רשב"א/בבא מציעא/מ/א: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
'''הא דאמר רב חסדא התם ברשות קא נחית הכא לא נחית ברשות.''' פירש רש"י ז"ל, ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך, דהא יורד לנכסי שבויין אי נמי לנכסי נטושין, שלא ברשות בית דין קא נחתי, וכדתניא {{ממ|לעיל לח, ב}} היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, אלמא אע"פ שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד, ואע"ג דקאמר ועוד קטן הוא, כלומר, ואפילו תימא דאע"ג דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה, אכתי לא ניחא, דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מדעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש {{ממ|הרמב"ן ז"ל}}, ברשות קא נחית, כלומר ברשות של אחרים נחית, ומשום הכי נחית כאריס דעל דעת כן נחת, אבל הכא שלא ברשות אחרים הוה סבור למיחת אלא לרשותא דנפשיה, ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור, דקשה לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכה ליה אביי למרי בר איסק משום דלא ידע ליה, ומי איכא למימר דטעמא דקא מזכה ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב חסדא ורבה, אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי ליה לאביי אדרבה היא הנותנת. ועוד, דלשון ברשות קא נחית ושלא ברשות נחית, לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי להרב בעל ההלכות דלא גרס ועוד קטן הוה, אלא הכי גרס הכא לאו ברשות נחית דקטן הוה, וחדא בלחוד קאמר, והוא הנכון. | |||
{{ | ''' ''' ולענין פסק הלכה, קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, דאי לא ידע ליה לא שקיל, דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד, אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני אוכל ועושה, כדתנן בפרק מי שמת {{ממ|ב"ב קמג, ב}}. גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי, ור' אמי נמי סבירא ליה הכין, ורב חסדא קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייביה, הא גדול לא, אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע, דהא אביי ור' נמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה, ומשום דלא ידע ליה הוא דפליגי עלייהו דרב חסדא, דר' אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה {{ממ|לעיל לח, ב}}. זו היא שטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא, אלא הוא הדין והוא הטעם לגדולים, אלא דאורחא דמילתא נקט. ואי קשיא לך הא דאמר בפרק חזקת הבתים {{ממ|ב"ב מב, ב}} שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ובשבח המגיע לכתפים כדאיתא התם, אלמא אע"ג דידע ליה נוטל כאריס. י"ל, התם הוא משום דאשתתפו נפשייהו, וכיון שכן הוא, שותפא דליתיה. ניחא ליה. אבל הני דלא אשתתפו מעולם מדעת עצמן, אע"פ שהן אחים ולא חלקו, אין תורת שותפין עליהן, וההוא דבמדינת הים לא {{ממ|נחית}} [ניחא] ליה, והוה ליה להאי לאתנויי בבית דין, וכיון דלא אתני מחל דלאו יורד ברשות הוא. | ||
''' ''' ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפרק מי שמת, נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני בית דין, והיינו טעמא דשותף שהוא יורד ברשות. אע"ג דמשמע הכא לכאורה דאביי ור' אמי בחדא שיטתא קיימי, ור' אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה, ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה, ואפילו הכי קאמר אביי התם ידעי וקא מחלי, אלמא אפילו בגדולים היא מתניתין. לא היא, דאביי סיימוה קמיה דקטן הוה, ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל. ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו, ברשות הוא יורד מפני חלקו, ולית הלכתא כוותיה, כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני, דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא {{ממ|לעיל לט, ב}} לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלמא אע"ג דלא חלקו אין מורידין. | |||
''' ''' ולי נראה, דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידע דאית ליה אחא כלל, והילכך כיון שהיה לו שיתוף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא, ואע"ג דקטן הוה, ור' אמי מוסיף על דברי אביי הוא, והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו, והכי קאמר, לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל, מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה, שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו, או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו, וכיון שכן אף מרי ברשות נחת כיורד בנכסי שבויין, ושמין לו כאריס, ובהא הוא דקא מהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה, והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי, ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי אפילו בקטן, כיון דלא ידע אי אית ליה שותפותא בנכסים וירד להן ברשות מחמת חלקו, אע"ג דאתגלי דאית ליה אחא [זעירא], יהבי' ליה כאריס וכשותף דעלמא, כן נראה לי. | |||
''' ''' ואחד היורד לנכסי רטושין, ואחד קרוב לנכסי קטן, אע"פ שמוציאין מידן, אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן, שמין להן במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות, ושמין להם וידן על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה אין להם אלא שבח כנגד ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל הוצאה שעור שבח {{ממ|לקמן קא, א ורש"י שם}}. | |||
מתני':''' רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות.''' | מתני':''' רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות.''' פירש רש"י ז"ל, שבימות הגורן כשמפקידן החטים יבשות, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ולפי פירושו, הא דתני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים כשמדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מתוך ביתו, דברי ר' יהודה הם שאמר לחכמים, וכן מצאתיה שנויה בתוספתא {{ממ|פ"ג ה"ד}} אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות, אמרו לו מפני שהם מתפזרות מפני שהם אובדות, ע"כ בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי ר' יהודה, ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא, דהא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, לומר, דאע"פ שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל, שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת, אם טעמו של ר' יהודה משום דמותירות בימות הגשמים, מאי שנא מדה מרובה ומאי שנא מדה מועטת. וי"ל, שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות, וכן פירש רש"י ז"ל, ודברי התוספתא מכריעין. והראב"ד ז"ל פירש, דטעמיה דר' יהודה במדה מרובה, שכשאדם מודד כל כך אינו מדקדק במדה, פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך, מפני שהמלאכה מרובה, ולדבריו ההיא דתני תנא דרבנן היא והלכתא היא, וזה היה נכון אלו היה התוספתא מודה לו, אבל מה נעשה לדברי התוספתא, ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דר' יהודה, ועוד צריכה לי עיון. | ||
מתני':''' ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים.''' | מתני':''' ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים.''' כתב הראב"ד ז"ל, דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך, דהתם ודאי מודה ר' יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני, אלא דוקא באומר לו שמן סתם, והוא נתן לו מזוקק, ונשארו בידו השמרים שהערה אותן מכלי אל כלי, ולפיכך אומר לו [אלו] בעאי לערובי לך מי לא ערבי. וכן מצאתי בירושלמי {{ממ|בפרקין ה"ה}} כדבריו, דגרסינן התם, אמר ר' הושעיא כשלא אמר להם שמן מזוקק אני מעמיד לך כל ימות השנה, אבל אם אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. ע"כ גרסת הירושלמי. | ||
גרסה אחרונה מ־08:47, 16 ביולי 2020
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הא דאמר רב חסדא התם ברשות קא נחית הכא לא נחית ברשות. פירש רש"י ז"ל, ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך, דהא יורד לנכסי שבויין אי נמי לנכסי נטושין, שלא ברשות בית דין קא נחתי, וכדתניא (לעיל לח, ב) היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, אלמא אע"פ שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד, ואע"ג דקאמר ועוד קטן הוא, כלומר, ואפילו תימא דאע"ג דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה, אכתי לא ניחא, דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מדעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), ברשות קא נחית, כלומר ברשות של אחרים נחית, ומשום הכי נחית כאריס דעל דעת כן נחת, אבל הכא שלא ברשות אחרים הוה סבור למיחת אלא לרשותא דנפשיה, ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור, דקשה לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכה ליה אביי למרי בר איסק משום דלא ידע ליה, ומי איכא למימר דטעמא דקא מזכה ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב חסדא ורבה, אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי ליה לאביי אדרבה היא הנותנת. ועוד, דלשון ברשות קא נחית ושלא ברשות נחית, לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי להרב בעל ההלכות דלא גרס ועוד קטן הוה, אלא הכי גרס הכא לאו ברשות נחית דקטן הוה, וחדא בלחוד קאמר, והוא הנכון.
ולענין פסק הלכה, קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, דאי לא ידע ליה לא שקיל, דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד, אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני אוכל ועושה, כדתנן בפרק מי שמת (ב"ב קמג, ב). גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי, ור' אמי נמי סבירא ליה הכין, ורב חסדא קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייביה, הא גדול לא, אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע, דהא אביי ור' נמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה, ומשום דלא ידע ליה הוא דפליגי עלייהו דרב חסדא, דר' אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה (לעיל לח, ב). זו היא שטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא, אלא הוא הדין והוא הטעם לגדולים, אלא דאורחא דמילתא נקט. ואי קשיא לך הא דאמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ובשבח המגיע לכתפים כדאיתא התם, אלמא אע"ג דידע ליה נוטל כאריס. י"ל, התם הוא משום דאשתתפו נפשייהו, וכיון שכן הוא, שותפא דליתיה. ניחא ליה. אבל הני דלא אשתתפו מעולם מדעת עצמן, אע"פ שהן אחים ולא חלקו, אין תורת שותפין עליהן, וההוא דבמדינת הים לא (נחית) [ניחא] ליה, והוה ליה להאי לאתנויי בבית דין, וכיון דלא אתני מחל דלאו יורד ברשות הוא.
ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפרק מי שמת, נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני בית דין, והיינו טעמא דשותף שהוא יורד ברשות. אע"ג דמשמע הכא לכאורה דאביי ור' אמי בחדא שיטתא קיימי, ור' אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה, ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה, ואפילו הכי קאמר אביי התם ידעי וקא מחלי, אלמא אפילו בגדולים היא מתניתין. לא היא, דאביי סיימוה קמיה דקטן הוה, ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל. ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו, ברשות הוא יורד מפני חלקו, ולית הלכתא כוותיה, כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני, דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא (לעיל לט, ב) לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלמא אע"ג דלא חלקו אין מורידין.
ולי נראה, דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידע דאית ליה אחא כלל, והילכך כיון שהיה לו שיתוף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא, ואע"ג דקטן הוה, ור' אמי מוסיף על דברי אביי הוא, והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו, והכי קאמר, לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל, מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה, שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו, או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו, וכיון שכן אף מרי ברשות נחת כיורד בנכסי שבויין, ושמין לו כאריס, ובהא הוא דקא מהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה, והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי, ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי אפילו בקטן, כיון דלא ידע אי אית ליה שותפותא בנכסים וירד להן ברשות מחמת חלקו, אע"ג דאתגלי דאית ליה אחא [זעירא], יהבי' ליה כאריס וכשותף דעלמא, כן נראה לי.
ואחד היורד לנכסי רטושין, ואחד קרוב לנכסי קטן, אע"פ שמוציאין מידן, אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן, שמין להן במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות, ושמין להם וידן על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה אין להם אלא שבח כנגד ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל הוצאה שעור שבח (לקמן קא, א ורש"י שם).
מתני': רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. פירש רש"י ז"ל, שבימות הגורן כשמפקידן החטים יבשות, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ולפי פירושו, הא דתני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים כשמדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מתוך ביתו, דברי ר' יהודה הם שאמר לחכמים, וכן מצאתיה שנויה בתוספתא (פ"ג ה"ד) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות, אמרו לו מפני שהם מתפזרות מפני שהם אובדות, ע"כ בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי ר' יהודה, ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא, דהא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, לומר, דאע"פ שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל, שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת, אם טעמו של ר' יהודה משום דמותירות בימות הגשמים, מאי שנא מדה מרובה ומאי שנא מדה מועטת. וי"ל, שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות, וכן פירש רש"י ז"ל, ודברי התוספתא מכריעין. והראב"ד ז"ל פירש, דטעמיה דר' יהודה במדה מרובה, שכשאדם מודד כל כך אינו מדקדק במדה, פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך, מפני שהמלאכה מרובה, ולדבריו ההיא דתני תנא דרבנן היא והלכתא היא, וזה היה נכון אלו היה התוספתא מודה לו, אבל מה נעשה לדברי התוספתא, ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דר' יהודה, ועוד צריכה לי עיון.
מתני': ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. כתב הראב"ד ז"ל, דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך, דהתם ודאי מודה ר' יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני, אלא דוקא באומר לו שמן סתם, והוא נתן לו מזוקק, ונשארו בידו השמרים שהערה אותן מכלי אל כלי, ולפיכך אומר לו [אלו] בעאי לערובי לך מי לא ערבי. וכן מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ה) כדבריו, דגרסינן התם, אמר ר' הושעיא כשלא אמר להם שמן מזוקק אני מעמיד לך כל ימות השנה, אבל אם אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. ע"כ גרסת הירושלמי.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |