שו"ת בית הלוי/א/יח

שו"ת בית הלוי א יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן יח

יחקור קצת בדין מומר לחלל יום הכיפורים אי הוי כמומר לחלל שבתות דהוי שחיטתו נבלה או לא:

אחר שנתברר בסי' ט"ז דיוה"כ יש לו כל החומר שיש בשבת וכל מה דמצינו דאסור בשבת אסור ביוה"כ משום דאקרי ג"כ שבת אמרתי לכתוב כאן קצת בהא דקיי"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה ושחיטתו הוי נבלה אם במומר לחלל יוה"כ אם הוי ג"כ מומר לכה"ת או לא והנה בדין זה הרבה לפלפל הגאון מוה' עקיבא אייגר זלה"ה זיע"א במערכותיו בדברים נחמדים ולא באתי כאן רק להעיר קצת בזה במה שנוגע לדברינו הנאמרים בסימן של מעלה ועיין בתבואות שור סי' ב' שהביא להא דכ' הרמ"א באה"ע סי' קכ"ג דאם כתב הגט במזיד או בשבת או ביוה"כ בטל מדאורייתא ומוכח דגם ביוה"כ הוי מומר לכל התורה ובודאי צ"ע לכאורה דהא בגמ' לא נזכר כן רק בשבת ומנ"ל להוסיף גם ביוה"כ אבל לדברינו ניחא דיוה"כ נלמד משבת לכל דבריו אמנם לכאורה יש לדבר בזה עדיין דהנה ביבמות דף ל"ג ס"ל לר' יוסי דזר ששימש בשבת חייב ב' משום זרות ומשום שבת ופריך הגמ' ששימש במאי אילימא בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואלא בהקטרה והאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת וכתב רש"י דקס"ד דחטאת קמחייב לי' ועיין בחידושי ריטב"א שהסביר לסברתו של רש"י דאע"ג דבזרות הא ליכא חטאת כלל מ"מ קס"ד דהתנא נקט עיקר חיובא דשייך בהו ושבת עיקר חיובא דידי' הוי חטאת והתוס' בד"ה והאמר הקשו דמאי פריך דלמא חייב ב' דקאמר היינו ב' מלקות ותירצו דאפי' מאן דאית לי' כולל מ"מ בקל על חמור כ"ע מודים דלא חל בכולל וכן כתבו התוס' בשבועות דף כ"ד בד"ה מיגו בשם ר"ת ולכאורה צ"ע דהא התוס' בעצמם שם הקשו מהא דאמרינן בכמה דוכתי התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והרי נבלה על חלב הוי קל על חמור ואפ"ה חל בכולל ותירצו דאיכא חומר בנבלה משא"כ בחלב דנבלה לא הותרה מכללה אצל חיה ועוד דמטמאה הרי דאם יש איזה חומר באיסור השני מה שאינו בראשון אע"ג דיש ג"כ חומרות באיסור ראשון שאינו בשני מ"מ שוב לא הוי קל על חמור רק שוין הם ולמאן דאית ליה כולל חל בכה"ג וא"כ מאי פריך הא שפיר חל שבת על זרות לר' יוסי דהא איכא חומר בשבת שאין בזרות דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת ושחיטתו נבלה משא"כ בזרות דודאי אין לומר דמחלל שבת לא נעשה מומר רק אם מחלל בדבר שזדונו כרת אבל לא במחלל באסורי לאוין שבה ומש"ה לר"י דס"ל הבערה ללאו יצאת לא נעשה מומר ע"י הבערה זה אינו דהא כל הפוסקים סתמו דבריהם ומשמע דגם בלאו דמחמר הוי ג"כ מומר וכן בחולין דף ה' תניא סתמא דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר והרי גם איסור לאוין הוי בכלל מחלל שבת וכן מבואר בתבואות שור דכל העושה דבר האסור מדאורייתא הוי שחיטתו נבלה וא"כ הא שפיר חל שבת על זרות ואפי' לר' יוסי ולכאורה נראה מוכרח מזה לומר דהא דקיי"ל דמחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה אינו משום עבירה דשבת דע"י דעבר על איסור שבת עשתה התורה אותו כעו"ג לכל דבר שצריך ישראל דוקא דהא עונש זה לא מצינו בתורה להדי' רק הוי בירור דחכמים ירדו לסוף דעתן של בני האדם דכיון דנתפקר לחלל שבתות בפרהסיא בודאי הוי בלבו מומר לכה"ת כולה והחילול שבת הוי רק בירור אצלינו דהוא מומר ולא משום עבירה דשבת הוא דהוי מומר ועיי' בחולין דף ה' שכתב רש"י הטעם דשבת דומה לע"ג בזה משום דשבת הוי אות על הבריאה וא"כ הכופר בה כופר בבריאה אשר עלי' יסובו רובי המצות וא"כ ניחא הא דפריך ביבמות היאך חל על זרות דזה לא חשוב כלל חומר בשבת מבזרות כיון דלא משום עבירה דשבת הוא רק דנתברר לנו דבאמת הוי מומר לכה"ת וא"כ הך דמומר לחלל יוה"כ הרי לכאורה תלוי בזה דאם נאמר דזה הוי משום עבירה דשבת עשתה התורה אותו כעו"ג שפיר י"ל דגם ביוה"כ הוי כן כיון דלכל הדברים נלמד יוה"כ משבת אבל כיון דהוי רק בירור ולא משום חומר שבת א"כ מנ"ל לעשות גם יוה"כ כן דע"ז הא לא שייך לימוד כלל וכיון דלא מצינו בגמרא כן רק בשבת א"כ מנ"ל להשוות יוה"כ לשבת בזה אמנם ראיה זו אינו רק לפי' התוס' אבל לשיטת רש"י דמפרש דהא דפריך והאר"י הבערה ללאו יצאת הוא משום דס"ד דהתנא קאי על עיקר חיובא דשבת דהוי בחטאת אבל לענין מלקות שפיר הוי ניחא לי' הא דחל הא ליכא ראיה לדברינו ושפיר י"ל כפשטיה דמשום עבירה דשבת הוא דנעשה כעו"ג והוי גם ביוה"כ כן דאין לומר דגם לרש"י נדקדק כן מתירוצא של רב אשי דקאמר שם ביבמות מידי חטאות קתני או לאוי קתני אלא איסורי בעלמא למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים והרי על רב אשי תיקשה כיון דלא מוקי לי' על עיקר חיובא א"כ אמאי לא ניחא לי' לפרש על מלקות ומוכרח ע"כ הטעם משום דהוי קל על חמור ולא חל לענין מלקות ושוב מוכרח דהוי רק בירור דזה אינו דהא י"ל דבא לתרץ הך ברייתא דר' יוסי דלהוי ניחא גם אליבא דר' יוחנן דקאמר ביבמות דף ל"ב דר' יוסי לא ס"ל כלל איסור חל על איסור באיסור כולל ומש"ה אמר דאיסורי קחשיב וניחא גם לדידיה ואם כן לרש"י אין ראיה לזה אבל להתוס' מוכרח ע"כ כמש"כ ועי' בחידושי ריטב"א שהביא דיש גורסים בתירוצא של רב אשי מידי חטאות קתני אלא לאוי או איסורי קתני ולהך גירסא מתרץ ר"א דלענין מלקות הוא דחל ואין להוכיח מגירסא זו ההיפוך מסברתנו דהיאך חל הא הוי קל על חמור אלא על כרחך דסבירא ליה דיש חומר בשבת הא דהוי מומר לכל התורה וס"ל ע"כ דהוי משום עבירה דשבת דזה אינו דהא י"ל לפי' גירסא זו דהטעם דחל כמש"כ הריטב"א דס"ל דשם שבת חשיבא ג"כ חמור משום דיש בה מלאכות שחייב עליהן סקילה וגם דהא י"ל דלגירסא זו לא ס"ל הך כללא שכתבו התוס' דכ"ע מודים דכולל לא חל בקל על חמור וס"ל דאיכא מ"ד דס"ל כולל גם בקל על חמור דהרי עיקר הוכחת של התוס' להאי כללא הוא מהא דפריך כאן והאר"י הבער' ללאו יצאת ולפירש"י דפריך משום דס"ד דחטאת הוא דמחייב ליה הא שוב ליכא ראיה כלל לזה ושפיר משני ר"א דחל לענין מלקות הן אמת ראיתי בחידושי ריטב"א הביא עוד סמוכין לסברא זו של התוס' דקל על חמור לא חל וז"ל מידי חטאות קתני או לאוי קתני ואמאי ק"ל לר"א דלא לתני לאוי כו' ונ"ל דאיהו סבר כו' דהוי ליה איסור זרות חמור שהוא במיתה והבערה ליכא אלא איסור לאו ואין איסור חל על איסור חמור אלא בקדשים כדאיתא בכריתות ד' כ"ג ובקידושין פ' בתרא ושוב הביא להגירסא השניה דר"א משני לאוי קתני וכ' ולהאי פירושא אע"ג דבעלמא אין איסור קל על איסור חמור שאני הכא כיון דיש שם שבת בדבר זה חמור חשיב ליה הרי דהביא עוד ב' סוגיות דמבואר דקל על חמור לא חיילא אמנם לא זכיתי להבין ראיותיו דבקידושין דף ע"ז איתא דכה"ג שבא על אחותו אלמנה אינו חייב משום אלמנה ואמר שם דאתי' גם כרבנן דפליגי על ר"ש וס"ל דאיסור חל על איסור ה"מ בחמור על קל אבל קל על חמור לא ומכאן הא אין ראיה לזה דהרי אלמנה על אחותו הוי מוסיף ולא כולל וכמש"כ התוס' שם בקידושין ד"ה פרט דניתוסף בה איסור לגבי כהן משוח מלחמה וכן כתבו התוס' בכריתות דף כ"ג בד"ה ומי וכן כתב הריטב"א בעצמו בחידושי קידושין שם וא"כ ס"ל להני רבנן דגם במוסיף אינו חל בקל על חמור והרי בזה ודאי לאו כ"ע מודים ואיכא תנאי להדיא דס"ל דמוסיף חל גם בקל על חמור וכמש"כ התוס' ביבמות דף ל"ג דר' יוסי הא ס"ל מוסיף חל גם בקל על חמור והוכיחו זה מסוגיות מפורשות בכריתות ובסנהדרין יעו"ש וא"כ הא אין להוכיח כלל מהך דקידושין דכ"ע מודים דכולל לא חל בקל על חמור כיון דבע"כ חולק ר' יוסי על הך רבנן דבקידושין וא"כ הא י"ל דכולל ומוסיף חד דינא להו ומאן דס"ל דמוסיף חל גם בקל על חמור ה"ה דס"ל דגם כולל חל גם על חמור והיותר תמוה לי לשון הריטב"א בקידושין שם שכ' על הא דאמרינן דבקל על חמור לא חל וז"ל והא דאמרי' ביבמות דף ל"ג לר"י דס"ל הבערה ללאו יצאת מ"מ חל שבת על זרות [פי' קושייתו הוי להגירסא אלא לאוי קתני] כיון דאיסורא משום שבת שם שבת אחד הוא וחשוב חמור הרי דרוצה להשוות דעת ר' יוסי להני רבנן דבקידושין והרי ס"ל להגמ' דר' יוסי חולק על הני רבנן דהא ס"ל להגמ' דלר"י חל מוסיף גם בקל על חמור וכמו שהוכיחו התוס' ביבמות וגם מה שהביא הריטב"א מכריתות נדחה בזה דשם דף כ"ג אמרינן דקדשים שאני מחולין דהא רבי ס"ל איסור חל על איסור וה"מ בחמור על קל אבל קל על חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר אחע"א אפי' בקל על חמור דהא מעילה הוי קל דהוי במיתה וחל על חלב דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומכאן אין ראיה דאפשר ס"ל לרבי דגם מוסיף לא חל קל על חמור וכרבנן דקידושין ובפרט לשיטת רש"י בחולין דף ק"א ובכמה דוכתי דאיסור הנאה הוי מוסיף ואם כן כשנזרק הדם הא ניתוסף בהאימורים גם איסור הנאה דהרי קודם הזריקה ליכא בקדשים קלים לא מלקות ולא מיתה אם נהנה מהם דהא אימעוט ממעילה וכשנזרק הדם ניתוסף באימורים חיוב על ההנאה דידהו וא"כ הוי מוסיף על חלב לגבי אכילה ומדדייק הגמרא מהא דלרבי חל מעילה על חלב דע"כ קדשים שאני מחולין הא מוכרח דרבי ס"ל דבחולין כה"ג לא היה חל דס"ל דגם במוסיף לא חל קל על חמור וא"כ אין מכאן ראיה דבכולל כ"ע מודים דאפשר דהני תנאי דפליגי עליה דרבי במוסיף ס"ל דגם בכולל חל כה"ג ועוד דהא אפילו אם נאמר דמעילה על חלב לא הוי רק כולל ולא מוסיף וכסברת התוס' בחולין דף ק"א דהנאה לא מקרי מוסיף מ"מ הרי ע"כ כמה תנאי חולקים על רבי בזה דהא ודאי אע"ג דחלב דהוי בכרת חמור ממעילה דהוי במיתה מ"מ הא מצינו גם להיפוך כמה חומרות במעילה יותר מבחלב דהא חייב במעילה גם על הנאה גרידא בלא אכילה משא"כ בחלב ועוד כמה חומרות וכמו דאיתא במס' כריתות דף ט"ו דשאל ר"ע באוכל נותר מה' זבחים בהעלם אחד מהו חייב א' על כולם או חייב על כל א' וא' ופשט לי' ר' יהושע מהא דאוכל מזבח א' בה' תמחויין דחייב על כל א' משום מעילה ודחי לי' ר"ע אם אמרת במעילה שכן עשה בו מאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה צירף את המעילה לזמן מרובה תאמר בנותר שאין בו א' מכל אלו הרי דיש חומר במעילה משא"כ בנותר ואע"ג דהוי בכרת ומוכח דס"ל לרבי דאפילו בכה"ג לא חל בחולין אע"ג דבאיסור השני יש חומר שאין בראשון כיון דאיכא גם חומר בראשון שאין בשני שוב לא חל בחולין רק במוקדשין וסבירא ליה לרבי ע"כ כריה"ג דס"ל בחולין דף ק"א דגם בשוין לא חל בכולל דקאמר שם דבנטמא בשר, ואח"כ נטמא הגוף לא חל טומאת הגוף דהוי בכרת על טומאת בשר דהוי רק בלאו משום דאיכא חומר בטומאת בשר דאין לו טהרה במקוה משא"כ בטומאת הגוף והרי בזה הא ודאי דכמה תנאים חולקים על רבי דהא ר' מאיר סבירא ליה במסכתא יבמות דף ל"ד דאיסור אחות אשה חל על אשת איש בכולל דשארי אחיות אע"ג דאחות אשה הוי בכרת ואשת איש בחנק וכתבו התוס' ביבמות דף ל"ג הטעם משום דיש חומר גם באחות אשה דאין לה היתר בחיי אוסרה וגם הא דנבלה חל על חלב הא כתבו התוס' משום דנבלה יש לה חומר דמטמאה והני תנאי ע"כ ס"ל דלא כרבי וס"ל דאמרי' כולל גם בשוין וא"כ הא י"ל דלדידהו גם בקל על חמור חל ושפיר משני רב אשי דר' יוסי מחייב ב' לאוין ותדע דהא גם לפי תירוצו של הריטב"א דתירץ דמש"ה חל משום דשם שבת חשוב חומר ע"כ ג"כ חולק ר' יוסי על רבי דהרי גם אם נאמר דשם שבת חשוב חמור גם בהקטרה משום דיש בשבת מלאכות שחייב עליהן סקילה מ"מ הא לא חשיבא חמור משום זה והוי רק שוין דהרי בהבערה עצמה נמצא בזרות יותר חומר דהוי במיתה משא"כ בהבערה לר' יוסי וא"כ אע"ג דנצרף החומר דשם שבת של שארי מלאכות אפ"ה הא לא עדיף מאם הי' בהבערה עצמה איזה חומר מבזרות מ"מ כיון דאיכא בזרות חומר מבהבערה הא שוב דומה ממש להא דטומאת הגוף וטומאת בשר דלא חל לריה"ג ולרבנן דקידושין ולרבי דכריתות ולא דמי להא דאיתא בקידושין דף ע"ז דאמרינן דאיסור זונה חל על חללה משום דשם זנות פוסל בישראל וחל לכ"ע דשאני שם דבלא"ה הוי זונה וחללה שוין ממש ומש"ה ע"י חומר זה דשם זונה הוי חמור ושפיר חל אבל הבערה על זרות לר' יוסי הוי רק שוין גם לתי' של הריטב"א ולהך גירסא ע"כ חולק ר"י על רבי ושפיר י"ל דלהך גירסא ס"ל לרב אשי אליבא דר' יוסי דגם בקל על חמור חל ואפי' בכולל ואין זה דוחק כלל לומר כן דהא בלא"ה מצינו חולקים על הך כללא שכתבו התוס' דבכולל כ"ע מודים דלא חל קל על חמור דהא בכריתות דף י"ד תנן הבא על בת בתו חייב עלי' משום בת בתו וכלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת איש ונדה והקשו התוס' בד"ה ואחות דאמאי לא חשיב נמי אחות אשתו וכגון שנשא אחותה של בת בתו שיש לה מאבי' וחל בכולל מיגו דמיתסר בשאר אחיות ותירצו דהתנא לא נחית למתני במתניתין רק איסור מוסיף ולמה דחקו בזה והרי אחות אשתו הוי בכרת ויש לה היתר כשתמות אשתו ובת בתו הוי בשריפה ואין לה היתר לעולם וכה"ג הא כ"ע מודים דלא חל בכולל ומוכרח דהתוס' דכריתות לא ס"ל כלל הך כללא וכן נאמר להגורסים ביבמות אלא לאוי קתני ונהדר לדידן דלגירסא זו אין ראי' כלל לב' הסברות אבל מדברי התוס' דיבמות שפירשו דהא דפריך והאר"י הבערה ללאו יצאת הוא משום דס"ל להגמר' דכה"ג לכ"ע לא חל בע"כ מוכרח דהא דהוי מומר לכה"ת הוי רק בירור ולא משום חומרא דעבירה של שבת עצמו וכן מוכח דס"ל להריטב"א דדחק ביבמות ובקידושין לתרץ הגירסא השני' משום דשם שבת חשוב חומר ואמאי לא ניחא לי' בפשיטות משום חומר זה דהוי מומר לכה"ת ומוכרח דס"ל ג"כ דהוי רק בירור ולדידהו אין לנו ללמוד יוה"כ משבת כלל לענין זה וגם מדברי רש"י בחולין דף ה' שהבאנו לעיל שכ' שם וז"ל האי תנא חמירא לי' שבת כע"ג דהעובד ע"ג כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית ולפי מה שהסביר ודאי דלא שייך כן ביוה"כ וס"ל דלא הוי מומר לכה"ת אבל דעת הטור אה"ע שהבאנו בראשית דברינו מוכח דס"ל דגם יוה"כ הוי כשבת בזה וגם נראה עוד להוכיח מדברי הפוסקים דלא כמש"כ דהנה בחולין דף י"ד דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וכתבו התוס' דאפי' בשחט בפרהסי' ובמזיד מ"מ לא הוי שחיטת מומר דבפעם א' לא נעשה מומר דס"ל להתוס' דצריך שיהי' מוחזק לחלל שבת והרבה פוסקים חלקו על זה וס"ל דגם בפעם אחד שחילל בפרהסי' הוי מומר מכאן ואילך ס"ל דבאותו פעם שנעשה בו מומר שחיטתו כשרה כיון דלא הוי מומר עד שיגמור שחיטתו והר"ן דחה זה דבתחילת השחיטה הא הוי מומר וכי קגמר בפסול גמר וכן כתב בחידושי הר"ן בחולין דף י"ד וכ' שם הר"ן דיש דוחין ואומרים דהרי בתחילת שחיטה הוי מקלקל ולא נעשה מומר עד גמר השחיטה דהוי מתקן [ועיי' בספר דרוש וחידוש במערכותיו במה שחקר אי הוי מקלקל על מנת לתקן או לא והרי אם נאמר כמו שכתבנו דלא מחמת עצמיות העבירה של חילול שבת הוי מומר רק כיון דחילל שבת הוי בירור שהוא כופר בכל התורה וא"כ הא גם לעבירה של שבת אין אנו צריכין וגם על עבירה של שבת מהני רק בירור גרידא ומיד שעשה מעשה בחילול שבת בפרהסי' עד שנוכל לומר שבודאי יחלל שבת ויגמור מעשיו באיסור דאורייתא הוי מומר לכה"ת וא"כ מיד שהתחיל לשחוט בשבת וחבל בהבהמה אע"ג דעדיין הוי מקלקל מ"מ הרי אנן סהדי שיגמור מעשיו ותדע דהרי בהתרו בו אל תשחוט בשבת והתחיל לשחוט תוך כדי דיבור של ההתראה אפי' שחט בסכין רעה כל היום הרי נהרג ע"י אותו התראה שהי' בתחילת השחיטה ולא אמרינן דהוי התראת ספק שמא יעזוב מלאכתו ולא יגמור השחיטה ויהי' רק מקלקל והטעם דאנן סהדי שיגמור כיון שהתחיל מסתמא יגמור בודאי והוי חזקה גמורה עד שהורגין אותו על ידי זה [והא דאינו נסקל אם ראו העדים רק התחלת השחיטה ולא ראו שגמר אע"ג דאנן סהדי שיגמור נראה הטעם דעל הגמר הא הוי רק עדות ידיעה בלא ראי' דלא מהני בדיני נפשות] ועדיפא מזה כתבו התוס' בחולין דף ל"ט דשוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ג דנהרג וכתבו דאין לתמוה היאך נהרג דלמא מימלך ולא עבד דהכא ודאי לא מימלך כיון דעשה מעשה השחיטה ע"מ לזרוק וא"כ כ"ש הכא בשחיטה עצמה דמיד שהתחיל בה לחבול בפרהסי' הוי בירור גמור שיגמור והוי שוב בירור דהוא מומר לכה"ת והרי נתיישבו דברי היש דוחין שכתב הר"ן דנמצא דגמר השחיטה הויא בפסול וא"כ להמכשירין ולפי מה שהסביר הר"ן דבריהם דהוי מקלקל בהתחלה הא מוכרח ע"כ דס"ל דלא הוי בירור רק משום עצמיות העבירה של איסור שבת עשתה התור' אותו כע"ג ולדידהו הא ודאי מוכרח דגם ביוה"כ הוי כן וגם להסוברים דגם שחיטה ראשונה בשבת אסורה משום דבהתחלה נעשה מומר הא ג"כ מוכח דס"ל דגם ביוה"כ הוי מומר דהרי בחולין דף י"ד דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה וקאמר שם רב דאסורה באכילה ליומא ופרש"י משום דנקט דומיא דיוה"כ דאסור ליומא והרי אכתי קשה דהא לא הוי דומיא דיוה"כ דביוה"כ הא גם בשוחט במזיד בפרהסיא ג"כ מותרת למוצאי יוה"כ ובשבת הא במזיד בפרהסיא אסורה ומוכרח דס"ל דגם ביוה"כ הוי מומר ואסור ועוד נראה ראיה מהא דב"ק דף ע"א דפריך על הא דתנן גגב וטבח ביוה"כ חייב הא אינו לוקה ומשלם ומשני הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם ופריך אי ר"מ אפי' טבח בשבת נמי וכ"ת לוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם ל"ל והתניא גנב וטבח בשבת כו' משלם ד' וה' דר"מ וחכמים פוטרין ומשני דברייתא איירי בטובח על ידי אחר ולעולם מת ומשלם ל"ל ומאי פריך והרי להסוברים דגם שחיטה ראשונה אסורה איירי הברייתא ע"כ בשחט בצינעא דבפרהסיא ובמזיד הא הוי שחיטת מומר דלכ"ע פטור דהוי כנחירה ונימא דהמשנה איירי בשוחט בפרהסיא ומש"ה פטור גם לר"מ ולעולם אית לי' גם מת ומשלם [והאחרונים בפלפולם הקשו כעין קושי' זו ודוחק לומר דהם ס"ל כפרש"י בעירובין דף ס"ט שהביא הכו"פ בסי' י"א דסבר דלר"מ מומר לחלל שבת לא הוי מומר לכה"ת וכיון דהך משנה אתיא ע"כ כר"מ דלרבנן הא אינו לוקה ומשלם מש"ה לא משני כן ועוד דהא הוי מצי לאוקמא המשנה בטובח ע"י אחר ולעולם הוי כרבנן ובשבת פטור משום דהוי שחיטת מומר אבל כיון דנתבאר דלדידהו מוכרח גם ביוה"כ הוי מומר ניחא דא"א לתרץ כן דא"כ אמאי חייב ביוה"כ ובזה י"ל דהרמב"ם לשיטתו שכ' בפירוש המשניות דבמזיד שחיטתו אסורה ומש"ה כ' דכותב גט ביוה"כ הוי הגט בטל הביאו הב"י באה"ע סי' קכ"ג ואין מקום לומר דביוה"כ לא הוי מומר רק אם נאמר כמש"כ התוס' דגם בשבת צריך להיות מוחזק בזה דוקא והרי לדינא קיי"ל כוותי' דהר"ן כמבואר ביו"ד סי' ב' בש"ך ס"ק י"ז דקיי"ל דבפעם א' נעשה מומר ומ"מ שחיטה הראשונה כשרה ומוכרח דבהתחלה לא הוי מומר וע"כ דהוי מחמת עצמיות חומר שבת ומש"ה גם יוה"כ הוי כן דהמחלל בפרהסי' הוי מומר לכל התורה ומש"ה כתב הרמ"א כן באה"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף