן.''' עיקר התקנה היתה בשתיהם בתפלה ובכוס הלכך אם אמר בתחלה בכוס יחזור ויתפלל ערבית ויאמר בתפלה ואם אמרה בתפלה בתחלה צריך שיבדיל גם על הכוס:
 
'''{{עוגן1|מטין}} כר"א בי"ט וכו' מיד.''' כלומר אם מבדיל מיד ולאפוקי באם לא הבדיל במ"ש שיכול להבדיל אפילו בחמישי בשבת כדקאמר לקמן בהא אינן מטין לנהוג כר"א ולאומרה בהודאה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יצחק רבה בשם רבי.''' אמר דלא מטין איתמר אלא הלכה ומורין כן כר"א קאמר ובי"ט שחל להיות במ"ש:
 
'''{{עוגן1|לעולם}}.''' בין במ"ש בחול בין שחל י"ט בו וכן אמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר דהוא אמורא הלכה כר"א לעולם:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב יעקב בר אחא.''' לר' אבהו לאו בגין דאתון תרתיי שמועין. כלומר לא בשבילכם ומפיכם אני מקבל הלכה זו דאתם שניכם אמוראים אתם ואומרים מפי השמועה ולא היותי סומך עליכם:
 
אלא בגין וכו' תרוויהון אמרו בשם ר' חנינא בן גמליאל דהוא תנא ושונה בברייתא כן דהלכה כר"א ועליו אני סומך:
 
'''{{עוגן1|והבדלה}} בחונן הדעת דברי חכמים ר"ע וכו'.''' כך היא שנויה בברייתא:
 
'''{{עוגן1|בשם}} שמואל אומר ברכה רביעית.''' כלו' דשמואל פוסק כר"ע:
 
'''{{עוגן1|אומר}} מטבע ברכה.''' של אתה חונן אומר כולה ואח"כ אומר להבדלה כדי לסמוך אותה לאתה חונן ואינו כוללה בתוך מטבע הברכה:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} כרבי.''' דאמר בפרק דלעיל בהלכה ד' תמיהני וכו' לענין תפלה והכא נמי אם אין דיעה הבדלה מנין והלכך שייכא הבדלה לברכת אתה חונן דעת:
 
'''{{עוגן1|מבדיל}}.''' אומרה להבדלה אחר ג' ברכות ואח"כ מטבע ברכה של חונן הדעת וכולהו אליבא סברא דרבי פליגי:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} הבדלה אחת.''' המבדיל בין קדש לחול:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' לדברי רבי אבהו דאמר וצריך לחתום בהבדלה ומשמע דעל דברי נחום בר' סימאי קאמר א"כ אפי' פתח במבדיל בין קדש לחול בלבד יחזור ויחתום במבדיל בין קדש לחול בתמיה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון.''' ומה אתה מתמה בכך וכי לא מברכות שפותחין וחותמין בהן בברוך וכך תקנו ואפי' לא פתח אלא במבדיל בין קדש לחול ולא אמר אח"כ לשאר הבדלות חוזר וחותם במבדיל בין קדש לחול דהא יוצא הוא בהבדלה אחת ומטבע הברכה בפתיחה וחתימה אינו יכול לשנותה:
 
'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדקאמר צריך לסמוך אותה לחונן הדעת ואמר ר' יצחק בר' אלעזר דמבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכת אתה חונן שמעינן מהא שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל והלכך כמה דאתאמר שאסור במלאכה קודם הבדלה ודכוותה אמרינן נמי דאסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל והיינו טעמא דמבדיל ואח"כ אומר מטבע ברכה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' לא שנו אלא בברכת המבדיל בין קודש לחול דאותה יכול לומר אפי' בחמישי בשבת אבל ברכת מאורי האש אומרה מיד במוצאי שבת דוקא ולפי שתחלת ברייתו של אש במוצאי שבת היתה:
 
'''{{עוגן1|אומר}}.''' בהבדלה בין יום השביעי וכו' ואע"פ שאין עכשיו מוצאי שבת:
 
'''{{עוגן1|וכי}} יש טומאה וטהרה לפניו.''' ואע"פ כן אומר להבדיל בין הטמא לטהור לפי שסדר הבדלות הוא מונה וה"נ בי"ט באמצע שבת אומר ג"כ בין יום השביעי לששת ימי המעשה:
 
'''{{עוגן1|העונין}} אמן.''' אחר הבדלה:
 
'''{{עוגן1|ועיניהן}} בנר.''' באמן אחר מאורי האש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חזקיה בשם ר' ירמיה.''' כמו ואמר וכו' ואיידי דקאמר למימריה דר' חזקיה בשם ר' ירמיה אמר נמי להא דארבע מינין שבלולב צריך שיהא נוטלין דרך גדילתן ולא שיהפכן:
תחילתדףכאן ה/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|האומר}} על קן צפור יגיעו רחמיך.''' כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים כן חוס ורחם עלינו משתקין אותו שעושה מדותיו של ית' רחמים והן אינן אלא גזירת מלך על עבדיו:
 
'''{{עוגן1|ועל}} טוב יזכר שמך.''' משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:
 
'''{{עוגן1|מודים}} מודים.''' דמחזי כמקבל שתי רשויות ואמרינן הכא בגמרא הדא דתימר בצבור אבל ביחיד תחנונים הן:
 
'''{{עוגן1|ולא}} יהא סרבן באותה שעה.''' כדרך שאר יורדים לפני התיבה שצריך לסרב פעם ראשונה אבל זה לא יסרב כשאומרים לו לך רד לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} פינחס בשם רבי סימון כקורא תגר.''' כך הוא במגילה פ"ד וכן הוא לקמן. היינו טעמא דמשתקין אותו מפני שהוא נראה כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור וכו' שהוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש וכו' וכלומר דמשמעות דבריו הם כך ואף שאינו אומר בפירוש כן:
 
'''{{עוגן1|כנותן}} קצבה.''' זהו הטעם שהוא כנותן קצבה למדותיו יתברך ואומר עד כאן הגיעו רחמיך ואפילו עד קן צפור חוס ורחם עלינו וכדמפרש ואזיל שהיה גורס במתני' כהך תנא דתני עד קן צפור הגיעו רחמיך ובאמת אינו מפני הרחמים אלא גזירת המלך כך הוא:
 
'''{{עוגן1|לא}} עבדין טבות וכו'.''' והיינו טעמא שלא טוב הוא לעשות מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות המלך וזהו כר' יוסה:
 
'''{{עוגן1|ואלין}} דמתרגמין וכו'.''' מנהגם היה אחר שהיו קורין בתורה היו מתרגמין הפסוק להעם ואלו המתרגמין להפסוק שור או כשב וגו' ואותו ואת בנו לא תשחטו וגו' עמי בני ישראל וכו' לא טוב הן עושין ומהאי טעמא:
 
'''{{עוגן1|כי}} יסכר פי דוברי שקר.''' אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם:
 
'''{{עוגן1|רבי}} חלבו.''' וכן אמר ר' חלבו ורב הונא בשם רב דקאמר נמי בג' הראשונות כמו ר"ח בן גמליאל:
 
'''{{עוגן1|חוזר}} למקום הברור לו.''' למקום שיודע בודאי שאמר לאותה הברכה ומשם ואילך יתחיל:
 
'''{{עוגן1|ואשגר}} חד ברכה.''' השמיטה באשגרת לשונו במרוצה ולא אמרה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מחזירין אותו.''' מפני טורח הצבור:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תניי ופליג.''' אשכחן תנא דברייתא דפליג על הא דאמר ריב"ל בסתם דאין מחזירין אותו ולא מחלק מידי בין הברכות אבל האי תנא ס"ל דלכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר ג' אלו מחיה מתים וכו' שמחזירין אותו לפי שאני אומר מין הוא ואינו מאמין באלה וצריך שיאמר אותן:
 
'''{{עוגן1|ואשגר}} מכניע זדים.''' טעה והשמיט מכניע זדים:
 
'''{{עוגן1|בסופה}}.''' ובסוף התחיל להשקיף עליהם מה יאמרו לו על זה ואמרו לו לא שיערו חכמים בך ולא עליך אמרו כן דודאי לאדם כמותך אין לחשוד אותו בכך:
 
'''{{עוגן1|הסיע}} דעת.''' הסיח דעתו מתפלתו אחר שגומרה ולא היה בדעתו לומר עוד איזה תתנונים הוי כמי שעקר את רגליו וחוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|ואילין}} תחנוניא צריכה.''' ואם נזכר באותן תחנונים שאומר אחר התפלה מיבעיא לן אם הוי כעקר את רגליו או לא:
 
'''{{עוגן1|יתחיל}} ממקום שהתחיל הראשון.''' זה שקרא לפניו ונשתתק כדמפרש טעמא שאם אומר את ממקום שפסק א"כ פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהן שבירך זה לפני קריאתן ולא נתברכו לאחריהן שהרי לא הספיק לברך:
 
'''{{עוגן1|והאחרונים}}.''' פסוקים אחרונים שקרא זה שעומד תחתיו נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן שהרי מתחיל ממקום שפסק וגומר קריאת הראשון על סמך ברכתו שבירך כבר:
 
'''{{עוגן1|וכתיב}} תורת ה' תמימה וגו' שתהא כולה תמימה.''' בברכותיה שמברכין עליה והלכך צריך שיתחיל ממקום שהתחיל הראשין ואז יברך בתחילה ובסוף ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהן ולאחריהן:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דמגילה פ"ג:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} ר' זעירא.''' דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה ופריך הש"ס על טעמיה דר"ז והתני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין וא' קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא והסיפא משום שא"א לשני קולית שיהו נכנסין לתוך אזן אחת דתרי קלי לא משתמעי:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} עולא.''' טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהן יהבי דעתייהו לשמוע אפי' ב' הקורין ובנביא שתקנו חכמי' אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם:
 
'''{{עוגן1|בתחלה}} מסרב.''' כשאומרין לאחד לירד לפני התיבה להתפלל ובפעם שניה מגמגם כמו שרוצה ואינו רוצה ובפעם השלישית רץ ובא להתפלל:
 
'''{{עוגן1|עאל}} חזנא.''' ולא היה רוצה לעלות ולהתפלל והטריח על אחד שיתפלל במקומו ולא קיבל זה ממנו ובסוף בא זה לגבי ר"א להתנצל עצמו על שסירב ואמר אל יכעוס אדוני עלי שבשביל שלא הייתי מתעורר בגופי והרגשתי איזה כבדות בעצמי בשביל כך לא עליתי לבהכ"נ לירד לפני התיבה והשיב לו לא עליך כעסתי כ"א על זה שהטריח עליך הרבה:
 
'''{{עוגן1|בטיטיי}}.''' שם אחד שעבר לפני התיבה ונשתתק באופנייה בסדר קדושה של ברכת יוצר אור והאופנים וכו' אתון ושאלון לרבי אבון מהיכן יתחיל זה שעובר תחתיו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון מכיון דעניתון קדושתא.''' כשפתח הראשון באופנים כבר ענו הצבור קדושה בתחלה הוי השתא ממקום זה ואילך כמי שהוא תחלת ברכה:
תחילתדףכאן ה/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} יענה אחר הכהנים אמן.''' בסוף כל ברכה כמו ששאר צבור עונים:
 
'''{{עוגן1|מפני}} הטירוף.''' שלא תטרוף דעתו ויטעה לפי שש"צ צריך להתחיל ברכה שניה ולהקרות להן מלה במלה ואם יענה אמן לא יוכל לכוין ולחזור ולהתחיל הברכה שראוי להתחילה:
 
'''{{עוגן1|לא}} ישא את כפיו.''' שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום שאפשר שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא:
 
'''{{עוגן1|ואם}} הבטחתו.''' ואם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הציבור רשאי לישא את כפיו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דמגילה פ"ג:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני הרי זה בור.''' העונה אמן אחר ברכותיו:
 
'''{{עוגן1|בעונה}} בסוף.''' כל הברכות כמו אחר כל י"ח ברכות דתפלה וכיוצא בה:
 
'''{{עוגן1|שנים}} ישראל ואחד כהן.''' שהיו מהלכין בדרך ממצעין את הכהן לכבדו לפי ששלשה המהלכין הגדול באמצע:
 
'''{{עוגן1|ממצעין}} את החבר.''' דת"ח קודם לכהן עם הארץ ואיידי דהא דלקמן נקט נמי להא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} הנחתי ישראל לברך לפניו.''' גרסי' להא בפ' הנזקין בהלכה ט':
 
'''{{עוגן1|כד}} הוה תשיש.''' ולא היה יכול לישא את כפיו הוה חזיק רישיה קושרו בחוזק למען יראו שמחמת תשות כח אינו הולך לנשיאות כפים והיה עומד אחורי העמוד בבית הכנסת אבל ר' אלעזר היה נוהג שיצא לחוץ מבהכ"נ כשלא היה יכול לישא את כפיו:
 
'''{{עוגן1|נושאין}} את כפיהן.''' כולן:
 
'''{{עוגן1|לאחיהם}} שבצפון וכו'.''' כלומר להעם שבשדות:
 
'''{{עוגן1|אינן}} בכלל ברכה.''' דהני לא אניסי והן מראין בעצמן שאין הברכה חשובה בעיניהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים משום שהברכה צריך להיות פנים כנגד פנים. דכתיב כה תברכו וגו' אמור להם:
 
'''{{עוגן1|העומדים}} לפני הכהנים.''' פנים כנגד פנים אפי' יש דבר מפסיק ביניהם הואיל דלא קיימי אחורי העורף לא מיקרי הפסק כדאמר ר"ח בר ווא:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} חומה של ברזל אין הברכה מפסקתן.''' כצ"ל וכן הוא בגיטין שם:
 
'''{{עוגן1|העומדין}} מן הצדדין.''' מהו אי חשיבי כלפניהם או לא:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' מתני' דפרה פ' י"ב:
 
'''{{עוגן1|והזה}} לאחריו.''' שהיו גם שם כלים הצריכין הזייה:
 
'''{{עוגן1|הזייתו}} פסולה.''' דבעינן שיהא מתכוין להם:
 
'''{{עוגן1|על}} הצדדין הזייתו כשירה.''' וכן הוא בגיטין ול"ג התם שלפניו אלמא דצדדין כלפניו חשיבי:
 
'''{{עוגן1|וצריך}}.''' לכתחילה שיהא החזן המקרא ישראל:
 
'''{{עוגן1|כהן}} אחד.''' אומר המקרא כהן ולשנים קורא כהני':
 
'''{{עוגן1|שאינו}} קורא אלא לשבט.''' כהנים עם קדושיך ולעולם שייך לומר כהנים:
תחילתדףכאן ה/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אם}} שגורה תפלתי בפי.''' שהיא סדורה בפ' במרוצה ואיני נכשל בה:
 
'''{{עוגן1|שהוא}} מטורף.''' החולה הוא מטורף כמו אך טרוף טורף. א"נ לשון טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת היא ואינ' מקובלת:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ובלבד}} באבות.''' הא דאמרו המתפלל וטעה בברכת אבות הוא שאמרו שברכה זו ראשונה היא וצריך לכוין בה:
 
'''{{עוגן1|תנובה}}.''' שמרגיש בעצמו שאומרה סדורה ותיבה אחר תיבה כהוגן ובכוונה:
 
'''{{עוגן1|בורא}} ניב שפתים.''' כשיש ניב שפתים אז מבושר לו שלום:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך אין עומדין'''</big>}}
תחילתדףכאן ו/א
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כיצד}} מברכין.''' דסברא הוא שמברכין על הנהנין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מן היין.''' שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת:
 
'''{{עוגן1|בורא}} מיני דשאים.''' לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא שהן ירקות וזרעים שהן מיני קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין ואין הלכה כר' יהודה והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה הני מילי ירקות שדרכן לאוכלן חיין ואכלן חיין או שדרכן לאוכלן מבושלין ואכלן מבושלין אבל אותן שדרכן לאכול חיין ואכלן מבושלין או שדרכן לאכול מבושלין ואכלן חיין אינו מברך עליהן אלא שהכל וירקות שאוכלין אותן בין חיין בין מבושלין מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} לה' הארץ ומלואה.''' מכאן למדנו הנהנה כלום מן העולם מעל שהרי לה' הוא הכל:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיתירו לו המצות.''' כלומר עד שיברך ואז הותרו לו ליהנות מן המצות שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצות השם וקדש קודם ברכה:
 
'''{{עוגן1|העולם}} ומלואו עשוי ככרם.''' תיבת הכרם קדריש דתבואת כרם מיבעי ליה אלא לרבות העולם ומלואו שעשוי עליו ככרם לאסרו עליו כמו כרם רבעי שצריך פדיון ומהו פדיונו של העולם ומלואו ברכה:
 
'''{{עוגן1|כאלו}} משלך אכלת.''' ודריש בל מלשון בלי ששוב אין טובתי עליך להחזיק לי טובה:
 
'''{{עוגן1|מבלה}} אני טובתי בגופך.''' וזהו מלשון בלה כלומר שיתקיימו זמן הרבה בגופך:
 
'''{{עוגן1|יבללו}} כל הטובות.''' מלשון בלול הוא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אחא מהו בל עליך.''' כלומר דר' אחא לא בעי למידרש כהני דרשות דלכולהו קשיא ליכתוב קרא הכי בלי עליך או בלה עליך או בלול עליך ומהו בל עליך והלכך דריש אלו שני תיבות בל עליך הם נרמזים לתיבה אחת כמו בלעדיך שאם אני מביא טובה על העולם לא יהיה מבלעדיך כהאי ובלעדיך דיוסף דהוי כמו ומבלעדיך:
 
'''{{עוגן1|הלולים}}.''' תרתי משמע לפניו ולאחריו:
 
'''{{עוגן1|סלקין}} לבי חנותא.''' שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים:
 
'''{{עוגן1|קפץ}} ר' חגי ובירך עליהן.''' ולא המתין עד שיביאם לביתו:
 
'''{{עוגן1|יאות}} עבדת.''' בזה שברכת כאן עליהם ללמד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו והן כמצות קודם ברכה כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|מסתכל}} ביה.''' לפי שהיה מתמיה על זה כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|בבלייא}} למה את מסתכל בי.''' אם על שברכתי לאחריו וכי לית לך כל שהוא ממין ז' וכו' וקאמר דאית ליה נמי להאי אלא מה דהוה צריכה ומספקא ליה מפני שגלעינתו ממעטו מכשיעור ואפשר דאינו טעון ברכה לאחריו:
 
ופריך הש"ס ולית ליה לר' יוחנן וכו' ומה עבד ליה ומ"ט בירך לאחריו הא כי שקלית להגרעין אין כאן זית:
 
'''{{עוגן1|משום}} ברייה.''' כלומר בריה שאני ולא אמרו שיעור כזית אלא בדבר שאינו בריה כגון חתיכה אחת מדבר שלם:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} דר' יוחנן אמרה.''' ש"מ מדר' יוחנן שכן כל דבר השלם אפי' אכל פרידה אחת וכו' פרי שלם טעון ברכה לפניו ולאחריו:
 
'''{{עוגן1|יין}} בזמן שהוא כמות שהוא חי.''' ותוספ' היא בפ"ד ונתחלפו התיבות בכאן בש"ס והכי איתא התם ברישא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים דאכתי לא אשתני למעליותא ובמזוג בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א:
 
'''{{עוגן1|אין}} בו משום אובדן אוכלין.''' לפי הגי' הכתוב בספרים אדברי חכמים קאי דאין בו משום איבוד אוכלין כשנוטלין ממנו לידים אבל נראה דגם זה ט"ס הוא ובתוספתא גריס וחכ"א אחד זה ואחד זה מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים וא"כ דברי ר' אבא לפרושי טעמיה דר"א בריש דבריו הם דכל זמן שלא נשתנה לחשיבות אין בו משום איבוד אוכלין:
 
'''{{עוגן1|שמן}} זית.''' אע"פ ששחוק ונסחט הוא מן הזית לא נשתנה ברכתו ואומר בורא פרי העץ:
 
'''{{עוגן1|ומתני'}} אמר' כן.''' בתמיה וכי כך שמענו ממתני' דקתני חוץ מן היין וכו' וכי יין לאו שחוק מן הענבים הוא והרי נשתנה ברכתו ומשני לא אמר וכו' כלומר דיין בלבד הוציאו אותו מברכת ענבים מפני חשיבותו הא שאר כל הדברים אף ע"פ ששחוקין הן כמו פירות בעינן הן לענין הברכה וכמו הפרי בעצמו:
 
'''{{עוגן1|אם}} בעיינן הן.''' שניכר עדיין ממשן בעין אומר עליהן בורא פרי האדמה ופליג על ר' אבא דקאמר דשמואל נמי ס"ל דעל ירק השלם לעולם שהכל נהי' בדברו ואינו מחלק בין אם הם בעין או ששחקן ונימוחו:
 
'''{{עוגן1|ומתני'}} אמרה כן.''' בתמיה הא ממתני' לא שמענו לחלק כן דהרי קתני חוץ מן הפת וכו' וכי פת לאו שחוקה היא שאין התבואה בעין ואפ"ה קבעו לה ברכה בפני עצמה ומשני נמי לא אמרינן אלא פת מפני חשיבותה הא שאר כל הדברים אע"פ ששחוקין הן כבעינן נחשבין לענין הברכה שבתחילה:
 
'''{{עוגן1|זית}} כבוש.''' כמו שכובשין זתים במלח למתקן. וגרסי' להא לקמן בפ' כל שעה על מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:
 
'''{{עוגן1|ירק}} שלוק.''' רבי בנימין פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא דכך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה"ה לכבוש:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דפסחים מסייע לר' בנימין בר יפת דקאמר משמיה דר' יוחנן דשלוק לאו כבעינו נחשב הוא ולא כר' חייא בר ווא דקאמר דכבוש כבעינו הוא דקתני התם דאין יוצאין בהן כבושין ולא שלוקין אלמא כבושין ושלוקין חד דינא אית להו ואם כבעינן היו נחשבין היה אדם יוצא בהן בפסח:
 
'''{{עוגן1|מאן}} ידע משמע מן ר' יוחנן יאות.''' מי הוא שיודע יותר בטוב לשמעתתא דר' יוחנן. ר' חייא בר ווא או ר' בנימן בר יפת לא ר' חייא בר ווא. כצ"ל וכן הוא בפסחים. כלומר דר"ז מתמיה על ר' שמואל דמחזק דברי ר' בנימין בר יפת משמיה דר' יוחנן וכי מאן ידע שפיר טפי לומר משמיה דר' יוחנן ודאי ר' חייא בר ווא דהוא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתי' מפומי' ולא כך ר' בנימין בר יפת. ועוד מן הדא. ראייה לדברי ר' חייא בר ווא משמיה דר' יוחנן ממה שאנו רואים לחכמים גדולים כשנכנסין להבראה א"נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מיעוט קודם הליכתן לבית מדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בפה"א:
 
'''{{עוגן1|ותורמסין}} לאו שלוקין הן.''' וכי לא שלוקין הן ואפ"ה בפה"א אלמא שלוק כבעינו הוא וא"כ אין ראיה מהך מתני' דפסחים דהא חזינן דהני רבנן רברביא לא עבדי כהאי מתני'. אין תימר שנייא היא שאמרה תורה מרורין. כלומר וכי תימא לעולם בעלמא שלוקין לאו כבעינן נחשבין כדמשמע מהאי מתני' והא דהני רבנן מברכי אתורמסין כמו שהיו בעינן שנייא היא הך מתני' מהאי דתורמסין דהתם היינו טעמא שהרי אמרה תורה מרורים וכיון שכבשן או שלקן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין אדם יוצא י"ח בהן אבל תורמס הוה כיון שהוא מר מאד וצריך לשלקו הרבה עד ז' פעמים ולפיכך נשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר מר כמו שהיה מקודם:
 
'''{{עוגן1|תורמסין}} כיון ששלקן בטלה מרירתן.''' כלומר הא ליתא דתורמסין נמי כששלקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ"ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה"א ואפי' כי נשלקו הרבה ע"כ ש"מ דטעמא דשלוקין לעולם כבעינן נחשבין הן לענין ברכה ודלא כר' בנימין בר יפת:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' אבון.''' מעיקרא לא קשיא על הני תרתי שמעתתא דר' יוחנן דלא פליגין ר' חייא בר ווא עם ר' בנימין בר יפת דהא דקאמר ר' חייא על זית כבוש הוא דקאמר שכן דרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא מבושל והלכך אע"פ שכבוש הוא לא נשתנה מכמות שהוא בעינו ונשאר ברכתו עליו אבל הא דר' בנימין בר יפת בירק שכן דרכו להיות נשתנה ע"י שליקה והלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה:
 
'''{{עוגן1|המוציא}}.''' כלומר לשעבר כדכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש וה"נ הברכה על שעבר היא והיינו על זמן בריאת עולם שקודם שחטא אדם היתה הארץ מוציאה לחם ממש וכשחטא נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם ונהפכה לתבואה וכדאמר בב"ר פ' ט"ו ואיתא נמי להא שם וזהו דקאמר אתיין אילין פלוגוותא וכו' כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|ורבנן}} אמרי מוציא.''' דמוציא הוא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכבר הוציאם אבל המוציא להבא משמע כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובאותה שעה עדיין לא הוציאם וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהי פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקאות:
 
'''{{עוגן1|ואתיין}}.''' אילין פלוגתייהו כאילין פלוגתא בפירושא דלפת:
 
'''{{עוגן1|לפת}}.''' כלומר כל מיני ירקות נקראין לפת ודריש להתיבה דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמות שהיא כדרך הירק הזה שיוציא מן הארץ כמו שהוא וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:
 
'''{{עוגן1|וחרנא}} אמר לפת לא פת היא עתידה להיות.''' שתצא כמות שהיא כמו הירק הזה וכמ"ד שהברכה היא על העתיד וכמו שנא' יהי פסת בר בארץ:
 
'''{{עוגן1|וקלסיה}}.''' על שאמר המוציא ומתמה הש"ס ומה זה דעביד כר' נחמן ולא כרבנן וקאמר דהיינו טעמי' שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דמוציא עם המ"ם דהעולם:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' ופריך וא"כ יאמר ג"כ המן הארץ שלא לערב מ"ם דמן עם מ"ם דלחם ולא משני מידי:
 
'''{{עוגן1|מהו}} מברכה.''' אם צריך לברך על האחר פעם שנית מי אמרינן דכיון דנפל מיני' הראשון אסח דעתיה או לא:
 
'''{{עוגן1|מה}} בינו לבין אמת המים.''' ומאי תיבעי לך לא יהא אלא כזה שעומד לשתות מאמת המים ומברך עליה ואע"ג דהני מיא אזלו והני אתו:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' שאני היא התם דלכך כוין דעתו מתחילה כשבירך והיה יודע דמיא אזלי ואתו ונתכוין על הכל שיבאו לפניו אבל הכא וכי היה יודע שיפול התורמוס ממנו שיתכוין לכך:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בשעה שהוא פורס.''' לאכול הימנו אבל קודם שפורס לא שמא לא יזדמן לו אח"כ אותו הפת:
 
'''{{עוגן1|אהן}} דנסב עיגולא.''' מי שלקח עיגול לחם א' ובירך עליו:
 
'''{{עוגן1|והכא}} לא אתי בידיה.''' כלומר שכאן מיד לא נזדמן בידו לאכול כגון שנלקח ממנו וחזר ובא לידו אח"כ צריך לברך שנית:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לומר בשכמל"ו.''' על ברכה ראשונה שבירך שלא וכו':
 
'''{{עוגן1|עד}} כמה יפרוס.''' מן הפת ויברך ברכת המוציא:
 
'''{{עוגן1|עד}} פחות מכזית.''' אפי' על פרוסה פחות מכזית מברך המוציא:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} כזית.''' דוקא טעמיה כהאי דתנינן בפ"ו דמנחות כל המנחות הנעשית בכלי טעונות פתיתה שהיה פותתן ונותן עליהן שמן ולבונה וכל הפתיתין כזיתים אלמא. דמשום שהכהן אוכל את השיריים עושין הפתיתין כזיתים כדי שיברך עליהן המוציא:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} עד פחות מכזית.''' ס"ל כתני ר' ישמעאל דפליג על מתני' דהתם וקאמר אפי' מחזיר את המנחה לסולתה נמי מקיים פתות אותה פיתים:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד תנינן זה הכלל כל שתחלתו המוציא מברך אחריו ג' ברכות והיינו הך דמייתי הכא ומשום דבעי לדייק עלה כדלקמיה תני לה בהאי לישנא:
 
'''{{עוגן1|וכל}} שאין אחריו וכו'.''' דיוקא דהש"ס היא כלומר דמשמע מינה הא כל שאין אחריו ג' ברכות אינו מברך לפניו המוציא והתיבון עלה דהרי פחות מכזית שאין אומר לאחריו ג' ברכו' דלית ביה כשיעור ומעתה לא יברכו עליו לפניו המוציא וקשיא להאי מ"ד דקאמר אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ר' יעקב בר אחאי.''' דלשאר מינין נצרכה כלומר הא דקתני בתוספתא זה הכלל וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינם מחמשת המינין דאינו מברך אחריהן ג' ברכות ולא לפניהם המוציא:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליג.''' אם ריב"ל פליג על רב או לא וקאמר דלא פליגי דמה דאמר רב כשהיו כולם זקוקים לאכול מככר אחד הלכך אין טועמין עד שיטעום המברך על הככר בתחלה ומה דאמר ריב"ל כשהיה כל א' וא' כוסו בידו משום הכי אינן צריכין להמתין עד שישתה המברך ומפני שכן דרך הוא שאוכלין כל המסובין מככר אחד ושותין כל אחד ואחד מכוסו נקטי למילתייהו כל חד וחד כאורחיה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ה:
 
'''{{עוגן1|פושט}} ידו תחילה.''' לקערה:
 
'''{{עוגן1|רב}}.''' היה נוהג כד הוה קצי. כשהי' פורס הלחם היה טועם בידו השמאלית ובתוך כך היה מחלק להמסובין בהימנית וקמ"ל שהמברך צריך שיטעום בתחילה ומפני שהיה רוצה למהר ושלא ימתינו עליו נהג כן:
 
'''{{עוגן1|אהן}} דאמר.''' מי שאומר אחר שבירך המוציא טול ובריך טול ובריך אין בו משום הפסק בין ברכה לטעימה מן הבציעה אבל האומר תן תבן ומספוא לשורים יש בו משום הפסק אחר הברכה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} שתיתא.''' מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו בתנור:
 
'''{{עוגן1|מורתא}} שחיקתא.''' כמו תמורתא והיינו ששוחקים התמרים ועושין מהן איזה מאכל:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} אוכלין פולטן.''' ולא יסלקן לצדדין מפני שצריך לברך בפה מלא כדכתיב ימלא פי תהלתך:
 
'''{{עוגן1|הכוסס}} את החטים.''' תוספתא היא בפ"ד. שאכלן חיין וזה נקרא כוסס:
 
'''{{עוגן1|עד}} כמה יהו פרוסות.''' ושיקראו קיימות:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה אומר בורא פרי האדמה.''' על האורז שאפאו או בישלו:
 
'''{{עוגן1|בההיא}} דעביד בול.''' בזה שעשה בלול ומעורב עם חמשת המינים וקמ"ל דברכת ה' מינין לא בטלה אע"פ שמעורב בהן אורז:
 
'''{{עוגן1|בההוא}} דבריר.''' אם הוא ברור לבדו אינו מברך אלא בפה"א:
 
'''{{עוגן1|בההוא}} דשלוק.''' אם נתבשל ונתמעך מברך שהכל:
 
'''{{עוגן1|בההוא}} דטרוף.''' כשהוא מטורף בקערה כמו שעושין עם ביצים ועם מיני בשמים ולפי שהרבה מינין מעורבין בו מברך בורא מיני מעדנים:
 
'''{{עוגן1|עד}} כאן בתחלה.''' ובסוף מאי מברך:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון בסוף בתחילה מאי מברך.''' על בשר וביצים:
 
'''{{עוגן1|בורא}} מיני נפשות.''' מברך ג"כ בתחלה אלא שאינו חותם ומשום שהן באין ממיני נפש:
 
'''{{עוגן1|והא}} מתני' פליגא.''' דקתני על הגוביי שהכל וכי הגוביי הזה לאו מין נפש הוא וקשיא על דברי ר' חגיי:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דר' שמעון חסידא.''' שאומר על האורז מברכין עליו בסוף ואע"פ שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן:
 
'''{{עוגן1|כרבי}}.''' כדאמר ר' אבא משמיה כשהי' אוכל בשר או ביצה היה מברך אחריהן:
 
'''{{עוגן1|ודברי}} שניהן כר"ג.''' דסיפא דברייתא דלקמן דאלו לחכמים אינו מברך לאחריהן כלום:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|ממין}} שבעה.''' אלא שאינו מין דגן או שהוא מין דגן ולא אפאו פת כלומר אלא שלא עשאו פת בהו פליגי:
 
'''{{עוגן1|כעין}} סולת.''' קליות שלוקין:
 
'''{{עוגן1|וכעין}} חליטה.''' שעושין מקמח עם מים רותחין:
 
וכל שהוא כעין סלת וכו' ואינו מחמשת המינין מאי מברך עליהן וקאמר ר' יונה דשלח ר"ז גבי אלו דבית ר' ינאי לשאול מהן ואמרו לי איזה דבר אבל שכחתי ואיני יודע מה אמרו לי:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומאי הוי עלה:
 
'''{{עוגן1|מסתברא}}.''' הואיל ואינן מחמשת המינין והן עשוין כעין סולת וחליטה מברך עליהן שהכל:
 
'''{{עוגן1|הדין}} דאכל סולת.''' העשויה מקליות שדרך לאכלה כך מהו שיהא מברך לאחריה כדמפרש הבעיא לקמן:
 
'''{{עוגן1|והכן}} לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי.''' כלומר להכי לא היה רוצה לאכול הסולת כ"א דוקא בתוך הסעודה מפני שהיה מסופק בברכה לאחריה וכדמפרש ואזיל מה הוא הספק שלו:
 
'''{{עוגן1|לית}} צורכה דאי לא.''' כלומר משום דקא מספקא ליה דאי לא צריך לברך אחריה מעין ג' אלא שיברך אחריה בורא נפשות והלכך היה מונע עצמו מלאכול סולת אלא בתוך הסעודה:
 
'''{{עוגן1|למה}} הוא חותם בה בארץ.''' אברכה אחת מעין שלש דבעלמא קאי דהואיל וכולל בה גם ירושלים מפני מה הוא חותם בארץ דוקא על הארץ ועל המחיה:
 
'''{{עוגן1|נעשית}} כברכת פועלים דתני.''' בתוספתא פ"ה והובאה גם לעיל בפ"ב בהלכה ה' הפועלים וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן תקנו להם שאינם מברכין כל ברכות המזון אלא ברכה הראשונה כתקנה ובשנייה כוללין לירושלים בברכת הארץ וחותמין בשל הארץ על הארץ ועל המזון וה"נ בברכה מעין ג' כן:
 
'''{{עוגן1|עבדין}} לה כמטבע ברכה.''' בהא דלחתום על הארץ במעין ג' היו עושין כן לכל ברכות מעין ג' בין דחמשת המינין ובין דיין ופירות דז' מינין היו חותמין בכולן על הארץ:
 
'''{{עוגן1|מהו}} להזכיר בה מעין המאורע.''' בשבת ויו"ט ור"ח:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד:
 
'''{{עוגן1|כשהוא}} מן המובחר.''' כלומר מברך על המובחר שלפניו כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|קלוסקין}} ושלימה של בע"ה.''' היו לפניו פת גלוסקא יפה ושניה של קיבר ושל בע"ה כמו שעושה הבעל הבית בביתו ושתיהן שלימות מברך על השלימה של גלוסקא:
 
'''{{עוגן1|על}} השלימה של בעל הבית.''' אף על פי שהגלוסקא יותר יפה מברך על של בעל הבית והיא של קיבר הואיל ושלימה היא הוי מן המובחר:
 
'''{{עוגן1|אומר}} על הפרוסה של חטין.''' אע"ג דשל שעורין שלימה היא אפ"ה הואיל ושני מינין הן מברך על הפרוסה של חטין דמין המובחר הוא:
 
'''{{עוגן1|דר'}} יודה היא.''' דקפיד על מין שבעה כדתנן במתני' דלקמן:
 
'''{{עוגן1|פת}} טמאה.''' שלא נזהר לעשותה בטהרה:
 
'''{{עוגן1|על}} איזה מהן שירצה יברך.''' דהואיל והטהורה פת קיבר היא מברך על הטמאה אם ירצה דנקיה היא:
 
'''{{עוגן1|קורא}}.''' הוא רך של דקל של הענפים הנוספים בכל שנה ובשנה זו הוא רך ובשניה מתקשה ונעשה עץ ואפליגי מה מברכין עליו:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} דר' אושעיא פליגא עילוי.''' ברייתא דר' אושעיא חולק על הא דר' יהושע דקתני דאינו בכלל דשאים אלא הקונרס וכו' שהן מיני ירקות כדתנינן בכלאים והאטד הוא ג"כ בכלל דשאים אבל לא קורא של דקל:
תחילתדףכאן ו/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בירך}} על פירות האילן וכו' יצא.''' מפני שפירות האילן בכלל פרי האדמה הן שהכל גדל מן הארץ:
 
'''{{עוגן1|ועל}} פירות הארץ וכו'.''' שאין פירות האדמה בכלל פרי העץ כדאמר בגמרא. ואילן נקרא כל היכא דכי שקלי לפירא ואיתא לענף ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פירות לשנה האחרת באילן כזה מברכין על פירותיו בורא פרי העץ אבל היכא דכי שקלי לפירא לא ישאר ענף שיחזיר ויוציא פירות לשנה האחרת אין מברכין על פירותיו אלא בפה"א:
 
'''{{עוגן1|על}} כולם אם אמר שהכל יצא.''' ואפי' על הפת ועל היין ומיהו לכתחילה אין לאכול שום פרי אם אינו יודע לברך ברכה הראויה לו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דר'}} יודא היא.''' מתני' דקתני בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אלמא דעיקרו של אילן כארעא הוא כר' יהודה דפ"ק דבכורים הוא דאתיא:
 
'''{{עוגן1|דר'}} יודא עביד את האילנות כקשים.''' כלומר אף להאילנות שנקצצו ונעשו קשים ששוב אינן יונקין מן הקרקע אפ"ה משוי להו ר' יהודה כאילנות גמורים היונקים מן הקרקע והוו כקרקע כדתנן שם יבש המעיין ונקצץ האילן מביא הבכורים מהן ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי דכיון דיבש המעיין ונקצץ האילן אין כאן אדמה ור' יהודה אומר מביא וקורא דכארעא חשיבי:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' לא היא דדברי הכל היא מתני' והיינו טעמא דפירות האילן בכלל וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מן היין ומן הפת.''' הא דקתני על כולם אם אמר שהכל יצא חוץ משנים אלו דקבעו להן חכמים ברכה לעצמן ואפי' בדיעבד לא יצא בברכת שהכל:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן וכו'.''' אלמא דהן אינן בכלל פירות האילן ופירות הארץ וכי קתני על כולם אם אמר שהכל יצא אפירות האילן ופירות הארץ דרישא קאי:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד:
 
'''{{עוגן1|כל}} שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו לא יצא.''' כצ"ל וכך הוא בתוספתא וכלומר דוקא באלו שנשתנו מברייתן ועל ידי כך בא להם ברכתן כגון הפת והיין אם שינה ברכתן לא יצא:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} דרב אמרה כן.''' שמעינן ממילתיה דרב דלקמיה דאמר נמי הלכה כר"מ:
 
'''{{עוגן1|חד}} פרסוי.''' מארץ פרס:
 
'''{{עוגן1|אתא}} לגבי רב.''' ושאל לו בשביל שאני אוכל פיסתי. חתיכה פת שלי ואיני יכול לברך המוציא ואומר אני ברוך וכו' אם אני יוצא ידי חובתי וא"ל אין וכר"מ:
 
'''{{עוגן1|דברכתא}}.''' שם העיר:
 
'''{{עוגן1|אפיק}}.''' הוציא הבעל הבית והביא לפניהם פרגיות ואחונייא הם דורמסקין פרונ"ש בלע"ז פלו"מין בל"א וקפלוטין כרוב:
 
'''{{עוגן1|אמרו}}.''' התחילו לפלפל היאך לברך ולפטור בברכה אחת לכולן ואמרו אם נברך על קפלוטה בורא פרי האדמה דהוא פטר אחוניתא לפי שברכתו בורא פרי העץ ותנן על פירות האילן אם בירך בפה"א יצא וא"כ פוטרת גם לאחוניתא אבל ולא פוטר פרגיתא ואין ברכת בורא פרי האדמה פוטרת לברכת שהכל:
 
'''{{עוגן1|נברך}} על אחונייתא.''' ואם נאמר לברך על הפרוני"ש וברכתו בורא פרי העץ א"כ לא פטר לא זה ולא זה דאין בפה"ע פוטרת לפירות האדמה ולא לברכת שהכל:
 
'''{{עוגן1|קפץ}} חד.''' בתוך שהיו רוצים לברר הדין קפץ אחד מן התלמידים ובירך על הפרגיות שהכל וא"כ פוטר את כולן:
 
'''{{עוגן1|גחיך}} ליה חבריה.''' התחיל חבירו לשחוק עליו לפי שיש כאן ברכה יותר מבוררת והיא בורא פרי האדמה על הכרוב דמיהת פוטרת גם להדורמסקין:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} בר קפרא לא לזה גורגרן.''' רע בעיני ואיני כועס עליו אלא עלך לוגלן אני כועס אם זה עשה כגרגרונותו שאוהב את הבשר אתה למה לגלגתה הלא שהכל היא פוטרת את כולן:
 
'''{{עוגן1|ולזה}} אמר.''' חזר ואמר לזה הקופץ ובירך אם חכם אין כאן זקנה אין כאן בתמיה והיה לך להמתין עד שאברר הדין:
 
'''{{עוגן1|הא}} אזלין תרין.''' הרי הלכו אלו השנים לעולמם ואנן לא שמעינן מינה כלום היאך הוא הדין:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומאי הוי עלה וקאמר מסתברא מברך על הקפלוט בורא פרי האדמה שהיא ברכה חשובה ומבוררת וברכת שהכל טפילה לו כלומר משום שאינה חשובה כברכת בפה"א הלכך לא יברך בתחלה שהכל על הפרגיות ולפטור גם הקפלוט ואע"ג שהיה כאן בורא פרי העץ והוא יותר מבוררת וחשיבה מבורא פרי האדמה מכל מקום הואיל והיא פוטרת בדיעבד גם לפרי העץ מברכין על הקפלוט והדר מברך על הפרגיות שהכל:
תחילתדףכאן ו/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|על}} דבר שאין גידולו מן הארץ.''' כגון בשר וגבינה וביצים:
 
'''{{עוגן1|נובלות}}.''' פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן:
 
'''{{עוגן1|גוביי}}.''' חגבים טהורים:
 
'''{{עוגן1|מין}} קללה.''' חומץ נובלות וגובאי על ידי קללה הן באים ואי הלכה כר' יהודה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|החמיץ}} יינו וכו'.''' כלומר דקמ"ל דלא כר' יהודה דאע"פ שע"י קללה הן וא"כ מתחילה מברך עליה דיין האמת מיהת לבסוף כשנהנה מהן מברך עליהן שהכל:
תחילתדףכאן ו/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ממין}} שבעה.''' חטה ושעורה גפן ותאנה רמון זית תמרים ומשום דהני עדיפי שנשתבחה בהן ארץ ישראל:
 
'''{{עוגן1|על}} איזה מהן שירצה.''' מה שהוא חביב עליו והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} פליגי.''' הא דפליגי ר' יודה ורבנן דוקא כשהיה בדעתו לאכול פת אח"כ וכלומר שהביאו לפניו מינין אלו קודם הסעודה שכך היה דרכן לאכול מיני פירות המעוררין תאות האכילה לפני הסעודה ובהא הוא דפליגי רבנן וסבירא להו דמברך על איזה מהן שירצה וטעמא דמכיון שהן באין בשביל הסעודה הוו כדברים הבאין בתוך הסעודה ולא ללפת בהן את הפת אלא לקנוח סעודה שדינן שהן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דלאחריהם ברכת המזון פוטרתן וה"נ בדברים אלו שהן באים כדי להמשיך תאוה לאכילת הפת אינם טעונין ברכה לאחריהם דברכת המזון שעל הפת פוטרתן ולפניהם הוא דטעונין ברכה שהרי אסור ליהנות עד שיברך ועדיין לא בירך על הפת שתהא ברכת המוציא פוטרת לברכה שלפניה' והכי אמרינן לקמן בסוף הלכה זו דרבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה לפי שדעתן לאכול פת אח"כ וריב"ל ס"ל כהני רבנן והלכך קאמר דבכהאי גוונא הוא דפליגי רבנן עלי' דר' יודה וטעמא להך פלוגתא בכה"ג דוקא משום דס"ל לרבנן דהואיל שאין מברך עליהן בסוף לא איכפת לן אם אוכל ממין ז' או ממין אחר שברכותיהן שוות לפניהן ומברך על איזה מהן שירצה. אבל אין בדעתו לאכול פת. אח"כ וא"כ טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם בהא כל עמא מודו שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך דכיון שצריך לברך לאחריהם ומין שבעה עדיף דטעון ברכה מעין ג' מברך ג"כ לפניו עליו ולא על מין אחר:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבא צריך לברך בסוף.''' לעולם וכדמפרש ר' יוסי למילתיה ואקשי עליה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דר' אבא פליגא על דריב"ל.''' כלומר דלא תימא דר' אבא לא קאמר צריך לברך בסוף אלא בשאין דעתו לאכול פת אח"כ והלכך מפרש ר' יוסי דלא היא דאם כן היינו דריב"ל דהא שמעינן מדאמר ריב"ל דלא פליגי ר"י ורבנן אלא בשהיה דעתו לאכול פת וכו' א"כ סבירא ליה דכשאין דעתו לאכול פת צריך לברך בסוף ומאי קמ"ל ר' אבא אלא ודאי דר' אבא פליג עליה דר' יהושע בן לוי:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} ר' אבא וצריך לברך בסוף.''' כלומר מדקאמר ר' אבא על מילתי' דריב"ל דקאמר לענין אוקמתא דפלוגתא דמתני' כדאמרן א"כ ע"כ דר' אבא פליג וסבירא ליה דלעולם צריך לברך עליהן בסוף ואפילו כשדעתו לאכול פת אח"כ ולא מפרש לאוקמתא דמתני' כריב"ל:
 
'''{{עוגן1|לא}} בירך נעשה טפילה.''' בתמיה מסקנת דברי ר' יוסי היא וכמקשה על דברי ר' אבא וכלומר דאמאי צריך לברך בסוף בשדעתו לאכול פת וכי לאו הכי הוא שאם בירך אח"כ על הפת נעשה זה המין שאכל טפילה וברכת המזון של פת פוטרת אותן וכדתנינן תמן במתני' לקמן כל שהוא עיקר וכו'. א"נ יש לפרש דהאי לא בירך נעשה טפילה לאו קושיא היא אלא אדרבה טעמא למילתיה דר' אבא מסיק הוא ר' יוסי כלומר דלהכי קאמר שצריך לברך עליהן בסוף ואפי' כשדעתו לאכול פת משום דכי לא כך הוא שאם בירך על זה המין נעשה הפת טפילה לו ושוב אינו צריך לברך על הפת וכיון דלא מברך כלל על הפת אין כאן ברכת המזון שתהא פוטרת והלכך לעולם צריך לברך עליהן בסוף והויא ממש כהאי דתנינן לקמן כל שהוא עיקר וכו' דפוטר את הפת שהפת טפילה לו:
 
'''{{עוגן1|הדא}} גריזמתא.''' מאכל הבא באחרונה ויש בה תורמוסין ומינין הרבה ובלעז לופינ"י הערוך ובויקרא רבה ריש פ' צו הדא גריזמתא באה באחרונ' למה שיש בה מינין הרבה:
 
'''{{עוגן1|מברך}} על תורמוסה.''' וכדאמר ר' לוי על שם אל תגזול דל וכלומר אע"פ שיש בה מינין אחרים חשובין יותר מהתורמוס אפ"ה מברך על התורמוס שהוא העיקר והברכה ראויה עליו ואין לגוזלו מהברכה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון כשיש בדעתו לאכול פת.''' שאוכל הגריזמתא לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אח"כ ואז אינו מברך עליה ברכה אחרונה בהא הוא דאמרינן מברך על התורמוס ואע"פ שיש בה מינין ממין שבעה וכחכמים דמתני' דמברך על איזה מהן שירצה והואיל וכאן התורמוס הוא החביב דאגביה מערבין מינין אחרים הלכך מברך עליו:
 
'''{{עוגן1|לא}} היה בדעתו.''' אבל אם אין בדעתו לאכול פת אחריה לא בדא אמרו לברך על התורמוס דכיון דאינו אוכל פת אח"כ צריך הוא לברך ברכה אחרונה על הגריזמתא ואם יש בה ממין שבעה דברכתו מעין ג' ועדיף מברך נמי לפניו עליו וכריב"ל לעיל וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|רבן}} גמליאל זוגה.''' כך שמו ונזכר כמה פעמים בש"ס הזה ובמקומות אחרים גריס גמליאל זוגה:
 
'''{{עוגן1|חמתהון}}.''' ראה אותם לוקחים הזית ומברכין לפניו ולאחריו ואף אם הי' דעתן לאכול פת אח"כ והילכך היה מתמה ואמר לון ועבדין כדין הלא ברכת המזון שעל הפת פוטרתו מברכה של אחריו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זעירא שלח שאל לר"ש בר נחמן.''' מהו הדין אם אין דעתו לאכול פת אח"כ והיו לפניו מינין הרבה על איזה מהן מברך והשיב לו בשם ר' כהנא ר' אבינא דהכל מודים בזה שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך כדלעיל וכטעמא דפרישית:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} זעירא ויאות.''' אחר שהשיב לו כן נזכר ר' זעירא מה שראה בעצמו ואמר שפיר קאמר ר' אבינא וזהו ממה שאנו רואין לרבנן דסלקין לריש ירחא לקדש החדש ולוקחין ענבים ומברכין עליהן ולא מברכין עליהו בסוף ומאי טעמא לאו משום דשיש בדעתן לאכול פת אלמא דברכת המזון פוטרת אף לדברים הבאין לפני הסעודה מברכה שלאחריהם:
 
'''{{עוגן1|היו}} לפניו מינין שבעה.''' הרבה מינין וכולן מין שבעה:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין:
 
'''{{עוגן1|כל}} הקודם למקרא.''' במקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה וגו' הוא קודם לברכה:
 
'''{{עוגן1|וכל}} הסמוך לארץ קודם לכל.''' וזית שהוא סמוך לארץ שני הוא קודם לשעורה שזה ראשון הוא לארץ וזה שני לארץ:
תחילתדףכאן ו/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פטר}} את היין שלאחר המזון.''' והני מילי בשבתות ויו"ט שרגילין לקבוע על היין לאחר המזון והלכך כשבירך על היין שלפני המזון אדעתא דהכי בירך אבל בשאר הימים שאין רגילין לקבוע עצמן על היין לאחר המזון אין היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון וכל לאחר המזון דתנן במתני' היינו כמו שהיו רגילין שלאחר המזון היו מסלקין ידיהן מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון:
 
'''{{עוגן1|פרפרת}}.''' כל דבר שמלפפים בו את הפת כגון בשר ודגים וביצים קרוין פרפרת ופעמים שהיו מביאין פרפראות קודם הסעודה להמשיך האכילה וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת ואית דמפרשי פרפרת דמתני' פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהיא נמי מין פת אבל מעשה קדרה כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים כגון הלביבות וכיוצא בהן פטר הפרפרת אותן:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}}.''' סברי כשם שהפרפרת לא פטר את הפת כך לא פטר מעשה קדרה ואין הלכה כב"ש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון.''' דוקא היין שלפני המזון הוא דפוטר את שלאחר המזון דתרוייהו לשתות הן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם בירך וכו'.''' אם לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך מזון ובירך עליו אינו פוטר את היין שלאחר המזון מפני שאין דרך לשתות בתוך הסעודה אלא מעט כדי לשרות האכילה בתוך מעיו ואין ברכת היין שהוא לשרות פוטר את היין שהוא לשתות:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין אפי' יין שלפני המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' דפוטר:
 
'''{{עוגן1|כהדין}} דשתי קונדיטין.''' מתני' איירי בשותה יין קונדיטין והוא יין ודבש ופלפלין ושותין אותו לרפואה כגון אחר הקזת הדם שאז הוא דרך לקבוע על היין והלכך הוא דפוטר:
 
'''{{עוגן1|וחרנה}}.''' ואידך אמר דמתני' איירי בהדין דשתי חמר בתר בילני אחר המרחץ שג"כ מדרך לקבוע על היין אבל בלאו הכי אינו פוטר את היין שלאחר המזון:
 
'''{{עוגן1|פת}} הבאה כיסנין.''' שבאה עם הכיסני והן קליות שהיו רגילין לאכלן אחר הסעודה שיפים ללב ואוכלין עמהן פת הנעשית מקמח ושקדים ותבלין:
 
'''{{עוגן1|טעונה}} ברכה לפניה ולאחריה.''' ואע"ג שלא בירך ברכת המזון מפני שהיא כדברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת הסעודה ולא ברכת המוציא ולא ברכת המזון פוטרת אותה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן פליג.''' וס"ל דאינה טעונה ברכה לפניה. במה הוא פליג. באיזה ענין הוא פליג אם דוקא בשאכל מאותו המין כצ"ל שנעשית הפת הבאה בכיסנין באמצע המזון ולהכי אין צריך ברכה לפניה דהוי כמו אותו המזון שבאמצע הסעודה דברכת הפת אותו או אפי' לא אכל בתחילה באותו המין פליג ר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אפי' לא אכל וכו'.''' וכן כי אתא ר' חגי אמר בשם ר' זעירא הכי אליבא דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין.''' כך ראיתי בערוך ול"ג אמר. ניקלווסין הוא דבר חשיבות כעין דאמרי' בפ"ק דע"ז דקל טב וחצב ונקליבס וכששלחו לו מבית הנשיא אלו הדברים שהן כפת הבאה בכיסנין והביאו לו בתוך הסעודה הניח אותן לאחר סעודתו כדי לברך לפניהן ולאחריהן:
 
'''{{עוגן1|אכל}} תמרין עם פיסתיה.''' עם חתיכה לחם שלו שלא יצטרך לברך על התמרים:
 
'''{{עוגן1|פליג}} אתה על רבך.''' רב דקאמרת לעיל משמיה בשם ר' חייה רבא דדברים כאלו טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם והיה לך להניח אותן אחר סעודתך כדי לקיים דברי רבך:
 
'''{{עוגן1|אינון}} אינון עיקר נגיסתי.''' הן הן עיקר סעודתי שאני אוכל אותם עם הפת. נגיסה מלשון נשיכה ואכילה ובפ"ג דטבול יום טהור שנגס מן האוכל:
 
'''{{עוגן1|למישתיתיה}}.''' לסעודת המשתה של ר"ח ענתנייה:
 
'''{{עוגן1|אמרין}} נישבוק אולפנא.''' נניח סברת אמוראין שהן בעלי התלמוד ונבוא לפסוק לן למתניתה דתני בתוספתא פ"ה ר' מונא אמר משום ר' יודה פת הבאה בכיסנין וכו':
 
'''{{עוגן1|אמרי}}.''' שאר החברים דלא היא מכיון דהאי ברייתא יחידאה היא ורבנן דלעיל פליגי כדר' אמי אמר ר' יוחנן נעביד אנן כאלו רבנן:
 
'''{{עוגן1|אהן}}.''' מי שאכל גריזמי היא גריזמתא שהוזכר בהלכה דלעיל. והיא עשויה מהרבה מיני תבשיל:
 
'''{{עוגן1|וסלית}}.''' ומיני מאכלים שנעשים מסולת. ונקרא מעשה קדרה אע"ג דהוא מברך על גריזמתא בסופה. והוא הדין בברכה שלפניה לא פטרה סולתא כדמסיק דאם בירך על הפרפרת לא פטר למעשה קדרה והא דקאמר בסופה לאשמועינן דטעונה ברכה אחרונה משום דהיא באה לאחר הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת והלכך טעונה ברכה אף לאחריה וכדאמרינן לעיל דאם לא היה בדעתו לאכול פת לא בדא אמרו דמברך על התורמוסא שבגריזומתה אלא על המין ז' שבתוכה משום דבכה"ג צריך גם ברכה אחרונה וכדפירישית שם:
 
'''{{עוגן1|מה}} כב"ש.''' בתמיה דקאמר אף לא מעשה קדירה וקס"ד דב"ש אסיפא הוא דפליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה פוטרה הפרפרת ועלה פליגי ב"ש ואמרי דפרפרת לא פטר מעשה קדירה ולת"ק דהן בית הלל בר פלוגתייהו פוטר הפרפרת למעשה קדירה וא"כ היאך פסק הוא כב"ש דגריזמי פרפרת היא שהיא עשויה ממינין הרבה כדלעיל ולא פטרה. סולתא דהוי מעשה קדירה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי דברי הכל היא.''' ולא כדקס"ד דב"ש אסיפא קאי אלא ארישא קאי והכי קתני בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי ב"ה דהן ת"ק דב"ש ועלה קאמרי ב"ש דהפת לא פטרה את מעשה הקדירה אבל בפרפרת לא נחלקו ודכ"ע סברי דאם בירך על הפרפרת תחילה דלא פטר לא את הפת ולא מעשה קדירה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} אבא בריה דרב פפי בעי.''' מי שאכל סולת והוא מעשה קדירה או סולת מקליות מז' המינין שטעונין ברכה לאחריה אבל בדעתו לאכול אחריו פת מיד מהו שצריך לברך ברכה אחרונה על הסולתא דבהלכה דלעיל פליגי בה ריב"ל ור' אבא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן ואכלן לפני הסעודה אם הם כדברי' הבאים בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה דאין טעונין ברכה אלא לפניהם אבל לאחריהם ברכת המזון פוטרתן כדפרישית שם ובעי הלכה כדברי מי:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} דקיסרין פשטין לה.''' דהלכה דצריך לברך בסוף וכר' אבא דלעיל דלא אמרו אלא בבאין בתוך הסעודה אבל בבאין לפני הסעודה לא מהני מה שדעתו לאכול אחריהן פת מיד:
תחילתדףכאן ו/ו
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|היו}} יושבין.''' לאכול בלא הסיבה ואין זה קביעות לפי שהיו רגילין כשמתועדין חבורת אנשים לאכול היו מסובין על המטות ואוכלין ושותין בהסיבת שמאל:
 
'''{{עוגן1|כל}} אחד ואחד מברך לעצמו.''' דאין קביעות סעודה בלא הסיבה:
 
'''{{עוגן1|הסיבו}} אחד מברך לכולן.''' וה"ה אם אמרו ניזיל וניכל נהמא בדוכתא פלן אפי' לא הסיבו כהסיבו דמי ואחד מברך לכולן ומצטרפין נמי לזימון:
 
'''{{עוגן1|בתוך}} המזון כל א' ואחד מברך לעצמו.''' לפי שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין פונה אל המברך אלא לבלוע מה שבפיהם וחיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן:
 
'''{{עוגן1|לאחר}} המזון.''' אחר שסיימו מלאכול וזה מיירי בימיהם שהיו נוהגין לסלק השלחן והיו צריכין לחזור ולברך על היין:
 
'''{{עוגן1|אחד}} מברך לכולם.''' דמכיון שסיימו מלאכול ליכא סכנה ויכולין לענות אמן לפיכך אחד הוא שמברך בשביל כולם והן עונין אמן:
 
'''{{עוגן1|והוא}}.''' המברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילין להביא לפניהם אחר האכילה אבקת רוכלין במחתה על האש לריח טוב ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה אפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.''' לאחר ברכת המזון ולאו מצרכי הסעודה הוא אפ"ה עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך על זה דכיון שהתחיל בברכות אחרונות גומרן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בשבוע}} הבן היא מתניתא.''' בסעודת מילה שנקראת שבוע הבן בהא הוא דקתני דכל שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו ומפני שבסעודה זו וכיוצא בה אין דרך שבעל הבית יושב עמהן אלא עומד עליהן ומשמשן ואחד מהן מברך לכולן ועד שלא הסיבו לא הוי קביעות אבל בעל הבית בתוך ביתו וכלומ' בשאר הימי' שמזמין אורחי' והבעל הבית יושב עמהן בסעודה אין חילוק ואפי' בישבו בלא הסיבה הבעל הבית הוא המברך לכולן:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' חייא.''' בתוספתא דאפי' בעל הבית בתוך ביתו אין אחד מברך לכולן אלא בהסיבו כדמייתי בברייתא דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' שם בפ"ד סדר סעודה וכו' וזהו בכל סעודה וסעודה שבעל הבית מזמין לאורחים וגם הוא יושב עמהן וקתני דכל זמן שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו:
 
'''{{עוגן1|לידים}}.''' ליטול מים לידים כל א' נוטל ידו אחת לקבל בו את הכוס ששותה לפני המזון:
 
'''{{עוגן1|על}} הראשון.''' על היין הראשון:
 
צריך לברך על זה שהביאו בשנית מפני שהראשון אינו קרוי יין שלפני המזון שאינו במקום סעודה ואינו פוטר להשני והיין השני הוא יין שלפני המזון:
 
'''{{עוגן1|ואחד}} מברך ע"י כולם.''' לפי שעכשיו הסיבו והוי קביעות:
 
'''{{עוגן1|צריך}} ליטול שתי ידיו.''' לאכילה:
 
ואין רשות לאורח ליכנס אחר שלש פרפראות כלומר זה הסימן הוא שלאחר שהיו מחלקין שלש פעמים פרפראות לכל אחד כבר נשלם מנין האורחין של הסעודה ושוב אין רשות לאורחין אחרים ליכנס לסעודה. ובתוספתא שם הביאי לאחד שלש פרפריות אין לו רשות ליכנס. והלשון קצת דחוק הוא. ובתוספתא כ"י אשר לפני הגי' כמו כאן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ' לולב וערבה:
 
'''{{עוגן1|לא}} יתיר את סוכתו.''' לסותרה ושהרי כל היום חובתה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} מוריד הוא את הכלים.''' הנאים והמצעות נאות שהעלה לתוכה מפני כבוד י"ט האחרון שיראה כמכין לקראתו למקום שיסעוד בו בלילה:
 
'''{{עוגן1|צריך}} אדם לפסול סוכתו מבעוד יום.''' אם הוא רוצה לסעוד בסוכה גם בלילי י"ט האחרון אז צריך לפסול הסוכה מבעוד יום באיזה דבר הפוסלה שלא יהא נראה כמוסיף ויושב בסוכה בי"ט האחרון:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לקדש בתוך ביתו.''' אפילו הוא רוצה לאכול בלילי י"ט האחרון בסוכה מכל מקום לקדש צריך דוקא תוך ביתו מפני שהוא מזכיר בקידוש את יום שמיני עצרת הזה ואינו שייך לסוכה:
 
'''{{עוגן1|קידש}} בבית זה וכו'.''' צריך לקדש פעם אחרת בבית שהוא אוכל דאין קידוש אלא במקום סעודה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אחא ור' חיננא בשם ר' יהושעיא בשם רב.''' כצ"ל וכן בסוכה שם גריס בהא בשם רב אלא דגם התם חסר ר' יהושעיא בהאי מילתא ומוכרח מדלקמן דגרסי' להו לתרוייהו מי שסוכתו עריבה עליו ורוצה לאכול גם בלילה בתוכה מקדש וכו' ופליגי ר' אבין ור' מנא בפירושא דמילתייהו דרב ושמואל ר' אבין קאמ' דלא פליגין רב ושמואל דמה דאמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בתוך ביתו וכו' אלמא דיכול לקדש בבית זה ולאכול בבית אחר. כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. כלומר בשעה שקידש לא היה בדעתו לאכול בבית זה שקידש והוא בית אחר מהבית שהוא אוכל אח"כ אלא דעתו היה על אותו הבית בעצמו שהוא אוכל עכשיו והלכך קאמר דיכול לכתחילה לקדש בתוך ביתו על מנת לאכול בסוכה דאין כאן שינוי דעת משעת הקידוש לשעת הסעודה:
 
'''{{עוגן1|ומה}} דאמר שמואל.''' אם קידש בבית זה וכו' בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר כלומר לא בבית שהוא אוכל עכשיו אלא שהיה בדעתו לאכול באותו הבית שקידש והוא בית אחר מזה שהוא אוכל ואח"כ נמלך הוא לאכול בבית שהוא אוכל הלכך צריך לקדש פעם אחרת הואיל ובשעת קידוש לא היה בדעתו על אותו הבית:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' לא היא דהא ע"כ הני תרתי לישני דרב פליגי אהדדי הא דלעיל ר' חייא בר אשי בשם רב דצריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום אלמא דאין לו תקנה אחרת לאכול בה בלילי י"ט האחרון אלא צריך שיפסול אותה ואז יקדש ויאכל שם ואלו להאי לישנא דר' יהושעיא בשם רב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' א"כ ע"כ דס"ל דא"צ לפסול הסוכה דהא איכא תקנתא לקדש בתוך ביתו ולאכול בסוכה והגע עצמך דאם פוסל הוא סוכתו אמאי לא יקדש ויאכל במקום אחד אלא ודאי דפליגי דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב והשתא דאתינן להכי לא תימא דרב ושמואל לא פליגי בדינא דקידוש למאי דאמר ר' יהושעיא בשמיה דרב וכדבעי ר' אבין לפרושי למילתייהו אלא דהכי הוא דאתייא דשמואל דס"ל שצריך שיקדש בבית שהוא אוכל כר' חייא דאמר משמיה דרב דאין לו תקנה אחרת לאכול בלילה בסוכה אם לא שפוסלה מבטוד יום ואז יקדש ויאכל שם:
 
'''{{עוגן1|ודר'}} יהושעיא.''' משמיה דרב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' אלמא דאיכא תקנתא וא"צ לפוסלה אתיא כר' יהושע בן לוי דאיהו נמי קאמר צריך לקדש בתוך ביתו אם רוצה לאכול בסוכה וש"מ דמותר לעשות כן והשתא הא דרב בלישנא דר' יהושעיא משמיה ודשמואל פליגי לדינא בקידוש ודלא כר' אבין כך היה נראה לפרש להא דרב מנא דודאי לדידיה לא ס"ל הא דרבי אבין דקאמ' ולא פליגין דהא קאמר אתיא דשמואל וכו' וא"כ פליגי אלא דקשה מאי שייכות האי סוגי' דסוכה להכא ולא אית בה שום איידי דלנקוט לה וכן הא דר' אמי דבתרי' אינו מובן כלל לפי פי' זה הלכך נראה דר' מנא אדר' חייא ודריב"ל דריש הלכה קאמר והכי פירושא דלמאי דתני רב חייא לעיל דאפי' בעל הבית בתוך ביתו אינו מברך לכולם אלא בהסיבו דוקא ואתיא דשמואל כוותיה דקאמר קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם אחרת וטעמא משום דבעל הבית הוא המקדש ובודאי בקידוש עצמו אין כאן ספק שמוציא כולם אלא דבברכת יין דקידוש דפוטר את היין שבתוך המזון ג"כ הוא מברך לכולם והשתא לר' חייא דבעי הסיבו דוקא אפי' לבעל הבית א"כ על כרחך דצריך לקדש בבית שאוכלין בו דשם הוא שייך ההסיבה והקביעות וא' מברך לכולם אבל לריב"ל דקאמר לעיל דדווקא באורחין היא מתני' אבל בעה"ב לעולם הוא מברך לכולם ואפי' בלא הסיבו א"כ יכול הוא לקדש בביתו ושם מוציא את כולם בין בקידוש בין בברכת יין ויכול הוא לאכול עם ב"ב בסוכה ושוב א"צ ברכה אחרת על היין והיינו כר' יהושעי' משמי' דרב וזה הפירוש הוא הנכון בהא דרב מנא והשתא שפיר נמי שייכא הא דר' אמי דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|זאת}} אומרת שנחלקין בפירות.''' שמעינן השתא ממילתיה דרבי מנא דמוקי פלוגתייהו דשמואל ודרב יהושעי' בהך פלוגתא דר' חייא ודריב"ל בדינא דמתני' דהכא בענין אי בעל הבית בעי הסיבה שיברך הוא לכולם א"כ זאת אומרת שנחלקין הן גם בפירות וכלומר דלא תימא דוקא פת בעי הסיבה אבל פירות ויין בכלל וכן שאר דברים לא בעו הסיבה ולעולם אחד מברך לכולן אלא דאינהו נמי בעו הסיבה דהא מדקאמר רבי מנא דטעמא דשמואל משום דס"ל כר' חייא ור' יהושעי' כריב"ל וכדפרישית ש"מ דאף יין בעי היסיבה ולאו דוקא יין אלא ה"ה פירות ושארי דברי' ונחלקין ר' חייא וריב"ל בבעל הבית בתוך ביתו ביין ופירות כמו דנחלקין הן בפת דסתמא דמתני' בפת איירי ועלה קאמרי דדין יין ופירות כמו פת הוא ובבעל הבית חלוקין הן:
 
'''{{עוגן1|שאלו}} את בן זומא וכו'.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|אהן}} דעטיש גו מיכלא.''' מי שנתעטש בתוך הסעודה אין לומר לו יום יהי לו לאסו ורפואה בשביל סכנת נפש שלא יחנק מתוך שאין בית הבליעה פנוי שהרי אפי' לאמן אמרו שלא יענה בתוך הסעודה מפני הסכנה:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין מוגמר ובין יין.''' כלומר דמדייק מדלא מחלק במוגמר כמו דמחלק ביין דעל היין שבתוך המזון כל א' וא' מברך לעצמו ועל המוגמר סתמא קאמר והוא אומר וכו' דמשמע דלעולם אחד מברך לכולם ואע"פ שהביאו להמוגמר בתוך הסעודה ממש:
 
'''{{עוגן1|מוגמר}} כולן מריחין.''' כלומר כולם מריחין כאחד ושייך ברכה אחת לכול' אבל יין אחד הוא טועם כל א' וא' לעצמו ולפעמים זה טועם אחר זה וצרי' לכל א' וא' ברכה מיהו יין שלאחר המזון הואיל ויכולין לכוין לברכת א' מהן ולענות אמן א' מברך לכולן:
 
'''{{עוגן1|כיון}} שהעלה עשן.''' אע"פ שעדיין לא הגיע הריח אצלו צריך לברך:
 
'''{{עוגן1|בעא}} מיבדוק.''' רצה לנסות אותו בשאלה זו:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} ותטמנם בפשתי העץ וכי עצים הן.''' אלא משום דהן בגבעולין ונראין כעצים וה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|שמן}} לזוהמא.''' נתן שמן לידו להעביר הזוהמא אינו צריך לברך דלאו הנאה מיקריא:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} קווי לתוך ידו.''' שנתן שמן הרבה ונקוה בידו. א"נ אפי' הזוהמא נקוית ונדבקת לתוך ידו אפ"ה אינו אלא להעביר בעלמא:
 
'''{{עוגן1|המרבץ}} אלינתית.''' ויש בו שמן אפרסמון ומעלה ריח טוב אפ"ה אינו צריך לברך דאין בריבוץ הבית ממשות הריח:
 
'''{{עוגן1|בר}} מן אהן מוסכין.''' והוא המוסק שהוא מזיעת חיה ידוע פיזם בל"א שאומר עליו אשר נתן ריח טוב במיני בשמים דלאו עץ ולא עשב הוא אלא מין הבושם:
תחילתדףכאן ו/ז
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מליח}}.''' כל דבר מליח:
 
'''{{עוגן1|שהפת}} טפילה לו.''' מוקמינן התם להמתני' באוכל פירות גינוסר שנו שהן פירות מתוקין ביותר ואוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב מתיקות הפירות ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו אוכל עמו הפת והמליח לבדו הוא העיקר והפת טפילה לו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עד}} שלא למדו סעודת מלכים.''' שלא היו רגילין לאכול למעדנים ועיקר סעודתן היה דבר מליח. כגון דגים מלוחים וכיוצא בהן ולהן אמרו שהמליח הוא העיקר שלא היו אוכלין הפת כ"א מעט לתקן בפיהם המליח אבל במקום שאין עושין עיקר מדברים מלוחים לא בדא אמרו דינא דמתני':
 
'''{{עוגן1|פיתא}} ופרור.''' היו לפניו פת ומין מאכל שעושין מפרורי הפת כגון בשמן וכיוצא בו ובטל מהן תואר לחם מברך על הפירור במקום וכו':
 
'''{{עוגן1|שקיזמי}}.''' הוא מאכל העשוי משקדי' ומעט קמח ותבלין:
תחילתדףכאן ו/ח
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מברך}} עליהן שלש ברכות.''' דסבירא ליה לר"ג דכל שהוא משבעת המינין מברך אחריו ג' ברכות דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי אלא על כל שבעת המינין המוזכרים לעיל בפרשה ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי וברכת זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה:
 
'''{{עוגן1|וחכ"א}} ברכה אחת.''' והיא מעין שלש ברכות ועל ענבים תאנים רמונים וזיתים ותמרים מברך על העץ ועל פרי העץ וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה וכן האוכל בח"ל מפירות א"י וברכה זו עצמה מברך על היין אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן וחותם כשאר ברכת פירות ז' מינין על הארץ וכו' ועל כל דבר הנעשה מחמשת מינין דגן במקום על העץ ועל פרי העץ אומר על המחיה ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחיה:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} אכל שלק.''' של ירק והוא מזונו שסומך עליו למזון מברך עליו ג' ברכות דואכלת ושבעת על כל מאי דאכיל קאי והלכה כחכמים שאין מברכין ג' ברכות אלא על הלחם בלבד ועל שבעת המינין מברך ברכה אחת מעין ג' ועל כל שאר דברים בורא נפשות רבות וחסרונם פי' חסרונם כמו לחם ומים שא"א להתקיי' בלתי הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים ולא נבראו כ"א לתענוג ולתוספת טובה ומפני שיש בברכה זו שני ענינים הוי ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך כדאמר הכא לעיל בהלכה א' שחותם בא"י חי העולמים:
 
'''{{עוגן1|השותה}} מים לצמאו.''' דוקא לצמאו אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה אינו מברך כלום:
 
'''{{עוגן1|ר'}} טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן.''' מברך לפני שתיית המים ואין הלכה כר"ט אלא לפניהם מברך שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ובא}} לאכול במערבה צריך לברך.''' פעם אחרת לפי שבתחלה לא היה דעתו כ"א לאכול ממזרחה:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לברך.''' עוד על יין חדש:
 
'''{{עוגן1|שינוי}} יין.''' ושניהן מן הישן או מן החדש:
 
'''{{עוגן1|שינוי}} מקום.''' בירך במקום אחד ושינה מקומו צריך לברך פעם אחרת כשישתה שם:
 
'''{{עוגן1|הסיע}}.''' הסיח דעתו מלשתות ונמלך כמי שהוא שינוי מקום:
 
'''{{עוגן1|על}} כל חבית וחבית שהי' פותח.''' אפי' שתיהם מיין חדש או מיין ישן:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} ממי דקרים.''' ששותין אותן לרפואה כדאמרי' בפ' שמנה שרצים:
 
'''{{עוגן1|ולכל}} מים שהוא צמא להן.''' אם צמא הוא לשתות מברך על כל מים ואפי' הן לרפואה:
 
'''{{עוגן1|שהן}} דוקרין את המרה.''' לפי שמשלשלין הרבה:
 
'''{{עוגן1|שהן}} יוצאין מבין שני דקלים.''' שיש בא"י ומעין היוצא מביניהן הן לרפואה:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך כיצד מברכין'''</big>}}
תחילתדףכאן ז/א
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלשה}} שאכלו כאחת.''' שישבו לאכול כאחת:
 
'''{{עוגן1|חייבין}} לזמן.''' להזדמן יחד ולברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו:
 
'''{{עוגן1|דמאי}}.''' פירות עמי הארץ קרוים דמאי כלומר דא מאי מעושרין הן אי לא לפי שהן חשודין על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפיריתיהן עד שיעשר ואם אכל ולא עישר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:
 
'''{{עוגן1|ומעשר}} ראשון שניטלה תרומתו.''' כלומר שלא ניטלה אלא תרומתו והיא תרומת מעשר ואע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה וכגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שחלה עליו רשות הכהן ליקח תרומה גדולה אחד מחמשים ונמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו מלבד תרומת מעשר שעל הלוי להפריש אחד מעשרה ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי בכה"ג מלהפריש תרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ודרשינן האי מיעוטא להיכא שהקדימו בשבלים שעדיין לא הוקבע לתרומה:
 
'''{{עוגן1|ומעשר}} שני והקדש שנפדו.''' וכגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש שהבעלים הפודין מוסיפין חומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ובכל הני אשמועינן דאע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כיון דבדיעבד מהני:
 
'''{{עוגן1|והשמש}} שאכל כזית.''' מהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות קמ"ל דאפ"ה מזמנין עליו. והכותי. הן מן האומות שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות והושיב' בערי שומרון ונתגיירו מאימת אריות שהיו אוכלים בהם כמפורש במלכים והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה היו יותר מדקדקים מישראל לפיכך היו מאמינים אותם בקצת המצות עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה ומאז עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם והלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אכל טבל.''' דגן שלא ניטלה תרומה ומעשרות קרוי טבל ופירושו טבל טב לא ובטבל דאורייתא לא איצטריך לאשמועינן אלא הב"ע בטבל דרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה וקמ"ל דאע"ג שאינו טבל אלא מדרבנן אין מזמנין עליו:
 
'''{{עוגן1|ומעשר}} ראשון שלא ניטלה תרומתו.''' כלומר שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה ואע"פ שניטלה ממנו תרומת מעשר וברישא קרי ליה ניטלה תרומתו התם שהקדימו בשבלים כדפרישית ומשום דלא חלה עליו חיוב תרומה גדולה קרי ניטלה תרומתו והכא בסיפא מיירי כגון שהקדימו הלוי לכהן לאחר שנתמרח בכרי שכבר הוקבע לתרומה מן התורה והוא נטל המעשר ראשון בתחילה קודם שהופרש ממנו תרומה גדולה והלכך קרי ליה הכא שלא ניטלה תרומתו לפי שיש בו אחד מחמשים הראוי לתרומה גדולה לכהן ואע"פ שהפריש ממנו תרומת מעשר אין מזמנין עליו:
 
'''{{עוגן1|ומעשר}} שני והקדש שלא נפדו.''' אם לא נפדה כלל מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני אלא הב"ע שנפדו ולא נפדו כהלכתן ומעשר שני כגון שפדאו בגרוטות של כסף או במטבע אסימון שאין עליו צורה ורחמנא אמר וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה:
 
'''{{עוגן1|והקדש}}.''' כגון שחללו על גבי קרקע וכתיב את הכסף:
 
'''{{עוגן1|והשמש}} שאכל פחות מכזית.''' משנה שאינה צריכה היא אלא איידי דהדר לרוב השנוים לצורך הדר נמי להא:
 
'''{{עוגן1|והנכרי}}.''' בגר שמל ולא טבל מיירי ואשמועינן דכל כמה דלא טביל נכרי גמור הוא דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הכא}} איתמר אין רשאין ליחלק.''' במתני' לקמן בפרקין קתני שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק דמשמע שאין רשאין ליחלק אחר שכבר גמרו אכילתן כאחת ובאים לברך אז אינם יכולים לחלק אבל אם לא גמרו כאחת אלא אחד מהן גמר מקודם לחביריו יכול הוא לברך בפני עצמו:
 
'''{{עוגן1|והכא}} איתמר חייבין לזמן.''' דמשמע משישבו לאכול כאחת חל עליהם חובת זימון ולעולם חייבין הן לזמן ואף אם גמר אחד מהן מקודם אינו יכול לברך בפני עצמו וקשיין אהדדי:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בתחילה כאן בסוף.''' מתני' דהכא בתחלה מיירי ומתני' דלקמן בסוף הוא דמיירי ופליגי תרין אמוראין בפירושא דמילתיה דשמואל:
 
'''{{עוגן1|חד}} אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחלה.''' וה"ק מתני' דהכא בשנתנו דעתם בתחלת אכילה לאכול ביחד בכה"ג חל עליהם חובת זימון לעולם אע"פ שלא גמרו אכילתן ביחד:
 
'''{{עוגן1|אכלו}} כזית זהו בסוף.''' כלומר מתני' דלקמן איירי בשהתחילו לאכול כאחת אלא אחר שאכל א' או שנים מהן כזית בא השלישי לאכול עמהן ובהא בעינן דוקא אם גמרו אכילתן כאחת דאז אינן רשאין ליחלק:
 
'''{{עוגן1|וחרנא}}.''' ואידך אמר דאף אם אכל אחד או שנים מהן כזית ואח"כ בא השלישי זהו ג"כ נקרא בתחלה כיון שעיקר הסעודה אוכלין כאחת וחל עליהם חובת זימון ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה:
 
'''{{עוגן1|גמרו}} אכילתן זהו בסוף.''' כלומר לא נקרא בסוף לענין שאין אחד מהן יכול לברך בפני עצמו אלא אחר שכבר גמרו דוקא אבל לא מקודם שגמרו היינו דוקא אם לא אכלו כל הסעודה כאחת כי אם גמר אכילתן היתה כאחת ובהא הוא דתנינן לקמן דשוב אינן רשאין ליחלק והיינו אחר שגמרו דוקא אבל מקודם יכולין ליחלק זה מזה דכיון שלא אכלו בתחלה כאחת לא חל עליהן חובת זימון ולומר שאינן יכולין ליחלק אף על פי שעדיין לא גמרו:
 
'''{{עוגן1|שלשה}} חובה.''' מילתא באנפי נפשה היא ודינא קמ"ל דזימון בשלשה חובה הוא ובשנים רשות הוא ואם רצו לזמן מזמנין:
 
'''{{עוגן1|אני}} אין לי אלא משנה.''' כלומר מן המשנה שמענו דלא היא כדקאמרת דשנים רשות דהא דקתני שלשה שאכלו וכו' ומשמע דוקא שלשה הא שנים לא:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} דהכא כדעתון ורבנן דהתם כדעתון.''' ומפרש הש"ס דכלהו לשיטתייהו אזלי רבנן דהכא והיינו ר' ייסא דהשיב לר' זעירא דדייקינן מן המשנה שלשה דייקא אבל שנים אין מזמנין לשיטת רבנן דהכא הוא והיינו ר' יוחנן וריש לקיש דהם רבנן דא"י וסבירא להו לקמן דכל היכא דתני במתני' שלשה בדוקא הוא ורבנן דהתם והיינו ר' אבא ור"ז שעלו מבבל לשיטתייהו דרבנן דהתם אזלי והיינו שמואל דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר.''' דאמר שמואל בפ"ק דסנהדרין בהלכה א' שנים שדנו דיניהן דין והא דקתני במתני' התם דיני ממונות בשלשה היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפי'. שנים שדנו דיניהם דין וה"ה הכא דלכתחילה קתני במתני' דשלשה בעינן לזימון ואז חובה עליהן אבל בדיעבד אפי' שנים אם רוצין לזמן מזמנין:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן ור"ל תרויהון אמרי.''' התם אפי' שנים שדנו כלו' אפי' בדיעבד שכבר דני אין דיניהן דין דשלשה דקתני במתני' התם בדוקא וה"נ שלשה דוקא אבל שנים אפי' אם רצו לזמן אין מזמנין:
 
'''{{עוגן1|שלשה}} שאכלו זה בפני עצמו וכו' ונתערבו.''' כלומר שכל אחד מהשלשה אכלו בחבורה אחת וכדמפרש רב חסדא והן שבאו משלשה חבורות ועכשיו נתערבו יחד אלו השלשה שבאו מן החבורות ונעשו חבורה אחרת משלשה חייבין הן לזמן:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשה כאחת.''' כלומר משום דרב חסדא סתמא קאמר הלכך מסיים הש"ס דעל דעתיה דר' זעירא וחברותיה דלעיל והיינו ר' ייסא דהשיב לו דשלשה דמתני' דוקא הוא וא"כ חבורות דקאמר רב חסדא נמי הכי הוו דדוקא שבאו מחבורות של שלשה שלשה שאכלו כאחת דהואיל ונתחייבו בזימון בשעה שאכלו ג' כאחת הלכך כשעמד אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת חייבין הן לזמן לפי שכבר הוקבעו בחובת זימון בתחלה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה על הדא דר' הונא.''' כלומר ר' יונה אמר על הדא דקאמר רב הונא בדין הזימון למדין אנו מזה גם למקום אחר לדין הזייה דמי חטאת:
 
'''{{עוגן1|הטביל}} שלשה איזובות.''' בפ' י"א דפרה תנן מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים. כלומר שלשה שרשים ובהן ג' גבעולים גבעול לכל קלח דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דפסח מצרים מה להלן שלשה דאין אגודה פחות משלשה אף כאן שלשה. והשתא קאמר דאם הטביל שלשה אגודות של אזוב לכל אחד בפני עצמו כדי להזות בהן:
 
'''{{עוגן1|ונתערבו}}.''' מאלו הג' אגודות נלקחו מכל אגודה ואגודה אחת מהן ונצטרפו לאגודה אחת מזה בהן ואינו צריך להטביל במי חטאת פעם שניה לפי שכבר ראוין להזייה הן מטבילה הראשונה:
 
'''{{עוגן1|רב}} חסדא וכו'.''' וכלומר ולרב חסדא בעינן שיהו באין מג' אגודות ולדעתיה דר"ז וחבורתי' שיהא בכל אגודה ואגודה שלשה גבעולין והוא שהטבילן בראשונה כאחת דאז נראו כבר להזייה וכמו דאמרינן לענין חובת זימון וה"ה דילפינן למצות הזייה באזוב:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר אין למדין אזוב מברכה.''' כלומר וכי תימא דמה ענין דין מצות אזוב ללמוד מברכות הזימון:
 
'''{{עוגן1|ואנן}} חזינן.''' כלומר הא לאיי דילפינן אזוב מברכה דהא אנן חזינן דרבנן קיימין בדין דסוכה וילפין מדין טיט הנרוק בדין המקוה כדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' בפ' קמא דסוכה הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחם פסולה דאויר פוסל בשלשה הא פחות מכאן כשירה דאמרינן לבוד ומצטרף האויר ג"כ לשיעור הסוכה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} לישן תחתיו.''' ומיבעיא לן התם מהו לישן תחתיו מי אמרינן מכיון דמצטרף לשיעור סוכה מותר לישן תחתיו או לא:
 
'''{{עוגן1|התיב}}.''' והשיב ר' יצחק בן אלישב הרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי דמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ"ה אין מטבילין בו כדתנן בפ"ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין לשיעור המקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק וקתני דמשלימין הן אבל הטובל בהן לא עלתה לו טבילה:
 
'''{{עוגן1|אף}} הכא.''' באויר פחות מג' משלים הוא לשיעור הסוכה אבל אין ישינים תחתיו אלמא דילפינן מצות סוכה מדין טבילת מקוה וה"ה דילפינן מצות טבילה באזוב מדין דהכא בברכה. וביקש אחד מהן לילך לו. והרי הוא נתחייב בזימון:
 
'''{{עוגן1|יברך}} ברכה ראשונה.''' ואח"כ ילך לו ופליגי מה היא הברכה ראשונה. דבית רב אמרי זו ברכת הזימון. נברך שאכלנו משלו ואחר שיאמרו לזה יכול הוא לילך לדרכו:
 
'''{{עוגן1|זו}} הזן את הכל.''' וצריך שישב עד שיאמר כל ברכת הזן ואח"כ ילך לו וכן רבי חלבו בשם רב קאמר כר' זעירא:
 
'''{{עוגן1|התיב}} רב ששת.''' על דבית רב דקאמרי ברכה ראשונה ברכת הזימון והא האי מתניתא פליגי כדמסיים ואזיל:
 
'''{{עוגן1|שנים}} ושלשה חייבין בברכת הזימון.''' א"נ המזון גרסינן. כלומר שנים ושלשה בני אדם שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון כולה משנים מהם או משלשתן:
 
'''{{עוגן1|הא}} ארבעה לא.''' כלומר אלמא דשמעינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואי איתא דברכת הזימון עד נברך הוא הוה אמר ארבעה וקשיא לדבית רב:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני ארבעה.''' ומשני דבאמת אשכחן חדא ברייתא דקתני ארבעה ודבית רב אמרי כוותה:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר זו שם הזן את הכל קשיא.''' כלומר השתא דאשכחן ברייתא דתני ארבעה א"כ קשיא לאידך דקאמר ברכה ראשונה עד הזן את הכל היא דלדידיה לא הויא אלא ג' ברכות לשלשה בני אדם:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר זו הטוב והמטיב לית את יכיל שנייא היא וכו'.''' כלומר וכי תימא דאף למ"ד ברכה ראשונה מברכת הזימון עד ברכת הזן היא נמי ניחא דהאי ברייתא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב ומטיב הוא דקחשיב וא"כ אשכחן ד' ברכות לארבעה בני אדם הא ליתא דאי אתה יכול לומר כן דהא שנייא היא ברכת הטוב דמדרבנן היא וכדרב הונא דאמר משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא דתקנו אותה וא"כ לא מצי התנא למיחשבה עם הני ברכות דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב חונה תיפתר כר' ישמעאל.''' כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם נימא ברכה ראשונה עד ברכת הזן היא וזימון לא נחשב לברכה בפני עצמה והא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב ותיפתר כר' ישמעאל דס"ל מדאורייתא היא כדדריש לה מן הכתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' אשר נתן לך זה הטוב והמטיב:
 
'''{{עוגן1|כתוב}} בתורה ברכה לפניה וכו'.''' כלומר למדנו מן הכתוב לברך על התורה לפניה כדדריש מקרא כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו ואתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב אבל אינו כתוב לברכה לפניו:
 
'''{{עוגן1|ומנין}} וכו' אתיא שם שם לג"ש.''' כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון כר' עקיבא.''' זו דברי ר"ע דדריש מג"ש:
 
'''{{עוגן1|כר'}} ישמעאל.''' אבל ר' ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא מקל וחומר כדקאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו':
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' לא שמענו מק"ו אלא תורה וברכה לאחריה מק"ו ממזון:
 
'''{{עוגן1|מזון}} מה.''' מה למדנו למזון לברכה שלפניו וקאמר דנמי ילפינן איפכא ק"ו מתורה וכו':
 
'''{{עוגן1|שאינה}} טעונה ברכה לאחריה.''' מן הכתוב בפירוש:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יצחק ור' נתן פליגי ר' יצחק אמר.''' מהכא למדנו לברכה לפניו למזון דכתיב כי הוא יברך הזבח ואח"כ וכו':
 
'''{{עוגן1|ר'}} נתן אומר.''' מהכא דכתיב ועבדתם וכו':
 
'''{{עוגן1|אימתי}} הוא קרוי לחמך וכו'.''' כלומר לאימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
 
'''{{עוגן1|רבי}} אומר.''' אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופי' למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' לא שמענו אלא למזון:
 
'''{{עוגן1|תורה}}.''' מנין למדנו דהשתא לרבי דילפינן למזון מק"ו מלאחריו שיהא טעון גם לפניו וא"כ תו לא מצינן למילף תורה מק"ו ממזון מה אם מזון שאינו טעון ברכה לפניו מן הכתוב וכו' כדלעיל שהרי נלמד מק"ו וא"צ קרא לרמז וברכה לתורה מנין וקאמר דאכתי ילפינן מהאי ק"ו ממזון מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכו' וילפינן מהאי ק"ו לברכה שלפניה ולברכה שלאחריה:
 
'''{{עוגן1|אילין}} שלשה קרויות.''' מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה במנחה בשבת וכן בשני וחמישי ובעי ר"י השתא דלמדנו לברכה בתורה ממזון מה את עביד לון כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי להון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וכו' וכלומר לא כשלשה כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא:
 
'''{{עוגן1|אין}} תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת.''' דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ הואיל וכאן וכאן לשלשה הוא דתקינו מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו כאחת וכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך בשביל כולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה בתורה ובין לברכה שלאחריה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי ובימי חכמי המשנה לא היו נוהגין כל א' וא' לברך לפניה ולאחריה כדתנן בריש פ"ד דמגילה הפותח והחותם וכו' ועל כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי כדאמרן אלא שהאמצעי אינו מברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה מן האחרון וכעין דין ברכת הזימון:
 
'''{{עוגן1|אין}} תעבדינון כג' שאכלו זה בפני עצמו וכו'.''' או דנימא דמדמינן להו לאוכלין בפני עצמן וכל א' וא' צריך לברך בפני עצמו וה"נ אף האמצעי מברך לפניו ולאחריו דהשתא הוו אינהו כל אחד ואחד בפני עצמו כמו דהתם ואינן בכלל דאמרו שם הפותח והחותם וכו' ומהו:
 
'''{{עוגן1|לא}} למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים.''' בתמיה דלדידך דאת בעי אם מדמינן להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי ואם לרבים הוא דלמדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך כלומר אפי' ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מניין:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבא מרי.''' אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לר' זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן ולא איפשיטא הבעיא:
 
'''{{עוגן1|אכל}} דמאי.''' דקתני במתני' דמזמנין עליו אע"ג דהוא ספק מעושר ספק טבל א"כ הדא אמרה דאף באכל פירות שלו וספק אם נתקנו אם לא נתקנו מזמנין עליו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי שמעון.''' לא היא דמהכא לא שמעינן מידי דשאני דמאי דבשעה שגזרו על דמאי רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן כלומר שהיו מכניסין לבית שהבית קובע למעשר ורוב עמי הארץ היו נזהרין להכניס לבתיהן כדי שיהו נקבעין למעשר והיו מעשרין וכיון דרוב עמי הארץ מעשרין היו לפיכך הקלו בדמאי אבל ספק נתקן ספק לא נתקן בפירות של בעל הבית בעצמו לא מצינן למילף מדמאי:
 
'''{{עוגן1|ויי}} דא אמרה.''' ומהיכן שמענו האי דינא דספק דקאמרת:
 
'''{{עוגן1|דא}}.''' מזה למדנו דקתני כותי מזמנין עליו ואהן כותי לאו ספק הוא בתמיה דודאי כותי ספק מעשר ספק אינו מעשר א"נ ספק כגוי הוא או ספק ישראל ואפ"ה מזמנין עליו וה"ה בספק פירותיו של בעל הבית:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} כמאן דמר כותי כישראל כצ"ל.''' מתני' כהאי מ"ד אתיא דס"ל כותי כישראל הוא דפלוגתא דתנאי היא. דתניא כותי כגוי דברי ר' רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבר:
תחילתדףכאן ז/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נשים}}.''' אפי' עם בעליהן אין מזמנין עליהן שאין חברתן נאה ועבדיס משוס פריצותא דשטופי זימה הן:
 
'''{{עוגן1|וקטנים}}.''' בהו איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דסברי דדוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואיכא דסברי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שלא הביא ב' שערות וזהו נקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפי' יודע למי מברכין ובגמרא מפרשינן לה. ובנשים יש סוברין שמזמנות לעצמן וכן עבדים מזמנין לעצמן אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:
 
'''{{עוגן1|עד}} כזית.''' וכן הלכה ולא כר' יהודה דאמר עד כביצה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|קטן}} עושין אותו סניף לעשרה.''' אעפ"י שאמרו קטן אין מזמנין עליו אבל לזימון עשרה עושין אותו סניף ומצטרף עמהן:
 
'''{{עוגן1|והתני}} אין מדקדקין בקטן.''' בתוספתא פ"ה תני קטן שיכול לאכול כזית מזמנין עליו ושאין יכול לאכול כזית אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן קס"ד דארישא קאי ואפי' קטן ממש אין מדקדקין בו לידע אם בוודאי יכול הוא לאכול כזית או לא דבסתם קטן קאמר דאין מדקדקין ומזמנין עליו אלמא דאפי' לשלשה מצטרף דבהכי איירי התם דקתני מזמנין וקשיא לריב"ל דקאמר דוקא לעשרה עושין אותו סניף אבל לא לשלשה:
 
'''{{עוגן1|קיימה}} ר' סימון.''' בשם ריב"ל להך ברייתא:
 
'''{{עוגן1|לשני}} קטנים נצרכה.''' לשני קטנות הוא דקאמר התם כלומר לאו אקטן ממש דרישא קאי אלא בקטן שלא הגיע לכלל גדלות ועדיין בשני קטנות הוא כדמפרש ואזיל שאם היה קטן עושין אותו ספק ספק עושין אותו ודאי כלו' שאם היה זה הקטן שעושין אותו ספק אם הגיע לכלל גדלות או לא וכגון שצמחו בו ב' שערות אבל עדיין אינו ניכר בהן סימני גדלות שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו שיעורן ובכל הדינים מחשבינן ליה כספק אבל כאן לענין להצטרף לזימון אמרינן:
 
'''{{עוגן1|ספק}} עושין אותו ודאי.''' כלומר אע"פ שספק הוא עושין אותו כודאי גדול ומצטרף לזימון והיינו דקתני אין מדקדקין בקטן. תשעה נראין כעשרה מה מזמנין. אם היו תשעה תכופין יחד ומתוך כך אין להבחין בהן ונראין הן כעשרה מה מזמנין אם דינן כעשרה ומזמנין בשם או לו:
 
'''{{עוגן1|מסוימין}}.''' אסוקי מילתא היא כלומר דינן כמו שהיו כאן עשרה מסוימין הואיל ונראין כעשרה ומזמנין בשם:
 
'''{{עוגן1|אלא}} אפי' קטן ביניהן.''' כלו' ולא עוד אלא אפי' קטן ביניהן כיון שנראין כעשרה מצרפין אפי' להקטן כמו דאמרינן דקטן עושין אותו סניף לעשרה:
 
'''{{עוגן1|בעא}} קומי ר' יוסי.''' על הא דלעיל דמחלקינן בקטן ממש בין עשרה דעושין אותו סניף ובין שלשה דאין מצרפין אותו והקשה ר' יעקב על זה:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דברים אמורים תמן וכו'.''' כלומר כמו דאת אמר התם גבי עשרה דעושין אותו סניף ואומר אף הכא גבי שלשה דעושין [אותו] סניף דהא ק"ו הוא דמה תמן בעשרה שמזכירין את השם בזימון ואפ"ה עושין את הקטן לסניף כאן בשלשה שאין מזכירין את השם לא כל שכן:
 
'''{{עוגן1|והא}} אינו כל שכן.''' כלומר דמהדר ליה ר' יוסי דהא לא הוי כ"ש דאדרבה איפכא מסתברא דהתם על ידי שהן רוצין להזכיר את השם התירו להן ע"י הדחק לצרף להקטן כדי שיזכירו את השם אבל בשלשה שאין כאן הזכרת השם לא התירו לצרף להקטן:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' חדא ברייתא קטן וספר תורה עושין אותו סניף ומפרש ר' יודן כיני מתניתא כך צריך לשנות בברייתא קטן לס"ת לקריאת התורה עושין אותו סניף שעולה למנין שבעה:
 
'''{{עוגן1|שיהא}} יודע טיב ברכה.''' אע"פ שאינו יודע למי מברך ואחרינא אמר עד שיהא יודע למי הוא מברך:
 
'''{{עוגן1|ולא}} זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות.''' עד שהי' ידוע להם שיש בי סימני גדלות ולא רצו לסמוך על הא דלעיל דאין מדקדקין בקטן:
 
'''{{עוגן1|עד}} דאנא תמן אצרכת לי.''' בעוד שהייתי בבבל קודם שעליתי לכאן הוה קמיבעיא לי ג"כ כמו דמספקא לך:
 
'''{{עוגן1|מיצרי}} לי מינך לא שאלתיה.''' ועכשיו מצר לי הדבר יותר ממך על אשר לא שאלתיו לר' שמואל בר שילת או לרב גם משאלה זו מחצה על מחצה אם מצטרפין:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' ירמיה.''' כדמסיק לקמן הקושיא דהכא מספקא ליה אם אותו שאכל ירק יכול לברך להוציא את אלו שאכלו פת ומההיא דקאמר על האי עובדא דלקמן משמע דפשיטא ליה שיכול הוא לברך וכהאי עובדא דתני ג' מאות נזירין וכו'. וגרסי' להא בנזיר פ"ה הלכה ג':
 
'''{{עוגן1|עלו}}.''' לירושלים בימי שמעון בן שטח ולמאה וחמשים מהן מצא להן פתח והתיר את נזריהן:
 
'''{{עוגן1|בעיין}}.''' צריכין ט' מאות קרבנות שלכל אחד צריך ג' קרבנות חטאת עולה ושלמים איני מבקש אלא שתתן אתה החצי ואף אני אתן החצי:
 
'''{{עוגן1|אזל}} לישנא בישא.''' הלך המלשין לפני המלך ואמר ליה לא נתן שמעון בן שטח משלו כלום נהירין. זכורין אנחנו כשהיינו פעם אחד אצלך שהיה בכאן זקן אחד והיה אומר לפנינו דברי חכמה והיכן הוא עכשיו:
 
'''{{עוגן1|תני}} לון עובדא.''' וסיפר להן המלך המעשה בשביל מה ברח ואמרו לו רצוננו שתשלח אחריו להביאו:
 
'''{{עוגן1|שלח}} ויהב ליה מילא.''' נתן לו איזה דבר לסימן להבטיחו שלא יעשה עמו רעה. ובב"ר פ' מקץ גריס אמר לאחתיה שלח בתריה ואייתיתיה לאחותו של שמעון בן שטח אמר שתשלח אחריו ואשתו של ינאי היתה. אמרה ליה הב לי מילא ושלחה ואייתיתיה:
 
'''{{עוגן1|למה}} אפליית בי.''' מפני מה היית מהתל בי לומר שאתה תתן החצי:
 
'''{{עוגן1|ואנא}} מן אורייתי.''' מחכמת התורה אשר לי שמצאתי להן פתח להתירם ולא היו צריכין לקרבן והרי נתתי להם כמותך:
 
'''{{עוגן1|שמעית}}.''' שמעתי שאדוני כעס עלי והייתי רוצה לקיים המקרא הזה חבי כמעט רגע עד יעבור זעם:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון את בקשיותך.''' עודך מחזיק בקשיות ערפך לחזור ולהתל בי שאתה אומר כן וכי כך הוא נוסחת הברכה:
 
'''{{עוגן1|ומה}} נאמר.''' וכי היאך אומר אם לומר נברך על המזון שלא אכלנו שהרי לא אכלתי כלום ואמר המלך יתנו לו איזה דבר לאכול ונתנו לו ואכל ולא פת היה אלא איזה ירק וכיוצא בו שהרי לא נטל ידיו וכן מוכח מדלקמן ומשאכל אמר נברך על המזון שאכלנו:
 
'''{{עוגן1|חלוקין}} הן חבריו על שמעון בן שטח.''' ופליגי אמוראי בהא דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה אמר על הראשונה הן חלוקין.''' שאמר ברוך שאכל ינאי ואע"פ שלא אכל עמהן כלל והא קי"ל שאינו מוציא את אחרים אא"כ נתחייב ג"כ בברכה:
 
'''{{עוגן1|על}} השנייה.''' אף על השניה חולקין הן שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' ירמיה.''' השתא מסיק הקושיא התם צריכה ליה לעיל קא מיבעי ליה אם אותו שאכל ירק יכול לברך להוציא אחרים והכא פשיטא ליה דיכול הוא לברך דהא קאמר על הראשונה הוא שחלוקין חביריו ומשמע אבל על השנייה אינם חולקין שכדין עשה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} הן דצריכה ליה כרבנן.''' מאי דקמיבעיא ליה אליבא דרבנן דלקמן הוא ומאי דפשיטא ליה כרשב"ג הוא דתני בתוספתא פ"ה רשב"ג אומר עלה והסיב וטבל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנין ומפרש ר' ירמיה דהאי מזמנין לא לאצטרופי בלבד הוא אלא אפי' הוא יכול לברך ולזמן עליהן:
 
'''{{עוגן1|דברי}} חכמים.''' כלומר אבל לדברי חכמים דפליגי עליה דרשב"ג קאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן דסבירא להו לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והשתא ספוקי מספקא ליה לר' ירמיה אם לברך בלחוד הוא דקאמרי רבנן שאינו יכול הוא לברך ולהוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן ובהא הוא דפליגי עליה דרשב"ג אבל לענין אצטרופי מצטרף הוא ואע"פ שלא אכל כזית דגן או דילמא אפי' להצטרף אינו מצטרף עמהן עד שיאכל כזית דגן ובתרתי פליגי רשב"ג וחכמים:
תחילתדףכאן ז/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשלשה}} והוא אומר ברכו.''' דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם:
 
'''{{עוגן1|אחד}} עשרה ואחד עשרה רבוא.''' הך רישא כר"ע הוא שאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין מרובים למעוטים וה"ה הכא אין חילוק:
 
'''{{עוגן1|במאה}} אומר נברך לה' אלהינו.''' הך סיפא כולא ר' יוסי הגלילי היא דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה משלשה ועד עשרה ואין עשרה בכלל המברך אומר נברך שאכלנו משלו וכולם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ועשרה ומעשרה ולמעלה המברך אומר נברך אלהינו שאכלנו משלו וכולם עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך.''' והלכה כר' ישמעאל:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' ברייתא חדא שנים אכלו פת ואחד ירק מזמנין וקאמר הש"ס דהאי מתניתא מפרש ר' ירמיה דכרשב"ג אתיא דקתני מזמנין סתם ומשמע דאפי' בברכה יכול אותו שאכל ירק להוציאן וקא מיבעי ליה אי הלכה כרשב"ג וכהאי סתמא דברייתא או לא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דלמה}}.''' מעשה בר' זעירא וכו' שהיו יושבין ואוכלין בסעודה ונטל ר' יעקב הכוס לברך ברכת הזימון ואמר נברך ולא אמר ברכו ואע"פ שהיו כאן שלשה והוא:
 
'''{{עוגן1|למה}} לא אמרת ברכו.''' כדתנן במתני':
 
'''{{עוגן1|ולא}} כן תני.''' בתוספתא פ"ה דאין מדקדקין בדבר וכו' ואין תופסין אותו על כך כ"א הנוקדנין המדקדקי' יותר מדאי הם שתופסין אותו על כך:
 
'''{{עוגן1|ובאיש}} לר"ז וכו'.''' הורע בעיניו על שקרא לר' חייא בר אבא נוקדנא:
 
'''{{עוגן1|איני}} מוציא את עצמי מן הכלל.''' ולעולם אומר אני נברך:
 
'''{{עוגן1|הרי}} ברכת התורה והרי אומר ברכו.''' ואמאי מוציא עצמו מן הכלל:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} דיימר המבורך.''' שאני ברכת התורה דמכיון שמסיים ואומר המבורך דמשמע המבורך בפי כל אינו כמוציא עצמו מן הכלל:
 
'''{{עוגן1|מזג}} ליה כסא.''' ר' אבא בר זמינא לזעירא ונתן לו זעירא רשות וא"ל סב ובריך להוציא אותי ואמר לו עוד לר' אבא תן דעתך בברכה זו לצאת ידי חובתך גם בכוס אחר שיתנו לך:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בחדא מימר' השמש מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו לשתות לפי שנמלך הוא אבל א"צ לברך על כל פרוסה ופרוסה ממה שנותנין לו שכן דרך ליתן להשמש מכל פרוסה ופרוסה וכשבירך בתחלה היה דעתו על הכל ולפיכך אמר לו שגם בכוס יין יתן דעתו בברכה לצאת על כל מה שיתנו לו אח"כ כדי שלא יצטרך עוד לברך על השני:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' ר' אבא בר זמינא לזעירא כשם שאני נותן דעתי ג"כ לצאת אף ידי חובתך בברכה על הכוס שנתת לי רשות לברך ולהוציא אותך כן תן דעתך גם אתה להוציא ידי חובתי באמן אשר אתה עונה על ברכתי ומשום דגדול העונה אמן יותר מן המברך אמר לו כן:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' זה שמענו ממתני' פ"ד דר"ה המתעסק וכו' אלמא שצריך גם דעת המשמיע להוציא השומע ולפיכך השומע מן המתעסק בעלמא ואינו מכוין להוציאו בתקיעה זו לא יצא והיינו נמי דקאמר ליה ר' אבא כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתיך שאע"פ שנתן לו זעירא רשות לברך ולהוציאו אפ"ה צריך שיהא דעתו ג"כ להוציא אותו שצריך דעת שומע ומשמיע:
 
'''{{עוגן1|מנין}} לעדה וכו'.''' כדדריש במתני' פרק קמא דסנהדרין ואיידי דהא דלקמן נקט נמי להא וכן איתא התם:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' סימון נאמר כאן תוך וכו'.''' כלומר דלהזכרת השם בעשרה ילפינן נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן וכו':
 
'''{{עוגן1|אם}} מתוך את יליף סגין אינון.''' אם ג"ש דתוך תוך בעית למילף הרבה תוך יש בתורה דהא כתיב הבדלו מתוך העדה וכתיב עוד ולא היה בתוך העדה הנועדים על ה' על דבר קרח ושם הרבה מעשרה היו אלא דג"ש דבני ישראל ילפינן מהתם:
 
'''{{עוגן1|מה}} מקיימין רבנן טעמא דר"י הגלילי במקהלות.''' דהא משמע כדדרשינן דלפי רוב הקהל מברכין:
 
'''{{עוגן1|בכל}} קהלה וקהלה.''' רבנן דרשי הכי בכל קהלה וקהלה ברכו ולא לפי רוב הקהל בחדא קהלה ודחי לה ר' חנינא דהא במקהלת חסר כתיב ומשמע בקהלה אחת ולפי רוב הקהל:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}}.''' אמר ר"ע וכו':
 
'''{{עוגן1|ארפוניה}}.''' הניחו אותו דכר"ע הוא נהיג:
 
'''{{עוגן1|ובירך}} לפניה ולאחריה.''' עוד פעם אחרת כשקרא במקום לוי והיו רוצים להשתיקו לפי שכבר בירך בתחלה כשקרא כהן ואמר להן ר' חייא בר אשי הניחו אותו שכך הן נוהגין בבבל:
 
'''{{עוגן1|בשם}} המפורש.''' שהזכיר את השם דניאל ככתבו וגרסינן לכל הא לקמן בסוף פ"ג דמגילה:
 
'''{{עוגן1|גידלו}} בברכה.''' כדדריש ר' סימון שהחזירו גדולת הקב"ה ליושנה וכדר' פנחס:
 
'''{{עוגן1|משה}} התקין מטבע של תפלה.''' לאו מטבע של כולה תפלה קאמר דאנשי כנסת הגדולה הן הן שתיקנוה אלא כלומר מה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא בתפלה משה תיקן למטבע זו בתחלה כדכתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד:
 
'''{{עוגן1|לזה}} נאה לקרות גבור.''' כלומר דאי גבור נאה לקרותו אף עכשיו שזהו גבורתו שרואה חורבן ביתו ושותק אבל הנורא לא אמר לפי שאין נורא אלא על ידי בית המקדש ואין נורא עכשיו:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אמר הגבור.''' וכי אם בניו מסורין בקולרין והיכן היא גבורתו אבל הנורא אמר שנוראותיו נראו אף עכשיו שעשה בימינו בכבשן האש:
 
'''{{עוגן1|ובשר}} ודם יש בו כח וכו'.''' בתמיה וכי היאך עשו קצבה ירמיה ודניאל לפחות ולמעט משבחיו יתברך לפי דעתם:
 
'''{{עוגן1|ואינן}} מחליפין לו.''' לומר כן לפי הזמן שהיו עומדין בו שהן יודעין דרכיו יתברך ב"ה:
תחילתדףכאן ז/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלשה}} שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק.''' מכיון שחלה עליהם חובת זימון:
 
'''{{עוגן1|וכן}} ארבעה וכן חמשה.''' אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד או השנים יחלקו מהן דאינהו נמי אקבעו בחובת זימון:
 
'''{{עוגן1|ששה}} נחלקין.''' כדי זימון לכאן וכדי זימון לכאן עד עשרה אבל עשרה אינן נחלקין מכיון דאחייבו להו בזימון שיש בו הזכרת השם עד שיהו עשרים ואז יכולין להתחלק לשתי חבורות אם הן רוצין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חוזר}}.''' לראש:
 
'''{{עוגן1|אין}} מחזירין אותו.''' דהואיל בר"ח אין חובה לאכול פת שיתחייב בברכת המזון הלכך אין מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני ופליג.''' אשכחן ברייתא בתוספתא פ"ג דפליג על ר' יוחנן דקתני כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וכו' מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|קם}} אזל ליה.''' חנן בר אבא וכשחזר אצלם מצא אותם שמברכין עוד הפעם ברכת המזון:
 
'''{{עוגן1|מברכין}} וחוזרין ומברכין וכו'.''' אע"פ שברכנו אנחנו חוזרין ומברכין לפי ששכחנו להזכיר של שבת בראשונה:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר כן כו'.''' חזר ואמר להם חנן בר אבא וכי לא אמר כן רבי בא בשם ר"ח דאם שכח ולא הזכיר של שבת בברכת המזון אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וא"צ לחזור לראש:
 
'''{{עוגן1|כן}} בשהסיע דעתו.''' כאן דאמרינן צריך לחזור ולברך כשהסיח דעתו כלומר שכבר פתח בהטוב ומטיב והסיח דעתו מלזכור של שבת דאז צריך לחזור לראש וכיון שאנחנו לא הזכרנו מקודם חזרנו לראש:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} בשלא הסיע דעתו.''' הא דאמר רב בשלא הסיח דעתו כשסיים ברכת בונה ירושלים אלא שנזכר מיד קודם שפתח בהטוב ומטיב אז אומר ברוך אשר נתן מנוחה וא"צ לחזור לראש:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ה:
 
'''{{עוגן1|כל}} א' וא' מברך לעצמו.''' שאין כאן קביעות שיהא אחד מברך לכולם עד שישבו לאכול ביחד:
 
'''{{עוגן1|זמין}} לחבריה בפונדקא.''' כלומר שהיה הולך בדרך עם חביריו ולא זימן עליהם עד שהגיעו לפונדק א' וישבו לאכול ביחד אז זימן עליהם וכהאי דתנינן בתוספתא:
תחילתדףכאן ז/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואם}} לאו אלו מזמנין לעצמן.''' ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות אע"פ שאין אלו רואין את אלו השמש מצרפן:
 
'''{{עוגן1|אין}} מברכין על היין.''' בורא פרי הגפן עד שיתן לתוכו מים לפי שהיה יינם חזק מאד ולא היה ראוי לשתייה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה ומברכין עליו בורא פרי העץ כעל ענבים ואין הלכה כר"א:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לשני}} בתים נצרכה.''' הא דקתני רישא בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון לא נצרכה אלא אפי' אוכלין בשני בתים והן פתוחין זה לזה בזמן שיכולין לראות אלו את אלו מצטרפין לזימון דאלו בבית אחד לא הוה צריך למיתני לרישא והא דנקט בית אחד משום סיפא נקט לה דאפי' בביית אחד אם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן:
 
'''{{עוגן1|והן}}.''' ודוקא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן שיצטרפו לזימון כאחד:
 
'''{{עוגן1|אילין}} בית נשיאי.''' שיש להן הרבה בתים סמוכין זה לזה ופעמים הן פתוחין ופעמים נעולים:
 
'''{{עוגן1|מה}} את עביד לון כבית אחד או כשני בתים.''' כלומר. הואיל ואינן פתוחין תמיד בשעת הסעודה אלא לפעמים הן סגורין היאך אתה עושה אותן אם תדמה אותן לשני בתים ממש מכיון שאינן פתוחין תמיד או דילמא הואיל ולפעמים פתוחין ובאותה השעה יכולין לראות אלו את אלו כבית אחד הוו ומצטרפין הן:
 
'''{{עוגן1|נאמר}}.''' דכך הוא הדין שאם היה דרכן לעבור אלו דרך אלו מזמנין אע"פ שהן לפעמים סגורין ואם לאו אין מצטרפין לזימון:
 
'''{{עוגן1|מוקים}} לאמוריה.''' היה מעמיד להשמש שלו על שער האמצעי מבית המדרש שפתוח לכאן ולכאן והיו שם חבורה אחת מצד זה וחבורה אחת מצד זה וכיון שהשמש באמצע ומשמש לשתיהן היה מצרפן לזימון אלו אם אלו כדאמרינן אם היה השמש ביניהן השמש מצרפן:
 
'''{{עוגן1|מודים}} חכמים לר"א בכוס של ברכה.''' של מזון שנותן לתוכו מים כל שהוא למצוה מן המובחר:
 
'''{{עוגן1|נהיגין}} רבנן כן גם בההן כסא דקידושא.''' לתת לתוכו מים כל שהוא. מילתא דר' יוסי דאמר מודים חכמים וכו' פליגא אדר' יונה שהיה טועם כוס של ברכת המזון אחר הברכה ואח"כ היה מתקן ליה במזיגת מיס:
 
אין תימר שהיה מזוג בתחלה במעט מים ואח"כ היה מתקן כפי הצורך הא ליתא דהתני השותה משקין מזוגין וכו' וא"כ לא היה מניח יין מזוג לשהותו בביתו:
 
'''{{עוגן1|שמאל}} מהו שתסייע לימין בכוס של ברכה.''' לפי שלפעמים צריך להאריך בברכת המזון כגון בר"ח טבת שחל להיות בשבת וכיוצא בו מהו שיכול לסייע ביד שמאל לימין:
 
'''{{עוגן1|את}} שמע מינה תלת.''' משאלה זו:
 
'''{{עוגן1|וצריך}} שתהא ידו גבוה מן השלחן טפח.''' דאי לאו הכי למה לו לסייע בשמאל הרי יכול להשען ביד ימינו על השלחן:
 
'''{{עוגן1|וצריך}}.''' וש"מ שצריך שנותן עיניו בו. שלא יסיח דעתו ממנו דאי לאו הכי למה לו לסייע בשמאל הלא יכול הוא להעמידו מעט על השלחן אם נתייגע בימינו ואין זה הפסק בברכה אלא ודאי דחיישינן להיסח הדעת וצריך שיתן עיניו בו:
 
'''{{עוגן1|עיטור}}.''' שמעטרו בכוסות סביב:
 
'''{{עוגן1|ומודח}}.''' שידיחו מבפנים:
 
'''{{עוגן1|ושלשתן}}.''' רמוזין בפסוק אחד שנאמר בו ברכת ה':
 
'''{{עוגן1|שבע}} עיטור.''' כשמעטרו נראה כשביעה בכוסות הרבה:
 
'''{{עוגן1|רצון}} מודח.''' שהוא נקיות והוא הרצון:
 
'''{{עוגן1|וצריך}} שיהיה בו כשיעור.''' שהיא רובע רביעית שאם ימזגנו יעמוד על רביעית שזהו שיעורו דאי א"צ שיעור א"כ אמאי פגמו הא איכא תקנתא לתקנו במים אלא ודאי דמיירי שלא היה בו אלא כשיעורו וכשטעמו חסר לו שיעורו ואין תקנה במים כשאין לו יין אלא זה:
 
'''{{עוגן1|כבוד}} היום קודם לכבוד הלילה.''' כדמפרש לקמיה בשם רב בורא פרי הגפן כלומר לאו בקידוש הוא אלא בשתיית יין כבוד היום קודם לכבוד הלילה כשאין לו יין כל כך אבל לענין קידוש אם אין לו יין אלא כשיעור רביעית לקידוש קדושת הלילה קודמת לקדושת היום ובתוספתא פ"ג גריס הכי אם אין לו אלא כוס אחד קדושת היום קודמת לכבוד היום ולכבוד לילה. וקדושת היום היינו קידוש הלילה שמקדש עליו יום השבת:
 
'''{{עוגן1|הזכיר}} של חנוכה בארץ.''' בברכת הארץ וקילסו אותו מפני שהיא הודאה ויש לאומרה בברכת הארץ שהיא ג"כ הודאה:
 
'''{{עוגן1|הזכיר}} דיין אמת.''' לברכת האבל בברכת הטוב והמטיב וקילסו אותו שכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה ובזה נראה שמקבל עליו גזירת המקום באהבה:
 
'''{{עוגן1|עומד}} ומברך.''' לפי שצריך שינוי והיכר שמכין עצמו לברך וכן כולם:
 
'''{{עוגן1|ואם}} עשה כן.''' שהתעטף ובירך הרי הוא כמלאכי השרת דכתיב בהו שש כנפים וגו' בשתים יכסה פניו ובשתיס יכסה רגליו מפני כבוד המקום ב"ה וכך הוא זה שמתעטף בברכה לכבוד המקום ברוך הוא:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שלשה שאכלו:'''</big>}}
תחילתדףכאן ח/א
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אלו}} דברים מברך על היום.''' בתחל' לפי שהיו' גורם לקידוש שלא בא כוס זה אלא בשביל קידוש לשבת ועוד שכבר קדש היום משקיבל עליו ועדיין יין לא בא על השלחן וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרי' מברך על היין תחלה.''' לפי שהיין גורם לקידוש וה"ה המקדש על הפת ואם אין לו יין או פת לא יקדש ועוד תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} טעמהון דב"ש וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מדברי}} שניהן נלמד.''' דסבירא להו דבהבדלה לעולם ברכת היין קודם ואח"כ ברכת הבדלה דלא דמיא לקידוש כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|כלום}} טעמהון דב"ש.''' שהרי טעמייהו דב"ש גבי קידוש לא הויא אלא מפני שקדושת היום גרמה ליין שיבא לפיכך סברי דקדושת היום קודמת אבל כאן הואיל ולאו הבדלה גרמה ליין שיבא דהא עיקר הבדלה בתפלה היא ולא אמרו שיחזור ויבדיל על הכוס אלא מפני התינוקות כדאמרי' לעיל פ' תפלת השחר הלכך אף ב"ש מודים בהבדלה שברכת היין קודם:
 
'''{{עוגן1|כלום}} טעמהון דב"ה.''' כלומר ולב"ה ודאי שייכא נמי האי טעמא דאמרי גבי קידוש דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכמו כן בהבדלה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' דלא היא דמאי חזית דנקטת להני כעמי דידהו דב"ש ודב"ה גבי קידוש למילף מינייהו דמה גבי הבדלה דברכת יין קודמת נקיט אידך טעמייהו דידהו דגבי קידוש ואשכחן איפכא דגבי הבדלה איכא למימר דלכ"ע ברכת הבדל קודמת כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|כלום}} טעמהון דב"ש וכו'.''' וא"כ וכאן נמי הואיל ונתחייב בהבדלה מיד שחשכה למ"ש קודם שבא היין לפניו בדין הוא שהבדלה ג"כ קודמת ליין כמו קידוש לב"ש:
 
'''{{עוגן1|כלום}} טעמהון דב"ה.''' ולב"ה דטעמייהו גבי קידוש אינו אלא לפי שהיין או הפת קודם לקידוש היום שתאמר אבל כאן הואיל ואין היין גורם להבדלה דלא תליא הבדלה ביין אף ב"ה מודו דהבדלה קודמת לברכת היין והלכך מהא ליכא למישמע מינה:
 
'''{{עוגן1|מדברי}} שניהן.''' מדר' יוסה ומדר' מנא דמר מדייק הכי ומר מדייק איפכא אליבא דב"ש וב"ה מיהת מדברי שניהן נלמד דמבדילין בלא יין אבל אין מקדשין אלא ביין כדקאמרי תרווייהו בפשיטות דאין היין מעכב בהבדלה כמו דמעכב בקידוש:
 
'''{{עוגן1|היא}} דעתיה דר' זעירא.''' וכן נמי היא דעתי' דר"ז גופיה דאמר מבדילין על השכר במקום שאין יין מצוי דהיין אינו מעכב להבדלה והולכין ממקום למקום משום קידושא למישמע קידוש על היין דעיקר מצות קידוש על היין:
 
'''{{עוגן1|נהיגין}} תמן.''' בבבל במקום שאין יין לקדש עליו הש"צ עובר לפני התיבה ואומר ברכת מעין שבע וחותם וכו' ובזה יצאו ידי קידוש:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}} על דב"ש בלילי שבת.''' כלומר דהא לפעמים משכחת לה בלילי שבת דאי אפשר למיעבד כסברא דב"ש גבי קידוש ולמאי דס"ל לב"ש נמי גבי יין ומזון במתני' דסוף פירקין היכא דאין שם אלא אותו כוס והשתא אי מקלעי הני גוונא בלילי שבת היאך ינהוג אליבא דב"ש דממ"נ קשיא כדמסיק ואזיל להקושיא:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידה.''' בהי גוונא מקשינן לה ומפרש וקאמר בכגון שהיה יושב ואוכל בע"ש וחשכה לילי שבת וצריך הוא לקדש קדושת היום על היין ואין שם אלא אותו הכוס יין בלבד ואם יקדש עליו לא יהיה לו יין לברך על המזון:
 
'''{{עוגן1|את}} אמר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולם עליו.''' כלומר דודאי את אומר בזה דהדין הוא שיניח עד לאחר המזון ויאמר הכל קידוש וברכת המזון על אותו כוס וכדתנינן בתוספתא פ"ה גבי מ"ש וכדלקמן וה"ה נמי בהאי גוונא בלילי שבת והשתא קשיא מה נפשך לב"ש היאך יעשה:
 
'''{{עוגן1|יברך}} על היום.''' קודם כדאמרינן במתני' דקדושת היום קודם ליין הא הכא איכא נמי מזון ובודאי ברכת המזון קודם לקידוש היום שהרי נתחייב בברכת המזון קודם שקידש עליו היום:
 
'''{{עוגן1|יברך}} על המזון.''' ואי תימא דאין ה"נ דיברך על המזון מקודם הא ליתא דהרי הכא היין קודם לב"ש כדאמרי במתני' דסוף פרקין גבי בא להס יין בתוך המזון ומייתי לה לקמיה:
 
'''{{עוגן1|יברך}} על היין.''' ואם תאמר דיברך על היין קודם להמזון הא נמי אי אפשר דכשבא לברך על היין קידוש היום קודם לו כדאמרי ב"ש במתני':
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' זה הכל מן הקושיא וכלומר והיכא שמעינן להא דאמרת לב"ש היין קודם להמזון מן הדא דתנינן בסוף פרקין בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו הכוס ב"ש אומרי' מברך על היין ואח"כ מברך על המזון וא"כ היאך יתנהג עצמו בכה"ג אליבא דב"ש:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא.''' דלא קשיא מידי מהאי מתני' דסוף פרקין דמייתית ראיה לגוונא דהכא דלב"ש מברך על היין מקודם להמזון דשאני הוא התם דע"י שהיא ברכה קטנה בורא פרי הגפן בלבד הלכך הוא דקסברי ב"ש התם דמברך על היין מקודם שאם אתה אומר שימתין עד לאחר ברכת המזון חיישינן שמא ישכח וישתה מיד בלא ברכה אבל הכא שצריך הוא לקדש קדושת היום ומכיון שהוא ממתין לשלשה על ידי הכוס אינו שכח מקודשת היום ולא חיישינן שמא ישתה עד שלא יקדש:
 
'''{{עוגן1|וכיצד}} יעשו על דברי ב"ש.''' והשתא מסיק לה דלר' בא דקאמר דהכא איכא תקנתא לב"ש נמי וכיצד יעשה יברך על המזון תחלה דבהאי גוונא מודו ב"ש דליכא למיחש למידי כדאמרן ואח"כ מברך קדושת היום ואח"כ על היין כסבר' דידהו במתני':
 
'''{{עוגן1|וקשי'}} על דברי ב"ה.''' השתא מהדר הש"ס לדייק גם אליבא דב"ה דודאי בלילי שבת ובגוונא דהוה מדייק לי' אליבא דב"ש ליכא למידק כלל אליבא דב"ה דפשוט הוא דבגוונא דתאמר היה יושב ואוכל בע"ש וכו' ואין שם אלא אותך הכוס דלב"ה מברך על המזון ואח"כ על היין ואח"כ על היום כי קשיא לן אליבא דב"ה במוצאי שבת הוא דקשיא לן וכעין גוונא דהוה מדייקינן אליבא דב"ש בע"ש ה"נ מדייקינן השתא אליבא דב"ה במ"ש וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' בהי גוונא קא מיבעיא לן וקאמר בכגון שהיה יושב ואוכל בשבת וחשכה מוצאי שבת וצריך הוא להבדיל ואין שם אלא אותו הכוס ואם יבדיל לא יהי' לו יין לברך על המזון:
 
'''{{עוגן1|את}} אמר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולן עליו.''' הבדלה וברכת המזון דודאי כך הוא הדין והכי תנינן בתוספתא פ"ה הנכנס לביתו במ"ש מברך על היין ועל המאור. ועל הבשמי' ואח"כ אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו אחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו והשתא מדייק הש"ס דלר' יהודה דתוספתא אליבא דב"ה כדמייתי נמי לקמיה קשיא לן דמה נפשך כיצד יעשה בהאי גוונא דאמרן:
 
'''{{עוגן1|יברך}} על היין.''' בתחלה הרי המזון קודם כדסבירא להו לב"ה במתני' דסוף פרקין:
 
'''{{עוגן1|יברך}} על המזון בתחלה.''' הרי הנר קודם כדתנן במתני' גבי פלוגתייהו בהא ב"ש אומרים נר ומזון וכו' ובית הלל אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה א"כ לכ"ע נר קודם למזון:
 
'''{{עוגן1|יברך}} על הנר.''' בתחלה:
 
'''{{עוגן1|הבדלה}} קודמת.''' כלומר ואם יעשה כך תהיה הבדלה קודמת למזון ואנן לא תנן הכי דאע"ג דבמתני' תני כן ההיא דלאו כהלכתא היא אלא כדתני ר' יהודה בתוספתא שם וכדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' מסקנת הקושיא היא וכלומר והיכא תניא הכי מן הדא דא"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו וכו' וגי' התוספתא כך היא שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור וגי' הש"ס בתוספתא היה כך בהפך ככתוב לפנינו והיינו דקאמר עלה רבא ורב יהודה הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואח"כ מאור ולא כהאי גי' דלעיל לב"ה. שמעינן מיהת דלכ"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף כי פליגי בסדר הברכות השייכי' להבדלה הוא דפליגי ושמעינן נמי דלכ"ע אלו הברכות השייכי' להבדלה סמוכות זו לזו מיהת בעינן והשתא אם יברך על הנר בתחילה למזון ואח"כ ברכת הנר תכופות זו לזו כל הברכות א"כ תהי' הבדלה קודמת למזון והא לר' יהודה לכ"ע מזון בתחילה והבדלה לבסוף היא וכיצד יעשה על דברי ב"ה. מסקנא דמילתא היא. וכלומר והשתא כיצד יעשה אליבא דב"ה אם כהאי דתנינן במתני' נר ובשמים ומזון והבדלה או כהאי דר' יהודה בתוספתא וקאמר הש"ס דדברי ר' יהודה הם עיקר שיברך על המזון בתחלה וכו':
 
'''{{עוגן1|י"ט}} שחל להיות במ"ש.''' ויש כאן קידוש והבדלה איזה מהן קודם:
 
'''{{עוגן1|יקנ"ה}}.''' היין סמוך לקידוש וקודם לו ואח"כ נ"ה וכן אמר חנן בר בא בשם רב יין וכו' ובסוכות אחר הבדלה סוכה וזמן:
 
ר' חנינא אמר ינה"ק גרסינן וכן שמואל אמר כהדא דר' חנינא גרסינן כדמפרש טעמא משל למלך יוצא וכו' הלכך הבדלה קודמת שמלוין את השבת בתחלה ואח"כ קידוש של י"ט:
 
'''{{עוגן1|לוי}} אמר יהנ"ק גרסינן.''' דכמו שהוא לפנינו היינו דר"א ממש. והיינו דקאמר מסתברא דלוי דאמר מעין שניהן הבדלה קודם לקידוש כר' חנינא ונר והבדלה סמוכין כר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|דלא}} מפלג על בר נש באתריה.''' טבריה אתריה דרבי יוחנן הוה ואין חולקין על אדם באתריה ולפיכך נהג שם כוותיה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דרבי חנינא ניחא.''' דלדידיה אחר היין מברך על הנר מיד ולפי שכשרואה את הנר צריך לברך עליו אלא שברכת היין היא קודם לכל לעולם:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}} על דר' יוחנן.''' כצ"ל אלא דלר' יוחנן קשיא מפני מה אינו מקדים לברך על הנר הא אלו בשאר ימות השנה אינו מברך על הנר שלא יכבה בתמיה וכי אינו מברך על הנר מיד כדי שלא יכבה ויפסיד הברכ' והכא נמי היה לו לומר מברך על הנר שלא יכבה ולא לאחרו אחר קידוש:
 
'''{{עוגן1|מה}} עבד ליה ר' יוחנן.''' ומה טעמיה וקאמר דמכיון שיש לו יין אין נרו כובה כלומר דכיון שהוא תופס כוס של יין בידו שבירך עליו ואינו שותהו ושומרו עד שיגמור כל סדר הברכות שומר ג"כ את הנר שלא יכבה עד שיברך עליו:
 
'''{{עוגן1|ויברך}} על הנר בסוף.''' א"כ יברך עליו בסוף דכל זמן שאינו שותה היין שומר הוא את הנר שלא יכבה קודם שישתה ומשני שלא לעקר זמן שבתות הבאות כלו' הואיל ובכל מוצאי שבתות מברך על הנר קודם הבדלה הלכך אין לו לעקור הסדר של כל שבתות הבאות בשנה:
תחילתדףכאן ח/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס.''' טעמייהו דב"ש דסברי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין אע"פ שלא נטמאו תוכו וכגון שנטמא במשקין דטומאת משקין בכלים מדרבנן היא והקלו בטומאה זו ואמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין טמאין לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו ואפ"ה אסור להשתמש בו גזרה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחוריו ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו ויטמא את הידים וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים הלכך נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה חיישינן שמא יטמאו משקין שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן ומטמאין את המשקין להיות תחלה ויחזרו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור אלא נוטלים לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס כדי שלא יקבלו המשקין שבאחורי הכוס טומאה מחמת ידים:
 
'''{{עוגן1|ובית}} הלל אומרים וכו'.''' דב"ה קסברי מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ולא גזרינן משום ניצוצות דניצוצות לא שכיחי הלכך מוזגין את הכוס תחלה ושותים אותו דביין הבא לפני המזון מיירי הכא כדאמרינן בפ' כיצד הסיבו וכו' הביאו להם יין וכו'. ואח"כ נוטלין לידים לסעודה שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס גזרה שמא יהיו אחורי הכוס טמאין דהא מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין וידיו לא יהיו נגובות יפה דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך ויטמאו אחורי הכוס אותן המים טופחין שעל ידיו והן חוזרין להיות תחלה כדין המשקין. שהן לעולם נעשין תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} טעמהון דב"ש שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס.''' שנפלו לשם מחמת המזיגה ויטמאו מידיו אם לא יטול מתחלה ויחזרו אלו המשקין ויטמאו את אחורי הכוס ונמצא משתמש בו באיסור וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|לעולם}} אחורי הכוס טמאין.''' כלומר דלא איכפת לן אם אחורי הכוס טמאין דאפ"ה מותר להשתמש בו הלכך להא לא חיישינן אלא דלטומאת ידים הוא דחיישינן שמא יהיו אחורי הכוס טמאין ויחזרו ויטמאו את הידים מחמת משקה טופח שעליהן וכדפרישית במתניתין הלכך מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים:
 
'''{{עוגן1|דבר}} אחר.''' לטעמייהו דב"ה לפי שאין נטילת ידים אלא סמוך לברכת המוציא והלכך אפי' אי הוה לן למיחש משום ניצוצות כדקאמרי ב"ש כמבואר בפירושא דמתני' אפ"ה הא עדיפא שלא להפסיק במזיגת הכוס בין נטילת ידים לברכה:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דבית שמאי כר' יוסי וכו' דתנינן תמן.''' בפ' כ"ה דכלים תנן כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביטה. אחוריים ותוך שאם נטמאו אחוריו במשקין תוכו טהורין כדתנן התם לעיל. ובית הצביטה מקום שאוחזין בו את הכלי א"נ בית הצביעה גרסי' מקום שאוחז בו באצבעו שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור ואם נטמא בית הצביטה אחוריו טהורין. ר' טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ. יש לה בית צביטה לפי שהיא גדולה ויש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים ואם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה. ר' עקיבא אומר לכוסות. אף לכוסות יש להם בית הצביטה. ר' מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות יש להם בית הצביטה לידים טמאות כדאמרן ולידים הטהורות כדמפרש התם כיצד היו ידיו טהורות ועליהן משקה טופח ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביטתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס כלומר שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים. אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד דבידיו הטהורות ואחורי הכוס טמאים הוא דלא חיישינן אבל בידיו טמאות חיישינן שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס ע"כ. והשתא קאמר הש"ס הכא דאתיא הא דב"ש דמתני' דחיישי בידים טמאות שמא יגעו במשקין שבאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס וזהו כר' יוסי דחייש נמי להכי ודב"ה דלא חיישי לכך כר' מאיר דאף לידים טמאות לא חיישינן שמא יגעו במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את הכוס:
 
'''{{עוגן1|לחלה}}.''' לעשות עיסה בטהרה כדי שיפריש חלה טהורה ולנטילת ידים לאכילה אם אין לו מים:
 
'''{{עוגן1|אדם}} מהלך ארבע מיל.''' אם לא ימצא מים להטביל כליו לעשות עיסתו בטהרה וכן ליטול ידיו עד ד' מילין צריך להטריח עצמו ולחזר אחריהן:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאמר לפניו.''' דוקא אם המים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחריו אין מטריחין עליו:
 
'''{{עוגן1|שומרי}} גנות ופרדיסין.''' מפני הגנבים וא"א להן לזוז ממקומן:
 
'''{{עוגן1|מה}} את עביד להון.''' היאך דינם אם כלפניהן כלומר כדין דאמרינן בלפניהן דצריכין להטריח ולחזר אחר מים או כלאחריהן כמו דאמרינן בלאחריהן שאינן צריכין להטריח עצמן כלל והואיל והן יושבין במקומן הלכך מיבעיא ליה הכי:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' מתני' בפ"ב דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה. מפרשת החלה ומברכת על הפרשה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה שתהא פניה של מטה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה והעגבות אין בהן משום ערוה לענין ברכה:
 
'''{{עוגן1|והדא}} אשה לא בתוך הבית היא יושבת.''' בתמיה וכי לא תוכל ליקח בגדיה ולכסות עצמה שלא תהא ערומה ואפ"ה את אמר אין מטריחין עליה אפי' בתוך הבית וה"ה כאן אין מטריחין עליו לעמוד ממקומו ולחזר אחר מים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שבראשונים נוטל ומפסיק.''' כדמפרש לקמיה:
 
'''{{עוגן1|מה}} הוא.''' דקאמרת נוטל ומפסיק:
 
'''{{עוגן1|נוטל}} ושונה.''' כלומר לא ישפוך על ידיו כולן בבת אחת אלא נוטל פעם אחת ומפסיק וחוזר ושונה ליטול עליהן שנייה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} שמואל בר יצחק בעי.''' ולא גרסי' אמר וכן הוא בפ"ב דחלה כלומר דהוה קשיא ליה אם צריך להיות נוטל ושונה והיכי אמרת שהן רשות וכי בדבר שהוא רשות היו מקפידין להטריחו כל כך:
 
'''{{עוגן1|על}} הראשונים נאכל בשר חזיר.''' כדאמר במדרש בנכרי אחד שהיה מוכר בשר שחוטה ובשר נבלה וחזיר ולכל מי שנטל ידיו נתן לו בשר שחוטה ופעם א' בא יהודי אחד ולא נטל ידיו וכסבור שנכרי הוא והאכילו בשר חזיר:
 
'''{{עוגן1|על}} השניים יצא אשה מביתה.''' כדאמרי' בפ' יום הכפורים במעשה דכידור:
 
'''{{עוגן1|חמא}} יתיה אכל בהתם.''' מכוסה במפה לידיו. מלשון אגלאי בהתייהו מה שהיו מכוסין בחרפתן נגלה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} כן.''' למה אתה עוש' כן:
 
'''{{עוגן1|איסתניס}} אני.''' ואע"פ שנטלתי ידי אי אפשר לי לאכול כך בלא מפה:
 
'''{{עוגן1|חמא}} כהניא אכלין בהתם.''' ראה כהנים אוכלין בתרומה במפה בלי נטילת ידים. בהתם כמו בחתם ומלה מסורסת היא ומלשון חמת הוא כמו בבלאי חמתות ואמר להון וכי אזילא הא דרב ושמואל לקמיה דהכל מודים דלתרומה מיהת בעי נטילת ידים:
 
'''{{עוגן1|נטילת}} ידים לתרומה אין נטילת ידים לחולין.''' כצ"ל:
 
'''{{עוגן1|לתרומה}} ולחולין.''' משום סרך תרומה:
 
'''{{עוגן1|עד}} הפרק.''' של גב היד:
 
'''{{עוגן1|עד}} קשרי אצבעותיו.''' דהואיל בחולין אינו אלא משום סרך תרומה סגי בהכי:
 
'''{{עוגן1|מן}} דהוא אכל עם סבי.''' מי שהיה אוכל עם זקני ריב"ל ולא היה נוטל ידיו עד הפרק לא היה רוצה לאכול עם זה דקסבר אף לחולין עד הפרק:
 
'''{{עוגן1|כל}} דבר שיש בו ליכלוך משקה.''' שטיבולו במשקה צריך ג"כ נטילת ידים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זעירא אפי' מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה.''' מחמיר על עצמו היה משום נקיות:
 
'''{{עוגן1|מפקיד}} לחמריה.''' היה מצוה להחמרים שלו הן דאתון משכחין במקום שאתם מוצאין מים לנטילה תטלו ידיכם אף בשחרית ותהיו מתנין על כל היום לסמוך על כך:
 
'''{{עוגן1|אשכחיה}}.''' ר' אבהו ואמר לו שילך לאכול ולסעוד עמו ונתן לפניו ככר לחם לבצוע וא"ל סב ובריך המוציא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' רבי זעירא. בעל הבית יודע כחו של ככרו כלומר אתה הוא הבעה"ב ועליך לבצוע מן ככר שלך ולברך:
 
'''{{עוגן1|מן}} דאכלון.''' לאחר שגמרו לאכול א"ל ר' אבהו לר"ז סב ובריך ברכת המזון:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} חכים רבי.''' אם רבי מכיר לרב הונא שהוא אדם גדול בתורה והיה אומר שהפותח והוא הבוצע הוא חותם ומברך ג"כ ברכת המזון:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא פליגי על רב הונא דתני בתוספתא פ"ה סדר נטילת ידים ממים אחרונים עד חמשה שאוכלין ביחד מתחילין מן הגדול יותר מכאן מתחילין מן הקטן עד שמגיע לחמשה וחוזר ומתחיל מן הגדול:
 
'''{{עוגן1|באמצע}} המזון.''' סיפא דהאי תוספתא ואמזיגת הכוס קאי דקתני התם סדר למזיגת הכוס בתוך המזון מתחיל מן הגדול לאחר המזון מתחילין מן המברך:
 
'''{{עוגן1|לא}} שיתקין עצמו לברכה.''' לאו הא דמתחילין מן המברך אלא כדי שידע שהוא יברך ויתקין עצמו לכך ואין תימר כרב הונא דהבוצע הוא מברך כבר מתוקן הוא לברכה זה שהיה בוצע ולמה עושין עוד סימן אחר:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' הך ברייתא באלו דהוו עלין קיטעין דהוו עיילי פיסקי פיסקי לסעודה ולא הסיבו כולם ביחד בתחלה והלכך לא ידעין מה מברכה מי הוא המברך להם שלא היו שם בשעת ברכת המוציא ועושין עכשיו סימן לידע מי הוא המברך:
תחילתדףכאן ח/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים מקנח ידיו במפה.''' מנטילת מים ראשונים ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת טמא ויהיה משקה טופח במפה מחמת ניגוב ידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם משקין נעשין תחלה ויחזור ויטמא את הידים כשמקנח בה תמיד תוך הסעודה אבל בשלחן ליכא למיגזר הכי דקסברי ב"ש אסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה גזרה משום אוכלי תרומה וב"ה סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כ"א שמא יטמא לידיו ומוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה ולא יטמאו לאוכלין שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}} בשלחן של שיש.''' בספרי הדפוס מסורסת העתקת הגמרא והעמדתי כאן לפי סדר המשניות שלא נשתנו כאן מסדר דהתם. מתניתא. לטעמא דב"ש מפרש דקאמרי מניחה על השלחן ולא חיישי שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השלחן משום דהכא במאי עסקינן בשלחן של שיש ושל פרקים כלומר אפי' הוא של פרקים מכיון שהוא של שיש אינו מקבל טומאה כדתנן בריש פ' כ"ב דכלים דהוי ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה הלכך אין כאן חשש שיקבלו טומאה מן השלחן ומניח המפה על השלחן:
 
'''{{עוגן1|מה}} טעמון דב"ש.''' השתא מפרש טעמייהו דב"ש מפני מה אמרי דאין מניחה על הכסת גזרה שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת ויחזרו ויטמאו את ידיו בתוך הסעודה כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|ומה}} טעמון דב"ה.''' דקאמרי מניחה על הכסת ולא חיישי להא דב"ש:
 
'''{{עוגן1|לעולם}} ספק משקין לידים טהור.''' כלומר דהואיל ואין כאן אלא חשש ספק שמא יהיה הכסת טמא ושמא יהיה משקה טופח במפה ויטמאו את הידים ואנן קי"ל דספק ידים טהור כדתנן בפ"ד דטהרות ובפ"ב דידים דהידים ספקן ליטמא ולטמא וליטהר טהור וה"ה כל ספקן אם נגעו בטומאה או לא אחר שנטל ידיו משום סתם ידים לא גזרו עליהן והא דנקט ספק משקין משום דאיירי הכא במשקין:
 
'''{{עוגן1|דבר}} אחר.''' היינו טעמייהו דב"ה משום דאין ידים לחולין דלא גזרו על הידים בחולין אלא משום סרך תרומה אבל מן התורה אין לנטילת ידים עיקר כלל כיון דהכא דבחולין לא חיישינן בספקן:
 
'''{{עוגן1|וכב"ש}} יש ידים לחולין.''' בתמיה. וחסר כאן. וכך היא הגי' בפ"ב דבכורים ובסוף פ"ב דחגיגה אלא משום נטילת סרך. כלומר דמשני דגם לב"ש אין ידים לחולין אלא משום דתקנו אף לחולין משום סרך תרומה מחמירין אף בחולין משום האי חששא דאמרן:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} או כרשב"א וכו'.''' לא שייך הכא אלא במס' בכורים הוא דשייכא וכן בחגיגה ואיידי דמסיים התם הכי אליבא דב"ש גריס לה נמי הכא כדרך הש"ס הזה. והתם פריך על הא דקתני בחגיגה נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה מהא דתנן בריש פ"ד דבכורים התרומה והבכורים טעונין רחיצת ידים מה שאין כן במעשר ומשני אלא משום נטילת סרך והדר פריך והתנינן תרומה. במתני' דחגיגה. וכי יש תרומה משום נטילת סרך. כלומר הא מדנקט לחולין ולמעשר בחד בבא עם התרומה ש"מ דבחדא מחתא הוו וכמו דתרומה מגזרת י"ח דבר הוא ה"נ בחולין ומעשר ולא משום סרך דתרומה והדרא קושיא לדוכתה הא דקתני בבכורים משא"כ במעשר. ומשני אלא בחולין שנעשו על גב הקודש. במתני' דחגיגה מיירי בחולין שנעשו על טהרת קודש ופריך שם וחולין שנעשו על גב הקודש לא כחולין הן. בתמיה. ועלה הוא דקא משני תיפתר או כרשב"א או כר"א בר' צדוק דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|הידים}} תחלה לחולין ושניות לתרומה.''' כלומר אם תחלות הן כגון שהכניס ידו לבית המנוגע וכר"ע בריש פ"ג דידים דס"ל דהמכניס ידו לבית המנוגע דלא נטמא כולו כ"א ידו וקסבר ר"ע דכדין ראשון לטומאה להן:
 
'''{{עוגן1|ושניות}} לתרומה.''' כלומר לתרומה אף במקום שהן שניות בלבד פוסלות את התרומה ולהאי תנא מוקמינן מתני' דחגיגה בחולין גרידי וכגון שהן תחלות וטעונין נטילת ידים אף לחולין:
 
'''{{עוגן1|או}} כר"א בר' צדוק.''' כלומר או לעולם כדאמרי' מעיקרא דבחולין שנעשו על טהרות קדש מיירי התם וכר"א בר' צדוק דתנינן תמן בסוף פ"ב דטהרות דס"ל דדין תרומה להן לטמא שנים ולפסול אחד והלכך בעו נטילת ידים כתרומה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ד דעדיות:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים אע"פ.''' שהשמן מנטף מבשרו לאחר שטבל טהור דהרי השמן טהור היה. וב"ה אומרים כדי סיכת אבר קטן גרסי' כמו ששנוי שם. כלומר אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן טהור ויותר מכשיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא כשנטמא הוא ונשאר על בשרו וטמאוהו מפני שהשמן לא נטהר במקוה שאין לך משקה שמקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע"י השקה:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים כדי סיכת אבר קטן.''' טהור טפי מהכא טמא:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים משקה טופח.''' אע"פ שאין בו אלא כדי משקה טופח טמא:
 
'''{{עוגן1|טופח}} ומטפיח.''' צריך שיהא טופח עד שיטפח עוד לכף אחרת שתיגע בכף שנגעה בזה הטופח קתני מיהת ב"ה מחמירין במשקה טופח וא"כ מחלפה שיטתייהו דתמן אמרין טמא והכא לא חששו במשקה טופח שיטמאו מחמת הכסת:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} תמן בעינו הוא.''' השמן על בשרו אבל הכא בלוע במפה הוא מחמת ניגוב הידים והלכך לא חיישינן הכא מידי:
תחילתדףכאן ח/ד
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים מכבדין את הבית.''' מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואחר כך טלים לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם נוטלין לידים תחלה נמצא מפסידי' את האוכלי' שהמים אחרונים נתונים עליהם ונמאסים וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש ת"ח אינו מניח פרורים שיש בהן כזית אלא מסיר אותם והפרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום דמותר לאבדן ביד והלכה כב"ש בזה דמותר להשתמש בשמש עם הארץ:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} טעמהון דב"ש מפני אובדן אוכלין.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|אם}} השמש פיקח וכו'.''' כלומר דס"ל דאין להשתמש בעם הארץ אלא בפיקח והוא יודע שהוא מעביר פירורין פחות מכזית כלומר שמעביר הפירורין גדולים עד פחות מכזית שאינו מניח כ"א הפחותין מזית ואין בכך כלום והלכך נוטלים לידים אף בתחלה ואח"כ מכבדין את הבית:
תחילתדףכאן ח/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרי' נר ומזון.''' מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו ועדיין לא גמר סעודתו ואין לו יין אלא כשיעור אחד ב"ש אומר' כך הוא יסדר נר ומזון וכו' ומסקינן בגמר' זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור:
 
'''{{עוגן1|בש"א}} שברא מאור האש.''' שברא משמע שעבר ולא בורא דמשמע להבא וכן מאור ולא מאורי דחדא נהורא איכא בנורא:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים בורא.''' דנמי משמע לשעבר ומאורי האש לפי שהרבה גוונים יש בשלהבת אדומה ולבנה וירקרוקת:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ה א"ר יהודה וכו' מפורש לעיל בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרי' כוס בימינו.''' ה"ג בתוספתא שם הביאו לפניו שמן ויין ב"ש אומרים כוס יין בשמאלו ושמן ערב בימינו מברך על השמן ואח"כ מברך על היין וב"ה אומרים אוחז היין בימינו ושמן בשמאלו מברך על היין ושותהו וחוזר ומברך על השמן:
 
'''{{עוגן1|וטחו}} בראש השמש.''' מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא לשוק וידיו מבושמות:
 
'''{{עוגן1|עלה}} וטעין תרויהון בחד ידיה.''' נכנס כשהוא טעון לשתיהם להיין והשמן בידו אחת וא"ל אבא בר בר חנה מה זה האם ידך האחרת קטועה היא שלא לקחת זה בימינך וזה בשמאלך:
 
'''{{עוגן1|וכעס}} עלוי אביו.''' בר חנה אביו של אבא כעס עליו על שאמר לר' זעירא כן וא"ל לא דייך שאתה יושב והוא עומד ומשמש לפניך ועוד שהוא כהן כדאמרי' בפרק דלעיל בהלכה ג' ר"ז קם מקרי כהן במקום לוי וכו' ואסור להשתמש בכהן כדשמואל ועודך מבזה אתה לו:
 
'''{{עוגן1|גזירה}}.''' גוזר אני שהוא ישב ואתה תעמוד ומשמש תחתיו:
 
פיסקא ב"ש אומרים שברא וכו' ופריך א"כ על דעתיה דב"ש יאמרו אשר ברא פרי הגפן וכו' דלדידהו ברא הוא דוקא לשעבר ומשני שאני יין שהוא מתחדש וכו' ושייך בו ג"כ לשון בורח שהוא בורא תמיד אבל האש אינו מתחדש אלא כך היה בתחלת הבריאה כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|האש}} והכלאים.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|כלאים}}.''' הן הפרד שהוא מן הסוס ומן החמור:
 
'''{{עוגן1|הכלאים}}.''' באיזה שעה נבראו וקאמר כתיב ובני צבעון וכו':
 
'''{{עוגן1|המיונס}}.''' מיני בני אדם המשונים בצורתן כך מצאתי במדרש דברי הימים. ובאיכה רבתי בפסוק הביא בכליותי וגו' ומכניסין את המיומס לתיאטרון שלהם וראשו מגולת וכו' והוא בן אדם שמשנין אותו בלבושו ובצורתו:
 
'''{{עוגן1|חציו}} סוס וחציו חמור.''' והוא מצא אותו שזימן חמורה וכו' כדאמר לקמן:
 
'''{{עוגן1|ואלו}} הן הסימנין.''' להכיר אם אמו חמורה ואביו סוס או בהפך:
 
'''{{עוגן1|אין}} בעיתון מזבנון מוליון.''' כשאתם רוצים ליקח הפרדות תראו אותן שאזניהן קטנות שהן כולן מאם סוסיא ומפני הכלאים אמר להם כן:
 
'''{{עוגן1|זימן}} חכינה.''' נחש:
 
'''{{עוגן1|חרדון}}.''' הוא מין הצב:
 
'''{{עוגן1|חברבר}}.''' מין נחש צפעוני והוא הערוד:
 
'''{{עוגן1|שבעטתו}} פרדה.''' בו וחיתה המכה:
 
'''{{עוגן1|לבנה}}.''' דחיוורן ריש כרעה:
 
'''{{עוגן1|תחת}} כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ.''' פסוק הוא באיוב במענה אליהו ודריש שוררו למי שאורו על כנפות הארץ:
 
'''{{עוגן1|שכבר}} שבת האור כל אותו היום.''' והויא כתחלת ברייתא:
תחילתדףכאן ח/ו
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים.''' נר משום דלא שבת שהעכו"ם עשה מלאכה לאורו וקי"ל אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבד בו עבירה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} על הבשמיס.''' בבשמים שהם במסיבה של עכו"ם שהם מסובין בה לסעודה מיירי והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני ע"ז מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין על של עכו"ם לפי שסתם מסיבת עכו"ם לע"ז ואין מברכין על הבשמים שלפני ע"ז:
 
'''{{עוגן1|ולא}} על הנר של מתים.''' דלאו לאורה הוא אלא לכבוד בעלמא ולא על בשמים של מתים דלעבורי ריחא עבידה:
 
'''{{עוגן1|שלפני}} ע"ז.''' לפי שאסורין בהנאה:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיאותו לאורו.''' שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש אלא שיהא קרוב לו כל כך שיכול ליהנות אם ירצה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהו}} פליג.''' אם האי ברייתא דר' ירמי' פליג על מתני':
 
'''{{עוגן1|קיימונה}}.''' תרגמה במעשיו לפני חנותו. שהעכו"ם עשה לעצמו לפני חנותו דלא אמרו אין מברכין אלא דוקא במסיבה שלהם כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|עששית}}.''' שהיתה דולקת מע"ש אע"פ שלא כבתה כל יום השבת מברכין עלי' שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת בתוספתא פ"ה:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} משתמש.''' שאינו יכול להשתמש לאורה שרחוקה היא:
 
'''{{עוגן1|משתמש}} לאורה.''' דרך הפנס או כיוצא בו דקיימא בקרן זוית ואינו רואה את השלהבת:
 
'''{{עוגן1|גחלת}} של הקדש מועלין בו.''' דאית בה ממשא כדתנן בפ' משילין וגריס נמי התם להא:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} הנקטפת.''' דהאש מגחלים לוחשות נקטפת מעט למעלה ושיעורו אם מכניס הקיסם ביניהן דולק הוא מאליו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם גוי שהדליק מישראל וישראל שהדליק מגוי מברך עליו:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} גוי שהדליק מישראל.''' דלא נעבד' בו עבירה דודאי ישראל משתחשך הוא שהדליק אלא ישראל מגוי קשיא הא לא שבת אצל הגוי ומעת' אפי' גוי מגוי יברך כלו' דאי אמרת דהיינו טעמא דישראל שהדליק מגוי מברך עליו דהך שלהב' קמא דאיסורא אזל ליה אי הכי אפי' גוי מגוי נמי יהא מותר ואנן אשכחן ברייתא דתני וי מגוי אין מברכין ולא משני מידי. של אור ע"ש. של ליל ע"ש:
 
'''{{עוגן1|שאינן}} עשוין אלא לדבר אחר.''' לגמר בהן את הכלים ולא להריח ובטבריא היו נוהגין לעשות קודם ליל שבת ובציפורי במ"ש וגם בלילה של ע"ש:
 
'''{{עוגן1|ולא}} היא של גוים היא של ע"ז.''' והא תנא ליה רישא והך סיפא למה לי:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' להך סיפא דבע"ז של ישראל קאמר:
 
'''{{עוגן1|וירא}} אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו'.''' מכאן שאינו ניכר הבדלה בין חשך לאור עד שיראה את האור ויכול ליהנות ממנו כדכתיב כי טוב. ובב"ר פ' ג' גרים הא דר' יהודה בר' סימון אחר זה מיד וניחא האי גירסא טפי דעלה קאמר הבדילו לו כלומר דויבדל דקרא אאור לחודיה קאי והיינו שהבדיל מן החושך את האור לומר שכשנהנין ממנו להאיר מתוך החשך אז הוא דמברכין עליו. ומה שפירש המ"כ שם אל תשגיח שכתב זה בשם פירש"י ואל תאמין:
 
'''{{עוגן1|אבדלה}} ודאי.''' כלומר ממש ועלה דשייך המשל דלקמן וכן הוא בב"ר שם דכך הוא הנמשל שההבדלה הוא בין שניהם לפלוני זה בתחומו ולפלוני זה בתחומו:
 
'''{{עוגן1|איסטרטיגין}}.''' ממונים לאיזה ממשלה:
 
הוא שאמר הקב"ה לאיוב המימיך צוית בקר ידעתה שחר מקומו כך הוא הכתיב במקרא ודריש כפל הלשון בקר ושחר וכן ה"א יתירה של ידעתה אלא דה"ק אם צוית להבקר וידעת להשחר שהוא האור להיות מקומו לבקר והוא היום וה"א של ידעת גורע ומוסיף לתיבת שחר שלאחריו והוא מלשון ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמני:
 
'''{{עוגן1|ידעת}} איזה מקומו וכו'.''' זהו כעין דרשה אחרת וכלומר ויש לדרוש ג"כ מלשון ידיעה אם ידעת היכן מקומו של האור הנגנז:
 
'''{{עוגן1|אנא}} אמרית טעמא.''' לדרשת ר"י ור"ל דלעיל דקבע לכל אחד ואחד תחומו שלא יהו מדיינין זע"ז דלאו מפסוק דכתובים אנו צריכין ללמוד זה אלא מקרא הקודם בנביאים דכתיב יוצר אור וגו' משעה שיצאו ונבראו עשה שלום ביניהן וקבע לכל אחד ואחד תחומו:
 
'''{{עוגן1|לדעת}} לעות וגו'.''' ויעותו לשון עת היא:
 
מקריב קמיה בוצינא היה מקרב עצמו להנר ומברך עליו:
 
'''{{עוגן1|והתני}} ר' אושעיא וכו'.''' דאפי' רואה מרחוק מברכין עליו:
תחילתדףכאן ח/ז
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שאכל ושכח ולא בירך וכו'.''' בשכח דוקא הוא דפליגי אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיתעכל המזון שבמעיו.''' כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אילו}} פועל עושה בראש הדקל.''' כלומר אלו פועל שאכל ושכח ולא בירך ועלה לראש הדקל או לתוך הבור לעשות מלאכתו שמא מטריחין אותו וה"נ אין מטריחין אותו:
תחילתדףכאן ח/ח
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לאחר}} המזון.''' בכל ימות השנה קאמר:
 
'''{{עוגן1|עונין}} אמן אחר ישראל המברך.''' ואע"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה דמסתמא לשמים בירך אבל לא אחר הכותי דשמא בירך להר גריזים. עד שישמע ממנו כל הברכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|א"ר}} בא על ידי שהיא ברכה קטנה וכו'.''' טעמיה דב"ש מפרש דחיישינן שמא ישכח לברכת הגפן שהיא קטנה וישתה בלא ברכה וכדאמר ר' בא לעיל בריש הפרק על הא דמקשו מכוס של קידוש אמתני' דהכא לב"ש ומחלק דשאני הכא שהיא ברכה קטנה ברם הכא גבי קידוש וכו' כדלעיל ואגב מייתי ליה נמי כאן כדרך הש"ס הזה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן תני.''' בברייתא. והובאה גם לקמן בפ"ק דמגילה שמע הברכה כולה ולא ענה אמן יצא ענה אמן ולא שמע הברכה כולה לא יצא וקס"ד דבמתני' דהכא על מי שמחויב בברכה זו שענה אמן קתני והאיך יצא אם לא שמע הברכה כולה:
 
'''{{עוגן1|בשלא}} אכל עמהן כזית הכא מתניתא.''' מתני' דהכא מיירי בשלא נתחייב בברכה שלא אכל עמהן כשיעור חיוב ברכה ואמן יכול הוא לענות אף שלא שמע אלא סוף הברכה:
 
'''{{עוגן1|תני}} שמע וכו'.''' כמו גופא הוא גופא קתני בהאי ברייתא שמע וכו'. והוא הא דקאמרת שמע ולא ענה יצא דוקא שענה מיהת ראשי פרקים כדמפרש ר"ז ששאל הי אינון ראשי פרקים וקאמר כגון הללויה וגו' זה צריך לענות אחר המברך ודקתני לא ענה יצא היינו שא"צ לענות אחריו הכל כ"א ראשי פרקים:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה.''' דאנן רואין לגדולי החכמים שעושין כן כשעומדין בציבור בשעת ההלל אלו אומרין זה ראש הפסוק ברוך הבא ואלו אומרים אחריהן בשם ה' ואלו ואלו יוצאין י"ח אע"פ שלא אמרו הפסוק כולו הואיל ושמעו אלו מאלו:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} אומר נברך שאכלנו.''' דלא תימא הואיל ובר חיובא הוא אם אכל יכול הוא לברך עליהם ולומר נברך שאכלנו קמ"ל דלא כדאמרי' לעיל בפ"ג בהלכה ג' כל מצוה אף שאדם פטור ממנה עכשיו מוציא את הרבים י"ח הואיל ובר חיובא הוא חוץ מברכת המזון:
 
'''{{עוגן1|אמן}} יתומה.''' לקמן מפרש לה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אמן קטופה.''' שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אמן חטופה.''' שחוטף המלה ואומר במהירות:
 
'''{{עוגן1|דין}} דחייב למיברכה והוא ענה ולא ידע וכו'.''' כצ"ל וכן הוא בסוכה ובמגילה:
 
זה שהוא חייב איזה ברכה והוא עונה אמן ואינו יודע על מה הוא עונה שלא שמע הברכה אלא שמע שעונים אמן ועונה עמהם זו היא אמן יתומה. תנא. בתוספתא בפ"ה. גוי שבירך את השם. כן צ"ל גוי המברך בשם עונין אחריו אמן כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן וכן הוא בסוכה פ"ג ובמגילה פ"ב ויש שם חסרון בספרי הדפוס והכי איתא התם:
 
'''{{עוגן1|דכתיב}} ברוך תהיה מכל העמים.''' אפי' אם העמים יברכו אותך תחול עליך הברכה:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך אלו דברים'''</big>}}
תחילתדףכאן ט/א
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הרואה}} מקום שנעשו בו נסי' לישראל.''' כגון מעברות ים סוף ונחלי ארנון ומעברות הירדן ואבן שישב עליה משה רבינו ע"ה כשעשה מלחמה. בעמלק ודומיהן. ואניסא דרבים מחייבי כולי עלמא לברוכי ואניסא דיחיד איהו חייב לברוכי ברוך שעשה לי נס במקום הזה ובנו ובן בנו חייבים לברך ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה וכל הני ברכות דמתניתין בעו הזכרת שם ומלכות דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}} בנסי ישראל.''' דוקא בנסים שנעשו לכל ישראל:
 
אבל בנסי יחידי וכו' אין אחר צריך לברך אלא הוא בעצמו דוקא:
 
'''{{עוגן1|ונסי}} שבטים.''' נס שנעשו לשבט אחד מן השבטים מהו שיברך וקאמר דתליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בפ"ק דהוריות אם שבט אחד איקרי קהל וכרבים דמי או לא:
 
מ"ד כל השבטים כולן דוקא איקרי קהל א"צ לברך:
 
'''{{עוגן1|ראה}} פרת.''' א' מד' נהרות שמברכין עליהן כדתנן במתני' לקמן:
 
'''{{עוגן1|מקום}} שנוטלין ממנו עפר.''' מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם עד שנותנין עליה עפר ממקום ההוא והוא סימן השמד ומקללותיה של בבל היא:
 
'''{{עוגן1|ברוך}} גוזר.''' שגזר להשמידה ומקיים:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לומר אתה.''' ברוך אתה ה':
 
'''{{עוגן1|א"צ}} לומר אתה.''' אלא ברוך ה' וגו':
 
'''{{עוגן1|אזלין}} מיעבד שלמא.''' לעשות להם סדר ושיהא שלום ביניהם לאלו עיירות שבדרום:
 
'''{{עוגן1|לא}} מצינו.''' למלל ולספר כחו וגבורתו של הקב"ה:
 
'''{{עוגן1|כגון}} אני וחבירי.''' כלומר דדריש להכתוב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו מי שיוכל להשמיע כל תהלתו הוא ימלל כגון אני וחבירי כך אמר דוד ור' אבון אמר כמשמעות פשט הכתוב מי ימלל מי יוכל למלל גבורות ה' ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:
 
'''{{עוגן1|תרגם}} יעקב כפר נבורייא בצור.''' להמקרא לך דומיה תהלה סמא דכולא סוף כל דבר משתוקא השתיקה היא התהלה לך משל למרגלית דאין לך ערך וכל שאתה משבח לה כך וכך ערכה אתה פוגמה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ו. הפותח. הברכה ביו"ד ה"א ברוך אתה ה' וכך הוא חותם במקום שיש בה חתימה הרי זה חכם שכך הוא נכון:
 
'''{{עוגן1|באל"ף}} למ"ד.''' באלהינו ואינו אומר ה' הרי זה בור שלא זכר כלל להשם הנכבד:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זה בינוני.''' דמיהת חתם בה' והכל הולך אחר החתימה אבל להפך הרי זו דרך אחרת מינות נזרקה בו שלא רצה לחתום במה שפתח:
 
'''{{עוגן1|לכו}} ושאלו את אדם הראשון.''' כלומר מפסוק המדבר באדם הראשון לכו ולמדו:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} בראשית ברא אלהים.''' ולא כתיב אלהים ברא בראשית א"נ דטעות הפוקרין היתה דאלהים לשון רבים הוא והשיב להן דלפי הטעות שלכם היה צריך לכתוב בראו וכתיב ברא:
 
'''{{עוגן1|מאדם}} ואילך בצלמנו כדמותינו וכו'.''' ולשון זה משתמש על מאדם ואילך שהבריאה היא בשותפות אב ואם ועם כל זה א"א לשניהן שיולידו בלא רצונו ית':
 
'''{{עוגן1|בסיליוס}} קיסר אגושטוס.''' ושלשתן תוארים באדם אחד הן:
 
'''{{עוגן1|חזרו}} ושאלו וכו'.''' דהאי קרא בבריאה משתעי ולפיכך אמר לתלמידיו האומן הבנאי וארכין טיקנטן הממונה על הבונים והכל על האומן הגדול הוא:
 
'''{{עוגן1|אלהים}} דיבר.''' בקדשו:
 
'''{{עוגן1|בכל}} מיני קריבות.''' אם שנראה לך רחוק וגבוה מעולמו בכמה וכמה ריחוקים קרוב הוא לשמוע תפלתך ומתקרב אלך בכל מיני קרבות:
 
'''{{עוגן1|תפלה}} נעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו.''' כאלו עומד לפניו ית' כביכול כאדם המשיח באזן חבירו והוא שומע:
 
'''{{עוגן1|כפה}} לאזן.''' כגון הפה להאזן:
 
'''{{עוגן1|ארבע}} שיטין.''' ארבע מיני דרשות בענין זה לארבעה אלו דחשיב לקמן שהצילן הקב"ה בהיותם בתכלית הסכנה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} קמת לך.''' שם הייתי עומד עליך להצילך ע"י כן והכא וכי לית אנא קאים לך:
 
'''{{עוגן1|שמא}} מכניסו.''' כלומר עדיין ספק הוא אם מכניסו לפניו אם מניחו מבחוץ אבל הקב"ה אינו כן אלא כל אשר יקרא בשם ה' ימלט בודאי:
 
'''{{עוגן1|מחמתה}}.''' מחמין של טבריא ופגעו בו הרומיים:
 
'''{{עוגן1|מן}} דסופיינוס.''' מאנשי שר העיר שהיה שמו סופיינוס:
 
'''{{עוגן1|ופנינה}}.''' והפנו ממנו והלך לו לשלום ובערב באו הרומיים אצל השר ואמרו לו עד מתי אתה עומד על צד היהודים האלו:
 
'''{{עוגן1|ומה}} עבדתון ליה.''' אם עשיתם לו איזה טובה בשביל כך והשיבו די לו כי פנינו מאתו ופטרנו אותו לשלום:
 
'''{{עוגן1|ארכון}}.''' דיין ושופט:
 
'''{{עוגן1|אלכסנדרוס}} פנה אלכסנדריאה.''' בדין הוא שאלכסנדרוס אחד יפנה ויפטור את השני שהוא כשמו:
 
'''{{עוגן1|אשכח}}.''' המצאתם כפלוני שהוא מטריח אותי ביותר:
 
'''{{עוגן1|עד}} דצווח ליה וכו'.''' בעוד שהוא צווח להפטרון שיושיענו ואם שהוא על פתח חצירו עד שהוא יוצא החרב עוברת על צווארו של זה והורגתו:
 
'''{{עוגן1|קוזמקלוטר}}.''' הוא הקיסר המושל בכיפה:
 
'''{{עוגן1|מה}} אתון בעין.''' מן האכסניא העלוב הזה שאיני יודע להיכן ילך ואמרו לו וכי אתה אכסנאי עלוב הם הן שיפה לקרותם אכסניא עלובה שיש שהמה כאן וטעות ע"ז שלהם בבבל וכו' אבל אתה יהודי כל מקום שאתה הולך אלהיך עמך והוא עונה אותך בכל עת:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}}.''' מקום שנעקרה וכו':
 
'''{{עוגן1|ותחזיר}} לב עובדיה לעובדך חסר כאן וה"ג בתוספתא.''' ובחוצה לארץ אין צריך לומר כן מפני שרובה גוים. ועלה קאמר טעמא. ולא נמצא מתפלל על עובדי ע"ז אם יאמר כן:
 
אף בח"ל צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנ' אז אהפיך אל עמים שפה ברורה והיינו כדדריש ר' יוחנן לקמיה:
 
'''{{עוגן1|כי}} מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון.''' הקרי הוא יחבר ויבחר כתיב ודריש ליה כי מי אשר ירצה יבוחר אל הקב"ה ויחובר אל ישראל ויתוספו עליהם כשיתגיירו אל כל החיים אלא כל זמן שהם חיים יש להם בטחון לבא ולהתגייר שכל זמן וכו':
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם:
 
כי מי יחובר וגו' אפילו וכו' יהיה מי שיהיה יחובר אל ה' וישוב אליו ואפי' אותם שפשטו ידיהם בבית המקדש מיהת אינן נידונין ועליהן הוא אומר וישנו וגו':
 
'''{{עוגן1|קטני}} עכו"ם.''' שלא היה בהן כח לעשות רעה לישראל וכן שאר חיילותיו של נבוכדנצר הרשע שלא היה להם חלק בפשיטות ידו בזבול הן הן אשר אין חיין ואין נדונין אבל אותם שפשטו ידיהם בזבול אין להם תקנה בתשובה פליגי על ר' אחא:
 
'''{{עוגן1|מזבלין}}.''' עובדים לעבודת ע"ז:
 
'''{{עוגן1|הרואה}} את הכושי.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|הגיחור}}.''' אדם הרבה רו"ש בלעז:
 
'''{{עוגן1|לווקן}}.''' לבן יותר מדאי:
 
'''{{עוגן1|הכיפח}}.''' ארוך ביותר ופרצופו שמוט ומכוער הוא:
 
'''{{עוגן1|מתניתין}}.''' ברייתא דוקא כשהיו שלימים כשנולדו ונשתנו אח"כ מברך דיין האמת:
 
'''{{עוגן1|מה}} אמר אבקסטא.''' ובפ"ק דע"ז אבסקנטה. מלשון נשיאת חן וכבוד אפסארוונט"ה בלעז כלומר וכי אמר לה באיזה לשון כבוד לא אמר אלא שבח להבורא ברוך וכו':
 
'''{{עוגן1|זו}} דרכו וכו'.''' בתמיה:
 
'''{{עוגן1|כגון}} ההן פופסדוס.''' ובע"ז גריס פסוורוס והוא קרן זוית מלשון פסי"א בלע"ז כשאדם פוגע בחבירו במקום צר אומר פסאוור"א:
 
'''{{עוגן1|ברוך}} חכם הרזים.''' שנתן חכמה ובינה להתרנגול להבחין בין יום ובין לילה על דרך מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה והוא תרנגול כדצווחין ליה ברומי:
 
'''{{עוגן1|הרואה}} אוכלוסין וכו'.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הוא אומר זכור כי תשגיא פעלו.''' וזהו אורח טוב שהוא מגדיל פעלו של בעה"ב ומשורר ומספר בשבחו:
תחילתדףכאן ט/ב
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|על}} הזיקים.''' כוכבא דשביט והוא היורה כחץ ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה ונראה כמו שהוא פותח הרקיע א"נ תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות:
 
'''{{עוגן1|הזועות}}.''' מזדעזעות ורעידת הארץ:
 
'''{{עוגן1|רעמים}}.''' קול הנשמע בעננים שהם שופכים מים זה לזה ומחמימו' שבתוך העננים העולה מקיטור הארץ כשנשפכין המים לתוכן פתאום בא הקול וזהו הרעם וכמה דתימא לקול תתו המון מים בשמים:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הרוחות.''' שבאים בסערה וזעף ואינם מצוים אלא לפרקים:
 
'''{{עוגן1|ברוך}} שכחו מלא העולם.''' לפי שאלו נראים ונשמעים למרחוק ואי בעי מברך עושה מעשה בראשית שכל אלו מעשה בראשית הם כדכתיב ברקים למטר עשה וגו' אבל על ההרים וגבעות וכו' אינו מברך כ"א עושה מעשה בראשית דוקא דלא מצי לברוכי עלייהו שכחו מלא עולם שאינן נראין כ"א כל אחד ואחד במקומו:
 
'''{{עוגן1|הים}} הגדול.''' ים אוקיינוס שמקיף את העולם ומתוך גדלו וחשיבותו קבעו ברכה לעצמו ברוך שעשה את הים הגדול:
 
לפרקים משלשיס יום לשלשיסם יום וכן בהרים וגבעות וכו' מל' יום לל' יום:
 
'''{{עוגן1|על}} הגשמים.''' אם יש לו ולאחרים שדות מברך הטוב והמטיב דהכי משמע הטוב לדידיה והמטיב לאחריני ואם יש לו שדה לבדו מברך שהחיינו ואם אין לו שדה כלל אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו':
 
'''{{עוגן1|ועל}} בשורות טובות.''' שהן טובות לו ולאחרים הטוב והמטיב ואם הן לו לבדו אומר שהחיינו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתריעין}} על הזועות.''' שהם מפילין הבנינים והורגים מתענין ומתריעין עליהם:
 
'''{{עוגן1|אין}} עבר ההן זיקא בכסיל.''' האי כוכבא דשביט אם עובר הוא במזל כסיל מחריב העולם:
 
והאנן חמיין ליה ועבר וא"ל אי אפשר אלא או למעלה או למטה ממנו ונראה כמו שעבר ואינו כן:
 
'''{{עוגן1|חכים}} אנא בשקקי שמיא.''' מכיר ויודע אני לשווקי השמים ושביליהן כמו שאני מכיר בשוקא דנהרדעא עירי:
 
'''{{עוגן1|אלא}} על שם.''' דכתיב מי יספר שחקים בחכמה ובחכמתו הבין והסתכל בשבילי דשמיא:
 
'''{{עוגן1|בעון}} תרומת ומעשרות.''' אם אין מפרישין אותן כתיקנן ולפי שהן מצות התלוין בארץ וכדדריש מן המקראות:
 
'''{{עוגן1|אפילון}}.''' רוצה הוא להפיל עולמו ולהחריבו וזהו סימן רעידת הארץ:
 
'''{{עוגן1|כי}} יגיע גיא הרים אל אצל.''' וסיפיה דקרא ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה וזה היה מפני המחלוקת שערער על הכהונה והיה רוצה להכנס לפניס ולהקטיר קטרת:
 
אין רעש אלא סימן הפסק מלכות אחת:
 
'''{{עוגן1|עוד}} יש בהן.''' גם בהן עצמן יש איזה צורך לרפואה:
 
'''{{עוגן1|זבוב}} לצירעה.''' למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחו עליו:
 
'''{{עוגן1|פשפש}} לעלוקתא.''' למי שבלע עלוקה מין שרץ רפואתו לכתוש לפשפש ולהשקותו במים:
 
'''{{עוגן1|נחש}} לחפפי'.''' מין שחין כותש נחש ומניחו עליו:
 
'''{{עוגן1|שבלון}}.''' הוא שבלול לימצ"א:
 
'''{{עוגן1|לחזיות}}.''' הוא מכה על גב היד או גב הרגל:
 
'''{{עוגן1|סממית}}.''' עכביש לעקרב לעקיצת עקרב כותש סממית ומניחה עליו:
 
'''{{עוגן1|דיו}} פעם אחת.''' לברך על כל היום:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין אם בטורדין.''' כלומר במה אנן קיימין הא דאמרו פעם אחת בברכה לכל היום דוקא אם בטורדין הן זה אחר זה כל היום אז די בברכה אחת אבל אם במפסיקין הן שנתפזרו העננים בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לברך על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|חייליה}} דר' יוסי.''' ראיה וסייעתא דיליה מן הדא:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}}.''' בתוספתא סוף פ"ה היה יושב וכו':
 
'''{{עוגן1|אתא}}.''' וכן כי אתא ר' אחא ור' חנינא אמרו ג"כ בשם ר' יוסי הכי:
 
'''{{עוגן1|בבית}} ספירריא.''' בחדר שמשימין בו כלי סיפוקו ותשמישו של הבית ולפעמים יש שם כלים מטונפים כגון עביט של מי רגלים וכיוצא ואינו יכול לברך על הרעמים ששמע או על הברקים:
 
'''{{עוגן1|יצא}}.''' צריך הוא לצאת ולברך:
 
'''{{עוגן1|היה}} יושב בתוך ביתו ערום.''' ואין לו במה להפסיק ולכסות עצמו מהו שיעשה הבית כמו מלבוש. ושיוציא ראשו חוץ לחלון ויברך וכן אם יושב במגדל מהו שיעשה לו המגדל כמין מלבוש ויוציא ראשו לחוץ ממנו ולא איפשיטא הבעיא. יעטוף משלהי ליה. עושה אותו עיף וחלוש כמה דאת אמר בהתעטף עלי רוחי:
 
'''{{עוגן1|שלא}} במשקל.''' יותר חזק מן הראוי במשקל:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} קוסמיקון.''' שולט בכל העולם ובכח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעי':
 
בגין דאנא חמר בשביל שאני מחמר אחר חמורים במשאות ועולה לירושלם בכל שנה מהו שצריך אני לקרוע בכל שנה ושנה כדין הרואה ירושלים בחורבנה:
 
'''{{עוגן1|נון}} תלוי.''' כתיב במנשה אם זכה כשחזר בתשובה הוא בן משה ואם לאו הוא בן למנשה שעבד ע"ז:
 
'''{{עוגן1|כומר}} היה לע"ז.''' ומפני מה האריך ימים כל כך כדכתיב עד גלות הארץ:
 
'''{{עוגן1|חד}} פינך.''' קערה אחת של סולת:
 
'''{{עוגן1|חד}} בר פחין.''' אדם ריק וגרוע:
 
'''{{עוגן1|בגין}} חיי.''' בשביל פרנסתי:
 
'''{{עוגן1|קומוס}}.''' ממונה על האוצרות שלו:
 
'''{{עוגן1|והא}} כתיב עד יום גלות הארץ.''' היה הוא ובניו כהנים לשבט הדני:
 
'''{{עוגן1|סנקליטין}}.''' השרים והממונים:
 
'''{{עוגן1|הרואה}} את החמה בתקופתה.''' מקום שהיא חוזרת שם לתחלת הקיפה היא שעת תליית המאורות שאז התחילה להקיף ולשמש והוא בראש מחזור גדול מכ"ח שנה שאז היא באה לתקופה הראשונה שהיא תקופת ניסן שנופלת בתחלת ליל רביעי:
 
'''{{עוגן1|ואת}} הלבנה בתקופתה.''' בגבורתה. ולקמן מפרש לה:
 
ואת הרקיע בטיהרו כדמפרש רב חונה הדא דתימר בימות הגשמים דעלה קאי כלומר כשהגשמים מצוים ויורד מטר כל ג' ימים כדמסיים ובלבד לאחר שלשה ימים ואח"כ כשנושב רוח צפונית נראה רקיע בטיהרו. הה"ד ועתה לא ראו אור. בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם:
 
'''{{עוגן1|עד}} איכן.''' נקרא בחידושה:
 
'''{{עוגן1|עד}} שתראה בחצי המטה.''' עד שנראה אור בחצי המטה שלה שאז עבר חידושה:
 
'''{{עוגן1|הא}}.''' כלומר הא שמעינן דכל י"ד יום צריך לברך דלא נתמלא פגימתה עד י"ד יום וכל י"ד יום נקראת בחידושה:
 
'''{{עוגן1|בתפלה}}.''' איידי דמיירי בברכת מחדש חדשים קאמר דבתפלת מוסף של ר"ח אומר ג"כ מקדש ישראל ומחדש חדשים:
 
'''{{עוגן1|וראשי}} חדשים.''' דעל הרוב עדיין אין הלבנה נראית כלל בר"ח:
 
'''{{עוגן1|והשיאנו}}.''' בתפלת מוסף:
 
'''{{עוגן1|להזכיר}} בה זמן.''' ותתן לנו את יום ראש חודש הזה:
 
'''{{עוגן1|תני}} רבי הושעיא.''' טעמא דהך ברייתא דלעיל מפרש דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים מכאן רמז שמברכין על החמה בתקופתה וזהו ושנים שאינו אלא משנים ולשנים וירמז על הלבנה וחידושה מלמועדים שר"ח ומועדים למהלך הלבנה מתחשבין:
 
'''{{עוגן1|כל}} ימיו של רשב"י.''' היה זכותו מגין על הדור ולא היה צריך להראות הקשת בענן:
 
'''{{עוגן1|יקרב}}.''' זכות אברהם מאצלו כלומר מזמנו ועד זמני:
 
'''{{עוגן1|ואין}} לא.''' ואם לא יספיק זכותו יצרף אחיה השילוני עמי ואני מקרב כולי עלמא לעולם הבא:
 
'''{{עוגן1|וכי}} מה ראוי לסמוך בשורות טובות לגשמים.''' כלומר מפני מה שנו בשורות טובות אחר גשמים דנהי דכך הוא דברכת שתיהם הטוב והמטיב הוא מכל מקום היה להם להקדים בשורות טובות שהם בכל זמן והגשמים אינן יפים אלא בעתם וקאמר ר' לוי על שם הכתוב דכך כתיב מים קרים וגו' ברישא והדר כתיב ושמועה טובה מארץ מרחק:
 
'''{{עוגן1|בתחלה}} כדי רביעה.''' כלומר בזמן הראשון של גשמים כמו ששנינו בפ"ק דתענית זמן רביעה ראשונה ורביעה שניה ובראשונה אם ירדו כדי לרבעות את הארץ מברכין ולקמן מפרש לה כמה הוא כדי רביעה:
 
'''{{עוגן1|ובסוף}}.''' ברביעה שניה כדי שיודחו פניה של הקרקע שהיא נמסית מן הגשמים וכמו שהודחו פניה הויא:
 
'''{{עוגן1|כדי}} שתשרה המגופה.''' של חבית וקס"ד שירדו כל כך כדי שתשרה המגופה של החבית במי גשמים והיינו דמתמה עלה ויש מגופה נשרית במי גשמים שיורדין על הארץ זה דבר שאי אפשר:
 
'''{{עוגן1|אלא}} רואין אותה כאלו היא שרויה.''' כלומר שיורדין כל כך עד שרואין את הארץ כאלו הוא שרויה שיכולין לעשות ממנה מגופת חבית מבלי תוספת מים אחרים:
 
'''{{עוגן1|ולבסוף}} אפילו כל שהוא.''' דקסבר הואיל וכבר ירדו קצת גשמים ברביעה ראשונה הלכך ברביעה שניה אפי' בכל שהו סגי:
 
'''{{עוגן1|להפסיק}} תענית נאמרה.''' כל אלו השיעורין לא נאמרו אלא לענין הפסק תענית שאם היו מתענין על הגשמים וירדו להם כל כך כדאמר בתחילה וכו' מפסיקין ולא מתענין:
 
ורב אדא בר אבימי צ"ל:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא.''' אלא דלענין ברכה נאמרו אלו השיעורין והשיב הן ולר' חזקיה השיב דלענין הפסק תענית נאמרו וא"ל ר' חזקיה למה אמרת ליה לר' תנחום הין הכין דלענין ברכה נאמרו והשיב דבשיטת רבי שלי אמרתי כן לר' תנחום ועל זה שאל רבי מנא ומנו רביה וא"ל ר' זעירא הוא רבו וא"ל ר' מנא ואם כן הלא אנן אמרינן לעיל דר' יוסי בשם ר' זעירא קאמר להפסק תענית נאמרה ולא כרב אדא בר אבימי משמיה:
 
'''{{עוגן1|שאת}} ממניען זו מזו.''' כצ"ל וכך הוא בפ"ק דתענית. שאתה מונע טיפה א' מטיפה אחרת שלא יהא נוגעין זו בזו כדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא לשון מניעה וגרעון כד"א ונגרע מערכך:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} גשמים ירדו וכו'.''' תוספתא פ"ק דתענית:
 
'''{{עוגן1|מלא}} כלי.''' אם הם ממלאין הכלי המחזיק ג' טפחים:
 
'''{{עוגן1|בתחלה}}.''' ברביעה ראשונה:
 
'''{{עוגן1|שורשי}} תאנים רכים.''' הם מתחלחלין ובוקעין אפי' בקרקע קשה כצור:
 
'''{{עוגן1|אלא}} לפי חיסומה.''' היינו שפתה כלומר מלמעלה בלבד ולשון המשנה הוא פי"ו דכלים הסלין של עץ משיחסום ויקנב וכן הרבה במשנה והוא מענין לא תחסום שור:
 
'''{{עוגן1|א"כ}} מה יעשו שורשי חרוב ושקמה.''' שהן עמוקים הרבה בארץ ומהיכן הן שותין:
 
'''{{עוגן1|לרגעים}} אשקנה.''' לרגע שתצטרך ולכל מין ומין כפי מה שהוא:
 
'''{{עוגן1|ראה}} זול בא לעולם וכו'.''' מפני שהן טובה לו ולכל העולם:
 
'''{{עוגן1|מת}} והורישו.''' אומר ג"כ ברוך הטוב ומטיב אם יש עוד יורש שיורש עמו:
תחילתדףכאן ט/ג
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בנה}} בית חדש וקנה כלים חדשים.''' בין יש לו כיוצא בהם בין אין לו כיוצא בהן מברך שהחיינו:
 
'''{{עוגן1|על}} הרעה מעין הטובה.''' שהוא עכשיו רעה אע"פ שיש בה מעין הטובה שתבא אח"כ מחמת רעה זו אפ"ה מברך דיין האמת כפי שהיא עכשיו כגון ששטף נהר תבואתו של שנה זו אע"פ שמחמת זה רוו המים פני האדמה ונעשית שדהו משובחת לשנים הבאות השתא מיהא רעה היא:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הטובה מעין הרעה.''' כגון דאשכח מציאה אע"פ שיש בה מעין הרעה דאי שמע בה מלכא מלקי ליה ושקיל מיניה השתא מיהא טובה הוא ומברך הטוב ומטיב:
 
'''{{עוגן1|הצועק}} לשעבר.''' המתפלל על מה שכבר עבר ה"ז תפלת שוא דמאי דהוה הוה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} סוף דבר.''' לאו דוקא חדשים ממש אלא אפי' הן שחקים כאלו הם חדשים לו מברך עליהם:
 
'''{{עוגן1|קנה}}.''' כלים אומר שהחיינו ואם ניתן לו במתנה דהויא טובת המקבל וטובת הנותן דיש לו הנאה במה שנותן לזה אומר הטוב והמטיב:
 
'''{{עוגן1|העושה}} סוכה לעצמו.''' תוספתא פ"ו העושה כל המצות צריך לברך העושה סוכה לעצמו וכו'. משהוא מברך עליה לילי י"ט הראשון אינו צריך לברך עליה עוד מעתה. דכיון דלא מפסקי לילות מימים כולהו כחדא יומא אריכתא דמיא אבל בלולב הואיל דאינו נוהג בלילות כבימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא:
 
'''{{עוגן1|רב}} הונא אמר בשעת עשייתן.''' דשמא לא יזדמן לו לעשותה. חוץ מתקיעה. דאינו מברך אלא אחר התקיעה דבשעת התקיעה א"א לו לברך וכן טבילה וקודם לכן לא דאכתי גברא לא חזי לברך:
 
'''{{עוגן1|וי"א}} קידושין בבעילה.''' אם מקדש האשה בביאה אין לו לברך כ"א אח"כ דקודם לכן לא דשמא לא תתרצה לו ובשעת בעילה אי אפשר לברך:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך חוריי.''' יש לך עוד אחרת שיוצאת מן הכלל דקאמר שמואל בשעת עשייתן וברכת מצוה זו א"א לברך עליה אלא קודם עשייתה וזו היא תפילין של ראש כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|תפילין}} של יד עד שלא יחלוץ.''' כלומר ודאי דתפילין של יד הרי היא ככל המצות לשמואל דמברך עליה כל שעת עשייתה עד שלא יחלוץ:
 
'''{{עוגן1|ושל}} ראש.''' אלא בתפלה של ראש הוא דאמינא דאין לברך עליה אלא עד שלא ייבה כלומר עד שלא יביא עליו ויהדקן בראשו וטעמא דכיון דלכתחילה צריך לברך עוד ברכה אחרת על של ראש מצות תפילין ואפי' אם כבר בירך על של יד להניח והשתא על כרחך דמברך על של ראש קודם שמניח או שמהדקן על ראשו דאלת"ה א"כ לפעמים משכחת לה דאינו מקיים לברכה זו על של ראש כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|לא}} ייבה מן דייבה הא ייבה.''' כלומר ואם לא יברך על של ראש עד שלא יביא עליו א"כ אחר שייבה עליו הא כבר הביא עליו ומשכחת לה לפעמים דאינו מברך עליה כלל שהרי על של יד הא אמרינן דיכול לברך עליהן כל זמן שהיא עליו עד שלא יחלוץ דנקרא שעת עשייה ובשלמא אי אמרינן דעל של ראש מברך קודם לעשייה א"כ לעולם מצינו שתי ברכות דאם כבר בירך להניח על של יד מברך עוד על של ראש על מצות ואם עדיין לא בירך על של יד הרי יש לו לברך כל זמן שלא יחלוץ וברכת של ראש ודאי אינה פוטרת לשל יד דהא כבר נתחייב בברכת של יד מקודם ועוד דברכת של ראש היא על גמר המצוה ולפיכך אומר על מצות וברכת של יד היא להניח וא"כ עדיין לא בירך על מצותה ופשיטא שצריך לברך על של יד כל זמן שלא יחלוץ ויש כאן שתי ברכות אבל אם אמרינן דגם על של ראש אינו מברך קודם עשייה כ"א אחר שהניח והדקן על ראשו מעתה תו לא משכחת לה שתי ברכות כ"א בחד צד והיינו אם כבר בירך על של יד דאז ודאי מברך גם על של ראש אבל אם עדיין לא בירך על של יד והמתין עד שהניח ולשמואל יש לו לעשות כן לכתחילה דשעת עשי' בעינן א"כ שוב אינו מברך על של ראש אלא בברכה אחת סגי דהא ברכת להניח שייך על שתיהן ופוטרת ג"כ לשל ראש ומכיון דבעינן שתי ברכות על כרחך דמברך על של ראש קודם עשייה ושפיר משכחת לה שתי ברכות לעולם וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|עובר}} לשחוט.''' קודם שישחוט:
 
משישחוט למה שמא וכו' ונמצאת ברכה לבטלה:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} אי חיישינן להכי א"כ משיבדוק הסימנין.''' כלומר אף לאחר שיבדוק הסימנין והן נשחטין כתיקנן ניחוש שמא ימצא איזו טרפות בבני מעיים ומשני חזקת בני מעיים כשרים הן כל זמן דלא אתיליד בהו ריעותא כדתני בברייתא שחטה וכו':
 
'''{{עוגן1|וחושש}}.''' וניחוש שמא ניקבו. דהא נטלו קודם בדיקה וקאמר ר' בא בשם רבנן דתמן בני מעיים בחזקת כושר כצ"ל וכן הוא בפ"ח דתרומות ובפ"ג דביצה ותיבות היא מתניתא יהודה בן פזי בטעות הדפוס ניתקו למעלה ובשורה שנייה שייכים הם כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}} הצועק לשעבר וכו'.''' דבית ינאי אמר ביושבת על המשבר היא מתניתא ובכאן שייכי' שתי תיבות אלו וכן הוא בב"ר פ' ויצא. כלומר הא דקתני היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד זכר ה"ז תפלת שוא דוקא ביושבת על המשבר הא קודם לכן יצלי דכל זמן שאינה יושבת על המשבר יכול הוא להשתנות וכאן שייך יהודה בן פזי וכך הוא בב"ר אמר יהודה בן פזי אף היושבת על המשבר יכול להשתנות על שם הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל מה יוצר הזה לאחר שיצר את הכד שוברו ועושה אף אני עושה כן אפי' על המשבר:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} שנתפללה רחל.''' ואמרה יוסף ה' לי בן אחר נעשית נקבה:
 
'''{{עוגן1|מנביאות}} הראשונות היתה.''' שידעה שלא יולד ליעקב כ"א עוד אחד והתפללה שיהיה ממנה:
 
'''{{עוגן1|היה}} בא בדרך.''' ותנן שלא יאמר יה"ר שלא יהיה בתוך ביתי ומהו אומר כששמע קול צווחה בעיר:
 
'''{{עוגן1|בטוח}} אני שאין אלו בתוך ביתי.''' זה מותר לו לומר דאינו דרך תפלה אלא שמראה עצמו נכון לבו בטוח בה':
תחילתדףכאן ט/ד
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אחת בכניסתו.''' שיכנס לשלום ואחת ביציאתו שיצא לשלום:
 
'''{{עוגן1|שתים}} בכניסתו ושתים ביציאתו.''' בכניסתו אומר שתכניסני לכרך זה לשלום נכנס אומר מודה אני לפניך שהכנסתני לכרך זה לשלום הרי זה שתים בכניסתו בקש לצאת אומר שתוציאני מכרך זה לשלום לאחר שיצא אומר מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום וכל כך למה מפני שצריך שיתן אדם הודאה לבוראו על מה שעבר עליו מן הטוב ויתפלל על העתיד שתבא לו טובה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בכניסתו}} וכו'.''' הדא דאמר במדורת עכו"ם. בכרך שעכו"ם דרין בתוכו דשכיחא היזיקא אבל במקום ישראל א"צ לברך:
 
'''{{עוגן1|אם}} היה במקום שהורגין שם.''' שדנין דיני נפשות אפי' בכרך שדרין ישראל צריך לברך דשמא לא ימצא מי שילמד עליו זכות:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה במרחץ שהיא ניסוקת.''' ויש חלל תחתיה אומר משריפת האש:
 
'''{{עוגן1|במרחץ}} שאינה ניסוקת.''' תחתיה כ"א שרוחצין עצמן במים חמין בלבד:
 
'''{{עוגן1|אינה}} טעונה עמידה.''' ומתפלל אפילו כשהוא יושב:
תחילתדףכאן ט/ה
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חייב}} אדם וכו'.''' כלומר כשמברך דיין האמת על הרעה חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב ומטיב על הטובה:
 
'''{{עוגן1|וביצר}} רע.''' בשעת עברה וכעס והאף שכל זה הוא יצר רע:
 
'''{{עוגן1|ד"א}} בכל מאדך בכל מדה.''' המדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות:
 
'''{{עוגן1|לא}} יקל אדם את ראשו.''' לא ינהג קלות ראש כנגד שער המזרח חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער המזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם והיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין אבל בבית שני היו שתי פרוכרת זה לפנים מזה:
 
'''{{עוגן1|ובאפונדתו}}.''' אזור חלול שנותנים בו מעות פ"א בגד שלובש על בשרו לקבל הזיע' שלא לטנף שאר הבגדים וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו:
 
'''{{עוגן1|קפנדריא}}.''' ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:
 
'''{{עוגן1|ורקיקה}}.''' אסורה בהר הבית מק"ו ממנעל מה מנעל שאינו דרך בזיון אסו' רקיק' שהיא דרך בזיון לא כל שכן:
 
'''{{עוגן1|כל}} חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם.''' במס' תענית בפ"ב אמרינן עונין אמן במקדש והמברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם כך היו אומרים במקדש ראשון והעונין אחריהם אומרים בשכמל"ו ומשקלקלו המינין הכופרים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה התקינו עזרא וסיעתו שיהו אומרים ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם להוציא מלב המיני':
 
'''{{עוגן1|והתקינו}} שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם.''' בשמו של הקב"ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם וכי תימא בועז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה ת"ש מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון ולא ברכו אלא שבשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה ת"ש ואומר אל תבוז כי זקנה אמך אל תבוז את בועז לאמר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך פעמים שמבטלין ד"ת כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול בשלום חבירו זהו רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר דברי תורה ולעשות דבר הנראה אסור מפני השלום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לעולם}} ידך על העליונה.''' בין לדין בין לרחמים לפיכך מברכין על הרעה כשם שמברכין על הטובה:
 
'''{{עוגן1|כשהוא}} נותן דימוס.''' רחמים:
 
'''{{עוגן1|ספקולה}}.''' גזר דין:
 
'''{{עוגן1|ששטף}} בדינו.''' שטף למדת הדין יותר מן הראוי:
 
'''{{עוגן1|אבל}} הקב"ה אינו כן.''' לפי שהדין שלו הוא רחמים שלפעמים בא לכפרת עון או כיוצא בו לטובתו של האדם:
 
'''{{עוגן1|באלהים}}.''' כל מקום שנאמר אלהים הוא דין וה' הוא רחמים:
 
'''{{עוגן1|בנין}} אב שבכולם.''' דמפורש ביה בהדיא כן:
 
'''{{עוגן1|עשה}} מאהבה עשה מיראה.''' כלומר אף שתעשה דבר מאהבת השם מ"מ תשים ג"כ יראת רוממותו נגד פניך א"נ עשה מאהבה במצות עשה ועשה מיראה שתזהר לפרוש מהל"ת:
 
'''{{עוגן1|שאם}} באת לשנוא.''' התורה והמצוה ולהשליך אחרי גוך:
 
'''{{עוגן1|שאם}} באת לבעט.''' ולעבור על הל"ת:
 
'''{{עוגן1|שבעה}} פרושים הן.''' גרסי' לה בסוף פ"ה דסוטה ובבלי שם פ"ג ומפרש לה התם בענין אחר:
 
'''{{עוגן1|טעין}} מצוותיה על כתפיה.''' להראות עצמו לבריות:
 
'''{{עוגן1|אקיף}} לי.''' המתן לי מעט שאני רוצה לעשות מצוה ואין לי פנאי לדבר עמך:
 
'''{{עוגן1|ומקזז}} חדא בחדא.''' שהוא מקיז ומנכה העבירה נגד המצוה וחושב בדעתו שהמצוה תכפר על העבירה:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאית לי מה.''' מהמיעוט שיש לי איזה דבר מה אנא מנכה לעשות ממנה מצוה:
 
'''{{עוגן1|הי}} דא חובתה עבדית.''' הגידו לי איזו עבירה עשיתי ואעשה מצוה כנגדה וכולן להתראות ולהתגדר בהן:
 
'''{{עוגן1|ומצאת}} את לבבו.''' שתי לבות שאף יצה"ר שלו החזירוהו לטוב:
 
'''{{עוגן1|והפשיר}} עמו וכרות עמו הברית וגו'.''' כצ"ל וכן הוא בסוטה היצה"ר עשה פשרה ושלום עמו ודרש וכרות עמו הברית אדלעיל ומצאת את לבבו וגו' ואע"פ דפשטיה דקרא על הקב"ה נאמר שכרת עם אברהם:
 
'''{{עוגן1|אבל}} דוד לא היה יכול לעמוד בו.''' כלומר לעשות שלום עמו והרגו כפה אותו לעשות רצון בוראו:
 
'''{{עוגן1|הוה}} מיתדון קומי.''' היה נידון לפניו:
 
'''{{עוגן1|רחתת}}.''' הגיע עונתה של ק"ש והתחיל לקרות ושחק:
 
'''{{עוגן1|או}} חרש.''' או מכשף אתה לעשות כישוף ביסורין שלא תרגיש בהן דהן הדברים שאתה מדבר ושוחק אתה או מבעט ביסורין אתה באלו הדברים ומשחק להכעיסני:
 
'''{{עוגן1|רחמתיה}} וכו'.''' אלו שני הדברים קיימתי אבל השלישי עדיין לא בא לידי לקיימו ועכשיו שבא לידי וג"כ הגיע זמן ק"ש ולא עברתי מלקיים גם ובכל נפשי ובשביל כך אני קורא ק"ש ושמח בחלקי שנפל לי לקיים הדבר בעונתו:
 
'''{{עוגן1|אותו}} ואת תורתו.''' לירא מן התורה ולומדיה בכלל:
 
'''{{עוגן1|פיסקא}} לא יקל אדם את ראשו וכו'.''' תני המטיל מים וכו' כלומר אפי' לצד צפון שביהודה ומפני שירושלים בצפונה של ארץ יהודה היא הלכך במטיל מים לא חששו להפוך פניו לצד צפון אבל המיסך את רגליו לא יגלה עצמו נגד צפון שהיא נגד ירושלים אלא הופך פניו שיהא פירועו כנגד דרום:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאמר מתניתא.''' הא דשנינו בהך ברייתא היינו דוקא אם מן הצופים ולפנים והוא מקום שיכולין לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' אידך המיסך את רגליו ביהודה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} לצדדים.''' צפון ודרום:
 
'''{{עוגן1|בשעת}} המקדש.''' שנו:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ו:
 
'''{{עוגן1|שמור}} רגלך.''' שלא יהיה אבק עליהם:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם נעילה.''' נעילת מנעל:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|וקבל}} כתיב.''' כלפי מעלה שהסכימו בב"ד של מעלה:
 
'''{{עוגן1|אף}} המעשרות.''' בבית שני שמעצמן קבלו עליהן כדתנינן לקמן פ"ג דדמאי והסכימו בב"ד שלמעלה שנא' השיאו את כל המעשר וגו':
 
'''{{עוגן1|דבר}} שאי אפשר לו לומר דיי.''' שאין בו למותרות בעיני המקבלין והוא ברכה של רוב גשמים ולפיכך דריש רב עד שיבלו שפתותיכם וכו' וזהו תוספת ברכה וכל כך הרבה עד שיאמרו דיינו ברכות והובא זה לקמן בפ"ג דתענית בהלכה ז' ודריש מכאן שאין מתפללין על רוב הטובה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} נתן מסרס קראי הפרו וכו'.''' ומפרש ר' חלקיה טעמיה דדריש הכי העושה תורתו עתים ולא בקביעות תמיד הרי זה מיפר ברית הכתוב אצל התורה אם לא בריתי יומם ולילה וגו' דעל התורה הכתוב מדבר:
 
'''{{עוגן1|הלל}} הזקן היה אומר.''' מקרא הזה משמועה רעה לא יירא וגו':
 
'''{{עוגן1|בשעה}} דמכנשין.''' בשעה שמכניסין ד"ת שאין חכמי הדור מרביצין את התורה:
 
'''{{עוגן1|בדר}}.''' אתה תפזר אותה להתלמידים:
 
'''{{עוגן1|כנוש}}.''' ולא תטול שררה עליהם:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו כנוש.''' ולא תטיל ד"ת לבזיון:
 
'''{{עוגן1|כל}} פיטטיא.''' דברים בטלים בישין בר מפיטטיא דאורייתא דאינון טבין דכל זמן שהוא הוגה בהם מוצא בהם טעם:
 
'''{{עוגן1|כל}} כדבייא בישין וכדבייא דאורייתא טבין.''' כצ"ל. וכך הוא במדרש רבה. שבתורה יכול הוא לכזב ולומר לא שניתי מסכת זו או פרק זה:
 
'''{{עוגן1|כיון}} שהפליג דעתו ממנה.''' וכך הן דברי תורה כיון שמסיח דעתו מהתורה הולכת לאיש אחר שהחזיק בה ומתחכם יותר מזה שעזבה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' תוספתא שם:
 
'''{{עוגן1|מה}} טעם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.''' בניך הב' מיותר הוא הלכך דריש ביה דעל תלמידי חכמים קאמר שהן מרבים שלום בעולם:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך הרואה וסליקא לך מסכת ברכות:'''</big>}}

גרסה אחרונה מ־23:33, 10 ביולי 2024

15:27 

ניסוי מספר 5
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=488590"