אילת השחר/בבא בתרא/קלה/א

אילת השחר בבא בתרא קלה א

דף קל"ה ע"א

חזיא לכהנא וכו'. מבואר בסוגיא דבאומר יש לי בנים מותרת אף לכהן. והקשה הרמב"ן הא לגבי זה אין לו מיגו להתירה לכהן, וגם הא הוי מיגו לחצי טענה, ותירץ דאנו נוקטים דכעת לא איכפת ליה זה ממילא מהני להתירה וכיון דמהני להתירה מותרת אף לכהן, וכוונתו דתמיד כשטוען אמרינן דחשדינן לי' דמשקר מחמת דרצונו לזכות יותר ולא בחצי, אבל כאן אין לחושדו בזה וממילא נאמן להתירה, ואז כבר מותרת ממילא גם לכהן.

אמנם בקובץ שיעורים (אות תנ"ט) הקשה דמ"ש מהאומר זה בני דנאמן לירושה מכח דבידו ליתנו מתנה ולכן אינו נאמן אלא על נכסים שהיו לו אז ואינו נאמן על מה שקנה אח"כ כיון דאז לא הי' בידו ליתן לו, א"כ גם כאן כשאומר יש לי בנים דמאמינין לו במיגו דבידו לגרש, א"כ לא יהא נאמן רק להתירה לישראל כיון דאין בידו להתירה לכהן, וע"ז לא יועיל תירוץ הרמב"ן, דהא גם באומר זה בני אין לנו לומר דחשוד שיש לו נגיעה לתת לו נכסים שיפלו לו אח"כ, ותירץ דכיון דלהיות זקוק ליבום הא בידו להתירה שלא תהא זקוקה, ומצד זה אפי' לכהן היתה מותרת אלא דאם הי' מגרש הי' מחדש איסור חדש, וזה לא איכפת לן כיון דמצד עצם נאמנותו שאינה זקוקה ליבם מהני גם להתירה לכהן, ומ"מ צ"ע דסוף סוף לא יצויר שיהא בידו לעשות דבר שתהא מותרת לכהן.

ואפשר לומר דהנה כבר דנו אם לומר שאינה זקוקה ליבום זה כמעיד בדבר שבערוה, והגרעק"א בגיטין (דף כ"ח) הוכיח מהמרדכי (ביבמות פרק מצות חליצה) דהוי דבר שבערוה, ומהרמב"ן מבואר דכל ע"א שמעיד אחר מיתת הבעל שאינה זקוקה ליבום כיון דהוא חי וירא שמא יוכחש אמרינן דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר, משא"כ הבעל דאומר על אחר מיתתו לא איכפת לי' אם ימצא דבריו שקר לכן צריך למיגו, ולדבריו אפשר דלא הוי כדבשב"ע.

ובין אם נפרש כמו שמשמע מהרמב"ן, ובין אם נימא דהוי כמעיד בדשב"ע, ומ"מ נאמן היכא דבידו לעשות שלא תהא זקוקה כמו דנאמן לומר גירשתי אע"ג דאומר בדבר שבערוה דבידו מהני להיות נאמן אפי' אם אומר על דבר שבערוה, וכ"ז למה שנוגע לומר שאינה זקוקה ליבום אינו נאמן אלא מחמת בידו, אבל על החלק שנוגע לענין שמותרת לכהן לגבי זה נאמן כדין איסורין, ולכן שפיר תהי' מותרת אפילו לכהן כיון דלגבי חלק המתירה לכהונה אי"צ כלל למיגו, ומה שנוגע להיות מותרת בלי חליצה הא יש מיגו, וכיון דאין כאן החסרון מחמת מיגו לחצי טענה ממילא לגבי כהן נאמן בלי דין מיגו, משא"כ באומר זה בני לגבי לקבל ירושתו, הא בין החלק של הנכסים שיש לו בשעת אמירתו בין להחלק שאין לו, הא בלי מיגו לא יהא נאמן, דהא בכל ממון צריך עדים או לכל הפחות מיגו, ונהי דנאמן על הנכסים שיש לו אז מכח בידו ולא הוי כמיגו לחצי טענה כיון דאין לומר דיש לו ענין מיוחד כעת ליתן לו הכל, וכה"ג הא כתב הרמב"ן דאמרינן מיגו לחצי טענה, אבל כיון דעל הנכסים שיהיו לו אח"כ הא בלי מיגו גם עליהם בפני עצמם ג"כ אינו נאמן, וצריך גם להנכסים האלה נאמנות דמיגו, וכיון דעליהם אין מיגו דבידו, ממילא לא נאמן עליהם.

והנה ברשב"ם לעיל (דף קל"ד ע"ב בד"ה הכא) ביאר דנאמן לומר דיש לו בנים רק אם הי' מוחזק שיש לו אחין דאז נאמן לומר יש לי בנים אע"ג דאין אנו מוחזקין בו שיש לו בנים, אבל אם יש עדים שיש לו אחין אינו נאמן. וכבר הקשה בגליון הש"ס דהא באשת איש נאמן לומר גירשתיה אע"פ שיש עדים שנתקדשה, ואם נחלק דבאשת איש לגבי טענת גירושין דבידו כל רגע לגרש לא הוי כל כך נגד החזקה, דבידו לסלק החזקה כל רגע, משא"כ ע"י יש לי בנים, מ"מ קשה דא"כ איך למד ר' יוסף ממתניתין דנאמן לומר יש לי בנים דמיירי בלי שיש עדים שיש לו אחין, ללמוד מזה על אשת איש שיש עדים שהיתה אשת איש.

והנה חזקה דאיירינן כאן הא לא הוי מדין העמד דבר על חזקתו דבכל התורה אלא ממה דמוחזק לן, והנה בכתובות (דף כ"ב) מבואר דבאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומבואר שם בר"ן בשם הרא"ה דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא יועיל להפקיע עצמה מהבעל אא"כ הוא מודה כיון דאז לפי דבריה היתה אשתו לאו כל כמינה להפקיע עצמה ממנו. חזינן דיש חילוק בנאמנות סתם על איזה דבר או היכא דנוגע להפקיע זכות של אחר.

ובאילת השחר כתובות (דף כ"ב) נתקשינו דהא חזינן דבאומר שדה זה של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן, הרי דאע"פ שלפי דבריו הוא אומר דהשדה היתה שייכת לו נאמן להפקיע מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולמה לא תהא נאמנת גם אם אומרת אשה של פלוני הייתי ונתגרשתי.

ואולי אפשר לומר דהנה מה שמצינו ענין מוחזק הוא רק על אדם, כגון מוחזקין שהיא אשתו או אמו כהא דקידושין דף פ', וכן מוחזקין שהוא בנו, אבל אין ענין מוחזק על נכסים שהם שלו, ויש רק גדר חזקה שכל מה שתח"י הרי הוא שלו, אבל ענין מוחזק לא שייך בנכסים, ואם א' יהי' מוחזק על נכסים ויבוא א' ויתבענו יצטרך להוכיח שקנה, וזה יהי' רק ע"י אכילת ג' שנים וגם עם טענה, אבל ענין מוחזקות מה שמצאנו על איש אין כזה ענין על נכסים, נמצא דבזה שאומר ששדה זו של אביך היתה אין בזה שמחזיק להשדה שהיא שלו לענין שכשיאמר קניתי מוציא ממה שמוחזק לן לכן שפיר מהני הפה שאסר, אבל כשאומרת אשת איש הייתי, אז לפי דבריה אומרת שמוחזקת לאשתו וכשאומרת גרושה אני רוצה להפקיע ממה שלדבריה היא מוחזקת לאשת פלוני וע"ז אין נאמנות.

ולפי"ד הרא"ה יש להבין ולחלק בין אם מוחזק סתם שיש אחין להיכא דמוחזק ע"י עדים, דבמוחזק באחין הא בפשוטו לא מיירי דיש אחין מיוחדים שיודעים שהם האחים אלא דמוחזק שיש אחין, ונמצא שאין לדון כלל מחמת דבזה שאומר יש לי בנים מפקיע כח האח ההוא מלייבם ואז נאמן במיגו, אבל אם הוחזק בעדים ע"כ מיירי כשאומרים בפירוש דפלוני ופלוני הם האחין, דאם יבואו סתם ויאמרו דיש אחין בלי שיעידו כל הפרטים הא הו"ל כמעידין מוחזקין אנו שיש אחין, גם יתכן שאין להם נאמנות דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן, ונמצא דכ"ז שלא אמר יש לי בנים הרי היא בחזקת זקוקה להאחין האלה ובאמירתו אין לי אחין מפקיע כח זכותם בזה, ובזה אין ראי' דמהני מיגו דבידו נגד החזקה שגורמת זכות להאחין.

והנה יש להסתפק אם מה דלא מהני מה שמוחזק הוא מפני שעי"ז ישתנה הדין מכפי מה שיוצא ע"י שמוחזק, או אפי' בלי זה אלא סתם אחרת ממה שאנו נוקטין, ונראה דהעיקר דאינו נאמן שעי"ז ישתנה דינו ממה שיוצא ע"י שאנו מוחזקין, ולכן תלוי עד כמה שזה שעושה שינוי בדין, דאילו סתם נגד מה שמוחזק בלתי תלוי ממה שיוצא הדין, אין לחלק אם עי"ז הי' זכות להיבם או לא, דמ"מ הוא אומר נגד מה שמוחזק בעינינו.

ולהאמור יש לחלק בהא דבעל שאמר גירשתי את אשתי, דהתם אם באנו לדון מחמת דמוחזק הא גם כשיש עדים אין יותר ממה שמוחזק שהיא אשתו, דאילו מה שיש דין העמד דבר על חזקתו, ע"ז הא מהני בודאי בידו להפקיע, וכל השאלה מחמת שעי"ז מוחזק לן שהיא אשתו, ובזה לא מוסיף זכותו בה בין אם יש עדים שנתקדשה או סתם חזקה, וכיון דבידו כל רגע לגרש לא עדיף יותר מאם מוחזק בעינינו שלא ע"י עדים, ושפיר מצי ר' יוסף ללמוד דנאמן גם לומר שגירש את אשתו משום דבידו לגרשה, כיון דגם כשיש עדים שנתקדשה אינו רק סותר להחזקה שהיא אשת איש, משא"כ לומר שיש בנים יש נפק"מ אם רק הוחזק באחין או שיש עדים על אחין מסוימים.

ובזה יש ליישב ג"כ מה שתמה בקובץ שיעורים (אות תנ"ט) במה דכ' הרשב"ם (ד"ה ועוד האמר) דאפי' דמוחזק דיש לו אחין נאמן לומר אין לי אחים, ולעיל (דף קכ"ז ע"ב בד"ה למאי הלכתא) כתב דבלי גזה"כ דיכיר אינו נאמן לומר על א' שהוא בכור כיון שמוחזקין באחר שהוא בכור, ואע"פ שבידו ליתן לו מתנה, משום דהו"ל כמיגו נגד עדים, הרי דנגד מה שמוחזק הוי כנגד עדים, ולמה כאן מהני מיגו דבידו לגרשה לומר שאין לו אחין נגד מה שמוחזק שיש לו אחין, דהתם כיון דכשמוחזקין באחד שהוא הבכור הי' מהני החזקה והי' מקבל פי שנים, נמצא דכשאומר על אחר שהוא הבכור הוא רוצה להפקיע זכותו בהירושה, וע"ז לא מהני מיגו דהוי כנגד עדים, כיון דמכח מה שמוחזק בעינינו שהוא הבכור הי' זוכה בנכסים פי שנים, אבל בהא דמוחזק שיש לו אחין דבזה לא מיירי שיש להם זכות לייבם, נמצא דזה דבר שאינו נוגע להפקיע כח וזכות של אף אחד, וכה"ג לא הוי כנגד עדים כיון דהחזקה הזאת לא היתה מכריעה להעדיף זכות למי שהוא, ולכן נמי כשיש עדים שיש לו אחין אינו נאמן יש לי בנים דעי"ז מגרע זכות של היבם.

ובזה יש להבין מה דמבואר ברשב"ם (ד"ה ועוד האמר) דאע"ג דמוחזקין שיש לו אחין נאמן לומר שאין לו אחין במיגו דבידו לגרשה אע"פ שזה נגד מה שמוחזק, כמו דנאמן לומר יש לי בנים אע"ג דמוחזקין בו שיש לו אחין. והק' בקובץ שיעורים מי דמי דהתם אינו מכחיש ממש למה שמוחזק דהא אומר שיש לו בנים ואינו סותר מה שמוחזק לן שיש לו אחין, אבל כאן הא סותר נגד מה שמוחזק שיש לו אחין והוא אומר שאין לו אחין. ולהמבואר דכל מה דיש סברא שלא יהא נאמן נגד מה שמוחזק הוא נגד מה שיוצא לדינא עי"ז, וא"כ ה"נ כשאומר שיש לו בנים הוא סותר, דלפי מה שמוחזק היא אסורה לשוק והוא בזה מתירה.

אמנם לכאורה עדיין צ"ע, דהנה הרשב"ם (ד"ה הא"ר חייא ב"ר אבא) כתב דמפרשים דברי השכי"מ במה דאומר דמותרת כוונתו משום דגירשה, דאילו הי' אומר יש לי בנים היתה מותרת באמת גם לכהן, אבל השתא דמפרשינן כוונתו דגירשה אסורה לכהן, ולכאורה הא כמו דאין לנו לומר דכוונתו דיש לו בנים כיון דמוחזק בעינינו דאין לו בנים, ה"נ מוחזק שלא נתגרשה ואנו רוצים לפרש כוונתו דגירשה. ואם כוונת הרשב"ם הי' דאין לנו להקל כ"כ ולומר דכוונתו דיש לו בנים שעי"ז מותרת לכהן כיון דיתכן דגירשה הוי א"ש, אבל ברשב"ם הא משמע משום דלומר יש לי בנים סותר מה שמוחזק, וא"כ הא ג"ז סותר מה שמוחזק.

ומשמע משום דאין חזקה שלא נתגרשה רק מדין העמד על חזקתו אבל מוחזק שלא נתגרשה אין, משא"כ לגבי אם יש לו בנים מוחזק אצלנו שאין לו בנים, אבל זה א"ש אם העיקר מה שמוחזק אפילו לא מה שיוצא נפק"מ לדינא, אז בזה שאומר גירשתי אינו כל כך נגד מה שמוחזק בעינינו, משא"כ יש לי בנים זה יותר סותר למה שמוחזק בעינינו, אבל אם נדון לגבי מה שזה סותר להדין שמוחזק לנו, הא שניהם אותו הדבר דהיא מוחזקת שאסורה לשוק בלי חליצה ע"י שאין לו בנים ולא נתגרשה.

לכן נראה דאה"נ דלאמיתו של דבר העיקר מה שזה סותר לדין היוצא מהחזקה, ולכן שפיר קאמר הרשב"ם דכמו בהוחזק שאין לו בנים ואומר שיש לו אחין מהני אע"ג דזה מקרי נגד מה שיוצא לדין ממה שהוחזק, ה"נ נאמן לומר אין לי אחין, ואין חילוק ממה שזה יותר סתירה בהמציאות, אבל לגבי לתלות בכוונתו לומר, י"ל דמכוין יותר לומר שגירשה דבזה אינו סותר כל כך למה שהוחזק בעינינו ממה שלתלות בכוונתו שיש לו בנים שזה סותר יותר למה שבעינינו, אבל אליבא דאמת אין שום חילוק דהעיקר מה שזה סותר להאיסור היוצא ממה שמוחזק.

---

רשב"ם ד"ה נקל באשת איש. בתמיה דאיכא איסור חנק. וכבר תמה בגליון הש"ס דהא נוגע לאחר מותו דאין כבר איסור חנק, ועי' בב"ח דביאר, ועדיין אין מבואר כוונתו, והגרעק"א (בגיטין דף כ"ח) ביאר דאיסור יבמה לשוק חמור כמו איסור אשת איש אע"ג דכבר אינו חייב חנק. ויש לבאר דהנה רש"י בביצה (דף כ"ה) פירש הא דאמרינן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו בחזקת איסור אבר מן החי, והתוס' הקשו דכיון דכבר מתה מה שייך איסור אבר מן החי, אמנם שיטת רש"י ידוע דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור, והיינו דאע"ג דכעת אין איסור אבר מן החי אלא ספק אם נשחטה או דהוי נבילה מהני החזקת איסור הקודם להיות דינה בחזקת איסור, וא"כ אפשר לומר דסברת הרשב"ם דכשיהי' ספק אם מותרת לשוק יועיל החזקת אשת איש ליתן לה חומר כספק המוחזק מקודם, ומסתמא זה גם כוונת הב"ח.

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א