שלמי נדרים/נדרים/ב/ב

שלמי נדרים נדרים ב ב

ע"ב גמ' ההוא דסליק מיני' ההוא מפרש ברישא כדתנן במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין כו' הא דלא הביא מפרקא קמא דשבת דקתני יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ (ע' פרש"י שם) ומפרש ההוא דסליק מיני' ברישא דקתני כיצד העני עומד בחוץ כו' פשט העני כו' דהיינו שתים שהן ארבע בחוץ והדר מפרש שנים שהן ארבע בפנים ומצאתי אח"כ בס' ברכות ראש על נזיר שעמד ע"ז. נראה לי משום שיש לפרש פי' אחר וכמ"ש רש"י בשבועות דף ה' ע"א שמפרש שתים שהן ארבע בפנים דבפנים פירושו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות ולפ"ז מפרש במאי דפתח דפתח בהכנסות שהוא פירושא דבפנים ומפרש אח"כ במאי דפתח פשט העני את ידו לפנים הגם שהתוס' שם דחו פירש"י שבשבועות מכח קושיית הגמ' שם דאיצטריך למימר וקא מפרש הכנסות לאלתר אבל מ"מ מגוף המשנה לא פסיקא להו להביא ראיה דהתנא מפרש במאי דסליק ברישא לכן שבק הגמ' להביא ראיה מיציאות השבת דאיכא לפרושי הכי והכי אח"ז רב מצאתי תירוץ זה בס' עיני ישראל בחי' על מס' שבועות עיין שם שמיישב גם לשיטת התוס' שם במה טומנין כו' במה אשה יוצאה כו' השמיט הגמ' פ' במה בהמה בין הפרקים משום דהתם מפרש האי דפתח ברישא ויהי' סתירה לתירוצו עד שלבסוף פריך לי' והא במה בהמה יוצאה כו' והדבר תמוה דהתרצן ידלג פ' זה והעביר עין לשעה חדא ומצאתי בפני יהושע שם שעמד ע"ז ותירץ דהא דדייק לקמן בסוף העמוד והא במה בהמה יוצאה דלא אוושי וקתני יוצא גמל ברישא והדר קתני אין הגמל יוצא הוא דווקא אליבא דמ"ד שם בשבת דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משאוי א"כ לפ"ז כל הנך דנקיט שם במשנה שהבהמה יוצאת בהם לגופייהו קתני להו ולא לדיוקא משא"כ למ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משאוי הא דקתני יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם לדיוקא קתני להו דדווקא בהנך יוצאות שהן דרך שמירתן למעוטי איפכא שאינם יוצאות לא בשמירה פחותה מזה ולא בשמירה יתירתא וא"כ שפיר שייך לפרש יוצא הגמל ברישא כיון דמינה שמעינן ממילא במה שיוצאה ובמה שאינה יוצאה ובזה מיושב הסוגיא דידן דהתרצן מתחילה סבר כהך מ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משאוי ולדיוקא קתני להו ושפיר שייך לפרש יוצא הגמל ברישא דממילא שמעינן מינה גם במה שאינו יוצא כמבואר למעלה והמקשן שהקשה לבסוף והא במה בהמה יוצאה דלא אוושי וקתני יוצא גמל סובר כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משאוי וכל הנך דנקט שם במשנה לגופייהו קתני להו ולאו לדיוקא אפ"ה מפרש ההוא דפתח ברישא ובאמת הלכה כחנניא להכי הדר בי' התרצן ומסיק אלא לאו דווקא כן תוכן דברי הפ"י שם ולי נראה לתרץ סידור דברי הגמ'. משום דבריש נזיר משני הגמ' הקושי' מבמה בהמה בענין אחר משום דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי (ופי' רש"י שם דקלישא איסורא) מפרש היתרא ברישא ולהכי התרצן לא היה חושש כ"כ לתרץ ההיא דבמה בהמה עד לבסוף שלא הניח לו ופריך לי' מכ"מ גם מבמה בהמה ומסיק האמת אלא לאו דוקא כו' ובתוס' ד"ה יש מותרות בסוף הדבור הביאו הא דבריש נזיר מתרץ בענין אחר אלא שצריך להגיה בדבריהם מעט ולמחוק שתי תי' (באיסורא מיירי) וצ"ל גבי בהמה דאיסורא איידי בהמה הוא:

בפי' הרא"ש ד"ה לאפוקי שבועה דקאסר נפשי' מן חפצא כו' ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר עליו היין אלא בגופו תלוי הנזירות וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה עכ"ל עיין בתשו' מהרשד"ם חי"ד סי' ע"ו אחר שחקר באריכות אי נזירות הוי כנדר דמתפיס חפצא אנפשי' או כשבועות דאסר נפשי' מן חפצא כתב דאפי' הרא"ש מודה דנזירות דין נדר יש לו ולא שבועה ומ"ש הרא"ש דנזיר אע"פ שנאסר ביין כו' אלא בגופו תלוי הנזירות בא ליישב סדר המשנה וה"ק ונזיר אע"פ שנאסר ביין פי' וא"כ דין נדר יש לו וא"כ הדין היה נותן להתנא למיתניי' בתר נדרים לזה תירץ דמ"מ אחר שיש הבדל בין נדרים ממש לנזירות דנדר החפץ שאוסר מזכירו בפירוש ואם לאו אינו אסור בו ונזיר אינו כן שמי שאמר הריני נזיר ממילא נאסר לכן סידר התנא נדרים שהן איסור חפצא. ואח"כ דין איסור גברא ואח"כ מין אחר אמצעי שנראה בצד א' דומה לשבועה במה שאוסר עצמו דכמו ששבועה אוסר עצמו אף זה נמי אוסר עצמו וממילא נאסרו הדברים עליו אבל עיקרו ומהותו נדר הוא עכ"ל וע' במהרי"ט בראשונות סי' נ"ג שכתב ג"כ קרוב לזה וזה לשונו כך נ"ל בירורן של דברים דשלשה חילוקי איסור הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר ושבועה הוא איסור גברא שאסר נפשו מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה והא דקרינן ליה איסור גברא היינו דאלו היה השבועה חל על החפץ הי' נאסר בין לעצמו בין לאחרים כי היכי דאשכחן בנדרים דאדם יכול לאסור את שלו בקונם על אחרים מה שאין כן בשבועה דאלו אסר נכסיו על אחרים בשבועה לאו כלום הוא להכי אמרינן דלא חייל אלא אגברא דאסר נפשי' מן חפצא ומ"מ אין האיסור חל על גופו של האדם ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן ונאסר בתגלחת ובטומאה וא"צ לאסור עצמו על החפץ תדע שאלו אמר הריני מושבע לא אמר כלום ואם אמר הריני נזיר מהני משום דנתפסה קדושה בגופו הלכך אם אדם אחר התפיס בו ואמר ואני כמוך הרי הוא נזיר. משא"כ בשבועה שאם אמר לנשבע ואנא דכוותך לאו כלום הוא עכ"ל הטהור:

וע"פ דברי הגאונים הללו שעשו לנזירות ענין ממוצע בין נדר לשבועה יתורץ קו' הריטב"א שהביא הש"מ. דלמה לא תני במס' נזיר כל הני משום דנזירות ושבועה דמי להדדי ואיידי דתני תרתי תני לכולהו (וע' שבועות ג' ובתוס' שם ד"ה גבי הדדי כתיבי) וע' בש"מ מה שתי' ע"ז אמנם לפי דברי הגאונים הנ"ל שעשו לנזירות ענין ממוצע ול"ד לא לנדר ולא לשבועה אתי שפיר טפי וע"ע במהרי"ט סי' נ"ד הביא דעת הגאון ר' יחיאל באסאן ז"ל שהמתיק הדבר באופן אחר וראוי להעתיקו בכאן וז"ל אף אני אענה את חלקי ואומר שהנזירות הוא איסור חפצא ממש כנדר מן הנדרים אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן אבריו פיו לשתות יין שערו לתגלחת ידיו לנגיעה במת. רגליו להכנס באהל המת. לכן דמי קצת לאיסור גברא לפי שרוב אבריו או כולם אסורים בדברים אלו ושנינו בסוף פ"ק דנדרים. האומר לחברו קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך. רגלי מהלכות עמך אסור ופרשו הרא"ש והר"ן ז"ל שכוונת הגמרא שאמרו באומר יאסר פי לדבורי. היינו נעשה כאומר כו' וא"כ האומר הריני נזיר גזר עליו הכתוב דסתמו כאלו פירש שהוא אוסר פיו לפרי הגפן ושערו לתגלחת והשתא א"ש סדר המשנה. דנקיט נזירות בתר שבועות שהוא נדר דדמי לשבועה דאסר גופו ואבריו על נפשו כו' ומה שהקשו התוס' פ"ג דשבועות (ד' כ"ה) דל"ל קרא לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמאי לא נפקא לן מקרא דנדרים ותירצו דבנדרים אסר חפצא עליה. אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל ולפי מה שפרשנו יש ליישב דה"ק דה"א דזה דומה לשבועה דהוא אוסר נפשיה והוא משועבד לעשות המצוה מה"ס ואף כאן פיו משועבד לשתות יין מצוה כו' ומש"ה הוי אמינא דדמי לשבועה ולא חייל איין מצוה וה"ה דה"א בנדרים גופייהו כה"ג כגון האומר קונם פי מקורא את שמע קונם רגלי נכנסות לסוכה דלא חייל וזהו מ"ש התוס' בדבור שאח"ז דבנדרים בכל ענין שחל אדבר הרשות חל אדבר מצוה עכ"ל הטהור (והעתקתי כל דבריו שהם קילורין לעינים והס' הזה אינו מצוי ביד כל אדם) וע"ע בס' אבני מלואים בתשו' סי' ט"ו:

בר"נ ד"ה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא כו' ומהא משמע דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר כו' ואיכא למידק כו' וי"ל דהני לישני לאו בדוקא נקיט להו כו' ובירושלמי איפליג בהאי דינא דר' יודן ורבי ור' מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסי פליג עלייהו ומשמע דקיי"ל כרבים כו' עכ"ל בנוסח הירושלמי שלפנינו אי' א"ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר ודעת ר' מונא לא נזכר כלל ובריטב"א הנדפס על הלכות הרמב"ן הביא בפ"ב דמכילתין ג"כ בנוסח אחר דר' יודן ור' מונא ג"כ לא שוו אהדדי דר' יודן מתיר בין בנדר שאמר בלשון שבועה ובין בשבועה שאמר בלשון נדר ור' מונא שרי בנדרים ואוסר בשבועות היכי שהזכיר עלי בסוף ור' יוסי אוסר בין בנדר שאמר בלשון שבועה ובין בשבועה שאמר בלשון נדר. ושלש מחלוקת בדבר ע"ש וכפי הנראה שלהר"ן הי' לפניו גירסא אחרינא:

והנה דעת הרמב"ן דנדר שאמרו בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר אם כי אינו מעיקר נדר או שבועה יד מ"מ הוי ובס' דה"מ הקשה בשם הרב מוהריט"צ בתשו' סי' צ"א דהא סוגיין דגמ' דמתניתין מיירי בידות כדאמרינן בגמ' פתח בכינויין ומפרש ידות ולדעת הרמב"ן ז"ל דידות הוי אפי' אמרו בלשון שבועה דמתסר נפשיה אחפצא א"כ ליתני שבועות בתר נדרים דכתיבי גבי הדדי וכתב שכן הקשה ג"כ הרב בעל נאמן שמואל ז"ל ובאמת אין זה קושיא כלל הגם דבפירושא מפרש לידות ברישא דהיינו מודרני ממך כו' מ"מ בעיקר נדרים ושבועות לא שוו להדדי דעיקר נדר הוא במתפיס חפצא עליו ועיקר שבועה הוא כשאוסר עצמו על החפץ להכי ניחא ליה להתנא לסמוך חרמים לנדרים דשניהם שוו לגמרי ובפרט לפי' הר"ן במתניתין דחרמים דמתניתין איירי בחרמי איסור דהיינו נדרים ממש אלא נחלק בשינוי לשון:

בהמפרש ד"ה הלין פתח ברישא משום דאוושי לי' דיש נוחלין ומנחילין נפישי מהני דלא מנחילין כו' ע' שבועות (ג'.) שם אמרו איידי דזוטרין מילייהו פסיק שרי להו והדר תני שבועות דנפישין מילייהו כו' ויש לחלק עוד כתב המפרש לישנא אחרינא אוושי דקתני ד' דברים הואיל ותני כל הני מתחיל ההיא דפריש ברישא וכ"פ הרא"ש אם נאמר דהקפידא דוקא אם הוא בארבעה דברים ניחא הא דבכורים פ"א משנה ג' יש מביאין בכורים וקורין מביאין ולא קורין. ויש שאינן מביאים אלו שאינן מביאין דשם איכא ג' בבי ומפרש ההיא דסליק ברישא ולא במאי דפתח דמיקרי לא אוושי דיני ודוקא אם יש ארבעה בבי מיקרי אוושי דיני אך קצת צ"ע ממתניתין דכריתות פ"א מ"ג דשם לא קתני רק שלשה בבות יש מביאות קרבן ונאכל ויש מביאות ואינו נאכל ויש שאינן מביאות ומפרש ההיא דפתח ברישא אלו מביאות קרבן ונאכל ומשום דלקושטא דמילתא ולמסקנא ליכא קפידא במילתא דזמנין מפרש ההוא דפתח ברישא וזמנין מפרש ההוא דסליק ברישא לא חש המקשן ג"כ לדקדק מכל הסוגיות ולהשוותם יחד:

תוס' ד"ה מ"ש גבי נזיר בסוף הדבור ויש לומר כיון דלית ביה ידות לא חשו להזכירם עכ"ל תמוה לכאורה דהא איתא לקמן (ט.) כנדרי רשעים הריני עלי הימנו נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש בגמ' הימנו בשבועה דאמר הימנו שלא אוכל והוא מדין יד כדפירש הר"ן שם ובשבועות פ"ג כתב שם הר"ן בביאור יותר דע"כ לא איבעי' לן התם בנדרים אלא אם יש יד לפאה ולהנך אחרינא כדאי' התם אבל בשבועות לא איבעיא לן משום דאתקש לנדרים דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה ואשכחן ידות בשבועה כדתנן נדר בקרבן ובשבועה וכ"כ הר"ן במכילתין (ד' ז'.) ד"ה הפקר כו' ומצאתי במאירי שכתב שרבים כתבו שאין יד לשבועה ומ"מ תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה ואף במשנתינו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל חייב מדין שבועה ואע"פ שלא הזכיר לשון שבועה מ"מ יד שבועה הוא אלא שבזו אפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה עכ"ל המאירי:

וכבוד הרב הגאון בעהמ"ח העמק שאלה כאשר ראה אלה הדברים במחברתי אמר לי שהוא יישב דברי התוס' ומסר לי בכת"י הטהורה להדפיסם בשמו וזה לשונו ונראה פי' התוס' שכ' דבשבועות ליכא ידות היינו במושבע מפי אחרים שהרי עיקר ידות למדנו מדכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה. וזה אינו אלא בשבועת ביטוי שהוא מפי עצמו משא"כ במושבע מפי אחרים ומשום דבמס' שבועות שנינו גם מושבע מפי אחרים היינו שבועת העדות ושבועת הפקדון מש"ה לא שנינו בתחלת המס' כל כינויי שבועות כשבועות דליהוי משמע דקאי על כל שבועות שבמס' וע"ל בהג"ה מ"ש בשמו ליישב קו' הר"ן על ר"ת נידון אם צריך שם בשבועה שחילק ג"כ בין מושבע מפ"ע למושבע מפי אחרים:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף