טורי אבן/ראש השנה/כט/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (נבדק + עוגנים) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (+הערה מקונטרס אחרון) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
{{מרכז|'''יום טוב של ראש השנה - פרק רביעי'''}} | {{מרכז|<big>'''יום טוב של ראש השנה - פרק רביעי'''</big>}} | ||
{{מרכז|'''דף כ"ט ע"ב'''}} | {{מרכז|'''דף כ"ט ע"ב'''}} | ||
'''{{עוגן1|במקדש}} היו תוקעין אבל לא במדינה.''' פי' רש"י לא בירושלים ולא בגבולין ופי' התוס' והא דקתני כל עיר שרואה ושומע תוקעין היינו לאחר חורבן שהתקין ריב"ז ואיני יודע ירושלים בחרבנה אמאי עדיפא משאר עיירות ולא תליא מילתא אלא בב"ד לרבנן ובסנהדרין גדולה לר"א ובהא ירושלים וכל המקומות שוין. ועק"ל כלפי לאיי דירושלים בבניינה אין תוקעין אלא במקדש לבד ובחרבנה בכל עיר שרואה כו' תוקעין. ואפ"ת דבירושלים בחורבנה וביש בה ב"ד או סנהדרין לר"א דומיא דיבנה אפ"ה קשה מאי עדיפותא בחורבנה משאר עיירות שתוקעין בה בכל עיר רואה. ועוד ק"ל אי בחורבנה איירי מאי היתה ירושלים יתירה דקאמר לשון עבר הל"ל זאת ירושלים יתירא לשון הוה והרמב"ם מפרש במקדש היינו בכל העיר ירושלים ולפי"ז ניחא הא דקאמר היתה ירושלים יתירה היינו בבניינה מ"מ צריך טעם מפני מה הי' לה יתרון זה ובשלמא למאי דפי' רש"י בגמרא דהאי טעמא דבמקדש היו תוקעין משום דאין שבות במקדש ולא גזרו בה משום שמא יעבור ד"א בר"ה כיון שאין שבות במקדש ותוקעין בו נגרר אחרי ירושלים והקרוב' לה דהינו ביושבת בתוך התחום כדמפ' הגמ' דכיון דיכולה לבא למקדש דהא כל העיר חשובה כד"א לענין תחומין חשבינן לה כאלו באה לשם ולפי"ז הא דקאמ' במקדש הי' תוקעין ניחא דאע"ג דהי' תוקעין בכל העיר והרואה כיון דאין תוקעין בהן מצד עצמן אלא מכח העזרה דאין בה משום שבות והן נגררין אחרי' וטפילין לה אבל אי במקדש הי' תוקעין היינו בכל העיר וכמו שאפרש בגמ' דה"ט כיון דתקיעת שופר מה"ת לא רצו לבטל לגמרי והניחו רווחא פורתא במקדש דהיינו בירושלים בזמן הבית ושלא בזמן הבית בב"ד לרבנן וביבנה לר"א אמאי היתה ירוית' ירא באלו דקחשיב מיבנה וכ"מ שיש בהן ב"ד וי"ל דה"ט דתוקעין בכ"מ דיש בו ב"ד לאחד שחרב הבית משום דכיון דלא רצו לבטל מצות שופר לגמרי הניחו רווחא קצת ותלו לה בב"ד מפני שאימת ב"ד עליהן וליכ' למיגזר כל כך לשמא יעבירנו ולר"א דווקא ביבנה תוקעין דאימת סנהדרין שם אבל במקו' סתם ב"ד חשו לשמא יעבור דאין כ"כ אימת סתם ב"ד עליהן וכיון דאין המקום מצ"ע גורם אלא באימ' ב"ד או סנהדרין תליא מש"ה אין תוקעין אלא בפני ב"ד כדמנח בגמ' ואפי' למאי דס"ד דרבא בגמ' דבזמן ב"ד תוקעין אפי' שלא בפי' ב"ד היינו משום דס"ד דבזמן שב"ד יושבין אימת ב"ד בכל העיר ומ"מ אין תוקעין אלא בתוך העיר ולא ברואה דשם אימת ב"ד ליכ' ואיכ' למיחש לשמא יעבור ואלו ירו' בבנינה לאו משום ב"ד הוא אלא משו' רווחא דמצות שופר שלו לבטלו לגמרי ותלו בירוש' שהיא היתה אם מכל ערי ישראל מפני בתיה קדושתה לפיכך קרובה לה עשו כמותה מטעמא דפי' הואיל ויכולה לבא שם בשבת: | '''{{עוגן1|במקדש}} היו תוקעין אבל לא במדינה.''' פי' רש"י לא בירושלים ולא בגבולין ופי' התוס' והא דקתני כל עיר שרואה ושומע תוקעין היינו לאחר חורבן שהתקין ריב"ז ואיני יודע ירושלים בחרבנה אמאי עדיפא משאר עיירות ולא תליא מילתא אלא בב"ד לרבנן ובסנהדרין גדולה לר"א ובהא ירושלים וכל המקומות שוין. ועק"ל כלפי לאיי דירושלים בבניינה אין תוקעין אלא במקדש לבד ובחרבנה בכל עיר שרואה כו' תוקעין. ואפ"ת דבירושלים בחורבנה וביש בה ב"ד או סנהדרין לר"א דומיא דיבנה אפ"ה קשה מאי עדיפותא בחורבנה משאר עיירות שתוקעין בה בכל עיר רואה. ועוד ק"ל אי בחורבנה איירי מאי היתה ירושלים יתירה דקאמר לשון עבר הל"ל זאת ירושלים יתירא לשון הוה והרמב"ם מפרש במקדש היינו בכל העיר ירושלים ולפי"ז ניחא הא דקאמר היתה ירושלים יתירה היינו בבניינה מ"מ צריך טעם מפני מה הי' לה יתרון זה ובשלמא למאי דפי' רש"י בגמרא דהאי טעמא דבמקדש היו תוקעין משום דאין שבות במקדש ולא גזרו בה משום שמא יעבור ד"א בר"ה כיון שאין שבות במקדש ותוקעין בו נגרר אחרי ירושלים והקרוב' לה דהינו ביושבת בתוך התחום כדמפ' הגמ' דכיון דיכולה לבא למקדש דהא כל העיר חשובה כד"א לענין תחומין חשבינן לה כאלו באה לשם ולפי"ז הא דקאמ' במקדש הי' תוקעין ניחא דאע"ג דהי' תוקעין בכל העיר והרואה כיון דאין תוקעין בהן מצד עצמן אלא מכח העזרה דאין בה משום שבות והן נגררין אחרי' וטפילין לה אבל אי במקדש הי' תוקעין היינו בכל העיר וכמו שאפרש בגמ' דה"ט כיון דתקיעת שופר מה"ת לא רצו לבטל לגמרי והניחו רווחא פורתא במקדש דהיינו בירושלים בזמן הבית ושלא בזמן הבית בב"ד לרבנן וביבנה לר"א אמאי היתה ירוית' ירא באלו דקחשיב מיבנה וכ"מ שיש בהן ב"ד וי"ל דה"ט דתוקעין בכ"מ דיש בו ב"ד לאחד שחרב הבית משום דכיון דלא רצו לבטל מצות שופר לגמרי הניחו רווחא קצת ותלו לה בב"ד מפני שאימת ב"ד עליהן וליכ' למיגזר כל כך לשמא יעבירנו ולר"א דווקא ביבנה תוקעין דאימת סנהדרין שם אבל במקו' סתם ב"ד חשו לשמא יעבור דאין כ"כ אימת סתם ב"ד עליהן וכיון דאין המקום מצ"ע גורם אלא באימ' ב"ד או סנהדרין תליא מש"ה אין תוקעין אלא בפני ב"ד כדמנח בגמ' ואפי' למאי דס"ד דרבא בגמ' דבזמן ב"ד תוקעין אפי' שלא בפי' ב"ד היינו משום דס"ד דבזמן שב"ד יושבין אימת ב"ד בכל העיר ומ"מ אין תוקעין אלא בתוך העיר ולא ברואה דשם אימת ב"ד ליכ' ואיכ' למיחש לשמא יעבור ואלו ירו' בבנינה לאו משום ב"ד הוא אלא משו' רווחא דמצות שופר שלו לבטלו לגמרי ותלו בירוש' שהיא היתה אם מכל ערי ישראל מפני בתיה קדושתה לפיכך קרובה לה עשו כמותה מטעמא דפי' הואיל ויכולה לבא שם בשבת: | ||
'''{{עוגן1|כתוב}} א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' איום תרועה הא כיצד וכו'.''' ק"ל מאי רומיא דקרא דילמ' תרתי קאמ' קרא לתקוע ולעשו' זכרון באמירת פסוקי תרועה נמי. וי"ל דא"כ לכתוב רחמנא זכרון תרועה ויום תרועה בחד דוכתא מ"ש דפלגינהו רחמנא וכתב לזכרון תרועה בפ' אמור ש"מ זמנו של זה אינו כזמנו של של זה זכרון תרועה בחל בשבת יום תרועה בחל בחול. ולפי"ז לר' לוי נמי בחל בחול אצ"ל הפסוקי' מה"ת אלא מדרבנן ובהכי ניחא לי הא דתני' לקמן (דף לד) ב' עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין מכדי לר"ל הא דאורייתא והא דאורייתא אמאי עדיפא הא מהא. ולמאי דפי' א"ש דבחל בחול דתוקעין ר"ל מודה דברכות אינן מה"ת אלא מד"ס. מ"מ ק"ל לר"ל מנ"ל דזמנו של זה אינו כזמנו של זה משום דפלגינהו קרא דילמא מש"ה פלגינהו דתקיעה אינו נוהג' בשבת ואין בו אלא זכרון אבל זכרון נוהג בין בחול ובין בשבת וי"ל דאם איתא דזמן א' לשניהם בחל בחול א"כ ה"ל למכתב ליום תרועה וזכרון בחד דוכתא ולכתוב איזה לימוד אחר ללמד שאין תוקעין בשבת ומדפלגינהו ש"מ דחלוקין הן לגמרי ואין נוהגין שניהם כא' בשום פעם בין בחול בין בשבת: | '''{{עוגן1|כתוב}} א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' איום תרועה הא כיצד וכו'.''' ק"ל מאי רומיא דקרא דילמ' תרתי קאמ' קרא לתקוע ולעשו' זכרון באמירת פסוקי תרועה נמי. וי"ל דא"כ לכתוב רחמנא זכרון תרועה ויום תרועה בחד דוכתא מ"ש דפלגינהו רחמנא וכתב לזכרון תרועה בפ' אמור ש"מ זמנו של זה אינו כזמנו של של זה זכרון תרועה בחל בשבת יום תרועה בחל בחול. ולפי"ז לר' לוי נמי בחל בחול אצ"ל הפסוקי' מה"ת אלא מדרבנן ובהכי ניחא לי הא דתני' לקמן (דף לד) ב' עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין מכדי לר"ל הא דאורייתא והא דאורייתא אמאי עדיפא הא מהא. ולמאי דפי' א"ש דבחל בחול דתוקעין ר"ל מודה דברכות אינן מה"ת אלא מד"ס. מ"מ ק"ל לר"ל מנ"ל דזמנו של זה אינו כזמנו של זה משום דפלגינהו קרא דילמא מש"ה פלגינהו דתקיעה אינו נוהג' בשבת ואין בו אלא זכרון אבל זכרון נוהג בין בחול ובין בשבת וי"ל דאם איתא דזמן א' לשניהם בחל בחול א"כ ה"ל למכתב ליום תרועה וזכרון בחד דוכתא ולכתוב איזה לימוד אחר ללמד שאין תוקעין בשבת ומדפלגינהו ש"מ דחלוקין הן לגמרי ואין נוהגין שניהם כא' בשום פעם בין בחול בין בשבת: | ||
'''{{עוגן1|ועוד}} הא לאו מלאכה היא.''' משמע דלרבי לוי מלאכה גמורה היא. וכ"ת הא תנן לקמן (דף לב) דשופר של ר"ה א"מ עליו את התחו' כו' ואין חותכין אותו כו' ומפ' בגמ' משום דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת הא לר"ל כיון דתקיעה עצמו מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצו' שופר דוחה לעשה ול"ת די"ט מדא' רחמנא יום תרועה יהי' לכם. וי"ל דלר"ל הא דאין דוחה י"ט בכל הני דתנינן משום דע"כ לא שרי רחמנא אלא לתקוע בי"ט דבעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט מקיים לעשה דתקיעה אבל הני בעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט לא מקיים לעשה דתקיעה ועוד שאני הני דאפשר להו לעשות מעי"ט משא"כ בתקיעה ובע"כ צל"כ למ"ד י"ט ל"ת גרידא וכמ"ש שם והגמ' חדא מתרי ותלת טעמא נקט והא דתני' לעיל ספ"ג דטומטו' ואנדרוגנוס חייבי' בת"ש אע"ג דדילמא אשה ואין חייבן בה ונמצא מחלל י"ט שלא במקום מצוה די"ל דחייב לשמוע מאיש התוקע לעצמו והא דקאמר התם טומטום אינו מוציא אפילו את מינו ואנדרוגנוס את שא"מ היינו בעבר ותקע מיהו ק"ל מהא דתני' בפ' ו' דחולין [דפ"ד[ גבי תקיעת שופר דר"ה דאין וודאי דותה שבת וספיקו דוחה י"ט ומפ' הגמ' מאי ספיקו ספק אשה כגון טומטום ומדקא ספיקו דוחה י"ט בע"כ בתוקע לעצמו או אחר לצרכו דאי באחר התוקע לצורך עצמו והוא שומע אין כאן שום איסור ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט מה"ת אסו' איך ספק דוחה י"ט אלא ש"מ דאין אסו' אלא מדרבנן ודחיי' דרבנן קאמ' התם. ועוד ק"ל מהא דאמר' לקמן וג' תקיעו' נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט אסורו מד"ת וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקו' ועשה ובפ' י"ט דשבת (דף קל) תני' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת דר"א ונ"ל מדכתיב יום תרועה ביום אפי' בשבת ולמאי אלימא לתקיעת שופר הא תני דבי שמואל כל מלאכה כו' כדבשמעתי' ואע"ג דהא דקא' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת איכא לאוקמי לר"ל במקדש מ"מ אי ת"ש מלאכה היא מנ"ל לאוקמי לר"א האי ביו' אפי' בשבת למכשירין דילמא להתיר לתקיעה גופי' בשבת אע"ג דמלאכה היא ועק"ל דתנן בספ"ק דחולין (דף כו) י"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה ולהבדיל ב"ק לחול והא חיוב תקיעו' הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיע' בי"ט אסור מה"ת א"א לתקיעת הללו לדחו' י"ט: | '''{{עוגן1|ועוד}} הא לאו מלאכה היא.''' משמע דלרבי לוי מלאכה גמורה היא. וכ"ת הא תנן לקמן (דף לב) דשופר של ר"ה א"מ עליו את התחו' כו' ואין חותכין אותו כו' ומפ' בגמ' משום דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת הא לר"ל כיון דתקיעה עצמו מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצו' שופר דוחה לעשה ול"ת די"ט מדא' רחמנא יום תרועה יהי' לכם. וי"ל דלר"ל הא דאין דוחה י"ט בכל הני דתנינן משום דע"כ לא שרי רחמנא אלא לתקוע בי"ט דבעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט מקיים לעשה דתקיעה אבל הני בעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט לא מקיים לעשה דתקיעה ועוד שאני הני דאפשר להו לעשות מעי"ט משא"כ בתקיעה ובע"כ צל"כ למ"ד י"ט ל"ת גרידא וכמ"ש שם והגמ' חדא מתרי ותלת טעמא נקט והא דתני' לעיל ספ"ג דטומטו' ואנדרוגנוס חייבי' בת"ש אע"ג דדילמא אשה ואין חייבן בה ונמצא מחלל י"ט שלא במקום מצוה די"ל דחייב לשמוע מאיש התוקע לעצמו והא דקאמר התם טומטום אינו מוציא אפילו את מינו ואנדרוגנוס את שא"מ היינו בעבר ותקע מיהו ק"ל מהא דתני' בפ' ו' דחולין [דפ"ד[ גבי תקיעת שופר דר"ה דאין וודאי דותה שבת וספיקו דוחה י"ט ומפ' הגמ' מאי ספיקו ספק אשה כגון טומטום ומדקא ספיקו דוחה י"ט בע"כ בתוקע לעצמו או אחר לצרכו דאי באחר התוקע לצורך עצמו והוא שומע אין כאן שום איסור ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט מה"ת אסו' איך ספק דוחה י"ט אלא ש"מ דאין אסו' אלא מדרבנן ודחיי' דרבנן קאמ' התם. ועוד ק"ל מהא דאמר' לקמן וג' תקיעו' נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט אסורו מד"ת וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקו' ועשה ובפ' י"ט דשבת (דף קל) תני' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת דר"א ונ"ל מדכתיב יום תרועה ביום אפי' בשבת ולמאי אלימא לתקיעת שופר הא תני דבי שמואל כל מלאכה כו' כדבשמעתי' ואע"ג דהא דקא' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת איכא לאוקמי לר"ל במקדש מ"מ אי ת"ש מלאכה היא מנ"ל לאוקמי לר"א האי ביו' אפי' בשבת למכשירין דילמא להתיר לתקיעה גופי' בשבת אע"ג דמלאכה היא ועק"ל דתנן בספ"ק דחולין (דף כו) י"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה ולהבדיל ב"ק לחול והא חיוב תקיעו' הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיע' בי"ט אסור מה"ת א"א לתקיעת הללו לדחו' י"ט: | ||
'''{{עוגן1|מדרבנן}} הא דגזו' כדרבה.''' פי' רש"י ובמקדש ל"ג דאין איסו' שבות דרבנן במקדש וק"ל הא ע"כ שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו גזרו במקדש נמי דהא תנן רפ"ד דסוכה (דף מב) לולב שבעה כיצד י"ט א' שחל בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ששה והא אפי' במקדש נמי כדתני סיפא מצות לולב כיצד י"ט א' של חג שחל בשבת מוליכין את לולביה' להר הבית כו' והזקני' מניחן את שלהם בלשכה ושאר כל הימי' ששה וגבי ערבה תנן התם יום ז' של ערבה שחל בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה וטעמא דאינו דוחה שבת בשאר ימים הוא משום הא גזי' דרבה כדמפ' התם וטעמא דעל לולב ל"ג ביום א' בזמן הבית אפי' בגבולין ועל ערבה גזרו מפ' התם והא ערבה ז' אינו אלא במקדש ואפ"ה שאר כל הימים ששה משום הא גזי' דרבה גופי' וש"מ דגזרו על השבות אפי' במקדש. ובע"כ הא דאין שבות במקדש היינו בדבר התלוי בכבוד המקדש כגון הדח' עזרה לאחר שחיטת פסחי' בי"ד שחל בשבת אדר"ח בספ"ה דפסחים [דף ס"ה] לרבנן דאינו אלא שבות שרי במקדש וכן לצורך עבודה וקרבן בכל הני דחשיב בפ"י דערובין במתני'. א"נ לענין שתי הלחם למ"ד צרכי שבת נעשין מה"ת בי"ט בפ"ג דפסחים [דף מ"ז] דס"ד התם דאפייתן דוחה י"ט מאבל מה שאינו צורך מקדש וקדשיו אע"פ שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב בשאר ימי החג אינו דוחה את השבות כ"ש ת"ש שאין מצוותו מיוחד למקדש דווקא שא"ד שבות וכ"ש למאי דפי' בסמוך במקדש הי' תוקעין היינו בירו' בכל העיר דא"א לפי כפי' רש"י דהא בירו' בזמן הבית ל"ש לה"ט דאין שבות במקדש. אבל הפי' הנכון נ"ל משום דלא רצו חכמים לבטל ת"ש לגמרי בר"ה שחל בשבת משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים דמה"ט הקילו לתקוע משחרב בה"מ בכ"מ שיש בו ב"ד משא"כ בלולב דבטלו לגמרי כמו שפי' התוס' דה"ט דלא ביטלו וכיון דתיקנו בחד ב"ד תקנו בכ"מ שיש בו ב"ד אע"ג דבזמן הבית לא הי' אלא במקדש דוקא ומש"ה הניחו רווחא לשופר במקדש שהוא מקום מסוים כדפי' לעיל ושלא בזמן הבית כ"מ שיש בו ב"ד. והא דלגבי לולב בזמן הבית בחל יט"ר בשבת דוחה בגבולין משא"כ בשופר כבר פי' התוס' דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא מש"ה הואל והותר במקדש הותר נמי בגבולין אבל ת"ש מעשה חכמה א"נ משום דבר"ה לא ידעי קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום א' דלולב הי' ידוע אף בגבולין. ועל תי' הא' יש לדון משום דהתוס' לטעמי' אזלי דס"ל דהתקיעה מצד עצמה היא שבות ואסור לתקוע בי"ט שלא לצורך כמש"ל בפרקין [דף ל"ג] משמם גבי הא נשים מעכבין ושם יתבאר: | |||
'''{{עוגן1|מדרבנן}} הא דגזו' כדרבה.''' פי' רש"י ובמקדש ל"ג דאין איסו' שבות דרבנן במקדש וק"ל הא ע"כ שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו גזרו במקדש נמי דהא תנן רפ"ד דסוכה (דף מב) לולב שבעה כיצד י"ט א' שחל בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ששה והא אפי' במקדש נמי כדתני סיפא מצות לולב כיצד י"ט א' של חג שחל בשבת מוליכין את לולביה' להר הבית כו' והזקני' מניחן את שלהם בלשכה ושאר כל הימי' ששה וגבי ערבה תנן התם יום ז' של ערבה שחל בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה וטעמא דאינו דוחה שבת בשאר ימים הוא משום הא גזי' דרבה כדמפ' התם וטעמא דעל לולב ל"ג ביום א' בזמן הבית אפי' בגבולין ועל ערבה גזרו מפ' התם והא ערבה ז' אינו אלא במקדש ואפ"ה שאר כל הימים ששה משום הא גזי' דרבה גופי' וש"מ דגזרו על השבות אפי' במקדש. ובע"כ הא דאין שבות במקדש היינו בדבר התלוי בכבוד המקדש כגון הדח' עזרה לאחר שחיטת פסחי' בי"ד שחל בשבת אדר"ח בספ"ה דפסחים [דף ס"ה] לרבנן דאינו אלא שבות שרי במקדש וכן לצורך עבודה וקרבן בכל הני דחשיב בפ"י דערובין במתני'. א"נ לענין שתי הלחם למ"ד צרכי שבת נעשין מה"ת בי"ט בפ"ג דפסחים [דף מ"ז] דס"ד התם דאפייתן דוחה י"ט מאבל מה שאינו צורך מקדש וקדשיו אע"פ שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב בשאר ימי החג אינו דוחה את השבות כ"ש ת"ש שאין מצוותו מיוחד למקדש דווקא שא"ד שבות וכ"ש למאי דפי' בסמוך במקדש הי' תוקעין היינו בירו' בכל העיר דא"א לפי כפי' רש"י דהא בירו' בזמן הבית ל"ש לה"ט דאין שבות במקדש. אבל הפי' הנכון נ"ל משום דלא רצו חכמים לבטל ת"ש לגמרי בר"ה שחל בשבת משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים דמה"ט הקילו לתקוע משחרב בה"מ בכ"מ שיש בו ב"ד משא"כ בלולב דבטלו לגמרי כמו שפי' התוס' דה"ט דלא ביטלו וכיון דתיקנו בחד ב"ד תקנו בכ"מ שיש בו ב"ד אע"ג דבזמן הבית לא הי' אלא במקדש דוקא ומש"ה הניחו רווחא לשופר במקדש שהוא מקום מסוים כדפי' לעיל ושלא בזמן הבית כ"מ שיש בו ב"ד. והא דלגבי לולב בזמן הבית בחל יט"ר בשבת דוחה בגבולין משא"כ בשופר כבר פי' התוס' דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא מש"ה הואל והותר במקדש הותר נמי בגבולין אבל ת"ש מעשה חכמה א"נ משום דבר"ה לא ידעי קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום א' דלולב הי' ידוע אף בגבולין. ועל תי' הא' יש לדון משום דהתוס' לטעמי' אזלי דס"ל דהתקיעה מצד עצמה היא שבות ואסור לתקוע בי"ט שלא לצורך כמש"ל בפרקין [דף ל"ג] משמם גבי הא נשים מעכבין ושם יתבאר{{הערה|י"ל דכוונות התוס' הוא פשוט כיון דנטילת הלולב אין מעשה חכמה אלא כ"א נענוע בעלמא לא גזרו בזה כ"כ דיוליכנו אצל הבקי וכ"מ מלשון התוס' דלא מסיק עלה טעמא דיוליכנו אצל הבקי כדמסיק על שופר וכו' לכן לא ביטלו מיו"ט ראשון משא"כ שיפר שחכמה הוא גזרו טפי לשמא יוליכנו אל הבקי: {{צבע גופן|אפור|'''{{עוגן1|קונטרס אחרון}}'''}}}}: | |||
'''{{עוגן1|גזירה}} שמא יטלנו בידו וכו'.''' ולב"ש דס"ל בפ"ק דביצה [דף י"ב] דאין מוציאין לא את הלול' ולא את הקטן ולא את ס"ת לר"ה דל"א מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדא' התם ואפ"ה ל"ג בחל ר"ה או יט"ר של חג בחול שלא לתקוע ושלא ליטול לולב משום הא גזירה גופי' דשמא יעביר ועבר על של תורה דא"כ בטלת מצות שופר ולולב לגמרי והא ל"א. אבל אי גזרו בשבת לחוד אינו בטל מצותן לגמרי דהא אפשר לקיימן בשחלו בחול ואע"ג דבטלו חכמים למעשר בהמה לגמרי שלא בזמן הבית מפני התקלה כדא' רפ"ט דבכורות [דף נ"ג] מ"מ לא נתבטל לגמרי לעולם דלכשיבנה בה"מ ב"ב יחזור מצותו למקומו דהא תו ליכא למיחש לתקלה אבל אי גזרינן בי"ט משו' שמא יעבור אתה מבטל מצותן לגמרי לעולם דהא בהא גזי' כל הזמנים שוין וא"א לעקור מצות ש"ת לגמרי לעולם. והא יו"הכ לכ"ע אסור להוציא מה"ת למאי דקיי"ל עירוב והוצאה ליו"הכ בפ"ג דכריתות [דף י"ב] ואפ"ה ביו"הכ של יובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אפי' בגבולין כדא' לקמן ול"ג משום שמא יעביר אלא ודאי ה"ט משום דא"כ בטלת מצות תקיעה של יובל לגמרי לעולם וגם אליבא דב"ה בע"כ צל"כ דהא בפ"ב דביצה [דף י"ח] בין לב"ש ובין לב"ה כלים אין מטבילין לא בשבת ולא בי"ט ומפ' רבה גזירה שמא יעביר ד"א בר"ה וגז' י"ט אטו שבת ואמאי ל"ג גבי שופר ולולב י"ט אטו שבת א"ו כדפי' מיהו יש לדחות דכולה האי י"ט אטו שבת במקום מצוה צ"ג ול"ד לטבילות כלים דגזרו י"ט אטו שבת דהתם אינו במקום מצוה א"נ י"ל י"ט כיון דקיל דאינו אלא לאו בעלמא ל"ג משו' שמא יעביר ול"ד לשבת דחמיר דבסקילה וי"ט אטו שבת במקום מצוה ל"ג וכדפי': | '''{{עוגן1|גזירה}} שמא יטלנו בידו וכו'.''' ולב"ש דס"ל בפ"ק דביצה [דף י"ב] דאין מוציאין לא את הלול' ולא את הקטן ולא את ס"ת לר"ה דל"א מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדא' התם ואפ"ה ל"ג בחל ר"ה או יט"ר של חג בחול שלא לתקוע ושלא ליטול לולב משום הא גזירה גופי' דשמא יעביר ועבר על של תורה דא"כ בטלת מצות שופר ולולב לגמרי והא ל"א. אבל אי גזרו בשבת לחוד אינו בטל מצותן לגמרי דהא אפשר לקיימן בשחלו בחול ואע"ג דבטלו חכמים למעשר בהמה לגמרי שלא בזמן הבית מפני התקלה כדא' רפ"ט דבכורות [דף נ"ג] מ"מ לא נתבטל לגמרי לעולם דלכשיבנה בה"מ ב"ב יחזור מצותו למקומו דהא תו ליכא למיחש לתקלה אבל אי גזרינן בי"ט משו' שמא יעבור אתה מבטל מצותן לגמרי לעולם דהא בהא גזי' כל הזמנים שוין וא"א לעקור מצות ש"ת לגמרי לעולם. והא יו"הכ לכ"ע אסור להוציא מה"ת למאי דקיי"ל עירוב והוצאה ליו"הכ בפ"ג דכריתות [דף י"ב] ואפ"ה ביו"הכ של יובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אפי' בגבולין כדא' לקמן ול"ג משום שמא יעביר אלא ודאי ה"ט משום דא"כ בטלת מצות תקיעה של יובל לגמרי לעולם וגם אליבא דב"ה בע"כ צל"כ דהא בפ"ב דביצה [דף י"ח] בין לב"ש ובין לב"ה כלים אין מטבילין לא בשבת ולא בי"ט ומפ' רבה גזירה שמא יעביר ד"א בר"ה וגז' י"ט אטו שבת ואמאי ל"ג גבי שופר ולולב י"ט אטו שבת א"ו כדפי' מיהו יש לדחות דכולה האי י"ט אטו שבת במקום מצוה צ"ג ול"ד לטבילות כלים דגזרו י"ט אטו שבת דהתם אינו במקום מצוה א"נ י"ל י"ט כיון דקיל דאינו אלא לאו בעלמא ל"ג משו' שמא יעביר ול"ד לשבת דחמיר דבסקילה וי"ט אטו שבת במקום מצוה ל"ג וכדפי': | ||
'''{{עוגן1|וה"ט}} דלולב וה"ט דמגילה.''' והא דלא קא' נמי וה"ט דהזאה בשבת דלא דהוי נמי טעמא משום שמא יעביר כדא' בפ"ו דפסחים [דף ס"ט] וה"נ ה"ט דטבילת כלים לרבה כדא' בפ"ב דביצה וכן הא דקא' הכי הכל חייבין בת"ש וה"נ א' בפ"ק דמגילה [דף ד'] גבי מגילה ואלו גבי לולב רפ"ד דסוכה ל"ק האי לישנא דה"ח בלולב פי' יפה שם בפ"ק דמגילה: | '''{{עוגן1|וה"ט}} דלולב וה"ט דמגילה.''' והא דלא קא' נמי וה"ט דהזאה בשבת דלא דהוי נמי טעמא משום שמא יעביר כדא' בפ"ו דפסחים [דף ס"ט] וה"נ ה"ט דטבילת כלים לרבה כדא' בפ"ב דביצה וכן הא דקא' הכי הכל חייבין בת"ש וה"נ א' בפ"ק דמגילה [דף ד'] גבי מגילה ואלו גבי לולב רפ"ד דסוכה ל"ק האי לישנא דה"ח בלולב פי' יפה שם בפ"ק דמגילה: | ||
'''{{עוגן1|א"ל}} נתקע ואח"כ נדין.''' נ"ל דה"ט משום דא' בפ"ו דעירובין [ד"ס] בדרבנן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא: | '''{{עוגן1|א"ל}} נתקע ואח"כ נדין.''' נ"ל דה"ט משום דא' בפ"ו דעירובין [ד"ס] בדרבנן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא: | ||
<noinclude>{{דיקטה}} | <noinclude>{{שולי הגליון}} | ||
{{דיקטה}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ||
גרסה אחרונה מ־16:17, 14 במאי 2024
במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פי' רש"י לא בירושלים ולא בגבולין ופי' התוס' והא דקתני כל עיר שרואה ושומע תוקעין היינו לאחר חורבן שהתקין ריב"ז ואיני יודע ירושלים בחרבנה אמאי עדיפא משאר עיירות ולא תליא מילתא אלא בב"ד לרבנן ובסנהדרין גדולה לר"א ובהא ירושלים וכל המקומות שוין. ועק"ל כלפי לאיי דירושלים בבניינה אין תוקעין אלא במקדש לבד ובחרבנה בכל עיר שרואה כו' תוקעין. ואפ"ת דבירושלים בחורבנה וביש בה ב"ד או סנהדרין לר"א דומיא דיבנה אפ"ה קשה מאי עדיפותא בחורבנה משאר עיירות שתוקעין בה בכל עיר רואה. ועוד ק"ל אי בחורבנה איירי מאי היתה ירושלים יתירה דקאמר לשון עבר הל"ל זאת ירושלים יתירא לשון הוה והרמב"ם מפרש במקדש היינו בכל העיר ירושלים ולפי"ז ניחא הא דקאמר היתה ירושלים יתירה היינו בבניינה מ"מ צריך טעם מפני מה הי' לה יתרון זה ובשלמא למאי דפי' רש"י בגמרא דהאי טעמא דבמקדש היו תוקעין משום דאין שבות במקדש ולא גזרו בה משום שמא יעבור ד"א בר"ה כיון שאין שבות במקדש ותוקעין בו נגרר אחרי ירושלים והקרוב' לה דהינו ביושבת בתוך התחום כדמפ' הגמ' דכיון דיכולה לבא למקדש דהא כל העיר חשובה כד"א לענין תחומין חשבינן לה כאלו באה לשם ולפי"ז הא דקאמ' במקדש הי' תוקעין ניחא דאע"ג דהי' תוקעין בכל העיר והרואה כיון דאין תוקעין בהן מצד עצמן אלא מכח העזרה דאין בה משום שבות והן נגררין אחרי' וטפילין לה אבל אי במקדש הי' תוקעין היינו בכל העיר וכמו שאפרש בגמ' דה"ט כיון דתקיעת שופר מה"ת לא רצו לבטל לגמרי והניחו רווחא פורתא במקדש דהיינו בירושלים בזמן הבית ושלא בזמן הבית בב"ד לרבנן וביבנה לר"א אמאי היתה ירוית' ירא באלו דקחשיב מיבנה וכ"מ שיש בהן ב"ד וי"ל דה"ט דתוקעין בכ"מ דיש בו ב"ד לאחד שחרב הבית משום דכיון דלא רצו לבטל מצות שופר לגמרי הניחו רווחא קצת ותלו לה בב"ד מפני שאימת ב"ד עליהן וליכ' למיגזר כל כך לשמא יעבירנו ולר"א דווקא ביבנה תוקעין דאימת סנהדרין שם אבל במקו' סתם ב"ד חשו לשמא יעבור דאין כ"כ אימת סתם ב"ד עליהן וכיון דאין המקום מצ"ע גורם אלא באימ' ב"ד או סנהדרין תליא מש"ה אין תוקעין אלא בפני ב"ד כדמנח בגמ' ואפי' למאי דס"ד דרבא בגמ' דבזמן ב"ד תוקעין אפי' שלא בפי' ב"ד היינו משום דס"ד דבזמן שב"ד יושבין אימת ב"ד בכל העיר ומ"מ אין תוקעין אלא בתוך העיר ולא ברואה דשם אימת ב"ד ליכ' ואיכ' למיחש לשמא יעבור ואלו ירו' בבנינה לאו משום ב"ד הוא אלא משו' רווחא דמצות שופר שלו לבטלו לגמרי ותלו בירוש' שהיא היתה אם מכל ערי ישראל מפני בתיה קדושתה לפיכך קרובה לה עשו כמותה מטעמא דפי' הואיל ויכולה לבא שם בשבת:
כתוב א' אומר זכרון תרועה וכתוב א' איום תרועה הא כיצד וכו'. ק"ל מאי רומיא דקרא דילמ' תרתי קאמ' קרא לתקוע ולעשו' זכרון באמירת פסוקי תרועה נמי. וי"ל דא"כ לכתוב רחמנא זכרון תרועה ויום תרועה בחד דוכתא מ"ש דפלגינהו רחמנא וכתב לזכרון תרועה בפ' אמור ש"מ זמנו של זה אינו כזמנו של של זה זכרון תרועה בחל בשבת יום תרועה בחל בחול. ולפי"ז לר' לוי נמי בחל בחול אצ"ל הפסוקי' מה"ת אלא מדרבנן ובהכי ניחא לי הא דתני' לקמן (דף לד) ב' עיירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין מכדי לר"ל הא דאורייתא והא דאורייתא אמאי עדיפא הא מהא. ולמאי דפי' א"ש דבחל בחול דתוקעין ר"ל מודה דברכות אינן מה"ת אלא מד"ס. מ"מ ק"ל לר"ל מנ"ל דזמנו של זה אינו כזמנו של זה משום דפלגינהו קרא דילמא מש"ה פלגינהו דתקיעה אינו נוהג' בשבת ואין בו אלא זכרון אבל זכרון נוהג בין בחול ובין בשבת וי"ל דאם איתא דזמן א' לשניהם בחל בחול א"כ ה"ל למכתב ליום תרועה וזכרון בחד דוכתא ולכתוב איזה לימוד אחר ללמד שאין תוקעין בשבת ומדפלגינהו ש"מ דחלוקין הן לגמרי ואין נוהגין שניהם כא' בשום פעם בין בחול בין בשבת:
ועוד הא לאו מלאכה היא. משמע דלרבי לוי מלאכה גמורה היא. וכ"ת הא תנן לקמן (דף לב) דשופר של ר"ה א"מ עליו את התחו' כו' ואין חותכין אותו כו' ומפ' בגמ' משום דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת הא לר"ל כיון דתקיעה עצמו מלאכה היא בע"כ גלי קרא דמצו' שופר דוחה לעשה ול"ת די"ט מדא' רחמנא יום תרועה יהי' לכם. וי"ל דלר"ל הא דאין דוחה י"ט בכל הני דתנינן משום דע"כ לא שרי רחמנא אלא לתקוע בי"ט דבעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט מקיים לעשה דתקיעה אבל הני בעידנא דמעקר לעשה ול"ת די"ט לא מקיים לעשה דתקיעה ועוד שאני הני דאפשר להו לעשות מעי"ט משא"כ בתקיעה ובע"כ צל"כ למ"ד י"ט ל"ת גרידא וכמ"ש שם והגמ' חדא מתרי ותלת טעמא נקט והא דתני' לעיל ספ"ג דטומטו' ואנדרוגנוס חייבי' בת"ש אע"ג דדילמא אשה ואין חייבן בה ונמצא מחלל י"ט שלא במקום מצוה די"ל דחייב לשמוע מאיש התוקע לעצמו והא דקאמר התם טומטום אינו מוציא אפילו את מינו ואנדרוגנוס את שא"מ היינו בעבר ותקע מיהו ק"ל מהא דתני' בפ' ו' דחולין [דפ"ד[ גבי תקיעת שופר דר"ה דאין וודאי דותה שבת וספיקו דוחה י"ט ומפ' הגמ' מאי ספיקו ספק אשה כגון טומטום ומדקא ספיקו דוחה י"ט בע"כ בתוקע לעצמו או אחר לצרכו דאי באחר התוקע לצורך עצמו והוא שומע אין כאן שום איסור ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט מה"ת אסו' איך ספק דוחה י"ט אלא ש"מ דאין אסו' אלא מדרבנן ודחיי' דרבנן קאמ' התם. ועוד ק"ל מהא דאמר' לקמן וג' תקיעו' נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה בי"ט אסורו מד"ת וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת בקו' ועשה ובפ' י"ט דשבת (דף קל) תני' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת דר"א ונ"ל מדכתיב יום תרועה ביום אפי' בשבת ולמאי אלימא לתקיעת שופר הא תני דבי שמואל כל מלאכה כו' כדבשמעתי' ואע"ג דהא דקא' שופר וכל מכשיריו דוחין שבת איכא לאוקמי לר"ל במקדש מ"מ אי ת"ש מלאכה היא מנ"ל לאוקמי לר"א האי ביו' אפי' בשבת למכשירין דילמא להתיר לתקיעה גופי' בשבת אע"ג דמלאכה היא ועק"ל דתנן בספ"ק דחולין (דף כו) י"ט שחל בע"ש תוקעין פי' לבטל העם ממלאכה ולהבדיל ב"ק לחול והא חיוב תקיעו' הללו אינן אלא מד"ס ואי תקיע' בי"ט אסור מה"ת א"א לתקיעת הללו לדחו' י"ט:
מדרבנן הא דגזו' כדרבה. פי' רש"י ובמקדש ל"ג דאין איסו' שבות דרבנן במקדש וק"ל הא ע"כ שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו גזרו במקדש נמי דהא תנן רפ"ד דסוכה (דף מב) לולב שבעה כיצד י"ט א' שחל בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ששה והא אפי' במקדש נמי כדתני סיפא מצות לולב כיצד י"ט א' של חג שחל בשבת מוליכין את לולביה' להר הבית כו' והזקני' מניחן את שלהם בלשכה ושאר כל הימי' ששה וגבי ערבה תנן התם יום ז' של ערבה שחל בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה וטעמא דאינו דוחה שבת בשאר ימים הוא משום הא גזי' דרבה כדמפ' התם וטעמא דעל לולב ל"ג ביום א' בזמן הבית אפי' בגבולין ועל ערבה גזרו מפ' התם והא ערבה ז' אינו אלא במקדש ואפ"ה שאר כל הימים ששה משום הא גזי' דרבה גופי' וש"מ דגזרו על השבות אפי' במקדש. ובע"כ הא דאין שבות במקדש היינו בדבר התלוי בכבוד המקדש כגון הדח' עזרה לאחר שחיטת פסחי' בי"ד שחל בשבת אדר"ח בספ"ה דפסחים [דף ס"ה] לרבנן דאינו אלא שבות שרי במקדש וכן לצורך עבודה וקרבן בכל הני דחשיב בפ"י דערובין במתני'. א"נ לענין שתי הלחם למ"ד צרכי שבת נעשין מה"ת בי"ט בפ"ג דפסחים [דף מ"ז] דס"ד התם דאפייתן דוחה י"ט מאבל מה שאינו צורך מקדש וקדשיו אע"פ שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב בשאר ימי החג אינו דוחה את השבות כ"ש ת"ש שאין מצוותו מיוחד למקדש דווקא שא"ד שבות וכ"ש למאי דפי' בסמוך במקדש הי' תוקעין היינו בירו' בכל העיר דא"א לפי כפי' רש"י דהא בירו' בזמן הבית ל"ש לה"ט דאין שבות במקדש. אבל הפי' הנכון נ"ל משום דלא רצו חכמים לבטל ת"ש לגמרי בר"ה שחל בשבת משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים דמה"ט הקילו לתקוע משחרב בה"מ בכ"מ שיש בו ב"ד משא"כ בלולב דבטלו לגמרי כמו שפי' התוס' דה"ט דלא ביטלו וכיון דתיקנו בחד ב"ד תקנו בכ"מ שיש בו ב"ד אע"ג דבזמן הבית לא הי' אלא במקדש דוקא ומש"ה הניחו רווחא לשופר במקדש שהוא מקום מסוים כדפי' לעיל ושלא בזמן הבית כ"מ שיש בו ב"ד. והא דלגבי לולב בזמן הבית בחל יט"ר בשבת דוחה בגבולין משא"כ בשופר כבר פי' התוס' דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא מש"ה הואל והותר במקדש הותר נמי בגבולין אבל ת"ש מעשה חכמה א"נ משום דבר"ה לא ידעי קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום א' דלולב הי' ידוע אף בגבולין. ועל תי' הא' יש לדון משום דהתוס' לטעמי' אזלי דס"ל דהתקיעה מצד עצמה היא שבות ואסור לתקוע בי"ט שלא לצורך כמש"ל בפרקין [דף ל"ג] משמם גבי הא נשים מעכבין ושם יתבאר[1]:
גזירה שמא יטלנו בידו וכו'. ולב"ש דס"ל בפ"ק דביצה [דף י"ב] דאין מוציאין לא את הלול' ולא את הקטן ולא את ס"ת לר"ה דל"א מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדא' התם ואפ"ה ל"ג בחל ר"ה או יט"ר של חג בחול שלא לתקוע ושלא ליטול לולב משום הא גזירה גופי' דשמא יעביר ועבר על של תורה דא"כ בטלת מצות שופר ולולב לגמרי והא ל"א. אבל אי גזרו בשבת לחוד אינו בטל מצותן לגמרי דהא אפשר לקיימן בשחלו בחול ואע"ג דבטלו חכמים למעשר בהמה לגמרי שלא בזמן הבית מפני התקלה כדא' רפ"ט דבכורות [דף נ"ג] מ"מ לא נתבטל לגמרי לעולם דלכשיבנה בה"מ ב"ב יחזור מצותו למקומו דהא תו ליכא למיחש לתקלה אבל אי גזרינן בי"ט משו' שמא יעבור אתה מבטל מצותן לגמרי לעולם דהא בהא גזי' כל הזמנים שוין וא"א לעקור מצות ש"ת לגמרי לעולם. והא יו"הכ לכ"ע אסור להוציא מה"ת למאי דקיי"ל עירוב והוצאה ליו"הכ בפ"ג דכריתות [דף י"ב] ואפ"ה ביו"הכ של יובל כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אפי' בגבולין כדא' לקמן ול"ג משום שמא יעביר אלא ודאי ה"ט משום דא"כ בטלת מצות תקיעה של יובל לגמרי לעולם וגם אליבא דב"ה בע"כ צל"כ דהא בפ"ב דביצה [דף י"ח] בין לב"ש ובין לב"ה כלים אין מטבילין לא בשבת ולא בי"ט ומפ' רבה גזירה שמא יעביר ד"א בר"ה וגז' י"ט אטו שבת ואמאי ל"ג גבי שופר ולולב י"ט אטו שבת א"ו כדפי' מיהו יש לדחות דכולה האי י"ט אטו שבת במקום מצוה צ"ג ול"ד לטבילות כלים דגזרו י"ט אטו שבת דהתם אינו במקום מצוה א"נ י"ל י"ט כיון דקיל דאינו אלא לאו בעלמא ל"ג משו' שמא יעביר ול"ד לשבת דחמיר דבסקילה וי"ט אטו שבת במקום מצוה ל"ג וכדפי':
וה"ט דלולב וה"ט דמגילה. והא דלא קא' נמי וה"ט דהזאה בשבת דלא דהוי נמי טעמא משום שמא יעביר כדא' בפ"ו דפסחים [דף ס"ט] וה"נ ה"ט דטבילת כלים לרבה כדא' בפ"ב דביצה וכן הא דקא' הכי הכל חייבין בת"ש וה"נ א' בפ"ק דמגילה [דף ד'] גבי מגילה ואלו גבי לולב רפ"ד דסוכה ל"ק האי לישנא דה"ח בלולב פי' יפה שם בפ"ק דמגילה:
א"ל נתקע ואח"כ נדין. נ"ל דה"ט משום דא' בפ"ו דעירובין [ד"ס] בדרבנן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא:
- ↑ י"ל דכוונות התוס' הוא פשוט כיון דנטילת הלולב אין מעשה חכמה אלא כ"א נענוע בעלמא לא גזרו בזה כ"כ דיוליכנו אצל הבקי וכ"מ מלשון התוס' דלא מסיק עלה טעמא דיוליכנו אצל הבקי כדמסיק על שופר וכו' לכן לא ביטלו מיו"ט ראשון משא"כ שיפר שחכמה הוא גזרו טפי לשמא יוליכנו אל הבקי: קונטרס אחרון
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |