שם יוסף/חמץ ומצה/ז: הבדלים בין גרסאות בדף
אברהם ברוכוביץ (שיחה | תרומות) (חלקי (+קישור להשלמה). לקראת פסח - סרגל הרמב"ם אינו מופיע, מי יכול לסדר?) |
אברהם ברוכוביץ (שיחה | תרומות) (השלמה) |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
==א== | ==א== | ||
פרק ז' דין א' '''מצוה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו שנאמר זכור את היום הזה''' וכו' '''כמו שנאמר בשבת זכור את יום השבת.''' ע"כ. הר"ב [[מרכבת המשנה (אלפנדרי)/{{כאן}}#א|מרכבת המשנה]] נר"ו הקשה משם מוהר"י הכהן דלאיזה צורך הביא רבינו מקרא דשבת והלא מה למדנו משבת דהכא נמי כתיב זכור כמו | פרק ז' דין א' '''מצוה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו שנאמר זכור את היום הזה''' וכו' '''כמו שנאמר בשבת זכור את יום השבת.''' ע"כ. הר"ב [[מרכבת המשנה (אלפנדרי)/{{כאן}}#א|מרכבת המשנה]] נר"ו הקשה משם מוהר"י הכהן דלאיזה צורך הביא רבינו מקרא דשבת והלא מה למדנו משבת דהכא נמי כתיב זכור כמו שכתוב בשבת והניחו בצ"ע. | ||
ועוד קשה לי דאי ילפינן משבת לפי הנראה מדברי רבינו מדהביא קרא דשבת אם כן למה לא יהא חייב לספר ביציאת מצרים אף ביון כמו שהוא הדין בזכור דשבת כמ"ש בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/קו/א|דף ק"ו ע"א]]}} זכור זה קדוש הלילה את יום זה קידוש יום, ואם כן קשה על רבינו דמלבד דאין ראיה משבת יש סתירה. | |||
ולזה נראה לי דחדא מתרצת חברתה ושיעור דברי רבינו הכי הוא, מצות עשה לספר בליל ט"ו שנאמר זכור כמו שנאמר בשבת, ומנין שבליל ט"ו כלומר שאל תטעה לומר דכיון דבפסח נאמר זכור כמו שנאמר בשבת דיהא דינו כמו שבת דיהא חייב לספר ביציאת מצרים גם ביום לזה אמר ומנין שבליל ט"ו ולא גם ביום ט"ו דכתיב בעבור זה כו' דהיינו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואדרבא מה שהביא רבינו קרא דשבת הוא כדי שנדע החי[לוק] שיש בין זכור דמצרים לזכור דשבת ולא נלמוד משבת כנ"ל. | |||
==ב== | ==ב== | ||
דין ב' '''מצוה להודיע לבנו ואפילו לא שאלו כו'.''' וא"ת הרי קרא אחרינא כתיב {{לפיענוח|לתכף}} והיה כי ישאלך בנך מחר כו' משמע דאין חיוב על אביו להודיעו לבנו אלא אם כן שאלו ואע"ג דבהאי קרא כתיב והודעת לבנך מ"מ יגיד עליו ריעו דהאי והודעת אינו אלא בששאלו ודוחק לומר דמיתורא דקרא הוא דילפינן דחייב להודיעו אע"פ [שלא] שאלו דאם כן למה לי קרא דוהיה כי ישאלך כיון דאפילו | דין ב' '''מצוה להודיע לבנו ואפילו לא שאלו כו'.''' וא"ת הרי קרא אחרינא כתיב {{לפיענוח|לתכף}} והיה כי ישאלך בנך מחר כו' משמע דאין חיוב על אביו להודיעו לבנו אלא אם כן שאלו ואע"ג דבהאי קרא כתיב והודעת לבנך מ"מ יגיד עליו ריעו דהאי והודעת אינו אלא בששאלו ודוחק לומר דמיתורא דקרא הוא דילפינן דחייב להודיעו אע"פ [שלא] שאלו דאם כן למה לי קרא דוהיה כי ישאלך כיון דאפילו לא שאלו חייב להודיעו ושמא קרא דוהודעת לבנך דמשמע אפילו לא שאלו לא איירי אלא בכללות הענין שיודיענו בקיצור דהיינו כולנו היינו עבדים כמ"ש רבינו אבל קרא דוהיה כי ישאלך כו' איירי בהודעת דברים עמוקים באורך בטעמיו ופלפוליו כדמוכח קרא דכתיב בחוזק יד כו' טעם מה שהוצרך הקב"ה להוציאנו בחוזק יד וכיוצא דבזה אין האב חייב אלא אם כן שאלו בנו: | ||
==ח== | ==ח== | ||
| שורה 12: | שורה 16: | ||
'''איברא''' דיש לדקדק בדברי מור"ם ז"ל דמאי שנא לענין צירוף זימון דמצטרפין שני חבורות ואפילו אוכלין בשני בתים כמ"ש מרן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/קצה|סימן קצ"ה]] דכל הרואין זה את זה מצטרפין יע"ש, וכן הוא עיקר כמ"ש הט"ז [[ט"ז/אורח חיים/קצה#|שם]] עי"ש, וא"כ הכא נמי אע"פ שאוכל בשולחן אחר בפני עצמו נימא דאין יכול להסב דהו"ל כשולחן אחד כדהתם ומאי שנא ושמא יש לחלק ודוק. | '''איברא''' דיש לדקדק בדברי מור"ם ז"ל דמאי שנא לענין צירוף זימון דמצטרפין שני חבורות ואפילו אוכלין בשני בתים כמ"ש מרן ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/קצה|סימן קצ"ה]] דכל הרואין זה את זה מצטרפין יע"ש, וכן הוא עיקר כמ"ש הט"ז [[ט"ז/אורח חיים/קצה#|שם]] עי"ש, וא"כ הכא נמי אע"פ שאוכל בשולחן אחר בפני עצמו נימא דאין יכול להסב דהו"ל כשולחן אחד כדהתם ומאי שנא ושמא יש לחלק ודוק. | ||
ומדברי רבינו שכתב בדין זה דתלמיד אצל רבו אינו מיסב משמע דס"ל נמי אפילו ברבו שאינו מובהק דאל"כ היה לו לפרש כמו שפירש בהל' תלמוד תורה {{ממ|[[רמב"ם/תלמוד תורה/ה#ט|פ"ה ה"ט]]}} ובגמרא קאמר תלמיד אצל רבו מאי כו' משמע דאפילו לרבו שאינו מובהק קרי לי תלמודא רבו סתם שהרי כבר הוכחנו דרבינו איירי אפילו ברבו שאינו מובהק מדלא פירש כאן כמו שפירש בהלכות תלמוד תורה{{הערה|בעמק ברכה {{ממ|[[עמק ברכה/סדר ליל פסח | ומדברי רבינו שכתב בדין זה דתלמיד אצל רבו אינו מיסב משמע דס"ל נמי אפילו ברבו שאינו מובהק דאל"כ היה לו לפרש כמו שפירש בהל' תלמוד תורה {{ממ|[[רמב"ם/תלמוד תורה/ה#ט|פ"ה ה"ט]]}} ובגמרא קאמר תלמיד אצל רבו מאי כו' משמע דאפילו לרבו שאינו מובהק קרי לי תלמודא רבו סתם שהרי כבר הוכחנו דרבינו איירי אפילו ברבו שאינו מובהק מדלא פירש כאן כמו שפירש בהלכות תלמוד תורה{{הערה|בעמק ברכה {{ממ|[[עמק ברכה/סדר ליל פסח#ב|סדר ליל פסח סי' ב']]}} דקדק מדברי הרמב"ם שם שדעתו שצריך הסיבה ברבו שאינו מובהק, ונראה שהבין שסמך הרמב"ם כאן על מה שביאר בהל' ת"ת. וע"ש מש"כ גם בדעת התוספות {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/מא/ב#לרבות|בבא קמא מא:]] ד"ה לרבות}}.}}. ולדעת מרן קשה שכתב דרבו סתם שאומר בגמרא אינו אלא רבו מובהק דלרבו שאינו מובהק לא קרי ליה רבו לא במשנה ולא בגמרא יע"ש בהל' תלמוד תורה. | ||
גרסה אחרונה מ־01:27, 21 בפברואר 2021
א[עריכה]
פרק ז' דין א' מצוה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו שנאמר זכור את היום הזה וכו' כמו שנאמר בשבת זכור את יום השבת. ע"כ. הר"ב מרכבת המשנה נר"ו הקשה משם מוהר"י הכהן דלאיזה צורך הביא רבינו מקרא דשבת והלא מה למדנו משבת דהכא נמי כתיב זכור כמו שכתוב בשבת והניחו בצ"ע.
ועוד קשה לי דאי ילפינן משבת לפי הנראה מדברי רבינו מדהביא קרא דשבת אם כן למה לא יהא חייב לספר ביציאת מצרים אף ביון כמו שהוא הדין בזכור דשבת כמ"ש בפסחים (דף ק"ו ע"א) זכור זה קדוש הלילה את יום זה קידוש יום, ואם כן קשה על רבינו דמלבד דאין ראיה משבת יש סתירה.
ולזה נראה לי דחדא מתרצת חברתה ושיעור דברי רבינו הכי הוא, מצות עשה לספר בליל ט"ו שנאמר זכור כמו שנאמר בשבת, ומנין שבליל ט"ו כלומר שאל תטעה לומר דכיון דבפסח נאמר זכור כמו שנאמר בשבת דיהא דינו כמו שבת דיהא חייב לספר ביציאת מצרים גם ביום לזה אמר ומנין שבליל ט"ו ולא גם ביום ט"ו דכתיב בעבור זה כו' דהיינו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואדרבא מה שהביא רבינו קרא דשבת הוא כדי שנדע החי[לוק] שיש בין זכור דמצרים לזכור דשבת ולא נלמוד משבת כנ"ל.
ב[עריכה]
דין ב' מצוה להודיע לבנו ואפילו לא שאלו כו'. וא"ת הרי קרא אחרינא כתיב לתכף והיה כי ישאלך בנך מחר כו' משמע דאין חיוב על אביו להודיעו לבנו אלא אם כן שאלו ואע"ג דבהאי קרא כתיב והודעת לבנך מ"מ יגיד עליו ריעו דהאי והודעת אינו אלא בששאלו ודוחק לומר דמיתורא דקרא הוא דילפינן דחייב להודיעו אע"פ [שלא] שאלו דאם כן למה לי קרא דוהיה כי ישאלך כיון דאפילו לא שאלו חייב להודיעו ושמא קרא דוהודעת לבנך דמשמע אפילו לא שאלו לא איירי אלא בכללות הענין שיודיענו בקיצור דהיינו כולנו היינו עבדים כמ"ש רבינו אבל קרא דוהיה כי ישאלך כו' איירי בהודעת דברים עמוקים באורך בטעמיו ופלפוליו כדמוכח קרא דכתיב בחוזק יד כו' טעם מה שהוצרך הקב"ה להוציאנו בחוזק יד וכיוצא דבזה אין האב חייב אלא אם כן שאלו בנו:
ח[עריכה]
דין ח' אבל תלמיד אצל רבו אינו מיסב כו'. ומרן ז"ל בשולחן ערוך (סימן תעב) פסק דתלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה אפילו אינו רבו [מובהק] ות"ח מופלג בדורו אע"פ שאינו רבו אינו צריך הסיבה. וכתב מור"ם דוקא כשאוכלין על שולחן אחד יע"ש ובספר פסח מעובין כתב דמור"ם לא קאי אלא אתלמיד חכם מופלג ומפני זה נסתפק הוא ז"ל ברבו מובהק אם מותר בהסיבה היכא שאוכל על שולחן אחר יע"ש. ומה שלא נסתפק אי קרי מור"ם אף למ"ש מרן ז"ל דתלמיד אצל רבו אין צריך הסיבה נראה משום דמרן לא הזכיר רבו מובהק בפירוש אלא כתב אפילו אינו רבו מובהק כו' ואם כן אפילו אי קאי מור"ם לכל מ"ש מרן דהיינו בין רבו בין ת"ח מופלג מ"מ ברבו מובהק יש להסתפק אם מותר כשאוכל בשולחן בפני עצמו.
איברא דיש לדקדק בדברי מור"ם ז"ל דמאי שנא לענין צירוף זימון דמצטרפין שני חבורות ואפילו אוכלין בשני בתים כמ"ש מרן בסימן קצ"ה דכל הרואין זה את זה מצטרפין יע"ש, וכן הוא עיקר כמ"ש הט"ז שם עי"ש, וא"כ הכא נמי אע"פ שאוכל בשולחן אחר בפני עצמו נימא דאין יכול להסב דהו"ל כשולחן אחד כדהתם ומאי שנא ושמא יש לחלק ודוק.
ומדברי רבינו שכתב בדין זה דתלמיד אצל רבו אינו מיסב משמע דס"ל נמי אפילו ברבו שאינו מובהק דאל"כ היה לו לפרש כמו שפירש בהל' תלמוד תורה (פ"ה ה"ט) ובגמרא קאמר תלמיד אצל רבו מאי כו' משמע דאפילו לרבו שאינו מובהק קרי לי תלמודא רבו סתם שהרי כבר הוכחנו דרבינו איירי אפילו ברבו שאינו מובהק מדלא פירש כאן כמו שפירש בהלכות תלמוד תורה[1]. ולדעת מרן קשה שכתב דרבו סתם שאומר בגמרא אינו אלא רבו מובהק דלרבו שאינו מובהק לא קרי ליה רבו לא במשנה ולא בגמרא יע"ש בהל' תלמוד תורה.
ומ"ש רבינו דאשה דאשה אינה צריכה הסיבה ואם היא חשובה צריכא הסיבה הוא לשון הגמרא כמ"ש ה"ה ז"ל.
וראיתי להפר"ח ז"ל בסי' תע"ב ס"ד שכתב וז"ל: ולכן העיקר כמ"ש בשאלתות רב אחאי דטעמו משום דלאו דרכייהו דנשי למזגא, לפי זה כל אשה אין צריכא הסיבה ע"כ. ולפי זה אפילו אשה חדשובה אינה צריכה הסיבה וכמ"ש הפר"ח שם קודם זה וא"כ ע"כ היינו בזמן הזה דבזמן הזה אין דרכייהו דניש למזגא דאם לא כן איך קאמר תלמודא דאשה חשובה צריכא הסיבה.
איברא שדברי הפרי חדש קשים בעיני שכאן עלה בהסכמה דאשה אפילו היא חשובה אין צריכא הסיבה ואילו לקמן בדין זה ס"ו תבר לגזיזיה וכתב להיפך וז"ל: ול"נ דצריך הסיבה דומיא דשמש וכן בשבויות ישראליות או שפחות שקונה ואח"כ מתגיירות כולן יש להן דין משמש דבעו הסיבה עכ"ל. הרי דאפילו לנשים שאינן חשובות הצריכן הסיבה והוא היפך מ"ש בסוף בעיף ד' דהעיקר כהשאילתות דאין שום אשה אפילו חשובה צריכא הסיבה משום דלאו דרכייהו דנשי למזגא וצ"ע.
איברא דהב"ח בדין זה נסתפק ברבו שאינו מובהק אם צריך הסיבה אי לא וכתב דיש להחמיר שיתן לו רבו רשות כדי לצאת מספקא יע"ש.
ולא ידעתי למה לא הביא ראיה מדברי רבינו כמ"ש דמדלא פי' כאן כמו שפירש בהלכות תלמוד תורה פ"ה (ה"ט) משמע דאפילו באינו רבו מובהק קא מיירי והן אמת שלדעת מרן דפסק דאפילו באינו רבו מובהק אין צריך הסיבה צ"ע דמשמע דס"ל דמאי דקאמר בגמרא תלמיד אצל רבו מאי, הוא אפילו רבו שאינו מובהק, והוא היפך מ"ש מרן שם בהל' ת"ת דתלמודא לא קרי לרבו שאינו מובהק רבו סתם יע"ש.
אמנם לדעת הב"ח קשה ג"כ למה לא הביא ראיה מדברי רבינו במ"ש ואע"ג דקי"ל ספקא דרבנן לקולא כתב הב"ח בדין זה דיש להחמיר משום דכיון דלאו מילתא דטרחא היא לא אזלינן בהא לקולא כמ"ש מרן בדין ארבע כוסות משם יש אומרים דטעמא דאזלינן לחומרא ובעינן שיסב בכולן משום דהוי מילתא דלית בה טרחא יע"ש:
יא[עריכה]
דין י"א החרוסת מצוה מדברי סופרים כו'. ממה שלא כתב רבינו דצריך לאוכלו משמע דאין צריך לאכול אלא להביאו לפניו בלבד כדי שיהא זכר לטיט שהיו עושים במצרים. אבל הלח"ם ז"ל הבין שצריך לאוכלו לדעת רבינו מדהקשה אמאי לא כתב רבינו שיברך על אכילת חרוסת אעפ"י שהיא מצוה דרבנן כדמברכינן על אכילת מרור ושאר מצוות דרבנן יע"ש.
ואני עני לא ידענא מהיכן שמיע ליה מדברי רבינו דצריך לאכול עד שיקשה למה לא כתב שיברך על אכילתו ואי משום דבפירוש המשנה פירש דצריך לאכול אין ראיה דאפשר דחזר בו רבינו בחיבורו ממ"ש בפי' המשנה כדחזינן בכמה דוכתי שפוסק רבינו בחיבור היפך מה שפירש במשנה:
- ↑ בעמק ברכה (סדר ליל פסח סי' ב') דקדק מדברי הרמב"ם שם שדעתו שצריך הסיבה ברבו שאינו מובהק, ונראה שהבין שסמך הרמב"ם כאן על מה שביאר בהל' ת"ת. וע"ש מש"כ גם בדעת התוספות (בבא קמא מא: ד"ה לרבות).