כד הקמח/בית הכנסת

בית הכנסת

א

שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד). הזהיר קהלת הכתוב הזה ולמד דעת את העם לטהר עצמם מבית ומחוץ בלכתם לבית התפלה כי אין האדם נקרא טהור עד שיתחתן בשתים. האחת טהרת הגוף והשני טהרת הלב ושתיהם נכללות במלת רגלך. טהרת הגוף שאמר שמור רגלך וכינה כל הגוף ברגל מפני שכל הגוף נסמך ונשען על הרגל והוא כלי ההליכה אשר בו יתקרב האדם אל תועלתו ויתרחק מנזקו, או יהיה רגלו ממש לפי שהוא דבר מצוי להיות הלכלוך שבדרכים דבק בו וכל לכלוך שהנפש חצה בו הוא קרוי ערוה ואמר הכתוב (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר, וע"כ הזהיר האדם שישמור גופו ואיבריו ובכלל השמירה הזאת הוא שיבדוק נקביו תחלה וכל זה נכלל בלשון רגלך (ש"א כד) להסך את רגליו שפירשו לבדוק נקביו שכל המשהה אותם משקץ נפשו שכן אמרו ז"ל כל המשהה נקביו עובר משום אל תשקצו וכו', והבודק את עצמו הוא המטהר את עצמו בטהרת הגוף אף כי בלכתו לבית התפלה כי ראוי לו שישגיח על גופו שיהיה טהור מפני שהוא כלי הנשמה העליונה הטהורה ואז תכשר הנשמה ותתכן לה להראות תעולותיה בכלי טהור בית ה' לעמוד לשרת בשם ה'. טהרת הלב הוא שאמר שמור רגלך, כי מלת רגלך שם משותף וענינו סבה מלשון לרגל המלאכה (בראשית לו), ומן הסבות המישרות את האדם לדרך האמת היא טהרת הלב ואמר דוד ע"ה (תהלים נא) לב טהור ברא לי אלהים, וכן הזהירו ז"ל שיתחייב האדם לישר סבותיו ולהישיר כל מחשבותיו בשעת תפלה שנאמר (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה ופי' סבותיו, וע"כ הביאו ראיה מחיות הקדש שכל סבותיהם ישרות מתמידות בהישרה כל מדותיהם לעבודת ה' יתב'. והודיענו הכתוב כי לאחר שיטהר אדם עצמו בטהרת הגוף מן הענינים המביאים אותו להיות בלתי טהור ואחר שיישר סבותיו בטהרת הלב וטהרו וקדשו מטומאות עון המחשבה הרעה אז יהיה האלהים קרוב לשמוע תפלתו, זה שאמר וקרוב לשמוע ותהיה תפלתו יותר מקובלת מקרבן הכסילים שאינם יודעים לעשות רע, ביאור לעשות רע להסיר רע, מלשון ובארצכם לא תעשו שדרשו ז"ל זה הסירוס והסירוס זה הסרת התולדה וכן דרז"ל במה שכתוב (בראשית יח) ובן הבקר אשר עשה וכן במה שכתוב (שם ט) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ובעלי הפשט מפני חסרונן בידיעת הלשון אמרו שהוא חסר רק כלומר שאינם יודעים לעשות רק רע:

ובפרק מי שמתו (דף כג) דרשו ז"ל מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שמור עצמך שלא תחטא ואם תחטא תביא קרבן וקרוב לשמוע הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שמביאין קרבן ועושין תשובה ואל תהי ככסילים שמביאין קרבן ואין עושין תשובה, כי אינם יודעים לעשות רע אי הכי צדיקי נינהו אלא שחוטאין ומביאין קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאין או על הרעה אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינין קרבן מביאין לפני, וביאור הכתוב לפירוש זה כי אינם יודעים לעשות רע אינם מתבוננים ומבחינים לעשות רע:

גדול כח בית הכנסת שהוא דוגמת בהמ"ק וע"כ נקרא מקדש מעט שכן דרשו ז"ל בפרק בני העיר (דף כט) (יחזקאל יא) ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והנה התפלה נשמעת שם יותר לפי שהכל מתקבצין שם ואין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס וכתיב (משלי יא) ברב עם הדרת מלך. ובמדרש משלי אמר ר' חנינא בא וראה שבחו וקדושתו של הקב"ה שאע"פ שיש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו אינו חפץ אלא בשבחן של ישראל שנאמר ברב עם הדרת מלך ואין עם אלא ישראל שנאמר (ישעיה מג) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בשביל שיספרו בעולם תהלתי יצרתים, וכן הכתוב אומר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהלים מז) א"ר סימון אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם אני מתעלה בעולמי ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחים אותי באותה שעה הם מלבישין אותי הוד והדר לכך נאמר ברב עם הדרת מלך. וכשם שנבנה בהמ"ק בגובה ההר כך נצטוינו להגביה בית הכנסת יותר מבנייני שאר הבתים שנא' (עזרא ט) לרומם את בית אלהינו, וכל היושב שם ראוי שיתלבש אימה כי כן נצטוינו ליראה מפני אימת השכינה. וכמו שאמרו ז"ל המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנא' (תהלים יז) שויתי ה' לנגדי, וזה על המתפלל בכל מקום שהרי שכינה בכ"מ ק"ו במקומות המיוחדים לתפלה ולעבודה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:

הבא לבית הכנסת ראוי לו ליטהר מכל מחשבה רעה כי המחשבה הרעה היא טומאת הלב, וזהו ק"ו ממה שהצריך יעקב טהרת הגוף כשרצה לבא אל בית אל שנא' (בראשית לה) והטהרו והחליפו שמלותיכם הזהירם בטהרת הגוף מטומאת ע"ז שלקח משכם או מטומאת ההרוגים שהרגו בשכם ואם על טומאת הגוף הצריכם טהרה בבואם אל בית הש"י ק"ו שיצטרך האדם טהרת הלב בבואו להתפלל שם כי מן הידוע שטומאת הלב קשה הוא מטומאת הגוף וענשה חמור במאד מאד אצל הנפש, וכענין שדרש ז"ל (יומא פ"ג דף כט) הרהורי עבירה קשין מעבירה ואחר שיטהר לבו ממחשבה רעה צריך שיגדור עצמו בריבוי שיחה עם חבירו בבית הכנסת בדברי חול גם בעניני עסקיו אלא שיהיו דבריו מעטים זולתי כשהוא מדבר בתפלה ודברי שבח והודאה לפני המקום יתב' ק"ו שלא ישיח בשעת תפלה בברכות של קריאת שמע ובאותן מקומות שאסרו חכמים לשיח ולהפסיק בהם:

חייב אדם להדליק נרות בבית הכנסת לפי שהמקום ההוא מיוחד לתפלה שהיא מפעולות הנשמה והנשמה נמשלת לנר שכן אמר שלמה ע"ה (משלי יב) אור צדיקים ישמח, וע"כ הנשמה נהנית. ושמחתה מרובה באותה האור ומתרחבת ומתפשטת באותה שמחה לפי שהאור מינה וכל מין הוא מתקרב אל מינו ונהנה ומתוך שמחתה עובדת את הש"י בשמחה כי אין שלמות העבודה אלא בשמחה, ומכאן טעם להדלקת המנורה במשכן ובמקדש על דרך הפשט, ואע"פ שזה אור גופני ועצם הנשמה אור שכלי מ"מ מצינו כי נשמת האדם מתלבשת שמחה וחדוה לקראתו והיא מתעוררת בסבתו אל העבודה בשמחה, ולכך הזהירו ז"ל להדליק נרות בבית הכנסת והוא שדרשו ז"ל (ישעיה כד) ע"כ באורים כבדו ה' באילין פנסיא, כי הבית שמדליקין שם נרות הלא הוא מפואר ומכובד בעיני הבריות ומעלתו קבועה בנפשם יותר מן הבית שאין מדליקין שם, וכמו שאמרו שם אינו דומה פלטרין שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין:

אסור לנהוג קלות ראש בבית הכנסת כגון אלו שנכנסין שם בקלות הראש בשעת תפלה ומגביהין את קולם לדבר כאלו היו ברחובות קריה, והם הולכים בשרירות לבם הרע ולא ישיתו אל לבם קדושת המקום, וכן דרשו ז"ל בפרק בני העיר (דף כת) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש אין אוכלים בהן ואין שותין בהן ואין נאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים מכבדין אותן ומרביצין אותן, אמר רבי יהודה אימתי ביישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים מפני עגמת נפש, אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, אמר רב ששת בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות לסוף מלינין בו מת מצוה, ואין עושין אותו קפנדריא לפי שזה דרך בזיון שמשמש בו כמי שמשתמש באחד הבתים אבל אם נכנס שם להתפלל מותר לעשותו קפנדריא:

כל הבונה כותל אחד בבית הכנסת או שום בנין ואפי' דבר מועט ואפילו קבע שם מסמר אחד לצורכו ולתקונו ה"ז זכות גדול, שהרי ענין בית הכנסת מצוה כללית ותחתיה מצות פרטיות רבות מאד ובכל עבודה מהם אחת ואחת לשם ית'. וכבר ידעת כי הדין בכל השש מאות ושלשה עשרה מצות שהם כלליות ואין לפרטיהם קץ ותכלית שלכך אמר דוד ע"ה לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד:

דרשו ז"ל בברכות בפרק הראשון (דף ח) כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו הולך לשם נקרא שכן רע שנא' (ירמיה יד) כה אמר ה' על כל שכני הרעים. ולא עוד אלא שגורם רע לעצמו ולבניו אחריו שנא' (שם יב) הנני נותשם מעל אדמתם, כל מי שמשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לשרת להקב"ה לעוה"ב, שכן דרשו ז"ל במדרש תהלים (תהלים קא) הולך בדרך תמים הוא ישרתני מי שמשרתני בעוה"ז הוא ישרתני לעוה"ב, וגם בעה"ז זוכה לאריכות ימים שכן דרשו ז"ל בברכות אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר כי כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הוא דכתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרו ליה קא מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דמהניא להו כדקאמר להו רבי יהושע לבנוהי קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתוריכו חיי, והוכיחו זה מן המקרא ששכר המצוה הזאת הוא אריכות ימים שנא' (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. וכתוב (שם) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה':

ב

מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה לג). הכתוב הזה הזכירו ישעיה ע"ה על שכר הצדיקים שהם מעותדין ליהנות מזיו השכינה, וכונתו במליצת הפרשה כי עבודת הש"י והקבלת פני שכינה דבר קרוב הוא מאד אצל האדם וכל אדם איפשר לו שישיג זה אם ירצה, אע"פ שהוא דבר רחוק אצל הרשעים ותכבד העבודה עליהם והיא אצל טבעם כדבר הנמנע מלהשיג ועל כן הנביא הוא מפרסם קלונם ומודיע דבריהם לכל מה שהם אומרים על ענין העבודה, והוא שהזכיר למעלה (שם) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. יאמר אלה דברי החטאים והחנפים שאומרים מי יגור לנו אש אוכלה כלומר מי משלנו שיוכל לדור בציון עם הקב"ה שהוא אש אוכלה ויוכל לעבוד עבודתו ולקיים מצותיו ומי יוכל לדור במקום המזבח שהוא מוקדי עולם שכתוב בו (ויקרא ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, והקב"ה משיבם (ישעיה לג) הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים עוצם עיניו מראות ברע. והוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. מלך ביפיו תחזינה עיניך תראיניה ארץ מרחקים הוא מרומים ישכון, כלומר הוא שיכול לשכון בציון שנקרא מרום שנאמר (ירמיה לא) ובאו ורננו במרום ציון, וכתיב (ישעיה לג) נשגב ה' כי שוכן מרום מלא ציון משפט וצדקה. מלך ביופיו הוא הזוכה לדור שם ולראות המלך ביופיו, ולפי שהרשעים ההם שתראם חטאים וחנפים קראו להקב"ה אש אוכלה על שם מניעת העבודה אצלם ועל שהם מתרחקים ממנו יתעלה כמתרחק מאש אוכלה שלא ישרף, ומפני זה יקראנו הנביא מלך ביפיו לומר שאין העבודה קשה ונמנעה אבל היא קלה ואפשרית יוכל העובד להתקרב אליו לראותו בעין השכל וישמח ויהנה בראייתו כאדם ששמח ונהנה בראיית המלך ביפיו וזהו שקראו מלך ביופיו. ומה שאמר תראינה ארץ מרחקים כלומר תראה עונש אותם החטאים והחנפים שהעבודה קשה עליהם ונמנעת בעיניהם ולשון תראינה כלשון (תהלים צא) ושלומת רשעים תראה. וכו ת"י מלך ביפיו תחזינה עיניך וגו' יתיקר שכינת מנך מלכיא בתושבחתיה יחזיין עיניך תסתכל ותחזי בנחתי תרע גיהנם:

ובמדרש פחדו בציון חטאים וכו'. אמר ר' יהודה בר סימון משל למה הדבר דומה לליסטים שמרד במלך אמר המלך כל מי שתופסו הריני נותן לו פרקופי עמד אחד ותפסו אמר המלך ישמרו שניהם עד הבקר, והיה זה מתפחד וזה מתפחד זה מתפחד ואומר באי זה דין דן אותי המלך וזה מתפחד ואומר איזה פרקופי יתן לי המלך. כך לעתיד לבא ישראל מתפחדים ואומות העולם מתפחדים. או"ה מתפחדים פחדו בציון חטאים. ישראל מתפחדים (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו. מי יגור לנו אש אוכלה זה הקב"ה, מוקדי עולם אלו המלאכים והשרפים. אמר רבי יהודה בר סימון למה הוא קורא אותם מוקדי עולם שאילו ניתן להם רשות היו שורפין כל העולם כולו על יושביו בשעה קלה. הולך צדקות זה אברהם שנאמר (בראשית יח) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו'. ודובר מישרים (שיר השירים א) מישרים אהבוך. מואס בבצע מעשקות (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל. נוער כפיו מתמוך בשחד (שם) הרמותי ידי אל ה'. הוא מרומים ישכון ר' יהודה בר' סימון אומר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו הבט נא השמימה אין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה. מצדות סלעים משגבו אלו ענני כבוד. לחמו נתן (שם יח) ואקחה פת לחם. מימיו נאמנים (שם) יוקח נא מעט מים. מלך ביפיו וגו'. (שם) וירא אליו ה'. דעת המפרשים שהפרשה הזאת עתידה והכתוב הזה נאמר על המלך המשיח. והאמנם שיש בכתוב הזה רמז לכל משכיל בלשון מלך וארץ שהפרשה הזאת עתידה ולא נתקיימה לעולם לא בבית ראשון ולא בבית שני, לא נתקיימה בבית ראשון שאע"פ ששרתה שם שכינה הרי הוסעו יתדותיו וניתקו כל חבליו בל ינתקו, ואין צריך לומר בבית שני שלא שרתה שם שכינה ולא נתקיים בו פסוק זה. וכבר ידעת כי ישעיה המתנבא נבואה זו לעתיד בדורו של חזקיה היה בבית ראשון וה' שם היה והנה הוא מתנבא לעתיד על כן הענין מוכרח שהפרשה הזו היא נבואה שלא עברה והיא עתידה. והמלך והארץ שהזכיר הוא האור והכבוד שהתנבא בסוף ספרו שאמר (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, ולכך הזכיר בכתוב שאחריו כי אם שם אדיר ה' לנו. רמז על מה שאמר הוא ובית דינו. ופירש עוד בכתוב שאחריו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו. ומה שאמר בפרשה הסמוכה לה יותר הוא שאמר כי נטשו חבליך זה נאמר על ארם הרשעה וכן בפרשה שלאחריה הוא שאמר (שם) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. ואמר וירדו ראמים עמם ודרשם רז"ל אלו ארמיים. ובסוף הפרשה הזכיר לא יהיה שם אריה ופריץ חיות. וכן פירש רש"י. ולפי קשור הכתובים מעלה ומטה תהיה מלת מלך כוללת להקב"ה ומלך המשיח. ויאמר מלך ביפיו תחזינה על מלך המשיח שיראו אותו הקרובים. תראינה ארץ מרחקים שיראו אותו גם כן אותן שגלו לארץ מרחקים כי אליו יבאו כלם ולו יקהת עמים. והזכיר אחריו לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים, יאמר גם כשתהיה בירושלים בזמן המשיח שם יהגה לבך אימת הגלות ותאמר איה סופר המלך איה שוקל המס מישראל, כלומר שיהיה מצדיק אותם על כך והוא כלשון (איוב כא) כי תאמרו איה בית נדיב. או כלשון (ישעיה נח) ותפחד תמיד כל היום וגו'. כלומר שיכלה ויאבד עד שתצטרך לומר איו. איה סופר את המגדלים זהו מלשון מנין שהיה מונה המגדלים והוא מינוי הממשלה מצד המלכות מי שהיה ממונה על כך למנות המגדלים שהיו צריכה לכל עיר ועיר כענין שכתוב (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה וגו'. את עם נועז לא תראה כלומר מכאן ואילך לא תלך בגלות עוד. ואמר עם נועז כי ישראל בכל הגליות שגלו בין האומות לא היו מבינים לשונם, ולשון נועז כמו לועז בחלוף נו"ן בלמ"ד כענין שנא' (שם קיד) בית יעקב מעם לועז, וכן נשכה כמו לשכה, וזהו שאמר את עם נועז לא תראה ואת מי תראה את ציון שהיא קרית מועדנו זהו שאמר חזה ציון קרית מועדנו וגו' אהל בל יצען אהל שלא יסח, מן (שופטים ד) אילון בצעננים, וי"ת אהל בל יצען כמשכנא דלא מתפריק ולא מישתלפין סיכוהי לעלם וכל אטונוהי לא יתפסקון, עשאו מן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב. נמצאת למד שכל הפרשה כלה עתידה, וכשהזכיר מלך ביפיו נאמר על מלך המשיח כי בזמנו נזכה לראות מלך ביפיו הוא הקב"ה שתחזור השכינה לבית קדשי הקדשים ושבו בנים לגבולם. ואז תרבה ההשגה והידיעה בהם יותר מהשגת דור המדבר שקבלו את התורה ואותו זמן יהיה שלמות העולם ויהיו ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין כי בזמן הזה אינם עמו אלא בדרך אירוסין. וכן במדרש משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כותב לה מתנות מרובות כך בעולם הזה הקב"ה אירס את ישראל שנאמר (הושע ג) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם. אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' (ישעיה נד) כי בועליך עושיך וגו'. ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ובמקום אחר דרשו משל למלך שקדש אשה בה' טבעות שנא' (הושע ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ואמרו כן על חמשה חומשי תורה שכנגדם המדות הללו כשם שאין שלימות העולם אלא בזמן הנישואין והוא ימות המשיח כך אין שלימות האדם אלא עם הנשואים, שכן תמצא באדם הראשון כשנברא יחידי הזכיר בו הכתוב (בראשית ב) לא טוב והדבר שאין בו טוב אין לו שלמות ולכך נצטוה אדם לקחת אשה שיהיה דבק בה כדי שימציא תולדות לעבוד השם יתברך ועם זה יהיה ענינו שלם, וזהו שכתוב (שם) על כן יעזב וגו' הודיענו הכתב הזה עיקר הכונה בנישואין מה היא, וידוע כי הנשואין על ב' חלקים. האחד להמשיך התולדות ולהרבותם מפני יישוב העולם, וכענין שכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה וגו' וכונה זו היא באומות העולם. והשנית לכוין תולדות לעבודת השם יתברך ולדעת אותו ולהכירו ואין כונה זו כי אם בישראל והוא מאמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהם אשר ילדו לי וכן הזכיר עוד (ישעי' מג) עם זו כו' תהלתי יספרו. ביאורו למען שיספרו תהלתי. ויראה לי כי הכונה זו השנית רמוזה בכתוב הזה שאמר (בראשית ב) ודבק באשתו כי לפי הכונה הראשונה היה ראוי לומר ודבק באשה וכשאמר באשתו כלומר הראויה לו ממינו חשובה כמותו להעמיד בנים כיוצא בו, ומזה הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולא אמר ע"כ יעזב אדם, וידוע כי הבנים נמשכים במדותיהם אחר משפחת האם. ומפני זה יצטרך אדם שיזהר בנישואין שלא יקא אשה לשם יופי שהרי כתיב (משלי לא) שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון כי כן כתוב (שם כג) כי עשה יעשה לו כנפים וגו' אלא שתהיה כל מחשבתו וכונתו לשמים:

הנשואים צריכין סיוע אלהי ואי אפשר להיות להן גמר ענין ההצלחה כי אם בזה, ולמדנו זה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה הוא שכתוב בפרשה בזווג יצחק עם רבקה (בראשית כד) מה' יצא הדבר כלומר המעשים שאירעו לך מוכיחין. מן הנביאים הוא שכתוב בענין שמשון (שופטים יד) ולא ידעו כי מה' הוא. מן הכתובים הוא שאמר שלמה (משלי ט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. יאמר מה שהאבות מנחילים לבנים הוא הבתים והממון אבל אשה משכלת אין כח בידם להנחילם כי מאת ה' תהיה. והודענו הכתוב כי אשה משכלת יקרה היא מבית והון, וכענין שכתוב (משלי לא) אשת חיל מי ימצא, ויש לשאול בפרשת אליעזר מה היה הצורך שיודיענו הכתוב המתנות שנתן לה העבד ומה היה הצורך להודיע המשקל. והוא שאמר (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו'. ואין במשקל ההוא עלוי ממון ולא תוספת גדולה. ונראה לי לפרש כי יש במתנות האלה רמז לקבלת התורה כלומר שיצא מזיווג יצחק ורבקה זרע ברך ה' ויהיו מקבלי התורה, ויביאו שקלים שכתוב בהם בקע לגלגולת זהו שרמז בקע משקלו, ושיקבלו שני לוחות הברית שבהן עשרת הדברות זהו שאמר (שם) ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. ולשון שקל נוטריקון. וירמוז למתן תורה שנתנה מתוך האש והקול כענין שכתב (דברים ד) מן השמים השמיעך את קולו וגו'. ומזה יש לך להתבונן ענין המן הרשע שאמר (אסתר ג) ועשרת אלפים ככר כסף אשקול כי היתה כוונתו רעה להשמיד להרוג ולאבד שונאי ישראל ולבטל בעשרת שלו העשרה שנתנו ע"י האש והקול. וכל העניינין האלו לרבקה הכל סימן לבניה בקבלת התורה, והעבד שנתן לה המתנות האלה הנה לה רמז בהם כי כשם שקבלה היא מתנות הללו ע"י העבד כן בניה עתידין לקבל התורה ע"י משה עבד נאמן אשר כל טוב אדוניו בידו ממה שכתוב (שמות לג) אני אעביר כל טובי על פניך, וכשם שנתן לה מתנות רבות מקצתן בדרך ומקצתן בבית ואותן שבדרך היו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם כן בניה במדבר הביאו שקלים וקבלו שני לוחות הברית שבהן עשרת הדברות. וכשם שנתן לה בבית מתנות ג"כ מלבד אותן שנתן לה בדרך כמו שנא' (בראשית כד) ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב וגו' כן בניה בארץ מואב סמוך לביאתן לארץ ניתנו להם מצות רבות וכענין שכתוב (דברים כט) אלה דברי הברית אשר כרת ה' את בני ישראל וגו'. וכן דרשו רז"ל (גיטין פ"ה דף ס') תורה מגלה מגלה נכתבה. וכשם שנכפלה פרשה זו בענין העבד שני פעמים וחזר העבד לספר כל הדברים שאירעו לו בדרך, כן בניה קבלו התורה ב' פעמים לוחות ראשונות ולוחות שניות. ומשה עבד ה' חזר לספר בעבר הירדן כל הדברים שאירעו להן בלוחות ראשונות: ענין הנישואין הוא דוגמא לבריאת העולם, כשם שנברא העולם בעשרה מאמרות כך תקנו ז"ל ברכת נישואין בעשרה מן הכתוב שאמר (רות ד) ויקח בועז עשרה אנשים. ותקנו בברכת אשר ברא עשרה לשונות של שמחה. וכשם שבבריאת העולם היו הימים עם השבת שבעה כך תקנו לנו ז"ל שבע ברכות עם ברכת היין שהוא כנגד השבת שהוא צריך להתקדש ביין בתחלה ובסוף, גם ימי השמחה הם שבעה, ולפי שאין שלימות השמחה בעולם הזה תקנו ז"ל בבית חתנים לומר בברכת המזון שהשמחה במעונו, לומר שהשמחה שאנו משמחים לחתן וכלה לא מאתנו היא אבל היא במעונו היא הרקיע ששמו מעון ששם נהרי ששון נהרי שמחה. הקב"ה יגיענו לאותו זמן שיהיו כל ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין וישמחו בשמחה השלימה שכתוב בה (ישעיה לה) ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. ויזכנו שנהיה מעותדים לחיי העוה"ב למעלת האור ולמעלת השמחה כענין שאמר דוד (תהלים צז) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף