עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/כא"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''אמר אל הכהנים. ''' תניא, הכהנת מותרת לצאת לחוץ לארץ, מאי טעמא, אמור אל הכהנים ולא אל הכהנת {{תוספת|א|ר"ל משום דגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שאינן זהירין בדיני טומאה וטהרה, ולכן אסור לכהן לצאת לשם כדי שלא יטמא, ואמר על זה דהכהנת מותרת לצאת משום דאינה מוזהרת על הטומאה. ומה שתפס הירושלמי ציור כזה להורות היתר טומאות הכהנות, י"ל משום דענין טומאת ארץ העמים היא רק מגזירת חכמים, יען שאין הטומאה ידועה בודאי, והו"א כיון דהגזירה היתה בסתם הוו גם הנשים בכלל משום לא פלוג, קמ"ל.  והנה הגמ' שלנו והתו"כ ילפי היתר טומאת הכהנות מדרשה אחרת כמבואר בסמוך, בני אהרן ולא בנות אהרן. וי"ל דלא ניחא להו בדרשת הירושלמי אע"פ שהיא מוקדמת, משום דבאמת יש מקומות שמלת כהן אינו מוציא כהנת, כמו וכהן כי יקנה נפש, הוא הדין כהנת, וכדומה. וגם דרשינן מן הכהנים להוציא חללים, כבדרשה הבאה.}}. (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ז).

'''אל הכהנים. ''' הכהנים – להוציא חללים {{תוספת|ב|דמשמע כהנים ודאים ולא חללים, וכה"ג דרשינן בבכורות מ"ב א', אם זכר אם נקבה, זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, ועי' בסנהדרין ה' ב'.}}. (תו"כ) 

'''בני אהרן. ''' תניא, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא, בני אהרן מוזהרין ואין בני ישראל מוזהרין, ואם על טומאה חמורה אין מוזהרין, על טומאה קלה לא כל שכן {{תוספת|ג|טומאה חמורה היא טומאת מת מפני שהיא אבי אבות הטומאה, וכנגדו נחשבה טומאת נבילה לטומאה קלה. וכלל דרשה זו נתבאר לפנינו לעיל בפ' שמיני בפסוק ובנבלתם לא תגעו (י"א ח'), יעוי"ש.}}. (ר"ה ט"ז ב') 

'''בני אהרן. ''' הכהנת מטמאת למתים, מאי טעמא, אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן {{תוספת|ד|וכתב הרמב"ם בפ"ו ה"ו מאבל שמטעם זה אין הנשים מצוות להתטמא למתים כאלה שהכהנים הזכרים מצווים כגון לקרובים, כפי שיתבאר בסמוך. וכתב על זה הרמב"ן דאפשר שהוא דורש כל שישנו בלא יטמא [לרחוקים], ישנו ביטמא [לקרובים], והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו נמי במצות יטמא, עכ"ל. והוסיף לתמוה ע"ז מנ"ל לדרוש דרשה שלא נאמרה בגמ' ולפטור ע"י זה את הנשים ממצוה זו, ולכן הוא וכל הפוסקים אחריו דחו דעת רמב"ם בזה.  אבל לדעתי דעת הרמב"ם ופסקו נאמנים וברורים, כי הנה שתי המצות האלו, איסור טומאה למתים רחוקים ומצות טומאה למתים קרובים, מבוארים בפסוקי פרשה זו, לנפש לא יטמא, הי אם לשארו לה יטמא, ודרשינן לה יטמא – מצוה, והלשון כי אם מורה מפורש שלא קבע הכתוב מצות טומאה לקרובים למצוה בפ"ע רק בהמשך ממצות לנפש לא יטמא, ושתי המצות האלו הם בערך שתים שהן אחת, היינו שלא יטמאו לרחוקים ויטמאו לקרובים, וא"כ אחרי שהקדים הכתוב למצות אלו בני אהרן ודרשינן ולא בנות אהרן, הרי דהוציא הכתוב נשים מכלל מצוה זו שבכללה כלולים שתי המצות הפרטיות, שלא לטמא לרחוקים ולטמא לקרובים, ודו"ק.  ומה מאד מדוייק לפי"ז לשונו שכתב [בדין מצות טומאה לקרובים], במה דברים אמורים בזכרים, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להתטמא לקרובים, עכ"ל, וזה מבואר מפורש כמו שהסברנו.  ואף יש ראיה מכרחת לזה דהדרשה ולא בעת אהרן קאי אכולא ענינא דטומאה בפרשה כאן, שהרי בקדושין ל"ו א' מפרש הגמ' אליבא דחד מ"ד דמצות לא יקרחו קרחה דכתיב בסמוך לא קאי אנשים, משום הדרשה בני אהרן ולא בנות אהרן דבראש הפרשה דקאי אכולא ענינא דפרשה זו, וא"כ הגע עצמך, דכש"כ דקאי דרשה זו אמצוה דלה יטמא דחד ענינא וחדא מצוה היא עם המצוה לנפש לא יטמא, דרק המשך מצוה היא, כמש"כ.  ולבד זה הנה מצינו כמה וכמה מצות וענינים באופן כזה, מצינו שהזר אינו חייב על ביאה לק"ק מפני שאין עליו מצוה ליכנס באיזה זמן, וכן לא הוזהרו זרים על עבודה בטומאה מפני שאין בהם מצוה בטהרה, כמש"כ תוס' ביבמות ל"ב ב'. וכן אין זרים בעלי מומין לוקין כשעבדו מפני שאין בהם מצוה בשלמים, וכהנה הרבה, וכן כאן מפני שאין בנשים מצות מניעת האיסור ברחוקים אין בהם חיוב המצוה בקרובים, ודו"ק. –  ודע שהרמב"ם בפי"ט הי"א מאיסו"ב הביא דרשה זו בני אהרן ולא בנות אהרן על הדין המבואר ביבמות פ"ד ב' לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים, כגון ישראלית לכהן חלל, ואנו השמטנו דרשה זו, מפני שכפי מסקנת הגמ' בקדושין ל"ה ב' לא קאי הדרשה ולא בנות אהרן אכל ענין הפרשה, רק אענין טומאה, ואותו הדין שכתב הרמב"ם נבאר לקמן פ' ז'.}}. (סוטה כ"ג ב') 

'''בני אהרן. ''' בני אהרן – לרבות בעלי מומין {{תוספת|ה|דמיותר הוא, ועיין מש"כ בענין זה בס' התוה"מ בריש פ' ויקרא סי' ל"ח.}}. (תו"כ) 

'''ואמרת אלהם. ''' אמור ואמרת אליהם מה ת"ל, להזהיר גדולים על הקטנים דלא לטמאון בידים {{תוספת|ו|וכתב הרמב"ם בפ"ג הי"ב מאבל דאע"פ שאם הם מטמאין בעצמן אין הב"ד מחויבים להפרישן מ"מ צריך אביו לחנכו בקדושתו ולמונעו מטומאת מת. ויש להעיר לפי המתבאר בסמוך דכשם שאסור לכהן להתטמא למת כך מצוה לו להטמא לקרובים, אם מחויבים למנוע את הקטן גם מטומאות קרובים, אחרי די"ל דכיון דהקטן פטור מן המצות, וגם ממצות טומאה לקרובים, א"כ אסור להניחו להטמא גם לקרובים שמא יבא להתרגל להטמא גם לשארי מתים, וכנגד זה י"ל דכיון דחייבים לחנך את הקטן במצות, לכן מצוה גם לחנכו בטומאה לקרובים, ולא חיישינן שמא ירגיל עצמו לטומאת מתים בכלל.  ונראה ראיה דמצוה לחנכו גם במצוה כזו ממה דקי"ל במנחות ע"ג א' דכהן קטן אוכל במנחות קדשים [מחלק אביו], וגם מעוף הנמלק, ואע"פ דמליקה שלא בקדשים הוי נבילה, בכ"ז לא חיישינן לשמא ירגיל עצמו באכילת נבילה, והיינו טעמא, כיון דעכ"פ עתה מצוה לחנכו באכילת קדשים אנו דנין לפי שעתה הוא מחויב בחנוך, וה"נ כן, ודו"ק, ויש להביא עוד ראיות לזה, ודי בזה. –  ועיין בכסף משנה פ"ג הי"ב מאבל שכתב על דין זה אמור ואמרת להזהיר וכו', וז"ל בפירוש רש"י אמור ואמרת להזהיר הגדולים וכו', עכ"ל. ולכאורה הוא פלא שהביא מפירש"י ולא מגמ' מפורשת, וגם בכלל מה זה מקור לדברי רמב"ם מפירש"י, ולא נמצא כזה בשום מקום, אבל אין ספק כי אך ט"ס קל הוא, ובמקום בפי' רש"י צ"ל בפרק חרש, שדרשה זו באה בפ' חרש ביבמות, ונשתרבבו האותיות באשמת מעתיק ומדפיס, וכן נראה ברור דט"ס הוא, מדסיים הכ"מ ומ"ש ואם בא להטמא מעצמו כו' שם, ובפירש"י לא נמצא זה, וע"כ האי "שם" איבמות קאי. ולא היה כדאי לבאר דבר קל כזה לולא ראיתי לבעל אור החיים עה"ת כאן שכתב שנעלם מהכ"מ סוגיא זו דיבמות, וראיה שהביא דרשה זו מפירש"י, ושרו ליה מאריה, שחשד להכסף משנה בשגיאה שאין לחשוד גם בר בי רב. –  והנה בתו"כ איתא כאן בני אהרן אף הקטנים במשמע, וצ"ל הכונה בגמרא שלפנינו שהגדולים מוזהרים על הקטנים, וניחא ליה להתו"כ להסמיך זה על הדרשה בני אהרן, משום דמהדרשה אמור ואמרת דריש התו"כ ענין אחר, כפי שיתבאר בדרשה הבאה.}}. (יבמות קי"ד א') 

'''לנפש לא יטמא. ''' לנפש – לרבות את הדם והטומאות הפורשות מן המת {{תוספת|ז|כגון כזית מן המת ועצם כשעורה, והנה לפנינו בתו"כ לא כתיב כלשון זה ממש שהעתקנו, רק בזה"ל, לנפש לא יטמא לרבות את הדם, ומנין לרבות הטומאות הפורשות מן המת ת"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות, וגירסא זו היא עפ"י סוגיית הגמ' בנזיר מ"ג ב' ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שדרה וגולגולת וכו'. ואמנם לפי המתבאר בדרשה הקודמת ילפינן מן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, והתו"כ לטעמיה שהשמיט דרשה זו דאמור ואמרת להזהיר גדולים וכו', ועיין מש"כ סוף אות הקודם, אבל לדידן דילפינן מן אמור ואמרת להזהיר גדולים וכו' ילפינן מן לנפש גם רבוי הטומאות הפורשות ששוה הוא לרבוי דם, ולכן העתקנו כמו שהעתקנו.  ויש לי בזה סיוע וגם ביאור בדברי רמב"ם פ"ג ה"א מאבל, שכתב וז"ל, אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר לנפש לא יטמא, עכ"ל, וכתב הכ"מ בתו"כ, מנין לרבות את הדם, שנאמר לנפש וכו', ומנין לרבות שאר טומאות הפורשות מן המת ת"ל אמור ואמרת וכו', ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם הוא הדין לשאר טומאות, דמאי שנא, ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא, עכ"ל. ולדעתי אין דברים אלה מספיקים, דמהיכי תיתא הוי דרשה זו אסמכתא יותר משארי דרשות, אבל לפי מש"כ כיון דמסברא שוה טומאות הפורשות לדם לכן מוכרח לילף כל זה מלנפש, כיון דהדרשה אמור ואמרת באה לענין אחר להזהיר גדולים על הקטנים, ודו"ק.  והנה בתורת האדם להרמב"ן בענין הכהנים כתב בזה"ל, תניא בתו"כ, אמור ואמרת להזהיר גדולים על קטנים, מנין לרבות הדם של מת ת"ל לנפש, ומנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת"ל לנפש, עכ"ל. הרי מבואר מפורש שהיה לפניו הגירסא בתו"כ כמו שהעתקנו אנו, וקרוב לודאי שכן היתה גם לפני הרמב"ם.}}. (תו"כ) 

'''לא יטמא. ''' נאמר כאן לא יטמא ונאמר בכה"ג לא יטמא (פ' י"א), מה לא יטמא שבכה"ג חייב בלא יבא ולא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא ולא יטמא {{תוספת|ח|דבכה"ג כתיב מפורש ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא ועי"ש, ור"ל חייב על טומאות נגיעה ועל הביאה לאהל המת, ולפעמים יצוייר שיהיה חייב על שתיהן, כגון אם נכנס לבית ושהה שם עד שמת המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הרי זה לוקה שתים, משום לא יבא ומשום לא יטמא, מפני שטומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו הוי טומאתו קודמת לביאתו, יען שמעת שיכניס אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבא כולו. –  ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ו מאבל הביא דין זה לענין כהן גדול, והשמיט זה בענין כהן הדיוט אע"פ דאיירי ביה בתחלת הפרק, וצע"ג.}}. (שם) 

'''לא יטמא בעמיו. ''' בזמן שעמיו שם אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה {{תוספת|ט|ר"ל בזמן שיש בני אדם זולתו להתעסק עמו אז אינו מטמא, אבל בזמן שאין לו קוברין אלא הוא מטמא עצמו, ועיין בנזיר מ"ד א' ומ"ח א' אתרבי טומאת כהן למת מצוה מדרשה אחרת כפי שיבא לפנינו בפ' י"א.}}. (שם) 

== ב ==

'''כי אם לשארו. ''' שארו זו אשתו, וכתיב (פ' ד') לא יטמא בעל בעמיו להחלו, יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה {{תוספת|י|כתב הרשב"ם בב"ב ק"ט ב' טעם הדבר דאשתו נקראת שארו משום דכתיב והיו לבשר אחד, וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע, עכ"ל. ובתו"כ איתא שארו זו אשתו שנאמר שאר אביך היא, וזה פלא, שהרי זה כתיב באחות האב, בפ' אחרי. ועיין בתוי"ט ריש פ' יש נוחלין מש"כ והגיה בזה, ועוד טרחו רבים בבאור דרשה זו בכלל.

אבל לדעתי נראה הבאור פשוט, מכיון דמצינו כ"פ בלשון התורה שרומז על קורבת אישות בלשון שאר, ומזה הטעם דרשו בכתובות מ"ז ב' שארה – זו עונה, ומכיון דכתיב כאן לשארו הקרוב אליו דרשינן על אשתו, משום דאין לך יותר קירוב באישות במנהג העולם והצניעות מאשר אשה לבעלה, וכל אלה שטרחו בבאור דרשה זו גרם להם שחשבו דכונת הגמרא דשארו פירושו אשתו ממש, אבל באמת לא כן הדבר, אלא כמש"כ, דשארו פירושו קרבת אישות בכלל, ומדכתיב שארו הקרוב דרשינן היותר קרוב בקרבת אישות בצניעות ובכשרות וטהרה, והיינו אשה לבעלה, ודו"ק. –

והנה הרמב"ם בפ"ב ה"ב מאבל פסק דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, דס"ל דדרשה שארו זו אשתו אסמכתא בעלמא היא. ונראה דמפרש דפשטות הלשון כי אם לשארו הוא כעין הקדמה ומבוא לפרטי הקרובים שחשב אח"כ לאביו ולאמו וגו', ואלו היתה כונת התורה להורות היתר טומאה לאשתו, היתה כותבת מפורש לאשתו כמו דחשיב כל הקרובים בלשון מבואר ומבורר.

ואף שהכ"מ ריש פרק הנזכר כתב דבאמת ס"ל לרמב"ם דהוי דאורייתא, ומש"כ שהוא מדברי סופרים הוא כפי שיטתו בכ"מ דכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא דברי סופרים [ע' הה"מ ריש הלכות אישות], אבל לדעתי אין הדבר כן, שהרי מפורש כתב בטעם הדבר דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה והוי כמת מצוה, ולכן התירו לו חכמים לטמא לה, הרי מבואר מפורש מדבריו דס"ל דהוי דרבנן.

וגם נראה לי ראיה מוכרחת דכן ס"ל לרמב"ם, שהרי לענין נחלות אמרו בב"ב ק"י ב' שהבעל יורש את אשתו משום דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ושארו זו אשתו, וכתב ג"כ הרמב"ם בפ"א מנחלות דירושת הבעל דרבנן, הרי מבואר דבכ"מ תפס הדרשה שארו זו אשתו לאסמכתא בעלמא, ואמת שהרבה יש להעיר בדעתו זו, אבל עכ"פ לא רחוק הדבר שמפרש פשטות לשון הכתוב כמו שכתבנו. ומצאתי בראב"ן סי' ל"ג ס"ל ג"כ דטומאת כהן לאשתו הוי מדרבנן, וכ"כ בסמ"ג עשין צ"ו שדין זה מפי הקבלה ואסמכוה אקרא.

אך בגוף הטעם שכתב הרמב"ם דכהן מטמא לאשתו דהוי כמת מצוה יש להעיר לענין כהן גדול דקיי"ל דאינו מטמא לקרובים ומטמא למת מצוה כפי שיתבאר לקמן פ' י"א, ולפי"ד הרמב"ם יתחייב שגם כה"ג יטמא לאשתו כיון דדינה כמת מצוה, וזה דין מחודש מאוד, וכל כי האי הו"ל לפרש.

והנה פשטות הלשון אשתו פסולה אינו מטמא לה מורה שפסולה לו מה"ת רק קדושין תופסין לו בה, כמו חייבי לאוין, דאלו חייבי כריתות פשיטא שאין מטמא לה כיון דאין קדושין תופסין לו בה ואינה אשתו כלל.

ובכן קשה לי לשון הרמב"ם בפ"ב ה"ט מאבל שכתב אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה שניהם אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהם, עכ"ל. ולא ידעתי למה צייר ענין פסולה באופן כזה ולא בפשיטות פסולה מחייבי לאוין, וכמו שכתב הוא לענין ירושת הבעל בפ' כ"ב ה"ד מאישות הנושא אשה שהיא אסורה לו, הואיל ויש לו בה קדושין אם מתה יורשה.

וצ"ל דהיא הנותנת, דכיון שהוא הניח ליסוד מוסד טעם הדבר דטומאת בעל לאשתו תלוי בירושתו אותה, וא"כ כיון דחייבי לאוין ג"כ יורש, לכן באמת מטמא הוא גם לחייבי לאוין, ומה שאמרו אשתו פסולה אינו מטמא הוא רק באופן שצייר, כיון דבאופן כזה אינו יורש אותה, אבל דעת התוס' ביבמות פ"ט ב' אינו כן, יעוי"ש שהביאו הרבה ראיות דהיתר הטומאה אינו תלוי בירושה.

ולפי זה יש תימא בב"י ליו"ד סי' שע"ג הביא בשם ס' ארחות חיים דמ"ש אשתו פסולה אינו מטמא לה הוא רק באשה ששמעה שמת בעלה ואח"כ בא, אבל לסתם פסולות מטמא, ומבואר שהחליט כהרמב"ם, בעוד שהתוס' חולקים על זה בראיות מכריחות, והב"י לא העיר על זה מאומה, ויותר מזה שהרמב"ם גופיה בפ' כ"ב ה"ד מאישות העתיק מתוספתא פ"ב דיבמות אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד הרי היא כאשתו לכל דבר, יורשה ואינו מטמאה לה, עכ"ל. [וחידוש על התוס' שם שלא הביאו מתוספתא זו ראיה לדעתם]. סוף דבר, דברי הרמב"ם בפסקיו אלה לא נתבררו לי, ואין להאריך עוד.}}. (יבמות כ"ב ב').

'''הקרוב אליו. ''' הקרוב – למעט אח הארוסה, אליו – למעט את הגרושה {{תוספת|יא|ועיין ביבמות כ"ט ב' אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, ופירש"י ולא מטמאה אינה צריכה להתעסק בו, ולא דוקא נקט ולא מטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה למתים, אלא איידי דנקט לא אוננת נקט ולא מטמאה, כך שמעתי. ולי נראה ולא מטמאה כגון ברגל שישראל מוזהרין על הטומאה מונבלתם לא תגעו, עכ"ל. ומשמע לפי פי' השני שגם נשים מחויבות לטהר עצמן ברגל, ולעת עתה לא מצאתי דין זה בפוסקים, וחדש הוא לי. ועיין עוד מה שכתבתי בענין זה בפרשה שמיני בפסוק הנזכר. –

ודע שכתב הב"ח ביו"ד סי' שע"ה דמי שגירש אשתו על תנאי אם ימות יהא גט אינה מתאבלת עליו, יעו"ש. ויש להעיר ע"ז ממש"כ בש"ב י"א בבת שבע שהיתה מתאבלת על אוריה אע"פ שאמרו (שבת נ"ו א') כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו וכתבו התוס' דהגט היה על תנאי, ואע"פ שכתב הב"ח בטעם הדבר כדי שלא להוציא לעז על הגט בכ"ז צ"ע לחדש דבר ע"פ סברא בעוד שמצינו סתירה בכתוב, וצ"ע.

ועיין בים של שלמה פ"ב דגיטין סי' ד' דמי שנתן עיניו באשתו לגרשה ובתוך כך מתה אין מתאבל עליה, ובנה יסודו על מ"ש בגיטין י"ט א' כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות, והנה זה מקור קלוש, אבל אפשר להביא ראיה ומקור נאמן לדין זה ממ"ש בב"ב קמ"ו א' מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תותרנית היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה ונפלה החורבה עליה ומתה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אלא לבודקה אינו יורשה, ופירש רשב"ם הואיל ולא נכנס אלא לבודקה ולגרשה שוב אינו יורשה, עכ"ל. והנה כבר בארנו לעיל באות הקודם בדעת הרמב"ם בטעם הדבר שהאיש מטמא לאשתו מפני דכיון שהוא יורשה ולא אחר הוי כמת מצוה, דמפני שאין לה יורש אלא הוא אין מי שיתעסק בקבורתה זולתו [וע' יבמות פ"ט ב'], ולפי"ז מכיון דהיכי דחושב לגרשה שוב אינו יורשה א"כ בטלה הסבה שיטמא לה, ואמרו במו"ק כ' ב' כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם מתאבלין עליהם, וכתב הרמב"ם בפ"ב ה"ו מאבל דענין מצות אבל היא היא מצות טומאה, יעו"ש, א"כ מכיון שאינו מטמא לכן גם אינו מתאבל, ודו"ק.}}. (תו"כ).

'''לאמו. ''' אפילו נתדללה {{תוספת|יב|כגון אחר שנולד ממנה כהן זה נשאת לכהן כשהיתה גרושה, וע' בתו"כ כאן.}}. (תו"כ).

'''ולאביו. ''' אפילו רק אביו מוחזק {{תוספת|יג|ר"ל דהודאי של אב אינו ממש כודאי דאם, דאפשר לומר ודלמא לאו אביו הוא, ואע"פ דא"כ אינו כהן, מ"מ אינו מחוייב להטמא, וטעם הדרשה מן ולאביו י"ל משום דבכ"מ מקדים הכתוב אב לאם, והכא להיפך, וקמ"ל רבותא לא מבעי אם דיחוסה לו ודאית אלא אפילו אביו דיחוסו רק ע"פ סתם חזקה שמחזקינן שהוא אביו ג"כ מטמא לו.}}. (שם).

'''ולאביו. ''' בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר {{תוספת|יד|כגון על אבר מן החי ועל עצם מעצמות אביו וכן אם נקטע ראשו, וכן המלקט עצמות של אביו אע"פ שהשדרה מתקיימת, ועיין ביו"ד ס"ס שע"ג.}}. (שם).

'''ולבנו ולבתו. ''' אפילו פסולים, חוץ מבנו ובתו מן השפחה ומן הנכרית {{תוספת|טו|דכל הפסולים מתיחסים אחריו ונקראים בנו חוץ מן השפחה ומן הנכרית שמתייחסים אחריה כמבואר לפנינו ר"פ משפטים בפסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה.}}. (יבמות כ"ב ב').

'''ולבנו ולבתו. ''' לבנו ולבתו הקיימים, יצאו בנו ובתו הנפלים {{תוספת|טז|היינו דלא קים להו שכלו להם חדשים או שהם פחות משלשים יום.}}. (תו"כ).

'''ולאחיו. ''' לאחיו בין כשר בין פסול {{תוספת|יז|שנקראים אחים כמבואר ביבמות כ"ב ב' ולפנינו ס"פ תצא בפסוק כי ישבו אחים יחדיו.}}. (שם).

'''ולאחיו. ''' לאחיו מן האב ולא לאחיו מן האם {{תוספת|יח|דמקשינן לבנו ולבתו, מה בנו ובתו הראוים ליורשו אף אחיו הראוי ליורשו, לאפוקי אחיו מן האם, וזה הטעם גם באחותו בפסוק הבא. ואמנם זה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן השוו אח ואחות מן האם לאח ואחות מן האב לענין זה, כמבואר במו"ק כ' ב' וביו"ד סי' שע"ד ס"ד.}}. (שם).

== ג ==

'''ולאחותו. ''' לאחותו בין כשרה בין פסולה {{תוספת|יט|כמש"כ באות י"ז.}}. (שם).

'''ולאחותו. ''' לאחותו מן האב ולא לאחותו מן האם {{תוספת|כ|כמש"כ באות הקודם.}}. (שם).

'''ולאחותו הבתולה. ''' הבתולה – פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא את הבוגרת ומוכת עץ, ת"ל אשר לא היתה לאיש, מי שהווייתה ע"י איש, יצאו אלו שאין הווייתן ע"י איש {{תוספת|כא|ואצטריך לדרשה זו משום דאל"ה היינו ממעטין אותן מדפסולות לכה"ג דכתיב ביה והוא אשה בבתוליה יקח, אלמא דלאו בתולות הן.}}. (יבמות ס' א').

'''הקרובה אליו. ''' הקרובה – לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו – לרבות את הבוגרת {{תוספת|כב|וע' בדרשה הקודמת נתרבה בוגרת מדרשה אחרת.}}. (שם שם).

'''אשר לא היתה לאיש. ''' פרט לארוסה {{תוספת|כג|דלשון הויה יונח גם על הוית אירוסין, וכמו כי יהיה נערה בתולה מאורשה.}}. (יבמות ס' א').

'''לה יטמא. ''' לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים {{תוספת|כד|עיין מש"כ בפ' הקודם אות י"ד.}}. (נזיר מ"ג ב').

'''לה יטמא. ''' לה יטמא – מצוה, לא רצה מטמאין אותו על כרחו {{תוספת|כה|מדייק זה מיתור המלות האלו, דהיה די אם היה אומר לנפש לא יטמא כי אם לשארו וגו' ותו לא, ומדכפל האזהרה לה יטמא משמע שהקפיד הכתוב שלא רק שאינו חייב על טומאתו אם נטמא אלא גם מחויב להטמא, וצ"ל דאיירי אפילו אם יש מתעסקים זולתו, דאל"ה הוי מת מצוה ופשיטא שה א מחויב להטמא, וזה מוכרח מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא בסוטה ג' א' דר"י סבר לה יטמא רשות ור"ע סבר חובה, ואם היה איירי במת שאין לו מתעסקין אלא הוא לא היה סבר ר"י דהוי רשות, וקיי"ל כר"ע, ולכן קבענו דרשה זו שלפנינו בפנים.

ועיין בתוס' פסחים ט' א' ב' בד"ה בשפחתו, מבואר מדבריהם דרק מה שנוגע לצרכי המת מותר לטמא לקרובים, ודעת הרמב"ן דאפילו שלא לצורך מותר. ונראה בטעם פלוגתייהו, דהתוס' אזלו בשיטתם בברכות כ' א' דענין טומאת קרובים במת דחויה, וענין דחויה בכל מקום פירושו שבקושי הודח ולא שנעשה היתר גמור, ולכן לא הודחה רק מה שלצורך המת, וכמו גבי שבת דהודחה אצל פקוח נפש לא הודחה רק במה שלצורך החולה, ורמב"ן ס"ל דטומאה במת הותרה, כדעת רש"י בברכות שם, והיינו שמעיקרא לא נאמר הלאו דטומאה בקרובים, וממילא הותרה היתר גמור ואפילו שלא לצורך, ועיין ביו"ד סי' שע"ג ס"ה.}}. (זבחים ק' א').

'''לה יטמא. ''' מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק {{תוספת|כו|כגון מי שלא שהתה ג' חדשים אחר בעלה ונשאת וילדה ואין ידוע אם הולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והם שניהם כהנים אין מטמאין. –

ועיין במו"ק כ' ב', כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם, ומשמע דכללא הוא. ויש להעיר שהרי כאן בדרשה שלפנינו מבואר דעל הספיקות אין כהן מטמא, ובמס' שמחות פ"ד מבואר דמתאבלין גם על הספיקות. וצ"ל דכונת הגמרא להשוות הענינים רק לענין קורבה, דלמי שמטמא מחמת קורבה מתאבל עליו, אבל הספיקות הא דאין כהן מטמא להן הוא מחמת ספק שמא לאו קרוב הוא ומשום קדושת כהונה החמירו בזה, ודו"ק.}}. (תו"כ).

'''לה יטמא. ''' לה הוא מטמא – אבל אינו מטמא לאחרים עמה {{תוספת|כז|ר"ל שלא נאמר כיון דכבר נטמא לקרוביו יטמא גם לאחרים, והרמב"ם ספ"ב מאבל הסביר הטעם בזה משום דטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, עכ"ל. וכונתו דענין דחויה פירושו שבקושי הודחה מפני הדחק ולא היתר גמור, והותרה פירושו היתר גמור וכמש"כ לעיל אות כ"ה. אך תמה אני מה ענין זה בכלל שייך להודחה והותרה, דהא אפילו אי נימא הותרה לא הותרה אלא לקרובים, וכמדומה לי שלא מצינו בכל התלמוד באור ענין הודתה והותרה באופן כזה אלא כעין שציירנו באות כ"ה, דמדהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל הכל באותו המת, אבל לומר דמדהותרה לזה הותרה נמי גם לאחר – זה לא שמענו מעולם, וצ"ע.}}. (שם).

== ד ==

'''בעל בעמיו. ''' בזמן שעושין מעשה עמיו ולא בזמן שפורשין מדרכי צבור {{תוספת|כח|ר"ל אע"פ דלאשתו אם היא פסולה אינו מטמא, אבל לקרובים מטמא אפילו לפסולים כל זמן שלא פרשו מדרכי צבור, בפריקת עול התורה והמצוה. וע' ביו"ד סי' שמ"ה.}}. (שם).

'''להחלו. ''' עד שעה שימות {{תוספת|כט|לאפוקי גוסס אע"פ דרוב גוססין למיתה מ"מ כיון דכתיב להחלו דריש לשון חלל, והיינו לאחר שנעשה חלל דהיינו מת גמור. ואמנם בגמרא כאן יש גירסות שונות בענין זה כמבואר בתוס', ולפי אותן הגירסות הוי גם גוסס בכלל מת, ולכן אין דין זה ברור, ולכן קיי"ל דאסור לכהן לכנס לבית שיש שם גוסס אם לא לאיזה תועלת והכרת הדרוש להחולה. וע' ביו"ד סי' של"ט וסי' ש"ע.}}. (נזיר ס"ג א').

'''להחלו. ''' מי שאינו מחולל, יצא מי שמחולל ועומד {{תוספת|ל|ר"ל אם בעת שנטמא לקרובו המת נטמא למת אחר אינו חייב מלקות, כיון דמחולל הוא מטומאת מתו, אבל לאחר שפירש ממתו חייב, ולענין לכתחלה לטמא למת אחר ביחד עם קרובו או עם מת מצוה נתבאר לעיל אות כ"ז.}}. (שם).

== ה ==

'''לא יקרחו קרחה. ''' נאמר כאן קרחה ונאמר להלן [פ' ראה] ולא תשימו קרחה, מה להלן על מת אף כאן על מת {{תוספת|לא|שם כתיב מפורש ולא תשימו קרחה למת, לאפוקי אם עשה כן מחמת צער אחר, וע' בסמוך אות ל"ו וצרף לכאן.}}. (מכות כ' א').

'''לא יקרחו קרחה. ''' ת"ר, יכול אפילו קרח ארבעה וחמשה קריחות לא יהא חייב אלא אחת, ת"ל קרחה, לחייב על כל אחת ואחת {{תוספת|לב|נראה דמדייק מדכתיב הפעל והפועל בשם אחד לא יקרחו קרחה, דעל הרוב בא לדרשה, ופשוט הו"ל לומר לא ישימו קרחה, וכמו דכתיב בפ' ראה (י"ד א') לא תשימו קרחה. ועיין משכ"ל בפ' קדושים בפ' ושרט לנפש השייך לענין זה. –

ועיין בטור יו"ד סי' ק"פ בשם הרא"ש דהקורח קרחה אחת על חמשה מתים אינו חייב אלא אחת, וכתב הב"י בטעמו דכיון דילפינן בגמרא (מכות כ' ב') גבי שריטה דהשורש שריטה אחת על חמש מתים חייב על כל אחת ואחת, משמע דבקריחה אינו חייב אלא אחת, עכ"ד. אבל לדעתי הדבר צ"ע, שהרי בתוספתא פ"ג דמכות מבואר מפורש הקורח קרחה אחת על חמש מתים חייב על כל מת ומת, ומה דאיתא בגמרא כן לענין שריטה נראה דלאו דוקא שריטה לבד ולא קריחה, אבל באמת הוא הדין לקריחה וכמבואר בתוספתא הנ"ל ובכ"מ בסוגית הגמ' דמכות הנ"ל דדין אחד לשריטה וקריחה, יעו"ש. ודו"ק}} [שם שם]

'''קרחה בראשם. ''' מה ת"ל בראשם {{תוספת|לג|לכאורה אינו מבואר, דהא אצטריך למכתב בראשם אחרי דסתם קריחה הוא בשער, וא"כ לולא כתב בראשם הו"א דחייב גם על קריחות יתר השערות שבגוף, כמו שער בית השחי ושער הערוה וכדומה. וצ"ל כיון דהאי קריחה איירי בקורח מפני הצער על מת, כפי שנתבאר לעיל, ודרך הקריחה של צער הוא לגוז שער הראש, וא"כ מיותר המלה בראשם דממילא משתמע.}}, לפי שנאמר (פ' ראה) ולא תשימו קרחה בין עיניכם, יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, ת"ל בראשם – לרבות כל הראש {{תוספת|לד|ומה דכתיב בין עיניכם אורחא דמילתא נקט, שכן היה הנהוג אצלם.}} [שם שם]

'''לא יגלחו. ''' ת"ר, יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב, ת"ל (פ' קדושים) לא תשחית את פאת זקנך, אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, ת"ל לא יגלחו, הא כיצד, גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער {{תוספת|לה|שיש בו שתי המעלות שמגלח ומשחית, משא"כ מלקט ורהיטני, וכן גם במספרים אפילו כעין תער.}}. (שם כ"א א' ).

'''לא ישרטו שרטת. ''' נאמר כאן שרטת ונאמר להלן (פ' קדושים) ושרט לנפש, מה להלן על מת אף כאן על מת {{תוספת|לו|שם הפי' למת דכן משמעות הלשון ושרט לנפש, על צער שמת לו מת, ולאפוקי אם שרט מחמת צער אחר, ובפ' קדושים בארנו עוד מענין זה.}}. (תו"כ).

'''לא ישרטו שרטת. ''' יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, ת"ל שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה {{תוספת|לז|עיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' קדושים בפ' ושרט לנפש. ועיין בקדושין ל"ה ב' דעת איסי בן יהודה דנשים אינן מצוות על קריחה, וסברתו דהלשון בני אהרן שבתחלת הפרשה דדרשינן ולא בנות אהרן קאי על כל ענין הפרשה, וגם על פרט זה, אבל לא קי"ל כן, וכמש"כ לעיל בפ' א' אות ד'.}}. (תו"כ).

'''קדושים יהיו. ''' כלל אמרו ביבמה, כל שאסורה איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת {{תוספת|לח|איסור קדושה היינו כל אשה שאינה אסורה משום קורבה רק משום קדושת יחוס זמ"ז, כדמפרש, ולכן אם אשה כזו נפלה ליבום לפני אחד מאלו שמפרש אין מתייבמות, משום גזירה ביאה ראשונה [שהיא מצוה] אטו שניה, אלא חולצת, אבל זו שאסורה איסור כרת או מיתת ב"ד אין חולצת ג"כ, ויתבאר הטעם לפנינו אי"ה ס"פ תצא בפ' יבום.}}, ואיזהו איסור קדושה, אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר, ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו {{תוספת|לט|ובכל אלו אין בגופן איסור ערוה וקורבה ורק משום קדושת יחוס משפחה. והא דכלל כאן אלמנה לכה"ג אף דפסוק זה איירי בכהנים הדיוטים, הוא משום דגם בכה"ג כתיב (פ' ט"ו) כי אני ה' מקדשו, והא דכלל גם ממזרת ונתינה לישראל מטעם איסור קדושה, אע"פ דלא איירי כאן בישראל, צ"ל דסמך על מה שמצינו בכ"מ בתורה שקרא הקב"ה לישראל קדושים, כמו קדושים תהיו, והתקדשתם, וכדומה, ולכן מדאיירי כאן בענין קדושה כולל גם קדושת ישראל במה דשייך בהו בעניני משפחה. וע"ע מענין דרשה זו לקמן ס"פ בחקתי בפסוק אלה המצות.}}. (יבמות כ' א').

'''ולא יחללו. ''' תניא, רבי סמאי אומר, רמז לטבול יום שאם עבד חלל מניין {{תוספת|מ|כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו נקרא טבול יום.}}, ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו, אם אינו ענין לטמא ששימש {{תוספת|מא|דנפקא לן זה ממה דכתיב ריש פרשה הבאה וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו' וכפי שיתבאר שם.}} תנהו ענין לטבול יום ששימש, ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה {{תוספת|מב|לקמן בפרשה הסמוכה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וגו' וכל זר לא יאכל קודש, וכל הפרשה בתרומה איירי, דכתיב שם ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, מבואר שרק ביאת שמשו מעכבתו ולא כפרתו, וזה רק בתרומה, דאלו קדשים אינו אוכל עד שיביא כפרתו וכפי שיתבאר עוד שם.}}. (סנהדרין פ"ג ב').

'''הם מקריבים. ''' הם ולא הלוים {{תוספת|מג|ר"ל אף דגם הלוים נבחרו לשרת את ה', בכ"ז מובדלים הכהנים לקדושה מהם גם לענין הקרבת קרבנות, והלוים נועדו רק לשיר ולשמור משמרת ה'.}}. (תו"כ).

'''והיו קודש. ''' לרבות בעלי מומין לקדושה {{תוספת|מד|מכפל לשון מדייק, דהא כבר כתיב קדושים יהיו, ולשון הויה דרשינן בעלמא בהווייתם יהיו, וכאן דריש שישארו בקדושתם לעולם אף שיפסלו מן העבודה ע"י מום כדכתיב לקמן בפרשה כל אשר בו מום לא יקרב, ומטעם דרשה זו מדייק בגמרא דגם בבנות בעלות מומין לא יצאו מכלל קדושתן לכל דבר כמו לענין בת כהן שזינתה, וכן לענין נשיאות כפים הוו כהנים בעלי מומין בקדושתן.

ועיין בהלכות גדולות הלכות בכורות, קל"ט, דמותר לפדות בכור ע"י כהן סומא, ולא ידעתי מאי רבותא, אחרי דכל כהנים בעלי מומין עומדים בקדושתייהו, ואפשר לומר, דהרבותא היא, כיון דסומא פטור מכל המצות וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וגם אינו מוציא את האב הפודה במצות כהן, קמ"ל כיון דעכ"פ קיימה התורה כהנים בעלי מומין בקדושתייהו פודין על ידם.

ודע דמבואר ביבמות ע"ו א' דכהן פצוע דכה מותר בגיורת משום דלאו בקדושתיה קאי, ולכאורה קשה דהא מרבינן כאן גם כהן בע"מ לקדושה, ואין לומר דשאני פצוע דכה משום דאסור לבא בקהל ולכן אינו קאים גם בקדושתיה, דהא לקמן בפרשה הבאה (פ' כ"ד) כתיב גבי מומי בהמה ומעוך וכתות ונתוק וכרות, דבכלל זה גם פצוע דכה וכרות שפכה, וילפינן למומי אדם ממומי בהמה, כמבואר שם, ובכ"ז כתיב שם בכהנים בע"מ מקדשי הקדשים יאכל, אלמא דגם כהן פצוע דכה וכרות שפכה קיימו בקדושתייהו.

ולכן נראה דרק לענין אישות וזיווגין יצאו פצו"ד וכרו"ש מכלל קדושה מפני שאסורים לבא בקהל, אבל לשאר עניני קדושת כהן, כגון לטמא למתים ולכבדו ולישא כפיו בקדושתייהו קיימי, וראיה לזה, שהרי גם ישראל פצו"ד אינו בקדושתי' לענין זיווגין, והאם נימא שאינו בקדושת ישראל לכל דבר תורה ומצוה התלוי בקדושה, אלא ודאי רק לענין זיווגין כן, והוא הדין בכהן, ומ"ש בגמרא בסתם לאו בקדושתי' קאי – קיצור לשון הוא, והכונה לאו בקדושתי' קאי לענין זיווגין, ודו"ק.}}. (סנהדרין נ"א ב').

== ז ==

'''אשה זונה. ''' אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות {{תוספת|מה|ר"ל אין זונה האסורה לכהן אלא כל שאינה בת ישראל, ואפילו לא נבעלה או אפילו נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת ג' שנים דאינה ראויה לביאה, בכ"ז נחשבת כזונה ואסורה לכהן מפני שבאה מעובדי כוכבים השטופים בזימה, וכן זו שנבעלה לאדם שאסורה לו בין באיסור חייבי כריתות או מיתת ב"ד בין באיסור חייבי לאוין ועשה השוין בכל ואינן מיוחדין לכהן, כגון גר עמוני ומואבי [דאסורין לבא בקהל] מצרי ואדומי [עד דור שלישי ואתיין מכח עשה דור שלישי יבא] כותי חלל ונתין דאסורין בלא תתחתן וממזר [בלא יבא בקהל], וכל אלה שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלוה מן הכהונה, וכן הנבעלת לחלל אע"פ שאינה אסורה לו מ"מ פסולה לכהונה [ועי' בתוי"ט פ"ו מ"ו דיבמות], וע"ע לקמן בפסוק ובת כהן כי תהיה לאיש זר השייך לענין זה.

הנה זו היא דעת רש"י בסוגיא כאן ודעת רמב"ם פי"ח ה"א מאס"ב דזונה נקראת גם הנבעלת לחייבי לאוין ועשה, אבל התוס' כאן וראב"ד בהשגות שם ורא"ש בפ"ו דיבמות ס"ל דאין זונה הפסולה לכהונה אלא הנבעלת לחייבי כריתות ומיתת ב"ד מפני שאין קדושין תופסין בהם, או לעובד כוכבים ועבד שאין בהם קדושין, כפי שיתבאר לקמן בפסוק ובת כהן כי תהיה אלמנה, אבל הנבעלת לחייבי לאוין ועשה אינה נקראת זונה מפני שקדושין תופסין בהן ומותרת לכהונה, והה"מ שם טרח למצוא סמוכין לדעת הרמב"ם ודעמיה.

ואני תמה, שהרי כמה וכמה סוגיות מוכיחות מפורש כדעת רש"י ורמב"ם, כמו המשנה יבמות נ"ג ב' הבא על אחת מכל עריות שבתורה או פסולות כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר פסולה, הרי מפורש דהנבעלת לחייבי לאוין פסולה לכהונה וכן המשנה כתובות י"ג א' ראוה מדברת וכו' הרי זו בחזקת בעילה לנתין ולממזר וכו' וחזקה זו היא לענין שתפסל לכהונה, כמבואר שם.

ולא ידעתי באמת איך יכלכלו תוס' וראב"ד ודעמם סוגיות אלו ועוד כאלו, אם לא דנימא דאתיין כמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל זה דוחק גדול, שהרי לא קיי"ל כמ"ד זה, ואיך נוקים המשניות שלא אליבא דהלכתא, וע' בתוס' גיטין פ"ט א' ד"ה בעולה, וצ"ע רב. –

ודע דהנרבעת לבהמה אינה נקראת זונה לענין שתפסל לכהונה, משום דאין זנות לבהמה, ויתבאר זה אי"ה לפנינו בפ' תצא בפסוק לא תביא אתנן זונה, ועי' יבמות נ"ט ב', וכן הבא על הנדה לא עשאה זונה לענין שתפסל לכהונה ואע"פ שהיא בכרת. וטעם הדבר כתב הרמב"ם בפ' י"ח ה"א מאס"ב מפני שאינה אסורה להנשא לו, והה"מ ריש פי"ח מאס"ב טרח למצוא מקור לטעם זה שנתן הרמב"ם, ובאמת כדבריו מבואר מפורש בתמורה כ"ט ב', אמר רב, אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא זונה כתיב והא לאו זונה היא, ע"כ. ובארנו שם דל"ל דזונה היא המופקרת לזנות דהא כל העריות אינן מופקרות לזנות ומה נשתנו מנדה, ואם נפרש זונה כל שביאתה ביאה אסורה קשה הלא גם ביאת נדה אסורה, ולכן צריך לפרש דזונה נקראת כל שנשואיה לו באיסור, ולכן כל העריות שאין קידושין תופסין בהן נקראות זונה, משא"כ נדה קיי"ל שקדושין תופסין בה כמבואר לפנינו ס"פ מצורע בפסוק ותהי נדתה עליו, לכן לא נקראת זונה. והנך רואה שדברים אלה ראה הרמב"ם וכתב תמציתן, ולכן אחרי דגם כאן לענין פסול כהונה כתיב זונה וכפי המבואר אין נדה בכלל זונה ממילא כשרה נדה לכהונה, וע"ע מש"כ ס"פ מצורע שם, ודו"ק.}}. (יבמות פ"א א').

'''וחללה. ''' איזו היא חללה – כל שנולדה מפסול כהונה {{תוספת|מו|כגון כהן הדיוט שבא על הזונה ועל הגרושה וכהן גדול גם על האלמנה והבעולה הוו בניה חללים, ואפי' אם ילדה לאחר אך מכיון שנתחללה שוב הוו בניה חללים.}}. (קדושין ע"ז א').

'''לא יקחו. ''' ואפילו בהעראה, מאי טעמא, ילפינן קיחה קיחה מחייבי כריתות {{תוספת|מז|דכתיב ס"פ אחרי ואשה אל אחותה לא תקח וגו', וסיים שם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ומקשינן שם כל העריות לנדה, מה נדה בהעראה כדכתיב את מקורה הערה וגם היא מחייבי כריתות אף כל חייבי כריתות בהעראה, וה"נ כן.}}. (יבמות נ"ד א').

'''לא יקחו. ''' כתיב לא יקחו [וקרינן] לא יִקָחו, מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש {{תוספת|מח|היינו היכי שהוא מוזהר עליה כגון כהן הדיוט בגרושה או כה"ג באלמנה וכן ממזר בישראלית שמוזהר על לא יבא בקהל [עי' תוס' כתובות כ"ד א' ד"ה אבל], אבל היכי שהוא אינו מוזהר כגון חלל בכשרה וכן גר בממזרת וכהנת אין היא מוזהרת להנשא להם. ומה שהעתקנו דממשמעות הדרשה מדקרינן לא יקחו בקמ"ץ הקו"ף, כ"מ מתוס' יבמות ה' א'.

אבל הרמב"ם פי"ט הי"א מאיסו"ב סמך דין זה על הדרשה המובאה ריש פרשה זו בני אהרן ולא בנות אהרן. ולכאורה קשה שהניח דרשת הגמ' כאן במקום דין זה, ויותר מזה שהרי בקדושין ל"ה א' מסיק הגמ' דדרשה בני אהרן ולא בנות אהרן לא קאי אכולה פרשה רק אדין דטומאה, וא"כ איך סמך דרשה זו אדין זה. אמנם כבר כתבנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דרשה אף שנדחת בגמ', אך אם נראה לו פשוטה יותר ואין נ"מ לדינא, וכתבנו מזה בפ' שמיני (י' ו') ובס"פ אחרי.}}. (יבמות פ"ד ב').

'''ואשה גרושה. ''' בין מן האירוסין בין מן הנשואין {{תוספת|מט|עיין מש"כ לקמן בפסוק י"ד בדרשה אלמנה וגרושה מה ששייך לדין זה, ותימא בעיני על הרמב"ם פי"ז הי"א מאיסו"ב שהשמיט הפשוט ומפורש בגמ', ובעל עין משפט ציין בטעות, יעוי"ש, וצע"ג.}}. (שם נ"ט א').

'''ואשה גרושה. ''' אין לי אלא גרושה, חלוצה מניין ת"ל ואשה, יכול אף צרת חלוצה כחלוצה, ת"ל ואשה גרושה מאישה, מי שגירושיה ביד אישה, יצתה צרת חלוצה שאין גירושיה ביד אישה {{תוספת|נ|מ"ש ת"ל ואשה י"ל דמדייק מדלא כתיב וגרושה כמו לקמן אלמנה וגרושה, ודריש שבא לרבות חלוצה שגם היא כעין גרושה שהיבם ממאן לקחתה. אמנם מבואר בגמ' (יבמות כ"ד א') דדרשה זו אסמכתא היא וחלוצה אינה אסורה אלא מדרבנן. ומ"ש מי שגירושיה וכו', ר"ל שלא נתגרשה מן היבם אלא ע"י צרתה, כי ענין צרת חלוצה הוא שהיה להמת שתי נשים, אחת אסורה לחלוץ משום קורבת עריות ואחת כשרה, דכיון שהאסורה משום עריות פטורה נפטרת גם השניה.

ודע דנראה לומר בעיקר טעם הדבר שפסלה התורה גרושה לכהן וכללה ביחד את הזונה ואת החללה, משום דמעיקר דין התורה עיקר גירושין היה מפני ערות דבר [משום זנות] וכפשטות לשון הכתוב בפ' תצא כי מצא בה ערות דבר, וא"כ הוי הגרושה בערך אחד עם זונה, ומדוייק לפי"ז מה שסיים כאן בטעם האיסור גרושה כי קדוש הוא לאלהיו, ר"ל ואין מן הנמוס והכבוד שיקח גרושה שנתגרשה מחמת זנות, ודו"ק.}}. (תו"כ).

'''גרושה מאישה. ''' נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם נפסלה לכהונה, דכתיב ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו {{תוספת|נא|פשוט דמדייק יתור לשון מאישה, ובגמ' מבואר דזה נקרא ריח הגט שפוסל בכהונה, ר"ל אע"פ שלא הותרה בגט זה מ"מ נפסלה לכהונה. ומטעם זה כתב הרשב"א בתשובה ס"ס תק"נ דאפי' נתגרשה רק משום שיצא עליה קול קדושין בעלמא אע"פ שברור שאין ממש באותן הקדושין ורק משום חומרא בעלמא הצריכוה גט אפ"ה פסולה לכהונה. ועי' באה"ע סי' ו' ס"א ומש"כ בדרשה הסמוכה מה ששייך לדין זה.}}. (יבמות נ"ב א').

'''גרושה מאישה. ''' הרי שאמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה אעפ"י שנתן לה האחרון גם, לא פסלה מן הכהונה, דכתיב ואשה גרושה מאישה, מאישה ולא מאיש שאינו אישה {{תוספת|נב|מפני שמדינא א"צ גט כיון דלא תפסו בה קדושין. ועיין מש"כ באות הקודם בשם הרשב"א דהיכי שהצריכוה גט משום קול קדושין שיצא עליה אע"פ שברור שאין ממש באותן הקדושין בכ"ז פסולה לכהונה. ולכאורה צ"ע מאי שנא מדהכא, ויש לחלק קצת דהתם אלו היה הקול אמת היו הקדושין גמורים ותופשים, משא"כ הכא דלכתחלה אין שום תפיסה בהקדושין, ובכ"ז לדעתי דין זה צ"ע, ועי' בבית מאיר לאה"ע סי' ק"נ ס"ג.}}. (שם צ"ב א').

== ח ==

'''וקדשתו. ''' תניא, [מניין לכהן שנשא פסולה ולא רצה לגרשה] דפנו, ת"ל וקדשתו – בעל כרחו {{תוספת|נג|ר"ל שצריך להכריחו שיתנהג בקדושתו, ולכן יגרשנה. ושורש המלה דפנו הוא מלשון יוני ובאורו הכאה עד יציאת דם מהגוף, ועי' בגיטין ל"ד א' משום דפנויי ופירש"י מכין וחובטין אותו, ובב"מ ק"ז ב' אתו עליה בני משרוניא דפנוהו.

ועיין בבית שמואל לאה"ע סי' ו' ס"ו דגם לישראל שנשא אשה בעבירה צריך לנהוג בו עניני כפיות כמה שאפשר [המותרות עפ"י המלכות] עד שיגרשנה, ונראה להסמיך דבריו על טעם דרשה זו, דאע"פ שבכהן אמורה, אך מצינו כ"פ בתורה שקרא הקב"ה גם לישראל קדושים, כמו קדושים תהיו, והתקדשתם, וא"כ כיון דבכהן ילפינן זה מלשון וקדשתו ממילא נוהג דין זה גם בישראל. וכ"מ בתנא דב"א ח"א פט"ו וז"ל, לא לכהנים לבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, עכ"ל. ויותר מזה נראה ראיה דגם בישראל שייך קדושה בעניני זווגין, ממ"ש ביבמות כ' א' איסור קדושה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין וממזר, הרי דכייל הגמ' גם ישראל באיסור קדושה כמו כהנים, וממילא הסברא נותנת שצריך לכופו כשנשא בעבירה וחילל קדושתו.}}. (יבמות פ"ח ב').

'''וקדשתו. ''' תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון {{תוספת|נד|לדעת הרמב"ם בסה"מ מ"ע ל"ב הוי דרשה זו גמורה ודין זה מן התורה ממש, וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' צ"ד בשם הסמ"ג. וכפשטות לשון הגמ' כאן דאורייתא היא, אבל התוס' בחולין פ"ז א' כתבו דדרשה זו אסמכתא היא, ומ"ש בגמ' דאורייתא היא – הכונה שנמצא על זה אסמכתא בתורה, והוי הדין מדרבנן, ולא נתבאר מה הכריחם להוציא הדרשה ולשון הגמ' מפשטם.

וי"ל בדעתם דקשה להו דהא עיקר קרא דוקדשתו צריך לדרשה אחרת, וקדשתו בעל כרחו, שאם נשא אשה פסולה כופין אותו לגרשה, וכמבואר בדרשה הקודמת, ובאמת איזו מאחרונים נתעוררו על דרשה זו איך ילפינן מן וקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך זה לענין כפיה, ובס' באר שבע להוריות י"ג ב' האריך הרבה בזה, ולכן כתבו התוס' דרשה זו שלענין כבוד הוי אסמכתא בעלמא, אך א"כ יהיה קשה טובא לדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דדרשה זו גמורה היא והא איצטריכא לענין כפיה, וזה ודאי דאורייתא.

אבל ראה זה מצאתי מרגניתא טבא בזה ברש"י בסוגיא כאן שציין על דרשת הגמ' וקדשתו וז"ל, וקדשתו כי את וגו', עכ"ל. ולא נתבאר מה כונת רש"י בציינו המשך לשון הפסוק, ואין דרכו בזה בכ"מ, אך י"ל דגם לרש"י הוקשה מה שהערנו איך יליף מן וקדשתו לענין כבוד בעוד שצריך לדרשה דכפיה, לכן רמז המשך הפסוק כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, לרמז דרשה זו דכבוד אנו למדין לא מן הלשון וקדשתו אלא מן סוף הפסוק קדוש יהיה לך, והגמ' מציינת רק ראשית הפסוק וחסר מלת וגו', וראיה נאמנה שזו היא כונת רש"י, שהרי בפירושו לפסוק זה ציין דרשה זו על הלשון קדוש יהיה לך [ומה שמצויין בצדו "תו"כ" ט"ס הוא כי אין נמצא זה בתו"כ וצרייך לציין מגמרא כמו לפנינו], ובכן דעת התוס' בזה צ"ע.

ועיין בר"ן פ"ד דמגילה כתב בענין דרשה זו וז"ל, אע"פ דוקדשתו בכהן גדול כתיב, מ"מ ילפינן גם לכהן הדיוט, שצריך להיות יותר מקודש מישראל, עכ"ל, ודבר פלא הוא, שהרי פסוק זה באמת כתיב בכהן הדיוט, כי ענין כהן גדול מתחיל מפסוק י', ואדרבה בכה"ג לא כתיב וקדשתו אלא דפשוט הוא דכש"כ הוא מכהן הדיוט, וכזה קשה על המפרש לנדרים ס"ב ב' שהבין גם הוא כן, וצע"ג. –

והנה איתא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ד דאסור להשתמש בכהן והמשמש בו מעל, ובא"ח ס"ס קכ"ח חקרו אם כשהוא מוחל על כבודו אם מותר לשמש בו, עי"ש בט"ז, ואפשר להביא ראיה דמותר אם בא לו להכהן הנאה עפ"י שמושו ממ"ש בב"ק כ' ב' שביקש רב חסדא מרב חמא להגיד לו איזה דבר, אמר לו, לכי תשמש לי, וידוע דרב חסדא היה כהן, וא"כ איך רצה רב חמא בשמושו, אלא ודאי דבשביל ההנאה שתבא לרב חסדא בהודעו דבר שביקש מחל רב חסדא ושרי. וע"ע מש"כ בפ' עקב (י"ב י"ט) בדין כבוד הלוי.}}. (גיטין נ"ט ב').

== ט ==

'''ובת איש כהן. ''' לרבות נערה ארוסה ונשואה, בוגרת ארוסה ונשואה ואפילו הזקינה {{תוספת|נה|דבשם בת כלול הכל, ומה שצריך לרבוייא הוא משום דבסמוך בדרשה את אביה יליף מנערה המאורסה דאיירי כאן דוקא בזנות עם זיקת הבעל יעוי"ש, והו"א דילפינן משם גם לענין זה דדוקא ארוסה קמ"ל אפי' נשואה וכו'.}}. (סנהדרין נ' ב').

'''ובת איש כהן. ''' אין לי אלא שניסת לכהן, ניסת ללוי ולישראל, לעובד כוכבים לחלל לממזר ולנתין מניין, ת"ל ובת איש כהן – אעפ"י שאינה כהנת {{תוספת|נו|דהו"א כיון שניסת ללוי ולישראל וכו' ואינה אוכלת בתרומה שוב אין לה שייכות בכהונה, וכש"כ כשניסת לעובד כוכבים שכבר נתחללה מן הכהונה, ולכן אם זנתה שוב אינה מוספת חלול ואינה נשרפת, ת"ל ובת איש כהן אע"פ שאינה כהנת, ונראה הכונה, דאם היה אומר ובת כהן היה במשמע שיש לה עצמה סגולת ויחוס הכהונה, וכמו כונת הלשון בת נדיב, משא"כ הלשון ובת איש כהן משמע אף שרק מתיחסת היא בכהונה לאביה ולה בעצמה אין כל חלק בכהונה, והיינו אם נשאת לזר ולפסול, וכמו שצייר.

ויש להעיר למה לא דייקו ענין דרשה זו מלשון את אביה היא מחללת, דמשמע שרק את אביה היא מחללת ולא אותה בעצמה, וזה יצוייר כשנשאת לזר ולפסול שכבר חללה כהונת עצמה או גם לכשר רק שאבדה חלק כהונתה, וי"ל.}}. (שם נ"א א').

'''כי תחל לזנות. ''' יכול אפילו חללה אה השבת, ת"ל כי תחל לזנות, בחלול שבזנות הכתוב מדבר {{תוספת|נז|בגמ' מפרש דאתיא כר"ש דס"ל שריפה חמורה מסקילה והו"א דאף דבעלמא מחלל שבת בסקילה אך מפני קדושת כהונה חייבת שריפה אף בחילול שבת, קמ"ל, וע' בסמוך אות נ"ט. אך יש לדייק איך הוי ס"ד אפילו חללה את השבת והא מפורש כתיב כי תחל לזנות, וי"ל משום דלפעמים מצינו הפעל זנה יונח גם על שאר עבירות לבד זנות, כמו וזנו אחרי אלהיהם, וזנה אחרי אלהי נכר, כי זנית מעל אלהיך (הושע ט׳:א׳) קמ"ל דבנקבה הוי סתם זנות זנות ממש.}}. (שם נ' ב').

'''את אביה. ''' [כשהיא את אביה – היא בסקילה, וכשהיא את חמיה – היא בשריפה] {{תוספת|נח|ר"ל אם היא עדיין בבית אביה כגון שהיא ארוסה אז היא בסקילה, ואם כבר היא בבית חמיה, והיינו שנשאת, אז היא בשריפה, ובסוגיית הגמרא כאן פלפול גדול ומחלוקת תנאים, והעתקנו את התמצית היוצא לדינא.}}. (שם נ"א ב').

'''את אביה. ''' יכול אפילו פנויה, נאמר כאן אביה ונאמר בנערה המאורסה אביה (פ' תצא) מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות, עם זיקת הבעל {{תוספת|נט|ר"ל ולא פנויה, ומה שלא אמר בקיצור מה להלן ארוסה, הוא משום דאליבא דאמת מרבינן גם נשואה כמבואר בדרשא ראשונה מפסוק זה, אבל לשון זיקת הבעל כולל הכל.}}. (שם שם).

'''את אביה וגו'. ''' תניא היה ר' מאיר אומר, מה ת"ל את אביה היא מחללת, שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד – נוהגין בו בזיון, אומרים, ארור שזו ילד, ארור שזו גדל, ארור שיצאה זו מחלציו {{תוספת|ס|הלשון שאם היו נוהגין בו קודש וכו' לכאורה אינו מבואר, דהא ודאי נהגו בו קודש דמ"ע היא וקדשתו כמבואר בפסוק הקודם, וכן אינו מבואר מה שאמר שאם היו נוהגין בו קודש וכו' ושאם היו נוהגין בו כבוד, דהא היינו קודש היינו כבוד, דעיקר דין וקדשתו הוא לנהוג בו כבוד, כמבואר לעיל. וי"ל משום דלפעמים נוהגים כבוד רק מחמת קדושת כהונתו, כגון שאינו ת"ח ואין אתו ת"ח ישראלים, ואם ישראל ת"ח – הוא קודם, משא"כ אם הוא גם ת"ח ומכבדין אותו גם נגד ת"ח ישראל הרי נוהגין בו גם כבוד יתר על קדושתו, ויהיה לפי"ז שיעור הלשון שאם נהגו בו קודש – רק קודש וכו' ואם היו נוהגין בו גם כבוד וכו', ודו"ק.

ועיין במרדכי פ"ו דסנהדרין מי שיש לו בת שהמירה דתה או שזנתה אין מחויבין עוד לקדשו בקדושת כהונה, ולכאורה צ"ע מש"כ שהמירה והא בדרשה דלעיל מבואר דהכתוב מדבר רק בחילול שבזנות ולא בחילול אחר, וצ"ל דכיון שהמירה בודאי גם זנתה. וע' באו"ח סי' קכ"ח סמ"א דבזה"ז אין נוהגין בחלול כהונה במקרים כאלה.}}. (שם נ"ב א').

'''באש תשרף. ''' היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה {{תוספת|סא|כיון דאין הבועל בשריפה ממילא גם אין הזוממים בשריפה משום דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשינן ולא לאחותו, וע' ברש"י סנהדרין צ' א'.}}. (סנהדרין נ"א א').

'''באש תשרף. ''' [כיצד שורפין אותה] א"ר מתנה. פתילה של אבר היו עושין לה, ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה, אתיא שריפה שריפה מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים {{תוספת|סב|עיין לפנינו בר"פ שמיני ולעיל בפ' ויקרא בפ' ושרפו אותו על עצים באש (ד' י"ב) עיי"ש וצרף לכאן.}}. (פסחים ע"ה א').

== י ==

'''והכהן וגו'. ''' ת"ר, והכהן הגדול מאחיו – זה כהן גדול, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, זה משוח מלחמה, ומלא את ידו ללבוש את הבגדים – זה מרובה בגדים, – על כולם הוא אומר, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא {{תוספת|סג|ר"ל בכולם נוהגים דיני כהן גדול. וע"ע בסמוך ס"פ י"ב וריש פסוק י"ג.}}. (הוריות י"ב ב').

'''והכהן הגדול מאחיו. ''' שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים, מניין שאם אין לו שאחיו הנהנים מגדלין אותו ת"ל והכהן הגדול מאחיו – גדלהו משל אחיו {{תוספת|סד|טעם הדרשה הראשונה שיהא גדול מאחיו וכו' פשוט דמדייק יתור המלה מאחיו, ובתו"כ מוסיף עוד ובמראה, ובילקוט גריס תחת במראה. במדה, כלומר שיהיה בעל קומה, ונראה עיקר גירסת הילקוט ע"פ מ"ש בשבת צ"ב א' אין השכינה שורה אלא על בעל קומה, ובתענית ט"ו א' אומר אדם של צורה, ופירש"י בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו, ובסנהדרין י"ז א' מבואר שצריך להושיב בסנהדרין אנשים בעלי קומה, ופירש"י כדי שתהא אימתן מוטלת על הבריות, הרי דזה הוי אחת המעלות הדרושות לאדם נכבד ובעל בעמו, והוא הדין בכה"ג. [וע"פ זה יש לפרש האגדה דחלק ק"ה ב' שבין יתר הקללות שביקש בלעם לקלל את ישראל אמרו שביקש שלא יהא להם מלכים בעלי קומה, ולא בארו המפרשים בתכונת בקשה זו, ולפי שכתבנו ביקש שיהיו להם מלכים חסרי מעלה זו, ולא יטילו אימה על הצבור, וממילא יהיה העם פרוע לשמצה, וזו היא באמת קללה נמרצה]. וע"ע מש"כ בפ' שופטים בפסוק שום תשים עליך מלך.

וטעם אחרים שאם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו, י"ל דמדייקו מדלא כתיב הגדול באחיו, כמו היפה בנשים, ודרשו מאחיו כמו משל אחיו. וע' בחולין קל"ד ב' הובאה דרשה זו ויליף מזה לשאר פרנסי הצבור.}}. (יומא י"ט א').

'''ובגדיו לא יפרם. ''' מהו לא יפרם, אינו פורם כדרך שבני אדם פורמין, אלא הוא פורם מלמטה וההדיוט פורם מלמעלה {{תוספת|סה|ר"ל כה"ג קורע על מת רק שפה התחתונה של בגדיו סמוך לרגליו וכה"ד – שפה העליונה של בגדיו, ולא כמו קריעה על המת סתם, דהיינו שפה העליונה של בגדיו מלפניו שסביב לצוארו סמוך לכתף, וס"ל דהאי ובגדיו לא יפרום אין פירושו שאינו פורם כל עיקר [כדעת חד מ"ד ב מ"א] אלא כדמפרש. ולא נתבאר מניין לו הכרח פירוש זה ולא שאינו פורם כל עיקר, ויתכן לומר, דנראה לו שאין סברא שלא יקרע כלל ולא יעשה כל רושם להפגת צערו אלא שעושה בשנוי.}}. (הוריות י"ב ב').

== יא ==

'''ועל כל נפשת מת. ''' תניא, רביעית דם היוצא משני מתים טהור מלטמא באוהל, שנאמר ועל כל נפשת מת לא יבא – נפשת כתיב {{תוספת|סו|נפש היינו דם וכמפורש פ' אחרי כי הדם הוא הנפש. וטעם שיעור רביעית שמטמא הוא משום דחיי אדם תלויין בשיעור דם כזה כמ"ש בשבת ל"א סע"ב רביעית דם נתתי בכם וכו' יעו"ש ברש"י, וס"ל יש אם למסורת, דמשמע דוקא אם בא הרביעית מנפש אחד. וע' בנזיר ל"ח א' ולפנינו בפ' חקת בפסוק כל הנוגע במת בנפש האדם (י"ט) י"ג}}. (סנהדרין ד' א').

'''לא יבא. ''' לא יבא ולא יטמא – להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה {{תוספת|סז|עיין ביאור ענין זה לפנינו לעיל בפסוק א' בדרשה לא יטמא ומש"כ שם.}}. (נזיר מ"ב ב').

'''לאביו. ''' לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא היא למת מצוה {{תוספת|סח|טעם הדיוק י"ל פשוט משום דהא דכתיב על כל נפשות מת לא יבא על כרחיך לקרובים הוא דאזהר הכתוב דאי לרחוקים פשיטא הוא דלא גרע מכהן הדיוט דאסור לו לטמא לרחוקים כמבואר ריש פרשה זו, וא"כ כיון דלקרובים הוא דאתא ל"ל לפרט ביחוד לאביו, ש"מ דאתא לדרשה, וזה הוא גם טעם הדרשה והדיוק בדרשה הסמוכה מן ולאמו.}}. (שם מ"ז ב').

'''ולאמו. ''' נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול, מה בנזיר במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם, אף כה"ג במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם {{תוספת|סט|דבנזיר כתיב ענין טומאת מת בכפל לשון על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא במותם, והאי במותם מיותר הוא, ולכן דרשינן שם שבא לרמז דלנגעם ולזיבתם מטמא, אע"פ דגם זה מין טומאה, וה"נ כן. ומה שתפס דוקא טומאת נגע וזב ולא אמר סתם לשאר טומאות, י"ל דאשמעינן במצורע אע"פ שחשוב כמת ובטומאת מת אסור, וזיבה נקט אגב מצורע שנשנו בפרשה אחת, כ"מ בתוס'. וע' ברמב"ם פט"ז ה"ט מטומאת אוכלין שכתב מפורש שמטמא הנזיר והכהן בשאר טומאות סתם, והכ"מ לא הראה המקור לסוגיא דהכא. ובטעם הדרשה מן ולאמו עיין מש"כ באות הקודם.}}. (שם מ"ח א').

== יב ==

'''ומן המקדש לא יצא. ''' מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, שנאמר ומן המקדש לא יצא {{תוספת|ע|זו דעת ר' יהודה, ור' מאיר ס"ל שאם עושה היכר ביציאתו שלא יבא לידי נגיעת טומאה, כגון אם הולך מרחוק וכדומה היכרים מותר לו לצאת, ור"י ס"ל דאע"פ שעושה היכר אסור לו לצאת משום דדילמא אגב מרירותיה מקרי ונגע. וטעם פלוגתתם מבואר בגמרא דר"מ לא ס"ל כר"י דאינו יוצא כלל מפתח ביהמ"ק משום דאי הכי אפילו לביתו נמי לא יצא, אלא ה"ק ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא והיינו שיזהר שלא יטמא, וכיון שיש לו היכר לא אתא למנגע, ור"י ס"ל דאע"פ שעושה היכר בכ"ז חיישינן דילמא אגב מרירותיה נגע, ולכן לא יצא מן המקדש כלל, ופשוט דהלכה כר"י.

ואינו מבואר מה קשה ליה לר"מ אי הכי אפילו לביתו נמי לא, ומאי קושיא, ולמה לא יצא לביתו, כיון דאחר המת הוי הטעם שלא יטמא ומה שייך בזה ביציאה לביתו, ומה טעם יש לאסור היציאה לביתו. והנה הב"ח בהגהות הגמרא הגיה דבמקום לביתו צ"ל מביתו, וסתם כונתו וכתב רק שכן נראה לו להגיה, וי"ל שקשה לו כמה שהערנו, דמאי קשיא ליה לר"מ, ולכן הגיה דצ"ל מביתו, ובזה יתבאר היטב, דשניהם ס"ל דאין הכי נמי דמה שאמר הכתוב ומן המקדש לא יצא פירושו מקדושתו לא יצא, והיינו שיזהר מלבא לידי טומאה, ורק ר"מ ס"ל דבעושה היכר שוב לא חיישינן שיטמא ור"י ס"ל דילמא אגב מרירותי' לא יזהר, ולפי"ז באמת איסור אחד הוא לצאת אחר המת בין אם יצא מן המקדש בין אם יצא מביתו, ודו"ק.

וע"פ זה ארווח לן מאוד ליישב ברחבה דברי הרמב"ם בפ"ה ה"ה מכלה"מ שכתב וז"ל, כה"ג שמת לו מת אינו יוצא אחריו, לא מפתח ביתו ולא מן המקדש, עכ"ל. ותמה הכ"מ מניין לו שאינו יוצא גם מפתח ביתו וזה דלא כמאן, וטרח מאוד ליישב הדברים, אבל לפי מה שכתבנו ע"פ הגהת הב"ח דבריו מאירים מאוד ופסקו נכון כשמש, יען כי באמת הלשון ומן המקדש לא יצא לאו דוקא מביהמ"ק אלא מקדושתו לא יצא, אבל באמת גם מביתו אסור, כמבואר, ודו"ק היטב.}}. (סנהדרין י"ח א').

'''לא יצא. ''' [מכאן לכהן גדול שהוא מקריב אונן] {{תוספת|עא|ע' מש"כ בזה בפ' שמיני בפ' ואכלתי חטאת היום.}}. (זבחים צ"ט א' ברש"י).

'''לא יצא ולא יחלל. ''' כל הזבחים שקיבל דמן אונן פסול, מנלן, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הוא אם לא יצא לא חילל, הא אחר אם לא יצא חילל {{תוספת|עב|ר"ל אם לא יצא ועבד עבודה, ונסמך על הדרשה הקודמת דכהן גדול מקריב אונן. והנה רש"י פירש דפירוש הכתוב ומן המקדש לא יצא שאין זה חיוב אלא רשות, ר"ל שא"צ לצאת שאינו מחלל עבודתו, הא אחר מחלל, עכ"ל. וזה פלא שהרי לפי המבואר בדרשה הקודמת הוי הא דומן המקדש לא יצא אזהרה ממש ולא רשות, וכ"מ בסוגיא דסנהדרין שהבאנו שם, וכ"כ כל המפרשים והפוסקים ומוני המצות. וטעם אזהרה זו י"ל פשוט משום דכשיצא מן המקדש ללות המת נראה שהוא מחשיב כבוד המת יותר מכבוד הקודש והמקדש הנמסר על ידו. ומה שהכריח לרש"י לפרש שהוא רשות נראה משום דאל"ה אינו מתבאר הדרשה הא אחר אם יצא חלל, משום דכיון דאזהרה היא, הרי הוי הפי' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא [הוא] חילל.

אמנם לולא פירש"י אפשר לומר דשתי הדרשות כלולות בפסוק זה, שהכהן גדול אם יצא חילל, וגם מכיון שהמצוה היא רק על כה"ג ממילא מבואר שכהן הדיוט אסור בזה, ואם נהג מנהג כה"ג חילל עבודתו, ועיין בנמוקי רמב"ן.}}. (שם ס"ז א').

'''ולא יחלל. ''' תניא, כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב, ת"ל ולא יחלל, מי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל ועומד {{תוספת|עג|עיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה לה יטמא ובפסוק ד' בדרשה להחלו השייך לענין זה.}}. (נזיר מ"ב ב').

'''משחת אלהיו עליו. ''' יכול כשם שכהן גדול מקריב אונן כך יהא כהן משוח מלחמה מקריב כשהוא אונן, ת"ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, עליו ולא על חבירו {{תוספת|עד|הרבותא בזה אע"פ דמבואר בסוגיא דכל פרטי הדינים שבפרשה שנוהגים בכה"ג נוהגים גם בכהן משוח מלחמה, אבל לענין הקרבה באנינות אינו שוה לו, דכיון דחזינן דבפרט זה נתנה התורה טעם מיוחד כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ומכיון דבכהן משוח מלחמה אין נוהג פרט זה לכן אין בו קדושה יתירה כ"כ עד שתדחה מפני אנינות ואמנם הכהנים גדולים שהיו בבית שני היינו מרובים בגדים שלא היה אז שמן המשחה ג"כ אין מקריבים אוננים, יען דגם הם היו נושאים ציץ הזהב נזר הקודש והרי הם בכלל נזר אלהיו על ראשו.}}. (הוריות י"ב ב').

'''משחת אלהיו עליו. ''' כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו, אמר ר' מנא, כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה', כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו {{תוספת|עה|לכאורה צ"ע מאי רבותא בזה, והא קיי"ל (מכות כ"ג ב') כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך, ובפירוש כתב הרמב"ם פי"ז ה"ז מסנהדרין כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, וא"כ גם בכל אדם כן, וי"ל דשאני כה"ג דהו"א דמפני קדושתו היתירה נכתם עונו ואין לו תקנה, וכמ"ש באמת בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב דראש ישיבה שחטא מלקין אותו ואין חוזר לשררותו, משום דנפגמה מעלתו, קמ"ל בכה"ג דעומד בקדושתו, וכדמפרש הטעם שהוקשה קדושתו לקדושת המקום לענין זה שקיימת לעולם.}}. (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א).

== יג ==

'''והוא. ''' אחד כהן משמש ואחד כהן שעבר מצווין על הבתולה, ואין לי אלא זה שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומו מניין, תלמוד לומר והוא {{תוספת|עו|נראה בטעם הדיוק משום דכתיב בו' החבור, ונסמך אענין הקודם, וכמו למעלה בסוף פסוק ו' דרשינן והיו קודש לרבות בעל מום לקדושה, כך מוסב ענין זה גם אכהן בעל מום.}} [הוריות י"ב ב']

'''והוא. ''' לרבות כהן משוח מלחמה שמצווה על הבתולה {{תוספת|עז|טעם הלמוד מלשון והוא, משום דהו' המחבר מורה שמוסב אענינא דלעיל, וכמו לעיל נתרבה גם משוח מלחמה כמבואר לעיל ריש פסוק י', הוא הדין לענין זה. ומבואר בגמ' דכן נוהג דין זה בכהן מרובה בגדים, וזה ג"כ מטעם המבואר.}}. (שם שם).

'''והוא. ''' הוא ולא המלך, הוא ולא הנזיר {{תוספת|עח|דהו"א כשם שמצוה על הטומאה כמו כהן גדול כמבואר לעיל ובפ נשא, ה"נ מצוה על הבתולה, וכן המלך הו"א עפ"י מ"ש בהוריות י"ב א' שהמלך נקרא שאין על גביו אלא ה' אלהיו וכן כה"ג נקרא שאין משיח על גביו זולת ה' אלהיו והו"א שמעלתו כמעלת הכה"ג גם לענין זה, קמ"ל.}} (ירושלמי הוריות פ"ג ד"ב).

'''אשה. ''' אשה – אחת ולא שתים {{תוספת|עט|דרשה זו הובאה בגמ' לענין האיבעיא אם קידש כה"ג את הקטנה ובגרה תתתיו מהו, בתר נשואין אזלינן או בתר אירוסין, ופשיט מהא דתנן אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס, ודחי שאני התם דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, ופירש"י דמלת אשה מיותר, ומיניה מרבינן דין הנ"ל, ופריך ה"נ הא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח, ומשני אחת ולא שתים, ופירש"י אחת יש לך לרבות ולא שתים, ופריך ומה ראית, ומשני הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, ולפי פירש"י צריך לפרש מה ראית לרבות באלמנה ולא בבוגרת. אמנם לדעתי הלשון אחת ולא שתים אינו סובל ברחבה פי' זה שפעם אחת יש לרבות ולא שתי פעמים, וכמדומה שלא מצינו כיוצא בלשון זה וכונה כזו בתלמוד.

אבל הנה הרמב"ם פי"ז הי"ג מאיסו"ב פסק דכה"ג אינו נושא שתי נשים, וכפי הנראה מפרש הלשון אחת ולא שתים, ר"ל דמה דכתיב כאן אשה בא למעט שרק אשה אחת נושא ולא שתים, ועל זה פריך מה ראית האי אשה לרבות והאי למעט, ומשני הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, וכ"מ מפורש לשון הרמב"ם כאן שכתב ואינו נושא שתי נשים לעולם שנאמר אחת ולא שתים, וכ"כ הה"מ שם, וכהאי גונא דרשינן ביומא י"ג א' לענין כה"ג ביוהכ"פ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, אחת ולא שתים.

וכבר נתפרסם דבר השגת הראב"ד שם על פסק הרמב"ם מפסוק דדה"י ב' כ"ד וישא לו יהוידע נשים שתים, ויהוידע היה כה"ג, ועל זה תירץ חכם אחד שאין הכונה שלקח לו לעצמו אלא שהשיא ליהואש בנו, דכל הענין שם איירי בתולדות יהואש, ונתפרסמה ההערה הנפלאה הזאת ע"י ס' תולדות אדם בשם רב גדול אחד, ובאמת לא חדות היא. וכבר באה הערה זו מפורש בס' ברכ"י לאה"ע סי' ל"א, וגם מה שתלו הקושיא הנ"ל בהרחב"ד, תימא הוא, שהרי כן כתבו התו"י ביומא שם.

ויש להביא סמך לדעת הרמב"ם מלשון המשנה ביבמות ס"א א' כהן הדיוט אינו נושא איילונית אלא א"כ יש לו אשה ובנים, ואינו מבואר למה נקיט כהן הדיוט ולא כהן סתם, כי הלא אין ספק שגם כהן גדול כלול באיסור זה, אבל לפי דעת הרמב"ם דכה"ג אינו נושא לעולם שתי נשים, א"כ לא שייך לומר שלא ישא אא"כ יש לו אשה, יען דכשיש לו אשה בלא"ה אסור לו ליקח עוד אשה, ולכן נקיט מפורש כהן הדיוט. וע"ע מש"כ בדרשה לקמן ס"פ י"ד בישוב דיוק הלשון זה במשנה.

וכנגד זה קשה לי טובא לדעת הרמב"ם מהוריות י"ב ב' דחשיב שם הדינים שבין כה"ג לכהן הדיוט בעניני נשואין כמו הא דמוזהר על הבתולה ואסור באלמנה וכו' ולמה לא חשיב גם זה דאינו נושא שתי נשים, וצע"ג.

אמנם לגוף הדין שחידש הרמב"ם סובר הראב"ד להסכים לו עפ"י הסברא, יען דאל"ה הרי יצטרך בכל ערב יוהכ"פ לגרש אשה אחת, כדי לקיים וכפר בעדו ובעד ביתו, אחת ולא שתים, כמבורר ביומא שם. ויש להעיר נ"מ בין לימוד הרמב"ם שדין זה הוא עפ"י גזירת הכתוב ובין סברת הראב"ד – לענין משוח מלחמה דילפינן לעיל ששוה לכה"ג בכל דיני פרשה זו, ואם איסור לקיחת ב' נשים הוא מגזה"כ אסור גם משוח מלחמה, משא"כ לדעת הראב"ד דאסור רק משום עבודת יוהכ"פ, וא"כ משוח מלחמה דאינו עובד ביוהכ"פ מותר לישא שתים, וצ"ע, ואין להאריך עוד בזה.}}. (יבמות נ"ט א').

'''אשה בבתוליה. ''' פרט לבוגרת שכלו בתוליה {{תוספת|פ|כתבו התוס' לאו דוקא כלו אלא כלומר נתמעטו קצת, עכ"ל. ונראה שהכריחם לפרש כן, משום דאין לפרש כלו ממש, דהא אמרי' בנדה ס"ד ב' בוגרת נותנין לה לילה הראשון לשמש דאפי' אם ראתה דם אמרי' דם בתולים הוא, אלמא דבוגרת יש לה בתולים, לכן פירשו דנתמעטו קצת, והוא הדין למוכת עץ ובעולה שלא כדרכה. וטעם הדיוק מבואר בגמ', משום דלשון בתולה משמע אפי' מקצת בתולים, ובבתוליה מורה עד שיהיו לה כל בתוליה. –

ועיין בסוגיא כאן ס' א' דבדיעבד אם נשא בוגרת או מוכת עץ יקיים, ומבואר מזה דגם באיסור דאורייתא יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד, שהרי כפי המבואר מזה איסור בוגרת ומוכת עץ הוי מדאורייתא, והתוס' בפסחים י"א א' ד"ה קוצרין, ואיזו מאחרונים נשאו ונתנו בזה, ומכאן ראיה מכרחת לזה.}} [שם שם]

'''אשה בבתוליה יקח. ''' ת"ר, קידש את הקטנה ובגרה תחתיו לא ישאנה, מאי טעמא, דכתיב אשה בבתוליה יקח, בתר קיחה דנשואין אזלינן {{תוספת|פא|שגם בעת הנשואין תהיה קטנה, אבל בוגרת נתמעטו בתוליה, כמבואר בדרשה דלעיל, ואקרי אישתני גופה, משא"כ בכהן הדיוט שקידש את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג דיכנוס משום דלא אישתני גופה, כמובא בפסוק הסמוך. ובאור חלוק זה י"ל משום דלשון לקוחין מורה גם על קדושין וגם על נשואין, כמו כי יקח איש אשה, ודרשינן אין קיחה אלא בכסף והיינו קדושין, וגם מורה על נשואין, כמו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, ולכן מכיון דבקטנה כתיב לשון לקוחין, אשה בבתוליה יקח, וכן במניעת נשואי אלמנה, כתיב ג"כ לשון זה, את אלה לא יקח, לכן כיון שאפשר לפרש זה על קדושין ועל נשואין, לכן בקטנה ובגרה דאישתני גופה אמרי' דקיחה שבכאן מורה על נשואין, ר"ל שאפי' בעת נשואין תהיה בתולה, אבל בכהן הדיוט שנשא אלמנה ונתמנה להיות כה"ג דלא אשתני גופה אמרי' דקיחה דבשם הוא לשון אירוסין, וכיון דבשעת אירוסין היתה כשרה לו שאז היה עוד כהן הדיוט לכן יכנוס.}}. (יבמות נ"ט א').

== יד ==

'''אלמנה וגרושה. ''' אלמנה דומיא דגרושה, מה גרושה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אף אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין {{תוספת|פב|גרושה בודאי בין מן האירוסין ובין מן הנשואין דסתמא כתיב, והוא הדין באלמנה, והרבותא באלמנה אע"פ שג"כ כתיב סתמא כמו גרושה, אך משום דמצינו בתורה שם אלמנה שהיא מן הנשואין, שכן בתמר כתיב, שבי אלמנה בית אביך.}}. (שם שם).

'''אלמנה וגרושה וגו'. ''' ת"ר, אלמנה אלמנה אלמנה, גרושה גרושה גרושה, אינו חייב אלא אחת {{תוספת|פג|ר"ל מי שנתאלמנה או שנתגרשה מאנשים הרבה, והרבותא בזה, דאע"פ דיש בזה שמות מחולקים, אלמנת ראובן, אלמנת שמעון, אלמנת לוי, אך מכיון שאין גופין מחולקין, לכן אין חייב אלא אחת, וכפי שנתבאר אצלנו כ"פ דעיקר רבוי מלקות תלוי בגופין מחולקין [ע' פ' קדושים (י"ט כ') בדרשה והיא שפחה].}} – אלמנה וגרושה וחללה זונה, בזמן שהם כסדר חייב על כל אחת ואחת, זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת {{תוספת|פד|דין זה נוגע במקצוע רחב אחד בש"ס, והוא בענין איסור חל על איסור, ונבארנו כאן בקצור כפי השייך והצורך לעניננו. כלל גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא באחד משלשה דרכים אלו, אם היו שני איסורין באין כאחת או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים לאיסור על אותו הדבר או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. ולפיכך אשה שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה ובא עליה כה"ג לוקה ארבע פעמים מספר מלקות על ביאה אחת, אחת מפני אלמנה האסורה לכה"ג ומותרת לכהן הדיוט, ואחת מפני דכשנעשית גרושה נוסף בה איסור שנאסרה גם לכהן הדיוט, הרי שתים, ובכ"ז כשהיא אלמנה וגרושה מותרת לאכול בתרומה כשהיא בת כהן, אבל כשנעשית חללה נוסף בה איסור שנאסרת בתרומה, ולכן לוקה שלש. אכן גם עם שלש אלה עדיין היא מותרת לישראל, אבל כשנעשית זונה נוסף בה איסור שנאסרת לישראל [אם זינתה ברצון שסתם זונה כן היא] ולכן לוקה ארבע, והוא הדין לכהן הדיוט שבא על הגרושה שנעשית חללה ואח"כ נעשית זונה שהוא לוקה שלש על ביאה אחת, אבל איסור אלמנה לא שייך ביה. אך כל זה אם היו הפסולים האלה בסדר החשוב כאן, אבל אם נשתנה הסדר מכפי המבואר אינו לוקה אלא אחת, מטעם הנתבאר שאין כאן איסור מוסיף וכו'. ואם היה הזנות באמצע לוקה שתים בכהן הדיוט, ובכהן גדול פעמים שתים ופעמים שלש, שאם היה הזנות שני – לוקה שתים, ואם שלישי – לוקה שלש, והוא שיהיה אלמנות תחלה, וכל זה מבואר, ודו"ק ועיין עוד בדרשה הסמוכה.}}. (קדושין ע"ז א').

'''וגרושה. ''' מה ת"ל גרושה בכהן גדול, תיתי בק"ו מכהן הדיוט, אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה אלמנה מגרושה וחללה וזונה בכה"ג {{תוספת|פה|בכהן הדיוט חלוקה גרושה מזונה וחללה היינו שייחד לה הכתוב לאו לעצמה, ואשה גרושה מאישה לא יקחו, ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה, ומיניה ילפינן לכה"ג שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה וזונה חייב על כל אחת ואחת, וכבר נתבארו פרטי דין זה בדרשה הקודמת, יעוי"ש.}}. (קדושין ע"ז ב').

'''וחללה. ''' תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, יש חלל מחייבי עשה {{תוספת|פו|כגון כה"ג שנשא אנוסת ומפותת חבירו שהיא עליו בעשה בתולה יקח ולא בעולה [ונקראת זה עשה משום דמצוה היא שלא יהיה פנוי בלא אשה כפי שיתבאר בפסוק הסמוך], אבל לאו דזונה אין כאן משום דקי"ל פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה.}}, מאי טעמא, דכתיב אלמנה וגרושה וחללה וגו', וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו – אכולהו {{תוספת|פז|ר"ל אפילו אעשה דבתולה יקח.}}. (יבמות ס' א').

'''וחללה. ''' למה נאמרה, לומר שאין חללה אלא מאיסור כהונה {{תוספת|פח|כונת הקושיא למה נאמרה אחרי דזה כתיב בכהן הדיוט (פ' ז') פשיטא דכה"ג אסור בה, וכבר נתבאר ענין זה לעיל בפסוק ז'.}}. (קדושין ע"ז ב').

'''זונה. ''' למה נאמרה [תיתי בק"ו מכהן הדיוט], אלא נאמר כאן זונה ונאמר בכהן הדיוט זונה מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין {{תוספת|פט|כאן זרעו חולין כדכתיב ולא יחלל זרעו. וע"ע לקמן בסמוך אות צ"ג השייך לדרשה זו.}}. (שם שם).

'''את אלה. ''' למעוטי נדה [שאין בניה חללים] {{תוספת|צ|דריש כן מיתור לשון זה, ומפרש בתו"כ דרבותא היא בנדה אע"פ שחייב על ביאתו כרת בכ"ז אין זרעו מחולל, וטעם הדבר נראה פשוט משום דענין חילול זרע שייך רק מביאה שהיא פגומה, ולא שייך פגומה רק באשה שאיסורה עליו איסור קיים ומוחלט, משא"כ נדה דאינה פגומה רק איסור זמני רובץ עליה וכשבא עליה בתוך ימי נדתה עובר רק איסור לשעתיה.}}. (יבמות נ"ט א').

'''לא יקח. ''' ואפילו בהעראה, דילפינן קיחה קיחה מחייבי כריתות {{תוספת|צא|עיין מה שכתבתי לעיל בפסוק ז' בדרשה לא יקחו בענין כזה וצרף לכאן.}}. (שם נ"ד א').

'''לא יקח. ''' תנא תנא קמיה דרב ששת, כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח, וכל שאינו ביקח אינו בלא יקח, פרט לכהן גדול שנשא אחותו אלמנה [שאינו לוקה משום אלמנה] {{תוספת|צב|ר"ל דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח וסמיך ליה אלמנה וגרושה וחללה זונה לא יקח, ודרשינן כל שאתה קורא בה כשהיא בתולה יקח, דהיינו שראויה לכה"ג, ישנו בבל יקח אם היתה אלמנה וכו', וכל שאסורה לו כשהיא בתולה, כגון עריות האסורות עליו, אז אינו בבל יקח, שאם נשאה לזו כשהיא אלמנה אינו לוקה משום אלמנה אלא משום ערוה האסורה לו, וכדמפרש. והטעם הוא משום דאין איסור חל על איסור, ואע"פ דבעלמא קיי"ל איסור חל על איסור, אך הני מילי איסור חמור על איסור קל, אבל איסור קל על איסור חמור כגון איסור אלמנה על איסור ערוה, שזו בלאו וזו בכרת, אינו חל, וע' בתוס' כאן.}}. (קדושין ע"ז ב').

'''לא יקח. ''' אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, וללקי נמי משום לא יחלל זרעו – בשלא גמר ביאתו {{תוספת|צג|אבל היא מתחללת אף בהעראה, כמבואר במשנה יבמות נ"ג ב' אחד המערה ואחד הגומר קנה, ויתבאר עוד בפסוק הסמוך. והנה לפי המבואר בדרשה דלעיל דגם בכהן הדיוט שייך הא דלא יחלל, לכן גם כה"ד שנשא גרושה וחללה לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. ועיין בהה"מ פי"ז ה"ב מאס"ב ולפנינו בסמוך אות ק"א.}}. (שם ע"ח א').

'''לא יקח. ''' אמר רבא, בעל לוקה, לא בעל אינו לוקה, משום דכתיב לא יקח ולא יחלל, מה טעם לא יקח משום לא יחלל {{תוספת|צד|ר"ל ולכן כשבועל אחר קדושין לוקה גם משום לא יקח, ולענין אם בעל ולא קידש יתבאר בריש פסוק הסמוך.}}. (שם שם).

'''כי אם בתולה. ''' מלמד שמצוה עליו לישא בתולה {{תוספת|צה|ר"ל דלא נימא דאין מצוה זו רק מניעה, שלא ישא אלמנה וגרושה וכו' וכשנושא ישא בתולה, אבל אם אינו רוצה לישא אשה כלל רשאי, אלא מצוה היא שישא בתולה, ומדייק זה מכפל לשון כי אם בתולה וגו', אחרי דכבר כתיב והוא אשה בבתוליה יקח. וטעם מצוה זו פשוט, דכמו כל איש ישראל אסור לו לישב בלא אשה כמבואר ביבמות ס"ב ב', כך הוא בכה"ג, וגם לא סגי בלא"ה דלא יוכל לקיים בו וכפר בעד ביתו, וא"כ כיון שמחויב לישא אשה ממילא חייב לישא בתולה, דזולתה פסולות כל הנשים, ולפי"ז הוי נשיאת בתולה מצוה.}}. (תו"כ).

'''בתולה מעמיו. ''' להביא בתולה הבאה משני עממין {{תוספת|צו|עיין מש"כ בדרשה הבאה.}}. (יבמות ע"ז ב').

'''בתולה מעמיו. ''' מעמיו ולא מן הגיורת {{תוספת|צז|היינו בת גיורת, אבל גיורת עצמה בודאי פסולה כמ"ש בפ' ז'. ואמנם דעת רמב"ם דאין איסור זה אלא מדרבנן, וכפשטות הדרשה הקודמת להביא בתולה הבאה משני עממים [ומדייק שם מדלא כתיב מעמו], ודעת איזו ראשונים דהוי זה איסור עשה וכלשון הכתוב ביחזקאל בענין הכהנים (מ"ד) בתולות מזרע בית ישראל, וחידוש שלא הביאו ראיה מזה הירושלמי, ונתבאר ענין זה במפרשים ופוסקים.}}. (ירושלמי בכורים פ"א ה"ה).

'''בתולה מעמיו יקח אשה. ''' ת"ר, אי בתולה יכול קטנה ת"ל אשה, אי אשה יכול בוגרת, ת"ל בתולה, הא כיצד, יצאה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה ואיזו היא, זו נערה {{תוספת|צח|בתולה ממעט בוגרת מפני שנתמעטו בתוליה, ולכן איירי בכזו שיצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה, והיא נערה בתולה, ושיעור שנות קטנה ונערה ובוגרת הוא כי עד י"ב שנה נקראת קטנה, ואפילו הביאה סימנים, וכשהיא למעלה מי"ב שנים ויום אחד והביאה שתי שערות הנקראות סימן התחתון נקראת נערה עד ו' חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה נקראת בוגרת.}}. (יבמות ס"א ב').

'''יקח אשה. ''' ת"ר, מניין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול שיכנוס אותה, ת"ל יקח אשה {{תוספת|צט|משום דלא אשתני גופה כמו קידש את הקטנה ובגרה תחתיו כמש"כ סוף פסוק הקודם.}}, אי הכי שומרת יבם נמי, אמרת, אשה כתיב ולא יבמה {{תוספת|ק|ר"ל אם בעת היותו כהן הדיוט עשה מאמר ביבמתו ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול אינו כונס וטעם הדיוק פירש"י דהאי אשה מיותר הוא ואצטריך לדרשה, עכ"ל. ואין פי' זה מבואר לי יפה, דאיפה מרומז במעוט זה יבמה, ולו"ד אפשר לומר דצ"ל יקח אשה כתיב ולא יבמה. והכונה דלשון קיחה לא יונח על נשואי יבמה כי אם בתוספת לשון יבום כמו בס"פ תצא ולקחה לו לאשה ויבמה.}}. (שם שם א').

== טו ==

'''ולא יחלל. ''' אמר רבא, כהן גדול באלמנה שבעל ולא קידש לוקה, מאי טעמא, ולא יחלל זרעו בעמיו כתיב והרי חילל {{תוספת|קא|נסמך על הדרשה שבפסוק הקודם דדריש רבא מלא יקח דעיקר חיוב מלקות תלוי בביאה, ואם קידש ולא בעל אינו לוקה רק אם בעל אחר הקדושין לוקה גם משום לא יקח, ועל זה אומר כאן דלא נימא דאע"פ דעיקר חיוב מלקות תלוי בביאה מ"מ אינו חייב על הביאה אלא א"כ היתה אחר הקדושין, אלא דבביאה לחוד לוקה נמי, משום דעכ"פ חללה כדמפרש, אבל בשאר חייבי לאוין כגון כהן הדיוט בגרושה זונה וחללה וכן ישראל בפסולי קהל אינו לוקה בביאה בלא קדושין. וטעם הדבר משום דבאלמנה לכה"ג כיון שבא עליה חללה ושייך בה ולא יחלל, משא"כ בכהן הדיוט בג' נשים הנ"ל ובפסולי קהל כיון שמחוללות הן מכבר אין לוקין משום לא יחלל רק אם קידש מקודם.

זו היא דעת הרמב"ם בפט"ו ה"ב ובפי"ז ה"ג מאס"ב, אבל הראב"ד ורמב"ן חולקים עליו וס"ל דגם בכה"ד בנשים האסורות לו לוקה על ביאה בלא קדושין, ומה שאמר רבא דינו בכה"ג לאו דוקא בכה"ג בלבד, אלא משום דגוף הפסוק ולא יחלל כתיב בכה"ג, אבל אליבא דאמת כיון דילפינן בגז"ש זונה זונה דגם כהן הדיוט מחלל זרעו כמבואר לעיל, א"כ שוה בזה כה"ד לכה"ג, והוא הדין לשאר פסולי קהל, וכ"נ בדעת רש"י ביבמות ע"ח א'. וכבר נשאל הרמב"ם מחכמי לוני"ל על חידוש דין זה, והשאלה והתשובה הועתקו במלואם במ"מ פט"ו ה"ב מאס"ב, וכמעט שלא הניחו הראשונים מה להתגדר בבאור מחלוקת זו.

ואך באחת נעיר מה שנראה סמוכין לדעת הרמב"ם לפי הדרשה דבסמוך ולא יחלל זרעו, אין לי אלא זרעו, היא עצמה מניין שמתחללת ת"ל וכו', וא"כ לעיל בפסוק הקודם בדרשה זונה דיליף בגז"ש מה כאן בכה"ג זרעו חולין אף התם בכה"ד זרעו חולין, ואי ס"ד כדעת החולקים על הרמב"ם דגם בכהן הדיוט חייב משום לא יחלל על ביאה בלא קדושין, א"כ למה לא אמר ג"כ מה כאן בכה"ג היא עצמה מתחללת אף התם בכה"ד היא עצמה מתחללת, והיה בזה נ"מ לענין מלקות דידיה, אלא ודאי דכיון דאין מלקות בכה"ד על ביאה לחוד אין שום נ"מ בזה שהיא עצמה מתחצלת, כיון דהיא מחוללת ועומדת מכבר, רק לענין שזרעו מתחלל יש נ"מ שנפסלו לכהונה ולתרומה, ודו"ק.}}. (קדושין ע"ח א').

'''ולא יחלל. ''' לרבות שאפילו אנס חילל {{תוספת|קב|זה כלול בדרשה הקודמת ושם נתבאר סברת הדבר, ומפרש בירושלמי דטעם הרבוי מדלא כתיב ולא יחול אלא לא יחלל.}}. (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ב).

'''ולא יחלל זרעו. ''' מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל מן התרומה אף זרעו פוסל סן התרומה {{תוספת|קג|ר"ל מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה כפי שיתבאר בסמוך ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל בביאתו את האשה מן התרומה, וטעם הדיוק מלשון ולא יחלל זרעו מצאתי בשל"ה דף שי"ג משום דהול"ל ולא יחלל זרע, כי בשעת הצווי עדיין אינו זרעו שיכונה בו, ומדכתיב זרעו דריש כמו שהיה כתוב זרע לו, וזהו מקיש זרעו לו. וע' בסוטה כ"ו ב' דאע"פ דכתיב ולא יחלל זרעו אין הכונה דרק אז מחלל את האשה במי שראוי להזריע אלא גם במי שאינו ראוי להזריע [כגון השוחף שאינו מתקשה] דג"כ פסולה מן התרומה, ולא דבר הכתוב אלא בהוה, ואע"פ דלענין כרת או מיתה אינו חייב אלא בביאה הראויה להזריע, כמבואר ס"פ אחרי, שאני התם דכתיב רבוי מיוחד לא תתן שכבתך לזרע, כמבואר שם.}}. (יבמות ס"ט א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרות {{תוספת|קד|דרשה זו אליבא דר' עקיבא דס"ל כל מי שאין קדושין תופסין בה הוי הולד ממזר ובכללם גם חייבי לאוין, ובכ"ז מודה באלמנה לכה"ג דאין הולד ממזר משום דמפורש הוציא הכתוב שרק חלל עושה כמבואר, אבל לרבנן דר"ע א"צ לכל זה, כי לדידהו בלא"ה אין ממזר מחייבי לאוין. והנה לפי מה דקיי"ל בקדושין ע"ז ב' דהאי ולא יחלל זרעו קאי גם על זונה וגרושה וחללה לכהן הדיוט שגם הוא עושה הולד חלל וכמבואר לפנינו בפסוק הקודם בדרשה זונה, א"כ מודה ר"ע גם בכהן הדיוט בג' נשים הנ"ל שאין עושה הולד ממזר, אך לפי"ז צ"ע מ"ש ומודה ר"ע באלמנה לכה"ג, דהול"ל באלמנה לכה"ג ובזונה גרושה וחללה לכהן הדיוט, וצ"ע בזה.}}. (קדושין ס"ח א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' אין לי אלא זרעו, היא עצמה שמתחללת מניין, אמרת ק"ו, מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת {{תוספת|קה|רומז למ"ש לעיל (פ' ז') לא יקחו ודרשינן להזהיר האשה על האיש, כלומר שגם היא מוזהרת. ויש להעיר בק"ו זה מממזר שהוא לא עבר עבירה ובכ"ז פסול לקהל ואמו שעברה עבירה כשרה, ואולי שאני דין חילול כהונה מפסולי קהל, וצ"ע.}}, וכי תימא מה לזרעו שכן יצירתו בעבירה, אמר קרא ולא יחלל, לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל {{תוספת|קו|פירש"י דעיקר חילול האמור כאן משמע היא עצמה שהיתה כשרה ונתחללה, אבל זרעו מעיקרא הוא נפסל ואין זה לשון חילול, עכ"ל. ולא ידעתי איך אפשר לומר דעיקר חילול דכתיב כאן קאי עליה אחרי דכתיב מפורש ולא יחלל זרעו ולו"ד היה אפשר לפרש כונת הגמרא שר"ל שגם חילול שלה במשמע שנתחללה מכשרותה.

ועיין ביבמות מ"ד ב' הובא דין זה שהיא עצמה מתחללת, ופירש"י דכתיב ולא יחלל זרעו ולא כתיב ולא יחל ומשמע ב' חילולים אחד לה ואחד לזרעו, והכי מפרש בקדושין (ע"ז א') עכ"ל, וכ"כ בסוטה כ"ו ב'. והנה לפנינו בסוגיא זו ליתא דרשה זו מדלא כתיב ולא יחל, אבל כן הוא בתמורה ה' ב' ובירושלמי סיטה פ"ג ה"ז, ולפי"ז צ"ל דמש"כ רש"י והכי מפרש בקדושין, כונתו על עיקר הדין ולא על הדרשה. ואמנם לא ידעתי למה בחר בדרשה זאת נגד הדרשה המבוארה בסוגיא במקומה כמו שהיא לפנינו, וכבר כתבנו כ"פ כי כמו דקיי"ל סוגיא דאתמרא בדוכתא עדיכא מסוגיא שלא בדוכתא לענין הלכה, כך דרשה שבדוכתא עדיפא מדרשה שלא בדוכתא. ואפשר לומר דכונת רש"י בלשון הגמרא כאן אמר קרא ולא יחלל ר"ל מדלא כתיב ולא יחול, וקיצור לשון הוא, והכונה כמו בתמורה ובירושלמי שם.}}. (שם ע"ז א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' זרעו מתחלל והיא אינו מתחלל {{תוספת|קז|פירש"י דכתיב ולא יחלל זרעו ודרשינן בקדושין שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו, שהכהן מחלל את שתיהן אבל הוא אינו מתחלל, עכ"ל. וע' מש"כ באות הקודם.}}. (סוטה כ"א א').

'''ולא יחלל זרעו. ''' אימתי עובר על לא יחלל זרעו – כשגמר ביאתו {{תוספת|קח|ר"ל לאפוקי המערה מפני שאינו ראוי להזריע.}}. (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ב).

'''ולא יחלל זרעו בעמיו. ''' תני, ר' אליעזר בן יעקב אומר, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, מנה"מ, א"ר יוחנן, נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן (פ' ז') לא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות {{תוספת|קט|דנקבות לא הוזהרו על הטומאה למת כמבואר ריש פרשה זו.}} אף כאן זכרים ולא נקבות, אלא מעתה בתו של כה"ג מאלמנה תשתרי, מי כתיב בנו – זרעו כתיב, בת בנו תשתרי, כתיב לא יחלל זרעו, מקיש זרעו לו, מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה {{תוספת|קי|אבל הא ליכא למימר דגם בת בתו תתסר, דא"כ גז"ש מאי אהני ליה.}}. (קדושין ע"ז א').

== יז ==

'''איש מזרעך. ''' מכאן אמר ר' אליעזר, קטן פסול לעבודה ואפילו תם {{תוספת|קיא|דהכי משמע איש, גדול הוא דבעי מום ליפסל, אבל קטן אפילו בלא מום לא יקרב, ובכל הקרבנות כתיב סתם בני אהרן או הכהנים, ולשונות אלו אין מוציאין קטנים, ומהכא ילפינן לכל הקרבנות.}}. (חולין כ"ד ב').

'''אשר יהיה. ''' אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדבור כזיבה ונגעים, היה בו מום לפני הדבור מניין ת"ל אשר יהיה בו מום {{תוספת|קיב|עין מש"כ בפ' תזריע ריש פרשת נגעים דהפי' לפני הדבור ולאחר הדבור היינו לפני אמירת פרשה זו מהקב"ה ולאחר אמירת הפרשה, יעו"ש. ומה שמדייק מלשון אשר יהיה בו מום דאפילו לפני הדבור הוא משום דלשון אשר יהיה מורה על ההויה התמידית איך שהיא בכל אופן.}}. (תו"כ).

'''אשר יהיה בו מום. ''' אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מניין ת"ל אשר יהיה בו מום {{תוספת|קיג|וע' מענין זה בזבחים ק"ב א' ונתבאר אצלנו בפ' צו בפסוק כל זכר בבני אהרן יאכלנה, יעו"ש.}}. (שם).

'''לא יקרב. ''' מניין לרבות הקרבת הדם, ת"ל לא יקרב, ונאמר (פ' שמיני) ויקריבו בני אהרן את הדם {{תוספת|קיד|נראה הבאור ע"פ המבואר בכ"מ בפ' ויקרא דהיכי שנאמר בני אהרן הכהנים מרבה בעלי מומין, משום דבני אהרן הכהנים הוא כפל לשון, משא"כ בני אהרן לבד מוציא בע"מ, דדרשינן בני אהרן בדומה לו, כמו שהוא תמים, ולכן דרשינן מן ויקריבו בני אהרן, דגם להקרבת הדם פסולין בע"מ.}}. (שם).

'''לחם אלהיו. ''' יכול יהיו בעלי מומים חייבים על כל העבודות ת"ל להקריב לחם אלהיו, מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה אף כל מה שהוא משום עבודה {{תוספת|קטו|דרשה זו שייכת לדרשה שבסמוך פ' כ"א דאסור לבע"מ להתעסק אפילו בעבודות שאינן עבודות תמות, וכמו דחשיב שם כפי שיבא לפנינו, ועל זה אמר כאן דאע"פ שאסור בכולם מ"מ אינו חייב מלקות רק על עיקר עבודות, משא"כ עבודות שאינן רק סניפין לעיקרי עבודות.}}. (שם).

== יח ==

'''כי כל איש. ''' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מניין, ת"ל כי כל איש אשר בו מום {{תוספת|קטז|פירש רמב"ן דבכל פרשת קרבנות כתיב דבר אל אהרן ואל בניו, לפי שמצוה על הקרבנות שהיא להם לתפארת, אבל בפרשה זו המדברת על המומין אלו היה אומר דבר אל אהרן ואל בניו היה צ"ל איש מכם לדורותיכם וגו', והיה גנאי לאהרן שיתנו אם יהיה בו מום, כי לא נאה לקדוש ה' שיהיה בע"מ, וכן בצרעת וזוב תפס זרע אהרן ורק ברמז דרש אהרן עצמו מפסוק והוא צרוע או זב (לקמן כ"ב ד').}}. (שם).

'''אשר בו מום. ''' אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מניין, ת"ל כי כל איש אשר בו מום {{תוספת|קיז|דבזה חלוק לשון אשר יהיה בו מום מלשון אשר בו מום, כי לשון אשר יהיה מורה על ההויה התמידית, דהיינו מום קבוע, משא"כ לשון אשר בו מום כולל כל שבו מום ואפילו מום עובר.}}. (שם).

'''איש עור. ''' ת"ר, עור – בין סומא בשתי עיניו בין סומא באחת מעיניו, חורוור והמים הקבועין מניין ת"ל איש עור {{תוספת|קיח|החורוור הוא זה שיש לו טפות לבנות שבעין ומונעות הראיה, ומים הקבועים הוא זה שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד, ומתוך כך מונעות הראיה, והאי הקבועין קאי גם אחורוור. ויתכן דנפקא ליה מדלא כתיב סתם עור, וכמו כל שמות התוארים, חכם, צדיק, רשע, ולא כתיב איש חכם, איש צדיק, איש רשע, ומדכתיב כאן איש עור, משמע אף דהעין בעצמה אינה עורת, רק האיש הוא עור מפני דברים שבעין המונעות הראיה כמו שחשב ג"כ פסול.}}. (בכורות מ"ד א').

'''או פסח. ''' בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת {{תוספת|קיט|דמצינו דכתיב (שמואל ב ט׳:י״ג) והוא פסח שתי רגליו, ומדמפרש שתי רגליו משמע דסתם פסח נקרא אפילו פסח ברגל אחת.}}, רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מניין, ת"ל או פסח {{תוספת|קכ|רגלו חלולה הוא שאמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו, ודומה למגל הוא שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאלו הם שני ראשי הקשת. וטעם הדיוק משום דהיה יכול לכתוב עור ופסח, והיה הו' – ו' המחלק, ומדכתיב או פסח בא לרבות כל דדמי לפסח, וזה הוא טעם כל הדרשות שבסמוך מרבוי או.}}. (תו"כ).

'''או חרום. ''' ת"ר, חרום זה שחוטמו שקוע {{תוספת|קכא|יתבאר ע"פ מ"ש ביבמות ק"כ א' שעיקר יופי הפנים הוא החוטם, וכשניטל החוטם מבין העינים נשחת ונשתנה כל הפנים. ומפרש חרום מלשון והחרמתי את עריהם והיינו שהפנים נחרם ונחרב, והיינו שחוטמו שקוע ומוטבע, ושיעור החירום מבואר במשנה שכוחל שתי עיניו כאחת ר"ל שאין כל מקום בולט בין העינים.}}, חוטמו סולד, חוטמו בולם, חוטמו נוטף מניין, ת"ל או, חרום {{תוספת|קכב|חוטמו סולד הוא שקצר בארכו, כ"פ רש"י, ובערוך פי' בע"א. וחוטמו בולם הוא שנסתמו נקביו, וחוטמו נוטף הוא ארוך ותלוי מלמטה משפתו, ומרבה כולם מלשון או כמש"כ לעיל אות ק"כ.}} [בכרות מ"ג ב'].

'''או שרוע. ''' שרוע זה שנשמטה ירכו {{תוספת|קכג|הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע, כי ע"י שמוטת הירך יתארך הרגל יותר מן הצורך, והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה שמבואר בחולין נ"ד ב', וכ"ה הלשון במשנה בכורות מ' א', אבל בגמרא שם הלשון שרוע שנשתרבבה ירכו ופירש"י בלא איעכל ניבי', דאל"ה טריפה נמי הוי כדאיתא בחולין שם האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה, והני מילי דאיעכל ניבי', והתוס' הקשו לפירושו דהא איכא מאן דטריף התם אפילו לא איעכול וגם בלא איפסק [ור"ל, וא"כ קשיא לדידיה מתניתין], ולכן כתבו דכאן איירי שנשמטה מתחלת ברייתה, עכ"ל. ותמיהני שלא הביאו ראיה מפורשת לדבריהם מתמורה ז' א' דשם מפורש דשרוע הוי מום מעיקרו היינו מתחלת ברייתו. אך עם כ"ז לא ידעתי מה יועילנו הא דאיירי כאן בנשמטה מתחלת ברייתה, כי האם אין טריפה בנולדה בטריפות, והלא מפורש אמרינן בחולין ע"ד א' ובכ"מ הרי שנולדה מן הבטן וכו', וצ"ע. ובדבר עיקר קושית תוס' על רש"י – הנה כנראה מחידושי הרשב"א בחולין שם היה לרש"י גירסא אחרת שלפיה לא קשה קושית התוס', יעו"ש ואין כאן המקום להאריך.}}, פוקה יוצא מגודלו {{תוספת|קכד|שיש בליטת עצם מאגודל ידו או מאגודל רגלו.}}, עקבו יוצא לאחוריו {{תוספת|קכה|שע"י זה רגלו עומד באמצע הפרסה חצי פרסה בולט לפניו וחצי' לאחריו.}}, פרסתו רחבה כשל אווז מניין {{תוספת|קכו|שהפרסה קלושה ועגולה שאין ארכה יותר על רחבה}}, ת"ל או שרוע {{תוספת|קכז|עיין מש"כ לעיל אות ק"כ וצרף לכאן, וע' בבכורות מ"ה א'.}}. (תו"כ).

== יט ==

'''שבר רגל. ''' ת"ר, שבר רגל, אין לי אלא שבר רגל, מניין לרבות הקישן והעיקל והקילבן, ת"ל או שבר רגל {{תוספת|קכח|הקישן מבואר בסוגיא דהוא המקיש בקרסוליו, ובאורו דהקרסולים הם מקום שמחובר עצם אל עצם ע"י עצמות קטנות, והכא ר"ל מקום שמחובר הפרסה להארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו שהברכים עקומות לחוץ, וע"י זה מקום חיבור הפרסה להארכובה מתקרב לרגל האחר ובלכתו נוקשות זב"ז. והעיקל הוא שכשסומך הפרסות זו לזו אי אפשר לו להסמיך הארכובות. והקילבן פירש"י שהוא פוקה יוצא מגודלו, וצ"ע שהרי זה בכלל שרוע שבדרשה הקודמת, ויש מפרשים שהקילבן הוא שרגליו מהופכות, וע' ברמב"ם פ"ח הי"ג מביאת מקדש. ובטעם הרבוי מלשון או עיין מש"כ לעיל אות ק"כ, אבל בתו"כ הגירסא ת"ל איש, ור"ל מדכתיב או איש אשר יהיה בו שבר רגל ולא כתיב או שבר רגל משמע שאין עיקר הקפידא על שבירת הרגל רק על האיש שנמצא בו מום זה, ואין חילוק בין אם הוא ע"י שבירה או ע"י תולדה, וכל אלה שחשב כאן באים מתולדה ולא ע"י שבירה.}}. (בכורות מ"ה א').

'''שבר רגל. ''' היה בו מום מבפנים אינו מום, שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי {{תוספת|קכט|מום מבפנים – כגון ניטל הטחול או הכוליא או שניקבו אע"פ שנעשה טריפה אינו מום. והנה לפנינו בתוספתא הגירסא דכתיב עור ופסח מה אלו בגלוי וכו', אבל כנראה מרמב"ם פ"ו ה"ז מבמ"ק ומסמ"ג לאוין ש"ח היה לפניהם הגירסא כמו שהעתקנו, וכ"מ בתו"כ לקמן (כ"ב כ"ב) בפסוק או שבור, יכול שאני מרבה שבר צלע ת"ל שבר יד או שבר רגל, מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי. ומש"כ הרמב"ם שם עבודתו כשרה, אין לשון זה מבורר לי, דמשמע דרק בדיעבד כשרה, אבל מלשון התוספתא אינו מום משמע דגם לכתחלה מותר לו לעבוד, וצ"ע.}}. (תוספתא פ"ד דבכורות).

'''או שבר יד. ''' שבר יד, אין לי אלא שבר יד, אצבעותיו מורכבות למעלה או קולטות למעלה מן הפרק ולא חתכן מניין, ת"ל או שבר יד {{תוספת|קל|ר"ל שמדובקות שתים ביחד עד פרק האמצעי של האצבע ולא הפרישן כדי שיהיו מחולקין זמ"ז. ובטעם הרבוי עיין לעיל אות ק"כ וצרף לכאן. –

ודע שכתב הרמב"ם בפ"ח הי"א מבמ"ק, מי שחסר אצבע מידו הוי מום, וכתב הכ"מ דפשוט הוא. אבל כמדומה לי שאין דרך הרמב"ם לפרש דין שאינו מבואר בגמ' מסברא דנפשיה אם לא שאומר יראה לי, כנודע. ונ"ל שיצא לרמב"ם דין זה ממ"ש ביבמות ל"ג א' לענין כהן בעל מום שעבד בטומאה כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה דבא לו טומאה ומום בבת אחת, הרי מפורש דגם באצבע הוי מום, ואע"פ דשם מיירי בחתך אצבעו, והרמב"ם איירי במי שחסר לו אצבע מלדה, אך לענין מום אין נ"מ באיזה אופן חסר דעכ"פ חסר אצבע הוא, וצ"ע.}}. (בכורות מ"ה א').

== כ ==

'''או גבן.''' אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד – זהו גבן האמור בתורה {{תוספת|קלא|ר"ל אם אין לו שער גבות העין או ששתי הגבינין מתחברין יחד ממעל לחוטם ונראין כגבן אחד זהו הנקרא בתורה גבן, ובהגהות הרש"ש תמה על לשון זה שלא מצינו כן בשאר מומין לומר זהו באור אותו המום הכתוב בתורה. ולדעתי נראה פשוט, מפני שבבאור מלת גבן יש כמה דעות במשנה, ת"ק ס"ל דגבן הוא כמבואר לפנינו, ור' דוסא סבר, כל שגביניו שוכבין [על עפעפיו], ור' חנינא ס"ל דגבן הוא כל שיש לו שני גבין ושתי שדראות, ולכן נקטו חכמים בלשונם זהו גבן האמור בתורה, ר"ל לאפוקי מדעת ר"ד ור"ח, ועיין לקמן בדרשה או מרוח אשך, דגם שם איתא כלשון זה וגם שם צריך לפרש כמו כאן. ועיין ברמב"ם בפיה"מ ובחבורו דכל הני מומין שחשבו כל התנאים כולהו הוו מומין לכו"ע, ולא פליגי רק בפירוש המלה הזאת.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מג/ב|שם מ"ג ב']]}}.

'''או דק.''' זה הדוק, חלזון נחש ועינב {{תוספת|קלב|הדוק הוא זה שיש לו עור על העין או נקודה לבנה, וחלזון נחש ועינב הוא שנבלל בהשחור שבעין ע"י בליעת בשר לבן כמין נחש, ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/לח/א|שם ל"ח א']]}}.

'''או דק.''' דק שחור משוקע הרי זה מום, צף – אינו מום, דק לבן משוקע אינו מום, צף הרי זה מום {{תוספת|קלג|ר"ל אם יש נקודה שחורה בתוך השחור שבעין והיא שוקעת בתוך השחור ה"ז נקרא דק והוי מום, ואם היתה צפה אינו מום, לפי ששחורה בשחור, וכנגד זה אם יש נקודה לבנה בתוך השחור והיא צפה על השחור ה"ז מום, ואם היתה משוקעת בשחור אינו מום, אבל נקודה בלובן לעולם אינו מום, לפי שהלובן אינו עיקר העין אלא שמנו, וכמבואר בסמוך.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/לח/ב|שם שם ב']]}}.

'''או דק וגו'.''' אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא או דק או תבלול בעינו {{תוספת|קלד|כיון דענינה אחד הוא מפני חסרון הראיה היה די לכתוב אחד מהם.}}, צריכי, דאי כתב דק הו"א משום דמחסרן אבל מבילבליתא לא {{תוספת|קלה|ר"ל דהו"א דוקא דק מפני שחסר המראה כולה, אבל אם רק מבלבל המראה לא.}} כתב רחמנא תבלול, ואי כתב תבלול הו"א משים דמבלבלן אבל משום משניותא לא {{תוספת|קלו|ר"ל שמשונות במעמדן כגון למעלה או למטה או רואה חדר ועליה כאחת וכפי שיתבאר בסמוך.}} כתב רחמנא בעינו {{תוספת|קלז|וע"ל בפסוק י"ח בדרשה איש עור, ומש"כ שם.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מד/א|בכורות מ"ד א']]}}.

'''תבלול בעינו.''' איזהו תבלול, לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור, בשחור ונכנס בלבן אינו מום {{תוספת|קלח|סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין, ואם חוט לבן פוסק העיגול ההוא ונכנס לתוך השחור הוי מום, אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלובן שבעין אינו מום, מפני שהלובן אינו עיקר העין רק שמנו, ולכן אין מומין כלל בלובן.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/לח/א|שם ל"ח א']]}}.

'''תבלול בעינו.''' ריס של עין שניקב שנפגם ושנסדק הרי בעינו {{תוספת|קלט|ריס של עין הוא עפעף של עין, ואם נפגם נקרא שהעין נפגמת.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/לח/א|שם שם]]}}.

'''תבלול בעינו.''' כל מה שבעינו, מכאן אמרו, שתי עיניו למטה או למעלה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה {{תוספת|קמ|ר"ל אפילו רק עין אחת נתקלקל מקום מושבה, וקמ"ל רישא אף שהב' עינים עומדות בשורה אחת כראוי, וקמ"ל סיפא אף שרק מושב עין אחת נתקלקל.}} ורואה את החדר ואת העליה כאחת {{תוספת|קמא|עיין במ"ר פ' בראשית על הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה, בשר ודם רואה את העליה אינו רואה את החדר, אבל הקב"ה אינו כן אלא רואה שניהם כאחד, וכאן משמע דאפשר גם לבשר ודם לראות חדר ועליה כאחת, וי"ל משום זה גופא הוי מום, כיון דיוצא מכלל טבע הבריאה הקבוע לבני אדם.}} או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי הוא רואה {{תוספת|קמב|ר"ל שעיניו עומדות במקום הראוי, אבל אישון העין הוא משונה, שכשהוא נוטה לשמאלו הוא צופה ומביט לימינו, וכן איפכא. וזה כשמדבר עם חבירו נראה כאלו מביט בפני אדם אחר.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מד/א|שם מ"ד א']]}}.

'''או גרב.''' גרב זה החרס {{תוספת|קמג|גרב הוא מין שחין, ושלשה מיני גרב הן, יבש מבפנים ומבחוץ, לח מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ, וזה דאיירי ביה קרא הכא הוא יבש מבפנים ומבחוץ, אבל גרב דעלמא אינו חרס, דהא כתיב בפ' תבא בגרב ובחרס, אלמא דגרב אינו חרס וההוא יבש מבפנים ולח מבחוץ, והוא היה השחין שהביא הקב"ה על המצרים והוא ילפת שמבואר בסמוך, ומבואר ענין זה אצלנו בפ' וארא בפסוק ויהי שחין אבעבועות.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מא/א|שם מ"א א']]}}.

'''או גרב.''' באדם לא נאמר יבלת ובבהמה לא נאמר דק ותבלול (כ"ב כ"ב), מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל גרב גרב ילפת ילפת לגזירה שוה {{תוספת|קמד|דבשניהם גרב מיותר, דכש"כ הוא מילפת דלא מאיס כל כך ובכ"ז פסול א"כ כש"כ גרב, ואתיא לדרשה ללמוד כל המומים הכתובים באדם לבהמה והכתובים בבהמה לאדם, כמו חרוץ נתוק וכרות דלא כתיב באדם, וגבן [למ"ד ששדרתו עקומה] לא כתיב בבהמה.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מג/א|שם מ"ג א']]}}.

'''או ילפת.''' זו חזזית המצרית {{תוספת|קמה|הוא מין שחין היבש מבפנים ולח מבחוץ, והוא השחין שהיה במצרים וכמש"כ לעיל אות קמ"ג.}}, ואמר ריש לקיש, למה נקרא שמה ילפת, שמלפפת. והולכת עד יום המיתה {{תוספת|קמו|ר"ל שאין לה רפואה לעולם, וכדכתיב (בפרשה תבא) בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מא/א|שם מ"א א']]}}.

'''או מרח אשך.''' אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מרוח אשך האמור בתורה {{תוספת|קמז|ר"ל אין לו ביצים בב' כיסים רק שתיהן בכיס אחד [דאלו אין לו כלל פשיטא הוא דהוי בע"מ כסריס] או ב' כיסים ואין לו רק ביצה אחת הרי זה מרוח אשך, דאשך היינו ביצי זכר, ודריש מרוח אשך שנעשו ביציו רוח שנהדפו ממקומם כמו רוח. ובבאור הלשון הרי זה מרוח אשך, עיין מש"כ לעיל אות קל"א.}}, ר' ישמעאל אומר, זה שנמרחו אשכיו {{תוספת|קמח|ר"ל שנתמעכו. ודריש מרוח אשך מלשון מרוח ומעיכה, ועיין בתוס' סוטה כ"ו ב' דגרסי זה השחוף [שאינו מזריע].}}, ר' עקיבא אומר, כל שרוח באשכיו {{תוספת|קמט|שביציו נפוחים ומלאים רוח, ודריש מרוח מלשון רוח וכת"ק, ואפ"ה אינו אומר כמ"ש הת"ק, משום דא"כ הול"ל חסר אשך.}}, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שמראיו חשוכין {{תוספת|קנ|דריש מרוח אשך בלשון נוטריקו"ן כאלו כתב מראה חשך, והוא עפ"י מדת גורעין ומוסיפין ודורשין, שגורעין חי"ת ממרוח ואל"ף מאשך ומוסיף זה במקום זה והוי מרואי אשך, ור"ל שעור בשרו שחור וחשוך ואף שאינו שחור ככושי ממש, ומדה זו היא אחת מל"ב מדות של ר"א בריה"ג שהתורה נדרשת בהן, ולא ניחא ליה לדרוש כר"ע, משום דא"כ הול"ל רוח אשך. ולדינא כל אחד מהתנאים מודה לחבריה שמה שחשב הוי מום, ולא פליגי רק בפירוש מרוח אשך, וכמש"כ כה"ג לעיל בדרשה או גבן, ולכן קי"ל לדינא דכל אלה שנחשבו כאן בפי' מרוח אשך הויין מומין.}}. {{ממר|[[בבלי/בכורות/מד/ב|בכורות מ"ד ב']]}}.

== כא ==

'''כל איש. ''' לרבות הכושי והגיחר והלבקון והקופה והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים {{תוספת|קנא|הכושי הוא שעורו שחור והגיחור אדום כארגמן והלבקון לבן כשלג, וכל אלה שמות אומות הן שצבע עורן כך, והקופה ארוך ודק שאינו עב כראוי לפי ארכו והוא מכוער, ובעלי נגעים טהורין – כגון בוהק או נגע שכולו הפך לבן כמבואר בפ' תזריע.}}. (תו"כ).

'''אשר בו מום. ''' פרט לטריפה ויוצא דופן {{תוספת|קנב|שנולד בו אחת מסימני טריפות המנויין בפ' אלו טריפות [ולפנינו ס"פ שמיני], משום דהוי מום שבסתר וכמשכ"ל פ' י"ט בדרשה שבר רגל, יעו"ש. או אשה המקשה לילד דרך הרחם והוציאו הולד דרך הדופן, ובבהמה פסול כהאי גונא לקרבן משום דכתיב שור או כשב כי יולד ודרשינן כי יולד כדרכו פרט ליוצא דופן, ואשמעינן כאן דאע"פ דלענין הרבה מומין מדמינן מומי אדם למומי בהמה כמבואר לעיל בפסוק הקודם בדרשה או גרב, אך שאני הכא משום מעוטא דכתיב בבהמה כמש"כ.}}. (שם).

'''מזרע אהרן. ''' הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע ושקיפס ובעלי החטוטרת פסולין {{תוספת|קנג|הכילן הוא שראשו חד מלמעלה ורחב למטה ודומה לכסוי של חבית שנקרא כילון. והלפתן שראשו דומה לראש לפת שרחבה למעלה והולכת ומתאחדת למטה. והמקבן הוא שראשו דומה למקבת שפדחתו בולט לפניו וכן ערפו בולט ביותר לאחוריו כמקבת שבולט מכאן ומכאן להבית יד. וראשו שקוע שיש באמצע קדקדו שקוע. והרמב"ם פ"ח ה"ב מביאת מקדש מונה גם צוארו שקוע הרבה שראשו מונח על כתיפיו, והכ"מ לא גילה המקור לדין זה, אכן כן מפורש בתוספתא פרק זה שלפנינו. ושקיפס הוא שאין בראשו בליטה מאחוריו כלל, ומילת שקיפס הוא נוטריקו"ן, שקיל פיסא, ור"ל שראשו דומה כאלו נוטל מאחוריו גוש מקדקדו. וחטוטרת הוא שם ידוע בענין השמטת החוליות בין לאחריו ובין לצדדיו, או שנולדה מורסא [בועה] קשה על גביו כדמות חטוטרה [גבנון של גמל].}}, דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, איש ששוה בזרעו של אהרן {{תוספת|קנד|ר"ל שיהיה דומה לבני אדם בכלל ואע"פ דלא הוי מום. ויתכן דמדייק כן מסירוס לשון הכתוב, דהול"ל כל איש מזרע אהרן אשר בו מום, ונ"מ בזה ובין מום, דבע"מ שעובד מחלל עבודתו משא"כ זה, וע' בתוי"ט פ"ז מ"ג דבכורות. –

ודע דיש עוד שני מומין שפוסלין בכהנים רק משום מראית עין בלבד ולא משום דהוו מומין, והם מי שנשרו ריסי עיניו ומי שנטלו שיניו, וזה מבואר בבכורות מ"ג ב' ומ"ד א'. ולענין נטלו שיניו יש להעיר מלשון הכתוב ס"פ זו ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו' שן תחת שן, הרי דקרי לנפילת שן מום. וצ"ל דשם מום הוא שם כולל לחסרון דבר מה ממעלות האדם אף כי אינו חסרון ומום עקרי, וראיה לזה שהרי בין המומין נמנו גם שוטה ושכור, וכ"מ מלשון הפסוק במשלי ט' ומוכיח לרשע מומו. –

והנה בבכורות ג' ב' ומ' ב' הביא הגמרא בזה הענין הפסוק דריש פרשה הבאה איש איש מזרע אהרן, אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל הפ' שלפנינו, כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, יען כי הפ' איש איש וגו' כתיב גבי טומאה ומאי שייך להביאו בענין מומין. ונראה שנשתרבב הט"ס כאן ע"פ הסוגיא דיבמות ע"ד א' ששם מביא הפ' הנ"ל איש איש מזרע אהרן איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זו תרומה, וגם כאן דרשו איש ששוה בזרעו של אהרן, אבל שם לענין תרומה איתמר ואינו ענין לכאן.}}. (בכורות מ"ג א').

'''לא יגש להקריב. ''' לרבות אימורים וקומץ ולבונה וקטורת ומנחת כהנים וכהן משיח ומנחת נסכים והיציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות והפתיתות והמליחות והמליקות והקבלות {{תוספת|קנה|כל אלה אינן עבודות תמות, דעבודה תמה נקראת עבודה שאין אחריה עבודה כמו זריקה והקטרה וניסוך המים והיין כמבואר ביומא כ"ד א' ובכ"מ, משא"כ הני דהן עבודות שיש אחריהן עבודות, והו"א דאינם בכלל איסור לבע"מ, קמ"ל. ועיין לעיל פסוק י"א דאפ"ה מלקות אין בו.}}. (תו"כ).

'''מום בו. ''' פרט לשעבר מומו {{תוספת|קנו|דכך משמע הלשון מום בו שעתה הוא בו בשעת עבודה.}}. (שם).

== כב ==

'''ומן הקדשים יאכל. ''' מקדשי קדשים אלו קדשי קדשים, ומן הקדשים – אלו קדשים קלים {{תוספת|קנז|וע' בפירש"י בפסוק זה דאצטריכי שניהם.}}. (זבחים ק"א ב').

== כג ==

'''אך אל הפרכת. ''' תנא רב כהנא, מתוך שנאמר אך אל הפרוכת, יכול לא יהיו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות רקועי פחים, ת"ל אך חלק {{תוספת|קנח|ר"ל רק אז אסור לבא אם הוא בא אל הפרוכת לתכלית שבאים לו, אבל אם בא לתקן דבר מה מותר לו לבא.}}. (עירובין ק"ה א').

'''ולא יחלל. ''' מכאן שבעל מום שעבד מחיל עבודתו {{תוספת|קנט|וזה דוקא במומין גמורים ולא באלה שהם רק מפני מראית עין כמשכ"ל אות קנ"ד, וכן באלה שאינם פסולים רק מפני שאינו דומה לבני אדם בכלל אע"פ דלא הוו מומים עקרים כמש"כ לעיל בפ' כ"א בדרשה מזרע אהרן. –

ועיין בקדושין ס"ו ב' דיליף דבעל מום שעבד עבודתו פסולה מדרשה אחרת [ע"ל ר"פ פינחס], וכפי המתבאר ברש"י שם דמפסוק שלפנינו ילפינן למזיד והדרשה שבקדושין יליף גם לענין שוגג. וע' בסנהדרין פ"ד א' לחד מ"ד ילפינן מכאן דבעל מום ששימש חייב מיתה דילפינן חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו, אבל לא קיי"ל כן, ולכן השמטנו דרשה זו.}}. (בכורות מ"ג ב').

== כד ==

'''ואל כל בני ישראל. ''' הזהיר את הכהנים על ידי ישראל {{תוספת|קס|כלומר שישגיחו כל ישראל, דהיינו הב"ד, שישמרו הכהנים את דיניהם, ומדייק משום דאם לשון זה לא בא לדרשה, א"כ מאי שייכות בני ישראל למצות המיוחדות לכהנים.}}. (תו"כ).


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{הערות תורה תמימה}}



{{שולי הגליון}}