עונג יום טוב/קמט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קמט

סימן קמט

שאלה יבואר מתוך התשובה:

תשובה יקרת מכתבו הגיעני בדבר האשה שהלכה מבעלה זה כמה שנים ועתה זה יותר משנה שהשכירה עצמה למשרתת בבית נכרי ומתנהגת כנכרית ממש אוכלת מפתם וכל ההנהגות כמותם וכאשר שלח כת"ר לדבר על לבה השיבה שכבר אינה יהודית והנה מעכ"ת כתב להשיג רשיון מהממשלה לזכות לה גט ולענ"ד יש לדין בזה כי אף שבנשתמדת מבואר באה"ע לזכות לה גט אבל הרשעה זו נראה שעדיין לא קבלה דתם בנימוסיהם ואם היתה חוזרת לא היו מוחין בידה א"כ אין לה דין מומרת דטעמא דמומרת משום דכיון דמומר לעבודת ככבים הוי מומר לכה"ת כולה ונאסרה על בעלה מחשש זנות א"כ אין שום חוב בגרושין דידה ואדרבה זכות יש שתזנה פנויה אבל בזו שאין לה עדיין דין מומרת לא נאסרה על בעלה דאי משום שאומרת שהיא נכרית דמי לאלך ואעבוד דאמרינן בסנהדרין (דף ס"א) דלא הוי מומר לעכו"ם בכך וכמש"כ הרב רמ"א ז"ל ואי משום שדרה בין הנכרים כבר פסקינן באה"ע (סימן ז') דהמתייחדת עם נכרים אפילו יצא עליה קול זנות לא נאסרה על בעלה ודוקא בנחבשה אסורה משום דמסורה בידם להורגה וכיון דלא נאסרה על בעלה שלא בהמרה לעכו"ם הוי הגירושין חוב כי שמא תחזור בה ותחזור לבעלה ואפשר לומר דכיון דמומר לעכו"ם ומומר לכל התורה כולה חוץ מעכו"ם חד דינא אית להו בכל דוכתי א"כ זו שמשרתת בבית הנכרי ואדוקה בהו חשודה לכה"ת כולה א"כ חשודה נמי אזנות:

מיהו לענ"ד לולי דברי רבותינו ז"ל היה לדון הרבה בהאי דינא גופא דמומרת נאסרה על בעלה וכי משום שנכרי חשוד אזנות והיא חשודה אזנות משום זה נאסור אשה על בעלה והלא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי וסתירה דהא בפ"ב דע"ז (דף כ"ג) משני רבינא הא לכתחילה הא דיעבד ובדיעבד שרי אפילו אשת כהן ולא חיישינן לזנות כמו דלוקחין מהם בהמה ולא חיישינן לרביעה ואף דע"י נפשות אסורה לבעלה ישראל דחיישינן לרצון א"כ ה"נ כיון שהיא חשודה להתרצות חיישינן שמא זינתה ברצון ז"א דהא כבר כתב התם הר"ן ז"ל שדרכה להשתדל שיבא עליה כדי שעי"ז תמצא חן בעיניהם וכדאמרינן אשה כלי זיינה עליה וכיון שיש אומדנא שבאתה לידי זנות להכי אסורה אבל מסתמא אף ששניהם חשודים אזנות משום זה לא אסרינן אשה על בעלה, והגע עצמך אשה שנתגרשה כמה פעמים מבעלה ע"י זנות ונשאת לאחר אטו נימא דביחוד כ"ד עם העכו"ם תאסר על בעלה זה ודאי לא ניתן להאמר ודוחק לומר דמשום שזינתה תחת בעל זה אינה חשודה תחת בעל אחר דסוטה תוכיח דמגלגל עליה מאיש זה ומאיש אחר] א"ו דאשה אינה נאסרת על בעלה בחשדא בעלמא כדר"א דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי וסתירה והרי התוס' (פר"ק דכתובות) כתבו דמעיקרא הוי ס"ד דש"ס דאפילו ודאי זינתה נמי אינה נאסרת אלא בשני עדים ה"נ לדידן דמסקינן דפ"פ נמי כשני עדים דמיא מ"מ אשמעינן ר"א דאקיל רחמנא גבי איסורא דאיתתא שלא תאסר על בעלה באומדנות וחשדה ומעיקרא נמי דפריך בע"ז אמתניתין דע"י ממון מותרת לבעלה והוי ס"ד דבעינן למיסר משום שהעכו"ם חשודים על העריות לא מדינא קפריך אלא דאיבעי לן למיסר כמו שבויה דשרי מן הדין רק משום מעלה דיוחסין אסרו ה"נ כיון דחזינן דלאו דוקא שבויה דבזויה בעיניהם חיישינן לאונס אלא אפי' אשה דעלמא לא תתייחד עמהן מפני שחשודין על העריות א"כ משום מעלה דיוחסין הוי לן למיסר בדיעבד לא מדינא אלא משום מעלה דיוחסין דגבי כהנת נמי איתא להאי כללא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי וסתירה כמ"ש להוכיח המהרי"ק בתשובה ולהכי מדינא שרי:

ואע"ג דקי"ל חוששין לספק דרוסה בהוא שותק והן מקרקרין משום דרוב אריות דורסין וה"נ כיון דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות מאי טעמא לא ניחוש לזנות כיון דגם היא חשודה ואמירה דידה לאו כלום הוא לא דמי חדא דהתם התחיל הספק בשעה שהיא בחזקת אבר מן החי כמש"כ התוס' (בפ"ג דיבמות). ועוד דהא באמת אמרינן דקולא הוא דאקיל רחמנא גבי איסור אשה על בעלה ומכ"ש דא"ש לשיטת הר"מ ז"ל דכל הספיקות מותר חוץ מספק דרוסה:

אולם אחרי שכמה מרבותינו הראשונים כתבו בפשיטות דמומרת נאסרה על בעלה אין לנו להרהר ע"ז וכן החזיק רבינו הגר"א ז"ל דיעה זו לעיקר ואפשר דהטעם כיון דבררנו דבכל איסורים כה"ג אסרינן וקולא דאקיל רחמנא גבי איסור אשה על בעלה אבל מומר לע"ז כיון דהוא כעכו"ם לכה"ת כולה לא מצינו דאקיל רחמנא גבה והדרינן לדמות זה לכל איסורין וכיון דעכומ"ז פרוצים בעריות והיא גם היא חשודה לזנות חיישינן לזנות] אבל כ"ז בידעינן בודאי שעבדה עכו"ם או שחיללה שבת בפרהסיא אבל אם לא ראינו זה בבירור לא חשיבא מומרת לכה"ת כולה לאוסרה על בעלה ולזכות לה גט שתנשא ע"י גט זה גם אחר שתחזור לדת ישראל:

שוב ראיתי שיש לדקדק על הרמ"א ז"ל (שבסימן ז') הביא דעת המקילין דמומרת אינה נאסרת על בעלה (ובסי' ק"מ) כתב דמומרת מזכין לה גט ולכאורה הו"ל לכתוב די"א דמומרת לא נאסרה על בעלה ולהכי אין לזכות לה גט דהוי חוב ע"כ נ"ל בדעת הרמ"א ז"ל דאפילו לדעת האומרים דמומרת אינה נאסרת מ"מ מזכין לה גט וטעמא דמילתא דהא בכל אשה דעלמא אמרינן בירושלמי (ר"פ התקבל) הרי שהיתה צווחת להתגרש ומשני שמא חזרה בה ולהכי כתב הרב"י (בסימן ק"מ) דאם כיוונו השעה שנמסר הגט להשליח ובאותו שעה צווחה להתגרש שפיר מהני קבלת השליח ולהכי במומרת כיון דפקרה כולי האי ועבדא עובדא להפרד מבעלה בפרידה קיימת שקיבלה עליה המרת הדת אין לך צווחה להתגרש יותר מזו עד דלא חיישינן כלל שמא חזרה בה וא"כ לפי סברא זו ה"ה באשה זאת כיון שצווחה בפה מלא שאין רצונה בדת יהודית ולא בבעלה ועושית מעשה נכרית לעין כל לא חיישינן שמא תחזור בה ושפיר יכולה להתגרש ע"י זכיית האחר אלא שאחר שהרב מהרי"ק ז"ל חוכך בעיקר מילתא דזכיית גט ע"י אחר וחשש לשיטת הרי"ף גבי גט שיחרור דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכתב הב"ש בביאור דברי הרמ"א שכתב יש מחמירין בזה דהיכא דנהוג בזכוי הגט נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ובפרט בזאת אין אנו יודעין אם היא מומרת גמורה אין לנו להכניס עצמינו בחשש איסור דאורייתא:

ועוד נ"ל כיון דמעכ"ת שלח לדבר על לבה שתקבל גט ולא רצתה א"כ יש לחוש דדמי למיחתה בפירוש ואף שאפשר דעיקר דברי' הוא שאינה רוצית לטפל בעסק זה לטרוחי לב"ד לקבל גט אבל בעיקר קבלת גט לא מיאנה מ"מ מי יימר מה אמרה בשעת מעשה ואולי אמרה שאין רצונה לקבל גט כלל ואנשים השומעים לאו אדעתייהו לזכור דברי' בבירור. לכן מהנכון לזכות לה גט ולהשליש ג"כ גט אחר שאם תחזור לדת יהודית תקבל הגט בעצמה וכמו שאנו עושין בגט מומר שליחות לקבלה והולכה ה"נ נעשה בתורת זיכוי ובתורת השלשה אם כה ואם כה:

ולענין לישא אשה אחרת ודאי דמותר בלי שום התרה ממאה רבנים דאם היא מומרת ודאי דמותר לישא אשה אחרת ואפילו אם אינה מומרת מ"מ עוברת על דת מקריא אחר ההתראה ובעוברת ע"ד כי האי לא תיקן ר"ג ז"ל ולא בעי היתר ק' רבנים וראיתי להח"מ (בסימן קי"ט) שהביא בשם מהרמ"פ (סימן י"ג) שלא התיר בעוברת ע"ד לישא אחרת רק לגרש בע"כ ולהכי הקשה (מסימן י"ט) שהתיר במקום קיום מצות פו"ר לישא אחרת וכתב שזה כתב כנגד היצה"ר ע"ש ואני תמה כי המעיין במהרמ"פ אינו רואה שום סתירה כי מה שלא הזכיר (בסימן י"ג) היתר לישא אחרת היינו משום שלא נשאל ע"ז כלל כמבואר שם ואפשר שהשואל לא רצה לישא אשה אחרת כלל רק להוציא רשעה זו מביתו. ואה"נ אם היה נשאל ע"ז היה מתיר ובאמצע התשובה כתב בהדיא דדברי הרשב"א והריטב"א מבוארין דבמקום מצוה מותר לישא בלי היתר מא"ר ומה שנאמר בלשון התקנה מא"ר היינו אם יראו לעקור התקנה באיזה זמן או באיזה מקום בזה צריך מא"ר וגם השלשת כתובה אבל במקום מצוה באקראי ליחיד בזה לא גזר כלל וא"צ מא"ר, והביא דברי הנמוקי יוסף דסובר דאף במקום מצוה צריך מא"ר וכתב דדבריו בטלים נגד הרשב"א והריטב"א ואח"כ מסיים דגם הנמוק"י מודה בגט בע"כ דלא בעי היתר מא"ר ודוקא בב' נשים כתב דצריך מא"ר אבל בבע"כ א"צ מא"ר והכי מורין דעת הרמ"א ז"ל (דבסימן ז') גבי נשתמדה (ובסימן ע"ז) גבי מורדת (ובסי' קט"ו) גבי מזנית לא הזכיר מא"ר וסתם וכתב מותר לישא אחרת ולמה לא הזכיר דהיתר זה בעי מא"ר א"ו דא"צ לכל הני מא"ר וכן משמע מדברי הב"ח שכתב גבי נשתטית קבלה מגדולי עולם להתיר ע"פ מא"ר כמ"ש בס' כל בו ואם נימא דהב"ח סובר כדעת הנמוק"י שהביא המהרמ"פ דעל מקום מצוה נאמרה התקנה דמא"ר, א"כ למה תלה זה בדעת גדולי עולם הלא כן נאמר בעיקר התקנה בדברי רגמ"ה אלא דעיקר התקנה מא"ר נאמר רק כשירצו לעקור התקנה לגמרי באיזה זמן ואיזה מקום צריך מא"ר אבל במקום ידוע כמו נשתטית או מורדת או עוברת ע"ד לא בעי מא"ר דבכה"ג לא גזר:

רק שהב"ח עצמו היה לו קבלה מגדולי עולם שלא להתיר בנשתטית רק ע"פ מא"ר ולא מצינו קבלה זו רק בנשתטית. אבל אשה זו כולהו איתנהו בה מורדת ועוברת ע"ד וקרוב לקרותה גם מומרת פשיטא דאין לעגן אותו כולי האי:

אחרי כותבי כ"ז מצאתי להגאון החסיד בעל חמד"ש שכתב ג"כ בענין זה וחשש על זיכוי הגט דכיון דמחוייב לישא אשה מה"ת ודאי דמותר לישא אשה דבזה לא גזר הגאון ואם אין אנו מתירין לו לישא אשה עד שיזכה לה גט א"כ הוי גט מעושה ולענ"ד משום זה לא מקרי גט מעושה דדמי לאונס דנפשו דאם תלוהו שיתן מעות ולא היה לו ומחמת זה הוצרך למכור לא הוי אונס כדאיתא בפוסקים וה"נ דכוותיה שאין נותנין לו אשה אחרת עד שיגרש את זו ויכול כת"ר לשלוח לה התראה מחדש שתדע שאם לא תבוא לבעלה היא מפסדת כתובתה ואז יכול הבעל לישא אשה ובדבר הגט כבר ביררנו דעתינו וכ"ז בתנאי שישיג רשיון מהממשלה ואם לאו חלילה לו לעשות דבר מה:

ובעיקר מה שתפסו הפוסקים כולם דעת הרי"ף דלא הוי גיטא עד דמטא לידיה בכל גווני יש לנו לעיין טובא ולולי דבריהם ז"ל היה נראה לפרש דעת הרי"ף ז"ל באופן אחר ונעתיק כאן מש"כ בביאור דבריו ז"ל בגיטין (דף י"א) תנן האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו וכתב הרי"ף ז"ל הנ"מ לחזרה אבל גיטא לא הוי עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תן גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה שמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לעבד אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידיה ואשכחן זכיה כה"ג כדאמרינן לקמן הילך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר עכ"ל וכ"כ רש"י ז"ל:

ולכאורה קשה לי טובא דהא עיקר ילפותא דמצינו זכיה כה"ג יליף הרי"ף ז"ל מהא דתניא הילך מנה לפלוני דאינו יכול לחזור וחייב באחריותו והא לא דמי כלל דהתם גבי ממון הא לא בעינן שליחות כלל וכיון דהשליח זכה עבורו בדרך תפיסה ומוסרו לו זכה אח"כ בעצמו אף שחזר בו משליחותו אבל גבי גט אשה ושיחרור הא בעינן ונתן בידה. ומשנה שלימה שנינו השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל א"כ מאי מהני תפיסתו דלא מיהדר מ"מ איך ימסור השליח לידו כיון שנתבטל השליחות קודם מסירת הש"ש לידו וזה תימא גדולה לכאורה ודוחק לומר דמיירי שאמר בלשון שאין הגט מתבטל כמו דאמרינן (בר"פ השולח) דאם אמר אינו גט לא אמר כלום דכיון דר"מ סובר יכול לחזור ורבנן אמרי ליה דאינו יכול לחזור משמע דבשום אופן לא מצי הדרי ואף אם יאמר לשון ביטול לא יועיל לבטולי גיטא:

ונ"ל ליישב דכיון דהא דיכול לבטל הגט אמרינן לקמן דהוא משום דאתי דיבור ומבטל דיבור ולהכי כי פרכינן בקדושין (דף נ"ט) לריש לקיש דאמר גבי לא בא אחר וקדשה וחזרה בה דאינה חוזרת משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ממתניתין דהשולח גט לאשתו דמצי מבטל משני שאני התם דכל כמה דלא מטא גיטא ליד אשה לאו מעשה אבל נתינת מעות ליד האשה מקרי מעשה ולא מתבטל ע"י דיבור ולר' יוחנן גם נתינת מעות לא מיקרי מעשה ע"ש א"כ הכי נמי כיון שזכה השליח הגט עבור העבד למסור לו משום דזכות הוא לו שיצא לחירות ולא מצי האדון מלעכב על השליח מלמסור לו שוב אין השליחות מתבטלת וחשיב כמו מעשה ואין דיבור החזרה מבטל מעשה הזכיה ויכול למסור להעבד שישתחרר בקבלתו ואין כאן משום ביטול השליחות כלל כיון שנעשה בדיבורו הראשון מעשה שזכה השליח הגט עבור העבד ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וביתר ביאור נראה דאפי' אם נימא דלא שייך האי זכיה דלא למיהדר ביה אלא גבי ממון כמו בתן מנה לפלוני אבל בגט ושטר שחרור לא שייך האי זכיה לזכות עבור האשה הגט דלא למיהדר ביה שאין הגירושין והשיחרור דבר שיש בו ממש שיהא נתפס ביה האי זכיה דלא למיהדר ביה מ"מ זוכה את הנייר למסור להאשה או להעבד וממילא כשימסור להם יהא חל הגירושין והשיחרור וביטול השליחות ליכא כאן משום דכיון דקנה הנייר דלא למיהדר ביה הוי מעשה ולא אתי דיבור דחזרה ומבטל מעשה השליחות ואף שלא נתן להשליח הנייר כ"א לגרש בו ולא לקנות הנייר בלא גירושין מ"מ כיון שע"י מה שזכה הנייר יהיה מעשה ולא יועיל חזרתו מפני שאין השליחות יכולה להתבטל ממילא יכול למסור ליד העבד וליד האשה ויוגמר הגירושין ואין לחוש במה שהשליח זוכה הנייר עבור האשה קודם הגירושין ואנן בעינן נתינת גט מהבעל להאשה בשעת חלות הגירושין. דז"א דהא לא זכי השליח הנייר לגמרי שיהא של האשה רק שזכה לענין שלא יחזור האדון והבעל כמו גבי תן מנה לפלוני ועיקר הנתינה הוא בשעה דמטא ליד האשה והעבד והוי גירושין מעליא:

• • (הגה"ה ויש להסתפק לפי זה היכא שכתב הש"ש על איסורי הנאה דכשר דלא שייך לומר דקנה הנייר בקנין ממון כיון דאיסורי הנאה הוא אם יכול לחזור לשיטת הרי"ף ז"ל מי אמרינן דכיון דלא שייך קנין בנייר א"כ הוי ביטול השליחות דאתי דיבור ומבטל דיבור או אפשר דאף דליכא זכיית ממון בגט מ"מ זכה השליח לענין שלא לחזור בו:)

ועתה נבאר בעיקר דברי הרי"ף ז"ל דהנה הר"ן ז"ל הקשה מהא דפ' התקבל (דף ס"ב) באמרה התקבל לי גיטי וכן אמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה דחולצת ואינה מתיבמת משום ספיקא דת"ק ור"נ אי תן כזכי אלמא אי תן כזכי מתגרשת מיד בקבלת השליח ולא מקרי גט לאחר מיתה וכן הקשה מהא דבעי ביבמות המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו מי אמרינן כיון דסניא ליה ליבם זכות הוא לה א"ד זימנין דרחמא ליה. אלמא אי זכות הוא לה מתגרשת אע"ג דלא מטא לידה עד דמית וכן הקשה מכמה דוכתי בש"ס דמזכין לעבד ג"ש ע"י אחרים ע"ש בדבריו ז"ל. והנה במה שהקשה מפ' התקבל לכאורה אפשר לומר דגם שם מיירי שמסר השליח לידה אחר שחזר בו קודם שמת ולהכי למ"ד תן כזכי לא מהני חזרתו ומתגרשת במה שמסר לה אבל בלא מסירה לידה לא מהני והוי גט לאחר מיתה ואע"ג דבגמרא לא הוזכר המסירה לידה ונקט סתם הוא משום דלשון קצרה נקט וה"נ לא מוזכר שמה מת עיי"ש:

והיה נראה לומר דהר"ן ז"ל סובר דהאי זכיה לחזרה לא שייכא כלל באשה רק בעבד משום דקנין עבד הוא קנין ממון ושייך שפיר לתפוס הג"ש שלא יחזור בו משום דשיחרור העבד דמי לשטרי ממון אלא דאיסור תליא בממונא משא"כ גט אשה שהוא קנין אישות לא שייך ביה האי זכיה לחזרה ואי לא מתגרשת לגמרי יכול לחזור בו וא"כ כיון דאמר שם דלמ"ד תן כזכי לא בעיא חליצה ע"כ דמתגרשת מיד בקבלת השליח וכן צ"ל במה שהקשה מהמזכה גט לאשתו במקום יבם אלא שלפ"ז עדיפא הו"ל להקשות מהא מתני' גופא דקתני טעמא דיכול לחזור בגיטי נשים לפי שאין חבין לאדם אלא בפניו ותיפוק ליה אפי' היכא דהגט הוא לה לזכות כמו במקום יבם נמי יכול לחזור בו כיון דלמהוי גט גמור גם בעבד לא זכה רק שזכה לענין חזרה ובאשה דלא שייך הך זכי' יכול לחזור אפילו היכא דהוי זכות א"ו דגם באשה שייך האי זכיה לחזרה א"כ תקשה דהא אפשר לפרש הך דהתקבל מיירי שהגיע הגט אח"כ לידה ומבעיא ליה אי מהני חזרה או לא:

מיהו בעיקר דברי הר"ן דמפרש דברי הרי"ף שסובר דאין זכין לעבד כלל שלא מדעתו ראיתי שהרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ד מה' עבדים) המזכה ג"ש לעבדו יצא לחירות אע"פ שלא הגיע לידו שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך אם מת לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל בקיצור ועיין בטור ובלח"מ הרי שהוא ז"ל סובר שבמזכה גמור זכין בזכיה גמורה להתגרש מיד אבל בתן שהוא כזכי לא מהני אלא לחזרה לחוד ואפשר גם דעת הרי"ף כן ולפ"ז נסתלקו כל קושיות הר"ן ז"ל, רק מהא (דפ' התקבל) תשאר הקושיא דשם הא אמר הבעל תן ואפ"ה למ"ד כזכי הוי גט אע"ג דמת ולא מטא גיטא לידה כלל מחיים:

אלא שבעיקר הדבר שמחלק הר"מ ז"ל בין זכה לתן אנו צריכין להבין טעמא מאי אי משום קפידא דבעל דכיון דאמר תן הרי לא רצה שתתגרש בקבלתו דהא צוה ליתן לה להכי לא מהני זכיה גמורה רק לחזרה מצי זכי דלהכי היתה כוונתו בלשון תן שהוא כזכי שיזכה לחזרה הא א"א לומר כן דהא מעיקרא אמר שם בש"ס אמתניתין ש"מ התופס לבע"ח קנה ודחקו שם התוס' הרבה וכי מה ענין זה לתופס לבע"ח ומה חייב האדון להעבד שיתפס השליח עבורו ופי' הר"ן ז"ל דממשנה זו שמעינן דכל אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו לעמוד במקומו ומשו"ה כיון שהאדון אמר תן שטר שיחרור זה לעבדי הרי השליח יכול לומר אני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאלו עשהו העבד שליח ומינה ילפינן דהתופס לבע"ח קנה לפי שהתופס יכול לעשות עצמו שליח של בע"ח עכ"ל. הרי דלפום ס"ד דתן הוי לשון הולכה ותופס לבע"ח קנה הוי שפיר שליח לתפוס עבורו משום דנעשה מעצמו שלוחו ולא איכפת לן בקפידא דבעל במה שאמר לשון הולכה שאין זה קפידא כלל אלא לפי שלא היה יודע אם יתרצה השליח לזכות עבורו אומר האי לישנא ודוקא בהתקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמרינן למ"ד לאו כזכי דאינו יכול להעשות שליח קבלה משום קפידא דבעל כיון דשליח אומר לו בשמה לשון קבלה והוא שני ואומר תן לה ש"מ קפידא הוא אבל אם אומר מעצמו לשון הולכה יכול השליח להעשות עצמו שליח קבלה רק שהקשו לר' ירמיה דהא הוי תופס לבע"ח ואינו יכול לעשות שליח מעצמו א"כ לפי המסקנא נמי דמשני תן כזכי דמי נהי דתן לא הוי לשון זכיה גמורה לזכות עבורו להשתחרר מזה מ"מ יעשה עצמו שליח קבלה דהא לא איכפת לן בקפידא דבעל ואין לומר דלהרי"ף והר"מ גם לפי הס"ד דתן לאו כזכי רק שהשליח עושה עצמו שליח קבלה נמי הוי מפרשינן דעושה עצמו רק שליח לתפוס לענין חזרה אבל אינו יכול לעשות עצמו שליח קבלה לגירושין גמורין משום דהא קפיד הבעל אשליחות דהולכה והא דיכול לעשות שליח לתפוס לענין חזרה אע"פ שהבעל אמר לשון הולכה לחוד ולא איכפת לן בקפידא דבעל משום דלענין חזרה אמרינן דודאי לא קפיד בעל אם יזכה לחזרה דכיון דרצה לגרש מסתמא אין דעתו לחזור ואינו מקפיד אם יזכה השליח לענין שלא יהא בידו לחזור אבל לענין אם יזכה השליח שתתגרש מיד שפיר הוי קפידא דבעל דאפשר שהוא רוצה שתתגרש משעה שיגיע גט לידה ולא מעכשיו דזה הוי קפידא מעליא ולהכי פסק הרי"ף דאינה מתגרשת מיד משום קפידא דבעל דז"א דודאי לפי המסקנא שייך שפיר לומר זכיה לחזרה דכיון דהזכיה נעשית ברשות האדון שהוא אמר תן שהוא לשון זכי להכי אמרינן אע"ג דלא משתחרר עדיין מ"מ זכה לחזרה משום דעבד בר זכיה הוא במה שהאדון נותן לו ואף דהרא"ש בפ"ק דקדושין (דף כ"ב) כתב דאם האדון נותן להעבד נמי לא קנה עיי"ש. מ"מ הא הריטב"א והרשב"א ז"ל כתבו שיש מרבותינו ז"ל שכתבו דקנה כמו בעל שנתן לאשתו דקנתה א"כ אפשר דגם הרי"ף סובר כן ואפילו לפי מאי דמסיק הריטב"א דלא קנה. מ"מ הא מסתפק במזכה לו האדון ע"י אחר אי קנה ואפילו למאי דמסיק התם דגם בזה לא קנה מ"מ הא סיים שם דאם נתן הרב ע"מ שאין להרב רשות בו קנה העבד וה"נ בענין זכייה שבגט השיחרור גופא דמי לנותן ע"מ שאין לרבו רשות בו אבל לפום ס"ד דהאדון אמר לשון הולכה והשליח מעצמו נעשה שליח עבורו לתפוס לחזרה תקשי הא העבד לאו בר קנין וזכיה הוא עדיין ואיך יזכה השליח עבורו לחזרה בלא ציווי האדון כיון דאינו משתחרר עדיין לגמרי א"ו דלפום ס"ד דתן לאו כזכי הוי מפרשינן דהשליח עושה עצמו שליח קבלה לשיחרור גמור ושפיר זכה עבורו ככל שיחרור דעלמא וש"מ דלא איכפת לן בקפידא דבעל במה שאמר לשון הולכה וכיון דלא איכפת לן בקפידא דבעל במה שאמר לשון הולכה אמאי לא יזכה השליח עבור העבד שישתחרר לגמרי כעת:

גם אין לומר הטעם דלמסקנא דתן כזכי אמרינן דתופס לבע"ח לא קנה ואפילו אינו חב לאחרים משום דאין אדם יכול ליעשות שליח מעצמו לומר אני במקומו בלי דעת המשלח ז"א דודאי יכול ליעשות שליח בלא דעתו כדאמרינן גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד והוא משום שליחות כמש"כ התוס' שם והב"ד מעצמן עושים את עצמן שלוחים לזכות הקטן ועוד דע"כ יכול לעשות עצמו שליח שלא מדעתו דהא אמרינן בב"מ בירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם דהוי תרומה באומר כלך אצל יפות משום דכיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה אלמא דבמידי דודאי ניחא ליה יכול לעשות עצמו שליח עבורו ולרבא שם דסובר יאוש של"מ הוי יאוש מיירי בלא שויה שליח כלל ולא בעי התם כלך אצל יפות אלא כי היכי דתגלי מילתא דניחא ליה. אבל בדבר שבודאי ניחא ליה נעשה שליח עבורו והר"מ לא גרס הא דפריך ותסברא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם עיי"ש (בה' תרומות) ורש"י דגרס לה כבר כתבנו דקושיית הש"ס הוא דבדבר שאם עשה מעצמו בלא כוונה לא מהני אין אדם נעשה שלוחו בלא ידיעתו אפי' בזכות גמור ודוקא בזכיית ממון דחצירו וידו קונין לו שלא מדעתו וכמש"כ מהרי"ט ז"ל דקנין יד וחצר לא בעי כוונה בזה אדם נעשה שלוחו של חבירו שלא מדעתו כיון שהוא עצמו היה זוכה בלא כוונה אבל דבר שאם הוא עשה בלא כוונה לא מהני כמו תרומה אין אדם יכול להעשות שליח עבורו בלי כוונה אבל בזכיית ממון ודאי דלא בעי כוונה וא"כ ודאי דתקשה אמאי לא יזכה השליח עבור העבד לגמרי:

וע"כ צ"ל דהטעם במש"כ הרי"ף והר"מ ז"ל דבתן לא מהני הזכיה לשיחרור גמור הוא משום חוב של האדון דכיון דלא נכלל בלשון תן אלא זכיה שלא יחזור אבל לא זכיה גמורה ולהכי לא מצי לעשות בעצמו שליח קבלה לשיחרור גמור משום דהוי חוב להאדון ודמי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וע"ז קשה אכתי מאי חיבותא הוא להאדון אם יזכה עבורו זכיה גמורה כיון דכבר נותן לו רשות לזכות לחזרה א"כ כיון דאינו יכול לחזור בו מאי חוב הוא לו במה שזוכה עבור העבד זכיה גמורה ואכתי אמאי לא הוי גיטא עד דמטי לידיה מיהו בזה אפשר לומר דלא מבעיא אם אין העבד לפנינו בשעה שמסר הגט לשליח דאין השליח יכול לזכות עבור העבד זכיה גמורה דאף דאין האדון יכול לחזור בו ויכול אח"כ למסור להעבד בע"כ של אדון מ"מ השתא מיהו דנעשה שלוחו של העבד לזכיה גמורה הוי חוב להאדון דהא כל כמה דלא מסר ליה מציאתו ומעשה ידיו לרבו ובמה שזוכה לו משתחרר מיד והוי תופס לבע"ח. אלא אפי' העבד עומד לפנינו והוא מוסר להשליח שיתן לו נמי אין השליח יכול להעשות עצמו שליח קבלה אף דהיה בידו למסור לידו מיד מ"מ במה שזוכה לו הוי תופס לבע"ח ול"ד להא דאמרינן בש"ס דלא חשיב חוב להעבד מה שהוא פוסלו מן התרומה משום דאי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה מתרומה והקשו התוס' דמאי מהני הא דאי בעי פסיל ליה בגיטא מ"מ הרי השיחרור הוי חוב עיי"ש ותירצו כיון דהאדון יכול לפוסלו בלא"ה שוב לא הוי מסירת הגט חוב וא"כ ה"נ כיון דיכול למסור לו מיד הג"ש שוב לא הוי חוב להאדון מה שזוכה עבורו מעצמו זכיה גמורה זה אינו חדא דהתוס' תירצו שם תי' אחר ועוד דדוקא התם דעיקר השיחרור היה זכות להעבד רק שנמצא בזה גם קצת חוב לר"מ במה שפוסלו מתרומה ואוסרו בשפחה וכיון דזה היה יכול לחוב לו ע"י זריקת גט שוב לא הוי הגט חוב משא"כ הכא דכל עיקר השיחרור הוי חוב להאדון מאי מהני דיכול למסור הגט להעבד סוף סוף השתא שנעשה עבור העבד שליח קבלה מעצמו הוי תופס לבע"ח ולהכי אמרינן בתן גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ולא מפלגינן בין היה העבד לפנינו בשעה שמסר לו או לא רק בכל ענין לא הוי גיטא עד דמטא לידיה משום דאינו נעשה שליח קבלה עבורו משום דאמר לו תן כזכי מ"מ לא נתן לו רשות אלא לזכות לענין חזרה אבל לא לענין זכיה גמורה דזה לא נכלל בלשון תן כזכי וכיון דלא נצטוה מהאדון ע"ז אינו יכול להעשות שליח מעצמו ע"ז משום דהוי תופס לבע"ח:

מ"מ קשה לי דלא דמי כלל לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דנהי דבמה שזוכה להעבד מקרי חוב להאדון מ"מ כיון שכבר זכה השליח בגט בשביל העבד לענין חזרה ואינו יכול לחזור בו ובזה זכה העבד שיומסר לו בע"כ של אדון פשיטא שיכול לזכות עבורו לגמרי להשתחרר מיד ואף שע"י מה שמשתהה המסירה ליד העבד זוכה האדון במעשה ידיו. מ"מ כל כה"ג לא מקרי חב לאחרים דהא כל תופס לבע"ח קנה אע"פ שמפסיד ללוה במה שתופס דהיה יכול להשתמש במעות עד שיפרע לו ואפ"ה יכול לזכות עבורו ולא מקרי חב לאחרים אלא אם יש על הלוה עוד חובות שזה שפיר מקרי חב לאחרים דהוא רוצה לבטל כח האחד ולתת לאחד אבל במה שחב ללוה לא איכפת לן כיון שהלוה חייב לו אף שהיה יכול להחזיק המעות אצלו עדיין ובגמרא משמע דיכול אדם לגרש אשתו בעל כרחה ע"י שליח הולכה [ועיין בנוב"י שכל חכמי הדור חלקו עליו בזה שכתב שא"י לגרש ע"י שליח בע"כ ומייתו ראיה מש"ס דגיטין (דף י') דקאמר בשליחות בע"כ דבגירושין איתא עיי"ש] ואף שהרא"ש כתב בטעמא דתופס לבע"ח משום שלא ריבתה תורה שליחות היכא דאיכא חוב לאחד ואפ"ה יכול להעשות שליח הולכה אף שחב להאשה כיון שהתורה זיכתה לבעל לגרש בע"כ וה"נ דכוותה א"כ ה"נ לא איכפת לן בחוב דאדון כיון שכבר זכה השליח עבור העבד למסור לו יכול להעשות שליח עבורו והכא שהאדון בעצמו מצוה ליתן לא גרע מהתם שמגיע לו החוב כיון דברשותו נותן:

ומש"כ הרי"ף ז"ל בתשובה הביאה הר"ן ז"ל בהא דתופס לבע"ח דלימא ליה לאו בעל דברים דידי את ותי' דתקנה שהתקינו שיכול לתפוס משמע אבל מדינא אין יכול לתפוס אין כוונת הרי"ף במש"כ תקנה שהתקינו שיועיל תפיסת השליח משום דמה"ת לא מהני תפיסת השליח משום דהוי חוב ללוה דז"א דכבר ביארנו דחוב דלוה לא מיקרי חוב כלל וכן כל הראשונים היינו המרדכי והרא"ש נתנו טעם דצריך הרשאה ולא מהני בשליחות לחוד משום דחיישינן שמא ימות המשלח ולא יועיל שליחותו או שמא יבטל השליחות כמבואר כ"ז בחה"מ (סימן קכ"ב ובש"ך סק"ד) דהטעם משום דכיון דיש לו טענות להכי בעי הרשאה דאי לאו הכי מצי אמר לאו בעל דברים דידי את אבל משום תופס לבע"ח לא איכפת לן בחיבותא דלוה מיהו רש"י ז"ל כתב בב"ק (דף ע') בהא דאמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה רב אשי אמר כיון דכתב כל דמתעני מבי דינא קבילית עלי שויה שליח ופירש"י דמיירי אי תפיס השליח משל הנפקד דלאמימר מהני אפי' היכא דלא כתב זיל דון ואפיק לנפשך אבל לרב אשי לא מהני משום דשליח שויה והוי תופס לבע"ח עיי"ש בלשון אחד הרי דאפילו בלא חב לאחרים לא קנה תופס לבע"ח א"כ אפשר נמי דשיטת הרי"ף הכי ולהכי כתב דתקנה הוא שהתקינו אבל מן הדין לא מהני משום תופס לבע"ח דלא קנה משום חוב של הלוה וכדמשמע פשטא דש"ס דהוצרך ללמוד דין תופס לבע"ח ממתניתין א"כ כיון דממתניתין אין ראיה משום דתן כזכי ממילא תופס לבע"ח לא קנה אפילו בלא חב לאחרים רק משום חוב של לוה רק תקנה שהתקינו ולהכי לא התקינו רק באינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים לא והיינו טעמא דהרשאה וכ"כ הרשב"א ז"ל והביאו הה"מ (בהלכות מלוה ולוה) ולפ"ז הוי א"ש דעת הרי"ף והר"מ דתן כזכי היינו לחזרה אבל לזכיה לא הוי כזכי ולהכי לא זכי עבור העבד משום דהוי תופס לבע"ח ואף דלא מצי הדר ביה מ"מ כל כמה דלא הדר ביה זכי האדון במעשה ידיו והוי חוב להאדון במה שיזכה עבורו:

מיהו אכתי תקשה דאמרינן בב"מ (דף י"ט) גבי מצא גט שיחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד ופריך וליחוש דלמא כתב בניסן כו' הניחא לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו עיי"ש והריטב"א ז"ל כתב שם דלאביי דאומר עבז"ל לכי מטא גיטא לידא דעבד זכה במעי"ד ובמציאתו למפרע משעת כתיבה עיי"ש וא"כ תקשה לאביי דאמר עבחז"ל ממשנה דתן גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דאף דתן כזכי רק לחזרה לחוד מ"מ כיון דלא מצי הדר ביה הא השליח מעצמו יכול לזכות לזכיה גמורה ואמאי לא יתנו לאחר מיתה דהא לא הוי תופס לבע"ח דהא נתן לו רשות למסור להעבד ובמה שזוכה עבורו מיד הא לא מפסיד האדון כלל דאף אם ימסור להעבד אחר זמן נמי יפסיד האדון מעשי ידיו משעת כתיבה [ונהי דסוגיא דידן דקרי ליה תופס לבע"ח ודאי דלא כאביי דלאביי לא גרע להאדון הזכייה ממסירה לאח"ז אבל אם נימא כשיטת הרי"ף דלמסקנא נמי לא זכה זכיה גמורה משום תופס לבע"ח ומשו"ה אם מת לא יתנו לאח"מ תקשה לאביי ממשנה דלא יתנו לאח"מ דלדידיה תקשה אמאי לא יתנו לאחר מיתה ולא זכה לו בקבלתו הא לא הוי חוב להאדון במה שזכה להעבד מיד דגם אם לא יזכה לו מיד ויהא חל השיחרור בשעה שיגיע לידו נימא עדיו בחתומיו זכין לו ומפסיד מעשה ידיו משעת חתימת הג"ש ואטו נוקי ונימא לדידיה דמתניתין יחידאי הוא כר"מ דאמר אם רצה לחזור בשניהם יחזור ולא כחכמים]:

ועוד דודאי אם בשעה שאמר תן ש"ש זה לעבדי היה העבד בפנינו והיה יכול למסור לו מיד הגט פשיטא דיכול לזכות לו ואף אם נימא דתופס לבע"ח לא קנה משום חוב דלוה גופא מ"מ בכה"ג שיכול למסור לו ברשות האדון וע"ז נתן לו רשות למסור איך נחשוב לחוב מה שהוא זוכה עבורו ולא דמי כלל למש"כ התוס' דמסירת הגט הוי חוב אע"ג דיכול לזרוק לו הגט דהתם מ"מ תרווייהו דרך חוב בע"כ הוא אבל הכא הא המסירה יכול למסור כמו שנצטוה מהאדון ודאי דיכול גם לזכות עבורו דהא בהדיא אמרינן (בפ' התקבל) גבי ההוא דשדר ליה גיטא לדביתהו ואמרה דליהוי בידך דלמ"ד אשה עושה שליח קבלה לקבל גט מיד שליח בעלה מתגרשת במה שאמרה להוי בידך אלמא אף שהבעל לא ידע שהאשה עשתה שליח קבלה עכ"ז נעשה שליח קבלה ולא מקרי תופס לבע"ח משום שבידה לקבל מיד הגט א"כ ה"נ גבי עבד אם הוא לפנינו והשליח יכול למסור לו לא מיקרי חוב מה שזוכה עבורו ומתניתין דלא יתנו לאחר מיתה סתמא קתני אפי' העבד לפנינו בשעה שמסר הגט להשליח ועוד קשה לי כיון דכבר הוכחנו דגם לשיטת הרי"ף והר"מ צריך לומר דלמ"ד דתן לאו כזכי מהני קבלת השליח לשיחרור גמור ולא רק לחזרה בעלמא דאין שום זכיה לעבד בלא רשות האדון כמבואר לעיל ואי לאו דמשתחרר לגמרי ליכא למימר זכיה גם לחזרה וע"כ שהוא לשחרור גמור א"כ תקשה לר"ה ולר"י בר יוסף שלא ידעו מתן כזכי וסברי דטעמא דמתניתין משום דתופס לבע"ח קנה איך יפרנסו מתניתין דלא יתנו לאחר מיתה ואטו ניקו ונימא לדידהו דמתניתין יחידאה הוא כר"מ דג"ש הוי חוב ולא כחכמים דסברי דג"ש הוי זכות:

ע"כ נלענ"ד דהא באמת הר"ן ז"ל כתב בהא דס"ד דתופס לבע"ח קונה וז"ל ונראה דהשתא סבירא לן דכי תנן רוצה לחזור בשיחרור לא יחזור היינו כשהשליח אומר אני זכיתי לו דאי לא תימא הכי היכי אמרינן דתופס כו' מנ"ל דשליח זה רוצה לתפוס עבורו עיי"ש בדבריו וזה ודאי דלס"ד דהאדון אמר לשון הולכה והשליח עשה עצמו שליח קבלה צריך שיכוין לזכות בקבלה זו בשביל העבד להשתחרר בקבלה זו דודאי אם שליח מקבל גט עבור האשה ואינו מכוין שתתגרש האשה בגט זה לא מהני אף אם צוותה האשה לקבל מיד הבעל אם לא ידע השליח שזה גט ולא כיון שתתגרש בקבלה זו ואם בשעה זו נטל סתם ואח"כ יכוין לזכות עבורה פשיטא דלא מהני כלל דהא בעינן ונתן בידה והמסירה שמסר הבעל לידו לא מיחשב בידה דאז לא היה במקום האשה שלא עשה עצמו אז שליח כלל ואח"כ כשירצה לעמוד עצמו במקום האשה דומה לנטל מעג"ק [דודאי גם בשיחרורי עבדים לא מהני טלי גיטך מעג"ק] דדוקא אם כיון בשעת קבלה מקרי ונתן בידה שהוא במקום האשה ממש ולא גרע מנתן ליד האשה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה להוי גיטך אבל מה שמכוין אח"כ לא מהני דלא הגיע לידה מיד הבעל בשעה שנעשה במקום האשה והגע בעצמך אם נתן גט לשליח קבלה והשליח לא ידע שזה גט ודאי דלא מהני דכמו שבאשה עצמה צריכה שתדע שזה גיטה ה"נ השליח צריך שידע שזה גט ושהוא מקבלו בתורת גירושין אבל אם לא כיון לא מהני ואם יאמר לאחר זמן שעד עכשיו הוא במקום הבעל ועכשיו במקום האשה הא דמי להא דהוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח קבלה דלא מהני משום דלא חזר שליחות אצל הבעל והיינו דלא מקרי ונתן בידה כמש"כ שם הריטב"א:

ובזה א"ש דמעיקרא דבעי לאכוחי ממתניתין דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה והוי סובר דטעמא דמתניתין שאף שהאדון לא צוה להשליח לזכות עבור העבד דתן לאו כזכי רק שצוה להוליך להעבד ולמסור לידו מ"מ יכול השליח בעצמו לעשות עצמו שליח של העבד ולהיות שליח קבלה עבורו כמ"ש הר"ן ז"ל א"כ ודאי דכוונת המשנה דאינו יכול לחזור ומתגרשת מיד בשעת קבלה ומיירי שכיון השליח מיד לזכות בתורת שיחרור דא"א לומר דלא זכה רק לענין דלא מצי למיהדר ביה אבל עדיין אינו משתחרר דהא כיון דאינו משתחרר אין נתפס שום קנין להעבד דאין קנין להעבד בלא רבו וגם רבו לא אמר שיקנה עבור העבד דהא תן לאו כזכי אבל לבסוף דמסיק דתן כזכי וצוה האדון להשליח לזכות מיירי שהשליח לא כיון שישתחרר בקבלה זו רק שרצה לעשות כמו שאומר לו האדון ליתן להעבד דבזה לא משתחרר עדיין ע"י קבלת השליח כיון שלא כיון השליח לזה ומ"מ קנה השליח לענין שלא יחזור האדון דהא כיון להחזיק ולתפוס הגט עבור העבד למסור לו וקנה לענין דלא למיהדר ביה האדון כמו בתן מנה לפלוני דקנה רק לחזרה וה"נ קנה לענין זה דלענין זה הוי מה שמחזיק עבור העבד כוונה מעליא וגם לא שייך כאן אין קנין לעבד בלא רבו כיון שהאדון גופא אמר לו שיזכה עבורו ואי הוי בעי הוי זכי זכיה גמורה להשתחרר רק שלא כיון לזה אבל לענין להחזיק עבור העבד למסור לידו שכיון מהני קנינו דכל היכא שהאדון נותן ומצוה לזכות עבורו לא אמרינן אין קנין בלא רבו והשתא סובר הרי"ף ז"ל דלמסקנא אין אנו צריכין לפרש מתניתין דאמרי חכמים אבל לא בשחרורי עבדים דמיירי שהשליח רוצה לזכות עבור העבד בגט שיחרורו אף שהאדון לא צוה לו זה דהא האדון אמר לו תן גט זה לעבדי שזה דחוק אלא דמיירי שגם השליח רוצה לעשות ממש כמו שצוהו האדון ולא כיון לזכות ולהעשות שליח קבלה ואינו מתגרש באמת עד דמטי ליד העבד רק שקנה השליח עבור העבד לענין שלא יוכל לחזור בו ובזה מיירי מתניתין דאמר תן שטר שיחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה) דאף דתן כזכי מ"מ כיון שלא אמר לו בפירוש זכי לא כיון להעשות שליח קבלה ולזכות עבורו ולהכי לא מהני תפיסתו של שליח אלא לענין חזרה אבל לא לענין שיחרור גמור וכיון שמת אין שיחרור לאחר מיתה וכ"ז באמר לו תן גט זה דתן הוא לשון הולכה דהא אומר לו ליתן רק שמתרצה גם אם יזכה עבורו להשתחרר מיד ובזה סתמא דמילתא כשהשליח מקבלו אינו מכוין להעשות שליח קבלה אלא רוצה לעשות כמצות האדון ממש למסור ליד העבד ובזה לא מהני תפיסתו רק לענין חזרה ולא להשתחרר שהרי לא כיון השליח לזה אבל אם אמר לו זכה בגט זה עבורו סתמא דמילתא כשמקבלו השליח הוא בכוונה להעשות שליח קבלה לזכות עבור העבד להשתחרר מיד כיון שכן צוהו האדון ובהכי מיירי בעיא דהמזכה גט לאשתו במקום יבם שאמר לו זכה עבורה והוא קבל על מנת לזכות עבורה והוי גט מיד ומסולקים כל הקושיות מעל הרי"ף ז"ל:

ויצא לנו מדברינו בדעת הרי"ף ז"ל דהיכא דכיון השליח מיד בשעת נתינת הבעל להיות שליח קבלה מודה הרי"ף שמתגרשת מיד במומרת אלא דבזה אחרי שהראשונים ז"ל לא פירשו כן בטלו דברינו וכ"ז היכא דהוי זכות גמור כמו במומרת שהסכימו הפוסקים דהוי זכות או בבעל מומר אבל באופן אחר כמו בבעל חולה או עתים חלים ועתים שוטה דלא הוזכר בפוסקים דהוי זכות ודאי דלא מהני לזכות להגט לכל הדיעות ואפילו אם תגלה דעתה בהדיא דניחא לה נמי לא מהני כדאמר בירושלמי (דפ' התקבל) הגע בעצמך שהיא צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה עיי"ש. ודוקא היכא דשויתיה שליח לקבלה לא חיישינן שמא חזרה דשם לא מהני חזרה כלל דאפילו אם אומרת אח"כ שאין רצונה להתגרש אין השליחות מתבטלת דאפילו אם אמרה בהדיא לשון המורה ע"ז אין השליחות מתבטלת כדאמרינן בפ' השולח (דף ל"ב) פסול הוא אינו כלום דהוי לשון גרוע ובעינן דיבור מעליא לבטל הגט וכמ"ש התוס' (בר"פ השולח) אע"ג דמה"ת ראוי שתתבטל השליחות בגילוי דעת לחוד כיון דגט בעי רצון והוא חזר בו מ"מ תקנת חכמים הוא שלא יתבטל אלא בביטול מעליא וכ"ז היכא דנעשה שליח גמור אבל היכא דליכא שליחות רק מה שאומרת שהיא רוצית להתגרש כיון שחוזרת אינו יכול לזכות עבורה ואפשר דאפי' חזרה רק בלבה מהני דבזה מהני מחשבה בעלמא כיון שבדיבור הראשון לא נקבע שום שליחות מהני החזרה בלב לבטל מה שאמרה שהיא רוצית להתגרש והכי משמע בקדושין (דף נ"ט) דאי לאו דמחשבה דטומאה רחמנא קריה מעשה היה המחשבה מוציא מידי מחשבה ובחשב עליו שיהא גמר מלאכה ואח"כ חישב לשפץ היה בטלה טומאתן אפי' במחשבה בעלמא וכיון דלא עשתה שליח רק שראינו שרצונה להתגרשת אמירה זו מתבטלת במחשבה בלב בעלמא כיון שלא נקבע ענין שליחות ע"י אמירתה שאמרה שרצונה להתגרש וכיון שאם חזרה בה הוי חוב ודאי דבעינן למיחש שמא בשעת קבלת הגט חזרה בה בלבה ולא מהני שגלתה דעתה שרצונה להתגרש:

וראיתי להגאון חת"ם סופר ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ט) בשחטה ואח"כ חשב עליה הוכיח סופו על תחילתו וכן בנתן נכסיו לאחר והיה בהם עבדים ושתק ובסוף צווח דהוכיח סופו על תחילתו דמדהשתא לא ניחא ליה מעיקרא נמי לא ניחא ליה וה"נ נימא כיון שהיא מתרצית אחר ששומעת שזיכו לה הגט מסתמא גם בשעת קבלה ניחא לה וירד לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט דעל זמן מועט אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ועל זמן מרובה לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו עיי"ש:

ולפענ"ד ז"א דהוכיח סופו על תחילתו לא שייך אלא אם עשה אדם איזו מעשה ואנו יכולין לדון כוונתו על שני פנים בזה שייך לומר לברר כוונת מעשיו בתחילתו ממה שהוא עושה בסופו כמו התם שאנו מסתפקין בכוונת שחיטתו אם הוא לשם עכו"ם או לא ומסתבר הדבר ממה שאמר אח"כ ששחיטה זו יהא לשם עכו"ם שגם מתחילתו היה לשם עכו"ם וכן גבי עבדים שאנו מסתפקין על כוונת שתיקתו מה זו שתיקה ואנו מבררין ע"י צווחה שאח"כ שגם מעיקרא לא ניחא ליה והנה כ"ז הוא אם בודאי חשב מענין שאנו דנין עליו רק שאנו מסתפקין למה היתה מחשבתו בזה אנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו כמו התם דבשעת שתיקה בודאי היתה שתיקתו על א' משני פנים או דלא איכפת ליה או דניחא ליה וכן בשחטה ואח"כ חישב שאנו מסתפקין על שעת שחיטתו אם חישב לשם עכו"ם או לא דזה דבר ברור הוא שחישב או לא חישב ואם לא חישב ודאי מותרת ע"ז אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שמחשבתו היה כמו שחישב בסוף אבל אם יכול להיות שלא חישב כלל מענין זה שאנו צריכין לדון אלא דכיון דלבסוף חזינן דעתו לאחד משני פנים מסתמא גם מעיקרא אלו היה מחשב מענין זה היה ג"כ דעתו כמו שעשה לבסוף אין זה בגדר הוכיח סופו על תחילתו:

ודבר זה תליא בפלוגתא דישל"מ דלרבא אמרינן אף שבשעה שנפל ממנו ודאי לא עלה על דעתו ענין יאוש כלל דהא לא ידע דנפל מיניה מ"מ דמי כאילו נתייאש קודם הנפילה ולאביי אמרינן דלא מהני ישל"מ ולא הוי יאוש כשנתייאש קודם שבא ליד המוצא והכי קי"ל דישל"מ לא הוי יאוש. וא"כ ה"נ גבי גט איך נימא אם זיכו לה הגט ובשעה אחר זיכוי הגט אמרה שהיא רוצית להתגרש דהוכיח סופו על תחילתו כיון דיכול להיות שברגע נתינת הגט ליד השליח לא חשבה מענין זה כלל ולא אמרינן תגלי מילתא למפרע כיון דאח"כ ניחא לה מעיקרא נמי ניחא לה אע"פ שלא ידעה ולא חשבה מענין זה כלל דהא זהו עיקר ישל"מ ובישל"מ קי"ל דלא הוי יאוש ולא מפלגינן בין נתוודע לו לזמן מרובה אחר דאתי ליד המוצא או לזמן מועט אלא בכל גווני לא הוי יאוש. ובהדיא כתב רש"י ז"ל בב"מ דפריך ממעות מפוזרין הרי אלו שלו ואמאי הא לא ידע דנפל מיניה ומשני התם כדר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ופירש"י ז"ל דודאי ידע ומתייאש קודם שבא ליד המוצא משמע אלו היה מתוודע אחר שבא ליד המוצא לא מהני אע"ג שנודע לו בזמן מועט אחר שבא ליד המוצא אפ"ה אמרינן דלא הוי יאוש ולא מהני אלא אם נודע לו קודם שבא ליד המוצא אבל נודע אח"כ לא מהני למקבע האי רצון דלבסוף גם בתחילה כיון דבתחלה לא חשב על זה והמחשבה לא מהני אלא בשעה שחישב עלה:

תדע לך דהא עד כאן לא פליגי רשב"ג ורבנן אלא אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אבל אם הוכיח תחילתו על סופו ודאי דאמרינן כגון שאמר המקבל מתנה קודם הנתינה שרוצה לקבל העבדים אם יתן או שאמר שאינו רוצה לקבל ואח"כ זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ודאי דאמרינן הוכיח תחילתו על סופו וכאן אמרינן אפי' בצווחת להתגרש קודם הזיכוי שמא חזרה בה ולא אמרינן הוכיח תחילתו על סופו א"ו דהיינו טעמא כיון דאפשר דבשעת הזיכוי ממש לא חשבה מענין הגט כלל א"כ אפשר לומר דחזרה בה והיינו אלו היינו שואלין אותה בשעת מעשה היתה חוזרת בה דדיבורה הראשון אינו קובע בה הרצון וכיון דאנן ידעינן דיש קצת חוב ג"כ בגרושין להכי בשעה שאינה מחשבת בהדיא שהיא רוצית להתגרש לא מחשב זכות ואינה מתגרשת ע"י זיכוי [ולשון הירושלמי דחש לומר שמא חזרה בה אפשר לומר דלאו דוקא הוא שחשבה מענין הגט וחזרה אלא דאנו צריכין לחוש אולי היתה חוזרת אם היתה חושבת מענין זה להכי לא נקבע בה הרצון שצווחה מעיקרא] ואף שאם היו שואלין אותה היתה רוצה להתגרש דהא הוכיח תחילתה על סופה ודאי דאמרינן ומעיקרא אמרה שרצונה להתגרש מ"מ כיון שלא נשאלה ע"ז ולא חשבה מענין הגט לא נקבע הרצון בה בשעה שאינה מחשבית ומעלית על דעתה רצון הגירושין וכיון דבאמת יש חוב בגירושין לפי אומדן דעת חז"ל ואין השליח יכול להעשות שליח עבורה ולא מהני מה שאמרה מעיקרא שרוצית להתגרש ולא דמי להא דהוכיח סופו על תחילתו דשם ודאי חישב מענין זה דכיון שהלה נותן לו מתנה והוא שותק לא ימלט מא' משני פנים או שבשעת שתיקה היה בלבו שטוב הדבר לפניו או לא וכן בשוחט ואח"כ חישב ששחיטה זו לעכו"ם אמרינן מדאמר אח"כ שרוצה לעבוד עכו"ם בשחיטה זו מסתמא גם מעיקרא רצה לעבוד בשחיטה וודאי חישב בהדיא בשעת שחיטה לשם עכו"ם דכן דרך העובדים עכו"ם בזביחה והוכיח סופו על תחילתו שחישב בהדיא בתחילתו כמו שאומר לפנינו בסופו אבל בגט אם נעשה שליח לקבל גיטה בשעה שהיא לא חשבה מענין זה דמאליו לא נקבע בה הרצון שעי"ז יהא הוא שלוחה ודברי החתם סופר ז"ל במחכ"ת תמוהין בזה וראיתי להחכ"צ (בסימן מ"א) באחד שנשבע שלא לגרש אשתו בע"כ ושלא לישא אחרת קודם נשואין ואח"כ נמצא בה מומין ושהה עמה כמה שנים ועתה רוצה לגרש בע"כ דאסור לעבור על שבועתו ואף דאיכא למימר אדעתא דהכי לא נשבע מ"מ כמו שאחר נשואין לא הקפיד כמה שנים אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שגם בשעת השבועה הי' נשבע אף שהי' יודע מהמום הזה ע"ש ולפמ"ש אין שייך כאן הוכיח סופו על תחלתו כיון שלא עלה על דעתו דבר זה ודו"ק:

ודע דהא דאמרינן לרבנן בשיחרורי עבדים או במזכה גט לאשתו אם נימא דהוי זכות דאינו יכול לחזור בו מתגרשת בקבלתה מיד לשיטת התוס' וסייעתם הוא דווקא אם נתן לשליח גט ליתן להם דאז יכול לעשות עצמו שליח קבלה עבור האשה ולא מתחיל בו כלל שליח להולכה וכמו שבארנו לעיל ומשום דתן כזכי וזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר כתבו ותנו גט לאשתי והם כתבו לא מצי למיעבד נפשייהו שליח קבלה כיון שהם צריכים להיות שליח בעד הבעל בנתינת הגט שוב אין יכולים להעשות שליח קבלה כדאמרינן בס"פ כל הגט (דף כ"ד) דאם אמר הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה פסול דלא חזרה שליחות אצל הבעל ועיי"ש ברש"י ותוס' בטעם הדבר מיהו לשיטת הרי"ף דגיטא לא הוי עד דמטיא לידה ולא מהני הא דהוי זכות אלא לענין שלא יכול הבעל או האדון לחזור ולמחות בהשליח ליתן א"כ אפשר לומר דאפילו אם צוה לשליח לכתוב וכתב נמי מהני תפיסתו לענין שלא יחזור בו לפמ"ש הש"ך (בסימן קפ"ה ס"ק א') דגבי מכר ומתנה לא בעינן חזרה שליחות אצל המשלח [ועיי"ש דמסתפק בזה והנתה"מ החליט דלא בעינן] א"כ ה"ה לענין זכיה דלא למיהדר ביה אפשר דאף דהיה מעיקרא שליח הולכה יכול לעשות את עצמו שליח קבלה לזכות בגט דלא למיהדר ביה ובפרט לפמ"ש דעיקר הא דמהני הזכיה דלא למיהדר הוא מטעם שזכה בנייר למסור להם וגיטא ממילא הוי ובענין זכיית ממון הא לא בעינן חזרה שליחות אצל המשלח:

וראיתי להגאון בעל נתה"מ (סימן קפ"ה) דפשיטא ליה דבממון לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל דדוקא בגט אשה דלא מהני טלי גיטך מעג"ק בעינן דליפוק מיד שליח הבעל ליד שליח האשה אבל בממון דמהני טלי מעג"ק לא בעינן חזרה שליחות אצל המשלח ומביא ראיה מהא דבעינן למימר בתחילת הסוגיא דהא דאינו יכול לחזור בשיחרורי עבדים משום דתופס לבע"ח קנה וכמ"ש הר"ן שהשליח נעשה מעיקרא שליח להולכה ואח"כ נעשה בעצמו שליח קבלה דבשיחרורי עבדים נמי מהני טלי גיטך מעג"ק וזה תמוה לענ"ד דא"כ למה ליה לתנא למימר דבגיטי נשים יכול לחזור משום דאין חבין לאדם שלא בפניו תיפוק ליה אפילו היכא דהוי זכות גמור כמו במקום יבם או מומר שהסכימו הפוסקים דהוי זכות נמי יכול לחזור בג"נ כיון דנעשה תחילה שליח להולכה אין יכול להעשות בעצמו שליח קבלה דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל ובג"נ ודאי דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל דהא לא מהני טלי גיטך מעג"ק ומדקתני מתני' הטעם לפי שאין חבין שלא בפניו ע"כ דגם לפי ה"א דטעמא דרבנן דבשיחרורי עבדים אינו יכול לחזור ועושה עצמו שליח קבלה בלא דעת העבד אין הכוונה שנעשה מעיקרא שליח להולכה ואח"כ שליח לקבלה אלא שגם בתחילת הקבלה מקבל בתורת שליחות קבלה ומשום שאין הבעל מקפיד ע"ז וכמו שביארנו לעיל וא"כ אין ראיה מזה דבשיחרורי עבדים לא בעינן חזרה שליחות אצל המשלח דהא התם נעשה שליח קבלה גם מתחילת נתינת האדון:

ואין לומר דהא דמסיים במתניתין ואין חבין לאדם אלא בפניו לאו טעמא דיכול לחזור בגיטי נשים הוא אלא סתמא דמילתא הוא וריהטא דלישנא הוא דאמר בכל דוכתא זכין לאדם כו' ואין חבין כו' אבל באמת בג"נ אפילו היכא דהוי זכות יכול לחזור משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל דז"א דבתוספתא (בפ"ק דגיטין הובאה בגמ' שם דף י"ב) מסיים בהדיא אבל אשה אינה כן אלא חבין לה מזונות ופוסלה מן התרומה עכ"ל הרי דהטעם יכול לחזור הוא משום דאין חבין לאדם שלא בפניו ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף