אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/עא

יום חמישי יט אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף עא

פדיון בכור אחר כ"ט י"ב תשצ"ג

מחלוקת ת"ק ור"י אם ממתינים 'שלושים יום' או 'חודש'

במשנה במסכת כתובות (ע.) שנינו: המדיר את אשתו מליהנות לו. עד שלושים יום - יעמיד פרנס, יתר מיכן - יוציא ויתן כתובה. רבי יהודה אומר, בישראל חודש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. ובכהן שניים יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה. והגמרא (עא.) מקשה במה נחלקו ת"ק ורבי יהודה, הלא לדעת ת"ק עד שלושים יום יקיים, ולדעת רבי יהודה יקיים עד חודש - ומה בין חודש לשלושים יום.

ונחלקו אביי ורבא ביישוב דברי המשנה. דעת אביי שאכן כל חידושו של רבי יהודה הוא רק במה שחילק בדין כהנת. ואילו דעת רבא ש"חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו", דהיינו שלדעת ת"ק שלושים יום יכול לקיים, ואילו לדעת רבי יהודה אינו מקיים אלא חודש בלבד - דהיינו כ"ט יום.

ובגמרא ביבמות (מח:) איתא בדרשת הכתוב גבי אשת יפת תואר "...ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה..." (דברים כא יג): ירח - שלשים יום, רבי שמעון בן אלעזר אומר, תשעים יום; 'ירח' - שלשים, 'ימים' שלשים, 'ואחר כן...' שלשים.

קושיית התוספות בסתירת הסוגיות אם 'חודש' סתם הוא חסר או מלא

והתוספות (שם) כתבו שמדברי הגמרא משמע שסתם חדש הוא שלשים יום ולא כ"ט יום. והוסיפו להוכיח כן מדברי הגמרא בנזיר (נזיר ה.), שם תרה הגמרא אחר מקור מן הכתובים לזמן התגלחת בנזיר עולם, ומביאה הגמרא את דעתו של רבי שמגלח אחד לשנים עשר חודש כמו שנאמר (שמואל ב' יד כו) לגבי נזירות אבשלום: "ויהי מקץ ימים לימים", ודרשינן גזירה שוה 'ימים ימים' מבתי ערי חומה, מה התם י"ב חודש אף כאן י"ב חודש.

והגמרא מקשה כמה קושיות על דעת רבי, ובכללם מקשה הגמרא: ואימא שלשים יום, דכתיב "עד חדש ימים". ומיישבת הגמרא שעדיף לנו לדרוש תיבת 'ימים' הנמצאת אצל אבשלום לחודה, ממקרא דומה שבו 'ימים שאין עמהן שנים' כבתי ערי חומה, ולא לדורשה ממקרא כמו 'עד חדש ימים' שבו מוזכרים ימים שיש עמהן חודשים, ע"כ. ועל כל פנים מבואר בגמרא ש'חדש' הוא שלושים יום, ולכן אילו היינו לומדים נזירות עולם מהפסוק 'עד חדש ימים' היה דינו שיכול לגלח כל שלושים יום ולא כל כ"ט יום. הרי לנו מקור נוסף שבו נראה להדיא שסתם 'חדש' שלשים יום.

מאידך, התוספות (כתובות שם) מעירים מדברי הגמרא בראש השנה (יט:) בדין עיבור השנה בהוספת חודש אדר, שם אמר רב פפא "מאן דאמר חודש, רצה חדש רצה שלשים", הרי מבואר ש'חדש' סתם הוא חדש חסר, ויכול לעשותו 'חדש' דהיינו חסר או 'שלשים' דהיינו מלא. כך גם בגמרא בערכין (ט:): דתניא, כמה עיבור שנה, שלשים. רשב"ג אומר, חודש. הרי לנו ש'חודש' סתם הוא כ"ט יום. וביארו התוספות שיש לחלק בדבר זה בין דינים דאורייתא, שבהם לשון התורה 'חדש' מורה על חודש בן שלשים יום, ובין דינים דרבנן שבהם 'חדש' הוא חודש חסר.

והקשו התוספות מסוגיית הגמרא בכתובות אשר ממנה עולה שסתם חדש היינו שלושים יום. ואמנם ממסקנת הגמרא לכאורה מבואר להדיא ש'חודש' הוא כ"ט יום, שכן רבא מבאר שהחילוק בין ת"ק לרבי יהודה הוא, שתנא קמא הזכיר בדבריו שלשים יום דהיינו חודש מלא, ואילו רבי יהודה אמר חדש אחד וכוונתו לחדש חסר. אך כל זה למסקנת הגמרא ומוכרח הדוחק במשנה, אחר שדברי ת"ק ורבי יהודה נראים כזהים זה לזה. ולכן התוספות מדייקים להיפך, ממה שהקשתה הגמרא מתחילה "היינו תנא קמא" - הרי מוכח שכשראה המקשן בהבטה ראשונה את דברי תנא קמא "שלשים יום" ואת דברי רבי יהודה "חודש", מיד הקשה "היינו תנא קמא", הרי לנו שסבר בפשטות ש"חודש" אף הוא שלושים יום. וגם אביי שיישב שרבי יהודה לא בא אלא להורות דין כהנת, על כרחך סובר הוא שמה שאמר רבי יהודה "חודש" היינו שלושים יום, ולכך אין חילוק בין דבריו לדברי תנא קמא - ואם כן מוכח מפשטות הסוגיא ש'חודש' סתם הוא חודש מלא. ודבר זה הוא פלא, שכן משנתנו עוסקת בדין כתובה, שהוא דין דרבנן, וכבר ייסדו לנו התוספות שכלפי דינים דרבנן, ולשון חכמים, לשון 'חודש' מורה על חודש חסר.

ויישבו התוספות קושייתם בשני דרכים: א' גם בלישנא דרבנן 'חודש' סתם הוא שלושים יום, מלבד במקומות שבהם מוכח שכוונתם לחודש חסר. וכך כתבו גם התוספות ביבמות (שם). ב' בלישנא דרבנן 'חודש' הוא חודש חסר, ומכל מקום נקטה המשנה 'חודש' ולא שלושים יום, כדי לפשט את המשך דין המשנה שבכהנת ממתין שני חודשים ומוציא אחר שלשה חדשים, ואילו היתה מדייקת המשנה וכותבת שלשים יום, היתה צריכה לכתוב בכהנת שישים יום ותשעים יום, ויש טורח בדבר.

ומוסיפים התוספות שמטעם זה נקטו חז"ל בכל מקום ג' חודשי הבחנה וט' חודשי עיבור - אף ש'חודש' הוא כ"ט יום, שכן טורח הוא לפרש ולכתוב תשעים יום או ע"ר יום.

מעשה שאירע בפרוסטיץ בבכור שכלה יום שלושים שלו בערב שבת

ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן ג) הביא מעשה שאירע בפרוסטיץ [בה כיהן כרב] בבכור שכלה יום שלושים שלו בערב שבת, ועל פי חשבון מיום הלידה כלו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום שישי בבוקר. ודנו הלומדים אם לפדותו ביום שישי או לדחות הפדיון עד אחר השבת.

והנה הש"ך (יו"ד סימן שה ס"ק יט) הביא דברי הב"ח (שם ובתשובה) בשם היראים (סימן שנג) שכל שכלו כ"ט י"ב תשצ"ג שלו ביום שישי, יפדוהו מיד ולא ימתינו עד אחר השבת. והוסיף שמה שנמצא בש"ס ופוסקים לשון 'שלשים' בסתמא אינו ראיה שצריך להמתין שלושים יום שלמים, שכן כך מצאנו בכמה מקומות שנקטו חכמים לשון 'שלשים' אף שבאמת סגי בכ"ט י"ב תשצ"ג. ואף בדברי השו"ע שכתב שאין פודין עד אחר שיעברו שלושים יום דהיינו ביום ל"א, אפשר לומר שלא אמר כן אלא היכא דאפשר, אבל באופן שכלים כ"ט י"ב תשצ"ג ביום שישי שאם ימתינו ליום ל"א לא יוכלו לפדותו כיון שהוא שבת - אפשר שבאופן זה אף הוא מודה לפסק היראים שיפדוהו ביום שישי ולא ימתינו.

ותמה הפנים מאירות [נכד אחותו של הש"ך] על פסק זה, וזאת מכח דברי התוספות בסנהדרין (יא.) שהוכיחו מכמה סוגיות שבלשון תורה 'חדש' הוא שלשים יום [והוא כדבריהם בשאר המקומות שהוזכרו לעיל] - ואם כן כיון שנאמר בקרא (במדבר יח טז) "ופדויו מבן חודש תפדה" הרי על כרחך בעינן שלושים יום, וכיצד יועיל פדיונו אחר כ"ט י"ב תשצ"ג. והפנים מאירות מוסיף להקשות עוד כהנה וכהנה על פסק הב"ח, ומכריע כי "לפי עניות דעתי לא נראה לי הוראה זו... הלכה זו עקורה היא מכל צדי צדדים".

גם המגן אברהם (או"ח סימן שלט סק"ח) כתב שלדעתו אין לסמוך על פסק זה, והוכיח כן מדברי התוספות בסנהדרין, שכתבו דבלשון תורה חודש הרי הוא שלושים יום, ולתירוצם השני אפילו בלשון חכמים הוי שלשים יום. ובפנים מאירות הביא ראיה נוספת להכריע כתירוץ התוספות שאפילו בלשון חכמים הוי 'חדש' סתם שלושים יום אם לא במקום הכרח, וזאת מדברי המשנה ביבמות (מא.) היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שלשה חדשים, ובגמרא (מג.) מבואר שהפסיד רבא סעודת אחד שנשאה ביום תשעים, הרי ש'חדש' הוא שלושים יום. ואמנם מציין הפנים מאירות שאחרי כותבו זאת מצא שהתוספות בכתובות הרגישו בזה [כפי שהובא לעיל] ויישבו שטורח היה לתנא לפרש ולומר 'תשעים יום' ו'מאתים ושבעים יום', וכתב על כך הפנים מאירות: והמעיין יראה שתירוץ זה הוא דוחק להעמיד בכך.

יישוב השבות יעקב לקושיית הפנים מאירות והמגן אברהם על דעת הש"ך הב"ח והיראים

ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן פז) דן אף הוא במקרה כזה שנולד בכור ויום ל"א ללידתו חל בשבת, והורה מורה אחד שיפדו ביום שישי, ואח"כ היה מי שעורר שהפדיון נעשה שלא כדין וצריך לחזור ולפדותו, ובאה השאלה לפני רבי יעקב ריישר זצ"ל להכריע הדין. ותחילה מביא השבות יעקב את דברי הב"ח בשם ספר יראים ואת דברי המגן אברהם החולק על דבריהם, ונו"נ בדבריהם.

בתוך דבריו מיישב השבות יעקב את הערת המגן אברהם [והפנים מאירות] על דברי הש"ך מכח דברי התוספות שבלשון תורה 'חדש' סתם הוא שלושים יום: אין זה סתירה, דאתי למעוטי דכ"ט יום לבד לא מקרי חדש, אבל אחר כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים מקרי שלושים יום. דהא לענין כמה דברים אמרינן אפילו מקצת היום ככולו, וכל שכן רובו ככולו.

ומכל מקום מסיק השבות יעקב שאילו היה נשאל קודם מעשה, היה מורה להם כפסק השו"ע לאחר את הפדיון עד יום ראשון, ושכ"כ הב"ח עצמו בתשובה שטוב יותר לאחר מלהקדים, וגם סתימת לשון הש"ס והפוסקים הראשונים משמע שיש לפדות דוקא ביום שלושים ואחד ולא קודם לכן. אבל מכל מקום כיון שכבר הורה המורה יש להם על מי לסמוך ואין לחזור ולפדות ויש לחוש לברכה לבטלה.

ומוסיף השבות יעקב שגם לשון המגן אברהם "ולי יראה דאין לסמוך על זה" כוונתו שאין לסמוך להורות כן לכתחילה, אבל אין דעתו לסתור דעה זו בשתי ידיים ולפסול הפדיון אף בדיעבד. ומסיים: ומקרוב נדפס תשובה אחת פנים מאירות, פסק בפשיטות מי שידוע שנפדה על פי הוראה זו קודם יום ל"א, אינו פדוי כלל וצריך פדיון אחר, מכח ראיות אלו שהביא המגן אברהם. ושריה ליה מריה, כי כבר נסתרים כל דבריו מתוך מה שכתבתי...

יסוד התוספות ישנים שלשון תורה הוא 'שלשים' מדין מקצת היום ככולו

והנה הבאנו יישוב השבות יעקב על קושיית המגן אברהם והפנים יפות על פסק הב"ח, מכח דברי התוספות ש'חדש' סתם בלשון תורה היינו חודש בן שלושים יום, ויישב השבות יעקב שאין הכוונה אלא שלא סגי בכ"ט יום אך כל שעברו כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים - כבר מתקיים בו שם 'חדש' גם בדין תורה, שהרי אפילו מקצת היום ככולו וכ"ש רובו.

ובאמת הדברים מפורשים בדברי התוספות ישנים (יבמות שם), שעמדו לבאר את חילוק התוספות בין לשון תורה ללשון חכמים, בשם 'חדש' סתם: ונראה לומר, דירח דקרא ר"ל מלא, משום שאין חידושה של לבנה פחות מכ"ט י"ב תשצ"ג [כ"ט ימים, י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, בין מולד למולד], וכיון שנכנס ביום שלשים - מקצת היום ככולו והוי שלשים. אבל 'חדש' דלשון חכמים הוי שפיר כ"ט יום. הרי מבואר שהטעם לומר שירח דקרא הוא בן שלושים יום דוקא, הוא רק מחמת שאין חידושה של לבנה בכ"ט יום, וכל שעברו כ"ט י"ב תשצ"ג שוב אמרינן מקצת היום ככולו.

דרשת חז"ל במנין ימי אשת יפת תואר

ובפנים מאירות הוסיף והקשה על מה שכתב שם הש"ך שכל מה שהזכירו חכמים שלשים יום היינו כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, וזה אי אפשר לומר שהרי בגמרא ביבמות (שם) מבואר שלדעת רבי שמעון בן אלעזר ממתין עם אשת יפת תואר תשעים יום, ודריש לה מהכתוב 'ירח ימים ואחר כן' שמשמעו 'ירח' שלשים, 'ימים' שלשים, 'ואחר כן' שלשים - ואילו לדברי הש"ך ש'חדש' אינו שלושים יום אלא כ"ט י"ב תשצ"ג, אם כן אין החשבון מדוייק ואינו מגיע לתשעים ימים.

ואמנם לפי מה שנתבאר, הרי אף שבכ"ט י"ב תשצ"ג מתקיים דין 'חדש', אך קיומו הוא מדין 'מקצת היום ככולו', ואם כן גם לדברי הש"ך לשון 'חדש' הוא שלושים יום, אלא שאין צריך שלשים יום שלמים כיון שגם בכ"ט י"ב תשצ"ג מתקיים דין 'שלשים יום' מדין מקצת היום ככולו. וממילא כשבים ולמדים מתיבות 'ימים' ו'אחר כן' להוסיף עוד שלושים ימים - שפיר דרשו להוסיף עוד שישים יום ולא פחות, כיון שתיבות אלו מרבים עוד שלושים יום כשלושים ימים הנלמדים מתיבת 'חודש'.