שו"ת אבני מילואים/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת אבני מילואים טז

סימן טז

שאלה. בהא דקי"ל ארוסה בת ישראל שניסת לכהן לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה. אי בעינן חופה הראוי לקנין אבל חופת נדה לדעת הרמב"ם דאינה קונה אינה אוכלת בתרומה. או דלמא אפילו חופת כל דהו מאכיל בתרומה:

תשובה הרמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות) כתב ז"ל ישראלית שניסת לכהן ואפי' קטנה בת שלש שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק. ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה עכ"ל. ובפ' אע"פ דף נ"ז בהא דתנן משנה ראשונה הגיע זמן ולא נשא' אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. אמר עולא ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו היא מ"ט אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"ה הגיע זמן ולא נשאת נמי התם דוכתא מיחד לה. רב שמואל בר' יהודא אמר משום סמפון א"ה נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי התם מבדק בדיק לה והדר מעייל לה. ואמרי' התם דף נ"ח בשלמא לעולא קמייתא משום שמא ימזגו ובתרייתא משום סמפון אלא לר"ש בר"י קמייתא משום סמפון ובתרייתא משום סמפון מאי ביניהו איכא ביניהו בדיקת חוץ מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר לא שמה בדיקה. מבואר מהש"ס דלמשנה אחרונה הגזירה משום סמפון אליבא דכ"ע דאי משום שמא ימזגו היה לה לאכול בהגיע זמן דהא דוכתא מיחד לה. ולא פליגי עולא ורשב"י אלא בטעמא דמשנה ראשונה. וא"כ קשה היאך כתב הרמב"ם טעם שמא ימזגו כיון דקי"ל כמשנה אחרונה. וכבר הניח זה בקושיא בספר בית שמואל סי' נ"ו ע"ש. ונראה לענ"ד דבתוס' פ' המדיר דף ע"ב ד"ה ע"מ שאין עליה נדרים כתבו ז"ל תימא לר"י מאי ארי' על מנת אפי' סתם נמי דהא בפ' אע"פ גזרינן שלא תאכל ארוסה בתרומה משום סמפון כו' וי"ל נהי דשייך בה סמפון אפי' בקדשה סתם ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק עכ"ל. והרמב"ם פ"ט מהל' אישות כתב ז"ל המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים או אחד משלשה נדרים הרי זו מקודשת מספק. וכתב הרה"מ ז"ל בגמ' על משנתינו דתנן תצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעי אבל גיטא בעי מ"ש כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי כו' אמר רבה צריכה גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוק' מספקא ליה גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא לי' ע"ש. מבואר מזה דקידשה וכנסה סתם הוי ספק קידושין משום דמספקא לן אם נתרצה במומין ובנדרים וביבמות דף פ"ג בהא דתנן אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל ר' יוסי ור' שמעון אומרים מאכיל בתרומה. אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק כו' מ"ש חזה ושוק דאורייתא תרומה נמי דאורייתא הכא במ"ע בתרומה בזה"ז דרבנן ומבואר שם בש"ס לריש לקיש אנדרוגינוס הוי ספק איש ספק אשה ומספק מאכיל בתרומה בזה"ז. וצ"ל דהא דאמר ר"ש בר"י טעמא משום סמפון ע"כ ס"ל כדרבה ורב חסדא בכנסה סתם ונמצאו בה מומין דצריכה גט מדבריהם. אבל מדאוריי' אפי' ספקא לא הוי ולכך שפיר חייש שמא ימצא סמפון וזרה ודאית היא. משא"כ ולרבא דס"ל דצריכה גט מספק וה"ל ספק זרה היתה אוכלת שפיר בתרומה בזה"ז. [א"נ סוגיא דהתם איירי בזמן הבית דאיכא חזה ושוק ותרומה דאורייתא דאז אסורה אפי' בתרומה דרבנן דזמן חזה ושוק קאמר ריש לקיש כדאיתא שם בש"ס ביבמות ע"ש] לפ"ז לדידן דקי"ל תרומה בזה"ז דרבנן וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' תרומות וקי"ל נמי כרבא דצריכה גט מספק וכמ"ש הרמב"ם שהבאתיו ע"כ אף למשנה אחרונה אי אפשר לומר הטעם משום סמפון דהא אף אם ימצא בה סמפון עדיין מקודשת היא מספק אע"כ צ"ל דטעמא דמשנה אחרונה משום שמא תשקה וכמ"ש הרשב"א בחי' פ"ק דקידושין דף י' דמשנה אחרונה סברה דגם אחר שהגיע זמן רגילי' אצלה אחיה ואחיותיה ושייך שמא תשקה ע"ש. ולכך תופס הרמב"ם ג"כ טעם זה לדידן שהוא העיקר:

ובהכי ניחא לן הא דתנן בפרק נערה דף מ"ח לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה. ואמרי' עלה בגמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונ' דתנן הגיע זמן ולא נשא' אוכל' משלו ואוכלת בתרומה קמ"ל לעולם. וכתבו תוס' ד"ה לאפוקי וז"ל ואע"ג דתנן בהדיא פ' אע"פ דף נ"ז זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה כן דרך התנאים להשמיענו בקיצור אע"ג דכבר השמיענו במקו' אחר עכ"ל. אמנם לפמ"ש קמ"ל רבי כאן חידוש שלא נשמע ממשנת ב"ד של אחריהן דבפ"ק דקידושין דף י' פליגי ריב"ב ור"י בן בג בג בטעמא של ב"ד של אחריהן אי משום שמא תשקה אי משום סמפון. ע"ש דתרווייהו ס"ל עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה וכמ"ש תוס' שם ע"ש. ואינהו הוו בזמן הבית ואז אפי' בתרומה דרבנן אינה אוכלת מספק דהכי אמר ריש לקיש שם ביבמות דבזמן חזה ושוק אפי' בתרומה דרבנן אינו מאכיל וא"כ שייך טעמא דסמפון ולכך אינה אוכלת. אבל בזה"ז דאין זמן חזה ושוק סד"א דאוכלת בתרומה דרבנן כיון דטעמא משום סמפון ועכ"פ תהיה ספק מקודשת וכנ"ל. לכך השמיענו רבי דבז"הז היה כמ"ש הרא"ש פ"ב דגיטין דף י"ז בהא דתנן ג' גיטין פסולין וא' מהם שאין בו זמן והקשה הרא"ש דהא רבי בז"הז היה ולא שייך שמא יחפה ע"ש. וקמ"ל רבי דאפי' בז"הז לא תאכל בתרומה משום שמא תשקה לאחיה וכמ"ש בשם הרשב"א.

ובמשנה למלך פ"ז מתרומות הקשה אהא דאית' פ' הערל דאנדרוגינוס דהוי ספק איש מאכיל בתרומ' דרבנן בז"הז מהא דאמרו פ' האיש מקדש דף מ"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למד"הי ועמדה וניסת אמר רב אוכל' בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה. הא ספק נמי מאכיל בתרומה בז"הז ואין לומר דס"ל לר"א תרומה בז"הז דאורייתא כר' יוחנן דס"ל הכי שם פ' הערל אכתי אינו אלא דרבנן דהא נתקדשה לדעת אביה וארוס' אוכלת בתרומה ד"ת ומדרבנן הוא דאינה אוכלת עד שתנשא וכיון דספיקא הוי שמא לא ימחה אביה אמאי לא תאכל בתרומה עכ"ל.

ונראה לענ"ד ליישב לפמ"ש הרשב"א בחי' לקידושין בהא דאמרו שמא יבא אביה וימחה וכתבו תוס' שם דאע"ג דליכא משום שמא תשקה ולא משום סמפון דהא נכנסה לחופה ומייחד לה דוכתא ובדיק לה מ"מ לא תחלוק בין ארוסה לארוסה ע"ש והרשב"א הק' על דבריהם מהא דאמרו פ"ק דקידושין ופ' אע"פ איכא בינייהו קיבל מסר והלך הרי דאפי' ארוסה כל שקיבל עליו תו לית ביה משום סמפון לזה כתב שם תירוץ אחר דכיון דאין חופתה חופה גם הוא אינו בודקה ולא מייחד לה דוכתא ע"ש. וכונתו כיון שיכול האב למחות לא סמכה דעתי' וגם הוא אינו מייחד לה מקום ואינו בודקה וכיון שכן אפי' לא ימחה האב ותהי' נשואה למפרע מ"מ בנשואה נמי כל דאיכא למגזר משום סמפון או שמא תשקה לא תאכל בתרומה כדמוכח פ' אע"פ דף מ"ח דאמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופירש"י דמסירתה לרשות הבעל הוי נשואין וחוץ מתרומה שמא ימצא סמפון ויהיו נשואיה וקידושיה טעות ע"ש. וא"כ לרב אסי דאמר דמשום שמא יבא אביה וימחה לא סמכה דעתי' ואינו בודקה ולא מייחד לה דוכתא שפיר דלא תאכל בתרומה.

עוד הקשה במש"ל מהא דתנן ביבמות דף ס"ז ספק בן תשע שנים ויום א' ספק שאינו ספק הביא ב' שערות ספק לא הביא. פי' אחד מכל הפסולין שבא על בת כהן אפי' היה ספק בן ט' פסלה ע"ש. והשתא איכא לתמוהי טובא השתא אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל שהית' בחזקת שאינה אוכלת גם היתה בחזק' פנוי' אפ"ה מספק מפקינן לה מחזקת' ואמרי' שמא זכר הוא ואוכלת בת כהן שהיתה בחזקת אוכלת וכשרה אינו דין שאם בא עליה ספק בן ט' שלא נפסול אותה על הספק כו' וזה נראה ק"ו שאין עליו תשובה עכ"ל.

גם זה נלענ"ד ליישב לפמ"ש תוס' שם דף ס"ח ד"ה רישא פסולי כהונה וז"ל וא"ת וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו דנוקמי' אחזקי' קמייתא דהוי פחות מבן ט' ונוקמה אשה בחזקת כשרות כו' ולתרומה מוקמינן אחזקה כו' וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' אע"פ שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן לי' אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' ותו לא הוי ספק אע"ג דס' קידושין מאכיל בתרומה בז"הז דהתם ליכא חזקה דחזקת פנוי' אתרע ע"י ספק הקידושין. משא"כ היכא דאדרבה איכא חזק' דהשתא דלא אתרע וה"ל ודאי ועמ"ש בש"ש ש"ג פי"ב. ובהא דאמר ריש לקיש פ' הערל מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ופריך מ"ש כו' ומסיק שם דה"ק כשהוא מאכילה מאכילה בתרומה בז"הז דרבנן ואינו מאכילה בזמן חז"וש ואפי' בתרומה דרבנן דלמא אתי להאכילה בתרומה דאורייתא. ופירש"י ואפי' בתרומה דרבנן כגון תרומת פירות הואיל ואיכא תרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר גזרינן ע"ש. וקשיא לן בגווה לפמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' תרומות וז"ל התרומה בזמן הזה ואפי' במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אינו מה"ת אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה ג' לא כשהיו בירוש' שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן התורה וכן יראה לי שה"ה שאין חייבין במעשרות בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה עכ"ל. וא"כ מאי סימנא נקיט בזמן חזה ושוק כיון דאיכא זמן חזה ושוק דליכא תרומה דאוריית' דהא בזמן עזרא היה חזה ושוק ואפ"ה לא היה שם תרומה דאורייתא כיון שלא היתה אלא ביאת מקצתן וא"כ תרומות מן התורה אינו תלוי בזמן חזה ושוק וצ"ע כעת:

הדרן לדידן מ"ש הרמב"ם טעמא דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום שמא תשקה ולא כתב משום סמפון היינו משום דתרומה בז"הז דרבנן ואפי' ימצא סמפון מידי ספיקא לא נפקא דקי"ל כרבא דהוי ספק כיון שלא התנה בפירוש ובתרומה דרבנן בז"הז ספק נמי מאכיל כמו אנדרוגינוס לר' יוסי וכמ"ש. ואכתי יש מקום עיון בזה לפמ"ש בתוס' רי"ד פ"ק דקידושין הך חששא דשמא תשקה לאחיה ולאחיותיה היינו לקטנים דלאו בני דעה דגדולים מזהר זהירי ע"ש דף י' גבי הלך האב עם שלוחי הבעל משום שמא תשקה ליכא משום סמפון איכא שכתבו ז"ל ומפני שמא תשקה לאביה ליכא למיחש מפני שהוא בן דעת ע"ש. ונראה שכן גם דעת רש"י בכתובות דף נ"ח ומ"ח גבי מסר האב לשלוחי הבעל דלא חיישי' לשמא תשקה לשלוחי' משום דגדולים נינהו דאין שליחות לקטן וכסברת תוס' רי"ד. ועיין בחי' הרשב"א יבמות פ' חרש דף קי"ז בהא דאמרו שם אע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל למיתב לי' בידים אסור והעלה הוא ז"ל דדוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן אפי' למיתב ליה בידים מותר שלא העמידו דבריהם אלא גבי גדולים ולא לקטנים ע"ש. וא"כ בז"הז ארוסה תאכל בתרומה דגם שמא תשקה ליכא כיון דתרומה דרבנן ומותר ליתן בידים לקטנים. אמנם מדברי הרמב"ם נראה דלית לי' כשיטת תוס' רי"ד שכתב שמא תאכיל לאביה וא"כ אפי' לבן דעת חיישינן ועיין בש"ע א"ח סימן שי"ג משמע דאפי' איסור דרבנן אסור להאכיל בידים לקטן. והנה מדברי רש"י נראה דס"ל כשטת הרמב"ם דאפי' למשנה אחרונה הוי טעמא משום שמא תשקה ע"ש דף מ"ח דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנשואין מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובגמ' לעולם היא כו' לאפוקי ממשנה ראשונה כו' קמ"ל כמשנה אחרונה. מסר האב כו' אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה ופירש רש"י דטעמא דרב אסי משום שמא תשקה והשתא דאין אחיה ואחיותיה עמה שרי ע"ש. וזה כשיטת הרמב"ם דגם למשנ' אחרונ' הוי הטעם משום שמא תשקה. ובתוס' שם הקשו על פירש"י דהא אמרינן פ' אע"פ דאף לעולא הוי טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ע"ש. ואמנם כבר כתב הרשב"א בחי' פ"ק דקידושין דבתחלה הוא דבעי הש"ס למימר דפליגי משנה ראשונה ומשנה אחרונה בטעמים חלוקים אבל למסקנא תרווייהו חד טעמא אית להו ומשום שמא ימזגו אלא דמשנה ראשונה סברה דכיון דמייחד לה דוכתא לא שכיחי גבה אחיה ואחיותיה ומשנה אחרונה סברה כיון דלא נכנסה לרשותו ממש עדיין מצויין אצלה אחיה ואחיותיה עיין שם:

ובתוס' שם פירשו להפך דלמ"ד שמא תשקה כו' במסר נמי איכא למיחש שמא תשקה לשלוחי הבעל ולמ"ד משום סמפון מבדק בדיק לה קודם שיקבלוה שלוחיו. ובחי' פני יושיע ראיתי פ' אע"פ דף נ"ח שכתב וז"ל לכאורה יש לתמוה על סברא זו מסוגיא דשמעתין דא"כ מאי פסקא דבהגיע זמן אוכלת בתרומה הא זמנין דמסר לה אח"כ לשלוחי הבעל ואיכא למיחש שמא תשקה לשלוחי' ואפשר דהיכא דכבר אכלה מעיקרא תו ליכא למיחש שמא תשקה דיודעת ליזהר. וצ"ע בכל זה ע"ש. אמנם מדברי תוס' פ' אלמנה לכ"ג דף ס"ח משמע דאין חילוק בין כבר אכלה או לא שכתבו שם ד"ה קנין כספו ז"ל ואין להקשות לעולא דאמר טעמא משום שמא תשקה כי אכלה בחיי בעל נמי לא תיכול כיון שאין יבם חייב במזונותיה לא מיחד לה דוכתא דאיכא למימר כיון דזכתה זכתה. אבל קשה דא"כ מאי פריך פ' אע"פ דף נ"ז שם אלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה שאני לקיט דכבר אכל כל ימי חייו. וי"ל כיון דהגיע זמן ויחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמי ללקיט כהן בבית ישראל עכ"ל. מבואר מדבריהם דדוקא בהגיע זמן למשנה ראשונה דמיחד לה דוכתא ואינה זזה משם אף לאחר מיתה לא חיישינן שמא תשקה. הא לאו הכי אע"ג דכבר אכלה חיישינן כמו בלקיט כהן. וא"כ הדרא קושית פני יושיע לדוכתא היכי פסיקא ליה מלתא בהגיע זמן דאוכלת בתרומה זמנין דמסר לה לשלוחין ואיכא למיחש שמא תשקה. ולכך נראה דדוקא לאחיה ולאחיותיה שרגילים אצלה תמיד חיישינן אפי' כבר אכלה כמו בלקיט כהן שמושיט לבני ביתו ואינו מדקדק כמ"ש תוס' שם ד"ה לקיט כהן ע"ש. אבל שמא תשקה לשלוחי' שאינם רגילים עמה לא חיישינן אלא היכא דעדיין לא אכלה ואינה יודעת להזהר. משא"כ היכא דכבר אכלה יודעת להזהר ואינה נותנת לשלוחי' עד שתדקדק מה נותנת וכמ"ש תוספו' שם גבי לקיט ישראל בבית כהן ע"ש וראיה מבת כהן לכהן דודאי אוכלת בתרומה אף ע"פ שמוסרה לשלוחי הבעל דלא חיישינן לשמא תשקה כיון דכבר אכלה ויודעת להזהר והם אינן רגילין עמה תדיר. וה"ה הגיע זמן ולא ניסת למשנה ראשונה כיון שכבר אכלה לגבי שלוחי הבעל כבת כהן דיינין לה שיודעת להזהר ולכך פסיקא ליה מלתא אלא א"ק הא קשיא לפירש"י דטעמא דרב אסי אף למשנה אחרונה משום שמא תשקה וכשיטתה רמב"ם. ובשלוחים ליכא למיחש. א"כ ה"ה הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ליכא למיחש כמ"ש רש"י ז"ל להדיא פרק אע"פ גבי הא דאמרינן איכא בינייהו קבל מסר והלך ע"ש. וא"כ אמאי תנן במתני' הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב והיינו לתרומה כדמוקמינן הך מתני' דלעולם היא כו' בתרומה. והא גם בהלך האב עם שלוחי הבעל ליכא שמא תשקה. וכבר הרגישו בזה המפרשים ז"ל. איברא האמת יורה דרכו דלמשנה אחרונה דאמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וגזרו על ארוסה האוכלת משלו שלא תאכל בתרומה תו לא חילקו בין ארוסה לארוסה אע"פ דלפעמים לית בה לא משום סמפון ולא משום שמא תשקה. והא דאמרינן פרק אע"פ א"ב קיבל מסר והלך. היינו משום דהתם פליגי עולא ור"ש בר"י אליבא דמשנה ראשונה דס"ל בהגיע זמן דאוכלת בתרומה וע"כ ס"ל דיש חילוק בין ארוסה לארוסה לכך גם קודם הגעת זמן נפקא מיניה להני טעמי היכא דליכא למיגזר משום סמפון או שמא תשקה. ולכך גם היבמה אוכלת למשנה ראשונה כשהגיע זמן בחיי בעל. וכן במסר והלך כיון דליכא שמא תשקה מחליקינן בין ארוסה לארוסה אבל למשנה אחרונה לא פלוג. וכ"כ תוס' קידושין דף מ"ה גבי נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת דסבר רב אסי דאינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה אע"ג דתו ליכא למיחש לא משום סמפון ולא שמא תשקה כיון דנכנסה לחופה כבר בדיק לה ונתייחדה אצלו מ"מ כיון שאם יבא אביה וימחה ה"ל ארוסה ושוב לא תחלוק בין ארוסה לארוסה ע"ש, וכ"כ תוס' עוד פרק אע"פ דף נ"ח ד"ה ואפי' כולן בפני הבעל ע"ש שהעלו דלמשנה ראשונה בהגיע זמן בפני הבעל אוכלת גם בפני היבם ולמשנה אחרונה יבמה אינה אוכלת אפי' נפלה מן הנשואין עד שתבעל. וז"ל וא"ת ומאחר דמדאורייתא אכלה כשנפלה מן הנישואין למה אסורה למשנה אחרונה הא ליכא למיחש לסמפון דהא כבר בדקה בדיקת פנים. וי"ל מאחר שאסרו ארוסה דהגיע זמן אסרו נמי ביבמה ששתיהן עומדת לינשא מיד ומיחלפא בה עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחי' שם דלמשנה אחרונה אפי' יבמה שנפלה מן הנשואין אינה אוכלת עד שתיבעל שאין אכילה לעולם אלא בנשוא' גמורה ע"ש. לכך ניחא פירש"י דלרב אסי ס"ל גבי מסר דמסירתה לכל אף לתרומה דטעמא הוי משום שמא תשקה והכא לא שייך. וכבר היא נשואה כיון שמסרה לחופה. אלא דרב ס"ל דאע"ג דנשואה היא כיון דחיישינן לסמפון ויהיה קידושיה ונשואי' טעות לא תאכל. ור"א לא חייש לסמפון ועכ"פ היא נשואה ולשמא תשקה ליכא למיחש. אבל בהלך האב עם שלוחי הבעל אע"ג דה"נ ליכא שמא תשקה וכמשפירש"י פרק אע"פ מ"מ עדיין ארוסה היא ותו לא פלוג בין ארוסה לארוסה. והרשב"א בחי' לקדושין דף מ"ה גבי הא דשמא יבא וימחה שכתבו תוס' דלא חילקו בין ארוסה לארוסה הקשה על דבריהם מהא דאמרו א"ב קיבל מסר והלך ע"ש. ולפמ"ש ניחא דהתם קאי אליבא דמשנה ראשונה דאז ודאי יש חילוק בין ארוסה לארוסה וכנ"ל. והא דאמרינן פ"ק דקדושין דף י"א גבי פלוגתא דר"י ב"ב ובן בג בג מכדי בין למר כו' מאי ביניהו איכא ביניהו קיבל מסר והלך. ומשמע התם להך גירסא בדברי ר"י ב"ב עד שתכנס לחופה דכמשנה אחרונה ס"ל ע"ש. כבר כתב הרשב"א שם בשם הראב"ד דפירושו שקיבל האב הקידושין ומסר אותה לשלוחי הבעל והלך לו האב מיד לביתו תיכף אחר הקידושין דבכה"ג כיון דמעולם לא נאסרה באכילה מן האירוסין ע"ש. ולפירש"י שפי' מסר או הלך עם שלוחי הבעל ע"ש י"ל דהא דקאמר א"ב היינו למשנ' ראשונ' וכמ"ש תוס' שם לפירושו של הר' משה מנרבונא ע"ש א"נ אפשר דס"ל לרש"י דלמשנה ראשונה פליגי ר"י ב"ב ובן בג בג וכמ"ש תוס' שם דעד שתכנס לחופה לאו דוקא וה"ה הגיע זמן ע"ש:

ובמשנה למלך פ"ג מהלכות אישות הקשה דברי התוס' אהדדי דבפ' האיש מקדש דף מ"ה גבי שמא יבא אביה וימחה כתבו התוס' אליבא דר"א דאע"ג דליכא טעמי דסמפון ושמא תשקה אפי' הכי לא חלקו בין ארוסה לארוסה. וביבמות דף נ"ז ד"ה נשאת כתבו ז"ל אבל פחות מבת ג' שנים כיון דלאו בת ביאה היא לא בדיק לה ואיכא למיחש לסמפון גם חוזר ומשלחה לבית אביה ולהכי לא אכלה ע"ש. והיינו דחוזר ומשלחה ואיכא למיחש שמא תשקה. וכ"כ תוס' סנהדרין דף נ"ה ע"ש ותיפוק ליה דפחות מבת ג' שנים אין חופתה חופה וה"ל ארוסה גמורה ואע"ג דלא שייכי בה הני טעמי כו' כל שהיא ארוסה תו לא חילקו בין ארוסה לארוסה ע"ש במש"ל שהקשה עוד על דברי תוס' אלו שלא חילקו בין ארוסה לארוסה מהא דאמרינן דא"ב קבל מסר והלך ע"ש. ושגם הרשב"א בחידושיו לקדושין תמה בדברי תוס' הללו וע"ש. והנה לכאורה דברי הרשב"א סתרי אהדדי דבחידושיו פרק אע"פ כתב על התוספתא דתניא ולא היבמה עד שתבעל דלמשנה אחרונה אפי' נפלה מן הנשואין לא תאכל עד שתבעל דלמשנה אחרונה אין אכילה לעולם אלא לאחר נשואין ממש ע"ש והבאתי דבריו למעלה וזה כדברי תוס' שלא חילקו בין ארוסה לארוסה. ובחי' לקדושין תמה על דברי תוס' הללו:

והנלענ"ד דהרשב"א מודה דלמשנה אחרונה כל ארוסה לא תאכל עד שתכנס לחופה ואפי' במקום דליכא סמפון ולא שמא תשקה כמו יבמה מן הנשואין אלא דהרשב"א לטעמי' אזיל שכתב בחי' ליבמות דף נ"ז גבי קטנה פחותה מבת ג' שנים ע"ש שפירש"י דאין חופתה חופה כיון דלא חזי' לביאה. והקשה הוא ז"ל דהא ודאי קנין כספו היא ודבר תורה אוכלת בתרומה אע"פ שאין לה ביאה ולא אמרו עד שתכנס לחופה משום קנין דחופה אלא משום מזיגת הכוס כלומר שלא תהא שרויה בבית אביה או משום סמפון. וכיון שנכנסה לחופה תו ליכא משום דעולא ולא משום סמפון עכ"ל וע"ש. נמצא דס"ל להרשב"א דהא דאמרו במשנה אחרונה עד שתכנס לחופה לאו חופה דקונה קאמר אלא חופת כל דהו ואפי' אינה קונה כיון דתו ליכא משום דעולא ולא משום סמפון כל שנכנס לחופה הרי זו תאכל. אבל קודם החופה אפי' לא שייכי הני טעמי דעולא ודסמפון כיון שלא נכנסה לחופה לא תאכל לפי שלא חלקנו בין ארוסה לארוסה ומש"ה היבמה לא תאכל אפי' נפלה מן הנשואין דליכא גזירה משום לא פלוג ולפי שאין חופה ליבמה אלא בביאה תליא מלתא מש"ה אמרו ביבמה עד שתיבעל. אבל בארוסה דעלמא בחופה תליא מלתא ואע"ג דלא קני' כיון דלא שייכי טעמי דעולא ודסמפון כו'. להכי קשיא ליה לרשב"א בחי' לקדושין במ"ש תוס' גבי שמא יבא אביה וימחה שלא חלקו בין ארוסה לארוסה לרב אסי מהא דאמרינן א"ב קיבל מסר והלך דש"מ דארוסה גופה אכלה היכא דליכא למיגזר מידי. ונהי דלמשנה אחרונה לא חילקו היינו כל זמן שלא נכנסה לחופה אבל כל שנכנסה לחופה וליכא למיגזר הרי זו אוכלת דלא בעינן חופה דקונה אלא חופה כל דהו והכא כבר היה חופה ואפי' יבא אביה וימחה נהי דלא קנה למפרע מ"מ חופה מיהת הוי והרשב"א לטעמיה דלא בעי חופה דקונה וכמ"ש. זהו הנלענ"ד בדעת הרשב"א ז"ל. אמנם התוס' שכתבו בהא דרב אסי שלא חלקו בין ארוסה לארוסה ס"ל דהא דאמרו למשנה אחרונה עד שתכנס לחופה ר"ל חופה דקונה ממש לנשואין גמורין ולכך לא תאכל שמא יבא אביה וימחה ולא תהא החופה קונה וה"ל ארוסה וכל ארוסה לא אכלה:

איברא נלענ"ד דלרב דס"ל פ' נערה מסירתה לכל חוץ בתרומה. הרי אף דמסירה לרשות הבעל עושה נשואין גמורין לכל הדברים מ"מ כיון דעדיין לא בדיק לה ואיכא למיחש לסמפון לא אכלה בתרומה וא"כ צ"ל לרב דהא דתנן עד שתכנס לחופה לאו חופה דקונה קאמר אלא חופה כל דהו שיסתלקו החששות דליכא למימר דבעינן חופה דקונה וכל ארוסה לא אכלה שלא תחלוק בין ארוסה לארוסה דהא בנשואה גופה אנו צריכין לחלק דבמסירה אע"ג דהוי נשואה לכל דבריה ואפ"ה לא אכלה א"כ מוכח דלא תליא בנשואין אלא בחופה ובחופת כל דהו סגי. ותדע דהא במסירה ה"ל נשואה גמורה ואפ"ה לא תאכל עד שתכנס לחופה דאז בדיק לה וחופה שאחר מסירה לא קני' מידי שכבר היא נשואה לכל דברי' ע"י מסירה. ע"כ צ"ל לרב דלא תלי' מידי בנשואין אלא בחיפ' דאז בדיק לה וא"כ לרב סגי בחופה כל דהו. ודוקא אליבא דרב אסי כתבו תוס' דלא פלוג דלר"א ס"ל מסירתה לכל אף לתרומה א"כ ליכא נשואה דלא אכלה וא"כ שפיר מצינו למימר לדידי' עד שתכנס לחופה היינו חופה דקונה לנשואין וכל ארוסה לא אכלה שלא תחלוק בין ארוסה לארוסה. לפ"ז גבי קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת שפיר כתבו תוס' אליבי' דר"א אע"ג דליכא סמפון ושמא תשקה ואיכא חופה כל דהו כיון שאם יבא אביה וימחה לא קניא תו לא חלקו בין ארוסה לארוסה דלר"א חופה דקונה בעי. ואפשר דהיינו נמי טעמיה דרב דפליג התם וס"ל דאוכלת גבי ניסת שלא לדעת ולא חייש שמא יבא אביה וימחה דרב לטעמי' דס"ל דלא תליא בנשואין ולא בעי' חופה דקונה רק חופת כל דהו כי היכי דלא להוי למגזר משום סמפון ולא משום דעולא ואפי' יבא אביה וימחה אע"ג דלא קניא מ"מ חופה מיהת הוי וליכא למיחש למידי.

ובתוס' קדושין דף מ"ה גבי נתקדשה לדעת אביה וניסת שלא לדעת פסקו כרב דאוכלת בתרומה ע"ש ואפשר דהיינו נמי מה"ט דבפ' נערה שם מסיק בש"ס בתיובתא למ"ד מסירתה אף לתרומה וא"כ הלכה כרב דמחלק בנשואה ולא בעי חופה דקונה ולכך הכא אפי' יבא אביה וימחה כיון דעכ"פ חופה מיהת הוית ולא שייך למיגזר מידי אוכלת בתרומה. ובהכי ניחא לן מה שהק' במש"ל מדברי תוס' יבמות דף נ"ז גבי פחותה מבת ג' שנים שכתבו דלא בדיק לה וגם חוזר ומשלחה לבית אביה ואמאי לא כתבו כיון שאין חופתה קונה ה"ל ארוסה ותו לא חילקו וכמ"ש בקידושין וכנ"ל. דלפמ"ש לק"מ דדוקא לרב אסי כתבו תוס' דלא חילקו דס"ל דבעינן חופה דקונה אבל תוס' פסקו כרב דלא בעי' חופה דקונה דוקא אלא חופה כל דהו סגי לכך הוצרכו לומר בקטנה דלא בדיק לה גם חוזר ומשלחה כו' ובסנהדרין דף נ"ה כתבו תוס' ג"כ כמ"ש ביבמות וחדא טעמא הוא דפסקו כרב דסגי בחופה כל דהו ובלבד שלא יהיה חשש סמפון ודעולא וכמ"ש. ודו"ק:

והרמב"ם פ"ז מתרומות כתב ז"ל קטנה בת ישראל שניסת לכהן שלא מדעת אביה אע"פ שקידשה אביה אינה אוכלת בתרומה שאם מיחה תעשה זרה למפרע עכ"ל. וקשה אמאי פסק כרב אסי לגבי רב דהוי רבי' ואע"ג דבגמרא אמרו שם הוי עובדא וחש לה רב להא דר"א אינו אלא חומרא בעלמא וכמ"ש תוס' שם בשם ר"ח ע"ש. ולפ"ש דרב לטעמיה דס"ל התם מסירתה לכל חוץ מתרומה ולא בעי' חופה דקונה. ואמנם הרמב"ם פ"י מאישות פסק כשמואל דאמר התם פ' נערה דמסירה אינה קונה אלא לירושתה וכפירש"י שם דהא דקאמר שמואל לירושתה ר"ל דוקא לירושתה ודלא כתוס' שפי' שם דאף לירושתה קאמר ע"ש. וכיון דהרמב"ם פוסק כשמואל דלירושה בלבד קני' מסירה א"כ מצינו למימר עד שתכנס לחופה היינו חופה דקונה לנשואין ממש ולא חילקו בין ארוסה לארוסה אפי' היכא דליכא למיחש לסמפון ולדעילא עד שתהא חופה של נשואין גמורין וכל נשואה אוכלת והא דמסירה לא אכלה משום דמסירה לאו נשואין היא כלל דלא קניא אלא לירושה. וכיון שכן דבעי' חופה דקונה ולא חילקנו בין ארוסה לארוסה שפיר פסק כרב אסי גבי נתקדש' לדע' וניסת שלא לדעת דחיישי' שמא יבא אביה וימח'. לפ"ז בארוסה שנכנסה לחופה כשהיא נדה דאינה קונה לדעת הרמב"ם מ"מ לדעת הרשב"א דלא בעי' חופה דקונה אלא דמייחד לה דוכתא ובדיק לה ואפי' פחות מבת ג' היתה אוכלת אע"ג דחופתה ודאי אינה קונה. אלא דהתם לא חזיא ליה לביאה לא בדיק לה וחוזר ומשלחה כמ"ש תוס' וכן הוא ג"כ דעת תוס' דפסקו כרב וכמ"ש לעיל הכא בנדה כיון דחזיא לביאה למחר וליומא אוחרא בדיק לה ואינו חוזר ומשלחה ואע"ג דלא קני' מ"מ הוי חופה להאכילה בתרומה. ולשיטת הרמב"ם דפוסק כרב אסי דבעי' חופה דקונה וחופת נדה שאינה קונה אינה מאכילה שלא חילקו בין ארוסה לארוסה ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף