שו"ת הרמ"א/טז

שו"ת הרמ"א ‏ טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראיתי צעקת העשוק. היורד ועולה מים מן בארות דלא פסקא. קול נשמע בחוצות. מרוב זדוני פריצות. הוכרח לצאת הקד"ש ממחיצות. ולשוט בכל ארצות. ולהדביק כל הפרצות. להשתיק כל אנחות מבת כהן מיוחסת, שחלבה ודמה היתה מקרבת ותמיד היתה עומדת על משמרת להקריב חטאת עם עולות. עד מן השמים קולה נשמעת לבטל ממנה לזות שפתי זאת לקרב אותה אל האמת ולהחזיר העטרה ליושנה כצבי תפארת, ולהחשיב אותה בין הבנות כחדא מן האמהות, כך מסכמת החתום בסוף היריעות:

אחר שנתבקשתי לטרוח ולקרות הקורות ולחוות דעתי. אחוה דעתי הקלושה כאחד מן העורים הממשש באפילה וכבער שאין לו דעת, וכבר קריתי הפסק של שלשה עמודי עולם ואלופי ישראל הנקובים בשמם, ומאחר שראיתי שחזרו על כל צדדי צדדין וחפשו ודרשו היטב א"כ מה לי לדרוש יותר בודאי אין עוקץ שלא ידעו, מ"מ אכתוב ג"כ דעתי לפי קוצר שכלי, רק העדיות והענין אינו צורך להעלות בספר כי כבר כתבו כל העדיות בפסקיהם, רק על העיקר אדבר מה, בפרט כל העדות שהעידו תרי בוקי סריקי דהיינו אחד יוסף בן לנג יודא והשני פוקש, אמת אם היה עדותן בהכשר בפניה ובב"ד כשר ובדרישה וחקירה והם אמרו בזה הלשון הנזכר בעדות אז היה חשש גדול לדבריהם ואפשר שהיה הדין להוציאה מבעלה וכ"ש להפסידה כתובתה כדפסקינן סוף פ"ק דמכות (דף ז' ע"א) שאינה צריכה רק דרך המנאפים, ומ"מ אף זה לא היה ברור לנו שאפשר מאחר שלא אמר בפירוש בקירוב בשר כמו שפירש"י שם על כדרך מנאפים ששוכבים בקירוב בשר א"כ אפשר שלא היה בקירוב בשר ממש שיהיו עדי טומאה רק עדי כיעור, ואפשר שהיה כיעור זה דרך שחוק דלא אסרינן, כמ"ש הרשב"א בתשובה (תתל"ב) וגם במיימוניות כתב מהר"ם בתשובה (ע"ט) על מעשה דההוא כהן שראה אשתו יצאה לקראת בחור אחד במקום יחוד ושהו שם שעה קטנה כו' ואחר אותו מעשה פעם אחרת היה אותו הבעל שוכב על מטתו בלילה בשעה שהעולם ישנים ושמע מאחורי הכותל שהיו ביחד ומחמת קול נשימתו הבין שקילקלו גם בלילה השני שמע כמו כן והבין שקילקלו מחמת נשימתן אבל לא ראה שקילקלו אך ששהו כדי טומאה וסמך אזנו לכותל ושמע קול נשימה כדרך שאדם משמש עם אשתו, ומחמת הנשימות ששמע ומחמת היחוד שראה היה דעתו לאסרה עליו. ואותו הלילה שקילקלה ראה הבעל שאיחרה מלבוא לישון והיתה שונאת אותו ותמיד מפייסה ולא הטתה אזנה וכל שמושו היה בעל כרחה כו'. תשובה, נ"ל בעיני אם כך הוא הדבר כמו שכתבת ששמע קול נשימתן ושהיו ביחד כדרך המנאפים המשמשים שמנשימים בשעת תשמיש דודאי אסורה עליו דלא דלא בעי כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותה כדרך המנאפים מה לי דרך זה מה לי דרך אחר כדרך המנאפים סתמא קתני כ"כ רע סימן זה כמו סימן אחר ובלבד שיאמר שברור לו שאשתו היתה שאין לו לתלות באשה אחרת, א"כ ודאי שוייה עליה חתיכה דאיסורא. וגדולה מזו אמרו ביבמות רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא, וכן מנעלים הפוכים ורוק למעלה, אע"פ שר"ת מפרש פ"ק דיבמות (דף כ"ד ע"ב) תצא מרוכל ולא תצא מבעל האי עובדא ודאי מכוער היה טפי לאוסרה על בעלה ואף רבינו תם חזר בו וכתב דתצא אף מבעלה בדבר מכוער. וכן פסקו בשאלתות דרב אחאי דאף מבעלה כו' והאריך שם עד כך נ"ל לענ"ד ושלום חזקיה בר"י נ"ע עכ"ל, ואז שלחו לפני מורי שיחיה והשיב חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וחלילה לי להתיר מה שאסר מורי הר"ר חזקיה ואם הייתי בפניו הייתי נושא ונותן עמו כי קשה על דבריו דהא קי"ל דאין אוסרים על היחוד ואין אוסרים אלא בקינוי וסתירה או משיראו כדרך המנאפים ששוכבים בקירוב בשר כפירוש רש"י (סוף פ"ק דמכות) שהבאתי לעיל ודקדקתי ששום פרשן אינו חולק על זה, אבל מה ששמע אותן מנשימין שמא היו משתגעין ביחד דרך שחוק ולא אסרינן בהא דאפילו בדבר מכוער כגון רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר דהוה לן למימר אם לא הסירתו מעליה לזנות למה היתה מסירה אותו וכן כל שאר דברים מכוערים דקא חשיב שם שרגלים לדבר טובא אפ"ה אם אין עדים שראו דבר מכוער לא אסרינן לה על בעלה בראיית הבעל כ"ש בהא שיש לתלות במעוך שדים אלא ששגעו ומן השגעון הוה משתמע קול גניחתייהו ושלום מאיר בר ברוך שיחיה עכ"ל הרשב"א. א"כ מכאן נדון לנדון דידן מה בכאן שמשמע אפילו אם היה יודע שהיתה אשתו בודאי מדלא קאמר ספק ספיקא מ"מ מותרת וגם היה בלילה כמוכח בשאלה וגם הרבה לילות היתה כל זה גם כבר נתיחדה בודאי, מ"מ כתב מהר"ם שמא דרך שחוק היתה ואינה אסורה אע"פ שזה היה דבר מכוער שיש רגלים טובא לדבר יותר מרוכל כמשמעות תשובת הר"ר חזקיה הנ"ל, א"כ בנדון דידן דאף אם היו שני עדים כשרים ח"ו ואף נגבה בפניה ובב"ד כשר מ"מ יש לנו לומר שכל מה שראו העדים היה דרך שחוק שראינו בעינינו בעו"ה הרבה רקים עבדי כה"ג דרך שחוק, ומאחר שהם לא העידו שהיה בקירוב בשר אפשר שהיו בלבושיהם ואף לא העידו שהיה בלילה יוכל להיות שהיה ביום בפרהסיא ושהיו לשם בני אדם לפי שלא הגיד שום עד בעדותו שהיו ביחד בלא שום אדם גם לא הגידו שהיו בחדר או במקום יחוד. ומה שכתוב בעדות (איך האב זיא גיזעהן ממש אויף אננדר ליגן) (וכן דער אנדרר עד איך האב גיזעהן כו') כל דבריהם אינו בירור (נ"ל ביחד) רק על דרך רכבו על תרי כתפי אמרו לעדות, ואפשר אם שאל את פיהם אמרו שכל מה שראו לא היה בסתר, כ"ש שהם לא העידו בפניה גם לא בב"ד כשר כדת וכתיקון הקהלה ובודאי בלא דרישה וחקירה היה עדותן דאם היתה בדרישה וחקירה בודאי היה כתוב בעדות באיזה זמן היה כל מה שראו העדים קודם פרידה והרבה דברים היה להם לשאול ולחקור בעדות כזה, לכן ברור אצלנו כביעתא בכותחא שלא היו דורשים וחוקרים כנכון, ובודאי שכל זה צריכין אנו (בעדות כזה) בודאי, ואין לי להאריך בדבר זה בשביל שגם הגאונים שדנו ביניהם הביאו כמה ראיות על זה ואפשר שגם בכיעור זה מודה ר' חזקיה הנ"ל:

ואם באת לחלק דוקא במעשה דההוא כהן דהיא היתה שונאת אותו כמוכח בשאלה הנ"ל והיתה נותנת עיניה באחר (ומלאה) לבה לעשות כל זאת כדי להוציאה כמו שמצינו חילוק זה במהרא"י סימן רכ"ב ע"ש, אבל בנדון דידן לא שמענו מבעל שאמר עליה שהיא היתה שונאת אותו א"כ אין הנדון דומה לראיה. מ"מ אנו רואין שגם מהרא"י מביא ראייה מהא לאותו מעשה דאשת כהן שהיתה משכרת כו' ע"ש, ואף ראיתי עדות אחד מן העדים הנ"ל שהוגבה בב"ד בסיון שי"ח לפ"ק שכתוב בו שהאחד מהעדים הנ"ל שנקרא פוקש אמר בפני ב"ד בת"ע שכל מה שאמרתי, לא אמרתי בת"ע רק פעם אחת הייתי יושב בחבורה וז"ל בל"א (מיך האט גיפירט ר' יהושע איין מאל הנויף אין שמעלקיש שטיבל דא זיינן זיא גיזעשן אונ' האבן גיצעכט וויין דא האב איך מיך אויך גיזעצט אונ' האב מיט זייא גיגעשן אונ' גיטרונקן דא האבן מיר גירעט פון מרדכי צמחש אונ' פון זיינר טאכטר אז מען רעט אויף איין שונא איבר איינר צעך אונ' איך האב גירעט אויף דער צעך פיל ווארט אונ' אויך אם עק פון טיש איז גיזעשן ר' יהושע אונ' האט גישריבן איך האב ניט גווישט וואש ער שרייבט עש מאג זיין דז ער מיין ווארט האט אן גישריבן וואש איך האב איבר דער צעך גירעט אבר מען האט מיך נימר בייא חרם גיפרעגט איך האב אויך ניט בת"ע גיזאגט אונ' זונשט האב איך נירגש נישט גיזאגט נייערט איבר דער צעך אז דער סדר איז אז שונאים ריידן פון איינם אבר איך ווייש נישט בייז פון מרדכי טאכטר, זאת עיקר העדות), א"כ מאחר שהעדות הראשון לא היה בפניה וגם לא בב"ד כהוגן וכתיקון קהלה שכתבו הגאונים שישבו על הדין שהם יודעין בבירור כל זה, אין בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מאחר שאין בגביית העדות ראשון ממש כמו שהביאו הגאונים בשם רבי מנחם הארוך עיין בב"י (סימן כ"ח בח"מ) ובתשובת הרא"ש בראיות אחרות, ומאחר שאין עדות הראשון נגבה בב"ד כראוי וכנכון וכתיקון הקהלה אין בה חשש, גם באותה שעה לא היתה עדות מקויימת ואף אם עכשיו בא לקיים אין חוששין לקיומו, בפרט מאחר שכבר התרה בו ר' מרדכי הנ"ל בתרי שמשי פראג כמה פעמים וגם כבר נבררו ביניהם תלתא גברי מהימני בפ"ק פראג לגבות בפניהם כל העדיות ולפי משמעות ק"ס ולכן בודאי אין בהם ממש. א"כ גם אין בו משום כיון שהגיד כו' ויכול לחזור מדבריו הראשונים מאחר שהיו חוץ לב"ד כמו שמוכיח בס"ה ובכמה מקומות, ואין לי להאריך בזה, ולפי זה אין עדותו עדות ובטל מעיקרא א"כ אין כאן אלא עד אחד ועד אחד אינו מהני אפילו בזנות עצמו אלא לאחר קינוי וסתירה כדאמרינן בקידושין (דף ס"ו ע"א) וכן הסכימו כל הפוסקים כ"ש בדבר מכוער דלא מהני אף אם היה דבר מכוער טוב, מ"מ לא מעלה ולא מוריד מאחר שאין בה שום קינוי שלא מצינו בשום טענה שקינא לה בלשון אל תסתרי עם פלוני אפילו בינה לבינו. וזה הלשון היה מועיל כמו שכתב בתשובת מהר"ר יעקב ווייל סימן ח' והמיימוני ג"כ הביא דבר זה לפסק הלכה פכ"ד דאישות דזה הלשון מועיל אפילו בינו לבינה, וז"ל רבי יעקב ווייל ז"ל דוקא שאמר לה בלשון זה אל תסתרי עם פלוני אז הוי קינוי לאוסרה בסתירה אבל אי לא אמר בלשון זה אלא אמר לה אל (תסתרי) [תדברי] עם פלוני לא הוי קינוי כדאיתא במתניתין פ"ק דסוטה דאל תדברי עם פלוני לא הוה קינוי ואם לא קינא לה הבעל אז אפילו אם העד נאמן עליו כבי תרי אינו אוסרה עליו דאין האשה נאסרת על בעלה בלא קנוי וסתירה ובדבר מכוער רק בעד טומאה ממש אי מהימן עליו כבי תרי כמו שכתוב בתשובות מיימוניות בהלכות אישות פכ"ה, כתב מהר"ם על אחד שיצא מאשתו לילך למרחקים לטרוף טרף ונשתהה בדרך י"ב חדשים וכשחזר לאחר י"ב חדשים היתה אשתו מעוברת ובתוך אותם י"ב חדש ראה עד אחד שהיו נכרים בביתה וחבקו אותה ונשקו אותה, ופסק מהר"ם אם העד נאמן עליו כבי תרי דחייב להוציאה ע"ש, ובאותה תשובה עצמה כתב מהר"ם ז"ל דאפילו אי מהימן ליה כבי תרי לא מפקינן מגברא אלא בעד טומאה ולא בעד דבר מכוער וא"כ קשיא אהדדי, אלא מסתמא היינו בלא קינוי אבל בקינוי מודה וע"ש, וא"כ בנדון דידן מאחר שהעד האחד אינו כלום א"כ אף העד השני עדותו אפילו אם היה כשר אינו כלום מאחר שלא קינא לה ואפילו חתיכה דאיסורא לא שוייה עליה מאחר שלא קינא לה כנ"ל, וכמו שמצינו בדברי הרב ר' יעקב ווייל וז"ל, מה שכתב לי בעובדא דההוא גברא שהיה חושד אשתו עם כותי אחד והתרה בה ואמר לה אל תסתרי עם פלוני כותי ולא יהא לך עסק עמו ויהי היום יצא האיש חוץ לעיר ובלילה בא המגיד והגיד שהכותי נכנס בבית האשה הנחשדת ובאו נשים ועד אחד וסגרו החדר שהכותי והאשה בתוכו עד לבסוף כשפתחו החדר ראו נשים ועד אחד את הכותי והאשה יוצאין מן החדר נ"ל אם בעל האשה אמר לה בלשון זה אל תסתרי עם פלוני הכותי הוי קינוי כדאמרינן בשמעתא קמייתא דסוטה (דף ב':) אמר ר' חנינא מסורא לא לימא אינש לאינשי ביתיה בזמן הזה לא תסתרי עם פלוני בהדיא דילמא קי"ל כר' יוסי בר יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומתסרא והאידנא ליכא מי סוטה למיבדק וקאסר לה עליה איסור עולם, והמיימוני הביא דבר זה לפסק הלכה פכ"ד דאישות וז"ל, אמר לה בינו ובינה אל תסתרי עם פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה עכ"ל. והאי גברא אם אמר אל תסתרי עם פלוני הכותי והעד או נשים שראו שנסתרה נאמנים עליו ודעתו סומך עליהם חייב להוציאה (כי היא) אסורה עליו אפילו אם היא מכחישה העד והנשים כדאיתא בקידושין פ' האומר (דף ס"ו ע"א) רבא אמר אי מהימן עלך כבי תרי זיל אפקה והיינו פירוש חייב לאפוקה ואסורה עליו, וכ"כ המיימוני פכ"ד דהלכות אישות ז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם בין שהיה אומר איש בין שהיתה אומרת אשה וסומכת דעתו ע"ז שהוא אמת חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה עכ"ל, ומסתמא ה"ה דנאמן אם אמר לו בסתירה לחוד אחר הקינוי אפילו לא ראה שנטמאה, וכתוב במיימוני פ"ק דהלכות סוטה וז"ל בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו אחר הקינוי ושהתה כדי טומאה אם נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו עכ"ל, וגם מה שכתב המרדכי מיושב בזה, וז"ל המרדכי פ"ב דיבמות ואחרי שדברי השאלתות מיושבים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדאי לסמוך עליהם כמו על התלמוד ואף רבינו תם חזר בו שוב והיה חושש להחמיר כדבריהם ואף המיימוני פכ"ד דאישות כתב כדבריהם וז"ל, היו שני עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים ניכרים שהיתה שם עבירה ואע"פ שאין עדות ברורה בזאת כגון שהיתה בחצר לבדה וראה רוכל יוצא ומיד נכנס בשעת יציאתו ומצא אותה עומדת מעל המטה והוא לובש מכנסים או שהיא חוגרת אזורה או שמצא רוק למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאים ממקום אופל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בזה או שראו מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלת וכיוצא בדברים הללו אם רוצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה. ואף אם זה הלשון מגומגם מאוד שאמר אם רוצה דמשמע דאינו חיוב ואמר אין לה כתובה דמשמע דחיוב הוא, אלא בודאי איירי שהיא מודה בדבר שכתבתי לעיל דאם היא מודה אז אין לה כתובה אבל אם היא אינה מודה אז יתן לה כתובה ואז שייך לומר קצת אם רצה, ואף זה דוחק עיין בו ואין לי עת עתה ליישב או להגיה שאין כ"כ מעלה ומוריד בדין זה רק שהבאתי כל זה שאין לבעל דין לחלוק על האמת ולומר אשיב לך מן המרדכי שגם הכתובה אינו נותן לה וק"ל. ואף אין לחלק כאן אין לה כתובה מאחר שיש שני עדים כמו שכתוב היו שם שני עדים כו', וא"כ בנדון דידן אם העדים ח"ו אמת אף כתובה אין לה אפילו אם היא אינה מודה כדמוכח באותה הלכה לעיל, הא אינו דאין חלוק בין תרי עדים על הכיעור לכל הפחות בנדון דידן היכא דלא היה שום קינוי ובין עד אחד דמהימן עליו כבי תרי לענין זה כדלעיל, דאם לא כן מה מוכיח המרדכי שהמיימוני סבר כשאלתות דאסורה לבעל והלא השאלתות לא איירי בשני עדים כמו שכתב האשר"י (פ"ב דכתובות) וז"ל, ול"נ מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא כו' שלא כוונו לדברי ר"ת דלר"ת מפקינן בעדי מכוער מבעל וא"כ מאי האי דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרווייהו למה לי והלא בעדי כיעור לחודיה סגיא ובלא קלא מפקינן וכי איכא קלא דלא פסיק או עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער, ואין לומר דאו או כו' עד ועוד לא הוה ליה לאתויי ברייתא דרוכל מדבר מכוער כשנים עדים דהא ברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער מראיית הבעל ולכן כו', ואף שהרב עיין לשם רק שאין כאן מקומו ואף לר"מ מיישב לברייתא בעדי כיעור מ"מ אפשר דצריך ג"כ קינוי ע"ש, אם כן אפשר דלכ"ע בעי מ"מ קינוי:

וא"כ מאחר דבנדון דידן לא היתה שום קינוי כדמוכח בטענותיה וכל עדותן בודאי יקראו רק עדי כיעור א"כ אין בזה איסור להוציאה מבעלה, ואף אם קינא לה בעדים משמע בגמרא דקידושין פרק האומר (דף הנ"ל) דאינו חייב להוציאה רק לצאת ידי שמים, דלא קאמר אלא זיל אפקה אמימרא דשמואל והוינא מפרש לצאת ידי שמים אבל איסורא ליכא, וכן משמע מלשון האשר"י וז"ל אבל לצאת ידי שמים אי מהימנא ליה כבי תרי מחוייב להוציאה ויתן לה כתובה. ואף אם מלשון המיימוני (פכ"ד דאישות וסמ"ג עשין מ"ח) ומהר"ם משמע בהדיא דאסורה עליו, מ"מ מאחר דבנדון דידן לא היתה קינוי אם כן כ"ע מודים דאפילו עליו היא מותרת ואף אם אמר בטענותיו (איך האב מיר איין מוסכם גימאכט איך וויל ניט בייא איר בלייבן ווען זיא איז טמא), מ"מ אין בדבריו כלום דבזה הלשון אינו אוסר עליו, וגם אפשר שכל זה עושה מכח שנאה ישנה שהיה ביניהם ובין אביה לכן אמר כן, וזה מוכח בהדיא בתשובות רשב"א (סימן אלף רל"ד) וז"ל ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לנקום ממנו כו' ושם עליה עלילות דברים הרבה עד שפעם אחת אמר שהיא מדברת עם הפריץ כו' ופעם אמר איך שאמר לו אותו פריץ שהשחית את דרכו עמה ופעם אמר שהוא עצמו ראה שזינתה. תשובה ראיתי אני מה שכתבת ואמרת שאין לבית דין לאוסרה עליו בטענותיו כו' והאריך ע"ש. וסוף כתב ותחילה לכל דבר אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הענין, והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה שם רע ברוב ענין ונמצא במקצתן שקרן ולפיכך שוב אינו נאמן בכל מה שטוען עליה שכך ענשו של בדאי שמחזיקין טענותיו בשקר וכמו ששנינו בפרק האשה שלום (דף קי"ד) קטטה בינו ובינה ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרינן עלה בגמרא ה"ד כו' עד אחזוקי מחזקינן בשקרנית בכל מה שתאמר כו', והכא דכוותה משום דאינה ראויה לגרש כי אם מדעת ב"ד שקורי משקר בכל מה שיאמר ואפילו טען מה שהיינו מקבלין ממנו ומאמינים אותו מעיקרא, ועוד דאפילו אינש דעלמא איני רואה כאן דבר שתיאסר לבעלה דמה שטען תחילה שראה אותה מדברת עם אותו האיש אע"פ שהוא חשוד בכל העבירות אין זה אוסרה לבעל, חדא שלא דברה עמו בסתר ואפילו גירשה הבעל וכנסה זה אין מוציאין אותה ממנו דאין כאן דבר מכוער, ולא עוד אלא אפילו דבר עמה במקום סתירה אינה נאסרת עליו, וגדולה מזו שנינו בפ"ק דסוטה (דף ב':) כיצד מקנא לה אמר לה בפני שנים עדים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה נכנס עמה לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה, ואמרינן עלה בגמרא (דף ה':) הא גופא קשיא אמרת א"ל בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני זה אלמא דבור סתירה היא והדר תני דברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת כו' נכנס עמה לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואפילו אם ראינו בעינינו דברים מכוערים אינה נאסרת בכך לבעל, דכל אותם שאמרו בפ"ב דיבמות (דף כ"ד:) מכוער הדבר תצא לא מבעל קאמר אלא מבועל כדעת הרב אלפסי ור' חננאל ורבינו תם (תוספות שם) ואף אם אינו כך הלכה אלא כשאלתות וכשאר בתראי כגון הטור (א"ע סימן י"א). גם המרדכי הביא כל זה בפכ"ב דיבמות ופסק מוהר"ם כשאלתות דאף אסורה לבעל מכל מקום אנו למידין מכאן דדוקא אם כבר קינא לה אז היא אסורה בעד אחד או בראיית עצמו אבל בלא קינא לה אינה אסורה עליו אפילו בדבר מכוער כדמשמע ברשב"א (סימן אלף רל"ד) וז"ל באותה שמועה בעצמה שהבאתי לעיל מיניה ואע"פ שהעז רשע בפניו ואמר שהשחית דרכו עמה אינו נאמן, ואפילו היה עד כשר להעיד עליה שזינתה עם אחר, אין בזה כלום לפי שאין בדבר ערוה פחות משנים כו' וכן הוא בתשובת מוהר"ם סי' כ"ה כמיימוני והרב ר' יעקב ווייל הביא כו', וא"כ בנדון דידן יש ג"כ כל הדרכים. ועוד הרבה טעמים יש שאין בעדותם ממש אפילו לא היה חוזר עד אחד מהם כמו שכתבו הגאונים בפסק שלהם, חדא שלא היה נגבה בב"ד כהוגן ובודאי לא היה דרישה וחקירה בשעת גביית עדות כנ"ל ואנו צריכין דרישה וחקירה כמו שכתב סמ"ג בסימן מ"ח בשם ר"ת שאין להוציא אשה מבעלה אלא בדרישה וחקירה לפי שאם היה ממש בעדותן באנו להוציאה מבעלה אם כן צריכין דרישה וחקירה כמו שכתבו הגאונים מזה ואין לי להאריך בזה. ועוד שהעדות נגבה שלא בפניה ואין לי להאריך בראיות שעדות שהוגבה שלא בפניה אין זה עדות שכבר האריכו הגאונים בזה. גם נמצא בעדות איך שהבעל ואביו היו מחזרים אחר עדות שקר ומאחר שהוא מוחזק לחזר אחר עדות שקר וגם הם העדים הנ"ל מוחזקים לפוחזים ורקים וחשודים כמו שהעידו עליהם רבים יש לחוש לשקרא, ובהדי סהדי שקרא למה לן ואין בעדותן עיקר. ובודאי עדותן שקר כמו שהוכיח מעדות עצמם שהביא אבי מרים אח"כ שהוגבה בב"ד בסיון שי"ח לפ"ק שסותר דברי הבעל. ומה שטען שמכח זה לא גבה עדותיו כתיקון הקהלה בפני שמשי פראג מטעם שהעדים היו מתיראים מפני אלמותו של מרדכי כ"ץ, זה אין לו טעם וריח שהרי שאר שני עדות הוגבו בב"ד לפני שמשים ובאותו זמן שהטילו החרם בבה"כ ואלו השנים יוסף ופוקש לא גבו בב"ד הנ"ל, ואף אם היה כבר בידו מ"מ מאחר שהתרה בו ר' מרדכי כנ"ל ולפי משמעות ק"ס הנעשה ביניהם א"כ הדין נותן שגם מהם היה לו לגבות פעם אחרת בב"ד כהוגן כדי להסיר מעליו לזות שפתים, אלא שבודאי מאחר שהם היו נגבין בשקר ובשקר בא לידו לכן לא הוגבה בב"ד שנית כהוגן וכמו שהעד דהיינו פוקש העיד בעצמו שהבעל ביקש ממנו להעיד ואמר שלא ידע מאשתו מאומה להעיד בב"ד כניכר בעדות שהביא ר' מרדכי כ"ץ הנ"ל, ומתוך שהעד לא היה רוצה להעד בב"ד כרצונו הניח ממנו ולא שלח אחריו לבא לב"ד ולהעיד א"כ סותר כל דבריו מכל צדדין שכל מה שטען הכל שקר וכזב רק בעלילה בא עליו ולומר מפני אלמותו של אביה ואף על בתו אשר היתה כל ימיה בכשרות בא בעלילה, ומה לי להאריך בזה כי גם יש עליו עונש וגדול עונו מנשוא למה שהיה מהדר על עדות שקר, ואין ספק בדבר אצלי שבודאי גם הגאונים אל יתרשלו לענשו על זה ואל יחוסו עליו כדי שיוסרו כל השומעים ולא יזידו עוד וגם בזה יהיה לה ולקרובותיה נחת רוח וחזקת כשרות לכן אל תעצלו שאין המצוה נקראת רק במי שגומרה. ומה שהבעל טען שאביה היה אלם לאו כל כמיניה דלא מפיו אנו חיים. ובר מיניה וכי כל בעל דין מהימן לומר על חבריה גברא אלמא הוא אלא דוקא שיש קצת רגלים לדבר כו' כמו שכתבו התוס' והרא"ש פ"ב דכתובות (דף כ"ז:), והכא מה רגלים איכא אדרבה ראיתי עדות שהתרה בו כמה פעמים ע"י שמשי פראג לגבות עדות בפניו קודם שעמדו לדין ולכל זה לא שם לבו ופנה פניו למדב"ר, לכן אין להאמין לו בראיות שאין לו דין אלם וגם באותו זמן היה צד שלו מושלים כמו שכתבו הגאונים בפסק ע"ש. ואם באתם בטענה להוציא מבעלה בקלא דלא פסיק הוא, זה אינו טענה מאחר דהקול לא היה רק מאלו עדים כמוכח בטענותיו ומאחר דעדות עדים אינה כלום גם הקול אינו כלום על דרך כשל העוזר ונפל העזור, ועוד עיין באשר"י (פ"ב דיבמות) גם בר"ן דקול ודבר כיעור תרי מילי נינהו, וא"כ מאחר שאין בעדות כלום גם מחמת קול אפילו דלא פסיק אינו כלום דלא אסרינן אקול כדמשמע באשר"י באותו פרק עיין שם. ועוד הקול ההוא מחמת אויבים בא שרגלים לדבר, גם לפי העדות קצת משמע דקול יצא מאויבים וקול דאויבים אינו כלום כדמוכח פ"ב דיבמות (דף כ"ה ע"א) ואין לי להאריך בזה. לכן מכל אלו הטעמים לית נגר ובר נגר לאסור אשה זו על בעלה ואפילו חתיכה דאיסורא אינה כמוכח לעיל. ואם באת לומר שמה שהעיד שלמה בר אליעזר הלוי והוא נרשם מן פסק הגאונים עיין בו והם שלשה דברים ומכח זה יהיה עליו כבי תרי, זה בודאי אינו כמוכח בפסק של הגאונים אבל מזה העדות אין לי להאריך מאחר שלא העיד בפני ב"ד רק בכתב כתוב כל עדותו. וכבר כתבו הגאונים כל דינם רק בעיקר עדותו דהיינו מה שהוא כתוב בעדותו איך שראה אותה מרים עומדת ברחוב העיר בפני הדלת עם הנטען באישון לילה. אף אם היה ח"ו ממשות בעדותו הניתן בכתב מ"מ אין זה נקרא סתירה במקום אופל מאחר שהיה בפרהסיא ברחוב העיר ונקרא ג"כ ר"ה שספיקו טהור בכמה מקומות בחולין (דף ט':) ובנדה (דף ג' ע"א) ומסוטה ילפינן כל דבר ספק בר"ה ספיקו טהור ע"ש. וגם בנדון דידן אע"פ שהיה באישון לילה מכל מקום מאחר שהיא עמדה ברחוב ורבים שכיחי לצאת ולבא ברחובות זה אחר עסקיו וזה אחר שתייתו וכמוהו רבים עסקים לכן אינו נקרא מקום אופל אע"פ שכתב הרמב"ם בתשובה וכ"כ בפסקיו (פרק כ"ד מהלכות אישות) אם שניהם יוצאים ממקום אופל דזה נקרא דבר מכוער והמרדכי (פ"ב דיבמות) הביא כנ"ל מכל מקום המיימוני איירי במקום רה"י דומיא דמעלים זה את זה מן הבור ששניהם הם במקום מיוחד והוא רה"י כדמשמע הלשון אבל בכאן שהם קרובים ומורגלים ביחד מנעוריהם א"כ אינה כל כך חשש אם לפעמים מדברים יחד מאחר שלא קינא לה כנ"ל, ואף אם הוא היה אמת מ"מ מה בכך מאחר שהוא היה עומד על המפתן שהוא רה"י והיא עמדה ברה"ר ואינו מקום מיוחד לכן אין הנדון דומה לראייה ע"ש. ועל שאר העדות איני יכול לדבר בו כי נדמיתי. גם דקדקו הגאונים בכל דבר היטב רק מה שהורוני מן השמים כתבתי ואין לי לחם ושמלה להוציא כל דבר לאורה. ועל הגאונים סמכתי שהם היו שוקלים וטרים בדבר כמה ימים ובודאי הוציאו כל דבר ברור כשמלה ומזוקק שבעתיים ואף לא הניחו מקום להתגדר בו מה שהם כבר הסכימו עליו הם המוסכמים מן בריכה העליונה ואין לשום אדם למעול בהסכמתם בבחינה, רק בלא דעת ובלא בינה. לכן איזה מן הצדדין שיפיל דבר אחד מכל מה שפסקו שלשת הגאונים המבוררים ארצה הן דבר גדול או דבר קטן אזי יהיה אותו העובר בעונש חרם בב"ד של מעלה ובעונש חרם ב"ד של מטה ולהפריש אותו מכל קדושות ישראל שלא לקרות אותו ש"ץ לס"ת ולא יהא נמנה לשום קדושה אף למנין עשרה לא יהא נמנה ופתו יהא פת כותי ויינו יין נסך וקבורתו קבורת חמור עד שישוב לכשרותו הראשון ובזה יוסרו אחרים ולא יוסיפו לעשות עוד נבלה בישראל לעשות את אחותנו ח"ו כזונה. והם השלשה עמודי עולם גאונים מבוררים נודע (להם) העונש מה לעשות ואף המקל והרצועה נתונים בידם. ובעשות משפט וצדקה, יצילנו הש"י מכל מרעין ועקא, ומחזיקים יהיו נקי, מדין עלוקה, ונפדה מעצה עמוקה, וציון תפדה במשפט ושביה בצדקה. במהרה בימינו אמן סלה. ע"כ דברי ולעשות סניף לרבותיי כדי להגדיל תורה ויאדיר. נאום הטרוד בטרדות הזמנים אליעזר בר מנוח ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.