אמרי בינה/דיני שחיטה/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שחיטה כא

סימן כא

כתב הרמב"ם (פי"א הי"ב) משחיטה כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה ואם לא בדק כו' ה"ז נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר ועי"ש בכ"מ ומלשון הרמב"ם דקאמ' ה"ז נבלה משמע נבלה בודאי ולא מס' ובש"ע (סי' כ"ה) כתב אם לא ראה שרובן שחוטין אסור ובש"ך שם כ' אסור והוי נבלה. ויש להבין הא בכ"מ כ' הרמב"ם בכל ספיקות דשחיטה הן בספיק' דדינא הן בס' דמציאו' דהוי רק ס' נבלה ובפרק (ג' ה' ח"י) כתב כ"מ שכתב פסולה ה"ז נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשירה כאשר צוה מרע"ה וכל ס' בשחיטה ה"ז ס' נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות מבואר דכל הספקות אף דיש חזק' איסור מ"מ אין לוקין ואמאי בלא בדק אם נשחט הרוב כתב ה"ז נבלה ולא כ' ס' וכבר עמדו כולם ע"ז בתרתי חדא למה בכל ס' בשחיטה ל"ה ודאי נבלה מטעם חזקה ועוד אמאי בלא בדוק הוי כודאי נבלה ועיין בפ"מ בפתיחה להלכות שחיטה ובפנים בכמה מקומות. ובכנה"ג (סי' ח"י):

ובאמת כנראה דעת רמב"ם דבכ"מ דאיתרע החזקה לא אזלינן אף מדאורייתא בתר החזקה וכדעת רבינו יונה המוב' ברשב"א ור"ן חולין (דף ט') דס' אם נשבר הגוף מחיים או לאחר מיתה טריפה היכא דאין במה לתלות וכמ"ש הת"ש בקונטרס בכור שור דדעתם להחמי' מד"ת בריעותא דלא אזלינן בתר חזקה דאיתרע כן ג"כ אף לחייבו בודאי נבלה לא אזלינן בתר חזקה וכן דעת הרמב"ם וכמו שכתב בזה בספר דברי אמת ועיין מ"ש לעיל (סי' ח') ובפרט לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ ס' בלא חזקה הי' מותר מה"ת וי"ל הא דאמרינן דאזלינן בתר חזקה היינו להחמיר מה"ת היכא דהוא חזקה לאסור אבל מ"מ אף דגזרה התורה להחמיר במקום חזקה אינה מבררת שכן הוא ללקות ע"י והא דילפינן בש"ס מנגע דאזלינן בתר חזקה הוא דוקא היכא דליכא ריעותא ודלא כמ"ש תוס' חולין (דף י')ואף בנגע דחסרה אחר ההסגר לא איתרע בזה וכמו שכתבתי לעיל בזה ועוד יבואר אי"ה ולא נשאר להקשות על הרמב"ם רק למה בלא בדק בסימנין כתב דהוי נבלה ואף לדעת המרדכי והרא"ש בתשובה דהוי נבלה מה"ת דלית להו רוב שוחטין רוב סימנין וכמו שכתב הרשב"א שם מ"מ הא ירדנו לבית הס' כשהתחיל לשחוט דבידו הוא לסלק החזקה ולשחוט רוב סימנין א"כ אף דהוי חזקה מ"מ אינו ברור לנו דלא שחט הרוב ולמה אמר הרמב"ם ה"ז נבילה. ועיין בפ"מ בש"ד (סי' כ"ה סק"א) דכתב דאיכא נמי חזקה דמעיקרא דל"ה הסימנין חתוכים והיינו חזקת הגוף ומ"מ יקש' הא יש ריעותא לפנינו דהתחיל לחתוך ולסלק החזק' ומאיזה צד יהי' בירור דלא שחט הרוב:

ואי לאו מסתפינא היתי אומר כוונה בדברי הרמב"ם בזה דדקדק מדקתני בש"ס הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה הורה בזה כיון דהכי א"ל רחמנא למשה שחוט רובא והיינו דציוה לנו מרע"ה וזבחת כאשר צויתך ולדעת הרמב"ם הוא מצות עשה כשרוצה לאכול שישחוט רוב שנים בבהמה וסימן א' בעוף הוסיפו חז"ל בכחם לעשות משמר' שלא יהי' נקר' שחוטה עד שירא' לעיני' ששחט הרוב וכ"ז של"נ ששחט כדינו ל"י הזביח' כדינו ופליגי בזה עד היכן גזרו חז"ל בזה ח"א טריפ' ואסור' באכיל' וח"א נבלה ומטמאה במשא ומדקאמרו בלשון ברור לא מס' ע"כ דבזה החמירו. ודומה קצת להא דכתבו תוס' סוכה (דף ג') היכא דיתיב אפתחא דמטללתא דגזרינן שמא ימשוך אחר שלחנו וקאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפילו מדאורייתא לא קיים מצות סוכה וה"נ אף דא"ד לגמרי לשם דשם הוא מצות חובות הגוף לשבת בסוכה וכיון דגזרו חז"ל שלא ישב אפתחא דמטללתא מטעם שמא ימשך לא קיים המצוה אף מד"ת כיון דלא שמע למצות חז"ל והתור' נתנה הכח לחז"ל לעשות משמר' משא"כ במצות שחיטה דאינו חובת הגוף רק חק התורה דכך הכשרה לאכילה ובלעדי זאת הוי כנבלה וא"כ אם שחט באמת רוב נעשה בהכשר מ"מ י"ל נמי דיש כח בתקנות חז"ל לגזור דצריך שיראה לעינינו שחיטת הרוב ע"י בדיקה וכ"ז שלא נעשה כמצותם לא נעשה בהכשר וממילא הוא כנבלה לכך כתב הרמב"ם בסתם ה"ז נבלה אפילו הי' השוחט זריז ומהיר דאף אם הוא זריז ומהיר בלתי ס' אצלו הוא רוב מעליא דשחט הרוב כמו שמורגל בכ"ז הוי נבלה אם לא בדק דלא עשה כתיקון חז"ל דהטילו החיוב לבדוק ולא פלוג עשו תקנתם כמו בכ"מ ועשאו כנבלה ממש מדרבנן ויש להם כח לסלק ענין השחיט' שיהי' נחשב כאלו לא נתקיים בו המצוה. אבל לענין שילקה י"ל דאינו לוקה כשאכל דמ"מ אין בכחם לחייבו מלקות מן הס'. וראיתי בת"ש דכ' הא דקאמר בש"ס טריפה ואסורה באכילה היינו להורות דמחזקינן לה כנבלה לפלגא לענין אכילה ולא לענין טומא' והרמב"ם שכתב נבילה היינו לכ"ע לענין אכילה ואי איתרו בי' משום נבלה לוקה ואי משום טריפה אינו לוקה ולא איירי כאן בדין טומאה וטהרה ובפ"א משאר אה"ט כ' ואם אירע פסול בשחיטה ה"ז נבלה ומטמ' במשא משמע שנודע כודאי אבל ס' י"ל דאינה מטמאה כמ"ד דלאו בחזקת טומאה קיימא ועי"ש עוד דמשמע ליה לדעת רמב"ם לענין אותו ואת בנו דשרי ולדעת תוס' ורשב"א דל"ה רק מדרבנן יש להחמיר וכן לענין כיסוי הדם. למ"ש גם דעת הרמב"ם אף דקרי כאן נבלה מ"מ הוא רק דחז"ל הפקיעו כח השחיט' אבל לא ללקות אך מדכ' הרמב"ם (פי"ב) השוח' את הראשון וה"ה ס' נבלה אסור לשחוט את השני ואם שחטו אינו לוקה משמע רק מה דהוי ס' נבלה אבל מה שנקרא אצלו נבלה מותר לשחוט השני ולמ"ש גם בלא בדק בסימנין אסור לשחוט את השני אף לדעת רמב"ם:

והנה הפ"מ השיג על הת"ש במ"ש לדעת הרמב"ם לענין או"ב דמותר לשחוט השני הא כיון דמטהר עכ"פ מידי נבלה הוי כמו טריפה דהוי שחיטה לענין או"ב ולכאורה י"ל לדעת רמב"ם אף דאינה מטמאה מ"מ אינו ברור דעכ"פ ס' הוא שמא לא שחט רוב רק הואיל דלא עמדה בחזקת טומאה א"כ אם נגע בהנבלה הזאת ברה"י דס' טומאה ברה"י טמא בודאי דהלכתא גמירא מסוטה דס' עשאה כודאי א"כ עכ"פ אין השחיטה מטהרה מידי נבלה לענין טומאה דהא אדרבא הנוגע ברה"י הוא טמא בבירור אף לשרוף ואף דהנוגע ברה"ר טהור מצד ס' טומאה ברה"ר טהור מ"מ כיון דהשחיטה לא טהרה בכ"מ מידי טומאת משא הוי גם לענין או"ב שחיטה שאינ' ראוי'. אך א"כ למה כ' הרמב"ם בשוחט הראשון וה"ה ס' נבלה דאסור לשחוט אחריו ועיין בטו"ז (סי' ט"ז) ובש"ך שם (ס"ק י"ט) ובש"ד שם די"ל דהרמב"ם איירי בסכין פגום או ספיקא דדינא דל"ש לאוקמי על חזקה אולם עכ"פ אף דל"ש לאוקמא על חזקה הא מ"מ כיון דבס' מטמאה ברה"י א"כ הוי שחיטה שא"ר אלא ע"כ דמ"מ כיון דלאו בירור גמור הוא וברה"ר מטהר וברה"י ג"כ רק לחומרא עשאו הכתוב כודאי כמבואר תוס' ורא"ש יבמות (דף י"א) לכך אין אנו יכולין להכריע מזה דהוי כנבלה ממש ושחיטה שא"ר א"כ בלא בדק בסימנין ג"כ כיון דלענין טומאה הוי ס' הוי לענין או"ב שחיט' ראויה:

אך י"ל דס"ל להת"ש כיון דעכ"פ היתה בחיה בחזקת שאינה זבוחה ומחזקינן לה לענין זה דאינה זבוחה אף דלענין טומאה לא נוכל להוסיף להחזיקה בודאי כיון דלאו בחזקת טומאה קיימא מ"מ לא נוכל לאסור עי"ז את השני שיש לו ג"כ חזקת היתר ובפרט לדעת רמב"ם דספקא שרי מה"ת רק מדרבנן לחומרא א"כ לא החמירו בזה לאסור מס' דדלמא שחיטה מעליא הי' לראשון כיון דלא נולד ריעותא בגופו דהשני ומוקמינן על חזקת היתר ואף די"ל להיפך דדומה למ"ש הת"ש בבהמה דאכלה חלתית דלא מוקמינן על החזקה דהחזקה לא תבררה שדבר זה אינה מנקב הב"מ. והח"ד השיג עליו מהא דאלמנות עיסה כתובות (דף י"ד) דמוקמינן לה אחזקה נימא ג"כ הכי וכי משום שהאשה יש לה חזקת כשרות האיש הזה אינו חלל כי הגט היה קרוב לו א"ו הטעם משום ס' אין מוציאין אותו מחזקת כשרות. אולם דברי הת"ש ודאי נכונים דמה שנשאר בס' בטבע ולא נולד הספק על בהמה זאת דוקא רק בטבע הדבר שהלעטוה אם מנקב או לא לא יברר החזקה דבר שהוא בטבע עומד לעולם בס' ובאלמנות עיסה י"ל דשם הטע' כיון דגם הס' גרוש' היינו מוקמינן מן הדין על החזקה רק לחומרא מדרבנן לא סמכינן על החזקה כמבואר ביבמות (דף ל"א) בנ"י שם וכמו שכתבו האחרונים (סי' נ') ואכ"מ בזה. א"כ ה"נ החזקת היתר של השני לא תברר שהראשון לא נשחט כדין וכן מוכח סברא זו מתוס' חולין (דף פ"ו) ד"ה מאי דהקשו ורבנן מ"ט אם רוב מעשיהן מתוקנין יהיה מותר ויספוג ארבעים על השני ואי פלגא ופלגא יהיה מותר לשחוט אחריהם וכ' דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מתוקנין או מקולקלין דהשתא ל"מ חזקה מידי והיינו דהחזקה לא תכריע טבע מעשיהן של חשו"ק מ"מ דעת הת"ש כיון דודאי נבלה הוא ללקות רק לענין טומאה נשארה בס' לא נוכל להוציא בזה מן חזקת היתר להשני וצ"ע:

והיכא דנמצא שמוטה ונעשה בה משמוש חזק וא"י אם נשמטה הגרגרת קודם שחיטה או לאחר שחיטה דעת הלבוש דתלינן במשמוש והת"ש השיג עליו כיון דהוי ס' בשחיטה וראי' מדברי מהרי"ק שורש (ל"ה) דמייתי לה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו מין כל היום כולו אחר טבילה דאפשר ומסתבר לתלות בו אפ"ה לא עלתה לו טבילה ולא מפקינן ליה מחזקתו אלא בברי וה"נ כ"ז שאין ברור גמור אע"ג דאיכא למסתבר למיתלי לא תלינן והחות דעת (סי' ק"י) העל' דרק אם יש לס' בשעת השחיטה שמא עשה עיקור בסכין ומחמת זה נשמט דהוי הס' במעשה המכשיר דעיקר אינו שחוטה כלל אבל אם נודע בודאי דבשעת השחיטה שחט כהוגן ואין ס' במעשה המכשיר רק שיש ס' שמא הי' שמוטה קודם השחיטה או דנעשה אח"כ דמי לשאר ס' טריפות וכס' נקב בושט דתלינן ולכאורה לדבריו א"כ בס' שמוטה הוא דוקא בכה"ג שהס' במעשה המכשיר ובס' אם קודם שחיטה או לאח"כ דומה לשאר ס' טריפות ולהחולקים על רבינו יונה והרשב"א דשיטו' התוס' הוא דאזלינן בתר חזקה כמו בכל ס' טריפות מהראוי להכשיר ס' זה ולדבריהם הא דקתני בברייתא שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י כו' אמרu כל ס' בשחיטה פסול ע"כ איירי דהס' הי' במעשה שחיטה היינו בשעת מעשה נשמט וכדאמרו בש"ס לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג והיינו בס' שמא בעור נפגמה וקאמר לא לאתויי ס' שהה ס' דרס ועי"ש בתוס' דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ובס' שהv הרבותא הוא אע"ג דלא עביד דשהה ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ועי"ש תוס' חולין (דף יו"ד) והשתא בשלמא אם נאמר דאף הס' אם נשמטה בחיים קודם השחיטה או לאחר השחיטה ג"כ טריפה מטעם ס' בחיים א"ש דאף דרוב אינו שמוטה ובכ"ז אסור מס' כן נמי בס' שהה או דרס אף דרוב לא עביד דשהה ודרס מ"מ כיון דנולד לו הס' לא אזלינן בתר רוב' וכמ"ש הר"ן שם כיון דיש ריעות' לפנינו דמספקי לי' אם שהה או דרס אבל אם נאמר דזה ל"ה ס' בשחיטה רק אם נולד הס' שמא עשה עיקור בסכין ומחמת זה נשמט דהוי הס' במעשה המכשיר וכיון דגם בזה קתני בבריית' דפסול ק"ו אם נולד לו הס' בדעתו דלמא שהה או דרס.

אולם באמת צריך להבין בלא"ה הא ע"כ הא דס' שהה טריפה הוא מטעם דאיתרע הרוב שוחטין שפיר ובנמצא שמוטה למה לא נאמר דאזלינן בתר רוב דאינן שמוטין בחיהן ולמה לא נאמר דאח"כ נעשה השמטה וצריך לומר הטעם כמ"ש דיותר שכיח לשמוט מחיים וכ"כ הפ"מ (סי' כ"ד ס"ק כ"ז) וכ' אף דיש לתלות שנעשה אח"כ כגון שזרק מידו וכ' ועוד דאיכא חזקה דבהמה בחייה וחזקה דהשתא וכה"ג אפשר דאין רובא עדיף נגד ב' חזקות עכ"ד. ולכאורה אף אם נאמר כמ"ש הריב"ש דשני חזקות עדיפין מן רוב או שקולין ואף אם נאמר דחזקה דהשת' מילת' הוא רק דעדיף חזקה דמעיקר' מ"מ חזקה דהשת' מילת' הו' יש לדון למ"ש דלא מחזקינן רעותא ממקום למקום כמו בנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דאזלינן בתר שעת מציאתן ודוקא במקום מציאתן כמבוא' ריש מס' נדה א"כ מבעל חי למת בפרט היכא דיש לתלות דנעשה ע"י זריקה הוי כמו ממקום למקום ולמה נדון מדהשתא על חיי העוף ולומר כמו דהשתא נשמט כ"כ מקודם ניזול בתר חזקת הגוף דמעיקרא של"ה שמוט. ועוד א"כ אף במקום שיש לתלות דנעשה ע"י זריקה ג"כ אין תולין מאי קאמר כל כו' לאתויי מאי נימא דאתי לאתויי אף אם יש מקום לתלות דהיינו שנעשה לאחר שחיטה ע"י זריקה ג"כ אסור ובפ"מ במשבצו' (ס"ק י"ג) כתב דודאי מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ומדרבנן הוא דאסו' וכ' דהא דכל ס' בשחיטה אסור ל"ה אלא מדרבנן ובאמת ז"א דבס' שהה מבואר בר"ן דכיון דמספקא לי' איתרע הרוב וכן אם ל"ה סיבה נודעת מהשמט' ל"ש למיזל בתר רוב דרוב עופות לא ישמטו הסימנים ע"י הפירכס דלאחר שחיטה וא"כ כנראה בלא יש מקום לתלות הוא אסור מה"ת רק ע"י זריקה או מישמוש חזק בזה אם נאמר דאינו אסור אלא מדרבנן א"כ נאמר דכל אתי לאתויי על שמוטה אף היכא דיש מקום לתלות וא"כ יותר מיושב ומתוקן דברי הש"ס אם נאמר כמ"ש הח"ד דודאי כל ס' בשחיטה ממש אינו מועיל אף הרוב להוציא מחזקת איסור אבל היכא דאינו ספק במעשה השחיטה רק ממ"א תלינן באמת להכשיר.

ואעתיק כאן מה שכתבתי תשובה זה שלשה עשרה שנה לרב מופלג אחד בנידון אם נמצא נקב בושט ויש לתלות בחוזק ההפשט או ע"י הסכין והמורים מקילין ותמה שהוא נגד דברי מהרי"ק המובא ברמ"א (סי' כ"ד) והת"ש והפ"מ השיגו על הלבוש דכ' בשמוטה אם יש לתלות בחוזק המשמוש דתולין ואף דהח"ד מקיל תמה עליו והשבתי לו ואבא כעת בתוספת ביאור. הנה בס' נקב בושט יש מבוכה גדולה בזה בין האחרונים אם הוי ס' בשחיטה דעת הת"ש והתפל"מ והכו"פ והפ"ח וכן בתשובת עבודת הגרשוני דכיון דהוי ס' נבילה הוי ס' בשחיטה ובחזקת איסור עומדת ולעומתם הבאים אחריהם חלקו ע"ז וסברו דל"ה ס' בשחיטה רק בנולד הס' במעשה המכשיר ה"ה הנו"ב והח"ד והש"ש ועוד הרבה מחברים מגדולי ישראל אם כי אינם מדברים בסיגנון אחד העלו דל"ה ס' בשחיטה ועיקר ראיתם מש"ס יבמות (דף ל') דקאמר בס' קידושין דהוי חזקת היתר ליבם אף דנוכל להחזיק מאותו איסור דאשת אח שהיתה עומדת בחיים דכ"כ גם עכשיו אסור מצד אשת אח שלא במקום מצוה וע"כ הטעם כיון שהחזקנו מאז כשימות תהיה מותרת ליבם והרי מת וקברו לפניך אל תאסרנה מספק כה"נ כיון שנעשה מעשה המכשרת שהחזקנו בו ואתה בא לאסור מס' עליך להביא ראיה וא"כ אף דשם למסקנת הש"ס קתני לגירושין והה"ד לקידושין מ"מ כשיש לנו במה לתלות תלינן כמו בכל ס' טריפות. ואני בעניי כבר העירותי בהגהותי בס' ד"ח (ס"ו) לסלק טענה הזאת בעזה"י בט"ט [והזכרתי מזה לעיל (ס"ח) ועל הח"ד יקשה ביותר מס' שמוטה כמו שהקשה מעכ"ת נ"י כיון דבעוף די בסימן אחד וכיון דנשחט הושט כהוגן ורק הפסול דשמוטת הקנה הוא הואיל דאין הסימן השני ראוי לשחוט א"כ הוי ג"כ כמי שנולד רעותא ממ"א ונימא דעליך להביא ראיה]:

הן אמת כי י"ל קצת כיון דלדעת רמב"ן מובא בר"ן חולין דעיקור דהוא הללמ"ס שאם אירע כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהי' נבילה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שישחוט בהכשר וביאר בכהנה"ג משם דמשק אליעזר דאינו רגיל להיות שמוטה קודם שהתחיל לשחוט דע"י יראת הבהמה משחיטה וכן לדידן בעוף עוקרת ושומטת הסימנים א"כ כיון מה דהיתה בחזקת היתר כשישחטנה בהכשר שחיטה היינו אחרי שנדע שנעשה המעשה בהכשר ולא בא הסיבה שיכול להתהות ע"י מעשה של שחיטה היינו העיקור כיון דזה שכיח ובפרט לדעת הפוסקים וכן הסכמות הש"ך דבעינן בדיקה דרגיל הוא ומצוי וכיון דחזינן דנעקר הגרגרת יש שפיר ס' במעשה המכשיר אם לא גרם לעשות נבילה ואף דדי בסימן אחד וראינו שהושט נשחט כהוגן מ"מ כיון דנולד לנו ה' דלמא ע"י מעשה המכשרת נעשה עמה מעשה הפוסלת ולפנינו הוא שמוטה הוי ס' בשחיטה במעשה המכשרת דבאנו לבית הס' דלמא זה גרם לזה וזה כשהספק נולד בשעת שחיטה אבל אם הס' ליכא על שעת מעש' רק על קודם לכן או אח"כ בזה כ' הח"ד דתלינן כיון דהמעשה ידענו שנעשה בהכשר ועליך להביא ראיה שנעשה מעשה הפוסלת ועיין טו"ז (ס"ק י"ד) דאף דכ' המרי"ק דא"י להבחין בשמוטה דהיא כעצמים בבטן המלאה מ"מ הא דהשוחט נאמן לומר של"ה שמוט בשעת שחיטה מיירי שבמקום השחיטה נראה אח"כ שינוי ממה שהיה בשעת שחיטה עיי"ש. אולם בת"ש חולק עליו ואין כאן שום בירור ע"ז לדעת רק דנאמן כשאומר שבדק השוחט דבזה איירי המרי"א ואף דבאמת הוא דוחק גדול דמשמע דהיה יודע בשעת שחיטה וכן משמע מלשון היש"ש (פ"ב סי' ט"ז) שכ"כ מהרי"א בכתבים שהשוחט נאמן על שמיטת גרגרת לומר שבשעת שחיטה לא היתה שמוטה עכ"ל לא משמע לשון זה דע"י הבדיקה דלאחר השחיטה יודע כיון דכ' שבשעת שחיטה ל"ה שמוטה.

אולם מי יבא אחרי הת"ש והפ"מ דכ' דאי אפשר לידע בשום אופן וא"כ למ"ש הוי לעולם הס' במעש' המכשר דהשחיט' גרם לשמוט' ובזה הסכי' הח"ד דודאי אין תולין אף במשמו' חזק וראיה לזה מהא דקאמ' בש"ס נשחטה בחזקת היתר עומדת ולדעת הפוסקים דא"צ בדיקה על עיקור סימנים הו' מיד בחזקת היתר א"כ מאי דקאמר בש"ס לימא נשחטה הותרה הא קמ"ל דאע"ג דאיתילד בה ריעותא כגון בנטל זאב בני מעים והחזיר' כשהן נקובין נימא רבות' יותר דנשחטה בחזקת היתר עומדת אף אם אתילד רעותא היינו שאח"כ נעקר הגרגרת ויש מקום לתלות הרבה דנעשה אח"כ א"ו כיון דהוא על ס' נבילה לא תלינן כלל:

ומ"ש הח"ד דחזקה דלא נעשה מעשה חדש אלים טובא אף לגבי ממון דמוציאין ממון בס' קיום התנאי כשהוא בשוא"ת סותר קצת לדברי עצמו שכתב בנתיבות המשפט (סי' מ"ו ס"ק פ"ג) דזה הוא דוקא בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלשעבר לעולם צריך המלוה לברר שנתקיים התנאי דבלהבא כבר נגמר הענין ותנאי מילתא אחריתא הוא וכתוב על המקבל דמו משא"כ בתנאי דלשעבר באם עבר אין כאן התחלה עי"ש שהביא ראיה ברורה לזה מדברי הר"ן כתובות סוגיא דפ"פ וה"נ בכל פעם אנו דנין על העבר ג"כ:

ולכאורה יש קצת ראיה לדעת הלבוש דהא המרי"ק הביא ראיה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כה"י כולו לא עלת' לו טבילה עד שיאמר ברי לי של"ה בשעת טביל'. ואנן פסקינן ביו"ד (סי' קצ"ט) באם חפפה קודם טבילה ונתעסקה אח"כ באותו מין א"צ טבילה אחרת ועי"ש בבאה"ג דהא דמבואר בש"ס דלא עלתה הטבילה לטהרות החמירו ולבעלה לא החמירו ויקשה א"כ אמאי מחמיר הרמ"א בס' שמוטה שלא לתלות בפירכס א"ו כמ"ש הלבוש דאין בפירכס לתלות סיב' השמוט' והוי ס' השקול אבל כשיותר מצוי ויש לתלות תולין. ואף דיש לחלק ולומר דוקא בטבילה דמיעוט המקפיד אינו חוצץ רק מדרבנן לכך תולין מ"מ הא גם שם הוא נגד חזקת טומאה בפרט לטבילה מצינו דמחמרינן אף בס' טומאה ברה"ר דטהור מ"מ אמרינן בש"ס ע"ז (דף ל"ז) הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו ובכ"ז בדבר המצוי תולין י"ל כ"כ בס' בשמוטה דהוי חזקת הגוף ויש לדחות:

ואאמ"ו ז"ל בד"ח (סי' ח') חולק על הח"ד והלבוש מצד אחר דע"כ ל"כ הרשב"א דהיכא דמעשה המכשיר נעשה בבירור והס' על מעשה הפוסלת דמוקמינן ע"ח היתר רק דהס' אם נעשה מעשה הפוסל אבל אם נעשה מעשה הפוסל בודאי דמצינו שמוטה ל"ש חזקה והביא ראיה מדברי תוס' כתובות (דף ע"ה) דהקשו אמאי לא מוקמינן על חזקת פנויה והרי מומין לפניך כמו במקוה וכ' דחזקת פנויה ל"ח חזקה לגבי חזה"ג ומאי קשיא להו נימא ג"כ כיון דמעשה קידושין נעשה בודאי מוקמינן עחה"ג ועליך להביא ראיה שהיה מומין מעיקרא לבטל הקידושין עי"ש וכוונתו כיון דעכ"פ נעשה שמוטה בבירור אף דנעשה שחוטה בבירור מוקמינן ע"ח אינו זבוחה ושוב ל"מ לתלות במישמוש חזק אולם למ"ש לעיל דרעותא דנמצא לאחר שחיטה י"ל דהוי כמו ממקום למקום וא"ד למומין דשם חזה"ג איתרע ושפיר הוי תרתי לריעותא כמו במקוה משא"כ בשמוטה לא מחזקינן החזקה דהשתא ממה שנמצא לאחר שחיטה דנשמט ולומר דמחיים נעשה דאין מחזיקין ממקום למקום דמחיים הוי כדבר אחר משא"כ במומין היא תמיד במקום א' דומה למ"ש תוס' ריש נדה דאשה דמגופה הוי תמיד כמו במקום אחד משא"כ לדון מדבר שנפסק החיות על מה שהי' כשהי' בו חיות הוי כמו ממקום למקו' ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח דיני מומין (סי' ב') בכה"ג לדון בדברי תוס' ב"ב (דף קנ"ד) דבמת כיון דסימנין עשוין להשתנות הוי כשלא במקום מציאתן עי"ש וה"נ אף דמעצמו לא ישתנה מ"מ כיון דיש לתלות הוי כשלא במקום מציאתן וכמו בנגע בא' בלילה שלא במקו' מציאתן לא אזלינן בתר השתא אף להחמיר להחזיק ממקום למקום כן בזה:

ואין לומר אם נאמר כן לא קשה קושית תוס' לר"ח דמכשיר בנמצא הסכין פגום ואמרינן בעצם המפרקת נפגם מ"ש ממקוה וה"נ הוי תרתי לריעותא דלמא רק במקוה הוי חדא במקום תרתי דנגד חזקת שלימה דהמקוה יש חזקת טומאה וחזקה דהשתא דחסר לפנינו משא"כ בסכין חזקה דהשתא הוי ממקום למקום ואף דגם חזקת הסכין אף דבדוק היה קודם השחיטה מ"מ הוי ממקום למקום כיון דאח"כ העבירו על הצואר וחתך העור ויש לנו להסתפק ז"א דכבר כתבנו בכמה מקומות דמבואר מדברי רשב"א ריש נדה דחזקה דמעיקרא לא בעינן שיתחזק החזקה באותו מקום דוקא. ויש לומר דקושית התוס' היה דמ"מ היה לר"ח לאסור מספק כיון דהסכין איתרע ואף דל"ש חזק' דהשת' מפגימת הסכין לדון על שלא במקומו מ"מ נגד חזקת הסכין הוי חזקת איסור והס' במעשה המכשיר משא"כ בס' דשמוטה דל"ה במעשה המכשיר אם ליכא ס' על שעת שחיטה רק או קודם לכן או אח"כ ואז יש לתלות בחוזק המשמוש וחזקה דהשתא אינו מועיל דהוי כמו ממקום למקום. שוב ראיתי בפנ"י כתובות שם שכ' בכוונת תוס' דכתבו חזקת פנוי' ל"ה חזקה נגד חה"ג מטעם זה כיון דהקידושין היה ודאי אלא שהספק אתי מעלמא אם היה בה מומין וכיון דחה"ג מורה של"ה בה מומין הוי קידושי ודאי וא"ס מוציא מידי ודאי והוא ממש כסברת הח"ד אף דאתילד השת' ריעותא ברורה המבטלת כיון שהוא מצד אחר אין ס' מוציא מידי ודאי וצריך לומר אף דבתנאי דלשעבר בקו"ע צריך לברר בקיום התנאי כמ"ש למעלה מ"מ חזה"ג עדיף והה"ד בס' שמוטה:

ברם שם במומין י"ל דעדיף דהא מעש' הקידושין הוי מעשה המברר' אשר לעולם חלין ואף אם הי' בה המומין אז מ"מ אם ל יקפיד חלין כשימחול על התנאי משא"כ בס' נקב או שמוטה דאם היה אז קודם השחיטה ל"ה שום אופן שיחול דלאו שם שחיטה הוא שפיר י"ל דהוי ס' בשחיטה. ובדברי מהרי"א המובא ברמ"א דהשוחט נאמן דכ' אף דאם היה שמוט ל"ה בידו מעולם מ"מ נאמן דל"ש חזקת איסור אדרבא הו"ל ח"ה להאי מילתא דרוב בהמות אינן שמוטות רק חזקת אבר מה"ח דהו"ל והאי איסור הוי בידו לתקנו. ואינו מובן הא מ"מ הו"ל חזקת איסור אינו זבוח וצ"ל כוונתו דהי"ל חה"ת לכשישחוט א"כ שוב הוי ס' השקול ועכ"פ ול"ל הטעם דהוי בידו לתקנו ואולי סובר דמחזקינן מאיסור לאיסו' כשיט' אבמה"ח או בשר מן החי חל מחיים ומחזקינן מאיסור זה לאיסור אחר כד' רש"י ורי"ף ורמב"ם וגם וזבחת הוי מ"ע והוי תרי חזקות דנגד חזקה דאבמה"ח נאמן דהוי בידו ודוחק:

עוד כ' מע"כ נ"י לדון דא"ל דס' שמוטה אסור מטעם סמוך מיעוטא לחזקה דע"כ ל"ה רק מיעוטא דמיעוטא דאל"כ איך אוכלין בישרא וכמ"ש מהרש"א. ולמ"ש לעיל י"ל דהוי מיעוט טוב ע"י מעש' השחיט'. גם י"ל כמו דלא אזלינן בתר רובא דתליא במעשה כ"כ אם הרוב לא תליא במעשה והמיעוט תליא במעשה י"ל דל"א סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ בשמוטה המיעוט תליא במעשה למה מצרפינן לחזקה וע"כ צ"ל דשכיח יותר שיעשה השמטה מחיים. ובילדותי העירותי בהא דיליף הש"ס דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו אף דחבושין בבית האסורין מ"מ אין אפוטרופס לעריות דיקשה הא התוס' כתבו בהא דאמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות דל"ה תליא במעשה דממילא אדם נזקק לאשתו והיינו כיון דידענו דנעשה המעשה כדרך כל ארץ והמעשה שתתעבר ותלד הוא מתהלוכות הטבע משא"כ בבהמה תליא במעשה. ולפי"ז שוב הרוב בעילות אחר הבעל הוי כדבר דממילא דלא תליא במעשה והמיעוט דנתעברה ממעשה זנות לא הוי דבר דממילא רק תליא במעשה וא"כ מנ"ל למיזל בתר רובא אף דלא תליא במעשה אם המיעוט ג"כ לא תליא במעש' והוא דבר דממילא בטבע ופלפלתי בזה הרבה ובדברי פנ"י פ"ב דכתובו' בהא דרוב עכו"ם פרוצין בעריות אכ"מ. עכ"פ יהיה איך שיהי' הסומך גם בשמוטה ע"ד הח"ד מי ימחה בידו ואף המחמיר בזה יש לומר דשכיח יותר מנקב ובנקב בושט כשיש לתלות בחוזק המשמוש יש יותר להקל ולסמוך על הנך אשלי רברבי דל"ה ס' בשחיטה בפרט למה דהמחברים הביאו מדברי רא"ש ורש"י קידושין(דף נ"ז)וס' המכריע דל"ה רק טריפה ומתוספתא דחולין המובא מהרש"א חולין (דף ל"ב) ובאמת לדעתי ל"ש כלל להיות נקב עגול מחוזק המשמוש אבל אם אינו עגול ויש לתלות יותר בלאחר שחיטה המתיר בזה לא הפסיד. ע"כ הי' תשובתי בזה:

ובהא דמשמע קצת מדברי תוס' ורשב"א בלא בדוק בסימנים דרובא דתליא במעשה דל"ה רוב הוא רק מדרבנן ראיתי במחברים דעמדו ע"ז מיו"ד (סי' שי"ו) דאפילו לאחר שנתה הוי ס' בכור ואין הגוי המוכר נאמן במסיח לפי תומו ועי"ש בש"ך ואם נאמר דמה"ת אזלינן בתר רובא אף דתליא במעשה למה א"נ ובאמת אינו ראיה כיון דחששו על גוף איסור תורה א"נ ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' ל"ז) ובמ"ש בדיני יו"ט(סי' י"ז) אולם בלא"ה נראה דלדעת תוס' ורשב"א דזה הוי רוב דשוחט רוב סימנים הוי כמו כל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דלא תליא במעש' כיון דאמרינן דלא ישחוט אם אינו מומחה כן נמי לענין שחיטת רוב סימני' לכך כתבו דל"ה רק דרבנן. ועיין ש"מ כתובות (סוף פ"א) דכתב להקשות אם מביאין בהמה לביתו של שוחט לא נסמוך על הרוב דלהוי כקבוע דהוא מע"מ וכתב דהאי רוב חזקה ורגלים הוא דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ בקי ועיין בכ"ופ (סי' ק"י) דהקשה אף דרוב ע"ה מעשרין מ"מ הא איכא מיעוטא דאינן מעשרין א"כ אם אנו באין ליקח מהן הוי כקבוע דכמע"מ דמי ודומה לדברי רמ"א (סי' קי"ג) גבי כבשים ומתרץ דשם מעולם לא איקבע איסורא דאולי לא הגיע לידי חיוב מעשר דהכניס דרך גגין וזה דוחק גדול דמ"מ כיון דחששו למיעוט' דאין מעשרין כנראה הוי זה מיעוט' דמיעוטי ואע"ג דבש"ס פסחים חשבו זה לספק היינו בחבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן אבל ע"ה למה להו להכניס דרך גגין ואף דיש לדחות למ"ש במ"א מ"מ לדברי הש"מ הנ"ל א"ש טובא דה"נ הך רוב ע"ה מעשרין הוי רוב וחזקה ורגלים הוא דרוב מקיימין מצות מעשר ולא ימכור דבר שאינו מעושר ובזה ל"ש קבוע דרוב וחזקה המברר מהני גם בספק הנולד בקבוע. ומטעם זה לא אמרינן ברוב מצוין אצל שחיטה ודכוותי' סמוך מיעוטא לחזקה דהך רוב חזקה המבררת הוא ועי' תוס' יבמות (דף קי"ט) ד"ה מחוורתא דכ' על דמאי דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו והיינו כמ"ש וז"פ. ולכך ברובא דשוחטין רוב סימנים כ' תוס' דל"ה רק מדרבנן הואיל דתליא במעשה אבל במיעוט בטבע בזה י"ל מצטרף לחזקה נגד רוב דתליא במעשה אף מה"ת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף