אילת השחר/נדרים/ב/ב
וידות נדרים כנדרים. יש לעיין אם גם בגוי נתרבה ידות, דנהי דנתרבה שגוי יכול לנדב קרבן, אבל לא נתרבה דין ידות לגבי מה שאומר דבר, שיחול עי"ז דין קרבן. ובכל הסוגיא דלקמן (דף ו' ע"ב) דהסתפקו על כמה דברים אם נתרבה חידוש דין יד, היינו על סוג הדבר אבל לא הסתפקו אם יש איש דלא נתרבה עליו דין יד, והנה ברש"י בגיטין (דף כ"ג ע"ב) מבואר דמדנתרבה שיכול לנדב קרבן ידעינן דגם הפרשתו תרומה יכול להועיל, הרי דכל דיני דבר שחל ע"י פיו ידעינן מהתם דמהני.
ר"ן ד"ה איידי. הביא מחלוקת הראשונים בשבועה שאמרו בלשון נדר כגון אכילה משתיהן עלי שבועה דהוי שבועה, או נדר שאמר בלשון שבועה הרי עלי שלא אוכל בשר דהוי נדר אע"פ שאמרו בלשון שבועה, פי' דבאומר אכילה משתיהן אם לא הוסיף המילה שבועה אין בו כלום, דהא בלשון זה אין שום משמעות ורק ע"י תוספת התיבה שבועה מובן מזה איסור, לכן זה יכול להיות רק שבועה, ולפי"ז באם יאמר אכילה משתיהן אסור עלי בשבועה יהי' נדר, דהא דל מהכא מילת שבועה יש בזה כבר נדר, וכן הרי עלי שלא אוכל בשר אם לא הי' מוסיף את ההרי עלי, יהי' בזה רק שלא אוכל בשר, ובזה לבד אינו כלום, וע"כ מוכרח לפרשו בתור נדר דהרי עלי הוא נדר, ושלא אוכל הוא פירוש למה שרוצה שיהי' אסור באכילה.
בא"ד. הר"ן הביא דהרמב"ן ס"ל דליכא לשבושי הנך סוגיא ורק הא דמהני אכילה משתיהם עלי שבועה דהוי יד לשבועה, וכן הא דלקמן (דף י"ב) איזה איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר הוי יד לנדר, וצ"ע דאיך אמר דזה איסר האמור בתורה, דהא לאו זה הרי עלי שלא אוכל בשר אינו רק יד, ואין זה איסר הנאמר בתורה, אלא י"ל כיון דזה דינו כאיסר האמור ממש שייך לומר דזה דינו כאיסר האמור בתורה, אלא דצ"ע אם יסבור כהריטב"א דמתפיס בדבר שחל איסורו מדין יד לא הוי התפסה, א"כ הא איך אפשר לומר דהוי כאיסר האמור בתורה.
רא"ש ד"ה לאפוקי. ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות וכו'. עי' בס' שלמי נדרים שהביא ביאורים מגדולי האחרונים שדנו בדברי הרא"ש. והנה יש חילוק בין הר"ן והרא"ש במאי דקאמר לחלק בין נדרים לשבועות, דהר"ן מדגיש דבנדרים אומר לשון דאוסר החפצא ובשבועות אומר לשון שאוסר עצמו מהחפצא, ולא דן כאן בעיקר אם חל איסור על הגברא או על החפצא, אלא איך אומר הנודר או המחרים או הנשבע, אבל מדברי הרא"ש משמע דהגמ' מיירי אם יש דינים על הגברא או על החפצא, דבנדרים חל איסור על החפצא משא"כ בשבועות.
תוד"ה ומאי שנא. התוס' כתבו דבשבועות אין ידות, ובשלמי נדרים הביא בשם הנצי"ב דאין דין ידות בשבועת העדות במושבע מפי אחרים, ולכן לא נקט התם כינויין כיון דידות אינו יכול לנקוט, דידות אין בכל שבועות שנשנו במסכת שבועות דהא יש בהם שבועת העדות שלא נוהג בהם יד. והיינו משום דידות ילפינן מקרא דידור נדר או השבע שבועה וזה מיירי רק בשבועה מפי עצמו [וצע"ק דבגמ' דף ג' מבואר דילפינן מלנדור נדר או מנזיר להזיר]. ולפי"ז שבועת אחרים אינן בקרא דלא יחל רק מקרא דושמעה קול אלה דחייב קרבן [ועי' בתוס' לקמן דף ט"ז ע"ב דמבואר להדיא דמהני יד בשבועה, אמנם שם סותר גם למש"כ כאן דנדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר לא חל, ושם כתבו דחל].
ואפשר לומר דביאור דברי התוס' דבאמת מה יש לחלק אם יש ידות או לא לענין שלא לכתוב כנויי שבועות כשבועות, וע"כ דמשום כינויין עצמן אין לחזור דהא כבר קתני כאן, אלא כיון דבא לפרש יד מיוחד שיש בנזירות, לכן נוקט נמי כינויי כדי לחדש ולפרש יד מיוחד שיש בנזירות, אבל בשבועות דאין יד מיוחד רק כנדרי רשעים שזה כולל נדרים ושבועות ונזירות, אז כמו דאי"צ לחזור הכינויין ה"נ אין לחזור משום ידות, כיון דאין בשבועות יד מיוחד רק מה שכבר למדנו כאן יד ששייך בכל הדברים, אמנם במאירי מביא דיש דס"ל דאין דין יד בשבועה, וכבר הקשה עליהם מכמה דוכתי דיש יד לשבועה.
תוד"ה נדרים. מ"מ גלי קרא לא תשבעו דמזהר אגברא. צ"ב דאיסור בל יחל דנדרים הוא ג"כ על הגברא ומ"מ מתפרש מחמת שהחפצא היא אסורה, ומה יש במשמעות הלשון לא תשבעו יותר מבלשון לא יחל דברו.
משמע מהתוס' דכל מה דאיירינן מחפצא וגברא אין הנידון מה אסור אם הגברא או החפצא, אלא באיזה לשון הוא אוסר, ולכן בלא יחל הא מיירי אחרי שאסר, אבל הלשון דאוסר הוא אומר כי ידור נדר שאוסר בחפצא הנדור, משא"כ בשבועה אע"ג דכתיב השבע שבועה, דזה מיירי מהשבועה דזה חפצא, אבל כיון דכתיב לא תשבעו דאופן השבועה שהוא אומר על עצמו, ולזה הוא דנקרא איסור גברא דהגברא אוסר, וכמו שנתבאר לעיל בשיטת הר"ן [ברא"ש ד"ה לאפוקי].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |