מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{ניווט כללי עליון}} | | {{דף חסר}} |
| ;תשובה כג
| |
| לבני הרב הגדול מוה' '''יוסף''' נ"י:
| |
| | |
| ומה שנסתפקת עוד בעובדא שבא לידך בקורקבן שהי' עצם חד מובלע בפנימיותו ודחק את הבשר לחוץ וגם היו שומן סביב הבלוטה אם נאמר דלא ניקב לחוץ אלא שהבשר החיצון נדחק או נאמר שהיה מעל"ע רק שעלה עליו קרום והוי קרום שעלה מחמת מכה הנה. גם זה נראה פשוט דיש להתיר וכן מעשים בכל יום דמנין לנו לתלות ריעותא מספק והא כבר כתבו הפוסקים ונתבאר בדברי הרשב"א בתה"א הביאו הש"ך (סי' יח) דאף למאן דס"ל בקוץ התחוב בוושט חיישינן שמא הבריא היינו דוקא התם דבדבר דק שאין מקום למחט לתחוב בו חיישינן שמא עבר מעל"ע משא"כ בכרס וקורקבן וא"כ מה בכך שהבשר החופה נגד פי המחט בעבר השני הוא בולט לחוץ למה נתלה בקרום שעלה מחמת מכה ויותר שכיח לתלות שהמחט דחק את הבשר לחוץ ונשחטה הותרה כל דלא חזינן ריעותא ברורה כמו שית' בס"ד והרי אפי' באם המחט מובלע בבשר הקורקבן ואינו ניכר אם מבפנים או מבחוץ דעת הרבה פוסקים להתיר וכ"פ המחבר (סי' מ"ח סעי' י"א) וגם הרב הודה לו שם להתיר עכ"פ בהפ"מ ודין זה מקורו מתשובת הרשב"א והיינו מטעם נשחטה הותרה כמו שית' בס"ד:
| |
| | |
| וראיתי להגאון פר"ת (שם ס"ק י"ח) שתמה על הרשב"א שכ' להתיר מטעם דתולין דמסתמא דרך הוושט נכנס ועוד דמוקמינן ליה בחזקת כשרות וע"ז הקשה דטעם הראשון אינו ברור דהא מילתא קיימא בפלוגתא דרבוותא ועל טעם השני כ' ג"כ דאינו דהאי חזקה אתרעי זהו תוכן דבריו ולא ידעתי טעם לדבריו ודברי הרשב"א ברורים בטעמם הטעם הראשון ודאי ברור דרוב הנבלעי' דרך הוושט דהמאכ' נכנס דרך הוושט ותולין במצוי ומשם נכנס לקורקבן וכן מוכח בש"ס פא"ט (מח ב') במחט שנמצא בריאה ופירש"י שם דטעם האוסרים הוא משום דאזלינן בת"ר דנבלעים דרך הוושט וגם המתירין וסוברים דסימפונא נקט ואתא היינו משום דכיון דנמצא בריאה שהי' תלוי' בקנה אמרינן כאן נמצא כאן הייתה וכן הא דאי' התם במחט שנמצא בכבד ג"כ הטעם כנ"ל ובאמת צ"ע בזה ובמ"א הארכתי להקשות על רבנן טרופאי דמכשרי משום דאמרינן כאן נמצא כו' מהא דאי' בפ' לא יחפור (כ"ג ב') ברוב וקרוב אם הולכין אחר הרוב דמסקינן התם דאפי' בקורבה דמוכחא אזלינן בת"ר מההוא חצבא דאשתכח נגד עיר שרובה עבודת גלולים יעו"ש בתוס' ד"ה רוב וקרוב ואין לומר כיון דסימפון הקנה נכנס לריאה ולכבד הוי כאלו נמצא בקנה גופי' דאין לתלות בוושט דעדיף יותר מקורבה דמוכחא דלא משמע כן מסוגי' דהתם במה דאי' שם (כ"ד א') בההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרי' רבינא וקאמר שם לימא משום דס"ל כר"ח דס"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ומשני שאני התם דאי מגנב מינה אצנועי בגוה לא הוה מצנעי משמע דלר"ח לא צריך לה"ט אלא אפי' בכה"ג אזלינן בת"ר דעלמא וכן מוכח שם מדברי הרא"ש שכ' שם הטעם משום דאזלינן בת"ר אפי' בקורבה דמוכח ולכן פסק שם דאפי' ענבי שרי לפי הדחוי של הש"ס מחלק שם בין חמרא לענבי דענבי מצנעא וכן פסק שם בהגה"ת אשרי להתיר אפי' בענבי מה"ט וא"כ הדברים ק"ו בנמצא בכבד שהי' לנו לומר דאסור דכבד דמי' טפי להא דחביות שנמצאת כנגד עיר שרובה עבודת גלולים:
| |
| | |
| '''[הג"ה''' והיה נלע"ד ליישב זה דזהו באמת קושיית הש"ס שם מאי דקאמר לימא דסבר רבינא כר"ח כו' דלכאורה מאי מקשה דהא באמת קיי"ל לדינא כר"ח דאזלינן בתר רובא אפי' בקורבה דמוכח וכדמסיק הש"ס שם וכן מוכח בפ' כל היד (י"ח א') וא"כ מאי מתמה אי ס"ל לרבינא כר"ח בזה ולכן צ"ל דקושיית הש"ס דבכה"ג שנמצא באותו מקום עצמו לא שייך לומר דניזול בת"ר ואמרינן כאן נמצא כאן הייתה וגם ר"ח מודה בזה וכמ"ש בכ"מ אין מחזיקין איסור ממקום למקום ולכן הוצרך לתרץ משום דאי מגניב מינה כו' ובזה: א"ש פיסקא דשו"ע ביו"ד שמחלק בין חמרא לענבי והוא שיטת הרמב"ם שלא כשיטת הרא"ש ודו"ק ועט"ז שם שכ' ג"כ כעין מ"ש משום סברא דכאן נמצא כו' עדיף מקורבה דמוכח אבל גם זה דחוק לענ"ד דלא שייך כאן סברא דכאן נמצא כאן הייתה כיון דנעתקו ממקומם שהי' בתחילה שהרי לא הי' במקום שטמונים עתה ועי' בביאורי הגר"א שם דנ' מדבריו ג"כ שמסכים לשיטת הרא"ש דאפי' ענבי מותר:''']'''
| |
| | |
| ובש"ע יו"ד (סי' קכ"ט סעי' י"ח וסי' רצ"ד סעי' י"א) את פסק לחלק בין ענבים ליין והוא שיטת הרמב"ם (פ"י מהמ"א הכ"ח) ובאמת יש לתמוה על הרמב"ם בזה כיון שהוא עצמו פסק כר"ח וכן קיי"ל א"כ למה מחלק בין ענבים ליין וכן קשה על הטור ביו"ד (סי' רצ"ד) שפסק ג"כ כדעת הרמב"ם והוא נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל וראיתי בלחם משנה שם שהרגיש בזה בדברי הרמב"ם וכ' דהרמב"ם ס"ל דמאי דקאמר בש"ס אבל ענבי מצנעי לקושטא דדינא קאמר הכי דלמסקנא אפי' ר"ח מודה כאן דלא אזלינן בת"ר והיינו דאף דרוב גנבי ישראל ננהו מ"מ אין זה רוב ברור דנימא דאזלינן בתריה היכא דאיכא קורבה ג"כ נגד הרוב ולכך צריכינן גם לטעמא משום דאי מגניב אצנועי בגוה לא מצנעי ולכך בענבי דמצנעי אסור והנה מ"ש דאין זה רוב גמור תמוה הוא לענ"ד דהא קיי"ל בנאבדו גדייו ותרנגוליו ומצאם שחוטים במקום שרוב טבחי ישראל מותר אע"ג דרוב העולם עבודת גלולים הם וכן ברוב מצויים א"ש מומחים הם אע"ג דרובא דעלמא אינם מומחים הרי דשפיר מיקרי זה רוב גמור ומ"ש בצירוף סברא דקורבה לא מהני הך רובא ג"כ אינו מובן דכיון דבש"ס סתמא קאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפי' בקורבה דמוכח אין לחלק בין רובא לרובא ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא באו לסתום אלא לפרש ועי' בחיבורי בית יצחק (שער הקבוע סי' ט') שכתבתי שם דרך אחר ליישב דברי הרמב"ם וש"ע שהוא מטעם קבוע דכמחצה על מחצה דמי יעו"ש וא"כ בנ"ד דלא שייך קבוע בודאי שיש לנו לומר דנבלע דרך הוושט וכ"ש בנמצא בריאה או בכבד דלא שייך לומר כאן נמצא כאן הייתה כיון שפירש ממקום בליעתו ברחוק ובא לו למקום אחר וכ"ש לפמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים להתיר שם אפי' בענבי גם אין לחלק ולומר דר"ח דקאמר דהולכים אחר הרוב במקום קורבה דווקא ברובא דאיתא קמן ס"ל הכי אבל ברובא דליתא קמן כגון בנד"ד דרוב הנבלעים דרך הוושט דהוא רוב הבא במקרה והזדמן דבכה"ג אזלינן בתר קורבה דזה ודאי אינו דלא מצינו בשום מקום חילוק בזה גם מוכח שם בש"ס גבי דם הנמצא בפרוזדור דאין לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן:
| |
| | |
| ולכך נלע"ד בטעמא דמילתא דאע"ג דרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים מ"מ יש רוב אחר כנגדו דרוב הנבלעים דרך הוושט הם נכנסים לכרס ולדקין ולקורקבן שהוא נכנס בו ודמיא להא דאיתא ברפ"ב דכתובות (ט"ז ב') רוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול כו' וכן בפא"ט (נ"ד א') רוב אריות דורסים כו' אדרבא רוב שוורים ורוב הדורסים כו' ולא דמי' להא דר' חנינא דשם מיירי בבע"ח ביונים של שובך שהם מנדדים ממקום למקום או דבר המטלטל ע"י אדם כגון ענבי וכדומה אבל לא ההולך ובא מעצמו בטבע ולא בבחירתו והוא נכון מאוד בסברא:
| |
| | |
| וא"כ בנ"ד שנמצא בקורקבן יפה כ' הרשב"א שיש לתלות שנכנס בוושט כדרכו וגם רובא מסייע לי' ומ"ש הפר"ח לדחות טעם הב' שכ' הרשב"א משום אתיילד ריעותא ג"כ זה לק"מ דכל זמן שלא ניקב לחוץ למראית העין הרוב נוטה להיתיר ולא מיקרי ריעותא ולא נכנסה בחלקו של טורף ואין זה דומה לנמצא מים במוח דשם לא נבדק כלל והמים עצמם טבעם מצד החולי לילך ולהתקלקל ולהתמסמס יותר וכ"כ הרשב"א בחידושיו להדיא הובא בפר"ח (רסי' כ"ט) לחלק בין ספק דאתיילד ריעותא דלא אמרינן נשחטה הותרה וכל שהתחיל מעשה הטורף אלא שאנו מסופקים בגמר המעשה שאסורה וכ' שם דלא דמי למחט שנמצא בהמסס ובה"כ שכל שלא ניקב לחוץ כשירה אע"פ שהתחיל מעשה המטריף מ"מ כל שאנו רואים שלא ניקב מעל"ע נמצא שאין אנו מסופקים בגמר המעשה כו' וא"כ גם כאן כיון שאנו רואים שלא ניקב מעל"ע אין אנו מסופקים בגמר המעשה אע"ג דגם בפנים נסתם יותר יש לתלות שנסתם בפנים משום דנשחטה הותרה ועיקר כוונתו דכיון דרוב בהמות כשירות יותר יש לתלות שהי' מבפנים ולא מבחוץ כיון שעיקר הספק תלוי בזה משא"כ באם הי' הספק אם ניקב לחוץ או לא שלא ראינו ולא בדקנו מבחוץ וזה בכוונתו וא"כ ק"ו הדברים בנידון שנסתפקת כיון שרואים להדיא שהי' מבפנים גם החולקים שם על הרשב"א מודים כאן דמנין לנו לתלות שעלה בו קרום:
| |
| | |
| ועוד יש טעם להתיר בנ"ד שהי' שומן חופה מבחוץ על עור החיצון נגד העצם והבליטה ניכרים הדברים שלא ניקב לחוץ דאפי' אם הי' מנוקב לגמרי לחוץ הרי קיי"ל דשומן סותם באותו אבר שבתולדתו ואע"פ שהפרמ"ג בשפתי דעת (סי' מ"ו ס"ק ז') הביא דעת רש"ל שהחמיר דשומן העוף רך הוא ולא הוי סתימה מ"מ הוא עצמו כ' דלא החמיר רק לעצמו וכ' שם דאין להחמיר לאחרים וכן העיד הפרמ"ג שם שהמנהג פשוט להתיר בזה משום דהשומן סותם ובר מן דין אומר אני בנ"ד דהשומן מעיד שלא ניקב דהא קיי"ל טריפה אינה משבחת אלא מתנונה והולכת ואע"ג דאם בודאי הי' מנוקב מעל"ע אין להתיר מטעם זה דמי יודע אם לא הי' שם שומן מעיקרא וזה זמן מועט שנטרפה ועדיין לא הלך שמנה ממנה מ"מ כיון דבנ"ד אינו מעל"ע ואתה באת לחוש שמא עלה שם קרום ונסתם בזה אני אומר דודאי במשך זמן כזה בודאי הייתה מתנונה והולכת ובעת שעלה הקרום החדש נגד הנקב הי' השומן שעליו הולך וסר ולכן יש להתיר בנ"ד בלי שום פקפוק אכן מלבד זה נראה דדבר זה ניכר היטב לבקיאים אם מסירים העצם ממנו ונשתוה עור החיצון אז ודאי הוא מעור הקורקבן ומבשרו ממש ובכה"ג נראה דאפי' אם לא הי' ניכר נקב מבפנים להתיר בהפ"מ לפי מאי דקיי"ל להתיר בהך דינא דהרשב"א במחט שהי' נבלע בבשר הקורקבן ולא הי' ניכר לא מבפנים ולא מבחוץ כמ"ש למעלה ולא אמרינן דמה שבולט מבחוץ זה הוא היכר שמשם התחיל לעשות נקב והבשר הזה הוא קרום שעלה מחמת מכה דזה אינו כיון שאחר שמסירים העצם נעשה שוה עם בשר הקורקבן אין זה בגדר היכר כלל ואדרבא מזה ניכר שהלך מבפנים ודחק הבשר לחוץ ולכן בולט שם הבשר ואדרבא נראה דבכה"ג אפי' למחמירין שם בדינו של הרשב"א וחוששין שמא מבחוץ בא המחט מ"מ מודים בנ"ד שאם הי' מבחוץ היאך נדחק בשר הקורקבן לחוץ וזה ברור לענ"ד אבל אם נשאר בולט הרבה אז יש לחוש וגם יש היכר במשוש ומראה של עור החיצון שקרום שעלה מחמת מכה ניכר הוא ולזאת אם במראה הוא דומה לבשר הקורקבן ואין שם כדמות צלקת וכדומה נלע"ד להתיר אפי' אם נשאר בולט דברי אביך דו"ש באהבה '''יצחק אייזיק''' חופק"ק '''וואלקאוויסק''':
| |
| {{דיקטה}}{{ניווט כללי תחתון}}
| |
גרסה אחרונה מ־17:42, 16 באוגוסט 2023
