טורי אבן/ראש השנה/כח/ב

טורי אבן ראש השנה כח ב

דף כ"ח ע"ב

והאי מתעסק הוא קמ"ל. דאע"ג דמתעסק הוא יוצא דמצות אצ"כ. כפי' רש"י ולא ה"ל לפ' כן דוודאי מתעסק ל"י כדתנן לקמן פ"ג אלא ה"פ קא משמע לן דתוקע לשיר ל"ד למתעסק:

אלמא קסבור רבא מצות אין צ"כ. והק' התוס' אמאי ל"פ מדאמר ר' יוסי יוסי בפ"י דפסחי' [דף קיד] אע"פ שטבל בחזרת מצוה להבי' מצה וחזרת ודייק התם מדתנא מצוה אלמא לאו משום הכירא דתינוקות הוא אלא משום דמצות צ"כ משום די"ל לעולם מצוה משום הכירא ונ"ל דבע"כ צ"ל כן דהא בפ"ג דסוכה (דף מא) תנן ר' יוסי אומר יט"ר של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבי' נפיק בי' ושני אביי כשהפכו ורבא שני בשהוציא בכלי ובע"כ הא דפריך מדאגבי' נפק היינו למ"ד מצות אין צריך כונה דלמ"ד צ"כ לק"מ דהא לא כוון לצאת והשתא מאי פריך הא ר"י ס"ל מצות צריך כונה מדקאמר מצוה להבי' כו' והא דלולב אדר"י קאמר אביי להאי ל"ש אלא שלא יצא בו א"ו לאביי ורבא ל"ל האי דיוקא דפ"י דפסחי'. וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות מדאגבי' נפיק דילמא אל להאי דיוקא ולר"י מצ"כ. י"ל דאביי ורבא גופייהו אקשי להא מדאגבי' נפיק למאי דס"ל מצות אצ"כ ולא ניחא להו לאוקמי לר"י דלא כוותייהו וכה"ג כתבו תוספת רפ"ב דב"מ (דף כא) גבי וכמה אר"י קב לד' אמות דר"י גופי' פריך להא וכמה כדמוכח התם מן הסוגי' וכה"ג בכ"מ:

מצות א"צ כוונה. ומקשו הכא מדמבעי' לן בספ"ק דברכות (דף י"ג) היכי דנקט כסא דשכרא בידי' וסבור דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ומאי מיבעי ליה הא מצות אצ"כ ומאי נ"מ בהא דפתח אדעתא דחמרא. ותי' הר"ר יונה דהא דמצות אצ"כ ה"מ במצוה התלוי במעשה שהמעשה הוא במקום כוונה אבל במצוה התלוי באמירה בלבד צריך כוונה דכשאינו מתכוון ואין עשה מעשה ה"ל כאלו לא עשה שו' דבר מן המצוה וק"ל דא"כ מאי פריך מהי' קורא בתורה דאם לא כיון לבו לא יצא הא ק"ש שאני דתלי בדיבור וצריך כונה לכ"ע ובשם הר"ש תי' דאע"ג דמצות אצ"כ הנ"מ בסתמ' אבל מתכוין להדי' שלא לצאת אינו יוצא והכא הא מתכוון שלא לצאת כלל משכרא אלא מחמרא דווקא. ול"נ דלמ"ד אין צריך כונה אפי' מתכוון בהדי' שלא לצאת אפ"ה יוצא דהא בפ"י דעירובין [דף צה] תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א ב' ב' ומוקי לה בגמ' במצות צריך כוונה פליגי תנא קמא סבר מצות אצ"כ לא לצאת ולא לעבור על בל תוסיף ואי מכניסן ב' ב' אע"ג דאין מתכוון למצוה עובר בב"ת ור"ג סבר מצות צ"כ בין לצאת בין לעבור מש"ה מכניסן ב' ב' וכיון דאין מתכוין למצוה אין עובר. ואי במתכוין בהדי' שלא לצאת אינו יוצא אפי' למ"ד מצות אצ"כ א"כ לת"ק נמי יכניס ב' ב' ויכוון להדיא שלא לצאת וכמו שאין יוצא בכה"ג ה"נ אינו עובר דהא לצאת ולעבור חדה מחתה אינהו א"ו ש"מ דלצאת ולעבור אפי' במתכוין להדיא שלא לשם מצוה יוצא והה"נ דעובר מש"ה לת"ק דמצות אצ"כ א"א בב' ב' בשום ענין משום ב"ת ועוד איכא התם לישנא דלצאת לא בעי כוונה ובלעבור פליגי לת"ק אצ"כ ולר"ג צ"כ. והשתא כיון דלעבור קיל מלצאת דלצאת לכ"פ אצ"כ ולעבור לר"ג צ"כ ואי למ"ד לצאת אצ"כ במתכוין להדיא שלא לשום מצוה מודה דלאו כלום הוא כ"ש לעבור אפי' למ"ד אצ"כ אי מתכוין בהדיא שלא לשם מצוה דלאו כלום הוא א"כ לת"ק אמאי זוג א' אין ב' לא אפי' ב' ב' יכניס ויתכוון להדיא שלא לשם מצוה ובלישנא בתרא אמרינן התם דפליגי בלעבור שלא בזמנו דלת"ק עובר והשתא לת"ק יכניס ב' ב' ויתכוון להדיא שלא לשם מצוה ותו אינו עובר. א"ו ש"מ כל היכי דאצ"כ בין לצאת בין לעבור אפי' מתכוון להדי' שלא לשם מצוה כסתמא דמי ויוצא ועובר וה"נ משמע להדיא בהא דמסיק לקמן במתן דמי' לר"י דעובר בלא מתכוון בב"ת ואמאי יתכוון להדי' שלא לשם בכור את הנוסף על מתן א' של בכור א"ו אפ"ה עובר בב"ת אע"ג דמתכוון שלא לשם בכור להדיא:

וראיתי להתוס' בפ"ג דסוכה (דף ל"ט) לענין ברכות לולב דצריך עובר לעשייתו והא מדאגבי' נפיק שפי' דמכוין לשמה עד לאחר הברכה ואע"ג דמצות אצ"כ בע"כ לא נפיק וק"ל מכל הני דאמרן ועוד מסיימי התוס' בהאי דפרק ג' דסוכה גבי שכח והוציא הלולב לרה"ר בי"ט ראשון של חג כשחל בשבת ופריך מדאגבי' נפיק ושני אביי כשהפכו ורבא שני כשהוציא בכלי והל"ל בנתכוון שלא לצאת משו' דמיירי באדם שאינו בקי והולך אצל בקי ללמוד ומסיים עלה הרא"ש אבל הא יודע שאין יוצא בהן אלא דרך גדילתן. ודברי תימה הן דמאן מפיס דבהא ידע ובהא לא ידע ועוד אדרבה איפכא מסתברא דבהא דמצ"כ מסתמא רגיל ע"ה לידע יותר מהא דדרך גדילתן דכוונה נוהג בכל המצות של כל השנה הנוהגת בכל בכל עת ושעה והאי דדרך גדילתן אינו נוהג אלא בד' מינים שבלולב שאינו נוהג אלא בחג פעם אחת בשנה ומיהו יש לדחות לאביי דמוקי לה בשהפך דכיון דמיירי בע"ה הא לא ידע דין כוונת המצוה לכווין בהדי' שלא יצא י"ח אבל דהא דהפכו איתרמי לי' ממילא דלא במתכוון דהא אפש' אפי' בע"ה וכן הא דרבא שהוציא בכלי אפשר דאיתרמי לו כן. מ"מ למאי דפי' הסוגי' מרווח יותר וכן ראיתי להר"ן בשם הר"א למ"ד מצות אצ"כ אפי' עמד וצווח שאינו רוצה לצאת אפ"ה יוצא בע"כ מיהו למאי דפי' לעיל כסבור שאינו מצה ואכלו ל"י לכ"ע לק"מ דסבר חמרא הוא ונמצא שכר דהא דמי לסבר שאינו מצה ותמהני על הר"ן שכתב כדברי הר"ש במתכוין שלא לצאת ל"י לכ"ע מכח ההוא קושיא דכסא דחמרא כיון דכתב כדברי הר"א דכסבור שאינו מצה לא יצא לכ"ע תו ל"צ לדברי הר"ש דהא לק"מ מיהו כ"ז לשיטת גי רש"י ותוס' בהאי סוגיא דכסא דחמרא אבל הריא"ף וסייעתו יש להם גי' אחרת בהאי סוגיא ולגירסתן אין לו ענין להא דמצ"כ ואין לי להאריך כאן בזה:

[אבני שהם] מצות אין צריכות כונה. בפנים הבאתי הא דתנן רפ"י דעירובין (דף צ"ה) המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א שנים שנים. ומוקי לה בחד לישנא בלעבור בבל תוסיף פליגי ופי' רש"י התם דאם עובר בב"ת כגון שמניח ב' זוגות תפילין אם שבת הוא אתא איסור ב"ת ומשוי עלי' כמשאוי וממילא חייב עליו משום הוצאה. וק"ל ע"ז מהא דתני' בפ' הנחנקין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דר"מ. רי"א ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מדברי סופרים ומפ' הג"מ היינו טעמא דר"מ יליף דבר דבר מחטאת ור"י ה"ט דכתיב ע"פ התורה אשר יורך עד דאיכא תורה ויורך. ובתר שמעתא זו גרסינן [דף פ"ח] אר"א א"ר אושעיא א"ח אלא ע"ד שעיקרו מד"ת ופי' ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין פי' שפירושו מד"ס שהן ד' פרשיות ויש בו להוסיף ה' או יותר ואם הוסיף גורע דעובר בב"ת ואליבא דר"י פי' דאמ' לעיל עד דאיכא תורה ויורך. ובע"כ הא דקאמר אליבא דר"י דאין לנו אלא תפילין לאו למימרא דאין נעשו זקן ממרא על שום מצוה שבתורה אלא על תפילין בלבד הא קרא גבי ז"מ כתיב בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע אלמא אהני נמי נעשה ז"מ. ואע"ג שתוס' פירשו שם ואין לנו אלא תפילין ואדר"י כל הני דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפליא לא חייש דברי תימה הן בעיני נהי דהני דדרש התם מריבוי דקרא איכא למימר ל"ח אבל דם ודין ונגע דכתיב בקרא בהדיא מי א"ל דלא חשיב. ופשוט בעיני שדברים הללו לא יצאו מפי רבותינו בעלי התוס' אלא איזה תלמיד טועה אמרו ועו' יש לי להביא ראי' דלר"י גם על שאר מצות שבתורה נעשו ז"מ דהא אר"כ התם דאינו נהרג אלא א"כ הן אומרי' מפי השמועה והוא אומ' כך הוא בעיני תדע שלא הרגו את עקביא בן מהללאל ור' אלעזר אומ' אפי' הוא אומ' מפי השמועה והן א' כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל וא"ת מפני מה לא הרגו את עב"מ מפני שלא הורה הלכה למעשה ואי לר"י אינו נהרג אלא על הודאות תפילין הא ד' דברים שנחלקו עקביא ורבנן במס' עדיות אינו נוגע לענין תפילין כלל ומה מביא ר"כ ראי' מהא דלא הרגוהו. וכ"ש ר"א דאמ' ואין לנו אלא תפילין אדר"י ל"ל למימר מפני שלא הורה הלכה למעשה אפי' הורה אפ"ה פטור דהא כר"י ס"ל דאין לנו אלא תפילין אע"כ ר"י נמי מודה לר"מ דע"ד שזדונו כרת ושגגתו חטאת נמי חייב הא בהני ד' דברים דעקביא יש בהן בני כרת וחטאת כמו דם הירוק ושער הפקודה מיהו ראי' זו יש לדחו' דהכא מוכיח ר"כ אדר"מ וכן לר"ש דאמר התם אפי' דיקדוק א' מד"ס מ"מ לא הרגוהו ומדר"מ ור"ש נשמע לר"י דא"ח עד שיאמ' כך הוא בעיני דבהא לא שמענו דפליגי ועוד מדסיפא דהאי דעדיות ר"י דתנן א ר"י ח"ו שעקביא נתנדה כו' ש"מ דרישא לאו ר"י. ומ"מ הדבר מוכרע מעצמו דאי אפשר לומר דדוקא תפילין קא' דם ודין ונגע כתיבי בקרא בהדי':

אבל הדבר ברור כמו שפי' המפ' דר"י אית לי' דר"מ דע"י דבר של כרת וחטאת נעשה זקן ממרא ומוסי' עליו ע"ד שעיקרו מד"ת ופי' מד"ס ונ"ל הא מיתורא דקרא דאשר יורך עד דאיכא תורה ויורך. ומ"מ על דבר של כרת וחטאת נמי חייב כר"מ מג"ש דדבר דבר לכל הני דכתיבי בהאי קרא ודאתי מרבויא אע"ג דהרבה מהן לאו בני כרת וחטאת נינהו מ"מ כיון דאפשר להתגלגל ע"י הוראה זו לבא ע"י איזה סיבה אפי' על דרך רחוקה לבא לידי איסור כרת וחטאת חייב וכדפ' התם בגמ' בכל חד איך אפשר להתגלגל בכל הני לבוא לידי איסור כרת וחטאת והשתא אם איתא כדפי' רש"י דאיסור ב"ת משוי לתפילין לחייב עליהן משו' הוצאה בשבת וא"כ מה מוסיף ר"י על ר"מ מרבויא דקרא דיורך לאתויי תפילין מה תוספות הוא זה וגם קרא ל"ל הא בכלל דבר שחייבין עליו על זדונו כרת ושגגתו חטאת הוי נמי הוראה זו דאי זקן ממרא הורה לעשות ה' פרשיות וסנהדרין ד' איכא כרת וחטאת ע"פ הוראתו דאי יוצא בה"פ אילו בשבת חייב כרת וחטאת ככל מלאכת שבת (דכ"ת) [צ"ל דב"ת] משוי לי' למשא ואפילו הורה לפחות הפרשיות יותר מן הסנהדרין הא איכא משום בל תגרע ומה לי לאו דבל תוסיף ומה לי לאו דבל תגרע וא"כ ליתא איסו' דבל תגרע ולשוי עלי' למשא והוי לי' דבר של כרת וחטאת אם יתכוון לשם מצוה בשבת. והא ודאי לא לגרע מהרבה דברים דקחשיב התם אדר"מ דחייב עליו אע"פ שאין ענינים לאיסור כרת וחטאת אלא שאפשר לבוא לזה ע"י סיבה רחוקה כגון ד"מ וד"נ ודיני מלקות ומתנות עניים ועוד הרבה דברים דחשיב דא"א לבוא לידי איסור כרת וחטאת אלא א"כ יקדש אשה בממון זה וכ"ש הכא דאפשר לבוא ע"י איסור כרת וחטאת ע"י הוראתו משום הוצאת דשבת והא ר"מ ור"י ס"ל דשבת ולילה זמן תפילין ונשי' חייבו' בהם בפ"י דערובין (דף לו) ולפי' רש"י כיון דשבת זמן תפילין הוא שייך איסור בל תוסיף ומשוי לי' כמשא במניח ב' זוג תפילין אפי' אינו מתכוון למצוה למ"ד מאצ"כ כדא' התם וא"כ הה"נ למוסי' או גורע אחת מן הפרשיו' דעובר וחייב בשבת משום הוצאה ול"ל משום דאמר בפ"ק דשבת (דף ו') אליבא דאיסי בן יהודא דאבות מלאכות מ' חסר אחת ואיכא אחת מהן דאינו חייב עלה וא"כ יש לומ' אליב' דר"מ ור"י דעל הוצאה אינו חייב דליכ' נ"מ לשום איסור כרת וחטאת ע"י הוראה זו דתפילין הא ליתא דבפ"ז וח' דמס' שבת מצינו להדי' לר"מ ור"י דמחייבי אהוצאה דשבת ועוד הא כבר הוכיחו התוס' בשם ר"י שם דאפי' איסי ב"י מודה דעל כל ל"ט מלאכות דשבת חייבין עליהן כרת ול"ק אין חייבין על א' מהן היינו סקילה במזיד והשתא תקשה אם אית' דאיסור בל תוסיף ותגרע משוי לתפילין בשבת כמש' וחייב עליו משום הוצאה בשבת א"כ מה מוסיף ר"י אר"מ מקרא יתירא דיורך תפילין הא תפילין לדידי' זמן תפילין הא ה"ל בכלל דבר שח"ע זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דקאמר ר"מ ואין זה תוס' וקרא דיורך ל"ל. אלא ודאי משום איסורי' בל תוסיף ותגרע לא משוי להא כמשא ואינו חייב עליהם משום שבת הילכך אינו בכלל כרת וחטאת משום הכי אצטריך קרא יתירה דיורך לרבו' תפילין. וא"ש הא תוס' דר"י [ע"כ מאבני שהם]:

מאי לאו אם כיון לבו לצאת. הק' הרמב"ן בס' המלחמות לימא האי אם כיון לבו לאו כוונת מצוה קאמ' אלא בכונת הלב מיירי וכמ"ד רפ"ב דברכות (דף י') דפר' א' או פסוק אחד צריך כוונה ומחמת קושיא זו ר"ל דלמ"ד מצות אצ"כ אצ"כ כלל והני תנאי ואמוראי ס"ל כמ"ד מצ"כ. ואני תמה מה ענין זה לזה דכונה דהתם קרא לה שם כוונת הלב. והיינו שיכוון וידע ויבין הדברים שמוצא מפיו ודבר זה תלוי בכוונת הלב ואע"פ שאינו מתכווין לצאת ומעל לבבך נ"ל התם וכוונה דהכא היינו שמכוון לצאת י"ח אותו מצוה אפי' שאינו משים הדברים על לבו אלא שמפנה לבו לדברים אחרים ותדע לך דהא רבא פסק התם כר"מ דפסוק אחד צריך כוונת הלב ובשמעתין ס"ל דלצאת ל"ב כוונה. וה"נ ס"ל בפ"ג דסוכה גבי שכח והוציא את הלולב דיצא י"ח ועוד אי הא אם כיון לבו כוונ' הלב דפליגי תנאי התם ולא מכוונת לצאת מיירי איך פסיק ותני במתניתן אם כוון לבו דמשמע אסתם ק"ש קאי שהן ג' פרשיות הא ליכא למ"ד התם דמצריך כוונה אלא או בפסוק א' או בפ' א' ואפי' ר"י דמחמיר התם מכולי תנאי ומצריך כוונה אף בפרשה ב' אפ"ה בפרשה ג' ליכא למ"ד דבעי כוונה ועוד אי כוונת הלב דהתם מכוונת לצאת י"ח מיירי הא למ"ד מצ"כ אפי' מצוה דרבנן צ"כ והא איכא למ"ד התם בפ' אחד או פסוק אחד לחוד צריך כוונה או בב' פרשיות ולכ"ע פרק ג' א"צ כוונה הא כיון דס"ל מצ"כ ליבעי כוונה בכולי ק"ש ומה שהשיב שם הרמב"ן דעיקר ק"ש פסוק א' הוא דזה ק"ש של ר"י הנשיא הוא ואם נאנס בשינה מכאן ואילך יצא אינו ראי' דר"י הנשיא מפני שהי' מלמד לאחרים הי' פטור משאר ק"ש כמ"ש המפרשים וגם הא דנאנס בשינה אינו ראי' דכבר פי' המפ' דוודאי קורא כל הק"ש אלא שקור' כשהוא מנמנם בלי כוונת הלב ועוד ק"ל אי בכוונת לצאת מיירי התם הא אמרינן התם אמר ר"י עד על לבבך בעמידה ר' יוחנן אמר כל הפ' כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר הלכה דכל הפ' צריכה כוונה ואי כוונה זו כוונה לצאת היא מאי ואזדא ר"י לטעמי' דקאמ' וכי משום דצריך כוונה לצאת צריך עמידה הא וודאי אין ענין זה לזה ועוד אטו למ"ד מצות צ"כ יהי' כל המצות צריכות עמידה הא וודאי לא שמענו והא בפ"ד דברכו' (דף ל"ג) תנא גבי רוכב על חמור דס"ל לר' דישב במקומו ויתפלל מפני שאין דעתו מיושבת עליו פי' מפני עיכוב הדרך אלמא מתפלל במהלך מה לי מהלך ברגלים מה לי החמור שהוא רוכב מהלך (אמ') [צ"ל וה' אמר] התם רבא הלכה כרבי והא רבא לפי דברי הרמב"ן ס"ל מצ"כ דהא פסק כר"מ דפסוק אחד צריך כוונה ואפ"ה מתפלל בעוד שהחמור שרוכב עליו מהלך א"ו דכוונה דגבי ק"ש מכוונת הלב מיירי ולא מכוונת לצאת ודווקא ק"ש בעי כוונת הלב משו' דגלי קרא על לבבך אבל שאר מצות לא ואע"ג דתני' המתפלל צריך שיכוון את לבו בספ"ד דברכות (דף ל"ה) י"ל דמ"מ א"צ כ"כ כוונה כמו בק"ש דיש בו קבלת עול מ"ש אבל אי מיירי לצאת בזה כל המצות שוין. אבל הדבר ברור דמש"ה לא מוקי להא אי כיון לבו דבכוונת הלב מיירי חדא דתנא פסיק ותני אם כיון לבו דמשמע דכל ג"פ של ק"ש צ"כ ואי כוונת הלב מיירי ליכא למ"ד דבכולה בעי כוונה ועוד דבקורא בתורה מיירי ואתי ואטו בשופטני עסקינן דקורא ואינו משים על לבו הדברים שהוא קורא א"ו אם כיון לבו דקאמר היינו לצאת ובהא כל ג"פ שווין:

בקורא להגי'. התוס' פי' רפ"ב דברכות היינו שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות ויתרות כמו לטטפת מזזות ואם כיון לבו לאו דווקא אלא לא קרי כדין כנקודתן והלכתן ואין טעם לפי' זה ורש"י פי' בקורא להגיה אף קרי אין כאן אלא מגמגם וגם זה אינו במשמע אבל ע"ד שפי' ניחא וה"פ מאי לאו אם כיון לבו לצאת דקס"ד דהי' קורא בתורה היינו כדרך קריאה ולמוד שמגמתו להבין מה שהוא קורא דאל"כ טורח זה למה א"כ הא ודאי איכא כוונת הלב ומה אם כיון לבו דקתני בע"כ לצאת קאמ' וש"מ מצ"כ ומשני לקרות והשתא לפי"ז אם כ"ל בכוונת הלב מיירי הדר פריך לקרות הא קרי ומשני בקורא להגיה פירוש לאו כדס"ד דקורא ללמוד דא"כ א"א בלא כוונת הלב להבין מה שקורא וא"כ האי אם כ"ל אכוונת לצאת קאמר דתקשה לך. אלא בקורא להגיה מיירי דבזה א"צ לידע ולהבין מה שהוא קורא ואינו משים לבו להבין אלא לדקדק אם אין טעות בכתיבה ולהגי'. והא דמשני בתחילה לקרות היינו הך תי' בתרא גופי' דקאמ' להגי' דמסיק ולקרות דקאמר היינו דהי' קורא בתור' להגי' דאין כאן כוונת הלב והאי דאם כיוון לבו דקאמר היינו אם כיון לקריאה גמורה כסתם קורא בתורה אלא דהמקשה לא הניח לאסיק התי' שפיר וקדים ואקשי לי' והא קרי ואז ביאר לו המתרץ בקור' להגי' איירי מתני' והאי אם כ"ל דקאמר לקרות כדרך הקורין בתורה ללמוד קא'. וכן דחק הגמ' בכ"מ שאכתי לא סיים המתרץ דבריו קדים ומקשה לי' ובתי' בתרא גומר התרצן לבאר לתי' קמא והיינו דל"ק אלא בקורא להגי' דלא הדר בי' מתי' קמא אלא מסיק ומבאר לתי' קמא ואלו לפרש"י ותוס' הדר בי' מתי' קמא לגמרי ועוד קשה איך טעי בתחילה לתרץ דלקרות קא' האי אם כיון לבו דהא וודאי קאמר קרא דהא היה קורא קאמר ולמאי דפי' הכל ניחא והשתא לפי המסקנ' האי אם כ"ל בכוונת הלב מיירי. וראיתי להרשב"א בחי' רפ"ג דברכות בקורא להגיה פי' האי לפי שצריך לכוון מיהא לקרי וכ"כ הר"י בן גיאת דה"ל כוונה זו כנתכוון שומע לשמוע ומשמיע להשמיע שאינו כוונה גמורה אלא שצריך מיהא כוונת שמיעה נראה מדבריו דאפי' למ"ד אצ"כ אפ"ה מודה דכוונת שומע ומשמיע מיהו בעינן וכדברי י"מ שאכתב לקמן גבי איכוון ותקע לי' ושם יתבאר דליתא להאי סברא כלל הלכך המחוור כדפי':

לא לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא. פי' האי לשמוע דקאמ' בתחילה היינו שיתכוון לשמיעת קול שופר ולא קול של חמור וע"ד שפי' בסמוך האי דקורא להגי' מיהא ק"ל תינח קול שופר איכא למימר כסבור חמור בעלמא הוא אבל קול מגילה דקאי עלה נמי האי אם כ"ל מא"ל דהכא ל"ל סבר חמור הוא על קול אדם קורא תיבת ואותיות:

אבל נתכוון שומע ול"נ משמיע המ"ל. פי' התוס' לא המ"ל כגון של"נ המשמיע להוציא השומע דס"ל כדדייק לי' בסוף הסוגי' משמי' לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא לא ב"כ משמע מדבריהם אפי' אי תקע לשיר יצא דמצות אצ"כ אפ"ה אפשר לומר דכונת משמיע להוציא השומע בעינן דאי כוונת המשמיע קיל מכוונת לצאת השתא לצאת לא ב"כ למ"ד תוקע לשיר יצא כ"ש דאא"ל אליבא דידי' כוונ' משמי' הא ממילא ש"מ דתוקע לשי' ל"י ולהאי פי' דס"ל לקמן משמיע ב"כ להוציא השומע לא פליג אדרבה דא' תוקע לשיר יצא:

אבל אאל"כ ומצידה תברא דהא פריך לקמן אדר"ז דא' משמיע ב"כ מהא דנתכוון שומע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמי' לעצמו ומשום הא קושיא מוקי לדר"ז בתנאי וכיון דמוכח מהא ברייתא דבמשמיע לעצמו סגי איך ס"ד מיהא להוכיח דמצ"כ השתא כוונת משמיע דחמיר לא בעינן כ"ש דכוונה מצו' דקיל מיני' ל"ב א"ו כוונת מצוה חמיר מכוונת משמיע וקס"ד אע"ג דכוונת משמיע לא בעינן אפ"ה כוונת מצוה דעדיף מיני' בעינן:

[אבני מלואים] ינתנו במתנה אחת. פרש"י והרי ישבה משניהם ועולה לשניהם משמע שמפרש לה בבלול דהיינו שנתערב ב' הדמים לתוך כוס א' וכמאן דמוקי הכי בפ"ח דזבחים (דף עט) דבבלול פליגי ויש בילה בדבר לח ולמ"ד אין בילה מוקי לה התם בנתערבו כוס בכוסות והשתא למאן דמ"ל בבלול הא דאמרו ר"א ור"י ל"נ בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ולא בנתערבו היינו משום דכיון דאיכא במתנה זו שהוא נותן משום מתן א' ומשום מתן ד' לר"א אין כאן משום בל תוסיף דהוא צרי' ליתן ד"מ משו' מתן ד' ואין זה חשוב תוס' למתן א' שעמו שחיוב מתן ד' שעמו מכריח ליתן ד' בשבילו ואין נותן בשביל מתן א' אלא שממילא א"א בלא מתן א' שנבלול עמו ולר"י אם נותן מתן א' אין בו משו' בל תגרע על מתן ד' דהאי דנותן מתן א' אינו בשביל מתן ד' אלא בשביל מתן א' אלא שממילא א"א בלא מתן ד' שנבלל עמו ולמ"ד כוס בכוסות פליגי אע"ג דכל חד בלחוד קאי אפ"ה כיון דמספקא לן איזה כוס של מתן ד' ואיזה של מתן א' לר"א נותן ד' מכל כוס דכיון דאינו מתכוון להוסיף אלא משום ספיקא הוא נותן ד' מתנות אין במתן א' משום בל תוסיף ולר"י אין במתן ד' משום בל תגרע כיון דאין מתכוון לגרוע אלא דכל כוס וכוס מספקא לן דילמא של מתן א' הוא משום הכי אינו נותן אלא מתן א' ל"ל בה מ"מ ק"ל כיון דס"ל לר"י דל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ממולא הה"נ לבל תוסיף וכדא' ר"א דמאי שנא וא"כ מ"ט דר"י דאמר ינתן במתן א' הא וודאי מתן ד' דר"א טפי עדיף כדי לקיים זריקת דם של מתן ד' כמצוותו כיוון דאין כאן נידנוד איסור בל תוסיף משום ההיא דמתן א' הואיל ואינו מעצמו והא תקשה בין למ"ד בבלול בין למ"ד בכוסות פליגי ותוס' פי' ל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו הילכך כיון שהוא יוצא בא' למה נזקקנו ליתן ד' ועוד טפי עדיף בא' מבד' כדמפ'. וא"י מהו זה וודאי זקוק הוא למתן ד' לקיים מצות מתן ד' כמצוותו לכתחילה ול"ל לבטל בחינם. וגם הא דמפרש כשנתת עברת בבל תוסיף ועשית מעשה הא אין שייך כאן עבירות בל תוסיף כל עיקר כיון שאינו בעצמו ומה טע' הוסיף ר"י לדבריו מהא הא דר"א עדיף וכדפי' וביותר אני תמה דספ"י דעירובין (דף ק') דרוצה לדמות ההיא דפליגי התם בעלה באילן בשבת אי ירד או לא ירד להא דר"א ור"י לר"א דאמ' ינתן במתן ד' דא' קום ועשה עדיף ה"נ ירד. הא ש ל"ד קום ועשה דאילן לקום עשה דמתן ד' דהכא כיון דל"נ בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לא מבעיא דאין עבירה בקום ועשה זה, אלא אפילו מצוה נמי איכא אבל התם אם ירד עביד איסורא בהאי בקום ועשה ועק"ל לה"ט בתרא לר"י דעדיף לי' מתן א' ממתן ד' מפני שאין עושה מעשה בידים משא"כ מתן ד' שעובר בבל תוסיף בקום ועשה ולא שייך כאן לומ' יבא עשה וידחי ל"ת מטעמא דפ' בפנים וכיון שכן לא יתן אפי' מתן א' כדי שלא יעבור בלאו דב"ת אע"ג דמ"א מעכ' ומ"ד ל"מ הא דא"מ מצו' מיהא איכ' אלא דכאן א"ע דוחה ל"ת א"כ לא יתן כלל אפי' מתן א' דאז אין עובר בב"ת כדפי' לעיל דלא כנראה מדברי הרשב"א אבל כשנותן מתן א' גורם לעבור בבל תגרע ואין כח בעשה זו לדחות הל"ת אטו משום שלא יפסול הקרבן עובר על בל תגרע כיון דאין כא בעשה זו לדחות את ל"ת הל"ל שלא יתן כלל והעשה נעקרת מאיליו שלא בגרמא דידי' מהשתא שנתן מתן א' שהוא הגורם ללאו דבל תגרע לחול כאן וע"י גרמא דילי' חלה ונעקרת ובדוחק יש ליישב זה [ע"כ מאבני מלואים]:

[אבני מלואים] הרי הוא ע"ע בל תגרע. לא נתברר בגמ' באיזה ענין ע"ע בל תגרע ורש"י בפ' ואתחנן פי' לא תוסיפו כגון ה' פרשיות בתפילין וה' מינין בלולב וה' ציצית וכן לא תגרע משמע מפ' דבג"פ וג' מינים שבלולב וג' ציצית ע"ע בל תגרע דומיא דעובר בה' מהם אבל תוסף. ולכאורה נ"ל דא"ע בבל תגרע אלא דאם גרע אפ"ה כשר בדיעבד ולא בטל מצוותו כגון מתן ד' דקי"ל רפ"ד דזבחים (דף ל"ו) כל הניתנן על מזבח החיצון שאם נותנן מתנה א' כיפר. אבל היכי דמגרע ביטל מצותה לגמרי ופסול אפי' בדעבד כגון כל הני דקי"ל ד"פ שבתפילין וד"מ שבלולב וד' ציצית מעכבין זא"ז כדתנן בפ"ב וג' דמנחות ואם חיסר אחד מהן אף הג' שעשה אינו כלום ואין כאן מצות תפילין ולולב וציצית כלל א"ע על בל תגרע דאין לשון גרעון נופל אלא שהיכא שעשה מצוה אלא שלא עשה בשלימתה ובמילוא' וחסר קצת מטכסיסי המצוה אבל היכא שהגרעון פוסלה ומבטלה לגמרי אין שייך כאן לשון גירעון וה"ל כאלו לא הניח תפילין כלל ולא נטל ד"מ ולא עשה ציצי' לגמרי דא"ע אלא בעשין הללו השתא נמי דעשאן אלא שעש' בגירעון א"ע אלא בעשה לחוד אם יש בידו לעשות ולא עשה ואין להם שייכות כלל ללאו דבל תגרע והיינו דלא מצינו בכולה גמ' שע"ע בב"תג אלא בהא דמתן ד' לחוד ואע"פ שכתב הרשב"א בפ"ק דהא דא"ע בב"תג בר"ה שחל בשבת דגזרו רבנן שלא לתקוע משום דתיקנו שלא לתקוע לצורך משום גזירה שמא יעברנו ד"א ברה"ר הרשות בידם וליכא ב"תג. ומשמע מדבריו דאם אינו תוקע בר"ה שחל בחול או שלא עשה שאר א' ממ"ע מלבד שעובר בעשה עוב' נמי בלאו דב"תג ולפ"ז כ"ש אם עשה ג"פ בתפילין וג"מ בלולב וג' ציצית אע"ג דמעכבין זה את זה אפילו הכי עובר נמי בב"תג דלא גרע מאלו ישב ובטל את המצוה לגמרי כבר תמהתי עליו בפנים בפ"ק דא"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו ילקו על ביטול מ"ע אחת דהא אין לך עשה שאין עם ביטולה לאו דבת"ג והא וודאי לא שמענו אלא ודאי ש"מ דלא קאי לאו דבת"ג אביטול מ"ע כלל. ויש להביא ראי' למאי דפי' דהיכא דמעכבין זא"ז אם גרע א' מהם א"ע בבת"ג דתני' בפ"ג דסוכ' (דף ל"ג) ד"מ שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא ד"א ופריך פשיטא ומשני סד"א ליתי כי היכא דלא לישתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיני' דאתי למיסרך ואי אפי' זא"ז יש לאו דבת"ג אי חיסר א' מהן. האיך ס"ד לעבור בלאו למיתי פריש או רימון במקום אתרוג משום דלא לשתכח תורת אתרוג הא וודאי פריש או רימון שמביא כמאן דליתא דמי ואין כאן אלא ג' מינין לחוד ועובר בבת"ג. וגם ל"ל למימר דאינו מביא משום חורבא דאתי למיסרך ת"ל משום לאו דבת"ג דה"ל איסור דאורייתא ואפ"ת דה"ק סד"א ליתי ולא לכווין לשם מצוה דאין כאן משו' בת"ג דכמו דלעבור בבל תוסיף בעי כוונה ה"נ ג"כ לעבור בבל תגרע וכמ"ד מצות צ"כ דהא תנאי פליגי בהא בפ"י דפסחים ולהאי תנא לעבור נמי אפי' בזמנו ב"כ. מ"מ אכתי תקשה ל"ל טעמא דילמא אתי למיסרך דאין חשש זה אלא לימים ושנים הבאים כשיהי' לו אתרוג ראוי לצאת הל"ל דאין ראוי להביאן משום חשש חורבה בשעתי' מיד דילמא יביאם ויכוון לשם מצוה ויעבור בלאו ולמה שביק חשש חורבה בשעתי' ונקט חשש חורבה דלאחר זמן ועו' דחורבה זו דמפ' דילמא אתי למיסרך אינו אלא בשב ואל תעשה דמבטל מצות לולב הא בל תגרע חמיר דה"ל בקום ועשה. א"ו ש"מ בד"מ שבלולב וכל כיוצא בו דמעכבין זא"ז אם חיסר א' מהן ליכא משום בל תגרע אפי' במכוון לשם מצוה דומה לעצים בעלמא שנוטלין לשם מצוה דל"ש בהו לאו זה:

מיהו בספרי בפ' ראה תניא לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו מכאן אמרו הנתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין במתנות ארבע ינתנו במתנה אחת ד"א ל"ת עליו מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיף עליו ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע ממנו מנין שאם פתח לברך ברכה כהנים שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלקיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל דבר אפי' דיבור אל תוסיף עליו ומדקתני מנין שאינו מוסי' לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיף ומסיים עלה ומנין שאי פוחתין מהם ת"ל לא תגרע. ש"מ דבלולב וציצית שייך לאו דבל תגרע אע"ג דמעכבין זא"ז ובשלמא מציצית לק"מ דאיכא למימר דתנא דספרי כר"י ס"ל דתנן ספ"ג דמנחות (דף ל"ח) ד' ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת רי"א ארבעתן ארבע מצות ומיירי בדאית לי' כל הד' ציציות ופוחת מהם ומטיל ג' בטלית דלא שייך כאן לומר שיבא עשה וידחה ל"ת כיון דיכול לקיים שניהם שהרי בידו כל ארבעתן וכדאמ' ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' אבל בלולב קשי' דהא לכ"ע ד' מינים שבלולב מזא"ז ואפ"ה עובר על ב"ת בפוחת מהן אלא כפאו שד והא תניא עתים חלים וכו' כ"כ בפנ"י דה"פ ואמאי יצא בכופו שד כיון דבאותו שעה הוה שוטה ופטור מן המצות אכילה דאותו שעה לאו כלום הוא וכי הדר ה"ל חלים באותו לילה ונעשו ב"ח צריך לחזור ולאכול ואכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא הי' באותן שעה בר חיוב מצות אבל אין לפרש דה"פ דכשהוא שוטה ה"ה כשוטה לכ"ד ופטור מן המצות ה"ל דיחוי ואי בתחילת ליל פסח כפאו ונעשו שוטה ופקע חובת מצות מיני' אע"פ שחזר וחלים באותו לילה לא הדר חיוב אכילות מצה עליו דהואיל ואידחי בשטותו אידחי לאחר מכאן אפי' כי קחזר וחלים וכ"ש אי כפאו בתוך ליל פסח ובכניסת הלילה הי' בריא אע"פ שחזר וחלים באותו לילה דגרע טפי דה"ל נראה ונדחה דגרע מדיחוי מעיקרא קרא כדאמ' בפ"ג דסוכה גבי הדם שהי' ענביו מרובים מעליו דפסול ומאי יצא דקאמ' הא לאו ב"ח מצה הוא כלל באותו ליל פסח לגמרי. ואע"ג דהתם הוי בעי' דלא אפשוט אי יש דיחוי לגבי מצות או לא ה"מ בדחוי החפץ ההוא הראוי למצוה זו אבל בדיחוי דגברא שנדחה מחיוב המצוה גרע טפי ולכ"ע אפי' דיחוי מעיקרא גבי גברא הוה דיחוי ול"ד דהא דאמרי' בפ"ד דיבמות (דף לד) כגון דאייתי ב' שערות בשבת אתיא לי' שבת וזרות בהדי הדדי ול"א הואיל ואידחי מאיסורא דשבת זה קודם דאייתי ב"ש אידחי לגמרי אפי' בתר דאייתי דשאני שבת דמצוותו רמי עלי' כולי יומא ואפי' אי שמר תחילתו חייב לשומרו עד סופו ואין תחילתו פוטר סופו וכל רגע ממנו חיובא בפ"ע הוה מש"ה אין סופה נידחי אע"ג דבתחילתו לא הי' ב"ח. אבל אכילת מצה אין קיום מצותו אלא שעה אחת ובאיזה שעה מן הלילה שאכל כזית פוטרו לגמרי וכיון שהוא פטור בתחילתו כגון שהי' שוטה או קטן אע"פי שנשתפה באותו הלילה או אייתי ב' שערות והגדיל הואיל ונידחי בתחילתו אידחי לגמרי אפי' בתר שנתחייב ושוב לא חל עליו חיוב מצה לגמרי דא"א ל"כ דכל כה"ג ל"ש לומר דיחוי מחמת דגברא לא הי' ב"ח בתחילת חלות חיוב המצוה והא חגיגה למ"ד בפ"ק דחגיגה (דף ט) כולן תשלומין זא"ז חיגר ביום א' ונתפשט ביו' ב' חייב ול"א הואיל ונדחי ביום א' ידחה לגמרי ואפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון מודה דחיגר ביום ראשון בתחילתו ובסופו בו ביום נתפשט דחייב ול"א הואיל ואידחי ידחה. א"ו הא דפריך מעתים חלים היינו כדפריך דאם חזר וחלים אינו נפטר במה שאכל בהיות שוטה. ומכאן ק"ל על מש"כ הרמ"בם (בפ"ה מה' פסחים) גר שנתגייר בין פסח ראשון לפ"ש וכן קטן שהגדיל בין ב' פסחי' חייבין לעשות פ"ש ואם שחטו עליו בראשון פטור ואמאי פטור כיון דבא' לאו ב"ח הי' שהי' עודנו קטן [ע"כ מאבני מלואים]:

הרי הוא עובר על בל תוסיף. בפ"י דעירובין (דף ק') הקשה התוס' וליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת ותי' דלא דמי לכלאים בציצת דהכא ע"י פשיעה הוא בא ויוכל הי' להתקיי' בלא דחיית הלאו וק"ל הא בפי"א דזבחים (דף צ"ד) אמר כל הנוגע בהם יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסול' היא תפסול ופריך ואמאי ליתי עשה ולידחי ל"ת והא התם נמי בא ע"י פשיעה מה שבלע הכשירה מן הפסולה ואפ"ה פריך דלידחי. אבל יש לתרץ קושי' התוס' כדמשני רבא התם אההיא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו א' עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואמאי ניתי עשה ולידחי ל"ת אלא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש וה"נ האי עשה דמתן ד' במקדש הוא אינו דוחה ל"ת דבל תוסיף אע"ג דב"ת אינו מיוחד למקדש דווקא דהא אית' בכל המצות ול"ד לל"ת דשבירת עצם ודאכילת פסולי קדשים שמיוחדין למקדש דווקא מ"מ הכא כיון דלאו דב"ת בקדשים הוא ה"ל כלאו שבמקדש דאלים ואין עשה דוחה לה. ועוד נ"ל דהא דקא' אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש לאו משום דאלימא ל"ת דידה מכל ל"ת דעלמא דא"כ הא עשה שבמקדש נמי אלים מכל עשה דעלמא. והשתא כמו דעשה דעלמא הקל דוחה לל"ת דעלמא הקלה וה"נ לעשה דמקדש דחמיר לידחי ל"ת דמקדש החמור דכך שוה עשה החמיר נגד ל"ת חמורה כמו ששוה עשה הקל נגד ל"ת הקל' וכמו דהתם דוחה ה"נ לידחי א"ו גזה"כ הוא דהאי כללא דעשה דוחה ל"ת ליתא במקדש. מהשתא א"ל דקים להו לרבנן דעשה דמקדש דגלי קרא דאינו דוחה לל"ת. אפי' ל"ת דעלמא נמי לא דחי ואע"ג דר' אשי שני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה לאו למימרא דל"ל ה"ט דרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש הא רבא מייתי לה נמי משבירת עצם אלא ר"א ה"ק גבי יקדש ל"נ לה"ט דהא בלאו הכי אינו דוחה דה"ל עשה ולא תעשה:

מיהו מפי' רש"י שם פ"י דעירובין משמע די"ל כאן דעשה דוחה לא תעשה דאמר התם תני חדא אם עלה פי' באילן בשבת מותר לירד וכו' ורצה לומר התם דאתי כר' אליעזר דאמר קום עשה עדיף ה"נ מותר לירד ופירש"י ר"א סבר קום ועשה מצוה. עדיף אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לב"ת דבכור אלמא ס"ל דה"ט דר"א משום דאתי עשה ודוחה ל"ת. וקשה על פי' זה א"כ מאי פריך ר"י לר"א הרי הוא עובר על ב"ת ול"ל לר"א לשנויי לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו ת"ל דעשה דחי לה לל"ת דב"ת:

וי"ל משום דבפ"ח דזבחי' שם מסיק דיש בילה לר"א ופליגא בין בבלול בין בכוסות והא דעשה דוחה ל"ת ל"ש לומר בכוסות דבשלמא בבלול שנבללו ונתערבו מתן א' עם מתן ד' בתוך כוס אחד כיון דיש בילה כשנות' במתן ד' בשטה דעובר על הבכור בב"ת מקיים עשה דמתן ד' ושפיר אמ' דעשה דחי לה אבל בנתערבו הכוסות זה עם זה ואינו יודע איזה של מתן א' ואיזה של מתן ד' כשנותן מכוס של מתן א' מתן ד' עובר עליו בב"ת ואין כאן קיום עשה מש"ה שני לי' ל"נ ב"ת אלא בשהוא בעצמו:

מ"מ ק"ל אם אות' דשייך כאן לומר אתי עשה ודחי ל"ת מ"ט דר"י דאמ' ינתן מתן א' אפי' בבלול כדי שלא לעבור עליו ב"ת מה בכך ליתי עשה לידחי ל"ת א"ו אין לומר כאן דוחה ל"ת וכמ"ש משום דה"ל עשה ול"ת שבמקדש:

מיהו בע"כ צ"ל דעשה דמקדש דחי לל"ת דעלמא שהרי בפר"א דמילה (דף קלב) אמ' דמילה שלא בזמנו אינו דוחה י"ט ול"א אתי עשה ודחי ל"ת ומייתי לה אביי מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת וי"ט והשתא מנ"ל דאין עשה דמילה דוחה י"ט הא ש"ה גבי עולות חול ה"ל עשה דמקדש מש"ה אינו דוחה לל"ת די"ט משא"כ עשה דמילה הוי עשה דעלמא דוחה לל"ת דעלמא א"ו עשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא והשתא מייתי לה אביי שפיר מלא עולת חול בי"ט דאין עשה דמילה דוחה י"ט והא ל"ל דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא היכי דעקירת הלאו עם קיום העשה הוא בדבר א' כגון כלאים בציצת דמטיל בסדין של פשתן חוט של צמר שהוא תכלת דבהאי חוט שעובר בלאו של כלאים מקיים נעשה של תכלת אבל הכא אפי' בבלול אע"ג דבהאי מתן ד' שע"ע ב"ת דבכור מקיים לעשה של מתן ד' ובעידנא דמעקר לאו דבכור מקיים לעשה אפ"ה אינן בדבר א' דהל"ת הוא בדם הבכור וקיום העשה אינו בד"א אלא בדם דמתן ד' הנבלל ונתערב עמו. הא ליתא דא"כ מאי פר ך גבי יקדש דאם פסולה היא תפסול יבא עשה וידחה ל"ת הא אינן בדבר"א דהא עשה היא בכשירה והל"ת היא בפסולה הנבלעת בה א"ו כל כה"ג אמ' עשה דוחה ל"ת (ונ"ל דמה"ט אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דב"ת משום דעשה זו קילא דישנו בשאלה וכדאמר בפ"ק דיבמות [דף ה] דראשו דמצורע אתי' דעשה זו דוחה לתגלחת נזיר אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שאני נזיר דקיל שישנו בשאלה וכיון דקיל א"ל דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה והא דמתן א' מבכור איירי דאינו בשאלה דהא קדיש מרחם והיינו דנקיט בכולה שמעתין הא דמתן א' דאיירי מבכור ולא ממעשר דהא נמי מתן א' משום דמעשר נמי אית' בשאלה ככל הקדשים הקדושים בפה הלכך הלאו דב"ת דידי' נמי קיל ואתי עשה דמתן ד' ודחי לי' דעשה אע"ג דקילא דישנו בשאלה אפ"ה דוחה ל"ת דכוותי' דומיא דעשה החמיר שאינו בשאלה דוחה ל"ת דכוותי' החמורה. והא דפריך גבי יקדש דניתי עשה וידחה ל"ת משום דמיירי מסתם קדשים דהעשה ול"ת יכולן לעקר ע"י שאלה דקדשי ע"י קדושת פה דהא האי יקדש גבי חטאת ומנחה כתיב והא הל"ת ישנו בשאלה דהני אין קדושין מאליהן אא"כ מקדישן בפה:

ואע"ג שהתוס' פי' בפ"ג דכריתות [דף יג] גבי הא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשי' ביוה"כ והא דלא חשיב כגון שנשבע שלא יאכלנו ואכלה י"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתא בשאלה אבל ל"ל דא דאיירי בבכור שהרי קאמ' בגמ' אקדשי' מיגו דאיתוסף וכו' דאי הוי מיירי בבכור לא הוי או' אקדשי' שהרי קדש בפטר רחם אלמא לאחר שחיטה וזריקה ליתי' בשאלה וא"כ אין עשה דמתן ד' בשאלה לאחר שנתן מתן א' דכיון דנתן מתן א' כיפר ושריא בשר באכילה ושאר המתנות אינו אלא למצוה בעלמא כדתנן רפ"ד דזבחים (דף לו) ה"ל לאחר זריקה ושוב אינו בשאלה ויבא עשה דמתן ד' וידחי ל"ת דב"ת:

אלא שאני רואה שנעלם מהתוס' גמרא ערוכה פ"ג דשבועות (דף כד) דא' רבא דשבועה חלה על שבועה ע"י כולל ופריך עלי' מהא דיש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואם איתי' משכחת לה ה' כגון שא' שבועה שלא יאכל תמרים וחלב מיגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו ל"ק והרי הקדש בבכור דקדוש מרחם איבעית אימא כי קתני מידי דל"ל שאלה שבועה דא"ל שאלה לא קתני והרי הקדש הא אוקימנא בבכור הרי דלהני תרתי שנויי הקדש דמתני' דיש אוכל אכילה א' מבכור איירי ומשנויי בתרא ש"מ דיש שאלה אפי' לאחר זריקה דהא נותר דקחשיב הוא לאחר זריקה הוא כדא' בפ"ק דנדרים (דף יב) והא נותר לאחר זריקת דמים ואפ"ה מ"ל בבכור שאין לו שאלה אבל לא משאר מוקדשין הואיל ויש להם שאלה ל"ק ש"מ דאפילו לאחר זריקה יש שאלה והא דקאמר הגמרא אקדישי' מיגו וכו' היינו לשאר שנויי דהתם כי קתני קרבן הקבוע או מידי דחיילא בכשיעור או דענש כרת או מידי דחייל אמידי דאית בי' ממשא ולכל הני שנויי א"צ לדחוק דמוקדשי' דמתני' מיירי מבכור ש"מ דיש שאלה בהקדש אפי' לאחר זריקה כ"ש שיש שאלה קודם שגמר כל המתנות של, מתן ד' אע"פ שנתן כבר מתנה א' אעפ"י שכיפר בההיא מתנה וכ"ת א"כ מאי ראי' מייתי אביי למילה שלא בזמנו שא"ד י"ט ול"א דאתי עשה דמילה ודוח' ל"ת די"ט מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת דש"מ דאין עשה דהקטרה דוחה לל"ת די"ט שאני הכא דאפשר בשאלה. הא לאו מילתא היא דקרא דעולת שבת בשבתו מקרבן ציבור הבא מתרומת הלשכה שמעורב בו שקלי כל ישראל ואין לו בעלים מיוחדים שאפשר לשאול עליו דמאן מפיס משקלים של מי בא קרבן זה ואי תקשה דוד שהרי חזקי' נפקא לי' התם למילה שלא בזמן שאינו דומה י"ט מנותר שפסח שנא' והנותר ממנו עד בוקר שאין, ת"ל עד בוקר אלא ליתן בוקר שני לשריפתו ולא בי"ט דאין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת די"ט והא פסח מקרבנות יחיד היא ואפשר בשאלה ומאי ראיה היא זו למילה שלא בזמן דא"א בשאלה שלא תדחה י"ט:

אומר אני אף דא לא תברא דהא מ"ע להקריב פסח בזמנו בי"ד בניסן ואם בשעה שנעשה נותר שהוא ט"ו בניסן ישאל עליו וה"ל חולין למפרע ולא יי"ח פסח ועשה זו של חיוב פסח אינו בשאל' ואע"פ דעשה דשריפת נותר אפשר לעקרו ע"י שאלה מ"מ כיון דע"י שאלה זו היא גרמא לעקור מצות עשה של פסח למפרע דלא שייך גבי שאלה נמצא אם אית' דעשה דוחה ל"ת די"ט ראוי' הי' לשריפת נותר למידחי י"ט דא"א בשאלה דא"כ אתה מבטל ועוקר למפרע למצו' עשה שאינו תלוי בשאלה אלא ש"מ דאין עשה דוחה לל"ת די"ט ומכאן אתה למד לעשה דמילה נמי והשתא דאתית להכי א"ש נמי האי דלא עולת חול בי"ט דאפ"ת דהוי אפשר בשאלה מ"מ הי' מבטל למפרע מ"ע של קרבנות ציבור שזמנו קבוע. אבל ההיא דמתן ד' שנתערבו במתן א' מיירי בקרבן יחיד שאין זמנו קבוע ואפי' אם אתה שואל עליו וה"ל חולין למפרע ואפי' הוא מקרבנות חובה אפ"ה לא נתבטל מ"ע של קרבן זה דהא אפשר להביא למחר וליומא חדא ואפילו בקרבנות ציבור שזמנו קבוע ואי עבר יומא בטל קרבנו מ"מ בנתערבו הדמים עדיין יש לו תקנה להקריב אחר אם יש עדיין שהות ביום משא"כ שריפת נותר ועולת חול בי"ט שא"א אלא לאחר יום הקבוע לקרבנו ואם אתה שואל עליו וה"ל חולין למפרע נתבטל ממילא מ"ע של חיוב קרבן זה שאין לו תקנה בשעבר יומא אלא דאכתי קשה הא אי מיתשל עליו נמי גורם לבטל למפרע עשה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה דה"ל לאו הבא מכלל עשה כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה בסוף פרק ב' דקידושין (דף נח). וא"כ האי תערובת דמים נמי לא הוה ליה עשה שישנו בשאלה כיון דאם ישאל עליו עובר בלאו הבא מכלל עשה דחולין שנשחטו בעזרה דה"ל עשה ודמי להני עשה דשריפת נותר ועולת חול בי"ט וי"ל כיון דבשעת שחיטה כדין שחט שהי' עלי' שם קדשי' אע"ג דע"י השאלה נעשה חולין למפרע ל"ל בה דחולין בעזרה ממילא הוי וכה"ג מצינו בפ"ד דמנחות (דף מח) גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות מושך ב' מהן ומניפן והשער נאכלות בפדיון ופריך דלא כרבי דאמר שחיטה מקדש דפריק להו היכי אי מאבראי כיון דכתיב לפני ה' איפסל ביוצא אי בגואי הא מעייל חולין בעזרה ומשני לעולם כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא קא הוי מיהו לא דמי כולי האי דהתם כי פריק להו מכאן ולהבא הוא דנעשה חולין ובשעת שעשה מעשה והכניסו לעזרה הי' קודש ואף כי פריק לה מ"מ עד השתא שם קודש עליו ואין בו משום איסור חולין בעזרה אלא מההיא שעתא דפריק לה כשהוא בעזרה והא אין בו מעשה וממילא הוי אבל כי שאל עלה כיון דקימ"ל חכם עוקר את הנדר מעיקרא נמצא איגלי מילתא דלמפרע בשעת כניסה לעזרה ובשעת שחיטה שעשה מעשה הכניס ושחט חולין בעזרה ואין זה ממילא אלא מעשה גמור נעשה באיסור מ"מ אין סברא זו מוכרחת ועוד הא איכא למ"ד בפ"ב דפסחים (דף כב) חולין בעזרה לאו דאורייתא אפי' (אפי' איסור) [צ"ל היה באיסור] שחיטתו ועוד יש לחלק בכמה גווני ואין זה מקומו:

ובהכי ניחא לי הא פלוגתא דר"א ור"י דלר"י מתן א' עדיף שלא יעבו' בבכור על ב"ת ואין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת זו דבל תוסיף דבכור הואיל והל"ת אלימא דא"א בשאלה על בכור והעשה דמתן ד' קילא דאית' בשאלה דס"ל לר"י ב"פ דערכין (דף כ) דיש שאלה בהקדש ור"א לטעמי' דס"ל התם אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה העשה דמתן ד' אלימא כמו הל"ת דב"ת דבכור מש"ה אי נתן במתן ד' נדחה הל"ת דב"ת דבכור מפני העשה דמתן ד' דאלימא כמותה הואיל וליתא בשאלה כמו הל"ת ואתי עשה ודוחה ל"ת:

ולא תקשה לך לפי מאי דפי' דאין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת הואיל ואפשר בשאלה. התינח היכי דהמקדיש עצמו מקריבו דאפשר לו בשאלה אבל היכי שמת ובנו מקריבו הא אינו בשאלה דא"א לו לשאול אהקדש אביו ולא אפשר בשאלה והא מתניתן פסיק ותני מתן ארבע במתן אחת לר"י ינתן במתן א' ואין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דב"ת דמתן א' ואפי' הקריבו בנו אע"ג דעשה דמתן ד' השתא ליתא בשאלה (הוי) [צ"ל הא] י"ל כיון דשם עשה זו אי' בשאלה בהקריב המקדיש עצמו אפי' הקריבו היורש לא פקע שם שאלה מיני'. וגדולה מזו מצינו בהאי דפ"ק דיבמות דעשה דתגלחת מצורע דוחה לעשה ול"ת דתגלחת נזירות הואיל ונזיר ישנו בשאלה פסיק ותני דוחה לעש' ול"ת דנזיר אפי' בנזיר שמשון שאינו בשאלה כדאמרינן בפ"ב דנזיר (דף י) ובע"כ ה"ט דשם נזירות חד הוא כ"ש הכא דהאי קרבן גופ' הי' אפש' לו בשאלה כשהקדישה אביו. ובהכי ניחא לי לה"ט בתרא דר"י דעדיף לי' מתן א' ממתן ד' מפני שאין עושה מעשה בידי' משא"כ מתן ד' שעובר בבל תוסיף בקום ועשה וכיון שכן לא יתן אפי' מתן א' כדי שלא יעבור בלאו דבל תגרע דאע"ג דמתן א' מעכב ומתן ד' לא מעכב הא אע"ג דאינו מעכב מצוה מיהא איכא אלא דכאן אין עשה דוחה ל"ת א"כ לא יתן כלל אפי' מתן א' דאז אינו עובר בבל תגרע כדפי' לעיל בפ"ק (דף י"ו) דלא כנראה מדברי הרשב"א וכמ"ש שם אבל בנתן מתן א' גורם לעבור בבל תגרע ואין כח בעשה זו לדחות הלאו ואטו משום דלא יפסול הקרבן עובר בבל תגרע כיון דאין כח בעשה זו לדחות הל"ת לה"ט דפי' התוס' הל"ל שלא יתן כלל והעשה נעקרת מאליו שלא בגרמא דידי' מהשתא שנותן מתן א' שהוא הגורם ללאו דבל תגרע לחול כאן וע"י גרמא דילי' חלה ונעקרת אבל למאי דפי' ניחא דגבי לאו דבל תגר' אפי' לר"י אתא עשה דמתן א' ודחי לל"ת דבל תגרע דהא עשה דמתן א' דבכור אלימא דאינו בשאלה מש"ה דוחה לל"ת דבל תגרע דמתן ד' משא"כ אם יתן מתן ד' א"א לעשה דמתן ד' דישנו בשאלה לדחות ל"ת דבל תוסיף דמתן א' דבכור שאינו בשאלה וכמ"ש מיהו כל זה אינו אלא אי אמ' דפליגי בבלול אבל מאן דמוקי לה בפ"ח דזבחים דפליגי בנתערבו כוס בכוסות השתא ל"ש לומר דאתה עשה ודאי ל"ת הא ודאי תקשה לר"י לטעמא בתרא דעדיף לי' מתן א' ממתן ד' מפני שאין עושה מעשה בידי' א"כ לא יתן כלל אפילו מתן אחד וכמ"ש. וביותר קשה לי כיון דסבירא ליה לר"י דלא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ממילא ה"ה לבל תוסיף וכדאמר ר"א דמ"ש ואם כן מ"ט דר"י דא' ינתנו במתן א' הא וודאי מתן ד' דר"א טפי עדיף כדי לקיים זריקת דם של מתן ד' כמצוותו כיון דאין כאן נידנוד דאיסור בל תוסיף משום האי דמתן א' הואיל ואינו בעצמו והא תקשה בין למ"ד דבלול בין למ"ד בכוסות פליגי. והתוס' פירשו ל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו הלכך כיון שהוא יוצא בא' למה נזדקקנו ליתן ד' ועוד טפי עדיף באחת מבד' כדמפ'. ואיני יודע מה הוא זה הא וודאי זקוק הוא למתן ד' כדי שיקיי' מצות מתן ד' כמצוותו לכתחילה ול"ל לבטל בחנם וגם הא דמפ' כשנתתה עברת בבל תוסיף ועשית מעשה הא אין שייך כאן עבירות בבל תוסיף כל עיקר כיון שאינו בעצמו ומ"ט הוסיף ר"י לדבריו בהא הא דר"א עדיף וכדפי'. וביותר אני תמה בפ"י דעירובין (דף ק) דרוצה לדמות האי דפליגי התם בעלה באילן בשבת אי ירד או לא ירד להא דר"א ור"י לר"א דאמר ינתן במתן ד' דאמר קום ועשה עדיף ה"נ ירד. הא לא דמי קום ועשה דאילן לקום ועשה דמתן ד' דהכא כיון דל"נ בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לא מיבעי דליכא עבירה בקום ועשה זה אלא אפי' מצוה נמי איכא אבל הת' אם ירד בע"כ עביד איסורא בהאי קום ועשה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף