אמרי בינה/דיני פסח/א: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''דיני פסח'''}}{{ש}}'''סימן א'''}} | {{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''דיני פסח'''}}{{ש}}'''סימן א'''}} | ||
'''דעת | '''דעת הטור דאף אם בדק ומצא אח"כ תוך הפסח חמץ עבר על בל־יראה''' ועיין מג"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תלד#ה|סי' תל"ד ס"ק ה]]}} דאם לא ביטלו אעפ"י שלא ידע הוי כאוכל חלב בשוגג. והקש' הב"ח מדפריך בש"ס פסחים {{ממ|דף ו}} וכי משכחת לה לבטליה הא עכ"פ עבר מכבר א"כ מהאי טעמא הבודק צריך שיבטל ולענ"ד הא הש"ס קאמר פרורין אע"ג דמשתמר אגב ביתו מ"מ כיון דאין הבע"ב מקפיד לא חשיבי ולכך קאמר שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופירשו תוס' ולא בטל מאליו והיינו כיון דחביבי לי' להשתמר אגב ביתו עבר עליו בשוגג ופריך וכי משכחת לבטלה והיינו כיון דמעיקרא לא ידע רק דמשתמר מאליו אגב ביתו א"כ כיון דלכי ידע מבטלה מהני ניחותא דהשתא על מעיקרא במקום אנן סהדי ומצוה ואמרינן כיון דהשתא ניחא לי' לבטלה ולמחשבה כעפר גם מעיקרא אם היה יודע הי' מבטל לי' ואף דרבא סובר במ' ב"מ {{ממ|דף כ"א}} דניחתא דהשתא לא מהני מ"מ במקום מצוה מהני ועיין קצוה"ח {{ממ|סי' רס"ב}} ומתרץ דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ול"מ מבטל דאמר ר"א ב' דברים אינם ברשותו כו' והיינו כיון דבל"ה א"ב ורחמנא אוקמי ברשותו ואחשבה לחמץ כשלו אינו מועיל הביטול אח"ז איסורו ואינו יוצא מרשותו א"כ איך נוכל לומר דיצא מרשותו מעיקרא מה דהשתא ל"מ ובזה לא נוכל לומר דניחותא דהשת' יהי' מועיל על מעיקרא כיון דגם מה דניחא לי' השתא שלא יהי' ברשו' אינו מועיל דבע"כ אוקמי רחמנ' ברשותו מה שלא ביטל מעיקרא ועיין מ"ש הנתיבות המשפט סי' הנ"ז להשיג על הקצוה"ח שם א"כ שפיר עבר למפרע ג"כ אף דלא ידע מ"מ הוי כעבר בשוגג דבעי כפרה ועיין מק"ח {{ממ|סי' תל"א}} דבכה"ג אף מתעסק הוי איסורא: | ||
'''{{עוגן1|אך}}''' דעת תוס' ר"פ כל שעה לפי מה שהבין הפ"ח מדבריהם וכן מילא אחריו המק"ח דכל זמן שלא ידע אינו עובר למפרע אף אם לא בדק כיון שא"י היכן החמץ ואינו מצויה בידו והקשו ע"ז מדקאמר בש"ס דף ד' בהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ מטעם דבדיקות חמץ דרבנן דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי המניהו רבנן בדרבנן משמ' להדיא דעכ"פ מדאורייתא בעי ביטול אף דא"י היכן הוא ונראה אף אם נאמר כן בדעת תוס' [ועיין פנ"י ריש פ' כ"ש שכ' בכונת תוס' דלא | '''{{עוגן1|אך}}''' דעת תוס' ר"פ כל שעה לפי מה שהבין הפ"ח מדבריהם וכן מילא אחריו המק"ח דכל זמן שלא ידע אינו עובר למפרע אף אם לא בדק כיון שא"י היכן החמץ ואינו מצויה בידו והקשו ע"ז מדקאמר בש"ס דף ד' בהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ מטעם דבדיקות חמץ דרבנן דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי המניהו רבנן בדרבנן משמ' להדיא דעכ"פ מדאורייתא בעי ביטול אף דא"י היכן הוא ונראה אף אם נאמר כן בדעת תוס' [ועיין פנ"י ריש פ' כ"ש שכ' בכונת תוס' דלא כפ"ח] היינו דסברו ג"כ כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה דוקא שלא יהיה בביתו מציאת החמץ דהא באמת אם מבטל ומחשבו כעפר מהני הביטול או מטעם דכתיב לא יראה לך ומהני ביטול מטעם הפקר או מדכתיב לך בטל בלבך וכמ"ש הספרי וכמו שביאר הרמב"ן ריש מס' פסחים דהתורה חשבו שלא יחשב חמץ כדבר שלו רק למחשב כעפרה דארעא קודם זמן איסור לכן אף מה שהוא דבר חשוב כמו גלוסקא יפה ומינטר אגב ביתו מ"מ כיון שא"י היכן הוא ואינו מצוי בזה לא ציותה התורה לחפש אחריה ולא אוקמי רחמנא ברשותו ולכך פריך הש"ס רק לכי משכחת לבטלה כיון דאז מצוי בידו וכמ"ש תוס' שם אבל אם לא היה ידעינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והיינו חושבים דהתורה גזרה על ישראל שלא יהי' חמץ ברשותו של אדם כל ימי חג הפסח אף אם הי' מבטלו מקודם א"כ אף אם אינו מצוי מ"מ כיון דמינטר אגב ביתו אף דלא ידע היכן הוא ג"כ היה עובר ושפיר קאמר בש"ס כיון דמדאורי' בביטול בעלמא סגי מזה ידענו דעיקר מצות התורה הוא שלא יעבור בב"י היינו שלא יראה החמץ כשלו ואוקי התורה ברשותו מה שהי' שלו אם לא היה חמץ חידשה התורה ואוקי ברשותו לעבור עליו בלאו אבל מה שהסכימה דעתו לדעת התורה ומבטל קודם זמן האיסור ומחשבו לעפר לא אוקי רחמנא ברשותו וא"כ ממילא אף מה שהוא בביתו כיון דלא ידע היכן הוא לא אוקמי רחמנא ברשותו וז"ל הרמב"ן שם שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו עיי"ש הרי דוק' מה שדעתו עליו ורוצה בקיומו אוקמי ברשותו אבל במה שאינו רוצה בקיומו לא, ממיל' אם אינו יודע היכן הוא ואינו מצוי ג"כ אינו עובר וממילא הבדיקה אינו כ"א מדרבנן ולכן הכל נאמנים וכן בפסחים {{ממ|דף י'}} בשני צבורין קאמר שפיר הש"ס כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לכך אינו עובר ג"כ כשאינו יודע היכן הוא אבל אם לא היה לנו גלוי דעת תורה דביטול מהני והיינו סוברים דבע"כ אוקי רחמנא ברשותו של אדם ודאי היה צריך לבדוק ולחפש אחריו ג"כ דאם יש בביתו אף דלא ידע היכן הוא היה עובר והתוס' דכ' דאינו עובר משום בל יטמין משום דא"ז מצוי כיון דאינו יודע היכן הוא היינו דזה ידענו רק ממה שגילתה לנו התורה דביטול מהני וכמו שכתבתי. וז"פ: | ||
'''{{עוגן1|ובמקור}}''' חיים מתרץ כיון דתשביתו אינו אלא ביטול לא מחייב לחזור אחר מצות עשה כיון דאינו אלא תיקון דב"י אבל אם היה תשביתו שריפה הי' מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה ודבריו תמוהין אף אם הי' שריפה מי סגי דוקא לחייבו לבדוק בית זה ששכר או שהלך בו עכבר הא יכול לקיים המצוה באיזה בית שירצה גם מה שכתב לנ"מ בהא דהכל נאמנים ובהא דשני צבורים אם הי' אח"ז איסור ל"ה נאמנים ובב' צבורים הי' חייב בבדיקה אי לאו מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי יש לומר אף להסוברים דהבדיקה היא מדאורייתא בלא ביטול היינו ע"כ הטעם כיון דמצוי חמץ בבית ומשתמשין כל השנה וכמו שכתב בפנ"י ריש פסחים אבל אם בדק כדינו רק שהספק נולד במה שנטל העכבר דדלמה אכלה ודלמה לא ימצא כלל בזה י"ל לכ"ע הבדיק' הוא רק מדרבנן ובהא דהכל נאמנים אף להסוברים דהבדיקה הוא מדאורייתא מ"מ כיון דאינו מתכוין לזכות בהחמץ שבבית בזה לא אוקמי רחמנא ברשותו במה שלא היה מקודם שלו. ומ"ש עוד המק"ח בדיני בדיקה וביטול דפוסקים הסוברים דבדיקה היא דאורייתא דדמי להא דמבואר יו"ד {{ממ|סי' פ"ד}} פירות שדרכן להתליע במחובר צריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי תמוהין דבריו הא מבואר במ"מ הל' מ"א דדומה לבדיקת ריאה ושם הוא ג"כ מדרבנן. וע"כ חמץ ענין אחר מדכתיב לא ימצא: | '''{{עוגן1|ובמקור}}''' חיים מתרץ כיון דתשביתו אינו אלא ביטול לא מחייב לחזור אחר מצות עשה כיון דאינו אלא תיקון דב"י אבל אם היה תשביתו שריפה הי' מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה ודבריו תמוהין אף אם הי' שריפה מי סגי דוקא לחייבו לבדוק בית זה ששכר או שהלך בו עכבר הא יכול לקיים המצוה באיזה בית שירצה גם מה שכתב לנ"מ בהא דהכל נאמנים ובהא דשני צבורים אם הי' אח"ז איסור ל"ה נאמנים ובב' צבורים הי' חייב בבדיקה אי לאו מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי יש לומר אף להסוברים דהבדיקה היא מדאורייתא בלא ביטול היינו ע"כ הטעם כיון דמצוי חמץ בבית ומשתמשין כל השנה וכמו שכתב בפנ"י ריש פסחים אבל אם בדק כדינו רק שהספק נולד במה שנטל העכבר דדלמה אכלה ודלמה לא ימצא כלל בזה י"ל לכ"ע הבדיק' הוא רק מדרבנן ובהא דהכל נאמנים אף להסוברים דהבדיקה הוא מדאורייתא מ"מ כיון דאינו מתכוין לזכות בהחמץ שבבית בזה לא אוקמי רחמנא ברשותו במה שלא היה מקודם שלו. ומ"ש עוד המק"ח בדיני בדיקה וביטול דפוסקים הסוברים דבדיקה היא דאורייתא דדמי להא דמבואר יו"ד {{ממ|סי' פ"ד}} פירות שדרכן להתליע במחובר צריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי תמוהין דבריו הא מבואר במ"מ הל' מ"א דדומה לבדיקת ריאה ושם הוא ג"כ מדרבנן. וע"כ חמץ ענין אחר מדכתיב לא ימצא: | ||
'''{{עוגן1|עוד}}''' כתב שם בביאור פלוגתת ר"י ורבנן דר"י סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא אף אחר שביטלו מ"מ לא יצא מכלל שאר איסור הנאה ויליף מנותר דבעי שריפה אף דלענין ב"י מהני ביטול מ"מ כמו שאר איסורי הנאה בעי ביעור מטעם תקלה יש מהם בשריפה ויש מהם בקבורה ובחמץ בזה פליגי ר"י ורבנן ולכך כ' הרמב"ם דמדאורייתא בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקים המצות עשה דתשביתו דאם לא יבטל יקיים מ"ע בחמץ שלו כמו שמחוייב לקנות בגד לקיים מצות ציצית ולדעתי דאם נאמר דרק מטעם תקלה אחר הביטול פליגא ר"י ורבנן איך יליף מנותר הא בנותר יש מצות עשה בפרטיות חיוב אקקרפתי דגברי משא"כ בחמץ ובחמץ מועיל ביטול. גם אם לא יבטל למה לא יברך כששורף החמץ. גם הא לא מצינו מ"ע מיוחד' לשרו' כלאי כרם וערל' ובכ"כ כתיב פן תוקד אש אבל לא מצינו למוני מצות שימנו למצות עשה פרטיות לשרוף והרמב"ם פירוש המשנה סוף תרומה כתב באמת דמקבלה היא וא"כ איך נילף מנותר דשאני נותר דהיא מ"ע וחיוב הגוף ולנתק הלאו קאתי בפרט ר"י דסובר דלוקים על לאו שאב"מ ע"כ שריפת נותר הוי ניתק לעשה י"ל דלכך החמירה התורה בשריפה דוקא משא"כ חמץ לאחר הביטול רק מטעם תקלה בעי הביעור מנ"ל דלא די בפירור וזורה לרוח ועיין שעה"מ הל' גירושין {{ממ|פ"ד}} משם משאת משה דערלה וכ"כ אינו מפורש בתורה שמצותן בשריפה כנותר ופיגול עי"ש וא"כ לאחר ביטול כיצד נילף מנותר גם י"ל כיון דנותר אחר שריפ' אפרו מותר הואיל דנעש' מצותו דלמא חסה התורה שיהי' מותר האפר של הקדש מש"כ בחמץ ומכל זה ודאי נראה דכל פלוגתת ר"י ורבנן הוא אם לא ביטל ומ"ש בפלוגתת רבה ורב יוסף פסחים {{ממ|דף כ"ח}} דאיירי בלי ביטול ולאו מטעם תקלה לחוד ואינו מקיים תשביתו רק כשמשבית מן העולם לגמרי וכן בע"ז דכתיב אבד תאבדון ורבה סובר דהשבתה מיקרי כשאי אפשר לבא לידי שום אדם לכך אם זרקו לים אף שהוא שלם מיקרי השבתה ומיד הוי כמושבת אם אי אפשר לבא לידי אדם ויש להתבונן בדבריו א"כ אם מבאר סוף היום זמן של פסח לר' יוסף לבעי פירור דוקא ומה מהני מה שבסוף יהי' יומס תוך המים כיון דאינו מושבת בשעת מעשה ועוד א"כ מה הוכיח {{עוגן|מה א}}הש"ס ע"ז {{ממ|דף מ"ה}} סוגיא דזוז"ג ממה דאמרי לי' רבנן לר' יוסי אף היא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם דסובר זוז"ג אסור דלמא לעולם זוז"ג מותר רק כיון דיכול לבא לידי הנאה לא נתקיים עדיין המצוה דאבד תאבדון ואף דמצד עצמו שוב אינו יכול לבא לידי הנאה רק בצירוף גורם אחר מ"מ כיון דבע"ז כתוב לא ידבק בידך מאומה כ"ז שיכול לבא לידי צורך והנאה לא נתקיים מצות אבוד. ואולי יש לומר דעיקר קושיית הש"ס דאי זוז"ג אסור שפיר עדיין לא נתבער הע"ז ע"י זה ולא נתקיים מצות העשה דאבד תאבדון אבל אי זוז"ג מותר ע"כ דחשבינן כליתא לאיסור וממילא הוי כמו דאין עוד שוב מציאות האיסור בעולם כיון דאי אפשר להנות בו בלא צירוף גורם דהיתר והוי כנתבער האיסור ע"י שחיקה זאת. ובזה מיושב קושיית הפנ"י בתוס' פסחים שם דדלמא בחמץ כיון דהזבל מגדל הצמחים אחר פסח ואז מותר לא איכפת לן במה דנעשה זבל ע"ש ולמ"ש אתי שפיר טובא דאם זוז"ג אסור ניהו דלכשיגדלו הצמחים ע"י זבל חמץ יהי' מותר מטעם דאז כבר פרח ממנו האיסור חמץ מ"מ כיון דיש מציאות האיסור עוד בעולם שיכול לבא לידי הנאה הוי כלא נתבער עדיין מן העולם ולא נתקיים המ"ע ועיין בזה: | '''{{עוגן1|עוד}}''' כתב שם בביאור פלוגתת ר"י ורבנן דר"י סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא אף אחר שביטלו מ"מ לא יצא מכלל שאר איסור הנאה ויליף מנותר דבעי שריפה אף דלענין ב"י מהני ביטול מ"מ כמו שאר איסורי הנאה בעי ביעור מטעם תקלה יש מהם בשריפה ויש מהם בקבורה ובחמץ בזה פליגי ר"י ורבנן ולכך כ' הרמב"ם דמדאורייתא בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקים המצות עשה דתשביתו דאם לא יבטל יקיים מ"ע בחמץ שלו כמו שמחוייב לקנות בגד לקיים מצות ציצית ולדעתי דאם נאמר דרק מטעם תקלה אחר הביטול פליגא ר"י ורבנן איך יליף מנותר הא בנותר יש מצות עשה בפרטיות חיוב אקקרפתי דגברי משא"כ בחמץ ובחמץ מועיל ביטול. גם אם לא יבטל למה לא יברך כששורף החמץ. גם הא לא מצינו מ"ע מיוחד' לשרו' כלאי כרם וערל' ובכ"כ כתיב פן תוקד אש אבל לא מצינו למוני מצות שימנו למצות עשה פרטיות לשרוף והרמב"ם פירוש המשנה סוף תרומה כתב באמת דמקבלה היא וא"כ איך נילף מנותר דשאני נותר דהיא מ"ע וחיוב הגוף ולנתק הלאו קאתי בפרט ר"י דסובר דלוקים על לאו שאב"מ ע"כ שריפת נותר הוי ניתק לעשה י"ל דלכך החמירה התורה בשריפה דוקא משא"כ חמץ לאחר הביטול רק מטעם תקלה בעי הביעור מנ"ל דלא די בפירור וזורה לרוח ועיין שעה"מ הל' גירושין {{ממ|[[שער המלך/גירושין/ד#|פ"ד]]}} משם משאת משה דערלה וכ"כ אינו מפורש בתורה שמצותן בשריפה כנותר ופיגול עי"ש וא"כ לאחר ביטול כיצד נילף מנותר גם י"ל כיון דנותר אחר שריפ' אפרו מותר הואיל דנעש' מצותו דלמא חסה התורה שיהי' מותר האפר של הקדש מש"כ בחמץ ומכל זה ודאי נראה דכל פלוגתת ר"י ורבנן הוא אם לא ביטל ומ"ש בפלוגתת רבה ורב יוסף פסחים {{ממ|דף כ"ח}} דאיירי בלי ביטול ולאו מטעם תקלה לחוד ואינו מקיים תשביתו רק כשמשבית מן העולם לגמרי וכן בע"ז דכתיב אבד תאבדון ורבה סובר דהשבתה מיקרי כשאי אפשר לבא לידי שום אדם לכך אם זרקו לים אף שהוא שלם מיקרי השבתה ומיד הוי כמושבת אם אי אפשר לבא לידי אדם ויש להתבונן בדבריו א"כ אם מבאר סוף היום זמן של פסח לר' יוסף לבעי פירור דוקא ומה מהני מה שבסוף יהי' יומס תוך המים כיון דאינו מושבת בשעת מעשה ועוד א"כ מה הוכיח {{עוגן|מה א}}הש"ס ע"ז {{ממ|דף מ"ה}} סוגיא דזוז"ג ממה דאמרי לי' רבנן לר' יוסי אף היא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם דסובר זוז"ג אסור דלמא לעולם זוז"ג מותר רק כיון דיכול לבא לידי הנאה לא נתקיים עדיין המצוה דאבד תאבדון ואף דמצד עצמו שוב אינו יכול לבא לידי הנאה רק בצירוף גורם אחר מ"מ כיון דבע"ז כתוב לא ידבק בידך מאומה כ"ז שיכול לבא לידי צורך והנאה לא נתקיים מצות אבוד. ואולי יש לומר דעיקר קושיית הש"ס דאי זוז"ג אסור שפיר עדיין לא נתבער הע"ז ע"י זה ולא נתקיים מצות העשה דאבד תאבדון אבל אי זוז"ג מותר ע"כ דחשבינן כליתא לאיסור וממילא הוי כמו דאין עוד שוב מציאות האיסור בעולם כיון דאי אפשר להנות בו בלא צירוף גורם דהיתר והוי כנתבער האיסור ע"י שחיקה זאת. ובזה מיושב קושיית הפנ"י בתוס' פסחים שם דדלמא בחמץ כיון דהזבל מגדל הצמחים אחר פסח ואז מותר לא איכפת לן במה דנעשה זבל ע"ש ולמ"ש אתי שפיר טובא דאם זוז"ג אסור ניהו דלכשיגדלו הצמחים ע"י זבל חמץ יהי' מותר מטעם דאז כבר פרח ממנו האיסור חמץ מ"מ כיון דיש מציאות האיסור עוד בעולם שיכול לבא לידי הנאה הוי כלא נתבער עדיין מן העולם ולא נתקיים המ"ע ועיין בזה: | ||
<noinclude>{{דיקטה}} | <noinclude>{{דיקטה}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ||
גרסה אחרונה מ־05:41, 6 ביולי 2023
|
|
סימן א
דעת הטור דאף אם בדק ומצא אח"כ תוך הפסח חמץ עבר על בל־יראה ועיין מג"א (סי' תל"ד ס"ק ה) דאם לא ביטלו אעפ"י שלא ידע הוי כאוכל חלב בשוגג. והקש' הב"ח מדפריך בש"ס פסחים (דף ו) וכי משכחת לה לבטליה הא עכ"פ עבר מכבר א"כ מהאי טעמא הבודק צריך שיבטל ולענ"ד הא הש"ס קאמר פרורין אע"ג דמשתמר אגב ביתו מ"מ כיון דאין הבע"ב מקפיד לא חשיבי ולכך קאמר שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופירשו תוס' ולא בטל מאליו והיינו כיון דחביבי לי' להשתמר אגב ביתו עבר עליו בשוגג ופריך וכי משכחת לבטלה והיינו כיון דמעיקרא לא ידע רק דמשתמר מאליו אגב ביתו א"כ כיון דלכי ידע מבטלה מהני ניחותא דהשתא על מעיקרא במקום אנן סהדי ומצוה ואמרינן כיון דהשתא ניחא לי' לבטלה ולמחשבה כעפר גם מעיקרא אם היה יודע הי' מבטל לי' ואף דרבא סובר במ' ב"מ (דף כ"א) דניחתא דהשתא לא מהני מ"מ במקום מצוה מהני ועיין קצוה"ח (סי' רס"ב) ומתרץ דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ול"מ מבטל דאמר ר"א ב' דברים אינם ברשותו כו' והיינו כיון דבל"ה א"ב ורחמנא אוקמי ברשותו ואחשבה לחמץ כשלו אינו מועיל הביטול אח"ז איסורו ואינו יוצא מרשותו א"כ איך נוכל לומר דיצא מרשותו מעיקרא מה דהשתא ל"מ ובזה לא נוכל לומר דניחותא דהשת' יהי' מועיל על מעיקרא כיון דגם מה דניחא לי' השתא שלא יהי' ברשו' אינו מועיל דבע"כ אוקמי רחמנ' ברשותו מה שלא ביטל מעיקרא ועיין מ"ש הנתיבות המשפט סי' הנ"ז להשיג על הקצוה"ח שם א"כ שפיר עבר למפרע ג"כ אף דלא ידע מ"מ הוי כעבר בשוגג דבעי כפרה ועיין מק"ח (סי' תל"א) דבכה"ג אף מתעסק הוי איסורא:
אך דעת תוס' ר"פ כל שעה לפי מה שהבין הפ"ח מדבריהם וכן מילא אחריו המק"ח דכל זמן שלא ידע אינו עובר למפרע אף אם לא בדק כיון שא"י היכן החמץ ואינו מצויה בידו והקשו ע"ז מדקאמר בש"ס דף ד' בהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ מטעם דבדיקות חמץ דרבנן דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי המניהו רבנן בדרבנן משמ' להדיא דעכ"פ מדאורייתא בעי ביטול אף דא"י היכן הוא ונראה אף אם נאמר כן בדעת תוס' [ועיין פנ"י ריש פ' כ"ש שכ' בכונת תוס' דלא כפ"ח] היינו דסברו ג"כ כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה דוקא שלא יהיה בביתו מציאת החמץ דהא באמת אם מבטל ומחשבו כעפר מהני הביטול או מטעם דכתיב לא יראה לך ומהני ביטול מטעם הפקר או מדכתיב לך בטל בלבך וכמ"ש הספרי וכמו שביאר הרמב"ן ריש מס' פסחים דהתורה חשבו שלא יחשב חמץ כדבר שלו רק למחשב כעפרה דארעא קודם זמן איסור לכן אף מה שהוא דבר חשוב כמו גלוסקא יפה ומינטר אגב ביתו מ"מ כיון שא"י היכן הוא ואינו מצוי בזה לא ציותה התורה לחפש אחריה ולא אוקמי רחמנא ברשותו ולכך פריך הש"ס רק לכי משכחת לבטלה כיון דאז מצוי בידו וכמ"ש תוס' שם אבל אם לא היה ידעינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והיינו חושבים דהתורה גזרה על ישראל שלא יהי' חמץ ברשותו של אדם כל ימי חג הפסח אף אם הי' מבטלו מקודם א"כ אף אם אינו מצוי מ"מ כיון דמינטר אגב ביתו אף דלא ידע היכן הוא ג"כ היה עובר ושפיר קאמר בש"ס כיון דמדאורי' בביטול בעלמא סגי מזה ידענו דעיקר מצות התורה הוא שלא יעבור בב"י היינו שלא יראה החמץ כשלו ואוקי התורה ברשותו מה שהי' שלו אם לא היה חמץ חידשה התורה ואוקי ברשותו לעבור עליו בלאו אבל מה שהסכימה דעתו לדעת התורה ומבטל קודם זמן האיסור ומחשבו לעפר לא אוקי רחמנא ברשותו וא"כ ממילא אף מה שהוא בביתו כיון דלא ידע היכן הוא לא אוקמי רחמנא ברשותו וז"ל הרמב"ן שם שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו עיי"ש הרי דוק' מה שדעתו עליו ורוצה בקיומו אוקמי ברשותו אבל במה שאינו רוצה בקיומו לא, ממיל' אם אינו יודע היכן הוא ואינו מצוי ג"כ אינו עובר וממילא הבדיקה אינו כ"א מדרבנן ולכן הכל נאמנים וכן בפסחים (דף י') בשני צבורין קאמר שפיר הש"ס כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לכך אינו עובר ג"כ כשאינו יודע היכן הוא אבל אם לא היה לנו גלוי דעת תורה דביטול מהני והיינו סוברים דבע"כ אוקי רחמנא ברשותו של אדם ודאי היה צריך לבדוק ולחפש אחריו ג"כ דאם יש בביתו אף דלא ידע היכן הוא היה עובר והתוס' דכ' דאינו עובר משום בל יטמין משום דא"ז מצוי כיון דאינו יודע היכן הוא היינו דזה ידענו רק ממה שגילתה לנו התורה דביטול מהני וכמו שכתבתי. וז"פ:
ובמקור חיים מתרץ כיון דתשביתו אינו אלא ביטול לא מחייב לחזור אחר מצות עשה כיון דאינו אלא תיקון דב"י אבל אם היה תשביתו שריפה הי' מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה ודבריו תמוהין אף אם הי' שריפה מי סגי דוקא לחייבו לבדוק בית זה ששכר או שהלך בו עכבר הא יכול לקיים המצוה באיזה בית שירצה גם מה שכתב לנ"מ בהא דהכל נאמנים ובהא דשני צבורים אם הי' אח"ז איסור ל"ה נאמנים ובב' צבורים הי' חייב בבדיקה אי לאו מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי יש לומר אף להסוברים דהבדיקה היא מדאורייתא בלא ביטול היינו ע"כ הטעם כיון דמצוי חמץ בבית ומשתמשין כל השנה וכמו שכתב בפנ"י ריש פסחים אבל אם בדק כדינו רק שהספק נולד במה שנטל העכבר דדלמה אכלה ודלמה לא ימצא כלל בזה י"ל לכ"ע הבדיק' הוא רק מדרבנן ובהא דהכל נאמנים אף להסוברים דהבדיקה הוא מדאורייתא מ"מ כיון דאינו מתכוין לזכות בהחמץ שבבית בזה לא אוקמי רחמנא ברשותו במה שלא היה מקודם שלו. ומ"ש עוד המק"ח בדיני בדיקה וביטול דפוסקים הסוברים דבדיקה היא דאורייתא דדמי להא דמבואר יו"ד (סי' פ"ד) פירות שדרכן להתליע במחובר צריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי תמוהין דבריו הא מבואר במ"מ הל' מ"א דדומה לבדיקת ריאה ושם הוא ג"כ מדרבנן. וע"כ חמץ ענין אחר מדכתיב לא ימצא:
עוד כתב שם בביאור פלוגתת ר"י ורבנן דר"י סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא אף אחר שביטלו מ"מ לא יצא מכלל שאר איסור הנאה ויליף מנותר דבעי שריפה אף דלענין ב"י מהני ביטול מ"מ כמו שאר איסורי הנאה בעי ביעור מטעם תקלה יש מהם בשריפה ויש מהם בקבורה ובחמץ בזה פליגי ר"י ורבנן ולכך כ' הרמב"ם דמדאורייתא בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקים המצות עשה דתשביתו דאם לא יבטל יקיים מ"ע בחמץ שלו כמו שמחוייב לקנות בגד לקיים מצות ציצית ולדעתי דאם נאמר דרק מטעם תקלה אחר הביטול פליגא ר"י ורבנן איך יליף מנותר הא בנותר יש מצות עשה בפרטיות חיוב אקקרפתי דגברי משא"כ בחמץ ובחמץ מועיל ביטול. גם אם לא יבטל למה לא יברך כששורף החמץ. גם הא לא מצינו מ"ע מיוחד' לשרו' כלאי כרם וערל' ובכ"כ כתיב פן תוקד אש אבל לא מצינו למוני מצות שימנו למצות עשה פרטיות לשרוף והרמב"ם פירוש המשנה סוף תרומה כתב באמת דמקבלה היא וא"כ איך נילף מנותר דשאני נותר דהיא מ"ע וחיוב הגוף ולנתק הלאו קאתי בפרט ר"י דסובר דלוקים על לאו שאב"מ ע"כ שריפת נותר הוי ניתק לעשה י"ל דלכך החמירה התורה בשריפה דוקא משא"כ חמץ לאחר הביטול רק מטעם תקלה בעי הביעור מנ"ל דלא די בפירור וזורה לרוח ועיין שעה"מ הל' גירושין (פ"ד) משם משאת משה דערלה וכ"כ אינו מפורש בתורה שמצותן בשריפה כנותר ופיגול עי"ש וא"כ לאחר ביטול כיצד נילף מנותר גם י"ל כיון דנותר אחר שריפ' אפרו מותר הואיל דנעש' מצותו דלמא חסה התורה שיהי' מותר האפר של הקדש מש"כ בחמץ ומכל זה ודאי נראה דכל פלוגתת ר"י ורבנן הוא אם לא ביטל ומ"ש בפלוגתת רבה ורב יוסף פסחים (דף כ"ח) דאיירי בלי ביטול ולאו מטעם תקלה לחוד ואינו מקיים תשביתו רק כשמשבית מן העולם לגמרי וכן בע"ז דכתיב אבד תאבדון ורבה סובר דהשבתה מיקרי כשאי אפשר לבא לידי שום אדם לכך אם זרקו לים אף שהוא שלם מיקרי השבתה ומיד הוי כמושבת אם אי אפשר לבא לידי אדם ויש להתבונן בדבריו א"כ אם מבאר סוף היום זמן של פסח לר' יוסף לבעי פירור דוקא ומה מהני מה שבסוף יהי' יומס תוך המים כיון דאינו מושבת בשעת מעשה ועוד א"כ מה הוכיח הש"ס ע"ז (דף מ"ה) סוגיא דזוז"ג ממה דאמרי לי' רבנן לר' יוסי אף היא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם דסובר זוז"ג אסור דלמא לעולם זוז"ג מותר רק כיון דיכול לבא לידי הנאה לא נתקיים עדיין המצוה דאבד תאבדון ואף דמצד עצמו שוב אינו יכול לבא לידי הנאה רק בצירוף גורם אחר מ"מ כיון דבע"ז כתוב לא ידבק בידך מאומה כ"ז שיכול לבא לידי צורך והנאה לא נתקיים מצות אבוד. ואולי יש לומר דעיקר קושיית הש"ס דאי זוז"ג אסור שפיר עדיין לא נתבער הע"ז ע"י זה ולא נתקיים מצות העשה דאבד תאבדון אבל אי זוז"ג מותר ע"כ דחשבינן כליתא לאיסור וממילא הוי כמו דאין עוד שוב מציאות האיסור בעולם כיון דאי אפשר להנות בו בלא צירוף גורם דהיתר והוי כנתבער האיסור ע"י שחיקה זאת. ובזה מיושב קושיית הפנ"י בתוס' פסחים שם דדלמא בחמץ כיון דהזבל מגדל הצמחים אחר פסח ואז מותר לא איכפת לן במה דנעשה זבל ע"ש ולמ"ש אתי שפיר טובא דאם זוז"ג אסור ניהו דלכשיגדלו הצמחים ע"י זבל חמץ יהי' מותר מטעם דאז כבר פרח ממנו האיסור חמץ מ"מ כיון דיש מציאות האיסור עוד בעולם שיכול לבא לידי הנאה הוי כלא נתבער עדיין מן העולם ולא נתקיים המ"ע ועיין בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |