אמרי בינה/דיני פסח/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח ב

סימן ב

הא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מבואר בר"ן ריש פסחים וביתר ביאור ארוך בדברי רמב"ן חידושי פסחי' דלשון ביטול אינו הפקר וכמו ענין ע"ז דשנינו נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואינו הפקר דאינו מפקיר דבר שא"ש וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב אינו מפקר ביתו רק שעוקר דעתו ועוד דביטול מותר בשב' ולהפקיר אסור בשבת ועוד אמאי מהנ' מבטלו בלבו והאריך עוד בקושי' לכך העלה וז"ל אלא כך אני אומר שהביטול כשמועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה והיתר זה מדברי ר"י הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה התורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן בו לך הדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבר עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו ושלא יהי' בו דין ממון אלא שיהי' מוצי' מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינן בו לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו ול"מ לרבנן אלא אפילו לר"י (הגלילי) [נראה שהוא ט"ס וצ"ל ר"י דהבי' לעיל דסובר הפקר ל"מ עד דאתי לרשות זוכה מ"מ בכאן מודה וכבר הבאתי דברי רמב"ן בהגהותי לדברי חיים שם ולא הרגשתי דהוא ט"ס ר"י הגלילי] כיון שנתיאש הימנו מפני איסורו יצא מרשותו וא"ב דין גזל כו' והכא עדיף טפי נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי בי' דהא שוי כעפר ול"נ לי' בגויה והאריך עוד הרבה והביא דברי הספרי לא יראה לך בטל בלבך דכיון שנתיאש מחמת איסורו ומוציא מדעתו מכלל ממון ואינו בעינו כשלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו ואינו צריך להוציא בשפתיו וכן לענין ע"ז כל שנתייאש מע"ז שלו בלבו הוי ביטול ומותר וכ"ז מהטעם שכתבתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתייאש ממנו ונתן דעתו עליו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר משל ממון אבדה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעלים ויצא מרשותו ביאוש עי"ש עוד ולכאור' מנ"ל לר' ישמעאל דהפי' לא יראה לך הוא מה שהי' שלו ודעתו עליו מעיקרא ונימא דהוא חידוש מה דהתורה קראתו לך אף דא"ב דין ממון דילמא הוא דוקא אם מוחזק כשלו ודעתו עליו כשרואה ומחשבו כדבר שלו ויש בו ממון ואינו מחשבו כעפר בעלמא אז עובר אבל אם אינו מחשבו כדבר שלו רק כעפר בעלמ' בזה אינו עובר ומהני הביטול בלב אף אחר זמן איסורא כשמוצא חמץ בביתו אם אינו מחשיבו כשלו חידשה התורה רק לא יראה לך שלא תחשבנו כשלך ואף בזמן איסור אם אינו מחשבו כשלו אינו עובר וצריך לומר דלכך דקדק הרמב"ן שהתור' עשאתו כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והיינו אם דעתו מעיקרא עליו כמ"ש אח"כ על רש"י דפירש דאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו ורוצה בקיומו לאחר זמן הביעור וכ' והפריז על המדות אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא דדעתי' עלוי' מעיקרא קאמר והיינו זה ידענו ממה דכתב' התור' לא ימצא בבתיכם ושם לא כתי' לך ואף דשם חייבה התור' שלא ימצא אף שאינו שלו אם קבל עליו אחריות מ"מ מדכתיב לא ימצא משמע אם ראוי לימצא דעובר בשביל דעתו דמעיקר' אף דאינו מחשבו כשלו וממילא אין הפי' לא יראה לך שלא תחשיבנו כשלך דאף אם אינו מחשבו אחר זמן איסור כשלו ג"כ עובר מדכתיב סתם לא ימצא וגם מדכתיב לא יראה היינו לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי' אע"פ שאינו יכול ולא כתיב לא תראה חמץ רק יראה וכמ"ש הרא"ש (דף ו') וע"כ מה דכתבה התורה לך היינו למעט של אחרים וא"כ מה נ"מ בין של אחרים לשלו הא גם שלו אינו שלו הואיל דאסור בהנא' ע"כ דעשאו הכתוב כשלו ואוקמי' ברשותי' ומזה יליף בספרי כיון דדרש מקודם לא יראה לך רואה אתה לאחרים רואה אתה לגבוה אתה רואה בפלטי' ממילא דרשינן לא יראה לך בטל בלבבך דאם ביטלו קודם זמן איסור וא"ר בקיומו ומחשבו כעפר די ולא אוקמי' רחמנא ברשותי' בע"כ:

והנה לטעם זה דרמב"ן נראה אף בחמץ שקבל עליו אחריות אף דגלי לן קרא מלא ימצא דעובר מ"מ לא עדיף ממה שהי' שלו ממש דגלי לן לא יראה לך היינו אם מחזיקו כשלו ורוצה בקיומו אבל אם מחשבו כעפר סגי הואיל דא"ר בקיומו כן נמי אף באינו שלו דעובר מטעם קבלת אחריות היינו אם מחשיבו ורוצה בקיומו ודעתו עליו להחזיקו בשווי ממון אבל אם גומר בדעתו שא"ר בקיומו וכעפר יחשב ואף א"ר שיתקיים אף אם ע"י העדר ואיבוד החמץ יתחייב לשלם ממון לבעליו די ויוצ' בזה מצות עשה דתשביתו. וכן נראה מדברי המג"א (סי' ת"מ) דכתב דאם קיבל אחריות על חמץ של נכרי רשאי להניח לו ליקח בפסח ולכאורה הא כיון דכבר עבר על בל יראה יחייב לנתק הלאו ולשרפו וגם הא כבר חל עליו המ"ע דתשביתו ג"כ ע"י קבלת אחריות דילפינן גז"ש דשאור שאור כמ"ש האחרונים וכיצד יניח שהנכרי יקחנו ויתבטל המ"ע אלא ודאי דסובר דלא עבר על דאורייתא דמסתמא עשה הישראל כדינו וביטל חמצו ואף זה בכללו אף שאינו שלו מ"מ נכלל כל מה שיש לו שייכות וזכות אליו באיזה חמץ שיהי' כשהי' זכות בקיומה לתועלתו עשאו בביטולו כעפר וא"ר בקיומה ולכן לא עבר מדאורייתא ואף דמ"מ מדרבנן הי' צריך לבער מ"מ בזה לא קנסינן שיצטרך למחות ביד הנכרי ולשלם לו כדי לשרפו וגם כיון דילפינן שאור שאור לגז"ש כמו בלא יראה דכתיב לך ומהני ביטול כשמחשבו כעפר וא"ר בקיומו ואין זה ענין הפקר כלל רק כמו ביטול ע"ז כמו כן בלאו דלא ימצא שהוא פקדון בקבלת אחריות הוא דוק' אם מחזיקו כממון ורוצה בקיומו אבל כשמחשבו כעפר אף דאינו שלו מ"מ מהני ביטול ממציאות חמץ וכמו בע"ז דנכרי מבטל אף ע"ז של חבירו וראיה מפירכת הש"ס פסחים (דף ה') לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי לימ' אי לא הו' כתי' לא ימצא הו' אמרינן מדכתי' לך גלי רחמנ' דרק על שלו ממש דמחזיק כשלו עובר הואיל דיש לו תקנ' בביטול שלא להחזיקו כשלו משא"כ בקיבל עליו אחריות דלית ליה תקנה אינו עובר אף דגול"מ כממון דמי מ"מ לא שלו הוא לכך גלי קרא דלא ימצא דעובר על של אחרים ג"כ וגול"מ גרע מחמצו שלו ממש ואף ביטול לא מהני א"ו אף אם ל"ה קרא דלא ימצא היינו יודעים דעובר אף על של אחרי' בקבל אחריות מטעם גול"מ וביטול מהני באמת כמו שלו ממש וגם אחר דגלי קרא דלא ימצא מהני ג"כ ביטול למחשבה כעפרא וכל זכות שיש לו בקיומו של החמץ ובהעדרו יבא לו הפסד מבטל הזכות ומשוי כעפר' אף דיהי' לו עי"ז הפסד לשלם לבעליו ודי בזה כמו חמצו ממש:

וכן נמי להסוברים דאף על חמץ של הפקר המונח בביתו עובר ג"כ כמ"ש הפנ"י מ"מ ביטול מהני לשוי' כעפר אע"ג דלאו דילי' הוא לא גרע משלו דכתיב לא יראה לך וקבלו חז"ל הפירוש בטל בלבבך כן נמי הפקר אף דל"ל בעלים ואינו שלו מ"מ בגומר בלבו לשוי' כעפר ושלא יזכה בו די דזכות זה יש לכל אדם בדבר ההפקר לזכות בו וזה יכול לעשות כמו בשלו והנה ברמב"ן שם כ' מתחלה וז"ל ועוד יש לי ספק בהפקר לפי שהצריכו בגמרא תרי קראי חד לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו ואילו הפקרא אתי מנייהו דכיון דל"ל בעלים ולאו דאחרי' הוא אע"פ שאינן שלך אינו בכלל היתר זה דאיהו מצי זכי בי' כנפשי' טפי וטפי מגוי שכבשתו וגם זה אפשר שמותר לפי שמצאתי בירושלמי לא יראה לך אית תנאי תני שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא ואית תנאי תני אפי' בפלטיא מ"ד אבל אתה רואה בפלטיא כשהפקירו קודם לביעורו עכ"ד הרי דמסתפק בזה אם עובר על של הפקר. ולא אבין ראיות הרמב"ן מירושלמי לומר דאינו עובר הא שם כשהוא בפלטיא מוציא מרשותו אבל מ"מ י"ל דאם מונח בביתו עובר דכשמוציא מרשותו יד כל אדם בו לזכות ואין לו זכות לזה יותר מלזה משא"כ כשמונח בבית ומצוי בידו י"ל דעובר וכמ"ש הפנ"י. וראיתי בס' מקו"ח שהשיג על הפנ"י שכ' כיון דעיקר המיעוט הוא בירושלמי בחמץ דאחרי' מטע' דאינו יכול לבערו ובהפקר הרי יכול לבערו וכתב דאי אפשר לומר כן מדאמר במתני' פסחי' (דמ"ו) לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י ולדבריו לא יהא אלא חמץ של הפקר ועוד ראי' מהא דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ולדבריו מאי עשאן כיון דאפי' בהפקר גמור עובר ובאמת אלו הקושיו' ל"ק כלל דאחר שידענו דאוקמי' ברשותי' אף דאסור בהנאה ואינו כשלו כיון דלא שוה כלום ורק חידשה התורה לקראו שם שלך ועשאן כשלו לא ממעטינן רק של אחרים של נכרים שיש לו בעלים לחמץ או של גבוה דכח אחר מעכב מלאוקמי ברשותו אבל של הפקר דאין כח אחר מעכב ולית לי' לשום אדם זכות בו אם מניח ברשותו דומה לבור דקראו הכתוב בעל הבור אע"ג דלאו דידיה הוא וכמו כן בחמץ וכמ"ש בס' תורת חיים פסחים שם וגם אינו דומה לחלה דלאו דידי' הוא ושל גבוה הוא כל זמן שלא בא ליד כהן ועליו רק לקיים מצות נתינ' ושל גבוה הוא כמ"ש הר"ן חולין סוגיא דמזיק מתנות כהונה ואף לדעת התוס' שם מיד כשיפריש הוי ממון כהנים רק דלית להו בעלים מבוררים לכך חייב המזי' בדיני שמי' מ"מ כיון דל"ל בעלים מבוררי' מצד הכהני' אינם עוברים על ב"י ובכ"ז כח אחר מעכב לאוקמי' ברשותייהו דבעלי' ולכך לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י משא"כ דבר של הפקר המונח בביתו וזכות לו לזכות בו כיון דאין כח אחר מעכב י"ל דעובר גם י"ל דתליא אם אמרינן הואיל כמו הואיל אי בעי מתשיל עליה לכך הפקר נמי כיון דאינו מחוסר ממון שפיר אמרינן הואיל. ור"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו לית לי' הואיל. ומה דפשיטא לי' להשיג על הפנ"י כנראה דגם רמב"ן נבוך בזה אם עובר על של הפקר. ומ"מ זה הכל אם לא בטלו אבל בטול ודאי מהני וכמ"ש. ומדבר תשובת רשב"א המובא בשו"ע (תמ"ח) בנכרי שהביא דורן חמץ לישראל באחרון של פסח דל"נ לי' לישראל לקנות באיסור וחצירו ג"כ א"ק לו ואף ביו"ט ראשון דאסור מד"ת כשאינו רוצה לקנות אין חצירו קונה לו בע"כ ומותר לאחר הפסח והא נכרי איסתלק מני' כשמניחו בבית ישראל ולא גרע מהנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה דהוי הפקר כיון דהנותן אסתלק וא"כ נימא עכ"פ כיון שהוא בבית ישראל ואין כח אחר מעכב חייב הישראל לבערו ועי"ש ברשב"א (סי' קע"ח) דכל שרוצה לזכות בו אע"פ שהוא איסור הנאה זכה בו לאסור בהנא' לעולם ולעבור בו כממונו עי"ש וא"כ מוכח מזה דאינו עובר כ"ז דלא זכה בו אף אם מונח הפקר בביתו:

והנה מבואר מדברי רמב"ן שכ' דאם אינו עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתיאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה בו מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר מבואר דביטול מד"ת הוא לשווי' כעפרא ושלא יהנה לעולם ואף דמד"ת לר"ש דקי"ל כותי' מותר אחר הפסח וחוזר להתירא מ"מ לא מצד קנין הבעלי' דאל"כ שוב נשאר קנין הבעלים על אחה"פ ועי' מקו"ח (סי' תמ"ח) דכ' לאחה"פ א"צ הבעלים לחזור ולזכות ונעש' שלו ממילא עי"ש וא"כ לעולם הוי גורם לממון ותורת בעלי' עליו ואינו חידוש ומה מהני ביטול והביטול הוא שלא יהנה לעולם וכיון דלאחר הפסח שב להיות ממילא שלו הדר' קושית הרמב"ן לדוכת' איך יהנו במ' שמחשבו לעפר א"ו דאף דאחה"פ שב להתירא מ"מ יד כל אדם בו לזכות עכשיו וכן לאחה"פ קודם שיזכו הבעלים. ומ"ש המקו"ח (סי' תל"א) דלכך ל"ה תוך הפסח גורם לממון הואיל דהכל מצויין לבערו דאי אפשר להתקיים דמצוה בהשבתה והוכיח דרק מצד עשה דהשבתה הוי אינו שלו דהא דעת ריטב"א סוכה (דל"ה) דאיסורי הנאה חשיב לכם וע"כ חמץ טעם אחר הוא משום דחייב בהשבתה והנה כבר כתבתי בהגהותי לד"ח דיני חמץ (סי' א') להעיר בזה מדברי רש"י חולין ( (דף ד') דנראה דחמץ בפסח אין לו ריעותא משאר איסורי הנאה עי"ש ומלבד זה א"כ הא דחייבתו התור' להשבית אינו חידוש כיון דאם לא יתחייב להשבית אף דאסור בהנאה הוי שלו או מטעם דכל איסורי הנאה חשיב של הבעלים בפרט דבר שהי' שלו מקודם וקנינו ונאסר אצלו עדיף יותר מאתרוג של ערלה דבתולדתו נאסר בהנאה ואעפ"כ דעת ריטב"א דמקרי לכם מכ"ש חמץ שהיה דין ממון קודם זמנו ועיקר החידוש הואיל דחייב בהשבתה א"כ מה מהני ביטול בלב דלא הוי ענין הפקר כקושית הרמב"ן מה מהני לקיים בזה תשביתו ועוד יש להתעורר בזה הרבה דברים אולם כנראה מרמב"ן ור"ן סברו להדיא דכל איסורי הנאה לאו שם בעלים עליו וזה שחידשה התורה בחמץ לכך מהני ביטול. ולדעת הסוברים דאיסור הנאה מקרי לכם ושם בעלים עליו י"ל דסברי כמ"ש התו"ח דדומה לבור בר"ה דקראו התורה בעל הבור אף דאינו שלו כן נמי חמץ שברשותו אף של ישראל אחר או הפקר ואינו רוצה לזכות עובר ג"כ ורמי' עליו העשה דתשביתו וזה חידוש דעשאן הכתוב כאילו הוא שלו ומקרי בעלי' ובזה מהני הביטול אף דאינו שלו מ"מ אם משווי את כל זכיותיו שיכול לבא לו מזה כעפר' בעלמא ואינו רוצה בקיומו להחזיקו כממון סגי בזה ממילא לא נוכל למפלג בין חמץ לחמץ ומהני ביטול כזה אף על חמץ שלו דהעש' והלאוין דבל יראה ובל ימצא כולל על כל חמץ שהטילה עליו החיוב ומה שסגי בחמץ שלא הי' שלו מעולם כן סגי אף בחמץ שהיה שלו וגם עכשיו הוא שלו להסוברים דאיסור הנאה חשיב ומקרי לכם מ"מ מהני ביטול דזה הי' צווי התורה לא יראה לך רק בטל בלבבך:

וראיתי בפ"מ בפתיח' להלכות פסח (פ"א אות ט') שכ' וז"ל ולכאור' מי שאסר עליו חמצו בהנא' קודם איסורו כשבא פסח אינו עובר בב"י דלאו דידי' ונהי דב' דברים א"ב ש"א ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חדית רחמנא אבל כה"ג לא ועיין (סי' תרמ"ט) המודר הנאה מלולב ל"ה שלכם וברמב"ם קנה חמץ בפסח לוקה והא לאו דידי' הוא דאסור בהנאה וקניתו לאו כלום וכה"ג לא חדית קרא אע"כ כה"ג נמי דלי' הוא וע"ז שהגביה ישראל אין בטילה אף דאיסור הנא' וצריך לחלק בין תרמ"ט לזה וחמץ של כלאי הכרם כה"ג נמי י"ל עבר על ב"י עכ"ד הנה מ"ש מקנה חמץ בפסח וגם הנו"ב האריך בזה וכבר כתבו האחרוני' דהעלימו עין מדברי רשב"א בתשוב' הנ"ל ובר"ן ע"ז פ' כל הצלמים דאף דאין זכייה באיסור הנאה מ"מ לקנות שיתוסף איסור מהני כיון דרוצה לקנות ולזכות אף דהוא איסור הנאה ומ"מ גם הרמב"ם י"ל דמודה להדין דתרמ"ט דכיון דאסור עליו בהנאה ל"ה שלו וכהפקר הוא וממיל' י"ל ג"כ דאינו עובר בב"י דזה לא חידשה התורה לעשות ברשותו דבר שאין בו ממון אף בלעדי איסור חמץ וכמו דאינו עובר בשל הפקר כן נמי באוסר עליו בהנאה ברם באוסר עליו בהנאה קודם פסח ודאי עובר לרוב הפוסקים דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלי' כדידיה דמי ועובר בב"י ובתשובת רשב"א בכמה מקומות כתב דמטעם הואיל לא הוי כדידי' הן לענין לולב הן לענין קידושין דבשביל הואיל ל"ה כדידיה וכבר כ' האחרונים דלגבי חמץ כיון דאף גורם לממון דבכ"מ לאו כממון דמי גלי לן קר' דלא ימצ' דעובר בזה אף דבאמת לאו דידי' הוא רק דיש לו זכות שיכול למשאל עלי' עובר א"כ אף דאוסר עליו החמץ בהנאה מטעם נדר מ"מ עובר לכ"ע דפסקינן הואיל. אולם אם החמץ אסור בהנא' מצד אחר כמו של כלאי הכרם וכיוצא בזה יש מקום להסתפק אם גם בזה עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ולכאורה יש להביא ראי' מירושלמי פ"ק דפסחים ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובמ"ד מהו שיהיו צריכין בדיקה כו' ר"י בעי חצירות שבירושלם שאוכלין שם חלות תוד' ורקיקי נזיר מהו שיהיו צריכין בדיקה בלא כך אינן בדוקות מן הנותר יבא כהדא כו' אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור ע"כ ואם נאמר דהיכא דנאסר בהנאה בלעדי איסור חמץ שוב אינו עובר א"כ לדעת רש"י דעיקר הבדיקה שלא יעבור בבל יראה למה פריך בלא כך אינן בדוקות מן הנותר היינו שצריך להשגיח שלא יאבד ממנו ולא יהי' נותר ואם יותר דבר צריך להשגיח לשרפו כמו שפי' המפרש ובאמת בזה יש נ"מ אם נשאר מזה מעט פחות מכזית ומזה מעט ועל ידי צירוף נשאר כזית בזה לענין שריפת נותר אפשר דלא מצטרף ולענין חמץ מצטרף ה"ל לומר כיון דבלאו הכי אסור מטעם נותר כבר נאסר בהנאה ואין בו ממון לשום אחד ואינו עובר עליו וכן יש קצת להוכיח מירושלמי פ"ב שם (סוף ה"א) ר"ב בר לוי שאל חלות תודה שנעשה נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשרפה ועי"ש במפרש לרבנן דחמץ עד שלא הגיע ז"ב בשריפה ומשהגיע השבתתו בכ"ד מבעיא לי' בחלות תודה שנעשה נותר שמצותן בשרפה מי אמרינן כיון שהן חמץ השבתתן בכ"ד או דלמ' במלתייהו קיימי בשריפה עי"ש ומבואר דאף נותר שנעשה חמץ חל עליו חיוב השבתת חמץ אף דבלא"ה אסור בהנאה מצד חמץ ויש לדחוק ולדחות ראיות האלה גם יש להוכיח מהא דכיצד מפרישין חלה בטומא' ביו"ט ר"א אומר לא תקרא שם עד שתאפה וקאמר בגמרא דר"א סובר טובת הנאה ממון ואם תחמיץ יעבור עליו וכבר עמדו האחרונים בזה הא יכול להפקיר הטוה"נ ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני חמץ (סי' כ) ובמ"ש אני העני שם בסוף הסי' דהא באמת לית לי' בו כעת טוה"נ דמי פתי יקבל ממנו רק הטוה"נ יהי' לו אחר הפסח ולענין ב"י דהגל"מ כממון דמי אבל להפקיר א"י ע"ש ואם נאמר דאם אסור עליו בהנאה בלעדי איסור חמץ שוב אינו עובר הא עכ"פ יכול לאסור עליו בקונם החלה הזה שמפריש ושלא יהי' לו שום טוה"נ מחלה הזאת וא"כ שוב לא אוקמי' רחמנא ברשותיה כיון דגם קודם שנתחמץ נאסר עליו כל הנאות מחל' הזאת ואינו ברשותו ובזה לא חידש' רחמנ' לאוקמי ברשותי' א"ו משמע דבכל חמץ כיון שחל על זה שם איסור חמץ קאי ברשותיה ולעבור עליו בב"י ועדיין צ"ע:

ודע דכמה אחרונים הוכיחו מדברי הרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח) דאיסור הנאה הוי שלו מדכ' שם אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש ולא מן המדומע ואצ"ל מערל' וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו כו' אבל נתקדשו להפסל כקדשים שנפסלו ע"כ. וסברו דעיקר הטעם משום מהב"ע וטעם זה קאי על כולם אף על ערל' וכלאי הכרם וגם דנתקדשו להפסל ואמאי הא לא מהני ההקדש כלל דקרבנו כתיב וצריך שיהי' שלו א"ו דסובר דאיסורי הנאה חשיב שלו. ועי"ש במל"מ דהביא דברי תוס' חולין (דף ק"מ) דבקרבנות ל"ש הנאה דמצות לאו להנות נתנו וכבר עמדתי בזה ע"ד הרשב"א דשפתיו ברור מללו דאיסור הנאה לאו דידי' הוא ואמאי הוא כשר לקרבן הא ל"מ הקדשו וכתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני לולב (סוף סי' א') עי"ש וראיתי בתשובת חתם סופר או"ח (סי' ק"פ) שכת' דלכך הוי דידיה איסור הנאה כמבואר ב"ק (דף צ"א) שורי הרגת בשור העומד לסקילה הרי דשם בעליו עליו וכן בערלה וכ"כ וחמץ מצד תשביתו והכל מצוין עליו לבערו לכך אינו ברשותו ושאר איסורי הנאה מיקרי של בעלים רק באתרוג לא מיקרי פרי ואף דבתוס' סוכה (דף ל"ה) מבואר דגם בלולב איסור הנאה לא מיקרי דידי' היינו מדכתיב ולקחתם לכם שתקחו לעצמיכם ואין בו קנין לעצמו אבל בקרבן לא כתיב שיקחנו לעצמו שיהי' שלו אלא יקריב קרבנו ולא של אחר וכן יקדיש ביתו ולא בית של אחר אבל כל שאינו של אחר אף ע"ג דגם לו אין בו קנין לא אימעט אלא היכא דכתיב קיחה שאז צריך שיקחו לעצמו שיהיה לו בו קנין עיי"ש באורך:

ונפלאתי מאד א"כ יהי' יכול להקדיש דבר של הפקר אף דלאו דידי' הוא מ"מ כיון דאין כח אחר מעכב לא אימעט מביתו וזה מבואר הביטול מכמה וכמה מקומות ובפרט מדברי כל הראשונים נדרים (דף ל"ד) בהי' מונח כיכר של הפקר דאינו יכול להקדיש טרם שזוכה בו וגם אף אם נאמר דאיסור הנאה שיש לו ברשותו דאף דאין לו בו קנין מ"מ הקדש מהני הא מבואר ב"ק (דף מ"ה) בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדשו אינו מוקדש ולהסוברי' דנאסר מחיים הוא מטעם דכיון דאיסור הנאה הוא לאו דידיה הוא להקדישו ועוד הא מבואר מנחות (דף פ"ג) דחטאת אינו בא אלא מן החולין מדכתיב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ועיין תוס' ריש מנחות הרי מדכתיב אשר לו בעי שיהי' שלו ממש ושיהיה בו קנין והא דצריך שם לימוד שאינו בא משל מעשר הא בלא"ה מדכת' קרבנו ידענו דבעי שיהי' שלו ומעשר שני לר"מ ממון גבוה הוא ע"כ צריך לומר דמקרבנו ל"ה ממעטינן רק ולא הגזול אבל לא של מע"ש דעכ"פ יש לבעלים זכות בו יותר מאחרים דאין אחרים יכולים לחטוף ממנו ולבעלי' ניתנ' לאכול בירושלם והי' שפיר מקרי קרבנו לכך ילפינן מדכת' אשר לו שצריך שיהי' לו בו קנין ועי' כ"מ הלכות בכורים (פ"ו) משם הר"י קורקוס בטעמא דהרמב"ם דאף דפוסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה מ"מ חייב בחלה ועריסותיכם מקרי וכן לענין אתרוג מקרי לכם הואיל דיש לו בו היתר אכילה [ועיין ס' אבני מלואים אה"ע (סי' כ"ח סק"ג) דלדעת זה מוכח דלא כס' יראים דסובר אף דגזל נכרי מותר מ"מ ל"ה לכם לענין אתרוג דהא לדעת רמב"ם תליא בהיתר אכילה וכבר השגתי על זה בהגהותי בד"ח דיני לולב (סי' ב') דשאני היתר אכילה דמע"ש דיש זכות זה רק לבעלים משא"כ הפקר או גזל נכרי אף דשרי מ"מ יד כל אדם שוין בו] עכ"פ אף דכתי' קרבנו הי' יכול להביא ממעות מע"ש לכך ממעטינן מדכתיב אשר לו שיהי' שלו ממש ועי' רש"י חולין (דף כ"ב) משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפי' לר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטינן וצ"ע הא לא כתיב להדיא למעט מעשר רק מדכתיב אשר לו ומבואר בש"ס סוף פ"א דשבועות ויומא (דף נ"ה) דרשינן אשר לו ולא משל ציבור ודרשינן לתלתא אשר לו הכתובים בפרשה חד ולא משל ציבור וחד ולא משל אחיו הכהנים וחד לעכב ולא יש קרא יתירא ללא משל מעשר וע"כ ולא משל ציבור ומעשר מחד קרא נפקא לי' דלאו שלו הוא וזה הכל למ"ד דמע"ש ממון גבוה הוא אבל למ"ד ממון בעלים הוא לא ממעטינן ומצאתי בטורי אבן חגיגה (דף ח') דתמה בזה על רש"י ז"ל ולמ"ש י"ל דרש"י סובר ג"כ כשיטת הר"י קורקוס בדעת רמב"ם דהיכא דיש לו בו היתר אכילה חשיב שלו וע"כ הא דממעטינן לענין קרבן מאשר לו ולא משל ציבור וגם לא משל מעשר הוא משום דאם אינו שלו לגמרי ידענו מדכתיב קרבנו דבעי שיהי' שלו וממעטינן מאשר לו אף מה דלא ידענו מקרבנו היינו משל ציבור המוסרים לו לצורך פר שלו אף דקרבנו הוא מ"מ כיון דאינו שלו לכל דבר לאו אשר לו הוא וכן נכלל בזה ולא משל מע"ש אף דיש לו בו היתר אכילה מ"מ לאו שלו ממש הוא לכן סובר רש"י אף למאן דסובר ממון הדיוט הוא מ"מ ממעטינן משום דכבר כתיב קרבנו ומאשר לו ממעטינן אם אינו שלו לכל דבר ומעשר שני אף דממון הדיוט הוא מ"מ צריך דוקא שיאכל בירושלם ויש בזה ליישב קושית תוס' שבועות שם דלעכובי מנין ועיין ריטב"א יומא ואכ"מ בזה עכ"פ לקרבן ודאי מה דלא מקרי לכם לענין אתרוג ג"כ לא מקרי קרבנו מדכתיב לגבי' אשר לו והדרא הקושיא על הרמב"ם למה יהי' הקרבן כקדשים שנפסלו הא ל"ה בגדר קרבן כלל אולם המעיין בתוספתא סוף פ"ח דמנחות ופ"א דמעילה אשר ממנו תוצאות דברי רמב"ם הנז' יראה דטעם זה דמהב"ע לא קאי על איסור הנאה רק על איסורי אכילה דמתחלה פרט התוספתא אין מביאין כו' מן הטבל ומן התרומה וממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו ואם הביא הרי אלו פסולין ולבסוף סיים ואצ"ל מן הערל' וכלאי הכרם משמע דבזה לא נתקדשו כלל דלא חל עליו כלל שם הקדש ובתוספת' דמנחות כ' מע"ש והקדש שנפדו ובמעילה הוא שלא נפדה ובודאי יש ט"ס וצ"ל שלא נפדו וכנרא' דערלה וכ"כ בלא"ה פסול ואף אינו חל עליו ההקדש כלל דלאו דידי' הוא ולא נתקדשו אף לפסול רק טבל וחדש דאיסורי אכילה בזה כ' הרמב"ם שהוא מהב"ע ונתקדשו לפסול ומ"ש ואצ"ל ערל' וכ"כ באמת הטעם דלא חל כלל ההקדש ופלא מה שהרמב"ם הכניס זה באמצע ואצ"ל ערלה וכ"כ ואח"כ כתב טעמא דמהב"ע ויהיו כקדשים שנפסלו ובתוספתא כת' זאת טרם שכ' ואצ"ל מערלה וכ"כ ומשמע דבאמת לא נתקדשו כלל שוב מצאתי בתשובת פני ארי' דלמד ג"כ בדעת רמב"ם דבאיסורי הנא' הטעם דלא נתקדשו כלל דלאו דידי' הוא ויש להבין בדברי התוספתא דכייל ג"כ הקדש שלא נפדו ומע"ש הא זה איסורי הנאה הוא והקדש לאו דידי' הוא והוי כגזל ממש ויש לדחוק ואכ"מ:

ואם יש לו חמץ של מעשר שני אף דממון גבוה הוא מ"מ ודאי עובר בב"י לא מבעיא לשיטת הר"י קורקו"ס דמע"ש אף דממון גבוה הוא מ"מ הואיל דיש לו היתר אכיל' הוי עריסותיכם ולכם לענין אתרוג וכמו שביארתי לעיל הואיל דעכ"פ זכות זה שיש לו בו לאכול בירושלם אין לאחרים בו ועדיף מהפקר ודאי חשיב שלך לענין ב"י אלא אף אם נאמר דלר' מאיר דממון גבוה הוא אינו יוצא באתרוג ואינו חייב בחלה הואיל דאינו שלו ממש מ"מ לענין ב"י דחמץ ודאי עובר כיון דיש לו בו צד זכות ולא גרע מקבל עליו אחריות דמרבינן מדכתיב לא ימצא ואף גול"מ כממון דמי לענין בל ירא' מכ"ש בזה דיש לו זכות בו יותר מאשר יש לאחרים ודאי חייב לבערו. ותמהני מאד שראיתי בפנ"י פסחים (דף י"ג ע"ב) בהא דאין מביאין תודה בחג המצות ופריך פשיטא והקשה לראב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אם קדשים קלים ממון גבוה מותר באכילה ובצל"ח שם הוסיף עוד דמצות תשביתו לא שייך ג"כ ולר"ש דאחר שש ליתא רק בעשה דתשביתו מותר באמת לאכול וכן בשביעי של פסח למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט הי' יכול להביא תוד' ולאכול בלילה דאינו עובר בב"י דהוי ממון גבוה וכך כתב בסוף ספר הפלאה משם בעל מחנה לוי ודבריהם תמוהין הא לא גרע מגול"מ דכממון דמי לגבי חמץ ומכ"ש בזה דעכ"פ יש לבעלים זכות זה לאכול והוי' כדידהו לענין ב"י ואף אם נאמר דלענין אתרוג וחלה לא מקרי לכם מ"מ לענין ב"י ודאי עובר ומכ"ש לשיטת הרמב"ם וכפי דברי הר"י קורקו"ס דאף לענין חלה ואתרוג מקרי לכם הואיל דיש להם יותר זכות ממה שיש לאחרים מכ"ש דעובר בב"י:

וקצת יש להביא ראיה לדברי הר"י קורקו"ס מפסחים (דף צ') הממנה אחרים עמו על פסחו כו' מעות שבידו חולין ומוקי כרבי שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן ועי"ש בתוס' דקמ"ל קרא דדעתו לכך ועיין רמב"ם הל' ק"פ (פ"ד ה"י) חזינן דאחרים יכולים לימנות עמו בפסח אף דהוא כבר הקדישו וכנרא' ק"פ צריך שיהי' שלו ממש מדכתיב משכו וקחו לכם ובירושלמי (פ"ק דקידושין) יליף מזה דמשיכה קונה בבהמ' דקה וכן משמע מרש"י קידושין ר"פ האיש מקדש בהא דאיש זוכה וכן ברש"י גטין (דף כ"ה ע"א) דבעי קנין וברע"ב סוף פ' איזהו מקומן א"כ איך יוצא זה הממנ' על פסח זה שכבר הוא הקדש ובמה יחשב לכם וע"כ כיון דעכ"פ יש לו זכות בו הוי לכם אולם זה לאביי שם דסובר בפסח לא משייר אינש והפריש סתם ולדידי' כבר חל ההקדש ואעפ"כ יוצא בו אחר הממנה עמו אחר כך הרי דבשביל היתר אכילה הוי קרבנו ועי"ש ברש"י דלאביי זה שהפריש לפסחו ואח"כ המנ' אחרים עמו מתנ' בעלמא הוא דיהיב לי' ואף דמבואר קידושין (דף נ"ד) דלר"מ דמעשר שני ממון גבוה אינו יכול לתת במתנה היינו שם מדכתיב מעשרו אם אינו שלו אינו מוסיף חומש אבל לענין ק"פ מקרי לכם. אבל לרב אושעי' אף בפסחו משייר אינש אינו ראיה דלדידי' ע"כ ע"ד כן הקדישו בנ"י את פסחיהן דמי שיתמנה אח"כ על דעתו מפריש ופקע הקדושה מן המעות על החולין ועי"ש בירושלמי לכך הקדישה משעה ראשונ' אם יקבל מעות יצא לחולין בקדושה זאת ועי"ש כל דברי הירושלמי בהלכה ג' ובהלכה ד' דע"ד רב הונא כל מה שיבואו מנוייו הם מתחלה והוי הקדש שותפים ואינו עושה תמורה הרי דלמפרע הוא וזה שמפריש מעותיו תיכף מקדיש עד"ז אם יזכה בטלה של פסח נותן על מנויו של זה ויש להוכיח מזה דהא דיכול לחייב את עצמו ולשעבד לאינו מבורר מהני אף מדאורייתא כמ"ש הר"ן סוף פ"א דגטין ונ"י ב"ב כיון דיכול לשעבד לכולם וכולם ראויים לזכות וכן נמי בזה למנות על פסחו יכול לעשות כן ולמנות לכל מי שירצה אח"כ אבל לשיטת רמב"ן במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דמדאורייתא ל"מ דאין בריר' יקשה מכאן מה מהני במה שיתמנה אח"כ א' ויתן מעות שהפריש ג"כ כיון שזה כבר הקדישו ע"כ צ"ל דלמפרע נחשב המינוי ומה מהני הא בדאוריית' אין בריר' ועי"ש עוד בירושלמי דאם אין מקדישין בתחל' ביו"ט הא דקתני במתני' דשבת וכן ערב פסח שחל בשבת ותני הולך אצל מוכרי פסחים מוכרח דאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאל"כ יהי' אסור משום מקדש בשבת עי"ש דמבואר דע"כ נעשה ונגמר ההקדש מיד רק מי שזוכ' בו יוצא במינוי זה המעות וחולין ויקשה הא אין בריר' ואיך יהני למפרע ואכ"מ בזה ועיין קצוה"ח (סי' ת"ו) דכ' ע"פ דברי רמב"ם דסובר דהכשר לקבל טומאה הוא דוקא אם ינתן ברצון הבעלים כמבואר (פ' י"ג מטומאת אוכלין) ובכ"מ שם ע"כ הא דמצינו הכשר בקדשים הוא רק לרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים דאל"כ הוי כאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי"ש ולדברי הר"י קורק"ס הנ"ל דאף מע"ש אף אם ממון גבוה הוא מ"מ מקרי לכם משום היתר אכיל' כמו כן לכ"ע בקדשים קלים הוי ממון בעלים לענין זה שיקבל ההכשר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף