אמרי בינה/דיני שחיטה/כ
|
< הקודם · הבא > |
קיי"ל דהשוחט צריך לבדוק הסכין גם אחר השחיט' אף דאם נאבד הסכין כשר דמוקמינן הסכין על חזקתו דלא נפגם מ"מ כל דאפשר לברורי מבררינן. ולכאורה הא מבואר ברשב"א חולין (דף ט) דהא דכשר בנאבד ה"מ כשבדק קודם שחיטה דמעמידין הסכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחט הסימנים. מבואר דבלעדי צד לתלות לא היינו מכשירין ע"י חזקת הסכין דהיינו חיישינן שמא בעור נפגם רק כיון דגם אם נמצא פגום יש להסתפק ולתלות שמא לא שחט כנגד הפגם סמכינן על חזקת הסכין ועיין מה שהבאתי לעיל (סי' ח') קושית הס"ט כיון דהוי כמו אשה מנתערי דמין החוצץ קודם הטבילה דעור ודאי פוגם אמאי בנאבד כשר' וכתבתי שם דעור ודאי פוגם כמו עצם המפרקת כשאינו חותך בכח לכך אם נמצא רעותא בסכין הספק שקול משא"כ כשלא ראינו פגומה. ולמ"ש הרשב"א דעם מה שיש לתלות שמא שלא כנגד הפגם נשחט בלא"ה א"ש כמובן.
אולם א"כ אמאי ביש הסכין לפנינו צריך בדיקה הא בס"ס מבואר (סי' ק"י) דאפילו אם אפשר לברר א"צ לברר ואף להסוברים דחייב לברר היינו אם יתברר ע"י שני ספקות אבל אם א"א לברר רק ס' א' אינו צריך לברר וכמו שכתב הנו"ב והח"ד סוף דיני ס"ס וה"נ אף אם יברר וימצא פגום ישאר הס' שמא שלא כנגד הפגם נשחט א"כ למה צריך שיברר. ואין לומר כיון דנשאר הסכין בידו אם לא יבדוק חיישינן שמא יתברר אח"כ ס' א' היינו שימצא פגום ולא יהיה רק ס' א' שמא שחט שלא כנגד הפגם ובכה"ג לכ"ע צריך בדיקה כמ"ש לדון כן בס' שעה"מ (פ"ז הי"ב) מאישות דהיכא דיתברר ממילא ס' א' ולא יהיה נשאר רק ס' אחד לא סמכינן על ס"ס ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בס' דברי חיים דיני אישות (סי' פ"ט) ואנכי בעניותי בהגהותי שם וה"נ דכוותי' דלמא יתברר אח"כ ס' א' ממילא. אולם א"כ אם ישליך הסכין הכי נאמר דא"צ לבדוק הא ודאי ליתא וכן מבואר מדברי רשב"א דמדמה בדיקה זו לבדיקת הריאה. וכן רמב"ם (פ"א הכ"ז) כ' אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה כו' שחיטתו כשירה מבואר דלכתחילה צריך לבדוק אף אם רוצה לאבד הסכין ולא יבא לידי בירור ובאמת יש להבין למה דמדמה הרשב"א לבדיקת הריאה הא שם אם עשה במזיד והשליכה או איבדה כ' הש"ך (סי' ל"ט ס"ק ו') דלכ"ע דינא כמו מבטל במזיד איסור דבריהם דאסור ואמאי בסכין אף אם פשע ולא בדק מותר. וע"כ צריך לומר דס' זה שמא לא כנגד הפגם שחט לאו ס' מעלי' וגם שמא ימצא פגום במקום דידוע ששחט בו וכשנאבד מצטרפין לתלות בצירוף חזקת סכין משא"כ כשהוא לפנינו חייב לבדוק ובלא"ה אין מוציאין מחזקה דאינו זבוחה:
ולכאורה י"ל הטעם דצריך לבדוק ולברר דחזקת הסכין אף דמהני כשנאבד מ"מ קלישא טובא דהוי ממקום למקום. והנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' ל"א) ביאר הא דנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דמחלק בין ראוהו חי מבערב או לא אף דמעיקרא ודאי הי' חי מ"מ לא מחזקינן לחזקה דמעיקרא ממקום למקום ובעינן דוקא ראהו חי במקום זה וכ"כ במקו"ח הל' פסח (סי' תס"ז) דכמו דלא מחזקינן לחזק' דהשת' ממקום למקום כן נמי חזקה דמעיקרא לא מחזקינן ממקום למקום וכבר הבאתי בהגהותי בד"ח יו"ד (סי' ח"נ) ולעיל (סי' ח') ראי' לזה מדברי בעה"מ כתובות (דף ע"ו) שכתב וז"ל וכן בעל החמור עליו להביא ראיה מטעם כאן נמצא מת וכ"כ מעיקרא מת קודם המשיכה וכשמביא ראי' שלא מת מקודם מוקים חזקה דגוף החמור בחזקת חי כדמעיקרא ואינו מובן כשמביא ראי' שלא מת ממילא הי' חי ולהנ"ל אפשר דדעת בעל המאור דא"צ להביא ראי' רק שהחמור הי' קיים באותו מקום קודם החליפין אף שלא ידענו אם היה חי בשעת חליפין מ"מ מוקמינן שוב על חזקת חי. וא"כ ה"נ חזקת סכין אף דבדק קודם השחיטה מ"מ כשמוליכו לחתוך הקנה או הושט בא למ"א דרך העור. לכך אף דבנאבד מוקמינן על חזקתו ואמרינן דאין העור עלול לפגו' מ"מ כשיש לפנינו לבדוק חייב לבדו' וכשמוצ' פגום הוי לכך ס'. ועיין תוס' חולין בהא דקאמר בש"ס לר"ח בהמה לא איתרע סכין לא איתרעאי דהקשו הא במקוה שנמדד ונמצא חסר ל"א מקוה איתרעאי אדם לא איתרעאי וי"ל נמי דלר"ח דעור אינו עלול כ"כ לפגום וא"כ כששבר עצמות הוי כנמצא ריעותא שלא במקום מציאתן וא"ד למקוה שנמצא חסר דכל הסיבות והמקריות שגרמו להיות חסר יכול להיות מעיקרא כמו השתא ולכך הוי תרתי לרעותא חזקת טמא דאדם וחזקה דהשתא דנמצא חסר והוי כמו מקום מציאתן משא"כ בסכין כיון דהיה בדוק' קודם ששחט ואח"כ כששבר עצמות דנמצא פגום או כשנגע בעצם המפרקת מה שנמצא אח"כ פגום הוי כנמצא שלא במקום מציאתן ולא מחזקינן הריעותא דסכין ממקום למקום ואולי י"ל דזה כוונת תוס' בתירוצם בעצם ודאי פוגם. עכ"פ לר"ה דהעור עלול לפגום כמו עצם המפרקת והוי כמו במקום מציאתן לכן טריפה אם נמצא פגום י"ל לכך צריך בדיקה אח"כ דהוי כאינו בדוק אחרי עבור למקום אחר. ואם כן יקשה ביותר אמאי בפשע ומאבד הסכין כשירה ובבדיקת הריאה כשעש' במזיד אסור:
עוד יש לראות למ"ש הרשב"א מה שיש לתלות לצרף דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם שחט א"כ אם הסכין קצר רק כמלוא רוחב הצואר מהראוי לחוש ולהטריף אם נאבד ולא ראיתי כן מבואר. ובאמת כבר הבאתי בד"ח שם דברי רשב"א ריש נדה דמבואר דל"ב שיתחזק החזק' דמעיקר' דוק' באותו מקום שכ' בנגע בא' בלילה אדם זה לא בחזק' חי' הי' עומד וכדתניא בתוספתא מודים חכמים לר"מ כשראוהו חי אלמא אלו הי' קאי בחזקת חי ל"ה מפקינן ליה מחזקתו אעפ"י שנמצא עכשיו שלא במקו' מציאתו עכ"ל הרי דל"ב שיתחזק חזקה דמעיקרא באותו מקום דוקא וכן הבאתי שם ראיה מדברי תוספתא המובא בר"ש (פ"ה) דטהרות ישב ע"ג אבן ברה"ר ובשחר עמד ומצא עליה שרץ או רוק ר"מ מטהר וחכמי' מטמאין שכל הטומאו' כשעת מציאתן ומודים חכמים לר"מ שאם ראו' נקיה מבערב אעפ"י כו' שהוא טהור ושם יש חזקה דמעיקרא באותו מקום והיה לנו לאוקמי אחזקה אף בלא ראה בלילה שהי' נקיה דהא מ"מ פ"א הי' נקיה ונחזיק בחזקה דמעיקרא כ"ז שנוכל א"ו דאין חילוק בין מקום למקום רק אם היה בדוק מקודם וכמו שכת' הרמב"ן שם בחידושיו הא דבאש' מטהרין נימא ג"כ הרי דם לפניך ובנגע באחד בלילה חכמים מטמאין טומא' ודאי דכל הטומאות כשעת מציאתן וכתב וז"ל ל"ק דשאני אשה דבחזק' טהרה עומדת שהרי בדוקה היא ואע"ג דשכיחי בה דמים מ"מ כל שהפסיקה וטהרה בחזקתה זו היא עומדת אבל אדם זה אינו עומד בחזקת חי עי"ש והיינו דחזקה דמעיקרא שנמצא אח"כ ריעותא בעינן שיהיה בדוק' מקודם וכן עלה בדעת תוס' עירובין (דף ל"ה ע"ב) רק דכתבו דאשה כיון דשכיח דמים כאינה בדוקה ורמב"ן סובר דמ"מ כיון דנבדקה מקודם מוקמינן על חזקה עכ"פ כנראה אינו מוכרח דבעינן שיהיה דוקא במקום מציאתן להחזיק חזקה דמעיקרא וכך גם בסכין דרוב פעמים לא נפגם אף דאח' כך הוא כשלא במקום מציאתו מוקמינן על החזקה ולכך בנאבד הסכין מותר רק כשהוא לפנינו צריך לברר והא דכ' הרשב"א לצרף שמא שלא כנגד הפגימה שחט הוא רק לאלימא מלתא ולא לעכב ועיין בפ"מ בש"ד (ס"ק ל"ד):
והנה ראיתי בנו"ב מהד"ק יו"ד (סי' ו') הקשה לו השואל מדברי רמב"ן המובא ברשב"א ור"ן גיטין פרק התקבל בהא דאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם דהנשים אפי' קטנו' מותר' דיש להם חזקת פנויה וגם חזקה על האב שאינו מקדש בתו ושותק לקלקל עליה והיה מודיע אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו הא אלו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר דעא"נ באיסורין. ואמאי מהני כאן חזקת הסכין להוציא הבהמה מחזקת איסור והנו"ב השיב לו להקשות ממתניתין דהמביא גט והניחו זקן או חולה נותן לו בחזקת שהוא קיים ומתירין להאשה אפילו במקו' יבם ומה מועיל חזקת חיים דהבעל להאשה וכ"כ כמה חזקות בש"ס דומה לזה וכן בנגעי בתים דילפינן משם למיזל בתר חזקה ומטמאה הנכנס טומאה ודאי מה מועיל חזקת הנגע להוציא אדם הנכנס מחזקת טהרה לכך כ' בכוונת רמב"ן דחזקת פנויה לאו חזק' אלימת' היא דכל פנויות עומדות להתקדש ולכך כ"ז שאינ' בפנינו חיישינן שמא אם היתה לפנינו היתה אומרת שקבלה קידושין וכ"ז ל"ש בסכין ודבריו לא נהירא דהא הרמב"ן אתי עלה גם כשהם בפנינו מטעם ע"א נאמן באיסורין ומתוך שנאמנת לעצמה ונישאת לאחרים נאמנות הן לזה הא לא"ה ל"ה מהני חזקתה לגבי הקרובות. ובס' בית מאיר אה"ע (סי' ל"ה) כתב לחלק בין בעלת בחירה ואפשר אם היתה לפנינו ל"ה חפיצ' כלל לדון מכח חזקה זו משא"כ בחזקה שאינ' בעלי בחירה ולית להו נפקותא בחזקה זו וגם עליו תשוב הקושיא הא גם כשהם בפנינו עיקר אתי עלה הרמב"ן מטעם עדות ולמה ליה לעדותן וגם הר"ן שם הקשה עליו דאין דבר שבערוה פחות משנים. ומלבד זה אין שחר לדבריו הכי תליא דין חזקה בדעת הנידון עליו אם חפץ לדון עליו החזקה או לא אתמהה:
אולם באמת כוונת הרמב"ן הוא דודאי במקום שאין לנו ס' כלל ולא מקום לרדת לבית הס' ילפינן מנגעי בתים דאין לנו להתגולל עלינו חדשות והשתנות מה שלא יש לנו רעותא וס' לכנוס בו להסתפק ואמרינן דלא נשתנה בעת שטימאה כהן הנגע והסגירו וכיון דנתחזק אז שהנגע בחזקתה ממילא מטמאה הנכנס בו כי כך חק התורה שדבר הנתחז' להעמיד בחזקתו ונגרר אח"ז כל הנדונים וכן כשמחזיקין להבעל בחזקת שהוא קיים אשה גרושה מאשה היא. רק שם כיון שידענו שיש בעולם אשה אחת שקבלה קידושין מן השליח ע"י חזקה דשליח עושה שליחותו ודאי כשהקרובות באין לדון מוקמינן אותן על חזקת פנויה ואף באומר ראיתי טומאה שנזרק בין שנים מוקמינן כ"א על חזקתו דכך גזרה תורה אף במקום שבאנו לבית הס' שלא לשנות ממה שהיינו מחזיקים בו וזה אינו חזקה דגופא רק חזקה דדינא וכמו שהביאו מדברי פירוש משניות רמב"ם מס' נזיר (פ"ט) מה שאמר שחזקת טמא טמא ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לה תכלית כ"ז שנלך אחר האפשרות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבוא' שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ס' ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל וקצת י"ל באמת מנגעי בתים לא ידענו רק חזקת הגוף דמה"ת לומר דנשתנה הטבע אבל חזקה דדינא בפרט התלוי בבחירת אדם כמו חזקת פנויה וכדומה זה לא ילפינן מנגעי בתים רק זה אמרינן מסברא במה מצינו שלא לדון אחרי האפשרו' אף כשיש לנו מבוא לכנוס לבית הס' אמרינן לדון בתר חזקה אולם אינו דומה חזקת הגוף שידענו בו אף דגם חזקה הזאת אינה מבררת הס' לגמרי דכן הוא מ"מ נגרר אחריו כל הדברים והעובר על דבר זה נענש כמו על הודאי גמור ולכך הנכנס בהבית טמא וכן כשגרשה בחזקת שבעלה קיים מותרת לשוק וכן כששחט בסכין הבדוק אף אם נאבד הסכין הוי כידענו שנשח' בהכש' משא"כ כשיש לנו בלעדי החזקה מקום להסתפק אף דגם בזה לא יסתלק החזקה. מ"מ אין דנין הנגרר אחריו לומר שכן הוא בבירור ומה"ט אף דהקרובים מותרים לשוק משום חזקת פנויה אף דיש לנו להסתפק ע"י חזקה דשליח עושה שליחותו וקדש אחת בבירור ולמיזל בתר רובא דעלמא דעת רמב"ן דהוי קבוע אף דלא ניכר לנו הואיל ונודע להמתקדשת או לשליח קודם שמת או לעדים כמו שכתבתי בזה במ"א. עכ"פ באנו על כל אשה שיש לה קרובים לבית הס' דלמא קדשה בזה אף כשאנו דנין עליה מותרת ובחזקת פנויה עומד' מ"מ אין החזקה מכריע לדון להתיר קרובת' להמשלח ועיין חידושי רמב"ן יבמות (דף ל') בהא דקאמר הש"ס אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דדוקא בכנס ואח"כ גירש שאם תאמר בגירש וכנס מה חזקת השוק יש כאן מתחלתה בספיקות עומדת ובתוס' אמרין כיון דערוה שנתקדשה ודאי ונתגרשה בס' בחזקת איסור עומדת אף לזו חזקת היתר לשוק יש לה ואין זה כלום עכ"ל דברי רמב"ן הללו מותאמים יחד עם דבריו במס' גיטין הנז' כיון דעכ"פ נולד הספק בפנינו אם נתגרשה אף אם אנו באנו לדון על המתגרשת מוקמינן אותה על חזקתה ואין דנין בה אחר האפשרות מ"מ אין זה כמברר הס' להיות נגרר אחר זה נידונים אחרים ואינו בכח חזקה שאנו מחזיקין בה אחר לידת הספק להכריע ולברר הס' במה שנתגלגל עי"ז לגבי גופים אחרים משא"כ הדין כשלא נולד לנו ס' כלל בזה מכריע לכל שנתגלגל עי"ז להכריע כמו ודאי.
ודעת תוס' נזיר וכן יבמות שם דאף בזה שכבר נולד הספק מכריע ג"כ לגבי גוף אחר. ומ"מ מוכרח גם בדבריהם לחלק בזה דהא כתבו חולין (דף י"א) ד"ה אתיא דחזקה דפרה ל"מ לטהר לגבי חזקת טומאה אם לא מטעם רוב וקשה ג"כ אמאי מהני חזקת מקוה לטהר נגד חזקת טמא וכן חזקת סכין אמאי מהני לסלק החזקת איסור דבהמה וכמו דמטמאין להנכנס בהבית לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש כמו שכתבו תוס' שם לעיל מיניה (דף יו"ד) ומבואר דהנגרר אחרי גוף זה דמוקמינן על חזקה דנין כעל ודאי ולמה ל"מ חזקה דפרה לטהר. א"ו ע"כ צריך לומר דתוס' שם אף דבתירוץ הראשון סברי דחזקה שלא נתבררה בשעתה הוי ג"כ חזקה מ"מ כיון דמעולם היה לנו ס' על הפרה דבעינינו לא ראינו דכשירה היא ואף דאחר יב"ח נתברר לנו למפרע מ"מ לא ראינו מעולם בירור הדבר בזה סברי אף דהוי חזקה המועלת שלא לחוש אחר האפשרו' מ"מ אינ' כהכרע' ודאית להכריע נגד חזקת טמא אי לאו דרוב עדיף משא"כ חזקה דמעיקרא שראינו בעינינו בירור הדבר ומעולם ל"ה ס' בדבר כמו חזקת מקוה או חזקת הסכין שהוא עוד במעלה יתירה חזקת הגוף בזה מה"ת להתגולל עלינו חדשות והשתנות ממילא מכרעת אף לסלק החזקה העומד' לנגדה. וכן סברו ביבמות דחזקת אשת איש דערוה מהני אף דירדנו לבית הספק מ"מ כיון דמוקמינן על החזקה שהיה ברורה לפנינו נראה לעינים מהני לדון אף הנגרר אחריו ודעת רמב"ן חולק ע"ז כיון דעכ"פ נולד הס' אבל כשאינו נולד לנו שום ס' וחשש בזה לכ"ע מהני לדון אף על הנגרר אחריו וז"ב:
ולמ"ש בדברי תוס' חולין מיושב נמי קו' הנו"ב שהקשה על הריב"ש דסובר שני חזקות נגד רוב הוי כמע"מ מדאורייתא א"כ אליבא דידן אמאי ל"א בפרה אדומה דהוי נגד שני חזקות חזקת טומאה וחזקת אינה זבוחה ובתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' קצ"ח) כ' דבלא דברי תוס' ל"ק כיון דאנו דנין תחילה על הפרה אם היא כשירה ממילא מהני לטהר בה הטמא משא"כ בנידון דריב"ש הרוב שמת מוציא מיד משני חזקו' חזקת חי וחזקת א"א ע"ש. ולמ"ש א"ש דע"כ לא כתבו תוס' דחזקה ל"מ להכריע נגד חזקות טמא רק בחזקה דאינה מבוררת דל"ה כמו ודאי לדון גם על הנגרר ומסתעף אחריה אבל אחרי שידענו דאזלינן בתר רוב ממילא שוב בצירוף חזקה דמעיקרא הוי כבירור והכרעה ודאית לדון גם על הטמא לטהר ומהני נגד חזקת טומאה ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל (סי' ז') כעין זה. ובלא"ה י"ל דהא צריך להבין בדברי תוס' דמ"מ מניין לנו דרוב עדיף מחזקה היכא דחזקה בא תיכף נגד הרוב דלמא דוקא בפרה דקודם שאנו דנין עליה אם כשירה לטהר מותרת ואף דאח"כ מתנגד להחזקה מ"מ הרוב שנתחזק עדיף אבל היכא דבא ביחד התנגדות הרוב לעומת החזקה מניין לנו לומר דרוב עדיף אולם תוס' לשיטתם ב"מ (ד' ז') דדעתם דרוב הוי כודאי ולא ס' ודלא כמ"ש ש"מ שם ואם נאמר דלעומת חזקה ל"מ רוב רק בפרה הואיל דנתחזק הרוב מקודם ע"כ צריך לומר דרוב ל"ה כבירור רק ס' והתורה התירה ס' כזה וכדעת הש"מ שם ממילא ל"מ ג"כ מה דנתחזק כיון דמ"מ לאו בירור הוא וא"כ אף כשבא אח"כ החזקה לנגד הרוב נשאר הס' ובמה תוסף תת כח להרוב שנתחזק כיון דמ"מ לאו בירור הוא ולכך הוכיחו תוס' כיון דחזינן דבפרה אדומה אזלינן בתר רוב אף כשבא אח"כ לדון נגד חזקת טמא ע"כ צריך לומר דרוב הוי בירור להוציא מידי חזקתו לכך מהני לברר ע"י הרוב אף כשיש תיכף לנגדו חזקה. אבל מ"מ סובר הריב"ש כמו דמצינו בתו"ת דחזקה אחת ל"מ ותרי חזקות מהני כן נמי נגד רוב מהני להיות ס' עכ"פ. ובזה יש שפיר לחלק בין אם באו החזקות ביחד נגד הרוב לבין אם כבר אתברר ע"י רוב נגד חזקה אחת כמו בפרה מהני לברר אף שבא לעומת חזקה אחרת אח"כ:
ודע דבדברי רמב"ן גיטין הנז' יש להתבונן הא אף דהוי לנו ס' וחזקת פנויה דקרובתיה ל"מ לה מ"מ נימא היא עצמה בחזקת היתר עומדת וראיתי במקנה אה"ע שם דעמד ע"ז וכ' דהכא שאני דאם נימא דיכול לקדש אותה ה"ה אוסר אות' בקידושיו ע"כ העולם ובזה איכא חזקה להיפך דנימא שקדש השליח לא' מקרובתיה ולא תפסו קידושין דידיה ומותרת משא"כ ביבמות אם אסורה לו אסורה לכל אדם ודבריו מוקשי' דגם לזה לאסרה לכל העולם שייך חזקה כמו דהיתה מעיקרא אשה זאת בחזקת היתר לו ושבכחו לאסרה על כל העולם אם יקדשנה כך גם עכשיו זאת מותרת לו ובכחו לאסרה אכ"ע ע"י קידושין שלו. אולם ע"כ דעת רמב"ן כיון דע"י חזקה דשליח עושה שליחותו ידענו דנתערבה אחת האסורה לו ל"ש חזקת היתר כיון דע"כ אחת יצאה מחזקתה ועי"ש בבית מאיר. ועיין תוס' ע"ז (דף ל"ד) ד"ה אי:
והנה בסברא הנז' בדברי רמב"ן דשאני בין חזקה שלא באנו לבית הס' כלל שזה בהכרעה ודאית לחזקה שבאנו לבית הס' ושיש לנו פתח להסתפק רק שאין לנו להוציא מחזקתו הראשונה שזה אינו בהכרע' ודאית. נראה דזה נמי כוונת המשמרת הבית שכתב לתרץ הא דקיי"ל יבמות (דף קי"ט) כתירצו דרבא דאף אליבא דרבנן סמוך מיעוט' לחזקה להחמיר נגד רוב אנן איך אכלינן בשרא וליחש דלמא במקום נקב קא שחיט והא איכא חזקה ומיעוטא נגד הרוב והוי פלגא ופלגא וכן הא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין אפילו נאמר כל המצויין הא איכא מיעוט השוהין או דורסין כדרך המקרים כנפלה סכין מידו או עיוף שאין ברית כרותה למומחין שלא ייעפו וא"כ אף במוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין למה מותרין מטעם רוב מצויין מומחין וכ' דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת ע"י המתעסקין לסלקה ורוב המתעסקין מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחד ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוט כמאן דליתא דמי וה"ט דעיסה בבית שהרי רוב הנוגעין בה מאותם שהם עמה בבית דוחין חזקת טהרתה וכיון שנמצא עליה אברים מנופלים ע"כ נדחה חזקתה שאין לנו לדון אלא רוב נגד מיעוט וכמו שליא בבית הבית טמא אף דל"ה אלא רוב והבית בחזקת טהרה ל"א סמוך מיעוט' לחזקה ותולין רק שורפין גבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה והרוב כשרין הורע החזקה ואינה מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתא דמי עכ"ל לענינינו ואאמ"ו ז"ל בספרו שם האריך לבאר דבריו מה זה ענין לשליא בבית שם הבית כמו השליא ואין חזקת הבית מברר שנימק הולד ועיין רמב"ן נדה (דף י"ז) דכ' דאין חזקה זו מלמדת שאין עם השליא ולד אלא הבית כשליא עצמה ואין חזקתה כלום שהרי נגעה ונעשית כמוה ומה מהני סברא זו שהרי שחט השוחט ועשה בה מעשה לסלק החזק' הא הרוב מצויין ואין שוהין ולא דורסין ליכא שום נ"מ רק להכשיר ולהוציא הבהמה מידי איסור שאינו זבוח ולמה ל"נ סמוך מיעוטא לחזקה עיי"ש בדברי אאמ"ו ז"ל באורך:
ולמ"ש י"ל כך הוא סברת רשב"א בשלמא שם ביבמות לא יש שום ס' לפנינו ובלעדי הרוב מתעברות לא היינו חוששין לשום דבר ומה"ת לכנוס לבית הס' וכשהי' בעלה בכאן וידענו שאין לו בנים זקוקה ליבם רק ע"י הרוב נשים מתעברות באנו לעורר הס' ואם ל"ה רוב ל"ה לנו שום ס' א"כ בא הרוב לסלק החזק' מכל וכל בזה אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה. משא"כ בהנך דמייתי הרשב"א אף בלא רוב כבר נכנסנו לבית הס' כיון שראינו שנשחט ואף אם ל"ה רוב דאין שוהין ודורסין עכ"פ ידענו שבא לסלק החזקה וא"כ אף בלעדי הרוב נפתח הפתח לרדת לבית הס' רק אם ל"ה רוב היה הדין שלא להוציא מחזקה אף דאינו מכרעת בזה ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה כיון דהחזקה איתרעאי ויש לפנינו מקום להסתפק ובא הרוב רק לברר הס' וזה נמי הטעם בשליא בבית דאף אם ל"ה רוב דהיה ולד עכ"פ הס' לפנינו להסתפק ואף דהיה מכריע החזקה דהבית מ"מ כיון דיש רוב מברר הס' דעדיף מחזקה ולא נוכל לומר סמוך מיעוטא לעשות פלגא ופלגא כיון דאף בלא רוב היה לנו ס' רק דאז היה מועיל החזקה אף דודאי נגע כמבואר מדברי רמב"ן ר"פ המפלת דכשלא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים והוי מחצה ע"מ אמרינן העמיד אשה על חזקתה וטהורה היא עיי"ש אף דודאי הפילה והס' על החתיכ' והוי כשליא בבית מ"מ מהני החזק' וע"כ הא דל"מ בשליא היינו כיון דעכ"פ נולד ריעותא ובאנו לבית הס' אף דאם ל"ה רוב לא היינו מוציאין מחזקת טהרה מ"מ כיון דעכשיו הוא רוב מברר הס' לגמרי להוציא מחזק' טהרה ולא אמרינן סמוך וה"נ בשוחט דאף בלעדי הרוב הי' עכ"פ ס' בא הרוב לברר ולא אמרינן סמוך וכן א"ש נמי מהא דהעיר אאמ"ו ז"ל שם לדעת רמ"א יו"ד (סי' שט"ז) דמחמיר לענין בכור שלא לסמוך בחולבת על הרוב מטעם סמוך מיעוט לחזקה דלא ילדה ובקטנה בת ג' שנים וי"א פסק כשבא עליה יבם קנאה ול"ח למיעוטא דאיילנות ואמאי לא נאמר כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור נימא סמוך מיעוטא דאיילנות לחזקה דבחיי בעלה היתה אסורה עליו. ולמ"ש שם בחולבות אם ל"ה רוב ל"ה לנו מקום להסתפק והיינו מוקמינן על חזקה דלא ילדה וע"י הרוב באנו לבית הס' לכך אמרינן סמוך משא"כ לענין איילנות בכל עת היא בס' אף אם ל"ה רוב לכן הרוב מברר לסלק האיסור ואדרבא בחזקת היתר ליבם עומדת. ואתי שפיר נמי מה שהקשה בשעה"מ הלכות יבום על הרשב"א מש"ס חולין (דף פ"ו)בחשו"ק ששחטו לר"מ דאמרינן סמוך חזקה למיעוט ואיתרע הרובא הרי חזקה דאינו זבוח חשיב חזקה לומר בי' סמוך ומדר"מ נשמע לרבנן דאף חזקה המסתלקת חשוב הוא לסמוך המיעוט לזה. ולמ"ש ל"ק דשם ג"כ אף אם ל"ה רוב הא ר"מ חייש למיעוט משא"כ לרבנן ל"א סמוך היכא דבאנו לבית הס' לגרוע החזקה ועיי"ש בשעה"מ דהקשה נמי לדברי רשב"א במשמרת הבית דמדאורייתא אמרינן סמוך מדהקשה מפר' אדומ' וא"כ נשאר הקושיא הא איכא חזק' להעמיד גברא בחזקת טמא כמו שהי' ונימא סמוך מיעוטא לחזקה ולמ"ש א"ש נמי דלענין זה לעשות החזקה דמעיקר' בחזקת טומאה ולגרוע אותה לרדת לבית הס' די לנו אף אם ל"ה הולכין אחר הרוב א"כ בא הרוב להכריע וז"פ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |