צל"ח/חולין/צה/א

צל"ח חולין צה א

דף צ"ה ע"א

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור מיתיבי וכו' אלא רב היכי אכל בישרא בשעתא דלא עלים עיני' מניה איבעית אימא בציירא וחתומה ואי נמי בסימנא כי הא דרבה בר הונא מחתך לה אתלת קרנתא ומסיק שם דאמר רב בחרוזין הרי זה סימן והנה ידוע דחיתוך אתלת קרנתא וכן חרוזין לאו סימן מובהק ביותר ובודאי חרוזים גרוע אפילו מסימן אמצעי שהרי מהדרינן אבידה בסימנין ובחרוזין לא מהדרינן וכמו שהביאו התוס' שם בד"ה בחרוזים בשם התוספתא מצא חרוזים של בשר ושל דגים הרי אלו שלו והא דהכא הוה סימן משום דהכא סמכינן בדבר מועט ונמצא לפי זה אם נימא דאי סימנין דרבא אפילו באיסור דרבנן לא סמכינן על סימנין א"כ קשה מה בעי רבא בב"מ (דף כז) וכן ביבמות (דף קך) פלפלו אם סימנין דאורייתא או דרבנן ותפשוט מדרב מדהתיר בשר שנתעלם מן העין בסימנים וכבר הוכחנו שסימנים הללו לאו מובהקין ביותר נינהו אלא ודאי הוא הדבר אשר העליתי כבר שאפילו אם סימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן ודאי מהני דלא כש"ב הרב המנוח ז"ל מזבארוב וא"כ כיון שבשר שנתעלם מן העין אף לרב שאסרו מ"מ רק מדרבנן אסרו וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הלכה י"ב וכבר אסרו חכמים וכו' ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מהעין אסור אלא א"כ היה לו בו סימן וכו' הרי שזה הוא רק איסור דרבנן וא"כ לכן מהני בו סימנים אבל אם נאמר דאם סימני' דרבנן אפילו באיסור דרבנן לא סמכינן א"כ קשה ותפשוט מדרב וא"כ כיון שכבר עלה בידינו שבאיסור דרבנן אפילו אי סימנים דרבנן שפיר סמכינן השתא דברי הרמב"ם בה' כלאים פ' ח' מרפסן איגרין שפסק שם בכלאים דהנהגה אחד שור וחמור ואחד כל ב' מינים שא' טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה וכו' על כל אלו לוקה מן התורה וכו' אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורין לחרוש בהם כאחד ולמשכן ולהנהיגן וכו' ע"ש בהלכה ח' הרי שפסק הרמב"ם שכלאים דהנהגה ומשיכה אינן אסורין מן התורה כ"א היכא שא' טהור וא' טמא דומיא דשור וחמור שא' טמא וא' טהור אבל שני מינין ששניהם טהורים או שניהם טמאים אינן אסורים כ"א מדברי סופרים וקשה לי טובא ממה דאמרינן (דף עט ע"א) אמר ליה ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא לריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וקשיא לדברי הרמב"ם דאפילו א' מהכודנייתא סוס והשני חמור מ"מ אין כאן רק איסור דרבנן כיון ששניהם מין טמא וא"כ מנ"ל להוכיח דסימנין דאורייתא הרי אפי' אם סימנים דרבנן מ"מ באיסור דרבנן מהני וכמו שהוכחנו:

ואם נימא כדעת החולקין על הרמב"ם שגם בכל שני מינין הוא אסור מדאורייתא וכן פסק בש"ע יו"ד א"כ קשיא מנ"ל להגמרא דקסבר אין חוששין לזרע האב דלמא מספקא ליה. בשלמא לרמב"ם מוכח דסובר אין חוששין דאי מספקא ליה א"כ הוה ליה ספיקא דרבנן ומותר. בשלמא לעיל מני' לר' יהודא דמיירי בהרבעה שהוא איסור דאורייתא שפיר אמר מספקא ליה דספיקא דאורייתא לחומרא אבל ר' אבא דמיירי בריספק אי מספקא ליה הוה ספיקא דרבנן וא"כ מוכח מכאן כדעת הרמב"ם דשני מיני טמאים הוא מדרבנן וקשיא לדעת הרא"ש וש"ע וא"כ ממ"נ לכל הדעו' קשיא דבגמ' הוכיח מר' אבא שני הוכחות ואחת נסתר ממ"נ לרמב"ם נסתר ההוכחה דסימנין דאורייתא ולהרא"ש נסתר ההוכחה דאין חוששין לזרע האב:

וזה כמה שנים שהעליתי מסברא בלי שום הוכחה וכתבתי שאפילו סימני' דרבנן מ"מ באיסור דרבנן שפיר סמכינן אסימנים וגם כתבתי אז לסברא זו לפי שיטת הרמב"ם שכל הספיקות באיסורי תורה מדאורייתא מותרין ומה שאמרו ספק תורה להחמיר היינו מדרבנן וא"כ גם בספק איסור דאורייתא מהני סימני' אפילו אי סימנים לאו דאורייתא והקשה אז ש"ב הרב מזבארוב ז"ל מסוגיא זו דמנ"ל להגמ' דרבי אבא סבר אין חוששין לזרע האב ויש כאן איסור ודאי ומוכח מכאן דסימנים דאורייתא דלמא מספקא ליה אי חוששין והוה ספק איסור ומהני אפילו אי סימנים לאו דאורייתא ומתוך כך העלה הרב הנ"ל להוכיח דאפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנים אי סימנים לאו דאורייתא והנה הרב הנ"ל הקשה שתים ומתרץ אחת ושכח בהאחרת שעדיין אף לדבריו קשה עכ"פ מנ"ל להוכיח דאין חוששין לזרע האב ודלמא מספקא ליה ובאמת פלא על הרב הנ"ל ששגה בזה והנה עתה בעסקי מחדש בשיטה זו הראיתך שדבר זה מוכח דבאיסור דרבנן ודאי מהני סימנים אפילו אי לאו דאורייתא וכמו שכתבתי:

ומעתה קשה לנו הקושיא הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הרא"ש ממ"נ חד מהנך הוכחות ליתא. ואתרץ מתחלה דעת הרא"ש מה שהקשיתי מנ"ל דודאי אין חוששין דלמא מספקא לי' והוה ספיקא דאורייתא דבשלמא לרמב"ם הוה ליה ספיקא דרבנן אבל לדעת הרא"ש קשה וממילא אם נאמר שהרא"ש מודה לרמב"ם שכל הספיקות המה רק מדרבנן א"כ קשה על הרא"ש גם קושיא שני' דמנ"ל דסימני' דאורייתא דלמא מספקא ליה אם חוששין וממילא בספק איסור מהני סימנים אפילו אי לאו דאורייתא וכמו שהקשה ש"ב הרב ז"ל ותירוצו שתירץ דגם באיסור דרבנן לא מהני סימנים כבר הוכחתי דליתא. ואומר אני לפי מה דאיתא שם (בדף עט ע"א) איבעיא להו מפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע האב א"ד ספוקי מספקא ליה למאי נפקא מינה למשרי פרי עם האם וכו' ת"ש ר' יהודא אמר פרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה וכו' ולבדוק בסימנים דאמר אביי עבי קלי' בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודני' וכו' הכא במאי עסקינן באלמת וגדמת. והשתא אני אומר שיש לפנינו שתי דרכים אם שצריך שיהיה ברי שהם שניהם מין אחד דהיינו שסימניהון שוה וא"כ בשתי פרידות שהמה גדמת ואלמת אסור להנהיגם בקרון ויש לפנינו שאין איסור רק בשאנו רואין שסימניהון משונה זה מזה שאז ודאי האי בר חמרא והאי בר סוסיא אבל באלמת וגדמת שרי מספק ולהכריע אומר אני שאם הוא ספק אם חוששין לזרע האב או לא וא"כ אפילו בודאי משונין בסימניהון מ"מ אין כאן רק ספק איסור דהרי שמא חוששין לזרע האב ואין כאן איסור כלל וא"כ באלמת וגדמת שרי מספק ספיקא דספק שמא סימניהון שוה ואת"ל דמשונין מ"מ שמא חוששין לזרע האב וא"כ אלמת וגדמת שרי אבל אי ודאי אין חוששין לזרע האב וא"כ אם משונין בסימניהון יש כאן איסור ודאי דאורייתא ובאלמת וגדמת הוה ספק של תורה ולהחמיר ואסור ואין כאן היתר רק אם סימניהון דמיין להדדי בודאי:

והנה מדאמר ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי היה כוונתו שלא יקח רק הדומין בודאי אבל אלמת וגדמת לא יקח שאם היה כוונתו רק שלא יקח מהמשונין בודאי הוה ליה למימר כי מעיילת כודנייתא עיין דלא תעייל מהנך דלא דמיין אבל השתא דקאמר עיין להנך דדמיין א"כ אוסר לו אלמת וגדמת והשתא שיטת הרא"ש על נכון דשפיר הוכיח בגמ' דסבר ר' אבא אין חוששין דאי מספקא ליה א"כ למה אסר באלמת וגדמת הא הוה ס"ס וא"כ כיון דסובר בודאי דאין חוששין א"כ מוכח דסימנין דאורייתא:

ועכשיו הוכפלה לנו הקושיא לדעת הרמב"ם בתרתי חדא דמנ"ל דסימנים דאורייתא כנ"ל כיון דלדידי' ריספק הוא איסור דרבנן ועוד קשה באמת למה הקפיד שיעייל מהנך דדמיין הלא אף בספק כגון באלמת וגדמת שרי מטעם ספיקא דרבנן ונראה דקושיא שני' לא קשיא ולא מידי דאפשר דר' אבא לא היה לו בדיר שלו שום אלמת וגדמת וא"כ אין חילוק באמירתו לשמעי' אם אמר עיין להנך דדמיין ועייל או אם יאמר הפכו שלא תעייל מהנך דלא דמיין דלשני הלשונות הדומין מותרין והמשונין אסורים. וקושיא ראשונה נ"ל לתרץ ומתחלה אראך שקושיא זו גם להחולקים על הרמב"ם ג"כ קשיא דהנה לעיל מיני' בעי בגמ' לר' יהודא אי פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב אי ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למשרי פרי עם האם ומסיק ת"ש דאמר ר"י פרידה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה ואי אמרת מפשט פשיטא ליה לרבע עלה מינה דאמה דלא ידעינן מינה דאמה מאי ניהו והא אלא מינה קתני ה"ק אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור לפי שאין יודעין במינה ולבדוק בסימנין דאמר אביי עבי קלי' וכו' באלמת וגדמת ת"ש הכל מודין וכו' ש"מ מספקא ליה ואח"כ מביא הא דר' אבא והנה קשה על קושיית המקשן ולבדוק בסימנין דלמא סבר סימנין דרבנן דהרי רבא מבעי ליה בב"מ אי סימנין דאורייתא או דרבנן ואי משום דא"כ מה מיבעי' ליה לרבא נפשוט מהכא דסימנין דרבנן זה אינו דזיל הכא קמדחי לי' דאיכא למימר דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב ואי בעית למפשט דמספקא ליה איכא למדחי דפשיטא ליה אלא דלא ידעינן מינה דאמה וסימנין לא מהני דסימנין דרבנן אלא ודאי משום דכיון דלא ידעינן מינה דאמה א"כ כל מה שמרביעין עליה הוה רק ספק איסור דשמא זהו מינה דאמה ולהרמב"ם כל הספיקות אף ספק איסור דאורייתא מן התורה הם מותרין והא דאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן שרבנן החמירו ואסרו ספק איסור דאורייתא וא"כ שאין כאן רק איסור דרבנן שפיר מקשה ונבדוק בסימנין דלו יהא סימנין דרבנן מ"מ סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ולפי זה קשיא לן בסוף הסוגיא דמסיק ש"מ דסבר ר' אבא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ממאי דלמא סימנין דרבנן דהרי שם מיירי דלא ידע ר' אבא אם משונין מצד אמם שאם היה יודע בודאי שזה נולד מן הסוסיא וזה מן החמורה א"כ הרי אסורין בודאי אלא ודאי בסתם פרידות מיירי ר' אבא שלא ידע הי מינייהו אמם סוסיא והי מנייהו אמם חמורה וא"כ כיון דבסתם פרידות מיירי א"כ הוה ספק איסור ואסור רק מדרבנן וא"כ מנ"ל דסימנין דאורייתא דלמא סימנין דרבנן ומהני שפיר באיסור דרבנן והא ודאי קשיא. לכן נ"ל דאדרבה מכאן מוכח דינו של הרמב"ם דהרי הגמ' מוכיח מדר' אבא דאין חוששין לזרע האב וא"כ מוכח דכלאים דמשיכה הוא רק מדרבנן דאי דאורייתא קשה דלמא מספקא ליה אלא ודאי שהוא מדרבנן ואי מספקא הוה ספיקא דרבנן ולקולא. וגם מה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא הוא משום דאי סימנין דרבנן א"כ אף שאנו רואין שהם משונין בסימניהון עדיין מספקא לן דלמא הסימנין לאו כלום נינהו ובין אם הם משונין בסימניהון ובין אם הם שוים בסימניהון איכא לספוקי שמא הם מין אחד ושמא הם שני מינין וא"כ אפילו משונין בסימניהון היה לו להתיר דבכל גווני ספיקא דרבנן הוא ולקולא ומדאסר במשונין בסימניהון ש"מ סימנים דאורייתא ובודאי הם שני מינין וא"כ עיקר הראי' דסימנין דאורייתא הוא מדאסר ר' אבא במשונין בסימניהון ולא כפשטא דסוגיא דמשמע שההוכחה הוא מדהתיר ע"י סימנין ולדידי נהפוך הוא דאדרבה עיקר ההוכחה מדסמך אסימנין באינם שוים וא"כ דינו של הרמב"ם אמת ויציב:

ולא עוד אלא שהוכחנו מסוגיא זו גם דין זה של הרמב"ם שפסק דכל הספיקות מותרים מן התורה וקשיא לן מכאן לדעת הרשב"א דסובר דהספיקות אסורים מן התורה. אלא דנ"ל דאי לאו פרש"י דפירש כאן סימנים דאורייתא ובב"מ מספקא לן לענין אבידה אי סימנין דאורייתא וכו' ולדידי לולא פרש"י לא דמי כלל להאי דהתם דהאי דהתם הספק הוא שאף שזה אומר סימנים בשמלה זו דלמא היה גם לאיש אחר שמלה כיוצא בזו ממש עם כל הסימנין ואי חיישינן להכי או לאו היינו בעי' דהתם אבל כאן הפירוש סימנין דאורייתא היינו שכך הל"מ דליכא פרד בן חמורה דצניף קליה וליכא בר סוסיא דעבי קליה ואין זה ענין להך דב"מ דהתם אטו משום שיש לשמלה זו סימנין הללו ליכא למיחש דלמא יש עוד שמלה כיוצא בזה וסימנין דאורייתא דהכי הוא בגוון דאמרו לעיל (בדף סד) בסימני ביצים דלאו דאורייתא נינהו דהיינו שיש ביצי עוף טמא הדומין לעוף טהור וכן כאן אי סימנין הכא לאו דאורייתא היינו שיש בר חמרא הדומה לבר סוסיא ובר סוסיא הדומה לבר חמרא ואין סומכין עליהם כלל ולעולם אנו מסופקין בו שמא בר חמרא שמא בר סוסיא וא"כ מדמוכח מר' אבא דסימנין דאורייתא שפיר פשיט לעיל ופריך ולבדוק בסימנים וליכא למימר דסבר סימנין דרבנן שלא אשכחן שום דעה כאן שיהיה סימנין דרבנן ולא שום ספק בזה ואין זה דומה להך דב"מ וזה פשוט אצלי לולא שרש"י לא פירש כן:

שם בגמ' נמצא ביד נכרי שאני פרש"י שהיתה בחזקת המשתמר. ואומר אני לפי זה הך בשר שנתעלם מן העין שאסרו רב בלי שום ריעותא אף שמונח במקומו למה לה לעורבין שהביאו בשר טרפה ומאין לקחו העורבים בשר טרפה כיון שאפילו מה שהוא אצל הנכרי בחזקת משתמר מן העורבים הוא ולמיחוש שהביא מנבלה המושלכת תינח אברים אבל חתיכות ליכא נבילה מושלכת כדמוכח לקמן ממתניתין דשקלים. אמנם מתורתו של הרז"ה למדתי שאין הפירוש כמו שפירש רש"י לקמן אמשנה דשקלים שדרך הנבילה לחתכה לאברים ולא לחתיכות אלא שהפירוש הוא שכל בשר הנמצא דרך השלכה שהשליכו אדם בכוונה ודאי נבילה הוא אלא שאין כל בשר הנמצא ע"ג קרקע בחזקת מושלך מדעת ותלינן בנפילה שנפל מן הנושאו שלא בכוונה ולא הרגיש בנפילתו והלך לו אבל אברים אגב יוקרייהו מידע ידיעי בשעת נפילה שהוא רגיש תכף ולכך אי אפשר לומר באברים שהם דרך נפילה ובודאי בכוונה הושלכי ונבילה הוא אבל חתיכות תלינן ברוב שאינן נבילות ולא הושלכו מדעת רק נפלו שלא בכוונה ולפי זה פעמים מחתכי' הנבילה לחתיכות ג"כ להשליכן וכמו ששנינו מחתכין הנבילה לפני הכלבים. וכל בשר שמביא העורב ודאי מבשר המונח בשוק מביא ולכך חשש רב שאולי הביא מנבילה ולא אזלינן בזה בתר רובא כי אם הביאו העורב ודאי מבשר המושלך הוא ונבילה הוא:

ובזה אפשר לתרץ קושיית התיס' בחרוזין הוה סימן ולגבי אבידה שנינו בתוספתא דלא הוה סימן. ונראה דודאי דרך לחרוז בשר אבל אין דרך לחרוז בשר המושלכין בכוונה ולענין בשר שנמה"ע ליכא חשש רק שמא הביאו עירבין מנבילה מושלכת וכיון שהוא חרוז בחרוזין יצא מחשש זה ולמיחש שמא הביא מבית נכרי הרי הנכרי משמר את שלו מן העורבין אבל לגבי אבידה לא הוה סימן שהוא שלו שהרי הכל חורזין כן:

ובזה מתורץ מה שהפוסקים לא הביאו הך בחרוזין דהוה סימן ובשלמא הנך דפסקי כלוי שס"ל דבשמה"ע מיתר איכא למימר כסברת התוס' דלא הוה חרוזין סימן רק לגבי בשמה"ע שהוא רק חומרא אבל ברוב טבחי גוים שחיישינן מן הדין לטרפה לא היה חרוזין סימן וא"כ כיון דאנן פסקינן כלוי לא נפקא לן מידי בחרוזין לדינא אבל הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב והשמיטו הך דחרוזין קשיא ובשלמא הרי"ף איכא למימר כיון שכבר הביא דחתיכה דתלת קרנתא הוה סימן שוב ס"ל דזה הוא ק"ו דחרוזין הוה סימן וס"ל דחרוזין של בשר הוא סימן גמור ועד כאן לא מבעיא ליה אלא לר"ה שלא שמע הך דתלת קרנתא א"כ הרי"ף שכבר הביא הך דרבה בר רכ הונא דמחתך אתלת קרנתא מהני ק"ו בחרוזין מהני אבל הרמב"ם שלא הביא הך דתלת קרנתא רק מביא סתם אלא א"כ היה לו בו סימן וסימן סתם סימן גמור משמע ואולי ס"ל דתלת קרנתא לא הוה סימן לענין בשמה"ע וכן שמע מפי' רש"י שלא בשביל איסור והיתר הוה חתך לה כן א"כ קשה למה לא הביא הרמב"ם דבחרוזין הוה סימן אבל לפי מה שכתבתי ניחא דעד כאן לא הוה חרשין סימן אלא לשיטת תלמודא דידן דנמצא ביד נכרי מותר וליכא חשש רק משום שעורבין הביאו נבילה מושלכת ולכך הוה חרוזין סימן אבל הרמב"ם אחז שטת הירושלמי דגם נמצא ביד נכרי אסור וא"כ גם אצל הנכרי אינו בחזקת משתמר וממילא איכא חשש שעורבין הביאו מרובא דעלמא שהם רוב נכרים מן מקום שטבחי נכרים ומה מועיל חרוזין ודלמא העורבין הביאו משל נכרי שג"כ דרכו לררוז בשר שלו העומד למאכלו:

ובמה שכתבתי אין אנו צריכין לומר דרב חייש לרובא דעלמא שהעורבין הביאו ממקום אחר אלא דרב חייש לנבילה מושלכת ואפילו במקום שכל טבחי וכל מוכרי בשר הם ישראלים מכל מקום כמה נבילות יש שמתים מאליהם בבתי נכרים שאינם טבחים ומשליכים אותם לאשפה וכל מה שמביא עורב חזקתו מנבילה ולכן אף שהנבילה המה מועטין מ"מ כיון שחיישינן לעורב ומה שעורב מביא ודאי מן הנבילה הוא אבל במקום דליכא נכרי כלל יש להתיר בשמה"ע שהרי אפשר לשאול לישראלים אם אירע להם נבילה שהשליכו לאשפה. ובזה מתורץ מה שהקשה התוי"ט בשקלים פ"ז משנה ג' שתמה על הברטנורא ועל הרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב שאפילו מיעוט עכו"ם כי העיקר אצלנו בשמה"ע אסור והקשה התוי"ט שהרי רב דאסר בשמה"ע אפילו אין כאן עכו"ם אסור וכן מבואר ברמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות והניח שם בצ"ע:

ואפי מה שכתבתי לא קשיא דגם רב לא חשש במקוה דליכא נכרי כלל ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה ודבריו בחבורו פ"ח ממ"א לא סתרי אהדדי דזה לשונו בחבורו וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי אעפ"י שכל השוחטים וכל המוכרים ישראלים וכו' הרי דדייק הרמב"ם בדבריו ולא כתב אע"פ שהיא עיר שכולה ישראלים אלא כתב כל שוחטים ומוכרי' משום דחשש בשמה"ע הוא משום נבילה מושלכת וזה אין ענינה לשוחטים ומוכרים ובפירוש המשנה ג"כ דייק וכתב וזהו בעיר שכולה ישראלים דייק וכתב כילה ישראלי ולא כתב כל השוחטין ומוכרין ודוק. ובזה ניחא לי מה דאמר פרוותא דנכרים היה תדע דאמר דאיסורא שכיח טפי ואם נימא דחשש בשמה"ע הוא משום שמא הביא העורב מרובא דעלמא א"כ גם לענין בשמה"ע שייך לומר דאיסורא שכיח טפי אלא ודאי שמעולם לא עלה על הדעת לחוש למקומות אחרים:

ובמה שכתבתי זה תלוי בזה דאי לא חיישינן למה שביד נכרי דנכרי משמר שלו א"כ גם העורב לא הביא של נכרי שהרי הנכרי משמר ואיך יקחהו העורב ועל כרחך החשש רק משום נבילה מושלכת א"כ חרוזין הוה סימן אבל אם נימא שנכרי אינו משמר וא"כ העורב יכול להביא משל נכרי אז אם חיישינן לרובא דעלמא או בעיר שרובה נכרים חרוזין לא הוה סימן אלח דאם נימא דנכרי אינו משמר את שלו א"כ על כרחך דלא חיישינן לעורבין כלל ולא אסורין בסמה"ע לל דאל"כ איך שנינו ובנמצא הלך אחר הרוב וליכא לשנויי שנמצא ביד נכרי דמה בכך הרי כל מה שביד נכרי הוה נתעלם מן העין שהרי הנכרי אינו משמר ולפי זה דבר זה לומר דחרוזין לא הוה סימן ולמימר דמן הסתם חיישינן לעורב הוה תרתי דסתרי אהדדי ואי אפשר לחוש לתרי חומרי דעל זה נאמר הכסיל בחושך הולך:

וזהו הפירוש שמה שהשיב רב לרב הונא אל תהי שוטה בחרוזין הוה סימן ולמה קראו שוטה ומה שעות יש בזה שנסתפק בזה ולדידי נ חא דבזה הוא חושש לתרי חומרי דסתרי אהדדי וע"ז נאמר כסיל בחושך הולך ולכן הזהרו שלא יסתפק בזה ואמר אל תהי שוטה:

ובזה ניחא מה דאמר איכא דאמרי אמר רב הונא אמר רב בחרוזין הוה סימן והנה איך אפשר חילוק והפרש רב בין הני תרי לישני דללישנא קמא קרא רב שוטה למי שמסתפק בזה איך אפשר דללישנא בתרא אמר רב גופי' דין זה והרי אין הדבר צריך לאומרו שמי שמסתפק בזה בכלל שוטין יחשב ונראה דהני תרי לישני פליגי בשיטת הגמ' ושיטת הירושלמי דללישנא קמא היינו שיטת תלמודא דידן דנמצא ביד נכרי מותר ולכך אי אפשר להסתפק כלל אם בחרוזין הוה טימן דודאי הוה סימן ולישנא בתרא אזיל בשיטת הירושלמי דגם נמצא ביד נכרי אסור ולכך שפיר יש להסתפק בזה והוצרך רב להורות דבחרוזין הוה סימן. והנה לשטת הירושלמי קשה קושיית הגמ' מבשר הנמצא דאזלינן אחר הרוב וכן ממשנה דמכשירין דמוקי לה כשמעתין בנמצא ביד נכרי ונראה דעד כאן לא מוקי לה הכי אלא בתחלת הסוגיא אבל לבתר דמסיק על המשנה דשקלים דמותרים שנינו היינו משום נבילה אבל לא באכילה א"כ גם מה דתנן בתשע חנויות בנמצא הלך אחר הרוב היינו לענין נבילה דבקבוע הוה כמחצה על מחצה והרי הוא ספק נבילה וברה"י ספיקו טמא ובנמצא הלך אחר הרוב וטהור משום נבילה וכן משנה דמכשירין היינו לענין נבילה וכן פירש הרמב"ם בהדיא במס' מכשירין בפירוש המשנה:

ובזה נראה לע"ד סדר הקושיות בגמ' שהמה מהופכים שמתחלה הקשה מתשע חנויות שאינו משנה כלל רק ברייתא ואח"כ הקשה ממשנה דמכשירין שהוא בסדר טהרות ואח"כ ממשנה דשקלים שהוא בסדר מועד ואיפכא מבעיא ליה אמנם דרך הגמ' להגדיל תורה ולהרבות בשקלי וטריא וממילא רווחא שמעתי' ואם היה מקשה מתחלה משקלים ושם ננעלו כל שערי תירוצי' רק תירוץ דמותרים משום נבילה א"כ לא היה מקום להקשות אח"כ שום קושיא ולכן הקדים הקושיות אחרות ודחי להו בשנויי אחרינא וחוזר ומקשה משקלים ואז מסיק המסקנא לכולהו פירכא דמותרים היינו משום נבילה וכן אם היה מקשה ממשנה דמכשירין קודם שהקשה מברייתא דתשע חנויות והיה מתרץ בעומד ורואהו ותירוץ זה לחוד אינו מספיק דאכתי מה מהני בבשר חי רוב טבחי ישראל ודלמא מנכרי נפל והוה בשר שנמה"ע והי' צריך ג"כ לומר נמצא ביד נכרי שאני ושוב לא היה מקום להקשות מברייתא דרבו מקולין וטבחי או ממשנה דמכשירין ולכך הקדים הנך קושיות ובזה שכתבתי דלמסקנא נדחו כל תירוצים ראשונים וכולהו פירכא בחד שנוייא שנינן שמותרים היינו לענין נבילה ניחא לי מה דתניא תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ואם לענין איסור והיתר איירי לא היה לו למימר לשון שחוטה ונבילה אלא כך היה לו לומר תשע חנויות מוכרות בשר כשרה ואחת מוכרת טרפה אלא ודאי לענין איסור והיתר לא נפקא לן מידי דבלא"ה אפילו נמצא אסור משום בשמ"ה ולענין מלקות אפילו בקבוע לא לקי דאכתי כמחצה על מחצה הוא ואין לוקין על הספק ולכך אמר שחוטה ונבילה ונ"מ לענין טומאה ברה"ר שספיקו טמא דקבוע הוה ספק ונמצא אפילו ספק ליכא דאזלינן אחר הרוב:

אמנם ללוי דסבר מותרים באכילה איכא למימר דנקט נבילה לא מבעי' טרפה פשיטא דבנמצא אזלינן בתר רובא אלא אפילו נבילה שיש כאן חזקה דמסייע למיעוטא שהרי בהמה בחזקת שאינה זבוחה עומדת ואיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה והיה לה פלגא קמ"ל דלא אמרינן כן:

עוד נלע"ד טעמא דרב דאסר בשמה"ע ומתחלה אפרש דברי התוס' בד"ה ובנמצא הלך וכו' אבל קשה דבשר הנמצא שלא במקולין אסור ביום שהכריזו וכו'. והנה לפי מה שהקדימו התוס' דמקולין הוה קבוע א"כ משמע דס"ל דגם בלא נודע איזה מוכרת בשר נבילה רק שנודע לנו שבין עשר חנויות הללו יש אחת שמוכרת בשר נבילה אבל לא נודע איזה מקרי ג"כ קבוע נמצא שיש בקבוע הזה חומרא גדולה יותר מבקבוע גמור הנודע איזה מהם מוכרת בשר נבילה דבקבוע הנודע ראוי להתיר פירש ממילא ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו וכמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה אבל בקבוע שלא נודע איזה החנות היא המוכרת נבילה ודאי שיש לגזור גם בפירש בגזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ לא הקשו התוס' כלום דודאי ראוי לאסור הנמצא ואפילו אם נאמר שכאן אזלי התוס' בשטת ר"ת דלקמן שהתיר בזאב שדרס בעדר ב' או ג' והתיר מה שפירש ולא גזר שמא יקח מן הקבוע מ"מ הרי כתבו התוס' דזבחי' דדוקא בבע"ח התיר ר"ת משום שבידו למכבשינהו דניידי ולמה יקח מן הקבוע אבל במה שאינו בע"ח גם ר"ת גזר שמא יקח מן הקבוע ואמרתי שזה כוונת התוס' בקושיא שני' שהקשו ממקום שאין מכריזין למה יהיה אסור לקנות אפי' במקולין ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי כתבו בתחלת הדבור דמקולין הוה קבוע וכתבו כן אפילו במקום שאין מכריזין וכדמשמע שם בדבריהם ומהרש"א כתב שעתה הביאו התוס' ראיה דמקום שאין מכריזין לא מחשב קבוע מדהתיר לקמן כבדא וכוליא והנה דברי התוס' בזה עם דברי המהרש"א תמוהים דהרי כבדא וכוליא עורבים שדו להו והוה פירש שלא בפנינו ולכך לא נאסר משום קבוע ואם נימא כשטת הר"ן דהיכא דחזינן דאייתי להו עורבין לכ"ע אסור משום בשמה"ע ולקמן בהנך כבדי וכוליא מיירי שחזינן בשעה שלקחוהו העורבים ולכך לא חיישינן דאייתי מעלמא היה ניחא דלפי זה על כרחך בשקלו לפנינו מיירי ולא מחשב פירש ואכתי הוה קבוע ושפיר הוה מוכח דמקום שאין מכריזין לא מחשב קבוע אבל התוס' מדויל ידייהו משתלמי שהרי כתבו לקמן בד"ה אסיק תרין דהך דכבדי וכוליא מיירי שכל הסביבות ממקום שיכולין עורבין להביא היו רוב טבחי ישראל א"כ על כרחך דלא מוקי התוס' כשטת הר"ן דלקחו לפנינו מיירי א"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלעולם מקולין גם במקום שאין מכריזין הוה קבוע ושאני הנך כבדי וכוליא דהוה פירש ממילא שלא בפנינו:

ואמנם נלע"ד קושיא חדא מתורצת באידך והתוס' דרך ממנ"פ הקשו מתחלה הקשו למה יהי' אפילו במקום שמכריזין נמצא אסור וצריך לומר דגם פירש ממילא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכשעת ר"י או אף לשטת ר"ת ולחלק בין בע"ח שבידו לגרום דניידי ובין מה שאינו בע"ח א"כ לפי זה על כרחך דמקום שאין מכריזין לא מחשב קבוע דאל"כ למה שרי כבדי וכוליא נגזור שמא יקח מן הקבוע אלא שבמקום שאין מכריזין אין כאן קבוע כלל וקשה ממ"נ למה אסור במקולין:

והנה לפי זה נוכל להקשות דגם במסקנא של התוס' למה לא נשארו בסברא זו במקום שמכריזין הוה קבוע ובמקום שאין מכריזין לא הוה קבוע כלל ולכך במקום שאין מכריזין הוא רק חומרא בעלמא מדרבנן ובמקום שמכריזין הוא מן הדין דהוה קבוע ואפילו נמצא אסור מן הדין דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ולמה הוצרכו התוס' לומר וכן במקום שמכריזין והכריזו שלא לקנות משום נכרי דמשמע מדבריהם שזה רק חומרא בעלמא ונראה כיון שהמציאו במקום שאין מכריזין הוה רק חומרא שוב ניחא להו לומר דגם מקום שמכריזין לא מחשב קבוע כלל כיון שלא יודע באיזה חנות הוא האיסור ואולי באותו חנות עצמו שיש בו איסור יש בו רוב היתר וק"ל ובזה נלע"ד לתרץ מה דקשה דאמר והא דרב לאו בפירוש איתמר והרי בודאי בפירוש איתמר דאמר מותרים משום נבילה הרי דבאכילה אסרינהו. ונראה משום דהא ודאי דרב דאסר בשמה"ע היינו אפילו במקום שאין מכריזין דלא איתחזיק איסורא דאל"כ אלא ודאי במקום שמכריזין דאיתחזיק איסורא א"כ מה הקשה מרבי דאמר מקולין וטבחי וכו' והרי רבי במקום דלא איתחזיק איסורא מיירי כדמוקי לעיל ולפי זה ליכא ראיה ממה דאמר רב מותרים משום נבילה והא ודאי דלאו כללא כייל רב שבשום מקום אינן מותרים רק משום נבילה דהא במקומות שכל הסביבות ממקום שיכולין עורבים להביא טבחי ישראל מותר באכילה אף לרב וכמו שכתבו התוס' בד"ה אסיק תרין אלא ודאי משום דרב רצה לאוקמי משנה דשקלים בכל המקומות לכך מוקי מותרים משום נבילה אלא הא ודאי ברוב טבחי נכרים לא מוקי לה דא"כ משום נבילה ג"כ אינן מותרים דאזלינן בתר רובא וא"כ לכך מוקי ומותרים משום נבילה משום דרצה לאוקמי אפילו במקום שמכריזין ופליגי רב ולוי בפלוגתא דר"י ור"ת רב סבר כר"י דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שאין הקבוע ידוע במקומו ולוי סבר כר"ת דלא גזרינן אפילו במה שאינו בע"ח שמא יקח מן הקבוע ולא ס"ל כדברי התוס' בזבחים דמחלקי בין בע"ח לשאינן בע"ח ולכך אמר דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא ממעשה שהיה וידע דשם הוה מקום שאין מכריזין:

ומעתה לפי דרכי אני אומר דרב ס"ל דגם מקום שאין מכריזין מחשב קבוע וכסברת התוספות בתחלה בד"ה ובנמצא ומה ששרי לקמן כבדי וכולייתא לשטת רש"י באמת הוא דלא כרב שהרי מזה הביא רש"י ראיה שאין הלכה כרב וס"ל לרב כמו שכתב המרדכי בפ' ג"ה בשם ר"ת דגם בכבשינהו לא מקרי פירש שכיון שהוא כובשם הרי הוא רואה בפרישתם והוה פירש לפנינו אלא שס"ל לר"ת דבידו לצוות לגוי למכבשינהו דניידי ולפי זה אני אומר דגם דבר שאינו בע"ח ופירש ממילא מותר ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דלמה יקח מן הקבוע שהרי בידו למפרשינהו על ידי נכרי אלא שאעפ"כ יש לגזור אולי לא ימצא נכרי שיפרישם ויקח מן הקבוע אלא שבדבר שתחלת פרישתו נעשה באמת ממילא ע"י נכרי בזה ראוי להתיר ובזה לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שיש נכרי לפנינו אבל בפירש ע"י עורב שזה אינו בידו לצוות לעורב להפרישם שפיר גזרינן ולכך בנמצא ביד נכרי מותר ובשנמה"ע שיש חשש עורב אסור ובזה ג"כ מתורץ מה שחרוזין הוה סימן דכיון דפירש ע"י נכרי מותר אומר אני הן אמת שדרך לחרוז בשר אמנם מי דרכו לחרוז הלוקח אחר שלקח כמה חתיכות הוא חורזם אבל המוכר אין דרכו לחרוז שהרי הוא רוצה למכור לאחדים ולכך לענין מציאה לא מהני מחרוזות אבל לענין בשר שנעלם מן העין מהני שעכ"פ זה סימן שלא נלקח מן המוכר וא"כ אפילו לקחו עורב מן הלוקח אפילו אם היה נכרי כבר היה מותר בידו ושוב אינו נאסר שכבר הותר בפרישתו על ידי הנכרי ולא גרע מה שהוא ביד עורב ממה שהיה ביד הנכרי בעצמו:

ואומר אני שרש"י ודאי לא ס"ל סברא דידי במקום שמכריזין גם נמצא אסור שמא יקח מן הקבוע דא"כ למה פירש רש"י לקמן גבי כרכשא דר"ה כרבו ס"ל ודלמא ר"ה כלוי ס"ל ושם שאני דאולי היה במקום שמכריזין אלא דבלא"ה הקשה מהרש"א על רש"י דאולי רוב טבחי נכרים הוי. ואומר אני שקושיית מהרש"א יש לתרץ וכאשר נדקדק עוד למה פירש כן רש"י על עובדא דכרכשא ולא פירש כן ג"כ בעובדא דגבא דבשרא ולכן נלע"ד דגם רש"י מוקי הך דנבא דבשרא ברוב טבחי נכרים אלא דרוב טבחי נכרים מהני בנמצא בשוק אבל הך כרכשא לפי גירסא שבגמרא איתבד בידינא ושם שכיתי רק ישראלים ומה מועיל רוב טבחי נכרים לשוק של ישראל שהרי בשר שביד ישראל אפילו ברוב טבחי נכרים כשר הוא ולכן הוצרך רש"י לפרש דכרבו ס"ל דאוסר בשמה"ע שחושש לעורבים. הגהת נכד המחבר אמנם כן היא הגרסא בי דינא אבל לפי ההגה"ה הנאמר שם בגמרא צ"ל ביני דנא ר"ל בין החביות וכן איתא ברי"ף ורא"ש ע"ש:

ולפי זה הוא פליאה נשגבה על התוספות שכתבו בד"ה לא עלים רב עיניה מיניה וכו' דדלמא רוב טבחי נכרים היה שם והדבר תמוה הרי בבית רב חנן חתניה הוה ואטו שם בית גדול הדור כזה לא היה רוב ישראל ודלתי הבית נעולים היו שהרי טרף רב אבבא וא"כ מה מזיק לבית הזה מה שרוב טבחי העיר היו נכרים. ואמנם הנלע"ד בכוונת התוספות שס"ל כסברת הר"ן שכתב דגם לוי מודה היכא שלא מצאו במקום שהניח ורוב טבחי נכרים שאסור אפילו בבית ישראל דאף דלא חיישינן ללוי לעורבין דעלמא ולכך במקום שרוב טבחי ישראל מותר אפילו לא מצאו במקום שהניחו אבל לעורבין דמתא חיישינן ע"ש. הרי שיש חילוק בין עורבין דעלמא לעורבין דמתא ורב באמת חייש גם לעורבין דעלמא ואפילו בלא שום ריעותא דהיינו אפילו מצאו במקום שהניחו ופליג על לוי בתרתי ומעתה כוונת התוס' דאולי רוב טבחי נכרים וכו' ולא היה מקום הוכחה מכאן אלא דחיישינן לעורבים והיינו לעורבין דמתא אבל למה דסובר רב דחיישינן לעורבין דעלמא אין הוכחה מכאן ועכ"פ יצא לנו מזה אפילו לדברי התוס' שעכ"פ אפילו בבהמה שלימה חיישינן לעורבין ולפי זה לרב דחייש אפילו לעורבין דעלמא ג"כ אין חילוק בין בהמה שלימה לחתוכה וזהו כוונת הרא"ש שכתב דאפילו בבהמה שלימה חיישינן לעורבין כדמוכח בשמעתין והשיגו עליו אחרונים מדברי התוספות הללו ולפי מ"ש ניחא:

ורש"י דפירש בדברי ר"ה דכרבו ס"ל ולא ניחא ליה ברוב טבחי נכרים לעורבים דמתא חיישינן דרש"י לא ס"ל כסברת הר"ן וס"ל דללוי לא חיישינן אפילו לעורבים דמתא ברוב ישראל מצוין ולא איכפת לן ברוב טבחי כלל:

וחוץ לדרכנו אמרתי לתרץ דברי הרא"ש. והנה הש"ך בסי' ס"ג ס"ק ו' השיג על הב"ח שכתב בשם התוספות כהרא"ש ואני אומר אף שבודאי בזה צדקו דברי הש"ך שהב"ח עירב דברי הרא"ש בתוך דברי התוספות מ"מ לדינא נלע"ד דודאי התוס' ס"ל כהרא"ש שהרי התוס' כתבו לא עלים רב עיניה לא היה יכול לדקדק מכאן דבשמה"ע אסור דדלמא רוב טבחי נכרים היו מדכתבו התוס' דלמא משמע דלא פשיטא להו שהיו רוב טבחי נכרים ואס"ד דבבהמה שלימה לא שייך בשמה"ע א"כ אין כאן ספק דודאי רוב טבחי נכרים היו דאל"כ למה לא עלים רב עיניה הא ליכא חשש על עורבין אלא ודאי דאליבא דאמת דס"ל לרב באמת בשמה"ע אסור תו לא צריכין לומר שהיו רוב טבחים נכרים ומשום חשש עורבין לא עלים עיניה אלא שכתבו שהגמרא לא היה יכול להוכיח מזה שהיה יכול לדחות דלמא רוב טבחי נכרים היו שם:

ואמנם יש לתרץ דברי הש"ך וכוונתו הוא דהא רב לא היה בן העיר הזאת שהרי בא דרך מקרה לרב חנן חתנו ואיכא למימר באמת היה כאן רוב טבחי ישראל ולכך אזלו גם טבחי לקבל פני רב ולא חששו להניח הבהמה אלא שרב שלא היה בקי בעיר הזאת אם יש רוב טבחי ישראל או רוב נכרים לא עלים עיניה שהיה מתיירא דלמא יש שם רוב טבחי נכרים:

והנה קשה בדברי הגמרא דקאמר לא אכיל רב מהך בישרא הנה לפי הנראה לא אסר רב הבשר לאחרים רק הוא לא אכל ובשמה"ע פוסק רב שאסור לכל שהרי סתמא אמר רב בריש שמעתין שאסור וא"כ איך קאמר תלמודא מ"ט אילימא משום איעלומי איך ס"ד משום איעלומי א"כ היה לו לאסור הבשר לגמרי אלא ודאי דגם בבהמה שלמה חושש רב משום עורבין אמנם לא לדינא אלא לחומרא בעלמא דהיינו לאדם חשוב ומה שכתב הרא"ש וחומרא בעלמא הוא לא על גוף דין בשמה"ע אלא על בהמה שלימה ולכך שפיר ס"ד דמשום איעלומי וזהו כוונת הרא"ש כדמוכח בשמעתין ועכשיו ליכא למימר שהיה שם רוב טבחי נכרים דא"כ איך אמר משום איעלומי א"כ מן הדין היה אסור ולמה איהו בלחודא הוא דלא אכל היה לו לאסור לכל העולם. וא"ת א"כ דגם לדעת הרא"ש בהמה שלימה רק רב החמיר על נפשו ולא לאחרים א"כ למה אמר איכו השתא ספיתו איסורא לבני בית הרי שגם לנכדיו הוה אסור. יש לומר זה היה בתחלת בואו ועדיין היה מסופק שמא יש כאן רוב טבחי נכרים ולבסוף אולי הודיעוהו שיש שם רוב טבחי ישראל ולכך שפיר הוה ס"ד דהא דלא אכל הוה משום איעלומי ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף