|
|
| (2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{הועלה אוטומטית}}
| |
|
| |
|
| |
| {{ניווט כללי עליון}} | | {{ניווט כללי עליון}} |
|
| |
|
| '''והמנסך כתב המורה ליכא.''' למימר שעירבו ביין נסך דלא קא חסרי' ולא מידי דהא מזבין ליה כוליה בר מדמי יין נסך. ואינו נראה לי דמדמע נמי מזבן לכהנים. אלא פסידא הוא דכהנים מזלזלי וזבני ה"נ עכו"ם מזלזלי וזבני ובפ' הניזקין פליגי ביה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב והתם מפרש טעמייהו:
| | {{הועלה אוטומטית}} |
| | |
| '''רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם ''' קשיא לי היכי דמי האי הזיקו אי בתר דנפלו הזיקו אמאי פטור אע"ג דנפל באונס איבעי ליה למפנינהו א"ו כגון שהזיקו בדרך נפילתן והיכי מוקי לה כגון שהזיק לאחר נפילתן. ויש לומר דאיכא לאוקומי נמי כגון שהזיקו לאחר נפילתן וכגון שלא היה לו שהות לפנותן והילכך אם היה אנוס בנפילתן פטור. ואם היה פושע בנפילתן חיב ובתרוויהו מתוקמא מתניתין ואי הזיקו בתר דנפלו דמי לבור ואי הזיקו דרך נפילתן דמי לשור וצריך לאתינהו במה הצד כדפי' במה"ק:
| |
| | |
| '''אלא מתניתין דאדייה אדויה וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר.''' פי' חצי נזק לא מתוקם אלא אבעל התרנגול ובדאדייה אדויה וכיון דהכי הוא אין לומר בו קשרו אדם אחר חייב כדפרישית במה"ק דכיון דשני עביד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון אלא בעלמא איתמר דליל הפקר אמר ר"ה נקשר מאליו פטור קשרו אדם אחר חייב פי' כגון שעשה מעשה בור שנתקלו בו ונפלו. והאי קשרו אדם אחר לאו דוקא קשרו אלא אם פשע בו והשליכו בחוץ חייב משום בור המתגלגל אע"פ שלא קשרו ודליל הפקר נמי זה פירושו כגון דאצנעי' אבל אי לא אצנעי' חייב דבור ברה"ר לית ליה בעלים ומאי בעל הבור בעל התקלה. והאי דאצנעי' לית ליה בעלים ומאליו נקשר ופטורין שניהן:
| |
| | |
| '''מבין ישראל ומבין הכותים ר"מ מטמא וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן.''' בפ' דם הנדה מתרץ לה הכי הנמצאין בערי ישראל דברי הכל טהורין שלא נחשדו ישראל על כתמיהן שלא להצניעם והנמצאים בערי כותים ר"מ מטמא דגרי אמת הן ונחשדו על כתמיהן. וחכמים מטהרין שגם הם לא נחשדו על כתמיהן כישראל:
| |
| | |
| '''אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים ''' פירוש שאלו היה מועד היה חייב כמסיק דכופרא כפרה וחייב בין ע"פ עצמו בין ע"פ ע"א כדפרישית במה"ק ואע"פ שאין השור בסקילה משלם כופר כדדרשינן לקמן מריבויא דאם כופר ואיצטריך ובעל השור נקי למיפטר התם מחצי כופר. וכן נמי מאי דמתרץ לקמן אין דיני אלא מתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם אלו היה מועד היה משלם כופר. ולהכי איצטריך קרא למיפטר התם:
| |
| | |
| '''אמר ליה רבא אלא מעתה אשו שלא בכוונה על פי עדים ישלם דמים.''' פי' לא מקשה הכי אלא לריש לקיש דאמר אשו משום ממונו ומש"ה מהדר ליה מר"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד אבל לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו ליכא לאקשויי מידי:
| |
| | |
| '''הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין ''' פי' המור' הזיקו בידים זא"ז ואפי' שלא במתכוין חייבין בנזקיו ל"ש לן בין במתכוין לשאינו מתכוין והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין ההוא הזיקו הוזקו ולא דק בלישניה ואינו נר' לי דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואע"פ שבעל הקורה הכה בקורתו בחבית שלא בכוונה פטור כיון דלא נתכוין להזיק ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשי' אבל היכא דפשע ניזק אנפשי' אע"ג דאזקי' בידים כיון דשלא בכוונה אזקי' פטור כדפרישית במה"ק והכי אית סיפרי דכתב בהו פטורין ואתי האי כי מתני' דהתם ואפי' אם תימצי לומר דחייבין גרסי' ברוב הספרים לק"מ דהת' במתני' מיירי כשבאין זה כנגד זה דומיא דזה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שבאין זה לקראת זה ואע"פ שבעל הקורה הכה בחבית שלא בכוונה פטור משום דניזק פשע אנפשי' דאיבעי לי' לעיוני' אבל הכא מיירי כגון שלא הי' באים זה לקראת זה דלא הו"ל לניזק לאיזדהורי הילכך בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות אם הזיקו זא"ז בידים אפי' שלא בכוונה חייבים משום דאדם מועד לעול' אבל אם הוזקו זה בזה פטורין כיון שלא הזיק בידים ושניהן ברשות או שלא ברשות פטורין אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו ולא קשיא ולא מידי:
| |
| | |
| '''לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא ''' פי' גופו הוא כגון שהיה השור מזוהם בליכלוך ובזיעה ובשהייתו שם קלטו המים סרחון ממנו ונבאשו וריחו הוא שמת השור שם ומריח הנבלה נבאשו ואותו סרחון שעל גופו כיון שהי' על השור בשעת נפילה והשור הוא ממונו חייב כאלו הזיק בידים. אבל סרחון הנבלה שלא היה שם בשעת נפילה ולאחר מיכן בא אע"פ שמחמתו נבאשו שלא העלה נבלתו משם גרמא קרי ליה:
| |
| | |
| '''ואמאי והאי תם הוא נ"ל דבנזקי' דידי' אע"ג דהוי תם משלם נזק שלם וא''' פי' לרבנן דאמרי משונה בחצר הניזק משלם חצי נזק דהנ"מ כשנכנסה הבהמה מאליה אבל הכא שהוא הכניסה שלא ברשות כל ניזקין דעבד' בהמתו כאלו היא עבדינהו דמי כיון שהכני' המזיק בחצירו של ניזק שלא ברשותו דהיכא חס רחמנא עלוי' דתם לשלומי חצי נזק הני מילי כשפשע בשמירתו ומשום דאכתי לא אייעד תורא אבל הכא דהכניסו שלא ברשות אפי' בתם משלם נזק שלם ומשום הכי תני חייב סתם ולא תני חצי נזק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות חפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל חצר ואם נפלה בהמתו של בעל חצר שם קודם שיראה אותם דלא הו"ל למימלינהו כתבית לעיל דבעל השור חייב ובע"כ נזק שלם הוא שאין חצי נזק בבור ואי אמרת דבמשונה לא משלם אלא חצי נזק והא הנהו בורות דחפר משונה היא ואי לא משלם עלייהו אלא חצי נזק איכ' למימ' השתא במעשה שעשה שורו בידים אינו משלם אלא חצי נזק בבור שעשה שורו ישלם נזק שלם בתמי' אלא ודאי גם על נזקי החצר נזק שלם משל' משו' דהכניסו שלא ברשות וגם כשנגח שורו של בע"ה וכשנפל לבור והבאיש את מימיו נזק שלם משלם דכיון שהכניסו שלא ברשות כל ניזקין שעושה שם כאלו הוא עשאן דמי אבל מיהו לגבי כופר אין לומר כן שאם מפני מעשיו תרצ' לחייבו כופר והא אין כופר במעשה האדם אלא במעשה הבהמה ובמעשה הבהמה מוע' בעינן:
| |
| | |
| '''פיס' החופר בור ברה"י כו'''' אמר לך רב יוסף כולה ד"ה היא וריש' שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו מצאתי כתו' בס' א' ורישא מי סברת ברה"י הסמוכה לרה"ר לא צריכא דגוי בא גואי ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו וזו היא גירסא יפה דהוה ס"ד דסמוך לרה"ר פתח שאין לו טענה לומר לו תורך ברשותי מה בעי ומש"ה הו' מותבינן מדקתני פטור ש"מ ס"ל דבור ברשותו פטור דאי בתוך חצירו פטור אמאי ס"ד לאיתובי מינה מאי משמע דהפקיר רשותו עד דמותיב מינה:
| |
| | |
| '''אמר רבא אדם ושור שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין.''' הנכון בעיני דע"כ לא מחייב ר"נ בעל השור אלא כשהשור דחפו שאינו בן דעת ואדם נמי שדחף בלא כוונה אבל אם בכוונה דחף אדם שור לבור ומת שם הדעת מכרעת שיהא האדם חייב ובעל הבור פטור שכיון שהאדם בכוונה ומדעת אין לו שום טענה לחייב בעל הבור והאי דנקט אדם ושור אדם דומיא דשור מה שור בלא דעת אף אדם נמי שלא מדעת:
| |
| | |
| '''פיסקא השולח את הבערה ביד חרש כו'''' ור' יוחנן אפילו מסר לו שלהבת פטור מ"ט צבת' דחר' קא גרים כו' מה דכתבי' במהדורא תנינא דהלכתא בהא כריש לקיש------------דחזקי' ואע"ג דפסקי' הלכתא דאשו משום חציו כר' יוחנן בהא הלכה כריש לקיש אינו כלום דהא בהא תלי' דכיון דקי"ל אשו משו' חיציו והיכא דמסר לו שלהבת חצי חרש הן אע"ג דאית לי' לר' יוחנן אשו משום ממונו ה"מ היכא דאזיל ומזיק מנפשי' אבל היכא דחרש קא עביד מעשה בידים בתר מעשה דחרש קאזלינן והפקח שמסר לו פטור. שכך דומה אש המהלכת לר' יוחנן במקום גחלת לר"ל וכי היכי דעל מקום גחלת לא מחייב ריש לקיש לפקח מפני שהוא מעשה חרש ה"נ בכל הגדיש לא מחייב ר' יוחנן מפני שהן חצי חרש כדתבית בהאי מהדורא. בפ' כיצד. ובמה"ק:
| |
| | |
| פיסקא המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ראב"ע אומר רואין את הדליקה כאלו היא באמצע בית כור פי' בית כור הוא רע"ד על רע"ד אמות חסר מעט. כיצד כור הוא ל' סאה. ובית סאה היא נ' על נ' ר"נ על ר"נ הוי כ"ה סאין כיצד פלוגיתי' לפותייה ועביד מיני' ה' רצעתא כל חדא וחדא נ' אמין פותי' ור"נ אמין אורכה עוד פלוג כל רצועה לאורכה לה' רצועאתא אשתכח כל רצועה נ' על נ' מטו ה' רצועאתא כ"ה סאה. אכתי בעינן ה' סאין לאשלומי לבית כור דאינון רצועה חדא דנ' אמין פותיי' ואורכה ר"נ אמין. פלוגיתי' לפותיי' לה' רצועאתא. דכל רצועה הויא י' אמין פותיי' ור"נ אמין אורכה. הם ד' רצועאתא ואקיף ר"נ על ר"נ לד' רוחותיו הוי ר"ע על ר"ע פש לן חדא רצועה די' אמין פותיי' ור"נ אמין אורכה. פלוג מינה מ' אמין והב עשר על עשר לד' קרנאתא פש לן ר"י אמין אורכה וי' אמין פותיי' פלוגיתי' לה' רצועאתא מ"ב אמין פותיי' והב רצועה בריש רצועה מטו אלף ונ' אמין אורכ' ופותיי' ב' אמין אקיף מינה ר"ע על ר"ע והוי רע"ד על רע"ד בציר פורתא משום דר"ע על ר"ע צריך אלף ופ' אמין לאקופי' וח' אמין לד' קרנאתא הרי אלף ופ"ח ולית לן אלא אלף ונ' בציר לן ל"ח אמין באורך על ב' אמין ברוחב:
| |
| | |
| '''ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם.''' פי' מעצמו דסיפא דוקא דדוקא מעצמו קודם שבאו עדים משלם חומש ואשם. אבל אם הודה לאחר שבאו עדים כיון שמשלם כפל אינו משלם חומש ואשם כדבעי' למימר לקמן. דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש. אבל מעצמו דרישא לאו דוקא שהרי אין שם כפל. ואיידי דתנא סיפא מעצמו תנא רישא נמי מעצמו:
| |
| | |
| '''הא מני בית שמאי היא דאמר שינוי במקומו עומד.''' ק' לי ולר' אילעי דאמר טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור. הוי שינוי אלו נתן לה טלה ועגל באתננה ונעשה איל ושור כשרין הן שלמזבח לבית הלל בתימה והרי כיון שנפסלו בעודן כבש ועגל שוב אין להן תקנה אלמא אין דין המזבח ודין הגזלה שוין. דאע"ג דלגבי מזבח שינוי במקומו עומד לענין גזילה הוי שינוי ה"נ לב"ש והיכי ילפי' גזילה ממזבח. תשובה בודאי בשינוי הבא מאליו אין דינן שוין. אבל בשינוי מעשה דהוא שינוי חשוב כי היכי דחשוב לענין גזיל' חשוב נמי לענין מזבח. ולא דמי שינוי הבא מאליו לשינוי הבא בידים:
| |
| | |
| '''היכי דמי אילימא לפני ייאוש למה לי קרא פשיטא.''' פי' אם גזל בהמת חבירו והקדישה פשיטא ודאי דלא קרבה וחולין בעזרה היא דמה כח יש לו להקדיש דבר שאינו שלו. א"ו לא איצטריך קרא אלא לאחר ייאוש ולאשמעינן דייאוש כדי לא קנה:
| |
| | |
| '''משכבו ולא הגזול ''' פי' המורה גזירת מלך היא להוציא משכב הגזול שלא יעשה אב הטומאה לטמא אדם ונראה לי שטעם גדול יש בדבר. דכי היכי דאם כפה סאה וישב עליו לא הוי מושב דבעינן המיוחד לישיבה ה"נ משכב דחברי' לא הוי אב הטומאה דבעינן המיוחד לו שלא יוכל חבירו לומר לו קום ואעשה בו צרכי אבל מיהו הא דאמרי' משכבו ולא הגזול קשיא לי טובא. וכי הזב אינו מטמא משכב שאינו שלו. והא תנן בפ' ה' דטהרות ישן ברה"ר ועמד עליו טמאים מדרס. ותנן נמי בפ"ה דזבין ר' יהושע אומר נדה שישבה עם הטהורה במטה שבראשה טמא מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאין מדרס אלמא דזב מטמא מדרס שאינו שלו. ובכמה מקומות מוכיח דבר זה ולמה אינו מטמא הגזול שאינו שלו. ונ"ל אע"ג דמטמא משכב שאינו שלו. גזירת מלך היא שהגזול לא יטמא. מידי דהוה אסוכה דפליגי ר' אליעזר ורבנן בפ' הישן דר"א סבר כשם שאין אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולב של חבירו דכתיב ולקחתם לכם. כך אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו. דכתי' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל רשאין לצאת בסוכה אחת. ואלא לך למאי אתא למעוטא גזולה אלמא אעפ"י שבסוכת חבירו יוצא בין מדעתו בין שלא מדעתו בגזולה אינו יוצא ה"נ כרבנן אע"פ שמטמא משכב חבירו הגזול אינו מטמא:
| |
| | |
| ה"נ דגזל קרבן מחברי' שהוא מוקדש ועומד ואינו חולין לעזרה ואתא לאשמעי' דאינ' עולה לו ולא לבעליו. לו אינו עולה שאינו שלו. ואע"ג דאייאש דכיון דאקדשי' בעלי' כל היכי דהוא בי גזא דרחמנא הוא. ואינו מועיל לו יאושו של זה לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו. דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלו לרצונו והבעלים מטפלין עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח. פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא לדעתו. עיין לקמן בההיא פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו:
| |
| | |
| '''והלא עוצבא שנו כאן.''' מה שכתב המורה עור מבושל ליכל עליו אינו נראה לי דא"כ בישולו הוי שינוי מעשה אלא עור מעובד כמות שהוא מחשב עליו לעיצבא:
| |
| | |
| '''אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים.''' ואע"ג דאמרן לעיל דפרטי יתיר' מרבי ואפילו מידי דלא דמי לי'. הנ"מ כי לא דמי פרטי אהדדי כגון משור עד חמור עד שה אבל הכא דכפלינהו בודאי לא כפלינהו אלא למעוטי:
| |
| | |
| '''אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שני' א' מן הראשונים זומם בטלה כל העדות.''' פי' לא דמי בטלה דרישא לבטלה דסיפא דבטלה דסיפא הוי בטלה לגמרי. דאי הדרי ומיתזמי לא משלמי דבטלה עדותן לגמרי אבל בטלה דרישא הוי דלא משלם ע"פ אבל כי הדר מיתזם עד שני משלמי לי' דמה לי אם הוזמו שניהם כאחת מה לי אם הוזמו בזא"ז:
| |
| | |
| '''אמר אביי הכא במאי עסקינן כשהוזמו על הטביחה תחלה ''' פי' לאביי לא מתוקמא אלא שהעידו בבת אחת והוזמו בב"א כדפרישית לעיל במה"ק וזה שאומר כאן שהוזמו על הטביחה תחלה לפי דבריו היא עונה וה"ק לי' לדידך דאמרת מיכן ולהבא היא נפס' ומוקמית לה שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה ודייקת מהכא דעדות שהוכחשה ולבסוף הוזמה הוי' הזמ'. מנא לך דהוזמו על הגנבה תחלה דילמא דהוזמו על הטביחה תחלה אבל לעולם אימא לך אם הוזמו על הגנבה תחלה שכבר הוכחשו תו לא מיתזמי וזה ראה המורה ופירש לעיל לאביי. וכגון שהוזמו על הטביחה תחלה ולא היא דלא אמר הכי אלא לדבריו אבל לדידי' לא מתוקמא אלא שהעידו בב"א והוזמו בב"א:
| |
| | |
| '''פיסקא גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ ע"א כו'''' איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כו' עד הואיל ופטר עצמו מכלום. אי קשיא ומאי קא עביד ר' יוחנן מהאי דלעיל דאמר לי' ר' יהושע לרבן גמליאל שכבר הודית דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה. י"ל דמפרש לה ר' יוחנן הכי שכבר אתה מודה שאין לך עדים והכל הוא אחד עם אותו שאמר לו שהרי אין לך עדים אבל לעולם אם הי' לו עדים אע"ג דקדם והודה הוה מיחייב:
| |
| | |
| ר' אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה הלשון מוכיח דדבר העושה אותה נבלה קאמר ששוב אינה מועלת לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה. כגון ירך וחלל שלה. ומפרקת ורוב בשר עמה. או א' מן הסימנין ששוב אין כאן שני סימנין לטהרה מידי נבלה ומ"ה אמר לקמן בטעמא דר' מידי דהוי טביחה לאפוקי מידי דלא הוי טביחה ומכרו דומיא דוטבחו דלגבי טביחה לא מיחייב עד דהוי טביחה:
| |
| | |
| ואם נחסר ממנה אבר שנטרפת בו בלבד שחיטה הוא כרבנן ולא מעכב בטביחה אלא דבר העושה אות' נבלה. ומכירה איתקישא לטביחה אך אם היינו רוצים להידחק ולהעמידה רבי כר"ש דאמר השוחט את הטריפה אינו משלם תשלומי ד' וה':
| |
| | |
| '''חוץ ממלאכתה מהו.''' באת"ל קבעי לה. אם תימצי לומר דל' יום לא הוי שיור חוץ ממלאכתה מהו ואת"ל דמלאכתה לא הוי שיור מפני שלא שייר בגופה חוץ מעוברה מהו:
| |
| | |
| '''בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו.''' אי קשיא והא בשקטע' קנאה בשינוי מעשה. וכי קא מזבין דידיה קא מזבין. תשובה לא יחשב זה שינוי שהגוף נשאר כמו שהיה ולא נשתנה אלא שחיסר ממנו אבר א'. ועיין בריש פירקא במה"ד תנינא כל מה שפירשתי גבי הב"ע כגון שקוצען ראוי לומר כאן:
| |
| | |
| '''פיסקא מכרו חוץ מא' ממאה שבו כר' ת"ר גנב ונתן לחבירו וטבח.''' גנב ונתן לחבירו ומכר פירוש בתר דמקשי' טביחה למכירה . מאי מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר. אף טביחה על ידי אחר נמי מחייב הדר ומקיש מכירה לטביחה מה טביח' ע"י שליח מחייב אף מכירה נמי על ידי שליח מחייב:
| |
| | |
| '''אר"א ראוהו שהטמין בחורשין כו'''' עד ראוהו גזלן הוא. כיון דאיטמורי קא מיטמר מינייהו גנב הוא קשיא לי אטו כל גנב דעלמא לא ראוהו עדים ומי מחייבים אותו כפל כ"א העדים ואמאי מתמה בהא. דכיון דראוהו הוה גזלן. ונראה לי דהכין פירושא. ראוהו שהטמין עצמו בחורשין לגנוב בהמה. והוא לא נמנע בעבורם. מלגנוב אע"פ שהכיר בהם ומש"ה מתמה כיון דב"א רואין ואינו נמנע מהם גזלן הוא. ומיהדר כיון דמטמר מבעלים אע"ג דלא מטמר משאר ב"א גנב הוא ולא מיקרי גזלן אלא בפני הבעלים דומיא דבניהו ובעלי שכם. והאי אתא ר"א לאשמעי' דאפי' בחורשין דשכיחי גברי וחזי לי' כיון דקא מטמר מבעלים גנב הוא ודוקא בחורשין דלא שכיחי רבים אבל ברה"ר דשכיחי רבי' וחזו לי' אע"פ שאין הבעלים שם לא נקרא גנב. שמיד יודיעו אותם וכאלו היו בעלים שם דמי. ואין זה גניבה אלא גזילה:
| |
| | |
| '''וכיון דראוהו גזלן היא ''' פי' כיון דראהו ולא נמנע בעבורם זהו גזלן שדרך הגנב כשרואים אותו בורח. ונמנע מלגנוב. אמרי כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. נראה לי דל"ג מינייהו אלא כיון דמטמר מאינשי דעלמא אבל מאלה העדים לא איטמר שהרי ראו אותו. ואי גרסי' לי' לאו אהני דראוהו קאי אלא אאינשי דעלמא וזאת היא הרבותא אע"פ שאלה ראו אותו ולא נמנע בעבורם. כיון דקא מטמר מאינשי דעלמא גנב הוא ולא גזלן היכי דמי שגוזל מיד הנגזל בפניו ובפני כל אדם כגון בניהו ובעלי שכם נמי אע"ג דהוי מטמרו לאו מינייהו הוה מסתפי אלא שלא ירגישו הנגזלים. ומוכיח מיכן שאע"פ שלקח מיד הבעלי' בחזקה והי' מחביא עצמו מב"א תורת גנב יש לו עד שיעשה לעין כל ואם היה עושה לעין כל אע"פ שלא הי' הבעלים שם גזלן יקרא ולא בעינן שיגזול מיד הבעלים ממש. שאם תפרש האי מינייהו דאעדים קאי ואז יקרא גנב. אבל אי לא הוי מטמר מינייהו אע"ג דמטמר מעלמא גזלן הוא. אמאי בעי ואלא גזלן ה"ד הול"ל כגון שלא נמנע מפני העדים שראהו א"ו אע"פ שלא נמנע בעבורם כיון שנחבאים משאר ב"א גנב הוא. כלל אומר כ"ז שהוא נחבא מב"א אע"פ שעשה בפני הבעלים ובפני העדים גנב יקרא. וכל זמן שלא נחבא מב"א אע"פ שלא היו הבעלי' שם גזלן יקרא ולא הביא בניהו בעבור שאומר מיד המצרי ולמימרא דכל זמן שלא לקח מידו בפניו לא יקרא גזלן שהרי הטמין עצמו בחורשין לא הי' הבעלים שם ואפ"ה טעמא דהטמין עצמו מב"א הא לא הטמין עצמו היה חשוב גזלן ולא הביא בניהו אלא מפני שעשה בפרהסיא:
| |
| | |
| פיסקא אין מגדלין בהמה דקה כר' כולהו שניי' דר"א בר אהבה לא איקיים לי' זרעא לרב הונא מחובא וה"ג נמי בר"פ שני נזירין אמר ר"ה המקיף את הקטן חייב א"ל ר"א בר אהבה ודידך מאן מגלח להו א"ל חובה א"ל חוב' תקברינון לבנה כולהו שני דר"א בר אהבה לא איקיים זרעא להונא מחובה עיין מ"ש בפ' לא יחפור במהדורא בתר':
| |
| | |
| '''פיסקא שכת' רואין אותו כו'''' חרשו נותן לו דמי כולו פי' לא תימא דשמין אותו כעבד ותו לא דא"כ אין כאן אלא נזק בלבד ויותר מגיעים לו מחבלת ידו מנזק כל גופו א"ו גם בושת נותן לו ואע"פ שעכשיו אין לו דעת להכלם דשמין כמה היא בשתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש וצער נותן לו שא"א שלא הרגיש בעת שהכהו ונצטער ושמין כמה יש לחרשו בין סם להכאה וריפוי נמי אע"ג דחרש לאו בר רפואה היא שיתרפא מחרשותו שאם הי' בר רפואה לא הי' נותן לו דמי כולו אפ"ה אם עשה בו חבלה שאם לא נתרפאת תבאיש מכתו ותסריח וימות חייב לרפאותה:
| |
| | |
| '''כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי לי' ''' פי' ונ"מ לצע' ולבוש' שאם תעשנו אומד אחר כדאמרן חירשו נותן לו דמי כולו אין צער בחרש מרובה כצער הפקח שהחרש הרגיש באותה שעה כשחרשו אבל לאחר שחירשו אינו מרגיש בצער והפיקח מרגיש בצער עד שיתרפא וכן נמי בבושת החרש נתבייש לפי שעה כשחרשו אבל לאחר שנתחרש אינו משים אל לבו להכלם אבל הפקח היא נכלם תדיר והילכך בושתו מרובה ואי אמדי' ליה חד אומדנא כמו חרש מסתכר החובל ואם תאמוד כל אבר ואבר בפני עצמו פורע כל צערו וכל בשתו ומכחיש החובל
| |
| | |
| '''האי מאן דגזל עפרא ועבדי' ליבני לא קני ''' פי' ונוטל הלבנים ונותן לו שכר פעולתו:
| |
| | |
| '''ליבני ועבדינהו עפרא קני ''' פי' ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך דשינוי הוי וחייב ליתן לו דמי הלבנים וכן פי' נסכא וזוזי:
| |
| | |
| '''לאתויי הא דר' אילעי ''' פי' ומבהמה והזקינה ליכא למילפ' דזקנה הויא שינוי גמור דלא ילדה ולא עבד' מלאכה אבל טלה ונעשה איל ה"א אין זה שינוי דדמי לקטן ונעשה גדול ולאיל בן י"ג חדשים ונעשה בן שתים ובן שלש דלא הוי שינוי קמ"ל:
| |
| | |
| '''פיסקא גזל בהמה והזקינה כו'''' זה ואמר ברשותי ילדה והלה שותק זכה פי' אפי' אמר לוקח ברשותי ילדה ומוכר אמר אינו יודע זכה הלוקח ומפקינינן ליה מחזק' מוכר ויהבינין ליה ללוקח דברי ושמא ברי עדיף וליכא לאקשויי מהכא לר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור דר' נחמן לא אמר מילתי' אלא אליבא דרבנן דמוקמי ממונא אחזקת מריה והך מתניתא סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כדתני סיפא זה אומר א"י וזה אומר אינו יודע יחלוקו וכי אמרי תרווייהו אינו יודע חולקין וכי אמר לוקח ברי ומוכר שמא אמרי' ברי עדיף אבל רבנן דאמרי בזה אומר א"י וזה אומר ע"י המוציא מחבירו עליו הראיה ה"ה נמי אפילו לוקח אמר ברי ומוכר אמר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה כדפישית בפרק השואל:
| |
| | |
| '''דזבין בהו בהמה ומסיק לה ''' אי קשיא והתנן בפ"ק דמעשר שני אין לוקחין בהמה מדמי מעשר שני ואם לקח שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ובפ' האי שמקדש בה' ובהקדש אמרי' ת"ר אין לוקחין בהמה בדמי מעשר שני ואם לקח שוגג יחזרו דמים למקומם מזיד תעלה ותאכל במקום י"ל טעמא דאסור לכתחלה שמא תכחיש בדרך או תמות ומדוחק מותר כגון זה שעומד בבבל ורוצה לחלל מעשר שני שיש לו בא"י שלא יבואו בו לידי תקלה ואין לו כאן כ"א מעות של בבל התירו לו שיחללם על כסף זה כיון ששמו כסף בבבל ואע"פ שאינו יכול להעלותו בירושלים קונה בהם בהמה ומעלה הבהמה בירושלים ודומה זה למאי דתנן בפ"ב דמעש' שני ומייתי לה בפ' הזה' בה' חמשה חומשי' סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו ובורר את היפה שבהן מחללין עלי' מפני שאמרו מחללים כסף על נחושת מדוחק לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללין על הכסף אלמא אע"פ שאין מחללין כסף על נחושת מדוחק מחללין הכי נמי אע"פ שאין קונין בהמה מדמי מעשר שני מדוחק קונין:
| |
| | |
| היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מה הוי כתוב ביה בשטרא ניכתבו ליה שטרא אחרינא פי' ואין זה עד מפי עד דכל זמן שהעדים לא מסרו עדותן לבית דין זה יקרא עד מפי עד שאע"פ שהגידו עדותם בפני עדים יכולין לחזור בהם בב"ד ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בב"ד הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה מנה ראובן לשמעון פסולין להעיד מפני שיכולים עדים הראשונים לחזור בהם אבל אחר שהגידו עדותן בב"ד שאינן יכולים לחזור בהן ולא הספיקו ב"ד לגמור הדין כגון שנטרדו או שמתו העדים ששמעו עדותם בב"ד יכולין להעיד ולומר בפני ב"ד אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותן בפני ב"ד פלו' וב"ד זה דנין על פיהם שאין זה עד מפי עד כיון שנגמרה עדות הראשונים והגידו בב"ד ה"נ כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותם ואינן יכולין לחזור בהן כדאמרי' העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד והילכך יכולין אלו שראו השטר להעיד בפני ב"ד שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמעון מנה או שיכתבו לו שטר ויחתמו בו וב"ד מוציאי' על פיהן מנה משמעון לראובן ומאי דתנן בגט פשוט מעמיד עליו עדים ובא לב"ד מפני שרוצה לעשות קיום לשטרו כדתני התם והן עושין לו קיום בעבור זה הולך לפני ב"ד וה"ה אם יש לו עדים שמכירין חתימת העדים של מחוק שהן יכולין לכתוב לו שטר אחר איך ראינו שטר ביד ראובן חתום שיש לו מנה על שמעון ואנו הכרנו חתימתן וכשיוצא שטר זה לב"ד גובין בו אבל צריך שתתקיים חתימתן של אלו האחרונים לב"ד ובעבור זה שנה ובא לפני ב"ד כדי שיעשו לו קיום שאם יכתבו לו העדים שטר אחר עדיין צריך קיום לחתימת האחרונים גם הנה שאומר ניכתבו לי' שטרא אחרינא ה"ק שהכירו חתימתן ויכתבו בשטר אנו הכרנו חתימתן או אם היה שטר מקוים יכתבו כי ראינו בידו שטר מקוים עיין במהדורא חמישאה בגט פשוט שהוכחתי שם דדוקא להעיד יכולין ולא שהם יעשו לו שטר אחר:
| |
| | |
| '''פיסקא נתן לאומנין לתקן אומן קונה בשבח כלי ''' פי' לא נאמר דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אינו משלם לו דמי עצים אבל אם הוא בעין אינו יכול לומר לו הא לך דמי עציך והכלי יהא שלי שלא נאמר דין זה אלא גבי גזלן דקני להו בשינוי אבל האומן לא קנאו אלא בע"כ נותן לו שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבח ומש"ה לא פשטי' מצבעו כעור ולצבוע לו אדום וצבעו שחור דאין אומן קונה בשבח כלי מפני שהצמר הוא בעין ובענין זה לא אמר רב אסי שיקנה אותו ולא כמו שתירצתי במהדורא תניינא:
| |
| | |
| דך צט ע"א אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו עובר בלאו גרסי' ולא בבל תלין דהא קתני סיפא כיון ששקעה עליו החמה עובר אלמא אין זה לאו דבל תלין אלא לאו דלא תבא כדפרישית בפ' המקבל שדה במהדורא קמא
| |
| | |
| ''' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף עיין מ"ש בפ' האיש מקדש
| |
| | |
| '''
| |
| | |
| פיסקא ר' מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי עיין לקמן בפ' המקבל שדה מה שהקשתי ותירצתי על זה:
| |
| | |
| '''בדם תבוסה דרבנן ''' פי' דהכי תניא בתוספתא דאהלות מה בין דם המיתה לדם תבוסה אלא שדם המית' הנזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ודם התבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ובפ"ג דאהלו' תנן איזה דם תבוסה מת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי ר"ע ר' ישמעל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל מזה ומזה רביעית ר' אלעזר ברבי יהודה אומר זה וזה כמים ואיזהו דם תבוסה שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם טמא אבל מת שדמו מנטף ונמצא תחתיו רביעת דם טהור ר' יהודא אומר לא כי אלא השותת טהור והמנטף טמא עיין בפ' תינוקת בה' האשה שמתה:
| |
| | |
| '''והא איכא עצים דמשחן ''' פי' הוא הדין נמי עצים שמבשלין בהם דהוי הנאתן וביעורן שוה אלא נקיט לך עצים דמשחן דסתמייהו להאיר קיימו אבל שאר העצים אע"פ שמבשלין בהו רובן להסק' קיימי ותירץ רבא סתם עצים להסקה הן עומדים פי' ואפי' עצים דמשחן במקום שגדילין מהן מסיקין את התנור ורובן להסקה קיימי השאר העצים בכל מקום:
| |
| | |
| '''אי לא הודה קרן נמי לא לישלם ''' פי' דהא ברייתא בדליכא עדים מיירי אלא בהודאות פיו וכיון שלא הודה האב למה יתחייב הבן בקרן ומהדר כגון שהודה בנו שידע והכיר בגזלה שעשה אביו וגילגלו שיתרץ לו כן כדי שיקשה לו וניחייב חומש אשבועתא דידי' כיון שהודה:
| |
| | |
| '''כי קא אמינא אנא דקיימא באגם ''' פי' ומש"ה קרי {{ממ|לי' תדורא כצ"ל}} שהי' לו להבין דבקיימא באגם קאמר מדקאמר הואיל והוא מיגנב אלמא בדלא יהיב לי' השתא מיירי:
| |
| | |
| '''פיסקא נתן לו את הקרן כו'''' . תועה בדרך מצאתיו נימא לי' איבעי לך לאהדורי ניהליה פי' וכיון דלא אהדריה לי' אשתכח דבגניבה הוי גבי' והרי הודה לו בטענתו ולא כפר לו כלום. ובלא טעם וכחש בה הוא פטור שהרי באמת נשבע כי גנבו כמו שטענו:
| |
| | |
| '''ובפלוגתא דהני תנאי.''' פי' ומאן דמחייב נקט לך רבות' לא מבעיא בה ובמוצאי' דהויא עדות גמורה ודמי למשביע ע"א דחייב אלא בה ולא במוצאי' או במוצאי' ולא בה דלא הוי עדות שלימה מחייב דמ"מ איכא גורם דאי הוה מודע לי' הוה טרח משכח לה ומש"ה תני שלש שבועות ומאן דפטר נמי להכי נקט שלש שבועות דלא מבעיא בה ולא במוצאיה או במוצאי' ולא בה דלא הויא עדות שלימה. אלא אפי' בה ובמוצאי' דהוי עדות שלימה פטור משום דהיא ע"א. וגורם לממון לאו כממון דמי:
| |
| | |
| '''תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות.''' בפקדון פסול לעדות. פי' אין ללמוד מרב חסדא דנעשה עליו גזלן ומחייב באונסין. דע"כ לא אמר ר"ח אלא לפוסלו לעדות אבל לא להפסידו ממונו ולחייב באונסין או לעשותו חשוד על השבועה ולישבע שכנגדו ויטול. דהרבה פסולי עדות יש שאינו חשודין על השבועה כגון פסולין דרבנן. ולא תימא דכיון דחשוב גזלן לגבי עדות ה"ה לגבי אונסין ולגבי חשוד על השבועה דא"כ מאי איצטריך רב ששת לאשמעי' הא כבר ר"ח אמרה ותו מאי האי דקאמר תדע היכי מסתייע מאן דאמר דסברי כוותי' אלא ודאי דרב חסדא לחוד ורב ששת לחוד:
| |
| | |
| איתיבי ר' חייא בר אבא לר' יוחנן היכן שורי ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל. פי' ברייתא היא דאלו במתני' בפירקין הכי תנן היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלו. משלם תשלומי כו' ובסיפא תני היכן פקדוני ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. הנה לא תני אכלי אלא בטענת אבד ובטענת גנב תני שגנבו כלומר שהיא ת"י בגניבה ולא תני נמי שור דהוא בר שחיט' אלא פקדוני סתם. ויש לומר דהוי פירות ואכלינהו שאינן בני תשלומי ארבעה וחמשה אלא ודאי ברייתא הוא דתני שור ותני נמי ואכלו:
| |
| | |
| '''{{ממ|א"ל}} הכא במאי עסקי' שאכלו נבלה.''' אי קשיא למה לא תירץ לו כגון שהעדים מעידים שכבר אכלו קודם שנשבע עליו ונעשה עליו גנב. ור' יוחנן כי קאמר כגון ששחטו לאחר שנשבע ונעשה עליו גנב. לאו מילתא הוא. דא"כ כפל אמאי משלם והא קודם שנעש' עליו גנב אכלו. אלא מאי אמרת כיון דטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים איגלאי מילתא דכששחט בגניבה שחט:
| |
| | |
| '''ולישני לי' כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו.''' דהא אמ' רבא כו' פי' שמתחלה טען עליו טענת גנב ונשבע לו ובאו עדים שהוא גנבו וחייבוהו ב"ד כפל אחרי כן תבעו תן לי הכפל שנתחייבת בב"ד וכפרו שלא נתחייבתי לך כלום והלך והעמיד עליו אותם העדים שנתחייב בפניהם ובאו והעידו כי בפנינו נתחייב לו בב"ד ועוד העידו שלאחר שנתחייב עליו בב"ד. הלך וטבחו ואכלו אילו היו מעידין שב"ד א"ל חייב אתה ליתן לו היה משלם על אותה הטביחה ד' וה' ועכשיו שמעידים שאמרו לו צא תן לו הוה גזלן ואינן משלם עלי' ד' וה'. כך נראה לי ופתרון המורה נראה לי דחוק שהיא מצריך שבועה אחרת:
| |
| | |
| '''ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם ''' פי' קרא יתירא הוא דהא כתב ונקרב בעה"ב אל האלקים. ולהכי כתביה למימרא דקאי אכי יתן איש דבעי' שיהא איש בעת שיבא לב"ד וא"כ שעת התבע' אמורה ומאי כי יתן איש נתינה ממש ולא תביעה. ואתא למימר לך דבעי' שיהא איש משעת נתינה ועד שעת תביעה ולא דאמרת דלא הקפידה תורה אלא על שעת תביעה בלחוד:
| |
| | |
| '''ואמאי תהוי כאבדה וליחייב {{ממ|לשון גמ' ואם איתא תיהוי נמי כאבידה}} ''' פי' אם הוא גדול בשעת תביעה אעפ"י שהי' קטן בשעת נתינה וליכא נתינת גדול יתחייב מיגו דהויא אאבדה שאין כאן נתינת איש שמאליו לקחה אלא בעבור שיש בה תביעת גדול מיחייב. רב אשי אמר נתינה לא לאבדה. פי' רב אשי מתרץ שאין אנו צריכי' לומר שאכלו כשהיא קטן. אלא אע"פ שהיא בעין כיון שהי' קטן בשעת נתנינה פטור ולא מחייב אנתינת קטן. ול"ק מאבדה דאבד' אע"ג דלא יהבה ניהלי' בעל האבידה אלא הוא מאליו לקחה מ"מ מטיא לידי' מכח בן דעת ובעידנא דאתא לידי' דבן דעת הוה אבל נתינת קטן דלא אתיא לי' מכח בן דעת פטר רחמנא:
| |
| | |
| ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת והודה במקצת. פי' לית לי' לר' יוחנן דרמב"ח דלא מחייב שבועת השומרין אלא בהודא' במקצת וכפירה במקצת. אלא ר' יוחנן מחייב שבועה אפי' בפרה אחת דאי' לי' דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות שנו כאן. וכי כתב כי הוא זה אמלוה ולוה כתב ואית לי' כל טעמא דרבה. אלא דקסבר ר' יוחנן כיון דלא קאי אלא אמלוה ולוה ולאו אשבוע' השומרין אמאי כתבי' רחמנא הכא גבי טוען טענ' גנב לומר לך שאע"פ שנשבע על פרה אחת שנגנב' אם נמצא כי הוא תחת ידו אינו מתחייב כפל עד שתהא שם הודאה במקצת. וצריך ר' יוחנן שתי פרות באחת יאמר {{ממ|נגנבה}} ובאחת יאמר בפשיעה נאבדה ואני חייב בה ורמב"ח סבר דלהכי כתבי' הכא למימרא דבכל ד' השומרין בענין כפירה במקצת והודאה במקצת. ור' חייא בר יוסף סבר דלא קאי אלא אמלוה ולוה בלחוד ולא בד' שומרין ולא בטוען טענת גנב אלא אפי' בפרה אחת מתחייב כפל:
| |
| | |
| '''דא"ק ונקרב בע"ה אל האלקים.''' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. למימרא דבשלח יד עסיק' פי' מיכן למדנו דצריך לישבע שלא שלח בה יד והדר כתב על כל דבר פשע דמשמע שגם זה פשע. ונמצא ששלח בה יד. ובהכי חייבי' רחמנ' כשעב' על שתי שבועות שנגנבה ושלא שלחתי בה יד ונמצא שהיא בביתו וגם נמצא ששלח בה יד:
| |
| | |
| '''אמר לי' לא הואיל ויצא ידי בעלים משבועה ראשונה ''' פי' ואשתכח דבשעה שהשביעוהו ב"ד על טענת גנבה שלא בדין השביעוהו והילכך לא מחייב עלה כפל. דבעינין שבועה בפי ב"ד כדכתב ונקרב בעה"ב אל האלקים. והוא הדין נמי לגבי שליחת יד. אלו נודע לעולם בעדים ששלח בה יד ואח"כ טען טענת גנב והשביעוהו ב"ד פטור מכפל דשלא כדין השביעוהו דכיון דידעו ששלח בו יד אינו יכול לפטור עצמו בטענת גנב אלא חייב לשלם וכי בעי' לחיוביה אנן אע"ג דשלח בה יד כגון דבעידן דטען טענת גנב והשביוהו ב"ד לא ידעו ששל' בה יד ואחרי כן נודע כי הוא ברשותו. וגם שלח בה יד מקודם לכן שכיון שב"ד בשעה שהשביוהו כדין השביעוהו חייב עלי' כפל ולא מיפטר משום דשלח בה יד מעיקרא וקנאה וקמה לי' ברשותי':
| |
| | |
| '''מאי לאו שבועה דשלא שלחתי בה יד דומיא דשבוע' שאינה ברשותי ''' פי' אין דינו חלוק כמו שאם ישבע לשקר על שבועה שאינה ברשותי ונמצאת ברשותו משלם כפל גם כשנמצא שקרן על שליחות יד נמי משלם כפל. ובין נמצא שקרן על אחת מהן דהיינו שאינו ברשותי בין על שתיהן חייב כפל. א"ל לא שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שלא פשעתי בה. פי' לא תימא דשליחת יד דומיא לאינ' ברשותי דלא דמיא אלא לפשיעה דכי היכי דאם נמצא שחילל על הפשיע' פטור ה"נ כשנמצא כשחילל על שליחת יד פטור:
| |
| | |
| היכא דמי כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והוד'. פי' העדים על שתי השביעות החזיקהו מחלל. והאי דקאמר אקמייתא שחל חיוב הכפל לא יבא כ"א על הקמייתא דהוא טענת גנב. וכשהודה נמי כי הוא בביתו בשתיהן עשה עצמו מחלל אלא שחיוב החומש לא יביא לו אלא שבועה בתרייתא שהיא טענת אבד וליכא כפל. ודוקא שבאו עדים ואח"כ הודה שכבר נתחייב כפל ע"פ עדים אבל אם הודה קודם ביאת העדים. הי' מתחייב חומש אפי' בטענת גנב. והי' מתחייב שני חומשים על שתי השבועות דתו ליכא כפל התם. ואין להעמידה אלא כגון ששתי השביעו' עשה על יום א' כדכתבי' במהדורא תנינא. שאם היו ביום אחר יום. כבר קמה לי' ברשותי' משבועה ראשונה ותו לא כפר מידי. אבל לעיל במילתי' דרב אסי דטען טענת אבד וחזר וטען טענת גנב דהוה ס"ד למימר מאי טעמא לאו משום דקנה בשביעה ראשונה מיתוקמא בין בשני ימים בזא"ז בין אם נשבע על יום א' שאע"פ שנשבע בתחלה כי נאבד בא' בשבת. ועוד חזר בשני בשבת. ואמר מה שאמרתי כי בא' בשבת נאבד שקר הי' ונתחלפה לי גניבה באבדה שלא נאבד אלא נגנב. כשבאו עדים והעידו כי בביתו הוא נמצא שמשעה שנשבע עליו ביום ראשון כי נאבד נתחייב באונסין שהרי חילל שבועתו ושבועה קונה להתחייב באונסין והוי עליו כגזלן. וכי הדר אשתבע ביום שני הו"ל כטוען טענ' גנב בגזילה שאין בה כפל אלא קרן בלחוד. ולא דמיא כפל לחומש דכפל אלו כפר גזילה פטור אבל חומש אע"פ שהם גזילה חייב דבכל מידי דכפרי' ממונא מחייב חומשא. אבל אם היו שתי השבועות בשני ימים בז"ז אז לא הויא אלא כפירת דברים בעלמא ולית בה חומשא כדפרישית:
| |
| | |
| '''מי נפטר גנב בהודאת שומר אי לא.''' מיכן מוכיח שאע"פ שהודה בפני ב"ד לאנשים אחרים. אם לא יוד' לבעלי' אלא כפר בהם לא נפטר באותה הודאה עד שיוד' לבעלי' עצמן. וא"נ כל מה שכתבתי לעיל בפ' מרובה גבי גנב שור של שני שותפין והודה לא' מהן אינו צריך שבודאי בהודאת השותף לא נפטר מידי שותף האחר עד שיודה גם לו ואם כפר לו והביא עליו עדים חייב ליתן לו ארבע' וחמשה בחלקו:
| |
| | |
| '''רבא זוטי בעי לה הכא נגנבה באונס כו'''' פי' רבא פשיטא לי' דהדר לשמירתו שהרי הי' אומר עושה עמו דין ואינו נשבע ואם כן כשהחזירה הגנב בבית שומר ופשע בה חייב דלא כלתה שמירתו ומילתא דפשטא לי' לרבא מבעיא לי' לרבא זוטי:
| |
| | |
| '''פיסקא הגוזל את אביו ונשבע לו ומת כו'''' פי' המורה ואחר מיתת אביו הוד'. ומשמע מתוך פירושו דדוקא בכי לא הודה בחיי אביו אז הוא חייב להחזיר לבניו או לאחיו אבל אם הודה בחיי אביו שכבר נתחייב לשלם בחיי אביו הוא יורש מכח אביו ואינו חייב להחזיר. ואינו נראה לי אלא אפי' הוד' בחיי אביו מפני חומר השבועה אינו נפטר מעונש עד שיוציא גזלה מת"י ולא מצי מחיל לנפשי' כדאזלא סוגיא דשמעתא דאחרי' דהיינו נגזל מצי מחיל כדתנן לעיל מחל לו את הקרן אבל איהו לנפשי' לא מצי מחיל. ומאי דאמרי' לקמן בגזל הגר כגון שהודה לאחר מיתת הגר הוי אליבא דריה"ג דסבר דאפי' לנפשיה מצי מחיל. הילכך מדחק לאקומי כגון שהוד' לאחר מיתת הגר. אבל מתני' הא מוקמי' לה התם כר"ע דאמר לנפשי' לא מצי מחיל. והילכך אפי' אם הוד' בחיי אביו אין לו תקנ' עד שיחזי' לבניו או לאחיו: בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו. פי' נרא' לי שאין זה נדר גמור. ומש"ה עבדי לי' רבנן תקנתא. שמה כח יש לו לעשות נכסיו קונם לאחר מותו והא קי"ל שאין אדם יכול למכור או ליתן או להקדיש לאחר מותו. אם לא יאמר מהיום ה"נ בקונמות אין אדם יכול לאוסרם על חבירו אחר מותו מ"מ שלא יקלו ב"א בקונמו' עשו חכמים תקנה זו. אבל אי אמר נכסיי אלו יהיו עליך קונם בין בחיי בין במותי נדר גמור ואסור שיהנ' מהם בין בחייו בין במותו ולא מהניא תקנתא הכא. דתקנתא לאיסורא לא עבדי':
| |
| | |
| '''מכלל דלריה"ג א''' פי' לנפשי' נמי מצי מחיל. פי' בתר דאסיק פירוש' דמתני' דשאני לי' בין מחיל' דאחרים למחילה דנפשי' הדר לפרוכי' בפרוקי' דר' יוחנן דאמר הא ריה"ג והא ר"ע ולר' יוסי ה"ה דאפי' לא זקפן עליו במלו' כו' מכלל דלר' יוסי אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל ואע"ג דלא זקפן א"כ גזל הגר דזכי רחמנא לכהני' ה"ד ופריק רבא כגון שהודה לאחר מיתת הגר. ודוקא בגר יש לחלק בין הוד' בחייו בין הודה לאחר מיתה מפני שאין לו יורשי' וקנאו השם אבל בגזל את אביו אין לחלק בין הודה בחייו להודה לאחר מותו דמ"ד לנפשי' לא מצי מחיל. אפי' הודה בחייו ומ"ד לנפשי' נמי מצי מחיל אפי' אחר מותו שהרי יש לו יורש ולא דמי לגר שאין לו יורש וקנאו השם:
| |
| | |
| '''לכהן שבאותו משמר ''' פי' כשרוצ' להתכפר וליתן הכסף והאש'. לכהני'. יתנם לכהן שבאותו משמר. וקשיא לי כיון דהמשמר הי' חלוק לששה בתי אבות. וכל בית אב מקריב ביומו וזוכה באכילת הקדשי' מיומו כדתני' בסיפר' גבי מנחות כדכתבית במהדור' רביעא' קמאי וכדאמרי' נמי בחילוק העורות בפ' מקום שנהגו. ת"ר בראשונה הי' מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרו' ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב כו' א"כ יהיו לכהני' שבאותו בית אב ולמה יזכו בו כל כהני' שבמשמר. וי"ל דוקא אכילת הקדשי' והעורות חילקו לבתי אבות מפני שהווין בכל יום אבל גזל הגר ושדה אחוזה שהן מקרה בעלמא לא חילקו לבתי אבות אלא הן לכל בני המשמרה:
| |
| | |
| '''ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו כו'''' פי' כגון תרומה וחלה וראשית הגז ושאר מתנות כהונ' שלא היו ניתנים לכהני' שבמשמר אלא לכל כהן שירצה שלא היו חלוקין למשמרות אלא קדשי מזבח ושדה אחוזה. והשתא קא יליף משאר מתנות. ומה שאר מתנות שאין לך חלק בו כ"ז שהן ביד ישראל שאין שום כהן רשאי להוציאם מידו. ולומר תנה לי משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציאו מידו שכיון שנתנם ישראל לכהן אחר זכה בהן ואין שאר הכהני' יכולין לומר לו נחלק עמך ואע"פ שהן כהני המשמר דכתיב ואיש אשר יתן לכהן לו יהי'. גזל הגר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו שמשניתן לכהני המשמר זכו בו כל הכהני'. ואע"פ שניתן לכהן אחר עכשיו שהוא ת"י אינו דין שיהא הכל שלו. כך נראה לי פתרונו ודברי המורה לא נראין לי:
| |
| | |
| יליף {{ממ|אתיא לכהן כהן}} משדה אחוזה נראה לי דדוקא גבי כסף דגזילה אמרי' דיוצא מידו שניתן קרן וחומש לכהנים אבל האשם הוא מקריבו ועבודתו ועורו שלו דכיון דלכפר חטאי' קאתי מ"ש מכל קרבנותיו וכהן נמי לא כתיב אלא גבי קרן וחומש האשם המושב לה' לכהן:
| |
| | |
| '''ת"ל {{ממ|כשדה החרם}} לכהן תהיה אחוזתו ''' פי' להכי מצרכי' קרא ולא פרכי' הכא כדפרכי' לעיל גבי גזל הגר שכן יש לאחרים חלק בו משום דהתם איכא איל אשם שהכהנים זוכין בו והכסף נמשך אחר האשם אבל הכא בשדה אחוזה נימא שיהא תחת ידו ולא יזכו בו בני המשמרה להכי איצטריך קרא:
| |
| | |
| '''אם הי' כהן טמא בקרבנות הציבור כו'''' נ"ל לפרש כגון שזכ' בו ע"י פיוס דמה זכות יש לו בקרבנות הציבור כ"א ע"י פייס ואע"ג שזכה בפייס לזרוק דמו אין כל העבודה והעור שלו אלא כל בית אב חולקין עמו ואין לו חלקו המגיע כדכת' גבי מתנה להכהן המקריב אותה לו תהיה ותניא בסיפרא יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהי' אי לכל בני אהרן תהי' יכול לכל ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לזה בית אב המקריבין אותה אלמא אע"פ שאחד הקריבה כל בני בית אב חולקין אותה ולא מיירינן הכא בעבודתה ועורה אלא בחלקו המגיעו שם ולא יותר:
| |
| | |
| '''אין חולקין אשם כנגד אשם ''' פי' שאם ויתר חלקו לחבירו באשם זה ע"מ שחבירו יוותר לו באשם אחר אינו יכול לכופו שאינן ממונן שיהא בהן דין חלוקה אלא חבירו אוכל עמו גם באשם זה אך אם רוצה לוותר לו מרצונו וכן נמי בגזל הגר:
| |
| | |
| '''והמורם מתודה {{ממ|מן התודה}} ואיל נזיר ''' קשיא לי אמאי לא מני נמי חזה ושוק המורם מן השלמי' וליחשו' חמש בירושלים דחזה ושוק של שלמים לא דמי לתודה ואיל נזיר דאינהו נאכלין ליום וליל' ושל שלמי' נאכלין לב' ימים וליל' א' כדתנן בפ' איזהו מקומן:
| |
| | |
| אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותא דמרא קאי פי' דוקא אם לא נתייאשו הבעלים אבל אם נתייאשו מן הראשון גובה אבל מן השני אינו גובה ואע"ג דקי"ל דייאוש כדי לא קני וי"ג כל היכא דקאי ברשותא קאי הא לא אמרי' משום דאיכא ייאוש ושינוי רשות ולא מבעיא אם אכלו אלא אע"פ שגזלה קיימת אין לדין הבעלים עם השני אלא עם הראשון כ"ש אם אכלו וה"פ דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותא דמר' קאי כלומר שאם רוצה למוכרו לא קנה לוקח דשינוי רשות בלא ייאוש אינו קונה והילכך אם אכלו אחר הנגזל יכול לגבות ממנו אבל לאחר ייאוש לא קאי ברשותא דמרי' שהרי אם מכרו מכור וקניי' לוקח בייאוש ושינוי רשות והלכך אם אכלה השני אין דינו של נגזל אלא עם ראשון ולא עם השני ואע"פ שגזלה קיימת כ"ש אם אכלו והנגזל מוציא ותובע מגזלן ראשון וגזלן ראשון בא ותובעו וגזלן שני בא ותובעו וגזלן שני רוצה לסלקו בדמים ולעכב גוף הגזלה לעצמו מספקא לי אם יכול לסלקו בזוזי ואם לאו מי אמרי' כיון דאיכא ייאוש ושינוי רשות קני ואין לו עליו אלא דמי' או דילמא דוקא גבי לוקח אמרי' הכי משום דגזלן ראשון מכר לו ברצונו והלכך קנאו הלוקח אבל זה שגזלו ממנו יאמר לו הגזלן הראשון גוף הגזל' אני רוצה שאחזירנו לבעלים ואיני מתרצה בדמים ומה לי גזל מבית הגזלן מה לי גזל מבית הבעלים ונתיאשו שאינו קונה הגוף גם מבית הגזלן לא יקנה הגוף ורב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דקאי ברשותא דמרא קאי אית לי' דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דאע"ג דאמרי' הכא דברשותא דמרא קאי הכי אמרי' דיכול לכופו לדין ולהוציאו מתחת ידו וגם אם ימכרנו יכול לכוף הלוקח בדין ולהוציאו מידו אבל מ"מ אינו בביתו וברשותו ואין בעין כי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו וא"צ ב"ד לגבותו אף כל ברשותו יצא זה שצריך ב"ד להגבותו ולא דמי לפקדון דלאכפרי' דכל היכא דקאי ברשותי' קאי וכאלו הוה בביתו דמי אבל כל ממון שצריך לב"ד להוציאו מיד המחזיק בו אינו יכול להקדישו ושינוי יש בין גזלן לגנב דאלו גזלן שני משלם לבעלים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את כדאמר ר"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואלו גנב שני שגנב מבית גנב ראשון אינו משלם כפל לבעלים הראשונים ואע"ג דכל היכא דקאי ברשותי' דמרא קאי מפני שאינו ברשותו של בעלים ואינו יכול להקדישו דבעינן דומיא דביתו וגם גנב נמי כתב בה מבית האיש ואין זה בית האיש ולא מבית הגנב כיון שאינו יכול להקדישו ומיכן נסתייע ר' יוחנן לעיל בפ' מרובה ואמר האי סתמא אשכח ר' יוחנן דבשלמא לגנב שני לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים לישלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו פי' שכמו שלגבי הקדש לא מוקמי' לה ברשות הבעלים ה"נ לגבי גנב לא מוקמי' לי' ברשותי' שישלם לו גנב שני כפל דכי היכי דלגבי הקדש כתב בית הכי נמי לגבי גנב כתב בית וגונב מבית האיש ואין זה בית האיש אבל לענין גזלן לא כתב בית הילכך אע"פ שאינו בביתו ואינו יכול להקדישו כיון דיכול לכופו בדין ולהוציאו מידו ואפי' אם מכרו כל היכי דקאי ברשותא דמרא קאי וגזלן שני חייב לשלם לבעלים ולא מצי למדכיי' ולמימר לאו בעל דברים דידי את ור' יוחנן דאסתייע ממתני' דאין הגונב מאחר הגנב משלם תשלומי כפל דאלמ' אינו יכול הבעל להקדיש אין לדחותו ולומר ודילמא מתני' לאחר ייאוש מיירי אבל לפני ייאוש ה"נ דמשלם גנב שני כפל לבעלים ויכולין להקדיש הא לאו מילתא היא דכיון דייאוש כדי לא קני כשגנב הו"ל דמשל בעלים גנב ואע"ג דנעשה אצלו ייאוש ושינוי רשות ישלם כפל. מידי דהוה אגנב וטבח. דכי טבח קניי' בשינוי כדאמרן בפ' מרובה בהאי הלכתא. מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני אלמא קניא בשינוי מעשה. ואפ"ה כיון דבשעה דטבח הוה קיימת ברשות הבעלים משלם קנס גנב שני נמי אע"ג דנעש' אצלו ייאוש ושינוי רשות. ויש לומר דקנה כיון דבשעה שגנב של בעלים גנב ישלם כפל אלא מ"ט הוא פטור מפני שאינו יכול להקדיש ואע"פ שיכול לכופו בדין. וליקח שורו כיון שאינו בביתו אינו יכול להקדישו ומפני טעם זה פטור הגנב דכתב מבית האיש. ואין זה בית האיש אי הכי אפי' קודם ייאוש נמי אינו בביתו וצריך לכופו בב"ד ולהוציאו מידן והילכך אינו יכול להקדיש וצנועין דפליגי עלה היו מחללין אע"ג דנתייאש שהרי מה שנלקט ייאוש איכא שהרי אינו יודע מי ליקט ואע"ג דאיכ' היו מחללים משום דייאוש כדי לא קני אלמא דין א' יש גבי הקדש בין נתייאש בין לא נתייאש והלכך יפה מסתייע ר' יוחנן מזו הסתמא דגנב שאין הבעלי' יכולין להקדיש אפי' בלא ייאוש. ומש"ה גנב שני אינו משלם כפל לבעלי' שאין זה בית האיש:
| |
| | |
| '''תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהן פטורין מלשלם.''' קשיא לרב קס"ד דמתני' לפני ייאוש ואפ"ה פטורין דמצי למימר לי' לאו בעל דברים דידן את ואין לך לתבוע אלא מי שגזלך וכיון שלא הניח קרקעות פטורין הן. והאי דתני והניח לפניהן אית לן לפרוש' לפום מאי דסלין אדעתן השתא שהניח לפניהן גזלה קיימת ואכלו' כדמפר' לה רבא לקמן:
| |
| | |
| '''אמר רמא בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ''' פי' המור' וקני' יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי בייאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהן. ואינו נ"ל דאפי' אי אמרי' ייאוש כדי קני לא מצי למיתני פטורא באבוהון נהי דקניי' למיתב דמי ולא יהיב לי' גוף הגזלה אבל להיות פטור מלשלם מי קניי' אבל הלוקח קנה אות' בייאוש ושינוי רשות. ולא קא יהיב לי' ולא מידי דאמר לו אין לך עלי כלום כי אם על הראשון שגזלך ולוקח גופי' דקני לי' בייאוש ושינוי רשות מנא לן תינח שינוי מעשה כדאמרן בר"פ מרוב'. ואם לאו דמים בעלמא משלם. אבל שינוי רשות מנ"ל דקני. ויש לומר מאשר גזל ילפי' לי' מי שגזל מצוה להשיב ולא לוקח שלא גזל וה"ד אי לפני ייאוש כל היכא דקיימא ברשותא דמר' קיימא ואיהו גופי' הוה גזלן. א"ו כגון שקנה לאחר ייאוש דקני לי' בייאוש ושינוי רשות
| |
| | |
| '''אמר לך רבא ה"ק אם הניח להן אביהן אחריות נכסי'.''' פי' האי אם הי' לא על גוף הגזלה קאמר דתידוק מינה דבגזל' קיימת עסיקי' אלא על מה שהניח להן אבוהון קאי. וה"ק אם היה להן מאבוהון אחריות נכסים דהיינו קרקעות חייבין להחזיר משום דאשתעבדו נכסי:
| |
| | |
| '''אלא אבר רבא כי שכיבנא ר' הושעיא נפיק ללוותי.''' לא גרסי' אלא שהרי שום דיבור אינו סותר ממה שאמר אלא משו' דקשיא ליה לרבא ההיא מתניתא דמתני ר' לר"ש ברי' אמר רבא שאני מעמיד מתני כמתניתא דר' הושעיא דתני בפירוש והניח לפניהן גזל' קיימ' חייבין ואם הניח להן אבוהון הני אחריות נכסים ולאו על גוף גזלה כדמתני' ר' לברי' ובודאי מה דמתני' ר' לברי' אתי כרמא בר חמא. דקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי אבל ר' הושעיא סבר יורש כרעא דאבוה הוא. דתני רב אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. פי' לאחר ייאוש. דאי לפני ייאוש חייבין כרב חסדא. והמניח לפניהן גזילה קיימת חייבין פי' דיורש כרעא דאבוהו הוא הילכך אע"ג דהוא לאחר ייאוש חייבין. אין גזילה קיימת פטורין. פי' אם אכלוהו לאחר מיתת אבוהון כיון שאינה בעין והוא לאחר ייאוש פטורין ואם הניח להן אבוהון אחריות נכסים חייבין לשלם. פי' משום דאישתעבוד ניכסי לההיא גזלה:
| |
| | |
| '''אמר מר גזילה קיימת חייבין.''' לימא תהוי תיובתא דרמב"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אמר רמב"ח הכא במאי עסקי' לפני ייאוש פי' ולית לי' דרב חסדא אלא כ"ז שאכלוה בין בחיי אבוהון בין לאחר מיתה פטורין משום דמצי למימר לי' לאו בעל דברים דידן את. אבל מיהו כשגזילה קיימת חייבין ולא מצי מדחי' לי' ולקמן בה' המכיר כליו וספריו מוכח דמאן דלית לי' לרב חסדא אע"ג דגזילה קיימת סבר דמצי מדחי' לי' כדבעי למימר לקמן. ולא היא דלקמן הוכחתי דאפי' מאן דלית לי' לדרב חסדא אם הגזילה קיימת הי' מחייב להחזיר:
| |
| | |
| אמרי רב חסדא מוקי לה לאחר ייאוש וכדרבא וכיון דקמי להו רב חסדא ורבא בחדא שיטתא הילכך כוותייהו ולאו כרמב"ח. והכא פסקי רבוותא:
| |
| | |
| '''תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשור ועברי' עלייהו ''' פי' בלי שום שינוי שאם יש שם שינוי מעשה קונה ואין צריך ייאוש כדאוכחית בפ' מרובה:
| |
| | |
| '''אבל חוץ לתחום מותר ליקח מהן ''' פי' דמסתמא מייאש מתרוויהו ואי קשיא והא תנן אין פורטין מתיב' המוכסין ואע"פ דסתם מוכס מייאשי מני' כדתנן גבי חמור שהבעלים מתייאשין מהן והכא נמי יהא אסור דייאוש כדי לא קני. תשובה דודאי מידי דאת' לידי' באיסורא אע"ג דלאחר מיכן נתייאשו הבעלים ייאוש כדי לא קני והכא סתם גללים חוץ לתחום אפקורי מפקר להו וכי אתי לידי' בהיתירא אתי ליד' הילכך מותר ליקח מהן שהרי בלא שיבואו ליד עכו"ם הן הפקר לכל:
| |
| | |
| '''איבעי להו ר' כגזלן דר"ש קאמר דקני או דילמא כגזלן דרבנן אמר דלא קני ''' פי' אמרי' ר' עונה לר"ש אז משמע דשניהם קונים דמה אמר ר"ש גזלן הוי ייאוש אבל גנב לא וענה לו ר' גנב כגזלן ושניהם הוי ייאוש ואם ענה לרבנן דאמר גזלן לא הוי ייאוש אבל גנב הוי ייאוש והוא אמר גנב כגזלן אז משמע דשניהם לא הוי ייאוש:
| |
| | |
| '''אלא לאו ש"מ ר' כגזלן דר"ש קאמר ש"מ.''' גם הנה הייתי מקשה ולימא דר' לא סבר כר"ש והכא משום דס"ל כרמי בר חמא דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי ולא היא דכל האי שקלא וטריא לא הוי אלא אליבא דרבה דאמר בידוע נמי פליגי ואי ייאוש כגזלן לא חשיב ייאוש לר' כרבנן מה מהני שינוי רשות אלא לאו בע"כ ר' כגזלן דר"ש ס"ל וכי אמר גנב הרי הוא כגזלן שמעי' מינה דבתרוייהו ס"ל דייאוש קונ' ודלא כרבנן דאמרי ייאוש בגזלן לא קני ולא כר' שמעון דאמר ייאוש בגנב לא קני דלא הוי ייאוש כלל אבל עולא דאמר בידוע כ"ע ל"פ דהוי ייאוש מוקי הני מתנייתא והך דר' נמי בידוע והן לדברי הכל:
| |
| | |
| '''והעלהו ר' לכהונה על פיו ''' פי' אע"פ שאין אדם נאמן ע"י עצמו היכא דמסל"ת נאמן וכן לגבי שבוי' אע"ג דאין {{ממ|נאמן}} הבן על אמו כדאמרי' בפ"ב דכתובות היכא דהוא מסל"ת נאמן ומאי דתנן בפ"ב דכתובות ואלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקוטנן אותה היא שמעיד לב"ד ולא הוי מסל"ת ואפ"ה נאמן אבל הכא דוקא מסל"ת אבל אם היה מעיד לב"ד לא הוי מהימן:
| |
| | |
| '''פיסקא המכיר ספריו ביד אחר כו'''' פי' הכיר כליו וספריו ביד אחר ומביא עדי' המכירים אותם שהיא שלו וטוען ואומר נגנבו ממני וזה טוען כי אני קניתים מאחד שהלך לו למד"ה ולא ידעתי היאך באו לידו וכסבור הייתי שהן שלו כיון שבעל הכלי' לא נתייא' הדין היה ליקח אות' בלא דמי' וזה יחזר אח' מי שמכר' לו אבל מפני שלא ידע זה הלוקח כי גנובים היו בידו וקנ' אותם בשוק בפרהסיא בחזק' שהן שלו עשו לו חכמי' תקנ' השו' שישב' כמה נתן בהם ויטו' הדמי' מבע' הכלים ויחזור לו את כליו ואם נמצא הגנב שמכרם לו לקמן מפרש איך הדין נותן וסבירא לי' להאי תנא דסתם גניבה לא הוי ייאוש בעלים דאי הוה התם ייאוש הוי קני להו לוקח בייאוש ושינוי רשות ואפי' בדמי' לא הוה מהדר להן וסתמא דמתני' כר"ש דאלו גבי מוכסין תנן הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין אלמא סתם גזלה ייאוש בעלים הוי ולגבי גנב תני יחזור הכלים לבעלים אלמא סתם גנבה לא הוי ייאוש בעלים:
| |
| | |
| '''אמר ר' נחמי' אימתי בזמן שהתחתונה מגולה ''' פי' וכגון שפסק הטפטוף של עליונה שבעוד שהעליונה מטפטפת אין בה משום גילוי כדאמרי' בפ' אין מעמידין אמר שמואל מטפטף אין בו משום גילוי אמר ר"פ והוא דעבוד טיף טיף:
| |
| | |
| והתניא תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטמא אבל לא מן הטמא על הטהור ר' נחמי' אומר אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בדמאי קשיא לי וכי תורמין מן הטהור על הטמא והתנן בפ"ב דתרומות אין תורמין מן הטהור על הטמא ואם תרם תרומתו תרומה ונראה לי לתרץ דההיא מיירי בתרומה גדולה והכא בתרומת מעשר שחילוק יש בין תרומה גדולה לתרומת מעשר דתנן בפ"ב דביכורים תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים ולתרומה בשתי דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בביכורים ואוסרת את הגורן ויש לה שיעור כתרומה אלמא דוקא תרומה גדולה אינה ניטלת מן הטהור על הטמא אבל תרומת מעשר ניטלת הן הטהור על הטמא ודייקא נמי דהכא בתרומת מעשר מיירינן מדקתני אלא בדמאי ואי בתרומה גדולה מי שיכא {{ממ|שייכא}} בדמאי והא לא נחשדו עמי הארץ בתרומה גדולה כדאמרי' דשלח בכל גבול ישראל וראה שהיו תורמין תרומה גדולה א"ו בתרומת מעשר מיירי ובפ"ב דתרומות בירושלמי מביא זו הברייתא וגרסי' בה כפי תרומת מעשר ניטלת מן הטמא על הטמא כו' עד ר' נחמי' אומר ומנין למדו חכמים לחלק בין תרומה גדולה לתרומת מעשר ולימד שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ותרומת מעשר ניטלת אף שלא מן המוקף וניטלת מן הטהור על הטמא דהכי גרסי' בירושלמי בה' אין תורמין מן הטהור על הטמא ר' יוחנן בשם ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ליקב אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור וכאן אע"פ שאיפשר למדין אפשר משאי אפשר פי' הגורן והיקב הוי חיבור ואם הוכשר הגורן מקצתו ונגע השרץ במקצתו כולו טמא וכ"ש היין שביקב ולא ימצא בו מקצתו טמא ומקצתו טהור אף כאן אין תורמין מן הטהור על הטמא ואע"פ שאפשר להיות שמקצת הפירות נטמאו ומקצתן לא נטמאו למדין אפשר מגורן ליקב שאי אפשר מעתה לא תהא תרומתו תרומה ונתתם ממנו כתיב פי' כיון דמקרא ילפי' לי' לא תהא תרומתו תרומה ואלמה תנן ואם תרמו תרומתן תרומה ואהדר ונתתם ממנו כתיב פי' האי ונתתם קרא יתירא היא דהו"ל למיכתב כן תרימו גם אתם וגו' את תרומת ד' לאהרן הכהן אמאי כתיב ונתתם למדרש מכל הקום ואפי' מן הטהור על הטמא כל הדברים למדין ומלמדין תרומת מעשר היא מלמד' ואינה למדה תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שלא תהא ניטלת מן הטהור על הטמא והיא ניטלת. מנין שתרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטמא ר' יוסי בשם חזקי' ר' יונה בשם ר' ינאי ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו כהנה אמר מכל חלבו את מקדשו ממנו כלול מן המקודש שבו פי' כל הדברים כשמקישן הכתוב למדין הן מאותו היקש ומלמדין אחרי' וכאן הקי' הכתוב תרומ' מעשר לתרומת {{ממ|לתרומ'}} דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב ומזה ההיקש מלמד לתרומה גדול' שאי' ניטלת מן הטהור על הטמא. והוא תרומת מעשר אינה למדה מזה ההיקש שהוי הכתוב מצריך בה שיתרום מן הטהור על הטמא ולא יתרום מן הטמ' עצמו. דכת' לאהרן הכהן דב' הראוי לכהונתו לאפוקי דבר טמא שאינו ראוי לכהונתו אי נמי מדכת' את מקדשו המקודש שבו לאפוקי טמא שנתחלל' קדושתו. תרומ' מעשר לימד' על תרומ' גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוק' ומנלן שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפי' אחד בגליל וא' ביהודה. תרומת מעשר למידה על תרומה גדולה שלא תנטל אלא מן הגמור ואף היא כן. פי' תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף מדכתיב בתרומת מעשר ונתתם ממנו וכל היכא דכתב ממנו דרשינן ליה מן המחובר כדדריש בסיפרא ממנו הכתיב בעז דשלמים ובפר כהן משיח ובלחמי בכולם היא דורש ממנו מן המחובר וה"נ ממנו מן המחובר היא וזה היא מן המוקף ובריש' דקרא כתב כן תרימו גם אתם אלמא מקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ואנו למדין מזה ההיקש שתרומה גדולה בענן {{ממ|בעינן}} ממנו שתהא ניטלת מן המוקף והיא תרומת מעשר אינה למדה מזה ההיקש אלא הכתוב ריבה בה אף שלא מן המוקף מדכתב מכל מעשרותיכם ריבה אפי' יש לו א' ביהודה ואחד בגליל יכול לתרום תרומת מעשר מזה על זה אלמא לא בעינן מן המוקף ותרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שלא תינטל אלא מן הגמור ובזה הלימוד אף היא כן שותה לה ומהיכן למדנו מדכתב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ותניא בספרי שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על היין וזתים על שמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור. מיכן אמרו התבואה משתימרח והיין משיקפה והשמן משירד לעוקא הרי נתבררנו מיכן שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת מן הטהור אל הטמא. ותרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף וניטלת מן הטהור על הטמא כדתנן בפ' ב' דביכורים פי' ומוקף היא סמוך כדתנן בפ"ב דחלה ר' אלעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין ומייתי לה בפ' כשם שהמים בסוטה אלמא בעינן שתהא החלה סמוכה לשיריים והם ה"נ בתרומה גדולה בעינן שתהא סמוכה לשיריים ואי קשיא כיון דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המורם היכי אמרי' שלהי פ' כל הגט אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר אביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא דתרומת מעשר אינה ניטלת שלא מן המוקף נראה לי לתרץ דהאי שלא מן המוקף דאמרי' התם אין פירושו מן הסמוך כזה מוקף דתנן בביכורים ודאמרי' בירושלמי אלא ההיא שלא מן המוקף היא מדבר שאינו ברשותו ומשום דמצי למיתי לידי תקלה דשמא אותו שהוא סומך עליו לעשות תרומת מעשר ולהתיר זה המעשר אינו בעולם בשעה שקורא עליו שם ונמצא שהוא אוכל מעשר טבל וחייב מיתה וזה לא לבד בתרומת מעשר אלא בכל המעשרות ואפי' מעשר עני כיון שהוא טבל אסור לעשר ממה שאינו ברשותו על מה שהוא ברשותו דשמא אינו בעולם ואין בדבריו כלום ואתי למיכל טבלים והכי נמי אמרי' בפ' בכל מערבין גבי האומר לחבירו צא ולקט לך תאני' מתאנתי אבל בחבר לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברי' לתרו' שלא מן המוקף שהחבר רוצה לתרום ולעשר מן התאנים שבביתו על אותם התאנים שליקט שאינם ברשותו וזה ודאי אסור לעשות כי שמא בעת שקרא שם על אותם שליקט אינן בעין שכבר נאכלו ואכלו טבל וגם אלו שקרא עליהן תרומה ומעשר הן טבל ואסורים לכהנים וללוים בזה שלא מן המוקף נאסר בכל דבר הטובל עיין מה שהקשתי ותירצתי ע"ז בפ' הזהב אבל ודאי אם אלה ואלה ברשותו אע"פ שהן רחוקין אלו מאלו יכול הוא לתרום ולעשר מאלו על אלו כדתנן בפ' כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואם אבדו ה"ז חושש מעת לעת אעפ"י שהן רחוקין אלו מאלו שהרי אינו יודע אם הם קיימים מפריש עליהם וסומך על החזקה שהניחן וה"נ אמרי' בפ' המפקיד דתנן התם המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין ה"ז לא יגע בהן ואמרי' בגמר' מ"ט אר"נ ב"י חיישי' שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ואמרינן נמי התם לפיכך בעה"ב עושה אותן תרומ' ומעשר על מקום אחר פי' כיון דפקדון הם כל היכא דקיימי ברשותי' קיימי ובחזקת שהן קיימין כמו שהניחן מחזקינן להו וסומך עליהן ועושה אותן תרומה ומעשרות על טבלים שיש לו בתוך ביתו ומתירן לאכילה ואינו חושש שמא נאבדו ואין בדבריו כלום ואי קשיא והא אמרן דתרומ' גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף והכא אמרי' להפריש עליהן תרומה ומעשרות בפ' כל הגט ובפ' המפקיד ואמרי נמי בפ' המוכר פירות הבודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה והולך כו' דאלמא תורם שלא מן המוקף דאי הוה מקיף הוי בדיק לה אם החמיצה אם לאו א"ו אע"פ שהיא רחוקה ממנו היא סומך עלי' ומתקן שאר חבותיו באותה חבית נראה לי לתרץ קושיא זו כדתנן בפ' ד' דתרומות שיעור תרומה עין יפה בארבעים ב"ש אומרים משלשים והבינוני' מחמשים והרעה מששים תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות עלה בידו מששים וא' תרומה ויחזור ויתרום כמות שהיא למוד במדה ובמשקל ובמנין ר"י אומ' אף שלא מן המוקף פי' אם תר' ועלה בידו א' מששים אע"פ שדרכו לתרו' בעין יפה א' מארבעים תרומה היא ונפטר כריו ואינו צריך לחזור ולתרום להשלים השיעור דשיעורן מדרבנן אבל מדאורייתא אין לה שיעור אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי ואם חזר והוסיף לא חיילא עלי' שם תרומה להיות מותר לכהנים אלא הרי הוא טבל כשאר כל כריו וצריך להפריש ממנו שתי מעשרות ואם עלה בידו מששים וא' כיון שלא עלה בידו הפחות שבשיעור תרומה היא ועוד חייב לחזור ולתרום ולהשלים שיעורו כמות שהוא למוד או ששים או חמשים או ארבעים ועכשיו תורם במד' או במשקל או במנין כדי שיבא שיעורו מכוון אבל מתחלה אינו תורם אלא באומד כדתנן בפ"ק דתרומות אין תורמין במדה ובמשקל ובמנין ואם עלה בידו יותר מן השיעור הכל לתרומה כדתנן בההיא פירקא המרבה בתרומה ר"א אומר א' מעשרה כתרומת מעשר יתר מיכן יעשנה תרומת מעשר על מקו' אחר ר' ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ור' טרפון ור"ע אומר עד שישייר שם חולין ואם עלה בידו פחות מששים חוזר ותורם ומשלי' שיעורו כפי מה שהוא למוד ואז הוא עושה או במדה או במשקל או במנין רבי יהודה אומר אף שלא מן המוקף פי' בראשונה אינו תורם אלא מן המוקף כדתנן בביכורים וכדאמרי' לעיל בירושלמי אבל זו התוס' כיון שאינה אלא מדרבנן דמה"ת חטה אחת פוטרת כל הכרי יכול לתרום אותה אף שלא מן המוקף והכי תניא נמי בתוספתא דתרומות בפ' הלוקט דלעת ר' יהודה אומר תוספת תרומה ניתנת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף למדנו מיכן שתרומה דאורייתא פוטרת הכרי צריך שיתרום מן המוקף שתהא התרומה שהוא נוטל סמוכה לשיריים כדתנן גבי חלה אבל שיעורין דרבנן יכול הוא לתרום שלא מן המוקף וי"ל שכך היו דרכן של חברים היו תורמין דבר מועט מן המוקף כדי לפטור הכרי מן התורה ושאר שיעור דרבנן היו תורמין שלא מן המוקף וכל היכא דמשתכח שהיו תורמין מזה על זה הכל הוא בשיעור דרבנן. וכל היכי דמשתכח לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף היא מתפרש בדבר שאינו ברשותו וכל המעשרות והתרומות שוין בדבר זה דילמא אתי' למיכל טבלים. ומאי דתנן בביכורים שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לא בענין זה אמר אם אינו ברשותו דאתי בה לידי תקלה אלא שלא מן הסמוך אבל שניהן הן ברשותו ואין פתרונו של זה כפתרונו של זה ומפני שהיו רגילים לתקן הכרי בדבר מועט מש"ה לא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה שגם הם היו רגילין לעשות כך כיון שאינן נותנין דבר מרובה וגם הטעם יש ליתן במעש' דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דמיתי' בפ' א' דבבא מציעא ובפ"א דקידושין שעישר שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ותרומה לא קרא עלי' שם מפני שכבר תרמן בגורן בדבר מיעוט ופטורין היו מן התרומה:
| |
| | |
| אתי ביה לידי תקלה נראה לי דלא גרסי' {{ממ|בי'}} ולא אחדש ורוצה ליישנו קאי אלא אפי' אישן לא חזי לזילוף דחיישי' דילמא אדמשהא לית אתי ביה לידי תקלה דמה חילוק יש בין יין ישן לשמן כמו שבשמן יש לחוש לתקלה כך יש לחוש ביין ובשמן יש תקנ' בכלי מאוס משא"כ ביין והשתא א"ש ותקלה עצמה תנאי היא דפליגי ב"ש וב"ה בזילוף וב"ש אסרי דילמא אתי בי' לידי תקלה ואע"ג דאתיא השת' ברייתא כב"ש הרבה פעמים מעמידים הברייתא כב"ש כדאמרן לעיל בפרק מרובה הא מני בית שמאי היא דאמרי שינוי במקומו עומד:
| |
| | |
| '''מחשבין לפ' משוי ואין מחשבין לפי ממון ''' פי' אע"פ שמה שמשליכין מהנה לממון ולגופים אין מחשבין לפי ממון. ולפי נפשות כמו שעושין בשכירות התייר דהכא ע"י המשוי הן ניזוקין הילכך הדין נותן שיקלו מן המשוי וינצלו ומחשבין לפי משוי:
| |
| | |
| פיסקא הגוזל את השדה ונטלוה מציקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך פי' משום דקרקע אינה נגזלת אבל אלו הי' מטלטל דקם לי' ברשות גזלן אע"פ שהיא מכת מדינה חייב ליתן לו את שלו ואם אינה מכת מדינה שלא נטלו אלא שדות הגזלן ונטלו גם זו עמהן כסבורין שהיא שלו שחייב להעמיד לו שדה נראה לי דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפ"ה הי' פטור כיון דקרקע אינה נגזלת ולא קיימא ברשות גזלן ואע"פ שעשה מעשה והשיג גבול רעהו מפני אותה המעשה לא נוכל לחייבו שלא בעבור זה הפסידה שהי' יכול להחזיר המצר לאחור. אלא שזה גרם להפסידה וכמו שהמרא' ומוסר לגוים הוי' גרמא האי נמי הוי גרמא ואע"פ ששם אין מעשה כלל. והנה יש מעשה כשהשיג גבולו דלא אלים האי מעשה השורף שטרותיו של חבירו וממזיק שיעבודו של חבירו והכי אמרי בירושלמי אמר ר' יוחנן והוא אמרי אין הקרקע נגזל ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו:
| |
| | |
| '''והא מרישא שמעת מינה כו'''' נ"ל שאם הי' שונה בזה"ל ואם אינה מכת מדינה חייב להעמיד לו שדה לא יה' מקשה לו כלל שכמה משניות הן שניות בהן ולאו ולא מקשי' עלייהו ואע"ג דמכלל הן אתה שומע לאו אלא משינוי הלשון מקשה לו ששנה ואם מחמת הגזלן שמשמע שאין פת' הסיפא כמו הרישא אלא בדאחוי אחויי פי' ומחמת שהלשין ומסר שדה חבירו קורא אותו גזלן ובא לומר לך אע"פ שלא גזלה היא ממנו ולא עשה בה שום מעשה לבד בעבור שהראה אותה חייב להעמיד לו שדה ויש ספרים שכתוב בהן הב"ע כגון דאנסוהו ואמרו לי' אחוי ארעתך ואחוי ההיא נמי בהדייהו וגם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל גורס כן ואף על גב דאמרי' לקמן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור לא קשיא ולא מידי דהכא כיון דאחוי ארעתא היה כבר נתרצה עמהם באותו אונס שאנסוהו ומה שהראה שדה חבירו עוד ברצון עשה בלי שום אונס והילכך חייב אבל מיהו גירסא יתירא נראת לי בלי צורך והמורה ל"ג אלא דאחוי אחויי ופי' שלא גזלה היא אלא שמע מבי"המ שמבקשין לגזול והראה להם טלו קרקע זו דפלוני:
| |
| | |
| אתא לקמי' דרב נחמן חייבי' ר"נ לשלומי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' הכותב קריבתא דר"נ זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו לקוחות קא תבעא לברתא אמר להו ר"נ לא איכא דלוסבה עצה להא ותיזיל ותחול לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותיהדר ותירתא מני' הרי משמע דר"נ לא דנין דינא דגרמי דא"כ מה היתה מרווחת דהא מאן דדיין דינא דגרמי מפיק מן המוחל שטרא מעליא כדאמרי' התם ונ"ל לתרץ דהאי דאסבה ר"נ עצה זו מפני שלא היו לזו הבת נכסים שיכול הלוקח להפרע ממנה והאי דגרסי' ותיהדר ותירתא מאבוה לאו דוקא תירתא שהרי אבי' בחיים אלא כלומר אבי' יורישה אותה הכתובה שיתן לה מתנה בכל יום ויפרנסנה ממנה שיותר רוצה האב שיהי' לבתו ממה שיהי' ללוקח וכיון שמתנה נותן האב לבתו אינו יכול הלוקח לגבות ממנה שע"מ כן נותן לה שלא יהא רשות ללוקח לגבות ממנה אי נמי שנותן לה מעט מעט כדי פרנסתה אבל לעולם אם היו נכסים לבת ה"נ דגבי לוקח מינה משום דר"נ דיין דינא דגרמי:
| |
|
| |
|
| | '''אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שני' א' מן הראשונים זומם בטלה כל העדות.''' פי' לא דמי בטלה דרישא לבטלה דסיפא דבטלה דסיפא הוי בטלה לגמרי. דאי הדרי ומיתזמי לא משלמי דבטלה עדותן לגמרי אבל בטלה דרישא הוי דלא משלם ע"פ אבל כי הדר מיתזם עד שני משלמי לי' דמה לי אם הוזמו שניהם כאחת מה לי אם הוזמו בזא"ז: |
|
| |
|
| {{ניווט כללי תחתון}} | | {{ניווט כללי תחתון}} |
בבא קמא 
