שו"ת מהרש"ל/א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(העלאה אוטומטית מתוך ספריא + התאמה בידי עורכי האוצר)
 
(הוקלד מחדש והוגה מול דפוס ראשון, השארתי עוגנים כרצונכם, אבל החלוקה הזו לא קיימת במקור; תקציר התשובה מתוכן הענינים שבסוף הספר)
 
שורה 1: שורה 1:
{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}


{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''סימן א'''}}{{ש}}<small>[ג' אחים ירשו מקום בבית הכנסת מאביהם. והקטן שבהם ישב על המקום הזה ברצון אחיו בחנם. ואחר שמת בלי בנים באה אשתו ותבעה כתובתה ורצה לגבות מן המקום הזה. באמרה שישב עליו שני חזקה]</small>}}


{{ניווט כללי עליון}}
'''שאלה ''' ילמדינו רבינו שלשה אחין ראובן שמעון ולוי שירשו מקום בבית הכנסת מאביהן וראובן בכור ביניהם ליטול פי שנים וללוי הקטון שבהן עשו האחין טובת הנאה והניחו אותו לישב על המקום כמה שנים בחינם בלי מכירה ובלי שכירה ובלי הלוואה ולא היו מתיראים משום דבר כי ללוי אין לו בנים ולא היו רוצים למכור המקום לא לו ולא לאחר כי להם יש בנים.


{{עוגןד|והנה ללוי היה|'''והנה''' ללוי היה}} לו אשה וגרשה כי היה מוטל על ערס דוי והיה מתירא שלא תזקק ליבום והנה קודם מותו הודה על מטתו בפני עדים כשירים שאותו המקום אין לו שום חזקה שבעולם אלא שאחיו הניחו אותו בחינם לישב עליו שהם ר"ל ראובן ושמעון לא דרו לשם באותו העיר והנה לאחר מות לוי באה אשתו ותבעה כתובתה ולא היה לה כדי כתובתה ולקחה המקום בבית הכנסת בכתובת ואמרה שהמקום היה של בעלה שישב עליו שני חזקה וגם השכין אותה לצדקה.
{{מרכז|'''<big>שאלה</big>'''}}
ילמדינו רבינו. שלשה אחין, ראובן שמעון ולוי, שירשו מקום בבית הכנסת מאביהן. וראובן בכור ביניהם ליטול פי שנים, וללוי הקטון שבהן עשו האחין טובת הנאה והניחו אותו לישב על המקום כמה שנים בחינם בלי מכירה ובלי שכירה ובלי הלוואה, ולא היו מתיראים משום דבר, כי ללוי אין לו בנים. ולא היו רוצים למכור המקום לא לו ולא לאחר, כי להם יש בנים.


{{עוגןד|והאחי' משיבין לה|'''והאחי'''' משיבין לה}} שמה שהשכין לוי אחיהם המקום בעד י"ב טאליר לצדקה זהו היה ברשות האחין שנתנו לו האחין רשות בפני עדים כשרים והתנו שיפדו אותה בעבורו:
'''{{עוגן|והנה ללוי|והנה}}''' ללוי היה לו אשה וגרשה, כי היה מוטל על ערס דוי והיה מתירא שלא תזקק ליבום. והנה קודם מותו הודה על מטתו בפני עדים כשירים, שאותו המקום אין לו שום חזקה שבעולם אלא שאחיו הניחו אותו בחינם לישב עליו. שהם, ר"ל ראובן ושמעון, לא דרו לשם באותו העיר. והנה, לאחר מות לוי באה אשתו ותבעה כתובתה ולא היה לה כדי כתובתה ולקחה המקום בבית הכנסת בכתובתה ואמרה שהמקום היה של בעלה שישב עליו שני חזקה וגם השכין אותה לצדקה.


'''תשובה ''' יראה שהדין עם האחין דנהי שהאחין שחלקו וחלוקים בעיסת' יש להן חזקה זה על זה היינו בדבר שיש בו כדי חלוקה אבל האי מקום בבית הכנסת שאין בו כדי חלוק לכל אחד אלא למכור אותה בדמים א"כ הסברא נותנת שמשום כבוד אביהם לא הניחו למכור בפרט שלא ירשו דבר מסויים מאביהם אלא מקום זו וא"כ מאחר שהם לא דרו לשם הניחו לאותו אח שדר שם לישב עליה מכח זה לא נהנה וזה לא חסר ומצינו בתלמוד כל מידי שאין בו דרך למחות לא מהני חזקה כגון ההקדשות ודומיהן הנה ברור כשמש שאין דרך לעשות מחאה באחיו כנדון זה משום כבוד אביהם ומ"מ לא מלתי לבי לבנות יסוד על זה מאחר שאינו מבורר להדיא בתלמוד אכן במלתא אחריתא אבא לברר שאין ממש בדברי האשה המגורשת דמאיזה טעם באת לזכות באות' מקום דמשו' שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה הלא מסקנא רוב הצרפתי' שאין מהני חזקה בלא טענה והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה ונהי דאמרי' בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בעל חוב דתו לא מהימן לומר אינה שלי כדי לחוב לב"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אם חזקה מהני בלא טענה א"כ הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא הוי נאמן לומר שאינ' שלו כדי לחוב לאשתו אכל הכא דבעינן טענה וכל זמן שלא טען מכרת לי או מחלת לי ולא נשמרתי בשטרי הוי כלא החזיק בה והכא הרי הוא לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו במטתו שאינה שלו וא"כ פשיטא דפשיטא שהמקום חוזר לאחיהן והיא נוטלת חלקה מה שהגיע אליה מותר ממה שהשכין בעלה לצדקה ומה שהשכין המקום אינה חשוב חזק' וטענה שהרי אחיו הרשו לו להשכין ויש להם עדות על ככה ולכן איזה מורה שפסק שיש לה זכייה באותו המקום הורה שלא כדק וכהלכה וחוזר: דברי שלמה בן מהרר יחיאל לורי"א.
'''{{עוגן|והאחים|והאחים}}''' משיבין לה, שמה שהשכין לוי אחיהם המקום בעד י"ב טאליר לצדקה, זהו היה ברשות האחין, שנתנו לו האחין רשות בפני עדים כשרים והתנו שיפדו אותה בעבורו:


{{עוגןד|יפה כיון וכתב|'''יפה''' כיון וכתב}} האלוף הגאון זלה"ה הנקרא שר יצחק:


{{עוגןד|על ככה כמסיני|'''על''' ככה כמסיני}} למשה הלכה:
{{מרכז|'''<big>תשובה</big>'''}}
יראה שהדין עם האחין, דנהי שהאחין שחלקו וחלוקים בעיסתם יש להן חזקה זה על זה, היינו בדבר שיש בו כדי חלוקה, אבל האי מקום בבית הכנסת שאין בו כדי חלוקה לכל אחד אלא למכור אותה בדמים, אם כן הסברא נותנת שמשום כבוד אביהם לא הניחו למכור בפרט שלא ירשו דבר מסויים מאביהם אלא מקום זו. ואם כן מאחר שהם לא דרו לשם הניחו לאותו אח שדר שם לישב עליה מכח זה לא נהנה וזה לא חסר ומצינו בתלמוד כל מידי שאין בו דרך למחות לא מהני חזקה, כגון ההקדשות ודומיהן. הנה ברור כשמש שאין דרך לעשות מחאה באחיו כנדון זה משום כבוד אביהם. ומ"מ לא מלאתי לבי לבנות יסוד על זה מאחר שאינו מבורר להדיא בתלמוד.


{{עוגןד|נאם יצחק בר|'''נאם''' יצחק בר}} בצלאל זהגר
אכן במלתא אחריתא אבא לברר שאין ממש בדברי האשה המגורשת. דמאיזה טעם באת לזכות באותה מקום, דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה, הלא מסקנת{{הערה|בדפוסים בטעות: מסקנ'''א'''.}} רוב הצרפתים{{הערה|התוס' {{ממ|בבבא בתרא כ"ג א' [[תוספות/בבא בתרא/כג/א#והא|תוד"ה והא]]}} והרשב"א {{ממ|[[רשב"א/בבא בתרא/כג/א#והא|שם בא"ד]]}} והגהת אשר"י {{ממ|[[רא"ש/בבא בתרא/ב/יח#הגהת אשר"י|פ"ב הי"ח]]}} בשמם ודלא כריב"ם.}} שאין מהני חזקה בלא טענה, והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה. ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בעל חוב דתו לא מהימן לומר אינה שלי כדי לחוב לבעל־חוב אלא גובה בשלו, הכי השתא, בשלמא אם חזקה מהני בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא הוי נאמן לומר שאינה שלו כדי לחוב לאשתו. אבל הכא דבעינן טענה וכל זמן שלא טען מכרתה לי או מחלתה לי ולא נשמרתי בשטרי, הוי כלא החזיק בה. והכא הרי הוא לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו במטתו שאינה שלו. וא"כ פשיטא דפשיטא שהמקום חוזר לאחיהן{{הערה|צ: לאחין. פסק רבנו בזה הובא להלכה בבאר הגולה {{ממ|[[באר הגולה/חושן משפט/קלט#כ|חו"מ סימן קלט]]}} שאף אם החזיק ראובן בקרקע שלש שנים ויותר כראוי, אם קודם מיתתו הודה שהיא של שמעון הדין עמו ולא עם בעל־חוב דראובן שרוצה לגבותה. ובערוך השולחן {{ממ|[[ערוך השולחן/חושן משפט/קלט#ו|שם דין ו']]}} הוסיף על זה שאף הפירות שאכל מוציאין מהיורשים אם הניח נכסים מכח הודאתו.}} והיא נוטלת חלקה מה שהגיע אליה מותר ממה שהשכין בעלה לצדקה.


בולאד"מיר:
ומה שהשכין המקום אינה חשוב חזקה וטענה שהרי אחיו הרשו לו להשכין ויש להם עדות על ככה. ולכן איזה מורה שפסק שיש לה זכייה באותו המקום הורה שלא כדין וכהלכה וחוזר:




<center>
{|
|valign="top"|דברי '''שלמה''' בן מהר"ר יחיאל '''לורי"א'''{{ש}}זלה"ה הנקרא שר יצחק:|| {{צבע גופן|לבן|- - - - - - - -}} || יפה כיון וכתב האלוף הגאון על ככה{{ש}}כמסיני למשה הלכה{{ש}}נאם '''יצחק בר בצלאל''' הגר בולאדמי"ר{{הערה|היא לודמיר. הג"מ ר' יצחק ר' בצלאלש רב וריש מתיבתא בלודמיר בא כמסכים על פסק רבנו גם לקמן [[שו"ת מהרש"ל/טו|סימן ט"ו]]. מובא הרבה בספרי בני דורו ונשתמרו חידושי תורה רבים מפיו, הראה מקומם: משה צינוביץ, רבני לודמיר וגדוליה, בתוך: פנקס לודמיר, תל־אביב תשכ"ב, עמ' 269–272 ושם גם תולדותיו.}}:
|}
</center>
{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

גרסה אחרונה מ־09:22, 10 במאי 2023

שו"ת מהרש"לTriangleArrow-Left.png א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן א
[ג' אחים ירשו מקום בבית הכנסת מאביהם. והקטן שבהם ישב על המקום הזה ברצון אחיו בחנם. ואחר שמת בלי בנים באה אשתו ותבעה כתובתה ורצה לגבות מן המקום הזה. באמרה שישב עליו שני חזקה]


שאלה

ילמדינו רבינו. שלשה אחין, ראובן שמעון ולוי, שירשו מקום בבית הכנסת מאביהן. וראובן בכור ביניהם ליטול פי שנים, וללוי הקטון שבהן עשו האחין טובת הנאה והניחו אותו לישב על המקום כמה שנים בחינם בלי מכירה ובלי שכירה ובלי הלוואה, ולא היו מתיראים משום דבר, כי ללוי אין לו בנים. ולא היו רוצים למכור המקום לא לו ולא לאחר, כי להם יש בנים.

והנה ללוי היה לו אשה וגרשה, כי היה מוטל על ערס דוי והיה מתירא שלא תזקק ליבום. והנה קודם מותו הודה על מטתו בפני עדים כשירים, שאותו המקום אין לו שום חזקה שבעולם אלא שאחיו הניחו אותו בחינם לישב עליו. שהם, ר"ל ראובן ושמעון, לא דרו לשם באותו העיר. והנה, לאחר מות לוי באה אשתו ותבעה כתובתה ולא היה לה כדי כתובתה ולקחה המקום בבית הכנסת בכתובתה ואמרה שהמקום היה של בעלה שישב עליו שני חזקה וגם השכין אותה לצדקה.

והאחים משיבין לה, שמה שהשכין לוי אחיהם המקום בעד י"ב טאליר לצדקה, זהו היה ברשות האחין, שנתנו לו האחין רשות בפני עדים כשרים והתנו שיפדו אותה בעבורו:


תשובה

יראה שהדין עם האחין, דנהי שהאחין שחלקו וחלוקים בעיסתם יש להן חזקה זה על זה, היינו בדבר שיש בו כדי חלוקה, אבל האי מקום בבית הכנסת שאין בו כדי חלוקה לכל אחד אלא למכור אותה בדמים, אם כן הסברא נותנת שמשום כבוד אביהם לא הניחו למכור בפרט שלא ירשו דבר מסויים מאביהם אלא מקום זו. ואם כן מאחר שהם לא דרו לשם הניחו לאותו אח שדר שם לישב עליה מכח זה לא נהנה וזה לא חסר ומצינו בתלמוד כל מידי שאין בו דרך למחות לא מהני חזקה, כגון ההקדשות ודומיהן. הנה ברור כשמש שאין דרך לעשות מחאה באחיו כנדון זה משום כבוד אביהם. ומ"מ לא מלאתי לבי לבנות יסוד על זה מאחר שאינו מבורר להדיא בתלמוד.

אכן במלתא אחריתא אבא לברר שאין ממש בדברי האשה המגורשת. דמאיזה טעם באת לזכות באותה מקום, דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה, הלא מסקנת[1] רוב הצרפתים[2] שאין מהני חזקה בלא טענה, והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה. ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בעל חוב דתו לא מהימן לומר אינה שלי כדי לחוב לבעל־חוב אלא גובה בשלו, הכי השתא, בשלמא אם חזקה מהני בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא הוי נאמן לומר שאינה שלו כדי לחוב לאשתו. אבל הכא דבעינן טענה וכל זמן שלא טען מכרתה לי או מחלתה לי ולא נשמרתי בשטרי, הוי כלא החזיק בה. והכא הרי הוא לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו במטתו שאינה שלו. וא"כ פשיטא דפשיטא שהמקום חוזר לאחיהן[3] והיא נוטלת חלקה מה שהגיע אליה מותר ממה שהשכין בעלה לצדקה.

ומה שהשכין המקום אינה חשוב חזקה וטענה שהרי אחיו הרשו לו להשכין ויש להם עדות על ככה. ולכן איזה מורה שפסק שיש לה זכייה באותו המקום הורה שלא כדין וכהלכה וחוזר:


דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל לורי"א
זלה"ה הנקרא שר יצחק:
- - - - - - - - יפה כיון וכתב האלוף הגאון על ככה
כמסיני למשה הלכה
נאם יצחק בר בצלאל הגר בולאדמי"ר[4]:


שולי הגליון


  1. בדפוסים בטעות: מסקנא.
  2. התוס' (בבבא בתרא כ"ג א' תוד"ה והא) והרשב"א (שם בא"ד) והגהת אשר"י (פ"ב הי"ח) בשמם ודלא כריב"ם.
  3. צ"ל: לאחין. פסק רבנו בזה הובא להלכה בבאר הגולה (חו"מ סימן קלט) שאף אם החזיק ראובן בקרקע שלש שנים ויותר כראוי, אם קודם מיתתו הודה שהיא של שמעון הדין עמו ולא עם בעל־חוב דראובן שרוצה לגבותה. ובערוך השולחן (שם דין ו') הוסיף על זה שאף הפירות שאכל מוציאין מהיורשים אם הניח נכסים מכח הודאתו.
  4. היא לודמיר. הג"מ ר' יצחק ר' בצלאלש רב וריש מתיבתא בלודמיר בא כמסכים על פסק רבנו גם לקמן סימן ט"ו. מובא הרבה בספרי בני דורו ונשתמרו חידושי תורה רבים מפיו, הראה מקומם: משה צינוביץ, רבני לודמיר וגדוליה, בתוך: פנקס לודמיר, תל־אביב תשכ"ב, עמ' 269–272 ושם גם תולדותיו.
· הבא >
מעבר לתחילת הדף