שו"ת מהר"ח אור זרוע/צג

שו"ת מהר"ח אור זרוע ‏ צג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן ס"פ עד כמה בבכורות כל הבכורת אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו ומפרש התם טעמא הרואה את קדשיו דאי בעי אתשיל עלייהו, ומעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכולה עדרי, ונשאל על טהרותיו דחזו ליה בימי טומאתו, ופירש"י זצ"ל וז"ל ורואה את טהרותיו ואינו נחשד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזו ליה בימי טומאה ובחולין קא מיירי דאי בתרומה תרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאה, וז"ל התוס' (בכורות שם ל"א א' ד"ה דהא) וא"ת תרומה טמאה דלא חזיא לאדם וכי לא יהא נאמן וכן כל שאר איסור והתיר דאמרי' ריש הדר דצורבא דרבנן חזי לנפשיה. וז"ל מורינו רבינו מאיר מה שאומ' התו' דמשמע טעמא דחזי ליה בימי טומאתו הא לאו הכי לא מהימן אפילו יחיד מומחה דומיא משל עצמו דבכור מוקמינא ביחיד מומחה ופ' הדר (ס"ג א') אמר דצורבא מרבנן חזי לנפשיה ועוד דמעשים בכל יום דתלמיד חכם חזי לנפשיה כל מיני איסורא שבעולם ופ"ב דנגעים פי' רבינו שמשון זצ"ל דכל היכא דלא איתחזיק איסורא חזי לנפשיה לאפוקי כל הני דהכא דאיתחזק ולאו בידיה ועל כן אני אומר לפי זה היכי דנשחט עוף או בהמה בבית ת"ח ומסופקים אם הוא רוב אם לאו דלא מצי חזי לנפשיה, דהא איתחזק איסורא ולאו בידו עתה לגמור השחיטה דהא כבר שהה הרבה ואיכא שהייה, וכן כל כיוצא בזה ואין העולם נוהגים בו אמנם נ"ל דבכל איסורא שבתורה צורבא מרבנן חזי לנפשיה דלא חשיד לאכול דבר האסור ואפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם (חולין ה' ב') בדבר מאכל דמכוער יותר מדאי שגופו יהנה מן האיסור כ"ש דלא חשידי להתיר דבר דאסור במזיד ולאכול, ודוקא בכור חשידי כהנים כדתנן לקמן פרק כל פסולי המוקדשין (ל"ה א' ב') ומסקינן בגמ' דלא חילקו בין חבר לעם הארץ דכמו עם הארץ חשיד לגרום לו מום חבר נמי לא מהימן דלא פלוג. והיינו טעמא דאפילו אם מטיל בו מום ואוכלו נהי דעבר בלאו דכל מום לא יהיה בו מ"מ אינו אוכל דבר האסור מדאורייתא דמדאורייתא משרא שרי ועוד התם חשידי טפי משום טורח מרובה ויציאה מרובה שיצטרך לטרוח ולהוציא עליו ימים רבים על הספק דשמא לא יהא בעל מום לעולם וגם בשביל תקלה חשידי להטיל בו מום ואינו רשאי להמיתו או לכונסו לכיפה כמו שפי' התוס' לעיל וצריך ע"כ להתעסק בו וכן במעשר בהמה צריך להתעסק עד שיפיל בו מום הוי לן למימר דחשיד' כמו בבכור אי לאו טעמא דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה, ועל טהרותיו נמי הוי לן למחשדיה כיון דמדאורייתא מישרא שרי אפילו איסורא דרבנן ליכא אלא פרישו' בעלמא שקיבל עליו חיישינן דילמא מיקל בהו אי לאו טעמא דחזו ליה בימי טומאתו ותדע דמשום הכי אחמור בהו רבנן יותר מבנדה שהיא בכרת מדאורייתא, דאמר פ"ק דנדה כל לבעלה לא בעיא בדיקה ולטהרות בעיא בדיקה ועוד חומרי טובא ואין לי לפר' אבל בכל איסורים כיון דאינו מפסיד כי אם האיסור לא חשידי לאכול האיסור וקל להבין עכ"ל מורי רבינו מאיר זצ"ל. ואני העני בדעת איני מבין דגם גבי בכור אמאי אינו נאמן דאי בעי שדי ביה מומין קודם שיצא לאויר העולם כדרב יהודה דשרי פ"ב דלקמן, ואם אינו בקי, כדרב יהודה יקנהו לגוים דשרי למי שאינו בקי כדר' יהודה כדפירשו התוס' ומנדרים דאינו מתיר נדרי עצמו כדתנן פ"ב דנדרים אע"ג דאי בעי לא הוי נדר אין ק' דהא אי בעי מיתשל ויהא נאמן מהאי טעמא כמו על קדשיו דנאמן מטעם דאי בעי הוה מיתשל עלייהו כדאמר ס"פ עד כמה, ואין זה קשיא דפ' אלו נדרים יליף לה מקרא דלא יחל דברו ומן השחיטה שכתב מורי דאינו נאמן והלא איבעי מעיקרא שחיט ליה שפיר ושמא הפי' דודאי לא חשיד שום חכם להתיר את האסור ואע"פ שמפרק הדר דאמר התם צורבא מרבנן לנפשיה איני סבור שיש ראיה דאפשר לו לתקן הסכין אם הוא פגום ואפילו משומד אוכל נבילות לתיאבון אם בדק ישראל סכין ונתן לו מותר לאכול משחיטתו אלא דלא טרח לתקנו אם הוא פגום וישראל טרח ובחמצו של עוברי עבירה אמר פרק קמא דשחיטת חולין (ד' א' ב') שמותר מיד אחר הפסח מפני שמחליפין וכ"ש ישראל דלא שביק התירא ויטרח לתקן הסכין, וגם מנדה שפי' התוס' פ"ב דנדה (כ' ב' ד"ה כל) שאדם רואה דמי אשתו ודקדקו בו ממתניתן דנגעים דתנן התם פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו, ולא קתני התם כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו ש"מ שאדם רואה דמי אשתו ע"כ דברי התוס', וגם מזה איני סבור שיש ראיה לשאר איסורים, דלמה יהא הוא נאמן כמו שהיא בודקת וסופרת לעצמה ועוד דמספק יפרוש, אבל בתרומה טמאה וכיוצא בה שמפסיד הכל לגמרי לא יהא נאמן, מ"מ נראה דחכם נאמן להורות לעצמו, דהא אשכחן פ"ק דנדה בר"ג שהורה לעצמו, מעשה בשפחה של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה וגפה חבית של יין ובעי לאוקמי התם חד בקודש וחד בתרומה אלמא שום חכם לא חשיד להתיר את האסור, וגבי בכור יש לחוש דמי שהוא חכם גדול יפקיע במומי כרב ויתיר בחום שיהא נראה לעולם מום עובר והוא מום קבוע מטעם זה לא התיר ר' לרב להתיר בכורות וכן בקדשיו ומעשרותיו ובטהרות כמו כן יחשדוהו שאינו אוכל חולין בטהרה וגם בנגעים יש טעם בזה אבל להתיר את האסור לא חשיד וגם האחרים הרואים לא יחשדוהו, שרוב טעמי איסור והיתר ידועים לרוב חכמים ותלמידיהם. ורבינו שמשון זצ"ל כתב ספ"ב דנגעים וז"ל ועוד תניא בתוספתא נאמן הכהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה אם בהרת קדמה לשער לבן אם שער לבן קדמה לבהרת, ונאמן הוא על נגעי עצמו, ושמא יש לחלק בין היכא דלא איתחזק איסורא להיכא דאיתחזק עכ"ל ומה שכתב מורינו ורבינו מאיר זצ"ל דבכור לא חילקו בין חכם לעם הארץ איני מבין והלא ישראל לא חשידי ומה צריך בקדשיו ומעשרותיו טעמא דאיבעי מיתשל, צורינו יאיר עינינו בתורתו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.