שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

יו"ד) חמץ דרבנן שעבר עליו הפסח באיזה ענין אסור עיין להרבנים באר היטב סי' תמ"ב סק"א ומג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ב וס"ק מ"ו שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ג נודע ביהודה מהדורא קמא סוף סי' ח"י רע"ק איגר סי' כ"ג ד' ח"י ע"ד (ד"ה גם) משבצות זהב סי' ת"מ סק"ד ושם מחלק לדעת הרמב"ן והר"ן בין חמץ נוקשה דאי אפשר לבוא בשום ענין לבל יראה שזה מותר אחר הפסח לשאר חמץ דרבנן שאפשר לבא לידי איסור בל יראה דאסור ועיין מה שרמזתי לקמן אות י"א ס"ק ה' בענין זה גם הרב נאות דשא סי' ט"ל (ד"ה אמנם) כתב דלדעת הרמב"ן והר"ן דסברי דחמץ של ישראל מופקד ביד עכומ"ז ולא קבל העכומ"ז אחריות דמן התורה אינו עובר בבל יראה ומכל מקום מדרבנן אסור דקשה דמבואר בכל הפוסקים בסוף סי' תמ"ז דחמץ שאינו עובר בבל יראה אף שעבר ולא ביערו כחמץ נוקשה או תערובת באופן שבטל מן התורה מותר בהנאה וכתב המג"א דאפילו באכילה מותר ולמה נאסור כאן וכו' ושוב הביא דברי הרב משבצות הנ"ל עי"ש ועיין להרב חק יעקב סי' תמ"ח סק"ז בקבל מעכומ"ז חמץ ביו"ט אחרון דהוא מדרבנן אם אסור אחר הפסח ועיין בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' ת"מ אות א' בהטמין חמץ בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' ובסי' תמ"ב בקונטריס אחרון אות ט' ועיין מה שכתבתי באות א' בענין זה ועיין כתר כהונה סי' ח' הובא בשערי תשובה סי' חת"ם אות ח' דאם אין החמץ שלו מן התורה אלא מדרבנן גם הר"ן מודה ועיין להרב מים חיים ראפאפורט בסי' ד' דאם מכר חמץ בשעה ששית דאינו אסור אלא מדרבנן דומה לחמץ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן ומותר אחר הפסח וכו' עי"ש ועיין בשו"ת עטרת חכמים א"ח סי' ה' (ד"ה ומלבד) וכתב שם שדברי המג"א ס"ק מ"ו שכתב לחלק דבדבר שמן התורה צריך ביעור אף שביטול חשיב מן התורה ביעור כיון דחכמים אמרו דלא חשיב ביטול משום הכי אסור לא כן חמץ נוקשה שאין צריך ביעור כלל מן התורה לא ישרו דבריו בעיני הגר"א וכו' וגם הוא הקשה מדין דורון שמביא העכומ"ז ביו"ט אחרון דאסור עיין מג"א חת"ם סק"א אף דיו"ט אחרון אינו אלא חומרא בעלמא והרשב"א שנסתפק בסי' קע"ח בדין זה נראה דרק ביום טוב אחרון שאין כלל עוד איסור חמץ דאורייתא נסתפק אבל בגוונא אחרינא אפשר דמודה דאף דאין בשהייתו אלא איסור דרבנן אסור והביא מה שכתב הרב פרי חדש לחלק בין ראוי לבא לידי איסור תורה לאינו ראוי וכו' והאריך בדין מין במינו שנתבטל ברוב מן התורה ואסור מדרבנן אם יש לדמותו לחמץ נוקשה דהא גם בזה אינו ראוי לבוא לידי בל יראה דאורייתא או נימא דהא נמי אתי לידי בל יראה אם נתוסף מעט חמץ בהתערובת עי"ש והגאון עמודי אש יצ"ו בד' נו"ן ע"א (ד"ה בשו"ת) כתב בשם הרב פרי תבואה סי' ט"ו דמה שפסק בש"ע דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר הוא שלא כדעת הר"ן שסובר דגם כשאסור מדרבנן אסור אחר הפסח וכתב על דבריו דשגה בזה וכו' והפנ"י ח"א סי' ט"ו כתב לחלק דחמץ נוקשה עיקרו מדרבנן עי"ש וספר פרי תבואה אין מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי המג"א ופר"ח ועוד מרבני האחרונים החונים סביב השלחן (הש"ע) שעמדו בזה ובאו אל הישוב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובפנ"י סי' ט"ו עיינתי ולא מצאתי מה שכתב בעמודי אש בשמו רק בסי' י"ג הביא דעת הר"ן דגם כשאסור מדרבנן אסור אחר הפסח ובסוף הסי' כתב לנדונו וכיון שהוא רק מדרבנן לא קנסינן ליה כמ"ש הריב"ש בחמץ נוקשה עי"ש שלא כתב שום חילוק בין ההיא דהר"ן לנוקשה ומה שכתב שהפני יהושע בח"ב סי' ל"ה כתב על ראייתו מההיא דחמצן של עוברי עבירה וכו' הוא טעות הדפוס ודבריו הם בסי' ה' עי"ש ושם בסוף הספר (בתשובות שנעתקו מס' בית אפרים) בסוף סי' ט' כתב לענין יי"ש שני צדדי היתר אחד שהוא זיעה ואינו משקה ממש ולהאי טעמא יש לומר דאחר הפסח מותר כיון דאינו אסור אלא מדרבנן לא גזרו בכי האי גוונא והשני משום שהוא שלא כדרך הנאתן ולהאי טעמא אסור כיון דהוי גוף האיסור ע"כ ובשו"ת דברי חיים סי' כ"א הובא במנחת משה סי' ט"ו דין ו' כתב בחמץ שהיה אצל הטוחן עכומ"ז ונזכר בפסח צריך לבער דקיימא לן כהרא"ש דחמץ של ישראל ביד עכומ"ז חייב לבער מן התורה ואף לשיטת הגאונים והרמב"ן מכל מקום מדרבנן צריכים ביעור ואפילו אחר הפסח כמבואר בהר"ן וכו' ע"כ. ובשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד אות ו' בענין שיש ספק בהמכירה אם הועילה כתב כיון דכעת הנידון הוא על איסור דרבנן שקנסוהו ספק דרבנן לקולא ואף שכתב הר"ן גבי מפקיד לעכומ"ז דאסור מדרבנן ואסור גם אחר הפסח כיון דעבר אדרבנן מכל מקום יש לומר דבנדון דידן שלא בא לביתו כי אם אחר הפסח לא היה בידו לבער וכו' אך מדברי הש"ע סי' תמ"ח משמע דגם בנמצא החמץ אחר הפסח ולא ידע ממנו לבערו ואפי' ביטלו אסור ואם כן בנדון דידן נמי אסור ושוב צידד להתיר בהנאה על פי דברי התודת השלמים סי' ו' במי שהיה בתפיסה וכו' (הבאתיו לקמן אות י"א בד"ה והנה ספר מנחת יעקב וכו') ומבואר בספרו חק יעקב סי' תמ"ח סק"ך דלא התיר אלא בהנאה עי"ש ועיין להרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ס"ג ד' מ"ח ע"ב מה שכתב על דברי המגן אברהם ועי"ש בח"ג סוף סי' פ"ג ובשו"ת זכרון צבי מנחם סוף סי' ט' והבאתיו לקמן אות י"ג ס"ק י"ב ובשו"ת דבר אליהו להגאבד"ק טארלא סי' י"ג הובא לקמן באות ג"ן ובשו"ת מוהר"ם שיק סי' רי"ח הובאה לקמן אות ס"ג שאילת שלום מהדורא תניינא סי' רס"ז הובאה לקמן אות ה"ן ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב בקונטריס אחרון סי' ט' הובאה לקמן אות ס':

והנה במה שכתב הרב מגן אברהם (שרשמתי בתחלת האות) לחלק בין חמץ נוקשה לשאר איסור דרבנן דמשמע מדברי הר"ן שגם בעבר מדרבנן אסור לאחר הפסח ולזה כתב לחלק דבחמץ שמן התורה צריך ביעור וחכמים תקנו שבענין פלוני מיקרי ביעור אף דמן התורה מיקרי ביעור מכל מקום הוי כעובר אדאורייתא אבל בדבר שמן התורה אינו צריך ביעור כלל אף שמדרבנן צריך ביעור אם עבר הפסח ולא ביערו מותר וכמה מרבני האחרונים בתשובותיהם נמשכו אחר חילוק זה הלא בספרתם הנה היום קבלתי ספר נחמד ברית עולם להגאון אבד"ק וויסאקי מאזיאוועצק יצ"ו וראיתי בסי' פ"ו (בד"ה שוב ראיתי) שאחר שהביא דברי הרב מגן אברהם הנ"ל סיים אמנם עיין בביאורי מרן רה"ג הגר"א בסי' תמ"ז סעיף קטן מ"א דנראה דלא ניחא ליה בחילוק המג"א שם ולהרמב"ן באמת גם במחוייב מדרבנן אסור לאחר הפסח והאריך קצת הרב המחבר בעניינא דשקיל וטרי בה ולא פניתי לעיין בדב"ק וגס חידושי הגר"א לא"ח אינן מצויים אצלו:

יא

יא) אם לא מכר החמץ קודם הפסח אלא הניחו בחדר של חבירו שלא מדעתו כי יודע שחבירו ימכור החמץ שבהחדר ההוא וממילא גם החמץ שלו יהיה בכלל המכירה וחבירו מכר החדר עם החמץ שבתוכו ומסר המפתח כדין ואחר הפסח ראה בעל החמץ את החמץ ההוא יש על זה שאלה הלכה למעשה כאשר יבואר להלן בעה"י ואני טרם אחלה לדבר בענין השאלה אכתוב מה שראיתי שדברו הפוסקים בענין כזה ואחלקם לסעיפים קטנים להקל על הקורא ואלו הם:

א

א) כתב הרב מצודת יששכר הביא דבריו הרב עיקרי הד"ט סי' י"ז אות כ"ג דלא עשה כלום דאפילו בישראל אינו קונה חצרו שלא מדעתו כשלא ידע מהמציאה כמו שכתב הרמ"א בח"מ סי' סר"ח ס"ג וכיון שהעכומ"ז לא ידע במציאות החמץ הזה לא קנה לו חצירו ואם מפני שהוא מופקד ביד עכומ"ז הא קיימא לן בסי' ת"מ דאפילו אם קבל העכומ"ז אחריות אסור כל שכן בזה שלא קבל אחריות עכ"ל והרב עיקרי הד"ט כתב לא ידעתי מאי נפקא מינה שידע העכומ"ז של מי הוא זה מה שבתוך החדר הלא מוכר לו כל מה שבחדרו יהיה מה שיהיה ודעת העכומ"ז לקנות הכל ודעת בעל החמץ הזה להקנות לנכרי מה שמשים שם ומה שייך בזה ענין חצרו שאינו קונה שלא מדעתו כיון שהעכומ"ז קונה מה שבחדר על ידי מסירת המפתח כמו שקונה של המוכר כן קונה את של זה והמקנה הרי הוא מקנה וגם העכומ"ז דעתו לקנות כל מה שבחדר וכל שכן דניחא ליה במרובה טפי ואם מדד ושקל מה שבחדר גם זה נכנס במשקל ובמנין וההיא דסי' רס"ח מיירי במציאה לא במכר ומתנה ולכן מסיק דאם כבר בטל החמץ אף אם נאמר דלא קנה העכומ"ז מכל מקום כיון שאין החמץ בביתו של הישראל אם בטלו אינו עובר בבל יראה דעד כאן לא נימא דאף שבטל יעבור על בל יראה דוקא כשהחמץ בביתו ורשותו של ישראל כמו שכתבתי בשם הקול אליהו ומשם ראיה דאף דאין בדעתם להקנות ולקנות אם בטל ואינו ברשותו אינו עובר עליו ואינו בקנס שקנסו חכמים לחמץ שעבר עליו הפסח אלו תורף דב"ק הנה ספר מצודת יששכר אין אצלי אך ראיתי שכדבריו כתב בשו"ת חינוך בית יהודה סי' י"ג והובאו דבריו בקצרה בחק יעקב סי' תמ"ח ס"ק ט"ו ובבאר היטב ושערי תשובה שם בתוך סק"ח וחיי אדם כלל קכ"ג אות ו' ותימה לכאורה על כל הרבנים הנ"ל שלא הרגישו מכל אשר הרעיש בזה הרב עיקרי הד"ט אך באמת לא ידעתי מה כל החרדה דאף דנראה ודאי דאם מוכר בעל החמץ את כל החמץ שבתוכו הרי הכל בכלל כבחשן משפט סי' רט"ו ס"ה וכן כתב הרב חתם סופר בא"ח סוף סי' ק"ד מכל מקום היינו דוקא במוכר דבר שהוא שלו אבל מה שמוכר חפץ של חברו בלתי ידיעתו מידי מששא אית ביה הא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ולא חשיב מכירה כלל ואפילו נימא דמה שגילה דעתו על ידי מעשיו המוכיחים דניחא ליה בהכי חשיב כאילו הודיעו לבעל הבית שימכור גם את חמצו אי נמי דאפילו לא הודיע כלל יש לומר דמהני ונעשה שלוחו ממילא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בידיעתו (עיין להרב מקור חיים בסי' תמ"ג סק"ה בד"ה והנה בהך דינא) מכל מקום הבעל הבית שלא ידע מזה קודם המכירה לא כיון להקנות להעכומ"ז אלא חמצו וגם העכומ"ז לא כיון לקנות טפי ממאי דאקני ליה בעל הבית אף דודאי כל כמה דטפי ניחא ליה מיהו בניחותא לחוד לא סגי ובעינן קנין וליכא וכל זה במונח דהמצודת יששכר מיירי במוכר לעכומ"ז כל מה שבחדר כפי מה שהבין הרב עיקרי הד"ט בכל זאת יש לומר דלא מהני כאמור כל שכן דיש לומר בפשיטות דמיירי דהישראל פרט להעכומ"ז שמוכר לו כל מין פלוני שבחדר הזה בעד סך כך וכך והחמץ של חבירו שהניח (שם בלא דעת בעל הבית) הוא מין אחר וכיון שפרט לו מה שמוכר הא ודאי אף אם אמר לו הריני מוכר לך כל מה שבחדר הזה מין פלוני אין בכלל אלא מה שבפרט ולא נמכר לו חוץ מאותו המין אלא דבכל זאת היה מקום לומר דכיון דמכר החדר להעכומ"ז הרי הוא חצרו וכיון שבעל הפקדון דעתו להקנותו להעכומ"ז אף דלא נעשה בזה שום קנין (כיון שלא היה בדעת הבעל הבית למכור לו את של זה וגם העכומ"ז לא כיון לקנותו) מכל מקום תקנה לו חצירו שלא מדעתו דחמץ אינו ברשותו של אדם והוי הפקר וקונה לו חצירו ההפקר אף אם לא היה דעת המפקיד להקנותו על זה כתב דאין חצר קונה שלא מדעת אלא כשיודע שיש שם מציאה וכו' זה נראה פשוט בכונת דברי הרב חינוך בית יהודה והנמשכים אחריו ולפי הנראה דברי הרב מצודת יששכר מאיש לוקחו משו"ת חב"י הנ"ל כי נראין דברים אחדים והדברים ברורים ותסר מעליו תלונות הרב עיקרי הד"ט כאמור ולפי מה שהבין הרב עיקרי הד"ט דמיירי במוכר כל מה שבחדר נראה דיש לפקפק מצד דבר שאינו מסויים המבואר בח"מ סי' ר"ט ס"ב ולא דמי למה שכתב הרב חתם סופר דמיירי בחיטים זרועים ומוכר לו השדה וכל מה שבתוכו עי"ש ואם ירצה ה' יתבאר במקום אחר בס"ד (עיין לקמן באות ל"ד בענין זה):

ב

(ב) והנה אחר זמן רב ראיתי בשו"ת יד יוסף (להגאון מוהר"י דייטאש) בסי' ל"ב בשאור שלא נמכר ועבר עליו הפסח וחמצו בו ואפו בו את הפת שקיל וטרי אי מהני בהשלכת דמי הנאה וכתב דמר רבו בספר יהושע סי' ע"ז צדד בזה וחדש שם היתר אחר דאף דלא נמכר השאור מכל מקום כיון שבא ערב פסח אחר שש נאסר בהנאה ואינו עובר בבל יראה עד הלילה ודבר שנאסר בהנאה הוי הפקר וקנה העכומ"ז אז מן ההפקר ותו לא קנסינן לאוסרו אחר הפסח וכתב על דבריו ואני חוכך בהיתר זה לפי דברי הרב בית אפרים א"ח סי' ל"ד בשם הפנ"י וז"ל וגם מצד שהעכומ"ז זכה מן ההפקר ומיקרי חמצו של עכומ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאפשר תיכף אחר שש חל האיסור ועשהן הכתוב כאלו הם ברשותו נמצא דמיקרי חמצו של ישראל וחייב לשרפו ומאן יימר דזכיות העכומ"ז יפקיע האיסור שבו מקנס חכמים הואיל ועבר עליו עכ"ל הפנ"י למדנו מדבריו דבל יראה שייך גם בערב פסח ואם כן כבר חל עליו קנס חכמים וכו' עי"ש והנה בדין זה (אם עובר בבל יראה בערב פסח) כבר רשמתי לעיל בסי' ה' אות יו"ד עי"ש ובקונטריס הכללים שרשמתי שם לענין אי קנסינן משום עשה דתשביתו אך אני תמה בעיקר ההיתר דבמאי קנאו העכומ"ז דנהי דנראה שהשאור היה מונח בין החמצים בחדר שמכר לעכומ"ז מכל מקום הרי לדעת הרבנים מצודת יששכר וחינוך ב"י הנ"ל על פי דברי הרמ"א ח"מ סי' רס"ח כיון שלא ידע העכומ"ז מהחמץ לא אמרינן דחצירו קונה לו דאף בישראל לא מהני כל כי האי גוונא:

ג

(ג) ומה שכתב הרב עיקרי הד"ט דזהו דוקא במציאה אבל במכר ומתנה קנה כמו שכתב הרמ"א עצמו ברס"י ר' הנה שם מיירי הרמ"א לענין דלא בעינן במכר ומתנה שיהיה משתמר לדעת הקונה או מקבל מתנה דוקא אלא אף שהוא משתמר לדעת המוכר או הנותן חשיב חצר המשתמרת ונקנית לו המקח והמתנה ומה ענין זה לא בעינן שידע מהדבר שיש שם או לא דלעולם אימא לך דבעינן שידע הקונה שישנו ברשותו וגם בעינן פיסוק דמים כמו שכתב שם מרן ואם כן בעובדא דחב"י ומצי"ש דלא ידע העכומ"ז כלל מהחמץ הזה ולא אסיק אדעתיה כלל בהא נימא שפיר דאין חצרו קונה לו וכן בעובדא שבספר יהושע ויד יוסף הנ"ל נראה דאין שייך לומר דהעכומ"ז קנה לו חצרו שלא מדעתו וכן מתבאר מדברי הרב נאות דשא סי' ט"ל שהבאתי לקמן במי שהיה לו פקדון חמץ מחברו ומכרו לעכומ"ז עם חמץ שלו שלא בידיעת ורשות בעל החמץ דאם נאמר דמכירה שלא בידיעת בעלים לא מהני אין לצדד היתר משום שכיון שמסר גם הפקדון ההוא לעכומ"ז והרי הוא ברשותו אם כן כשהגיע זמן איסורו קנה העכומ"ז מההפקר דחצרו קונה לו דלא אמרינן חצרו קונה אף בישראל כשאינו יודע מהמציאה כמו שכתב הרמ"א בסי' רס"ח ואם כן אף שהעכומ"ז ידע מפקדון זה שהרי גם הפקדון מסר לו מכל מקום כיון שאינו מועיל המכירה ורק שאנו באים לדון שזכה מן ההפקר אחר שש והרי באותה שעה לא ידע שיש הפקר שם דאף שיודע שיש דבר זה שם מכל מקום כיון שאינו יודע שהוא הפקר הוי כאילו לא ידע כלל עי"ש ונראה דכל שכן לדידיה כשלא ידע כלל שיש דבר זה שם דודאי אין שייך לומר דחצרו קונה לו לפי דברי הרמ"א הנ"ל וכתב בנאות דשא שם דאפשר דזהו. טעמו של החב"י שהביא הח"י בסי' תמ"ח וכו' וצדד לומר דאולי טעמו משום שסובר דאין חצר קנה להעכומ"ז כלל וכתב כן לפי שלא ראה בגוף תשו' החב"י כמו שהעיד בעצמו דבאמת מבואר בדברי החב"י דהוא משום דבכי האי גוונא לא אמרינן דבחצרו קונה לו אפילו בישראל כנז"ל ודברי היד יוסף ומר רבו ועה"ד צ"ע גם הרב שם אריה בעובדא שבסוף סי' ט' אחד מצדדי ההיתר להחמץ שלא נמכר הוא לפי שהיה החמץ בהחדר שנמכר להעכומ"ז וכתב דמותר משום שקנה העכומ"ז על ידי חצרו עי"ש ולפי האמור אין מקום לצד היתר זה וכן יש לפקפק על הרב רמ"ץ סי' ל' בשכח למכור מין אחד מהחמץ והיה ביד עכומ"ז מקודם הפסח וצדד דמהני מדין חצר (ועיין בקונטריס הכללים מערכת החי"ת אות ל"ז מה שרשמתי בזה בס"ד):

ד

(ד) וכן ראיתי להרב עטרת חכמים סי' ה' במי שמכר החדר עם החמץ שבתוכו ושכח לפרט בשטר מכירה חביות אחת יי"ש שהיתה אחורי הפתח והעלים עין ואחר שנשא ונתן אם אפשר להתיר בנדונו לפי שאותו היי"ש היה מתפוחי אדמה ודגן מעורב ואי חשוב אנוס מה ששכח חביות זו וכו' כתב לצדד היתר כיון שכל החדר מכור לעכומ"ז ומקום עמידת החבית בכלל אם כן כשהגיע איסור החמץ והוא הפקר חצרו קונה לו וכו' וסתר היתר זה על פי דברי הרמ"א בח"מ סי' רס"ד (צ"ל רס"ח) ס"ג דאין חצר קונה בדבר שאין רגיל לבא עי"ש והרב מים חיים ראפפורט סי' ה' נשאל גם כן במי ששכח למכור חבית אחת שהיתה מונחת בחדר שמונחים כל מיני החמץ אשר נמכרו עם החדר לעכומ"ז ונזכר מזה אחר חצות בערב פסח ואז מכר ושקיל וטרי מה היה הדין אם לא היה מוכר כלל אחר חצות ואיך הדין עתה שמכרה ולא העלה על שפתיו שום צד היתר מטעם שזכה העכומ"ז מההפקר וקנה לו חצרו כיעי"ש ודוחק לומר שסובר דאין חצר קונה לעכומ"ז שכבר רשמתי בקונטריס הכללים במערכת החי"ת אות ל"ח דדעת רובא דרובא קמאי ובתראי דגם בעכומ"ז אמרינן חצרו קונה לו שלא מדעתו עיש"ב ואף אם נחשוב זה לספק פלוגתא דרבוותא הרי הוא צד וסניף גדול להתיר בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל אלא ודאי מוכח דבכי האי גוונא ליכא למימר חצרו קונה לו כיון שאינו יודע מההפקר וכנז"ל וכן היא דעת הג' בית שלמה בסי' ע"ו הבאתיו לקמן אות י"ג ס"ק ד' וגם מדברי הרב בגדי ישע סוס"י ד' מתבאר דאם המוכר החמץ לא כיון למכור החמץ שהניח איזה אדם בביתו שלא בידיעתו אין היתר להחמץ ההוא אף אם התנה שמוכר לו כל מה שימצא חמץ בהחדר ההוא שהשכיר או מכר להעכומ"ז ולא אמרינן דקני ליה ממילא חצרו להעכומ"ז שהרי כתב שם וז"ל ולפי זה נראה שאם איזה שכן הניח חמצו בחדר בעל הבית בלתי ידיעתו ובית דין (המוכרים החמץ של בני העיר על ידי כח הרשאה שנותנים להב"ד) כשמכרו החמץ להעכומ"ז התנו עמו בפירוש שמוכרים לו כל החמץ שנמצא בחדר ההוא והמקח כפי שישומו הבקיאים או כל ליטרה בסך פ' אזי הוי מכירה גמורה בדיעבד אם כיונו בית דין גם להחמץ שהניח שם אדם בלתי ידיעת בעל הבית כי זכות הוא לאדם ההוא עכ"ל מוכח דדוקא כשכיונו בית דין גם להחמיץ שהונח בלתי ידיעת הבעל הבית הוא דמהני בדיעבד ואם כן בנדון שבעיקרי הד"ט שלא כיון הבעל הבית למכור מה שהונח שם בלתי ידיעתו אף שמכר כל החמץ שבתוכו לא מהני ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א סי' ע"ז באחד שמכר המקום שעומד שם חמצים ומכר כדין רק היי"ש והאקוויט אשר היו שם לא מכר רק אחר החג נזכר ובא לשאול כתב הנה מה שצדד כבודו שמאחר שמכר המקום שעומד שם היי"ש שוב זכה עכומ"ז בהם שחצרו קונה לו זה אינו דמלבד דיש בזה מבוכה גדולה בעכומ"ז אי קונה לו חצר אף גם בכאן גילה בעל החצר דעתו בפירוש שלא מכר לו רק שאר החמצים ולפי דברי מעלתו לא היה לכתוב שטר מכירה רק על החצר וכל החמצים יזכה מתורת חצר וזה אינו וכו' וכתב טעם אחר להתיר עי"ש) עכ"ל והנה נדונו היה ששכח מהחבית והאקוויט ומפני זה הוא שלא מכרם ומה שלא נזכר מהם חשיב ליה כאומר בפירוש שאינו מוכרם ואם אמר כן הגאון על הנדון הנ"ל שהם חמצים שלו ואם היה נזכר מהם בודאי היה מוכרם כל שכן בחמץ שהניח חברו בחנותו שלא מדעתו והוא לא ידע דודאי חשיב כאומר בפירוש שאינו מוכר אותם לעכומ"ז:

ה

(ה) ומה שכתב הרב עיקרי הד"ט דאם ביטל החמץ ואינו עובר בבל יראה דמדאורייתא בביטול סגי וכיון דאינו בבל יראה ורק חייב לבער מדרבנן אינו בדין חמץ שעבר עליו הפסח לכאורה נראה דיפה אמר ועיין להרבנים חק יעקב ובאה"ט ריש סי' תמ"ב שכתבו וכן הדין בכל הני שמותר מן התורה להשהותן רק מדרבנן נאסר להשהות לכתחילה וישרוף תוך הפסח מדרבנן אם עבר ושהה מותר ע"כ אלא דממה שכתבו קודם לכן בשאר טעמו ולא ממשו דיש להתיר בהנאה ואיסור אכילה בזה אינו אלא מדרבנן ועל זה הוא שסיים וכן הדין וכו' משמע דגם בהני שמותר מן התורה להשהותן רק מדרבנן אסור וכו' יש להחמיר באכילה ומותר דקאמר היינו בהנאה וכן בדין שהרי כתב שם כמבואר בסי' תמ"ז וכן כתב שם קודם לכן גבי מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב ומותר להשהותו אלא דמדרבנן צריך לבערו ואם עבר ושהה מותר אחר הפסח כיון דלא עבר אבל יראה כמבואר לקמן סי' תמ"ז ע"כ ולפי הנראה כונתו להוכיח כן ממ"ש בש"ע שם סי"ב גבי חמץ נוקשה דמותר אחר הפסח וכתב הרב מג"א סקמ"ו דמותר אפילו באכילה והרב חק יעקב שם חלק עליו ואסר באכילה וכיון דמההיא דסי' תמ"ז יליף לכל הני דאם עבר והשהה מותרין אחר הפסח דיו לבא מן הדין להיות כנידון ואינו מותר אלא בהנאה ובלאו הכי לפי מה שכתב במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו לחלק בין חמץ נוקשה דאין צריך ביעור מן התורה לשאר חמץ דצריך ביעור מהת"ו ואמרה תורה דמהני ביעור כזה וחכמים אסרו אותו הביעור ואמרי דלא מהני בזה גם אחר הפסח אסור והוכיח כן ממ"ש בתמ"ח ס"ה חמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ אסור אף שביטלו והרב פרי חדש בסי' תמ"ז סי"ב מחלק בין חמץ נוקשה דאינו ראוי לבא לידי איסור תורה כלל לחמץ המופקד ביד עכומ"ז דראוי לבא לידי איסור תורה עי"ש ובסי' תמ"ח סוף ס"ק ה' כתב בשם ה"ה דכל חמץ שראוי לעבור עליו אסור אם כן אין לנו לומר בכל דבר שאיסור שהייתו אינו אלא מדרבנן שאם השהה שיהא מותר אחר הפסח וצריך להתיישב ולחפש בדברי הפוסקים בעניינים כאלו ואי"ה יתבאר במקום אחר (עיין לעיל בסי' זה אות י"ד):

והנה לפי דברי הרב עקה"ד דאפילו נאמר דלא קנה העכומ"ז מכל מקום מותר אחר הפסח משום שלא היה החמץ בביתו של ישראל צריך לומר דבעובדא דמצודת יששכר מיירי בשלא ביטל בעל החמץ וכן יש לדחוק בדברי החינוך ב"י ודעימיה אך הרב שערי תשובה סי' תמ"ח סק"ח קרוב לסופו הביא דברי הרב תפארת צבי סי' י"ז באחד שהניח יי"ש בבית חברו ולא מכרו רק שהיה מונח בחדר שנמכר לעכומ"ז ובעל היי"ש אומר שביטל בערב פסח כדינו דיש לצדד להתיר על ידי עירוב ברוב וכו' ונרגש מתשובת הרב חינוך ב"י הנ"ל שאסר בנדון כזה וכתב ואפשר שאני הכא שהיה סבור שימכרנו חברו ולכן אין לקונסו לא כן בעובדא דחב"י שהערים והניח בחדר חברו בלי ידיעתו עי"ש מוכח דהרב שערי תשובה לא משמע ליה לחלק בזה בין ביטל ללא ביטל שאם כן היה לו ליישב שהחינוך בית יהודה מיירי בלא ביטל ותפארת צבי בדביטל ואפשר שלא כתב כן משום דמסתמא משמע דגם החב"י מיירי בביטל ועל כל פנים מתבאר דעת הת"ץ דאפילו ביטל ולא היה ברשות ישראל אין דעתו נוחה להתיר אלא על ידי תערובת ברוב ומשמע דדוקא ביי"ש הוא דכתב לצדד להתיר עי"ש שצירף מה שהיי"ש אינו מזוקק ויש בו מים וכו' וגם שהיה אנוס וכו' ואם כן בחמץ אחר ובאינו אנוס וכעובדא דמצוי"ש וחב"י מובן דאין מקום להתיר לפי דעת הת"ץ ומשמע דגם השע"ת סבר וקביל כוותיה:

ו

(ו) ומה שרמז הרב עיקרי הד"ט לדברי הרב קול אליהו והוא מה שהביא שם באות י"ב דמה שנהגו ליתן לעכומ"ז כלים שאי אפשר לנקרם ונותנים במתנה גמורה אף שהעכומ"ז יודע שאינו עושה אלא להנצל מהאיסור ואחר הפסח מחזירם לבעל הבית אין בזה איסור וסיים ואף אם לא יתנם במתנה גמורה דהא קיימא לן דמהני ביטול לחמץ ידוע ואף למאן דסבר דלא מהני כבר כתבו האחרונים דדוקא אם הוא בבית ורשות ישראל אבל אם אינו ברשותו גם לסברא הנ"ל אינו אסור משום בל יראה וב"י וביטול מהני ובמפקיד חמצו לעכומ"ז והעכומ"ז מקבל עליו אחריות נתבאר שם דבמחלוקת הוא שינוי בין גדולי הפוסקים עכ"ל הנה ספר קול אליהו אין אצלי לראות דב"ק דלפי הנראה דבריו קשו אהדדי דמה שכתב דבמפקיד לעכומ"ז וכו' במחלוקת הוא שנוי כונתו למ"ש בסי' ת"מ ס"ד עי"ש בטור וב"י דמי שהפקיד חמצו ביד עכומ"ז או ביד חברו והנפקד קבל אחריותו יש מן הגאונים דסברי דאין עובר המפקיד בבל יראה והרר"י וכן הרא"ש כתבו דאף בזה עובר המפקיד וכן פסק מרן בש"ע ומשמע דאף לדעת הגאונים דאין המפקיד עובר היינו דוקא כשקבל הנפקד אחריות אבל אם לא קבל הנפקד אחריות עובר המפקיד לכולי עלמא וזה הוא היפך ממה שכתב בתחלה דאם אינו בידו ורשותו אינו אסור משום ב"י ובל ימצא ואמר רב הכי לנדונו שאין העכומ"ז מקבל אחריות דמשום שאינו ברשות הישראל אינו עובר בבל יראה דשמעת מינה דאף אם אינו באחריות הנפקד אינו עובר המפקיד ועיין במשבצות סי' ת"מ סק"ד שהביא דברי הרמב"ן בפרשת בא ושכן מוכרח דעת הר"ן דחמצו של ישראל מופקד ביד עכומ"ז או ביד חבירו אפילו לא קבל הנפקד אחריות אינו אסור אלא מדרבנן ודעת הגאונים שהביאו הרא"ש והטור הוא דתרתי בעינן כי היכי דלא ליהוי בבל יראה ובל ימצא שלא יהא ברשותו של מפקיד וגם שיקבל הנפקד אחריות ולהר"י והרא"ש והטור ומרן אף אי איכא תרתי לטיבותא עובר עי"ש והרב קול אליהו לפי הנראה לא נחית לסברת הרמב"ן והר"ן הנ"ל אלא למחלוקת הרר"י והרא"ש עם יש מן הגאונים ואם כן בנדונו שאין הנפקד מקבל אחריות החמץ עליו (שהרי נותנו לו במתנה אלא שאינו מתנה גמורה והוא רק פקדון בעלמא שלא באחריות) נראה דלכולי עלמא עובר בבל יראה וכל שכן למאי דנקיטינן כדעת הרר"י דגם בקבל אחריות והוא ברשות הנפקד עובר המפקיד אם כן אין לנו צד היתר אלא משום הביטול וזה אינו פשוט דאף דנקיטינן דביטול מהני גם לחמץ ידוע מכל מקום מדרבנן מיהא צריך לבער ואם כן איך אפשר להתיר ליתן לעכומ"ז באופן זה על סמך הביטול דהא בעי ביעור מדרבנן ואף בעבר והשהה חמץ כזה שאינו חייב בביעור אלא מדרבנן אינו פשוט לומר דאין בו דין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לפי שאינו דומה לחמץ נוקשה כמו שכתבתי למעלה בשם המג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו וכן כתב במשבצות סי' ת"מ הנ"ל עי"ש ואחרי שהרב מצודת יששכר הביא לההיא דסי' ת"מ דנקיטינן דאף בקבל הנפקד אחריות עובר המפקיד לא ידעתי אמאי לא נתעורר הרב עקה"ד להקשות על הרב קול אליהו משם וצריך יישוב:

שוב התבוננתי דאין משם סתירה לסברת הרב קול אליהו שהרי כתב הרא"ש דהטעם דאף שקבל הנפקד אחריות עובר המפקיד הוא משום דהנפקד כשקבל הפקדון משאיל לו מקום להמפקיד והוי ביתו של מפקיד לכן עובר בבל יראה עי"ש ואם כן מובן דאם אין בדעת הנפקד להשאיל מקום לו אינו עובר המפקיד ובנדון הקול אליהו שהמפקיד נותן לו במתנה אלא שאינו מתנה גמורה ולא הויא אלא כפקדון בעלמא מ"מ כיון שאינו נותנו לו אלא בתורת מתנה ולא בתורת פקדון ודאי שאין דעת העכומ"ז להקנות לו מקום כלל והוי חמץ של ישראל ואינו בביתו ואינו עובר בבל יראה כלל וכן כתב סברא זו הרב עטרת חכמים סי' ה' (ד"ה ומיום) לגבי כשאין יודע העכומ"ז מהפקדון שהונח ברשותו שלא בידיעתו וכן כתב הרב נאות דשא סי' ט"ל (בד"ה ומעתה) בחמץ שנמכר לעכומ"ז והוא ברשות העכומ"ז אלא דלא הועיל המכירה ונמצא כפקדון ביד עכומ"ז דכיון דהעכומ"ז סבור שנמכר לו לא שייך לומר דהשאיל מקום להמפקיד וכן כתב הרב חתם סופר בסי' קי"ט (בד"ה והנה אי שכירת או מכירת החדר) וכן כתב הרב מים חיים ראפפורט סי' ו' (ד"ה שוב) לגבי גנב שכל זמן שלא החזיר הגניבה אין הנגזל עובר דאינו ברשותו ולא השאיל לו הגנב מקום וכן כתבו הרבנים נודע ביהודה במהדורא קמא סי' כ' (בד"ה ומכל מקום) ומקור חיים בסי' תמ"ח סק"ט (בד"ה אכן) ומרן מוהריט"א בפרק חמישי דבכורות סי' מ"ד (בד"ה והנה הפ"ח בסי' תמ"ח) עי"ש בדף ע"ב ע"ב מדפוס ווארשא:

גם הרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ע"ז ד' ס"ו ע"ב (ד"ה אך) כתב לענין מתנה על מנת להחזיר דלפי דברי הרא"ש בטעם דעובר המפקיד כנז"ל אם כן זהו כשבאמת הפקיד אצלו אבל זה נתן במתנה על מנת להחזיר ואם כן ממה נפשך בעת שהוא עדיין מתנה ולא הוי זמן החזרה אינו ביתו של הנותן ובעת שמחזיר לו אינו בביתו ואם אינו רוצה להחזיר הוי פקדון דבפקדון דהמקום שמונח ודאי לא הוי של המפקיד ואם כן יש ממה נפשך לא מיקרי ביתו של המפקיד ואינו עובר בבל יראה עי"ש ואף דנראה דמכל מקום אסור מדרבנן אף כשאין הנפקד משאיל מקום להמפקיד וכן כתב הג' מוהרש"ז בש"ע שלו סי' ת"מ אות א'. ובקונטריס אחרון כתב שהפר"ח ומג"א הסכימו לסברת הר"ן דמכל מקום אסור מדרבנן בכיוצא לזה ושכן מוכרח מכל האחרונים (ומשיטת הירושלמי והבאתיו בסי' ה' אות כ' עי"ש מה שכתבתי על דבריו בזה) מכל מקום בבל יראה לא עבר ובכי האי גוונא משמע ליה להרב קול אליהו דכיון דאינו חייב בביעור מן התורה מהני ביה ביטול והרב נאות דשא סי' ט"ל הבאתי דבריו לקמן אות י"ב צדד לומר דלמאי דנקיטינן דעובר המפקיד בבל יראה כששייך לומר דמושאיל הנפקד מקום להמפקיד דכשאין שייך לומר כן אינו אסור אפילו מדרבנן אלא שלא החליט לומר כן עי"ש ושם (בד"ה ואולם) שקיל וטרי בדעת הגאונים דסברי דאינו עובר המפקיד אם הוא דוקא כשקבל הנפקד אחריות וכתב דמה שפירש הרב פרי מגדים בכונת הרא"ש בדעת הגאונים דלאו דוקא כשקיבל הנפקד אחריות הוא נכון ומוכרח לומר כן כדי ליישב תמיהת הרב חכם צבי בסי' לק"ט על דבריו וגם דברי הטור יש לדחוק ולפרש כן וכו' וכן מוכח דעת מרן הב"י שהרי כתב על דברי הטור ששיטת יש מן הגאונים היא דעת הרמב"ן והר"ן והר"י. בדבריהם מבואר דאפי' לא קבל נפקד אחריות אין המפקיד עובר וכו' עי"ש. ובזה יש ליישב קצת ממה שתמהתי לעיל על דברי הרב קול אליהו וק"ל וגם הרב שאגת אריה בסי' פ"ג שהאריך בענין זה מסיק בדעת הגאונים דאף בלא קבל עליו אחריות סוברים דאין צריך לבער מן התורה כשהוא בבית עכומ"ז דבתיכם ולא בית עכומ"ז עי"א ועיין להרב שם אריה סי' ט' ד' י"ב והרב חיי אדם בנשמת אדם סי' ב' האריך להכריח דלשון הטור אינו מדוקדק ודעת הגאונים דאפילו לא קבל אחריות אינו עובר ואפשר שהרב קול אליהו שקיל וטרי בכל זה ומי שנמצא בידו ליעיין במילי דמר גם הרב רמ"ץ סי' ל' אות ב' כתב עוד נוסף החטים היו בבית העכומ"ז קודם הפסח והגאונים והרמב"ן והרשב"א ור"ן סוברים בזה דאינו עובר וכו' רק דמדרבנן חייב לבער וכו' וכבר הסכימו הפר"ח ושאג"א סי' פ"ג דאף בלא קבל העכומ"ז אחריות הדין כן ובאמת מדברי מרן מוהריט"א הנ"ל נראה בעליל שסובר דכל דלא שייך לומר דהשאיל לו מקום אינו עובר אפילו מדרבנן ולכן פשיטא ליה דבנגזל מעכומ"ז מותר אחר הפסח וכן נראה מסתמיות דברי הרבנים הנז"ל שכתבו דכל שאין שייך לומר דהשאיל מקום אינו עובר אף לדעת הרא"ש:

ולפי האמור יש לתמוה על הרבנים מצודת יששכר וחינוך בית יאודה שכתבו דכיון דלא הועיל המכירה לעכומ"ז הוי כפקדון דאפילו קבל הנפקד אחריות עובר המפקיד כמבואר בסי' ת"מ ומשמע דכונתם לומר דעובר בבל יראה כבההיא דסי' ת"מ והדבר תמוה דלא דמי לדסי' ת"מ דהתם טעמא דמילתא משום דהנפקד משאיל מקום להמפקיד והוי החמץ בביתו של מפקיד כדברי הרא"ש וכן כתב הרב הלבוש בסי' ת"מ טעם זה וזה לא שייך לומר בנותן חמצו בחדר חבירו שלא מדעת חברו וכן כתב מפורש הג' מוהרש"ז בש"ע שלו שם עי"ש ואם דעתם לומר דמכל מקום אסור מדרבנן ואף בשאסור להשהותו מדרבנן סוברים דמיקרי חמץ שעבר עליו הפסח דסברי מרנן דלא דמי לחמץ נוקשה וכדעת הרב מגן אברהם כנז"ל אין זה במשמעות דבריהם כלל דכל כי הא הוה להו לפרושי וצ"ע:

ז

(ז) איך שיהיה לענין השאלה שראובן הוליך חביות יי"ש לבית שמעון לבקש ממנו שימכור את היי"ש בכלל החמצים שלו ושמעון לא היה באותה שעה בבית ואמרה לו אשת שמעון הנח את החביות בחדר זה ששם מונח החמץ שלנו ואודיע לבעלי שימכור בכלל החמץ שלנו וכן עשה ואשת שמעון שכחה להודיע זה לבעלה ושמעון מכר החמץ שלו לעכומ"ז ופרט ברשימה כל מה שמוכר לו חוץ מהיי"ש הנ"ל כי לא ידע מזה כלל וראובן ביטל החמץ בלילה כדין וגם ביום כנהוג והיה לבו בטוח שכבר מכרו שמעון וביום טוב כשראה את שמעון נתן לו תודה על שמכר חמצו ויתמה שמעון על דבריו ואכן נודע הדבר משגגת אשתו וישאלו להרב ואמר צריך לעיין בדין ואדהכי והכי עבר הפסח הנה לפי דברי הרב עיקרי הד"ט יש להתיר בנדון דידן דאף דלא נמכר היי"ש לעכומ"ז ובכגון נדון דידן נראה דגם להרב עקה"ד לא מיקרי נמכר לעכומ"ז שהרי פרט לו בהרשימה כל הדברים שמוכר לו והיי"ש אינינו בכלל המכירה מכל מקום הא חזינן דאמר הרב דאף אי לא מהני המכירה יש להתירו לפי שבטל והחמץ לא היה ברשותו אלא ברשות העכומ"ז אם כן גם בנדון זה אם מכר שמעון את החדר לעכומ"ז כמו שהוא המנהג וכבר כתבתי דכל שלא ידע הנפקד מהפקדון אין שייך לומר דהשאיל מקום להמפקיד ואם כן הרי החמץ היה בבית ורשות העכומ"ז ומהני ביטול ולפי דברי הרב שערי תשובה בנדון דידן יש להתיר על ידי עירוב ברוב דבעובדא כי האי גם החינוך בית יהודה מודה שהרי בנדון זה לא הערים כלל ועשה כל אשר בכחו והשתדל במכירתו וסבר ששמעון ימכרנו אלא שאשתו שכחה להגיד לבעלה ודומה נדון זה לנדון התפארת צבי ממש והתירו על ידי ביטול ברוב אלא דצריך לעיין בגוף הספר דלפי הנראה לא התיר על ידי עירוב אלא בהנאה וגם צריך לעיין בגוף שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קס"ג שכתב בשמו בערוך השלחן סי' תמ"ח אות ו' וז"ל (על דברי מרן שם בס"ה דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף שבטל) והפני"מ התיר בביטל אם שכח ולא מכר חמצו עי"ש שהאריך אי קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן ועיין מ"ש בסי' של"ט ושי"א אי שכחה מיקרא שוגג עכ"ל ומשמע דמתיר לגמרי באכילה ובלא שום עירוב ואף דלכאורה הדבר תמוה להתיר מפני מה ששכח דאף אי נימא דשכחה חשיב שוגג או אונס (עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת השי"ן אות כ"ב) מכל מקום הרי שלחן הלכה פסוקה בסי' תמ"ח ס"ג דאפילו שוגג או אנוס אסור בהנאה אחר הפסח ואולי סובר כמאן דאמר דלא אסרו שוגג, או אנוס אלא כשלא ביטל אבל אם ביטל מותר ועיין מה שרשמתי לעיל באות ו' בענין זה וגוף ס' פני"מ אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק ועל כל פנים מדבריו יש ללמוד בקל וחומר לנדון דידן דהוא לא שכח למכור אלא שסמך על חזקת שליח ושלוחא הוא דעוית וצריך לעיין בשו"ת כתר כהונה סי' כ' וסי' כ"ה שרמז הרב שערי תשובה שם במי שצוה לאחד למכור ושכח ולא מכר דיש להתיר בנדון זה על ידי עירוב שיערב ברוב וכו' ואין גוף הספר מצוי אצלי ואם נמצא ביד מעל' נ"י יעיין בהם ודעתי העניה להתיר בנדון זה על ידי עירוב וביטל ברוב כדעת הרב תפארת צבי שהביא הרב שערי תשובה הנז"ל:

ח

(ח) אחר זמן רב שכתבתי כל הנ"ל השגתי שו"ת נאות דשא להג' בעל לבושי שרד וראיתי שם בסי' ט"ל (בד"ה אמנם) שהביא דברי המשבצות סי' ת"מ סק"ד כל שאין אסור להשהותו אלא מדרבנן כגון חמץ שביטל לפני עדים אם היה גם כן אנוס בדבר יש לצדד היתר בה"מ דליכא הערמה וכתב שם וזהו עצמו כמו השאלה שבסו"ס מנחת יעקב סי' ו' שהתיר שם מחמת שביטל והיה אנוס במה שלא מכר וכו' מיהו נדון זה גרע דשם התיר משום דחזינן שעשה כל מה שמוטל עליו דהיינו שציוה לאשתו שתמכור משום הכי לא חיישינן להערמה אבל בנדון דידן לא עשה מה שמוטל עליו דלא צוה למכור אבל לשון המשבצות מורה דבלי הך סברא כיון שהיה אנוס וגם בנדו"ד שהיה אנוס שסבר שאין צריך לצוותו ושיהיה הנפקד רשאי למכור בעצמו שוב חזר לסיים העתק דברי המשבצות וכתב ואם כן בנדון זה כיון דלא עבר בבל יראה רק מדרבנן אחר הפסח שרי ובפרט בנדון זה שביטל והיה אנוס והביא שו"ת גבעת שאול סי' ל"ה שהתיר בהנאה מאל"ץ שלא נמכר בשוגג והיה כל הפסח אצל העכומ"ז שסמך על הרב בעל העיטור דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אם ביטלו וצירף דעת הר"ן דחמצו של ישראל ביד עכומ"ז לא עבר המפקיד בבל יראה ולכן התירו בהנאה מחמת שהיה שוגג והפסד רב ובסי' ק"ד התיר יי"ש שלא נמכר כלל על פי טעות בעל היי"ש שהיה סבור שיכול למכור אחר חצות ושוב נודע לו שאינו רשאי ולא מכרו והיה היי"ש בביתו ואפילו הכי התירו מחמת ביטול הלילה אף שלא ביטל ביום וסיים הרב נאות דשא וכל שכן שיש להתיר בנדון זה אך אם בא לימלך בפסח אין להתיר לו להשהותו וכו' אלו תוד"ק ומדבריו יש לנו סיוע גדול לנדון זה שהוא ביטל וגם היה אנוס שכבר עשה מה שמוטל עליו לעשות שציוה למוכרו והיה ביד עכומ"ז באופן שאין שייך לומר דמקום החמץ השאילו להמפקיד כאמור ואין בו אלא איסור דרבנן והוי תרי דרבנן ואין חשש הערמה ויש הפסד מרובה דיש להתיר על דרך שכתבתי למעלה והנה אמת דבנדון הרב נאות דשא נמכר החמץ לעכומ"ז רק שלא היה בידיעת המפקיד מה שאין כן בנדון דידן שלא נמכר כלל מכל מקום המעיין שם יראה דכל מה שכתב הוא במונח דהמכירה אינה כלום לפי שהיתה שלא מדעת בעל החמץ ובכל זאת כתב אלו הצדדים להתיר וראוים אלו הצדדים להתיר בהנאה מיהא על ידי עירוב כמו שכתבתי מאז על פי מה שכתב הרב שערי תשובה בשם הרב תפארת צבי כנז"ל ועיין מה שרשמתי לעיל אות ח' סניף קצת על יי"ש דעת הפנ"י דחשיב חמץ נוקשה ועוד סניף אחר דברי ש"ע הגאון מוהרש"ז סי' תמ"ב דיי"ש הוא חריף וחזק ואי אפשר לשתות כזית בכדי שתיית פרס וכו' ואין בשהייתו אלא איסור דרבנן וכו' והוי בנדון דידן תלתא או ד' דרבנן שפיר יש להתירו בהנאה כנז"ל (ועיין לקמן אות כ"ח מה שרשמתי עוד אם לעשות סניף ביי"ש סברת הרב פני יהושע הנ"ל):

ט

(ט) והנה ס' מנחת יעקב אין מצוי אצלי לראות דב"ק אך ראיתי מה שכתב בשמו הרב עיקרי הד"ט סי' י"ז אות ו' והוא באחד שהיה בערב פסח בתפיסה וציוה לאשתו למכור לעכומ"ז היי"ש שבביתו ולמסור לו המפתח ואשתו אמרה לאשה אחרת למכור ולא מכרה ואחר הפסח נודע שלא נמכר כלל והאריך להוכיח שאין שום צד לאסור בהנאה ולאבד ממון ישראל בחנם ואף שהמשאת בנימן בסי' ח"ן החמיר בנדונו והדין עמו מכל מקום בנדון זה כלם יודו להתיר ואמירת כל חמירא מהני כמו שכתב המ"ב בסי' ט"ן אך משום חומרת חמץ לא הסכים להתיר עד שיסכים אחד עמו והסכים עמו הרב חמיו עכ"ל והרי נדון זה דומה לנדון דידן רק שיש קצת חילוק דשם לא נודע עד אחר הפסח ובנדון דידן ידע מהטעות בתוך הפסח וכיון שלא ציוה לו הרב לבערו אלא אמר לו שצריך לעיין בדין ואדהכי והכי עבר זמנו מסתברא דאין לאוסרו מפני ידיעת הטעות בפסח:

י

(יו"ד) גם הרב חתם סופר סי' ח"ק באחד שעשה שליח למכור חמצו לעכומ"ז והשליח מכר כל החמץ חוץ מחביות אחת יי"ש מתבואה שיש בה תערובת חמץ שיש בו טעם חמץ כתב דיש לפקפק גם על כל החמץ דכיון דשינה בשליחותו בטל השליחות ולא קנה הלוקח כהאומר לשלוחו זבין לי כורא וזבן ליה ליתכא בח"מ סי' קפ"ט ס"ט ואין להמציא אפילו סניף להיתר מפני שהחביות הנ"ל היה מונח בחצרו של עכומ"ז ודעת הרמב"ן והר"ן דהמפקיד חמצו אצל עכומ"ז וקבל עליו אחריות שוב אין כאן בל יראה דאורייתא דהכא לא מבעיא דלא קבל אחריות ופשיטא דאין לסמוך על דברי יחיד אחרון שאגת אריה להתיר אפילו בלא קבל אחריות אלא אפילו קבל אחריות שהרי המרתף היה שכור לבעל החמץ והוא ביתו וגבולו של ישראל והוי מקבל אחריות חמצו של ישראל בביתו של ישראל ואין כאן אפילו סניף וכו' שוב כתב ומכל מקום הואיל והוא הפסד מרובה נראה לדון להקל שהרי ביטל והפקיר כדין ורק חשש הערמה וכאן שעשה שליח למכור וסבור היה שכל חמץ שיש לו נמכר ורק הנשאר בביתו על ידי שום סיבה יהיה הפקר ובטל אם כן למה לו להערים ולשקר כיון שלדעתו חביות זו נמכר ואי שלוחיה עוית איהו מאי הוה ליה למיעבד ובסוף ספר מנח"י ונו"ב מ"ק ומת"ן נמצאו קילות כאלו והרב העיטור סובר דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא באכילה נהי דלא קיימא לן כוותיה מכל מקום בהפסד מרובה ונדון כנ"ל ישראל לא ישתה ממנו אלא ימכור לעכומ"ז במקום דלא שכיחי ישראל לשתות בביתו ודמי שיווי החמץ שבתוכו יתן לקופה צדקה של רבים באופן שהוא לא יהנה ממנו וגם לא יהיה ו טובת הנאה מהעני המקבל וה' הי"ב עכ"ל והרב עטרת חכמים סי' ה' באחד ששכח לכתוב אחד מהמינים בהשטר מכירה כתב בשם הרב השואל להקל על פי דברי הח"י בס' תודת השלמים סי' ו' דאם בטל וגם יש אונס יש להקל וכתב על דבריו דמה ששכח מחמת עצלות לא חשיב אונס ומכל מקום אף שלא היה אונס וגם להסוברים דלא מהני אונס היה אפשר לסמוך על הביטול בנדון זה דאין לחוש להערמה כיון שמכר כל החמץ שראה אם היה רואה גם את זה היה מוכרו וכו' אלא דמפקפק על אמירת כל חמירא דלא חשיב ביטול עי"ש ועיין מה שרשמתי באות ז' כמה תשובות מרבנן בתראי הסומכים על סברת הרב תודת השלמים הנ"ל להתיר בהנאה אחר הפסח ומשם באר"ה:

אחר כל אלה הדברים השגתי שו"ת תשואת חן וראיתי בסי' ן' שנשאל באחד שהפקיד חמץ אצל אביו ושאל ממנו אביו אם ימכור עם החמץ שלו והשיב שהוא עצמו ימכור וכן עשה ומכר חמצו רק מין אחד שהיה לו אצל אביו שכח למכור ואביו מכר את החדר שלו וכתב בשטר כל דבר בפרטות וגם כתב שמוכר לו כל חמץ שיש לו שם בעד יו"ד זהובים ונזכר סמוך לשביעי של פסח באופן שלא היה פנאי לשרוף ויש להסתפק מה דינו אחר הפסח וגם איך היה הדין אם היה נזכר בפסח בזמן שהיה אפשר לבערו והביא לזה דברי הרב חינוך בית יהודה הנ"ל ודקדק על דבריו דמשמע דאם היה יודע העכומ"ז היה קונה מדין חצר והלא חצר משום שליחות ואין שליחות לעכומ"ז ותירץ דהחינוך בית יהודה סובר דיש חצר לעכומ"ז דהוי כשליחות עכומ"ז לעכומ"ז עוד הקשה עליו דכיון שביטל החמץ לא עבר תו בבל יראה ואם כן מותר אחר הפסח דלא קנים ר' שמעון אלא בעבר בבל יראה ואף דקיימא לן דחמץ הנמצא בבית ישראל אסור אחר הפסח אפילו ביטלו היינו משום הערמה ויש לומר דדוקא כשנמצא החמץ בביתו אבל אם הוציאו מביתו והניח בבית עכומ"ז יש לומר דמהני ביטול ודקדק כן מדברי הרב מ"ב סי' ח"ן שכתב ומאחר שהוא עדיין בביתו וברשותו חצרו קונה לו וכו' וכן דקדק מדברי התודת השלמים והובא בחק יעקב סי' תמ"ח סק"ך דדוקא אם הניח החמץ בביתו וברשותו ומדעתו וכו' הוא דאסור אבל אם הוציאו מרשותו ביטול מהני שלא יעבור בבל יראה וכתב עוד דאף אם נאמר דגם אם הוציאו מרשותו לא מהני ביטול היינו דוקא לדעת הרא"ש והטור וש"ע סוף סי' ת"מ דהפקידו ביד עכומ"ז לא מהני ועובר עליו המפקיד בבל יראה אבל למה שהסכים השאגת אריה דהעיקר כהגאונים והרמב"ם דאינו עובר המפקיד בבל יראה אלא שאסור מדרבנן יש לומר בזה דמהני ביטול ולא חיישינן להערמה דהימנוהו רבנן בדרבנן והוסיף לומר דגם לשיטת הרא"ש יש לומר דבעובדא דרב חינוך בית יהודה שרי שהרי הטעם שכתב הרא"ש לפי שהנפקד מושאיל ביתו למפקיד לא שייך בזה ולכן גם בעובדא דחב"י יש מקום להקל אלא שכבר הורה זקן והח"י העתיק דינו וחלילה להקל וצריך לדחוק ליישב דבריהם כיון שעשה שלא כתיקון חכמים ופשע שלא מכר מכירה גמורה אף שלא עבר על בל יראה ראוי לקונסו ואסור אחר הפסח ואם כן בנדון זה שעשה כתקנת חכמים ומכר החמץ אלא ששכח ממין אחד ולא היה ברשותו אלא ברשות העכומ"ז ולא עבר על בל יראה אלא איסור דרבנן יש לומר דמהני מה שביטלו ולא חיישינן בזה להערמה ואף על פי כן לא מלאו לבו להתיר על ידי זה כיון שלא נמצא בפירוש:

אמנם כל היתר הנ"ל לא מהני אלא אחר הפסח אבל אם נזכר תוך הפסח דאז חייב לבערו מדרבנן אף דמדאורייתא סגי בביטול מכל מקום חייב לבערו מתקנת חכמים אך אחר העיון היטב נראה ברור היתר גמור מצד שמכר אביו החדר וכל החמץ שבתוכו ומסר לו שטר מכירה ואם כן יכול העכומ"ז לומר שכל החמץ שלו ואין הבן נאמן לומר שהוא שלו דהמוציא מחבירו עליו הראיה וזכה העכומ"ז בכל החמץ גם בדיננו כיון שלא אמר להעכומ"ז בשעת המכירה שאינו מוכר לו החמץ של בנו הרי הכל בכלל המכירה ואף אם לא היה קונה העכומ"ז על פי הדין כתב בצ"ץ סי' ס"ב לענין מכירת בכור דאם העכומ"ז אלם ואינו יכול להוציא מידו הוי קניה גמורה להעכומ"ז וכתב חק יעקב בסי' תמ"ח סק"ד דהוא הדין לענין חמץ אם כן כל שכן בנדון דידן שהדין עם העכומ"ז ואף שהישראל יודע בעצמו שלא זכה בו העכומ"ז מכל מקום כיון שאינו יכול להוציא ממנו הוי קנין גמור ואם העכומ"ז היה מוכרו לישראל אחר פשוט שהיה מותר לו ואם כן גם לזה הישראל מותר אף שיודע שלא זכה בו העכומ"ז וכבר כתבתי למעלה דמטעם אחר בלאו הכי מותר אחר הפסח ואם כן בצירוף כל הנ"ל הדבר ברור דמותר והצעתי דברי לפני כמה לומדים והסכימו לדעתי אלו תורף דב"ק ומתוך כל הרשום למעלה יתבאר שיש לערער קצת על דבריו כאשר יראה הרואה:

והוה עובדא באחד שעשה שליח את חברו שיש לו חנות ועתיד למכור חמצו לעכומ"ז שימכור גם כן חבית וישני"ק שלו ובערב פסח קודם זמן איסור חמץ הביא החבית להחנות אחר שכבר מכר בעל החנות את חמצו והניחו מחוץ למחיצת החמץ שמכר בעל החנות לעכומ"ז ולא ראהו בעל החנות ולא ידע ממנה ואחר הפסח בא ליקח חביתו והגיד לו בעל החנות שמפני שלא הודיעו כשהביאה לא מכרה והוא איש עני וההפסד רב נשאל על זה הגאבד"ק יאס בשו"ת אורי וישעי ובתשובתו בסי' ק"ו הביא מה שנחלקו רבני האחרונים במאי דקיימא לן דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו הניחו באונס או בשגגה אם הוא דוקא כשלא ביטל החמץ או אף אם ביטל החמץ אסור ודעתו מסכמת דבדאיכא תרתי לטיבותא שוגג או אנוס וגם ביטל ועבר עליו הפסח אינו אסור (עיין במה שרשמתי בזה בסימן זה אות ו' בס"ד) ולכן בנדון דידן דאיכא תרתי לטיבותא אין לאוסרו אחר הפסח ועוד דכיון דהניח החבית בתוך החנות שנמכר לעכומ"ז הוי כמפקיד חמצו ביד עכומ"ז ולא קבל העכומ"ז אחריות שהעלה הגאון שאגת אריה בסי' פ"ג שלדעת הגאונים שהביא הרא"ש והטור בסוף סי' ת"מ אף אם לא קבל העכומ"ז אחריות אינו עובר עליו בבל יראה וכן דעת הרמב"ן והר"ן (עיין לקמן באות מ"ו מה שרשמתי בזה בס"ד) דעיקר הפיטור הוא משום שהחמץ אינו ברשות הישראל אלא בביתו של עכומ"ז ואף שדבריו דחוקים בפירוש דעת הגאונים מכל מקום יש לומר דקנה לו חצרו של העכומ"ז דאף שנחלקו אם מועיל קנין חצר לעכומ"ז הנה מבואר בספר מקור חיים דנקיטינן דיש קנין חצר לעכומ"ז וכתב בס"ק ה' וז"ל מכל מקום יהיה איך שיהיה הנה בש"ס דמקשה ותיקני ליה כליו מוכח דחצר קונה בעכומ"ז וכן כתב בשיטה מקובצת לבבא מציעא דחצר לא קני לקטן כיון דאף יד, אין לו דאילו היה לו יד אף חצר היה לו ואם כן עכומ"ז דאית ליה יד כדכתב בש"ך יו"ד סוף סי' שכ"א יש לו חצר וכיון שביררנו דהיכא דהיה אנוס או שוגג וגם ביטל אין לקונסו כלל ושיטת הבעל העיטור דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה וחמץ שעבר עליו הפסח קיל כיון דאינו אלא משום קנס כמבואר במג"א סי' תמ"ז ס"ק י"ד בשם הפוסקים דבטל ברוב ומהיות טוב יצוה לבעל החבית לבטלו ברוב וישני"ק אחר כמבואר בשו"ת פני יהושע בא"ח סי' י"ג ואז לית דין צריך בושש דיש להתירו בהנאה כן נראה לי ברור אלו תורף דב"ק והרבה יש לי לפלפל בדב"ק לפי כל הרשום באות זו אך אין הפנאי אתי לבאר הדברים והמעיין ישר יחזה:

אך בזאת מה שכתב על פי שיטת הרב מקור חיים דנקיטינן דיש קנין חצר לעכומ"ז תמיה לי שלא ראה דברי הרב מקור חיים בסי' תמ"ח בחידושים סק"י וז"ל ואם אחד נתן חמצו בחדר של אחר והאחר מכר החדר להעכומ"ז עם חמץ שלו ולא ידע המוכר ולא העכומ"ז הקונה מהחמץ של אחר אפילו בדיעבד אסור החמץ עכ"ל הרי מפורש דלא מהני בזה מה שהחמץ מונח ברשותו של עכומ"ז ובהכרח לומר שסובר דאף שיש קנין חצר לעכומ"ז מכל מקום לא עדיף מישראל דלא אמרינן בכי האי גוונא חצרו קונה לו כמו שכתב הרב מצודת יששכר על פי המבואר בח"מ סי' רס"ח כנז"ל ונראין הדברים שמה שכתב במקור חיים הנ"ל הן הן הדברים שכתב הרב חק יעקב בשם הרב חינוך בית יהודה וכבר כתבתי למעלה בסק"ג דמבואר בחינוך בית יהודה דטעמו משום דלא אמרינן בכי האי גוונא חצרו קונה לו כבח"מ סי' רס"ח הנ"ל ולכן גם הרב מקור חיים אף שסובר דיש קנין חצר לנכרי אוסר החמץ ההוא אף לאחר הפסח ואף שיש חולקים בזה כמו שכתבתי למעלה מכל מקום לדעת הרב מקור חיים בהכרח לומר כמו שכתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף