עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/ב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== א ==

'''ונפש. ''' תניא, הכל באים בשותפות {{תוספת|א|ר"ל כל קרבנות נדבה רשאים שנים להביא קרבן אחד, אבל בקרבן חובה לא שייך שותפות, כיון דכל אחד צריך כפרה, וממילא צריך כפרה שלמה, וכמ"ש בב"ק מ' א' דאי כופרא כפרה צריכים השותפים לשלם כ"א כופר שלם.}} דכתיב (פ' אמור) לכל נדריהם ולבל נדבותם אשר יקריבו, ולא סילק הכתוב אלא מנחה שנאסר בה נפש {{תוספת|ב|לכאורה משמע דמדייק לשון נפש שהוא לשון יחיד, אבל לפי"ז קשה דהא בריש פרשה הקודמת כתיב אדם כי יקריב, וכ"כ בפ' אמור כתיב איש כי יקריב, ובכ"ז קיי"ל דמביאין קרבן נדבה בשותפות. ולכן נראה דטעם הדיוק משום דכאן איירי באמצע הפרשה מענין קרבנות, בתחלה אמר אדם כי יקריב, ואח"כ מפרש אם עולה קרבנו, ואם מן העוף קרבנו, וכאן מפרש קרבן מנחה, הול"ל ואם מנחה קרבנו, וכמש"כ לקמן ואם זבח שלמים קרבנו, ואם תודה קרבנו, ומדכתב בסגנון מיוחד מדייק שבא לדרשה כמבואר. ודע דמתו"כ משמע דעיקר הדרשה כאן נפש ולא צבור קרבנו ולא שותפות, וכתבו התוס' בזבחים ה' ב' דבגמרא נקיט רק רישא דקרא.}}. (מנחות ק"ד ב').

'''ונפש. ''' מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש, אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה עני – מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני {{תוספת|ג|ואע"פ דבדרשה הקודמת דרשינן נפש למעט שותפות, אך אי משום זה הו"ל לכתוב אדם או איש כמו בעלמא.}}. (שם שם).

'''ונפש. ''' לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה {{תוספת|ד|הרבותא בזה דלא נימא כיון דאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו, הו"א דאין מביא גם מנחת נדבה קמ"ל. וקצת צ"ע לפי הדרשה הקודמת מי מביא מנחה עני והלא כהן משיח שהוא כה"ג שעליו נאמר והכהן הגדול מאחיו ודרשינן הגדול בעושר ואיך יביא קרבן עני. וי"ל דהא דעני מביא מנחה הרבותא היא לקרבן חובה, אבל לנדבה מביא גם עשיר מנחה.}}. (תו"כ).

'''קרבן מנחה. ''' ת"ר, קרבן מנחה – מלמד שמתנדבין שמן {{תוספת|ה|מדייק מדלא מצינו בשאר הקרבנות שיהיו סמוכים למלת קרבן, קרבן עולה, קרבן שלמים, וגם כאן הו"ל לכתוב ונפש כי תקריב מנחה, ולכן דריש מיתור מלת קרבן דלא רק מנחה שלמה מביאין אלא אפילו שמן לבד, ותפס שמן מפני שבכ"מ הוא משותף למנחה כמו (פ' מצורע) למנחה ולוג שמן, ושיעור השמן שצריך להביא הוא לא פחות מלוג, דבציר מהכי לא חזי, מפני שגם הפחותה שבמנחה הוי עשרון סולת והיא טעונה לוג שמן כמבואר במנחות ק"ז ב'.}}. (זבחים י"א ב').

'''קרבן מנחה. ''' ת"ר, קרבן מנחה – מלמד שמתנדבין עצים, וכן הוא אומר (נחמיה י׳:ל״ה) והגורלות הפלנו על קרבן העצים {{תוספת|ו|הרי דשם קרבן יונת על נדבת עצים. והנה קבענו דרשה זו על הלשון קרבן מנחה אע"פ שבגמרא נרשם סתם קרבן יען דכן פירש"י דמכוין לפסוק זה, אבל בבאור רבנו גרשום מציין הכתוב דר"פ א' אדם כי יקריב מכם קרבן, ובאמת לפי הראיה שמביא מפ' קרבן העצים אין כל שייכות לדרשה זו עם הלשון קרבן מנחה אלא, עם שם קרבן סתם, וגם במשנה הרי עלי עצים אינו מדבר כלל במנחה וכמו הרי עלי זהב וכו'.

ושיעור העצים שצריך להביא מבואר בסוגיא שלא יפחות משני גזירי עצים, והרע"ב פי"ג מ"ג דמנחות כתב הטעם משום דמעוט רבים שנים, אבל לדעתי אין זה מספיק, דא"כ למה יביא דוקא גזירים ולא עצים סתם [ע' זבחים ס"ב ב'].

אבל האמת הוא משום דבעינן שיביא כשיעור הנחשב לעבודה שלמה מעבודת הקרבנות, כיון דמכונה זה בשם קרבן, ושני גזירי עצים הם אחת מן העבודות שבמקדש כמבואר ביומא כ"ב א', וזה הטעם ביין שמביא ג' לוגין, משום דג' לוגין הם שיעור הפחות שבנסכים כמבואר במנחות פ"ט א', וזהו הטעם בנודר שמן שמביא לוג אחד, משום דהפחות שבמנחה הוא עשרון סולת והיא טעונה לוג שמן וכמש"כ בדרשה הקודמת.}}. (מנחות ק"ו ב').

'''סלת יהיה קרבנו.'''  תניא, א"ר יצחק, מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשת מיני טגון הללו {{תוספת|ז|סולת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה, וכל דבר שיש בו שמן קרי טגון.}}משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו, עשה לי מן חמשה מיני טגון כדי שאתה ממך {{תוספת|ח|ר"ל שכל כך חביב לפניו מנחת עני עד שיערב לו כביכול מיני מאכלים שונים ממין אחד, סולת ושמן.}}. (שם ק"ד ב').

'''ונתן עליה לבונה. ''' והדר כתיב והביאה אל בני אהרן הכהנים, מלמד שלבונה מביא מתוך ביתו {{תוספת|ט|צ"ע שלא אמר גם שהשמן מביא מתוך ביתו, דהא כמו כן כתיב כאן ויצק עליה שמן, וכן באמת הדין. ונראה משום דענין זה הובא בגמרא בדרך אגב לענין החקירה אם יביא מלח לקרבנות מתוך ביתו או משל צבור, וז"ל הגמרא יכול האומר הרי עלי מנחה יביא מלח מתוך ביתו כדרך שמביא לבונה, והנה המלח והלבונה שניהם קרובים לערך אחד, ששניהם אינם דברים עקרים מגוף המנחה רק באים לתבל, ולכן תפס לבונה דומיא דמלח, אבל שמן שהוא מעיקר מעשה המנחה, ואם לא יביאנו הרי הוא כמו שלא הביא כלום, וא"כ אין ראיה משמן למלח, ולכן לא זכר שמן אע"פ שהדין כן הוא, וכמו שלא זכר סולת שמביא בודאי מתוך ביתו, יען דזה עיקר הקרבן ואין ללמוד ממנה לענין מלח, ודו"ק.}}. (שם כ"א ב' ברש"י).

== ב ==

'''והביאה אל בני אהרן. ''' הקמיצות נוהגות באנשים ולא בנשים, דכתיב והביאה אל בני אהרן – ולא בנות אהרן {{תוספת|י|עיין מש"כ ריש פרשה הקודמת לענין סמיכה בנשים וצרף לכאן.}}. (קדושין ל"ו א').

'''וקמץ. ''' מקפיצה ואילך מצות כהונה, למד על יציקה ובלילה שכשרים בזר {{תוספת|יא|דמקודם כתיב ויצק עליה שמן ולא כתיב הכהן ואם היתה גם מצות יציקה בכהן לא הול"ל אח"כ בקמיצה בני אהרן הכהנים, ומדיציקה כשרה בזר פשיטא דבלילה כשרה, אחרי דבלילה היא קודם יציקה, כדכתיב לקמן מנחה בלולה בשמן ויצקת עליה, והנה אע"פ דהגשה ותנופה קודם קמיצה הן ובכ"ז צריכים כהן מפני שאין זר קרב למזבח, אך הכא לא חשיב רק אלה העבודות המיוחדות למנחה בלבד, משא"כ הגשה ותנופה הן עבודות כלליות לעוד קרבנות, וע' בתוס' מנחות פ' א' ד"ה מקמיצה.}}. (מנחות י"ח ב').

'''וקמץ משם. ''' ממקום שרגלי הזר עומדות {{תוספת|יב|כי העבודות שלפני הקמיצה כשרות בזר, כמבואר בדרשה הקודמת, וכיון דכתיב וקמץ משם משמע ממקום שרגלי הזר עומדים שם קומץ הכהן, והיינו מקום דריסת רגלי ישראל בעזרה שהוא אחד עשר אמה, כמבואר במס' מדות. וקמ"ל דלא בעינן קמיצה בצפון כשאר מעשה קדשים אלא כל העזרה כשרה לזה.}}. (זבחים ס"ג א').

'''מלא קמצו. ''' ולהלן הוא אומר (פ' צו) והרים ממנו בקמצו, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ {{תוספת|יג|הלשון מלא קמצו משמע מלא וגדוש, משא"כ הלשון בקמצו משמע רק בשיעור שהקומץ מקיף, ולכן צריך לומר שהיה פושט האצבעות על פס ידו ומכניס צדי האצבעות בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא ייצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע, ובזה ישתוו הלשונות והענינים, ודו"ק.}}. (מנחות י"א א').

'''מלא קמצו. ''' ולהלן הוא אומר (פ' צו) והרים ממנו בקמצו, מלמד שלא יעשה מדה לקומץ {{תוספת|יד|נראה באור הענין, דבפ' צו כתיב (ו' ח') והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ודרשינן שם שלא יעשה מדה לקומץ, והיינו שיקמוץ ביד ולא בכלי, וטעם הלמוד משום דממנו דכתיב התם מיותר אחרי דכתיב מסלת המנחה, ולכן דריש והרים כהן ממנו – ישר ממנו ולא בהפסק כלי, וכאן דרשינן בגז"ש מהתם, כך נ"ל.

אבל רש"י ותוס' פרשו הכונה מדכתיב כאן מלא קמצו ולהלן כתיב בקמצו למדרש מיניה שיקמוץ ביד ולא בכלי, ולכן הקשו התוס' דהא מלא קמצו אצטריך שיחפה ג' אצבעותיו ויקמוץ [היא דרשה הקודמת], והוכרחו לומר תרתי ש"מ, אבל לפי פירושנו אנו הענין מתבאר מאוד, דכאן יליף בגז"ש ולא מחמת שינוי הלשונות כלל.

ויש להביא ראיה לפירושנו ממנחות ס"א א' על הפסוק ט' שבסמוך, והרים הכהן יכול בכלי ת"ל והרים ממנו בקמצו, מה להלן ביד אף כהן ביד, הרי מפורש דהלמוד הוא מכח גז"ש.

גם יש להסביר ענין גז"ש זו משום ד"ב" בקמצו מורה על הכלי שבו הוא מרים והוא הקומץ, אבל כאן דכתיב מלא קמצו יש לומר כי רק שעור ההרמה יהיה מלא הקמץ, אך ההרמה עצמה תוכל היות גם בכלי, ובא זה ולמד על זה.

ודע דלכאורה יש להקשות ל"ל כאן הדרשה שלא יקמוץ בכלי, והלא לפי המבואר במס' כלים פי"ז מי"א דמלא קמצו שבמנחה הכל לפי מה שהוא אדם, ר"ל שיעור הקומץ לפי גדלו וקטנו של הכהן, א"כ א"א כלל למדוד בכלי שיהיה שיעור שוה בכל כהן, ודוחק לומר שיהיה כלי מיוחדת לכל כהן, לפי ערך מדתו שהרי יהיו צריכים לכלים למאות וגם חדשים לבקרים לכשיתחנכו כהנים חדשים. וי"ל דדין זה שקומץ לפי מה שהוא אדם הוקבע אליבא דאמת דקיי"ל שאין קומצין בכלי רק ביד. והנה ברמב"ם נשמט כל דין שלא יקמוץ בכלי, והדבר פלא.}} [שם י"ט ב']

'''מלא קמצו. ''' הקומץ מעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא, דאכר קרא מלא קמצו תרי זימני {{תוספת|טו|פעם כאן ופעם לקמן במנחת חוטא (ה' י"ב), חד למצוה וחד לעכב, ולכן אם חסר כל שהוא פסולה המנחה, כ"פ רש"י. אבל בפי' המשניות להרמב"ם ולהרע"ב כתבו משום דכתיב מלא קמצו, ולפי' זה קשה מנ"ל דזה לעכב ודלמא למצוה, וגם לשון הגמרא דאמר קרא מלא קמצו תרי זימני מבואר מפורש כרש"י. וצ"ל דקצור לשון בפיה"מ, וע' בתוי"ט, ולפי פירש"י צ"ל הא דאיתא לקמן שמן וסולת מעכבין זה את זה משום דכתיב מסלתה ומשמנה כפי שיובא בסמוך, ג"כ הכונה משום דכתיב תרי זימני, כאן ולקמן פ' ט"ז מגרשה ומשמנה [וגרש היינו סולת], אך ברש"י מעילה ח' ב' לא משמע כן, יעו"ש ובתוס' מנחות י"ט א', וצ"ע.}}. (מנחות כ"ז א').

'''מפלתה. ''' העשרון סולת מעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא, דאמר קרא מסלתה, שאם חסרה כל שהוא פסולה {{תוספת|טז|פירש"י מה' יתירא דריש רבויא, עכ"ל, ונראה באור דבריו משום דהיה יכול לכתוב מסלת ושמן ומדכתיב מסלתה משמע מסלת שלה בשיעור הראוי, וע' תוס' מנחות י"ט א' ד"ה ושאני התם.}}. (שם שם).

'''מפלתה. ''' מסלתה ולא פסלת חבירתה {{תוספת|יז|נראה דרומז למ"ש במנחות כ"ג א' שתי מנחות שנתערבו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות, וע' תוס' מנחות כ"ב א'.}}. (תו"כ).

'''מסלתה ומשמנה. ''' הסולת והשמן מעכבין זה את זה, מאי טעמא, דאמר קרא מסלתה ומשמנה ומגרשה ומשמנה (פ' ט"ז) {{תוספת|יח|גרש וסולת חדא היא, אלא שגרש במנחת העומר וסולת בשאר מנחות, ושרש גרש – טחון ושבור, מלשון גרסה נפשי, ומדכתיב שתי פעמים סלת [היינו סלת וגרש] שנה עליו הכתוב לעכב.}}. (מנחות כ"ז א').

'''ומשמנה. ''' השמן מעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא, דאמר קרא ומשמנה, שאם חסרה כל שהוא פסולה {{תוספת|יט|פירש"י מה' יתירא דריש, ועיין מש"כ לעיל אות ט"ז וצרף לכאן. ובגמרא מפרש דהרבוי הזה הוא למנחת נדבה, ולמנחת נסכים ילפינן ממה דכתיב בפ' שלח בשיעור השמן ככה יעשה, וככה עכובא.}}. (שם שם).

'''על כל לבונתה. ''' הקומץ והלבונה מעכבין זה אה זה, מאי טעמא, דאמר קרא על כל לבונתה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה (פ' צו) {{תוספת|כ|פירש"י שנה עליו הכתוב לעכב.}}. (שם שם).

== ג ==

'''והנותרת. ''' תניא, מאימתי השירים נאכלין – משקרב הקומץ, דכתיב והקטיר הכהן והדר והנותרת לאהרן ולבניו {{תוספת|כא|דמשמע שמה שנשאר לאחר ההקטרה אז שיריה נאכלין ולא אחר הקמיצה.}}. (סוטה ט"ו א').

'''והנותרת מן המנחה. ''' תניא, שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אסורים באכילה, דאמר קרא והנותרת מן המנחה ולא הנותרת מן הנותרת {{תוספת|כב|הרבותא בזה אע"פ שצריך להקטיר הקומץ בכ"ז באכילה אסורים השירים, והיינו טעמא משום דבאכילה כתיב והנותרת מן המנחה ובאופן כזה נקרא נותרת מן הנותרת.}}. (מנחות ט' ב').

'''והנותרת מן המנחה. ''' פרט למנחה שחסרה היא ושחסר קמצה ושלא הקטיר מלבונתה כלום {{תוספת|כג|אבל אם הקטיר קצת נאכלים השירים כמבואר במנחות י"ב א' שאם חסרה בשעת הקטרה כשרה. ובטעם הדרשה מן המנחה פירש"י דמנחה שלמה משמע, וגם י"ל דמדייק לשון מן המנחה דמיותר הוא, דכיון דאיירי בענין מנחה הול"ל והנותרת ממנה, ובאמת כן כתיב ר"פ צו, ולכן מדייק דיתור לשון זה מורה שהמנחה צריכה להיות שלמה, אבל לשון והנותרת ממנה משמע כל שנותר אף שיש איזה חסרון בעיקרה ובסדרה. והנה דין זה דחסרה היא כבר נתמעט בפסוק הקודם בדרשה מסלתה דמעוטו מעכב אח רובו שאם חסרה כל שהוא פסולה כמבואר שם, ומבואר בגמרא דאיצטריך שני המיעוטים, חד למנחה שחסרה קודם קמיצה וחד למנחה שחסרה בין קמיצה להקטרה שאסורים השירים לאכול.}}. (מנחות ט' ב').

'''לאהרן ולבניו. ''' לאהרן תחלה ואח"ב לבניו, לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת, ומה אהרן כה"ג אוכל שלא במחלוקת אף בניו כה"ג אוכלים שלא במחלוקת {{תוספת|כד|טעם הדרשות כאן משום דבכ"מ שרוצה הכתוב לייחס דבר אל הכהנים כתיב בני אהרן הכהנים, וכאן הקדים אהרן לבניו משמע שלדיוק אתא. ודריש דאהרן יקח חלקו תחלה ואח"כ בניו, וכן שכל הכהנים נוטלים ע"י חלוקה, שכל כהני בית אב חולקים בשוה ואהרן נוטל חלקו בראש שלא ע"י חלוקה, וזה ענין כבוד וגדולה ע"ד הדרש והכה הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. ונראה דהכונה שנוטל חלקו שבורר לו וכמ"ש ביומא י"ד א' כה"ג נוטל חלק בראש, וכן אשמעינן דאין מעלת אהרן כאן מפני יחס עצמו ושהוא אחי משה אלא מפני שהוא כה"ג, וכיון שכן יתחייב שכל הכה"ג לדורות יזכו ג"כ בזכיות אלו, וע"ע מענין דרשה כזו בס"פ אמור בפסוק והיתה לאהרן ולבניו.}}. (תו"כ).

== ד ==

'''וכי תקריב.'''  ת"ר, וכי תקריב – כשתקריב, רשות ולא חובה {{תוספת|כה|ענין דרשה זו פשוט כמש"כ בפרשה הקודמת בפסוק אדם כי יקריב דהלשון כי מורה על רשות, יעו"ש. ואשמעינן כאן דגם קרבן מנחה היא רשות ולא חובה, ונראה הרבותא בזה דהו"א כיון דהוצאת המנחה מעטה היא חובה להקריבה קמ"ל. אך לא נתבאר מה מקום לדרשה זו כאן באמצע הפרשה ולא בראשיתה, בפסוק ונפש כי תקריב, ואולי באמת קבועה הדרשה על אותו הפסוק וצריך לגרוס בגמרא במקום וכי תקריב – ונפש כי תקריב.}}. (מנחות ס"ג א').

'''קרבן מנחה. ''' תניא, א"ר יהודה, פנק לאומר הרי עלי מנחת מאפה שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ת"ל קרבן מנחה, קרק אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשת קרבנות {{תוספת|כו|משום דכל המנחות באות עשרה עשרה, או עשרה חלות או עשרה רקיקין, וכשיביא מחצה חלות ומחצה רקיקין הוי כשני קרבנות.}}. (שם שם).

'''מאפה תנור. ''' ת"ר, מאפה תנור ולא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות. הערביים {{תוספת|כז|כל אלה מיני תנורים הן, דזוטר הבלייהו, ולא נעשו ביחוד לאפות פת. ועיין ברע"ב ותוי"ט ריש פ"ה דכלים בבאור מיני תנורים אלו.}} [שם שם]

'''בלולות בשמן. ''' ת"ר, חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי כמות משוחים בשמן, חלות בלולות ולא רקיקין בלולים ורקיקין משוחים ולא חלות משוחות. מאי תלמודא, אפר רבא, לא לשתמיט ולכתוב קרא חלות משוחות ורקיקין בלולים {{תוספת|כח|באור הענין משום דמצינו בכ"מ דלשון כזה לאו דוקא הוא, אלא באים ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, כמו בב"מ ס"א א' אמר רבא דמה דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך הוא הדין כסף במרבית ונשך באוכל, וכן בחולין קל"ז א' לא תעביד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, הוא הדין גיזה בשור ועבודה בצאן, וכהנה הרבה, ולפי"ז היה אפשר לפרש גם כאן דמה שתפס הכתוב חלות בלולות ורקיקין משוחין לאו דוקא הוא, אלא הוא הדין חלות משוחות ורקיקין בלולין, ועל זה אמר דאינו כן, אלא חלות בלולות דוקא ורקיקין משוחין דוקא, ומפרש טעם הדבר, משום דאי ס"ד לאו דוקא הוא, לא הוי משתמיט הכתוב לכתוב באיזה מקום שנזכרים חלות ורקיקין [והם בפ' תצוה, צו, ונשא] חלות משוחות ורקיקין בלולין., אלא בכ"מ כתיב חלות בלולות ורקיקין משוחין, ומזה משמע דדוקא הוא חלות בלולות ורקיקין משוחין ולא להיפך.}}. (מנחות ע"ח א').

== ה ==

'''ואם מנחה על המחבת. ''' תני, ר' חנינא בן גמליאל אומר, המחבת צפה ומעשיה קשין, מנלן, דכתיב (פ' צו) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת {{תוספת|כט|ר"ל מדשינה לכתוב במרחשת בבי"ת ובמחבת בעל, משמע שכן הוא תכונתן, שהמרחשת עמוקה ושייך בה בית השמוש שהוא במקום בתוך ומחבת צפה ושייך בה על, וממילא מתבאר שהמנחה שבמרחשת אין מקפידין לעשותה גם רכה ולא חיישינן שמא תתפרץ לחוץ אחרי כי שפת הכלי תעכב, משא"כ במחבת שאין לה שפה בהכרח לעשות הבצק קשה כדי שלא תתפרץ.}}. (שם ס"ג א').

'''קרבנך. ''' נאמר כאן קרבנך ונאמר במנחת מרחשת קרבנך (פ' ז'), מה להלן מתן שמן בכלי אף באן מתן שמן בכלי {{תוספת|ל|ר"ל כשם שבמנחת מרחשת צריך מתן שמן בכלי קודם נתינת הסולת כמש"כ סולת בשמן תעשה וכמש"כ שם, כך במנחת מחבת, ועיין מש"כ להלן אות מ'.}}. (שם ל"ד ב').

'''סלת בלולה. ''' ת"ר, סולת בלולה, מלמד שנבללת סולת ולא חלות {{תוספת|לא|ודעת רבי שבוללן חלות משום דכתיב חלות בלולות. ובאור פלוגתתם כך הוא, כי בסדר מעשה המנחה היה ג' פעמים מתן שמן, בתחלה היו נותנין שמן בכלי קודם שנתנו הסולת, כפי שיתבאר בפ' ז', ושוב היו נותנין שמן על הסולת ולשו ואפו אותה ופתתו אותה פתים, ואח"כ יצקו שמן על הפתיתים, כפי שיתבאר הכל, ובנתינה אחת מאלו היו בוללין את המנחה בשמן, ופליגי בזה רבי וחכמים, באיזה פעם היו בוללים, אם בנתינה שניה או בנתינה שלישית, וס"ל לרבנן דאחרי דכתיב סולת בלולה צריך לבלול הסולת בשמן בעוד שהיא סולת, והיינו בפעם השניה, אבל לא בפעם השלישית לאחר אפיה ופתיתה שאז לא נקרא שוב המנחה סולת אלא חלות, ואע"פ דבפ' הקודם כתיב חלות בלולות ס"ל דלא שנבללות כשהן חלות אלא על שם בלילתן סולת נקראות חלות, ורבי ס"ל דבאמת צריך לבללן כשהן חלות והיינו בפעם השלישית, כמבואר, וצ"ל בטעמיה דרבי, דאע"פ דכתיב גם סולת בלולה, ס"ל דבלילת סולת יוצאין בלישת הסולת בהשמן הניתן בפעם הראשונה.

ומתבאר בגמרא דחכמים הכריעו דינם דע"כ בוללם כשהם סולת ממ"ד בפ' צו (ז' י"ב) בענין לחמי תודה חלות בלולות, והתם ע"כ א"א לפרש דהבלילה היא כשהן חלות דהיינו לאחר אפיה ופתיתה, דהא קיי"ל לחמי תודה אין פותתין אותן, ובודאי אין סברא לבללן חלות שלמות, שהרי שיעור שמן שבלחמי תודה הוא רק רביעית הלוג ומספר החלות היו ארבעים, וא"א לבוללם כולם ברביעית לוג שמן, ורבי ס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר.

פשוט דקיי"ל כחכמים, וכ"פ הרמב"ם בפי"ג ממעה"ק, וצ"ע ברש"י פסחים ל"ו א' כתב בענין זה וז"ל, כגון מנחת מחבת שאופין אותה תחלה ואח"כ פותתין אותן עד שמחזירן לסלתן ואח"כ נותן שמן ובוללן, עכ"ל, ודבר פלא הוא שפירש אליבא דרבי, דלא כהלכתא, גם מש"כ עד שמחזירן לסלתן אינו מבורר, שהרי הפתיתה לא היתה בערך החזרה לסולת ממש אלא רק לארבעה פרורין כמבואר בדרשה בסמוך, וצ"ע.}}. (שם ע"ה א').

'''מצה תהיה. ''' יכול למצוה, ת"ל תהיה – לעכב {{תוספת|לב|כך משמע להו לחז"ל בכ"מ דהלשון תהיה ענינו בהויתה תהא, והיינו לעכובא.}}. (מנחות נ"ג א').

'''מצה תהיה. ''' החיה אותה, מכאן לכל המנחות שנלושות בפושרץ ומשמרן שלא יחמיצו {{תוספת|לג|כלומר הכשירנה ושמרה, ואע"פ דבדרשה דלעיל דרשינן מתהיה לעכב, אך אי משום הא לבד היה די לכתוב מצה תהי, ומדכתיב תהיה ש"מ תרתי. וטעם הדרשה החיה מן תהיה הוא משום דרגילין חז"ל לדרוש ה' לח', מפני שהם ממוצא אחד שמתחלפין, כמו בברכות ל' ב' אל תקרא בהדרת קודש אלא בחרדת קודש, ושם ל"ה א' קודש הלולים דרשו כמו קודש חלולים, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בחלה, ושם נ"ה ב' דרשו אותיות המלה פחז כמים בנוטריקון להיפך, זעזעת, הרתעת [ה' במקום ח'] פשעת, ושם ק"ה א' דרשו ה' דהמון גוים (פ' לך) חביב בגוים, ובעירובין י"ט א' דרשו גיהנם גי שיורדין לתוכו על עסקי חנם [עריות, יעו"ש במהרש"א], והמפרשים לא פרשו מאומה אגדה זו. ובפסחים פ"ט א' דרשו מהיות משה – מחיות השה, וביומא נ"ד א' כל הדרה – כל חדרה, ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלחין מפרש בגמרא בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע מתרגמינן ואת משלהי ופירש"י ה' מתחלף בח', ובכריתות י"א א' ממאי דהאי נחרפת לישנא דשנויא היא דכתיב ותשטח עליו הריפות (שמואל ב' י"ז), ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אל"ה הדברים, א' חד, ל' תלתין, ח' תמניא, ולא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח', ובירושלמי פאה פ"א ה"א כבד את ה' מהונך אל תקרא מהונך אלא מחונך, ובויק"ר ר"פ ד' שער התוך – שער חתוך, ובפסיקתא רבתא פמ"א דרשו הפ' דתהלים ע"ג הצמתה כל זונה ממך כמו כל זונח ממך, וה"נ כן. –

וע' בסוגיא דפסחים ל"ו א' דאע"פ דמצות פסח אין נילושות בפושרין מטעם דע"י זה ממהרין להחמיץ, בכ"ז בחלות קדשים לא חיישינן לזה, משום דכיון דכ"ז נעשה בפנים העזרה, ובפנים זריזין הן לשמרן מחימוץ. והנה בעלמא בעניני עבודות קדשים בעניני זריזות אמרו כהנים זריזין הן וכאן שינו לומר אנשי פנים זריזין הן, ומתבאר טעם השנוי הזה משום דעד עבודת קמיצה מותרות כל העבודות להיות בזר, ולכן אמרו כי בכלל נחשב מקום פנים העזרה למקום זריזין, מפני שכהנים מצויין שם וישגיחו על הזריזות של המתעסקים שם, ואפילו הזרים.}}. (שם שם).

== ו ==

'''פתות אותה. ''' אותה למעט שתי הלחם ולחם הפנים {{תוספת|לד|נסמך על המבואר בסמוך מנחה היא לרבות כל המנחות לפתיתה, על זה אמר דיוצא מן הכלל שתי הלחם ולחם הפנים שאין פותתין אותן אע"פ שהם מכונים מנחה. וטעם הדבר מבואר בתו"כ מפני שאין מהן לאשים כלל אלא נאכלין כולן ולא כשאר מנחות שקומץ שלהן נקטר, ולכן מכיון שדבר מאכל הוא לאדם אינו נפתת.}}. (שם ע"ה א').

'''פתות אותה פתים. ''' ת"ר, פתות יכול לשנים ת"ל פתים, אי פתים יכול יעשנה פרורים ת"ל אותה, אותה לפתיתים ולא פתיתיה לפתיתים {{תוספת|לה|הפעל פתות לבד מורה רק על חלוקת השלמה, ולכן הוסיף פתות אותה פתים להורות שגם הפתיתים תפתנה, אמנם לא יפתן לפרורים, משום דא"כ די היה לכתוב פתות לפתיתים, ומדכתיב אותה בא להורות שרק הפתים תחלקנה עוד פעם לפתים ולא יותר, וכמבואר במשנה כאן שיהיו הפתיתים כזיתים. וע"ע מש"כ בהמשך ענין זה לקמן בפ' צו (ו' י"ד) בדרשה מנחת פתים.}}. (שם שם ב').

'''ויצקת עליה. ''' עליה למעוטי מנחת מאפה {{תוספת|לו|נסמך על הדרשה הבאה מנחה היא לרבות כל המנחות ליציקה על זה אמר דבמנחת מאפה אין נוהגת יניקת שמן. וטעם הדבר משום דמשונה אפית מנחה זו מאפית שארי מנחות, דשארי מנחות נאפות בכלי, במחבת ומרחשת, ודרך החלות הנאפות בכלים לצקת עליהן שמן, משא"כ אלה הנאפות בתנור על החרסית לא שייך לצקת עליה שמן.}}. (שם שם א').

'''מנחה היא. ''' לרבות כל המנחות לפתיתה וליציקה {{תוספת|לז|כי התיבות מנחה היא מיותרות לענינא, אלא באים לרמז דלכן צריכה פתיתה ויציקה משום דמנחה היא, וא"כ ממילא מבואר דכל מנחה צריכה פתיתה ויציקה.}}. (מנחות ע"ה א').

== ז ==

'''ואם מנחת מרחשת. ''' תני, ר' חנינא בן גמליאל אומר, המרחשת עמוקה ומעשיה רכין, מנלן, דכתיב (פ' צו) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת {{תוספת|לח|עיין מש"כ לעיל בפסוק ה' אות כ"ט וצרף לכאן.}}. (שם ס"ג א').

'''קרבנך. ''' נאמר כאן קרבנך ונאמד במנחת מחבת קרבנך (פ' ה'), מה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה{{תוספת|לט|וכתבו התוס דיציקה אגב בלילה נקט, יען דיציקה ילפינן לכל המנחות ביחוד מדרשה מנחה היא בס"פ הקודם.}}. (שם ע"ד ב').

'''סלת בשמן תעשה. ''' מלמד שטעונה מתן שמן בכלי {{תוספת|מ|ר"ל לבד הבלילה בשמן המבואר בפסוק ד' צריך ליתן מקודם שמן בכלי ונותן סולת עליו, משום דכתיב סולת בשמן תעשה, דמשמע שקודם העשיה תהיה בשמן, והבלילה דכתיב בפסוק ד' היא לאחר נתינת השמן שבכלי נותן שמן על הסולת ובוללה, והיציקה דכתיב בפסוק ו' היא מה שלאחר האפיה והפתיתה יוצק עליה שמן. נמצא ששלש פעמים צריכה מתן שמן, קודם נתינת הסולת ואחר נתינת הסולת ואחר פתיתה, ועיין מש"כ בפ' ה' אות ל"א.}}. (שם שם).

== ח ==

'''והבאת. ''' לרבות מנחת עומר ומנחת סוטה להגשה, וכן הוא אומר (פ' אמור) והבאתם את העומר, וכן הוא אומר (פ' נשא) והביא את קרבנה {{תוספת|מא|טעם הרבוי הזה משום דדי היה לכתוב כאן והגישה אל הכהן, ולמה כתב עוד והבאת, ולכן דריש דבא להורות למקום אחר דכתיב גם שם לשון הבאה דצריך שם גם הגשה, ותפס מנחת עומר ומנחת סוטה כדמפרש, אך לא ידעתי למה צריך רבוי להגשה במנחת סוטה והלא מפורש כתיב שם בענין והקריב אותה לפני ה' לפני המזבח, וי"ל.}}. (שם ס' ב').

'''והבאת את המנחה. ''' מלמד שכל המנחה טעונה הגשה {{תוספת|מב|ר"ל לא רק הקומץ לבד. והרבותא בזה כיון שהקומץ הוא עיקר המנחה שאותו מקריבין ובשבילו באה כל המנחה לכן לא יהיה צריך הגשה אלא הוא בלבד, קמ"ל.}}, ואין לי אלא מנחת נדבה, מנחת חובה מנין ת"ל את המנחה {{תוספת|מג|פרשה זו כולה במנחת נדבה איירי כמבואר לעיל ריש פסוק ד', ומדהיה יכול לכתוב והבאת אותה וכתב והבאת את המנחה משמע ליה דמפני שהיא מנחה צריכה הגשה, וכיון שכן ממילא מבואר דכל מנחה צריכה הגשה, גם מנחת חובה דלא נפרט בה פרט זה. ומנחת חובה נקראת מנחת חוטא שמביאין בטומאת מקדש (פ' זו ה' י"א) ומנחת קנאות של סוטה.}}. (שם שם א').

'''אשר יעשה מאלה. ''' מאלה למעוטי שלא יביא מנחת נדבה מן השעורים {{תוספת|מד|ר"ל ממין אלה המנחות שבפרשה זו, ובכולן כתיב סולת, והרבותא בזה דלא נילף ממנחת צבור שבאה מן השעורים, והיא מנחת העומר. ונראה בטעם הדבר דכיון דאיירי כאן במנחת נדבה אז אם א"א להביא בהדור, מן הסולת, ל"ל לנדב כלל.}}. (שם שם ב').

'''והגישה. ''' וסמיך ליה והקריבה, איתקש הגשה להקרבה, מה הקרבה אצל כהן בכלי אף הגשה אצל כהן בכלי {{תוספת|מה|ר"ל דלא בעינן שיגיש המנחה גופה אל המזבח אלא יכוף הכלי באופן שיהיה נוגע הסולת למזבח. ועיין מש"כ בפ' צו (ו' ז') בפסוק הקרב אותה בני אהרן לפני ה'.}}. (סוטה י"ד ב').

'''והגישה אל המזבח. ''' מכאן שאין הגשה נוהגת בבמה {{תוספת|מו|ר"ל דבמנחה שמקריב במשכן מניפה ואח"כ מגישה וסומכה לחוד זוית דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה, כמבואר בהמשך הפרשה, אבל בבמה א"צ לכל זה. והיינו רק בבמה קטנה שכל אחד עשה לעצמו בחצרו וגינתו, מפני שהשכינה לא שרתה שם, אבל במה גדולה דינה כמקדש, ואיירי בשעת היתר הבמות, ועיין מש"כ ביתר באור הנוגע לענין הבמות לעיל ריש פרשה א' בפסוק וסמך ידו עיי"ש וצרף לכאן. ונראה דסמך דרשה זו כאן על לשון המזבח, בה' הידיעה, דמשמע המזבח דאיירי ביה קרא, דהיינו מזבח של מקדש ולא של במה.}}. (זבחים קי"ט ב').

== ט ==

'''והרים הכהן. ''' יכול בכלי, ת"ל (פ' צו) והרים ממנו בקמצו, מה להלן בקמצו אף כאן בקמצו {{תוספת|מז|ר"ל בקומץ ידו ולא בכלי, והתם בפ' צו ילפינן כן מדכתיב שם והרים ממנו הכהן מסלת המנחה דלשון ממנו מיותר הוא אחרי דכתיב מסלת המנחה, ודרשינן ממנו עצמו ולא באמצעית כלי, והנה דין זה כפול לפנינו לעיל בפסוק ב' ושם בארנוהו, יעו"ש.}}. (מנחות ס"א א').

'''מן המנחה. עמ''' תניא, שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ר' יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהם, מאי טא, דכתיב והרים הכהן מן המנחה – מן המנחה שהיתה כבר {{תוספת|מח|אמנם זה הוא רק אם חסר מקצת, אבל בחסרו כולן אי נטמאו או נשרפו פסולה המנחה כמבואר לפנינו לעיל בפ' ב' וג'.}} [שם ט' ב']

== יא ==

'''כל המנחה. ''' כל לרבות שאר מנחות לחימוץ {{תוספת|מט|ר"ל אפילו מנחות שאינן נקמצות כגון מנחת כהנים דכתיב בה (פ' צו) כליל תהיה ג"כ אסורה לבא חמץ ושאור ודבש, ועיין בדרשה הבאה.}}. (שם נ"ז א').

'''כל המנחה. ''' ת"ר, אלו נאמר אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי אלא קומץ, ת"ל בל המנחה לרבות המנחה כולה {{תוספת|נ|ר"ל דהו"א כיון דתכלית המנחה הוא הקומץ שמקטירין אותו א"כ אך בו קרינן אשר תקריבו לה' ואסור לבא בו שאור ודבש, משא"כ יתר המנחה הנשארת מן הקומץ, קמ"ל.}}. (שם שם).

'''אשר תקריבו. ''' לרבות לחם הפנים לחימוץ {{תוספת|נא|לפי המתבאר בגמרא בהכרח בא האי אשר תקריבו לרבות, משום דכיון דמרבינן מן כל המנחה אפילו כל המנחה, אפילו מה שאין נקרבת, א"כ קשה ל"ל דכתב אשר תקריבו, ומפרש דבא לרבות לחם הפנים, ופירש"י דלא תימא בנקמצות אמר רחמנא שמהן קרב למזבח אבל האי דלא קרב מיניה לא, קמ"ל, עכ"ל. ולא ידעתי האיך מרבינן מן אשר תקריבו אפילו זו שאינה נקרבת, ממש ההיפך ממשמעות הלשון, [ואמנם מצינו דלשון תקריבו אינו בדוקא, וכמו בפסוק הבא קרבן ראשית תקריבו ואל המזבח לא יעלו וגו', וצ"ע] ותו קשה מש"כ דלחה"פ נקראת שאינה נקרבת והלא מתבאר בסוגיא דנקראת נקרבת מפני הבזיכי לבונה שבה שהן נקרבין כפי שיובא בסמוך.

אבל לולא פירש"י אפשר לפרש דדיוק הגמרא ממה דשינה הכתוב לכתוב אשר תקריבו בלשון רבים, שלא כסדר לשון כל הפרשה שנאמרה בלשון יחיד, וכי תקריב, ואם מנחת מרחשת קרבנך, ועוד, ועל זה אמר להביא לחה"פ שהוא מנחת צבור ושייך לשון אשר תקריבו. ועיין בנימוקי רמב"ן בפסוק י"ג דייק באמת למה נאמר כאן אשר תקריבו בלשון רבים, ולפי מש"כ מבואר היטב דבמכון שינה הכתוב לכתוב כן לרמז על מנחת צבור, כמבואר.}}. (שם שם).

'''אשר תקריבו לה'. ''' כשרה ולא פסולה, מכאן אמרו, המחמץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור {{תוספת|נב|כגון שיצאה חוץ לקודש או שנטמאה. והרבותא היא אע"פ שגם טמאה נשרפת בקודש בכ"ז אין בה החומר שתפסל בחמץ.}}. (מנחות נ"ז א').

'''לא תעשה חמץ. ''' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, מאי טעמא, נאמר כאן לא תעשה חמץ ונאמר להלן (ס' צו) לא תאפה חמץ {{תוספת|נג|הרי דהקפיד הכתוב על העשיה ביחוד ועל האפיה ביחוד, ש"מ שעל כל עבודה שבה חייבים, כגון עורך אחר הלש ואופה אחר העורך כולן חייבים, ולשון הכל מודים ר"ל אפילו מאן דפליג בכהאי גונא בעלמא כגון בענין איסור הטלת מום בבכור וס"ל דמטיל מום אחר מום בבכור פטור, אבל הכא מודה. וע"ע לקמן בפ' צו בפסוק הנזכר.}}. (שם נ"ו ב').

'''כי כל שאור. ''' ת"ר, שאור בל תקטירו, אין לי אלא כולו, מקצתו מנין ת"ל כל, עירובו מנין, ת"ל כי כל {{תוספת|נד|בגמרא מפרש באור הענין כולו ומקצתו, אביי אמר, ה"ק, שאור בל תקטירו, אין לי אלא כזית, חצי זית מניין ת"ל כל, עירובו מניין ת"ל כי כל, ורבא אמר, ה"ק, אין לי אלא קומץ חצי קומץ מניין ת"ל כל, עירובו מניין ת"ל כי כל. והנ"מ בפלוגתתם פשוטה, דלאביי שיעור איסור שאור ודבש בכל שהוא ולרבא י"ל דאין אסורים אלא בכזית והכתוב בא לרבות רק דאסורים גם בחצי קומץ דס"ל אין קומץ פחות משני זיתים.

וע' ברמב"ם ריש פ"ה מאסמ"ז פסק כאביי, ותמה המפרשים על שפסק כאביי נגד רבא. ואפשר לומר דסמיך בזה על סתמא דספרא כאן בזה"ל, אין לי אלא המרובה, הממועט מניין ת"ל כל, ולשון זה יתפרש היטב כפי' אביי בגמרא דקאי על שיעור שאור ודבש ולא אקומץ, דאקומץ לא שייך מרובה ומועט. ואמנם אפילו לרבא י"ל דהא דלדעתו איסור שאור ודבש בכזית הוא רק לענין מלקות, אבל איסורא יש בכל שהוא, והרמב"ם דייק וכתב רק דאסורים בכל שהוא ולא כתב דלוקין, כדרכו בכ"מ לכתוב איסור ועונש מלקות ביחד, ולפי"ז בלא"ה ניחא.}}. (שם נ"ח א').

'''כל שאור וכל דבש. ''' מה ת"ל כל כל בשאור ובדבש {{תוספת|נה|ובעלמא דרך הכתוב לכתוב כלל אחד בשני שמות, כמו כל אלמנה ויתום לא תענון, לעשות את כל חקתיו ומצותיו, וה"נ הול"ל כל שאור ודבש.}} מפני שיש בשאור מה שאין בדבש ויש בדבש מה שאין בשאור, שאור הותר מכללו במקדש {{תוספת|נו|דשתי הלחם באים חמץ.}} דבש לא הותר

'''מכללו במקדש, ''' דבש הותר בשירי מנחות שאור לא הותר בשירי מנחות {{תוספת|נז|כי אם הכהנים רוצים ללוש ולטגן שירי מנחה בדבש מותר וגם מצוה, דכל מתנות כהונה נאכלין בגדולה דכתיב (פ' קרח) למשחה ודרשינן לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [עיי"ש לפנינו], משא"כ שאור אסור אפילו בשירי מנחות דכתיב (ר"פ צו) לא תאפה חמץ חלקם ודרשינן (מנחות נ"ה א') אפילו חלקם לא תאפה חמץ.}}. (שם שם).

'''לא תקטירו ממנו אשה. ''' ת"ר, מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים וקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ולחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת"ל לא תקטירו טמנו אשר, לה', כל שהוא לאשים הרי הוא בבל תקטירו{{תוספת|נח|ר"ל לא מבעי במעלה שאור ודבש עם קרבנות הנקרבים למזבח, דחייב משום שאור ודבש לא תקטירו, אלא אפילו במעלה שאור ודבש עם שירים מקרבנות הנקרבים, שהשירים האלה אין נקרבים כלל מדינא אלא נאכלין לכהנים כמו הנך דחשיב בזה, חייב ג"כ משום שאור ודבש לא תקטירו, וזה נפקא לן מלשון אשה שהוא מיותר, דהול"ל לא תקטירו ממנו לה', ודריש כל שהוא ממנו לאשים, ר"ל כל דבר שהיה ממנו אשה לה' חייב על כולו, גם על הנשאר, משום שאור ודבש לא תקטירו, וכל אלה דחשיב בזה היה מהן אשה לה', כי בשר חטאת ואשם וק"ק וקדשים קלים היה מהן החלב והכליות למזבח, ומעומר ומנחות עלה הקומץ למזבח, ומשתי הלחם עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהן דכגופן דמו, ומלחם הפנים עלו הבזיכי לבונה. –

וע' ברמב"ם פ"ה מאסמ"ז ה"ג וד' ובכ"מ שם דיש מפרשים לשון הגמרא שלפנינו מניין למעלה מבשר חטאת וכו' לא קאי אמקריב בשר אלה עם שאור ודבש אלא אמקריב שירים בעצמן, ר"ל אותן השירים הנאכלין לכהנים, אם מקריבן למזבח עובר משום כל שהוא ממנו לאשים לא תקטירו וכמו שבארנו כל שממנו נקרב חלק למזבח אסור להקטיר שיריהם הנאכלין.

אבל לדעתי פי' זה קשה ע"פ גמרא וע"פ סברא, ע"פ גמרא – שהרי מפורש איתא בתו"כ כאן בזה"ל, מניין למעלה מבשר חטאת וכו' והקטירם מן השאור ודבש – עובר בל"ת, הרי מפורש דכל ענין דרשה זו איירי בהקטרת אלה השירים עם שאור ודבש, וע"פ הסברא מאי שייכא אזהרה זו בפ' שלפנינו דאיירי בענין איסור העלאת שאור ודבש, וכל סוגיית הגמרא כאן איירי בענין זה, וצ"ע.}}. (שם נ"ז ב').

== יב ==

'''קרבן ראשית. ''' איזה הוא קרבן ראשית, שתי הלחם ובכורים, ולמה נקראו ראשית שהן ראשית לכל המנחות וכן הוא אומר (פ' פינחס) בהקריבכם מנחה חדשה לה', [ובבכורים הוא אומר (פ' משפטים) ראשית בכורי אדמתך]{{תוספת|נט|ר"ל דלכן מכונים בשם ראשית להורות שהם קודמין להקרב לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו. וכונת הכתוב כאן להורות דאע"פ שאסרתי לך הבאת שאור ודבש למזבח, בכ"ז יש פרטים יוצאים מן הכלל שמותרים לבא משאור ודבש, והם שתי הלחם ובכורים, ששתי הלחם באים חמץ כדכתיב (פ' אמור) חמץ תאפינה, ובכורים באים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים, וכלולים בשם קרבן ראשית ע"ש דמכונים בשם ראשית כמבואר.}}. (מנחות נ"ח א', פ"ד ב').

'''תקריבו. ''' יכול יהא יחיד מתנדב ומביא קרבן ראשית נדבה, ת"ל קרבן ראשית תקריבו, צבור אמרתי לך ולא יחיד {{תוספת|ס|סמיך על הדרשה הקודמת דקרבן ראשית שבכאן ענינו שתי הלחם ובכורים שמביאין הצבור משאור ודבש, יעו"ש, ועל זה אמר יכול שגם ליחיד הותר להביא קרבנות אלו ת"ל תקריבו – לצבור הותר ולא ליחיד.}}. (שם נ"ח א').

'''תקריבו. ''' יכול מכיון שנקראו שתי הלחם ובכורים קרבן ראשית לפיכך אם קרבן קרבן אחר לא יקרבו, ת"ל תקריבו מכל מקום {{תוספת|סא|קאי על המבואר בדרשה ראשונה בפסוק זה דקרבן ראשית שבכאן פירושו שתי הלחם ובכורים ונקראו ראשית מפני שהם קודמים להקריב לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו, יעו"ש, על זה אמר כאן, יכול אם קדמן מנחות אחרות שוב לא יקרבו אותן כיון שנתאחרו והכתוב קראן ראשית, ת"ל תקריבו מכל מקום. ויתכן בטעם הדרשה הזאת דמדייק משום דלפי הפשט הול"ל תקטירו מהם כמ"ש בתחלת הפסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ושינה וכתב תקריבו לרמז לדרשה כמבואר.}} [תו"ב].

'''תקריבו אותם. ''' יכול יהא הצבור מביאין נדבה שאור ודבש כדרך שמביאין חובתן כיוצא בזה, ת"ל תקריבו אותם – אותם ולא נדבה {{תוספת|סב|גם דרשה זו נסמכת על הדרשה שבראש פסוק זה דקרבן ראשית שבכאן ענינו שתי הלחם ובכורים ושהצבור מביאין אותן משאור ודבש, ועל זה אומר כאן, יכול כמו שהותר לצבור להביא שאור ודבש בקרבן חובה כך הותר להם להביא גם נדבה משאור ודבש, קמ"ל אותם – חובה ולא נדבה. ומדייק זה כנראה מדהיה יכול לכתוב תקריבום ולהשמיט מלת אותם.}}. (מנחות נ"ח א').

'''ואל המזבח לא יעלו. ''' אין לי אלא מזבח, כבש מנין ת"ל ואל המזבח לא יעלו {{תוספת|סג|בס' התוה"מ פירש בטעם דרשה זו משום דכ"מ דכתיב סתם מזבח כולל גם כבש [הוא התל שעולין בו למזבח], אבל לדעתי זה נסתר ממ"ש בזבחים פ"ו א', ת"ר כל הנוגע במזבח יקדש, אין לי אלא מזבח, כבש מניין ת"ל את המזבח, ע"כ, והנה הפ' כל הנוגע במזבח הוא בפ' תצוה, ופ' את המזבח הוא בפ' פקודי, ואי ס"ד דסתם שם מזבח כולל גם הכבש א"כ ל"ל להביא ממרחק מפ' פקודי פסוק את המזבח ולרבות מן את או מן ה' יתירא, כפירש"י שם, תיפק ליה דבפסוק זה גופיה דכל הנוגע כתיב מזבח וממילא כלול גם הנגיעה בכבש, אלא ודאי מבואר מזה, דסתם מזבח אינו כולל כבש, אם לא היכי שיש רבוי יתירא כמו התם את המזבח, וכן צ"ל בדרשה שלפנינו, דהיה יכול לכתוב ולמזבח לא יעלו וכתב ואל המזבח בא לרבות כבש.

גם י"ל דטעם הדרשה הוא מדלא כתיב ועל המזבח (בעי"ן), "ואל" משמע סמוך למזבח והוא הכבש. ובכלל כל עליה למקום גבוה דרך שפוע ממטה למעלה בא, ברב המקומות בכה"ק, מקושר עם אל (לא עם על) כמו עלה אל ההר, ומדכתיב כאן אל משמע דיש כאן מקום שפוע, והוא הכבש.}}, יכול לכל דבר כבש במזבח ת"ל תקריבו אותם, אותם הוא דרבאי לך כבש כמזבח, מידי אחרינא לא {{תוספת|סד|ר"ל רק לענין איסור העלאת שאור ודבש דמי כבש למזבח, אבל לענין העלאה לכבש דברים זולת אלה שאסור להקריבן למזבח לא אתקש כבש למזבח ואין חייבים על זה. ואמנם זה פשוט דרק לענין פטור זה יוצא כבש מכלל מזבח, אבל זולת זה אתקש כבש למזבח לענין כמה דברים, וכמ"ש בזבחים פ"ו א' כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש, ועוד ענינים שונים.}}. (מנחות נ"ז ב', זבחים ע"ז א').

'''לא יעלו לריח ניחח. ''' תניא, ואל הבזבוז לא יעלו לריח ניחח, לריח ניחח אי אתה מעלה אותם אבל אתה מעלה אותם לשם עצים, יכול כל דבר כן, ת"ל תקריבו אותם, אותם אתם מעלה לשם עצים, מידי אחרינא לא {{תוספת|סה|ואי לאו מעוט זה הו"א בכל דבר שמסופקים בהם אם יקריבום למזבח או לא יעלום לשם עצים, כגון אברי חטאת שנתערבו באברי עולה, ובשר חטאת הוא בבל תקטירו ועולה כולה כליל, הו"א שיקריבום לשם עצים, כלומר לא לשם קרבן, או כגון מנחת ישראלית הנשואה לכהן שיש לשניהם חלק בה, דמחמת חלק שלה צריך להקטיר רק הקומץ, והשירים נאכלין כדין מנחת ישראל, ומחמת חלק שלו צריך להקטיר כל המנחה כדכתיב (פ' צו) וכל מנחת כהן כליל תהיה, הו"א דבאופן כזה צריך להקריב לשם עצים, קמ"ל, אלא במשל הראשון צריך להוציא האברים לבית השריפה ובמשל השני צריך לפזר השירים על בית הדשן כמבואר בסוגיא.

ודע דברמב"ם פ"ה ה"ג מאסמ"ז כתב בענין זה בזה"ל, אם העלה שאור ודבש למזבח לשם עצים פטור, עכ"ל, ולשון זה מורה מפורש דהיתר זה מוסב רק אדיעבד, ותמה אני למה שינה מפשטות לשון הגמרא אבל אתה מעלה לשם עצים דמשמע מפורש גם לכתחילה, וגם יש ראיות דבאמת רשאים גם לכתחילה להעלות לשם עצים, שכן אמרו בסוטה כ"ג א' בענין דאיירי שם, אפשר דמסיק להו להשירים לשם עצים, וכן נראה לדייק מסוגיא שלפנינו, אברי חטאת שנתערבו באברי עולה [ובשר חטאת הוא בבל תקטירו ועולה כולה כליל], ר"א אומר יקטיר על המזבח ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאלו הן עצים, ופירש"י דכיון דאינו מכוין להקטרה שרי עכ"ל, וחכמים פליגי עליה וס"ל דיצאו לבית השריפה, ומפרש בגמרא מ"ט דר"א אמר קרא ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח, לריח ניחח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, ופריך ורבנן מאי טעמייהו, ומשני אמר קרא אותם, אותם אתה. מעלה [ר"ל שאור ודבש] אבל מידי אחרינא לא, יעו"ש, ואי ס"ד דכלל העלאה זו הותרה רק בדיעבד לענין פטור מלקות הו"ל לרבנן לומר אימר דאמר רחמנא אתה מעלה בדיעבד אבל לכתחילה לא, ומדלא אמרו כן, ש"מ דבאמת הותר זה גם לכתחילה, ובאמת כן גם הסברא מחייבת, דכיון דאינו מכוין לשם קרבן הוי כמתעסק בעלמא ולמה יהיה אסור, ואיך שהוא דברי הרמב"ם בזה צ"ע רב.}}. (זבחים ל"ז א').

== יג ==

'''וכל קרבן מנחתך. ''' יכול כל המנחה טעונה מלח ת"ל קרבן, קרבן טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח {{תוספת|סו|דהשירים מן הקומץ אין נקראין קרבן, דשם קרבן יונח על הנקרב ורק הקומץ הוא קרב.}}. (מנחות כ' א').

'''וכל קרבן מנחתך. ''' מה ת"ל מנחתך, אלו נאמר וכל קרבן הייתי אומר אפי' עצים ודם צריכים מלח {{תוספת|סז|כך הוי אמינא משום דעצים מצינו שנקראו קרבן, בנחמיה י', והגורלות הפלנו על קרבן העצים, ועיין מנחות ק"ו ב' ולעיל בפ' ב', ודם בודאי נקרא קרבן, שהוא עיקר המכפר, כמש"כ (פ' אחרי) כי הדם הוא בנפש יכפר.}} ת"ל מנחתך, מה מנחה מיוחדת שאחרים באים חובה לה אף כל שאחרים באים חובה לה {{תוספת|סח|ר"ל סתם מנחה צריכה דבר אחר להכשירה, דהיינו עצים, משא"כ עצים ודם א"צ דבר אחר להכשירה.}}. (שם שם).

'''במלח תמלח. ''' אי במלח יכול יתן טעם כבינה ת"ל תמלח {{תוספת|סט|ר"ל בשיעור הראוי ותו לא.}} אי תמלח יכול במי מלח ת"ל במלח, כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו {{תוספת|ע|טעם כל הדרשה מלשון במלח תמלח משום דלא מצינו שיבא השם והפעל משורש אחד, והול"ל במלח תשים או תקריב.}}. (מנחות נ"א א').

'''ולא תשבית מלח. ''' מהו לא תשבית – הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו, זו מלח סדומית {{תוספת|עא|ר"ל מלח כזה שמציאותו בטבע וממילא מין זה קיים ומתמיד ואינו כלה לעולם, לאפוקי מלח הנעשה בידי אדם אם לא יעשוהו שוב אינו במציאות, ומלח קיים לעולם הוא מלח סדומית. וטעם הדיוק הוא משום דלפי הענין היה נאות יותר לאמר ולא תמנע או ולא תחסר מלח וכמו אל יחסר המזג, ומדכתיב ולא תשבית מלח דריש דבמלח שאינה שובתת מיירי, והכונה לא תשבית מלח – לא תביא מלח כזה שאין לו קיום.}} ומנין שאם לא מצא מלח סדומית יביא מלח אסתרוקנית, ת"ל על כל קרבנך תקריב מלח מכל מקום {{תוספת|עב|מלח אסתרוקנית הוא מין מלח פשוט. ונראה בטעם הדרשה משום דלא שייך הקרבה על דבר שהוא עצמו בא רק לתקן ולתבל הדבר הנקרב, והול"ל על כל קרבנך תשים מלח, ולכן דריש שבא הכתוב לרמז שהמליחה היא חשובה כמו עצם ההקרבה, ולא סגי בלא"ה, וא"כ אם אין מין מלח היותר ראוי מביא ממין אחר, וטעם הדבר באמת דהמלח מעכב את הקרבן ילפינן בדרשה הבאה, יעו"ש.}}. (שם שם).

'''מלח ברית. ''' נאמר כאן מלח ברית ונאמר להלן (ר"פ פינחס) ברית כהונת עולם, כשם שאי אפשר לקרבנות בלי כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח {{תוספת|עג|ר"ל מכאן ילפינן דהמלח מעכב את הקרבן וכמבואר בדרשה הקודמת. ולפנינו בגמרא הובא הפסוק דפ' קרח ברית מלח עולם, אבל התוס' כתבו דעיקר הגירסא צ"ל הפ' דפ' פינחס, וכמו שהעתקנו בפנים, משום דהפ' דפ' קרח כתיב לענין מתנות כהונה ולא לענין קרבנות, עכ"ל, וראיה נאמנה לגירסתם בש"ס כ"י (עי' ד"ם) דשם הגירסא ונאמר להלן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית, הרי מפורש הכונה לפסוק דפ' פינחס.}}. (שם כ' א').

'''מלח ברית. ''' תניא, יכול המתנדב מנחה מביא מלח עמה {{תוספת|עד|כמו שמביא לבונה מביתו כמבואר לעיל בפסוק ב', ושניהם באים רק להטעים ולתבל המנחה, ועיין מש"כ בפסוק הנזכר בענין זה.}} ת"ל מלח ברית, ולהלן הוא אומר (ס"פ אמור) מאת בני ישראל ברית עולם, מה להלן משל צבור אף כאן משל צבור {{תוספת|עה|ושם בפ' אמור איירי בלחם הפנים שבודאי בא משל צבור. ונראה דלא רק דיליף גז"ש משווי המלות הכא והתם אלא מדייק עוד הלשון ברית דכתיב כאן, דכיון דכתיב כאן כל ענין פסוק זה בלשון יחיד וסתם כריתת ברית בין הקב"ה לישראל מצינו עם רבים ולא עם יחיד, ולכן אמרינן דבא המלח משל צבור כדי שיכונן הלשון והענין מכריתת ברית, ומסמיך זה אלשון ברית שנאמר בדבר של צבור. ולפנינו בגמרא הובא פסוק אחר, וע' בתוס' שהכריעו דעיקר הגירסא הוא הפסוק שהבאנו בפנים.}}. (שם כ"א ב').

'''מעל מנחתך. ''' מה ת"ל, שיכול מה מנחה מיוחדת שמתרת צריכה מלח אף כל שמתיר צריך מלח ויביא דם שהוא מתיר, ת"ל מעל מנחתך ולא מעל דמך {{תוספת|עו|מוסב על הדרשא דלעיל שמוציא את הדם שא"צ מלח משום דבעינן דבר השוה למנחה כמו דמנחה צריך דבר להכשירה דהיינו עצים, משא"כ דם אין צריך עצים להכשירו, על זה פריך ונדמה דם למנחה בצד זה כמו שהמנחה מתרת כך הדם מתיר, ויהיה צריך מלח, ואמר דלכן כתיב עוד פעם לשון מעל מנחתך שאינו מוכרח לענינו למעט ולא על דמיך.}}. (שם כ' א').

'''על כל קרבנך. ''' מה ת"ל. שיכול אין לי אלא קומץ שצריך מלח, מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה והבאה בבזיכין {{תוספת|עז|עם לחם הפנים. ומ"ש לבונה הבאה בפני עצמה ולא סתם לבונה נראה דבדיוק נאמר, משום דלבונה באה גם מעורבת עם הקומץ, ועליה לא שייך לשאול מניין, כיון דהיא בגוף הקומץ פשיטא דהוי כקומץ, ולכן מספקא ליה רק בלבונה הבאה בפני עצמה, והיינו במי שנדר להביא לבונה לבד, וכדאיתא במנחות ק"ו ב' האומר הרי עלי לבונה וכו'.}} ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים, אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים וקדשים קלים ואברי עולה ועולת העוף, ת"ל על כל קרבנך תקריב מלח {{תוספת|עח|במנחת כהנים ונסכים הוי הספק מפני שאינן נקמצות, והו"א כיון דבמנחה עיקר שם קרבן יונח מחמת הקומץ הנקרב, א"כ אין אלו נקראים קרבן ואין טעונים מלח, וביתר הדברים שחשב בזה הוה גדר הספק פשוט משום דעיקר מצות מלח כתיב במנחה, וקמ"ל בכולם לחיוב.}}. (מנחות כ' א').

'''הקריב מלח. ''' תקריב מכל מקום, אפי' בשבת אפי' בטומאה {{תוספת|עט|יתכן לומר בטעם הדרשה דמדייק הלשון תקריב מלח, דלא שייך לשון הקרבה על דבר שהוא בא אך ורק להטעים ולתבל הדבר הנקרב, והול"ל תשים או תתן מלח, ומדכתיב תקריב דריש שחובת המליחה היא חובת הקרבן גופיה, דכשם שהקרבן [של צבור] דוחה שבת וטומאה כך מליחתו, ולא אמרינן שבשבת ובטומאה יקריבו בלא מלח. ועי' עוד לעיל בסוף הדרשה דלא תשבית מלח מה ששייך להדרשה כאן. –

וע' במל"מ פי"א משבת הקשה ל"ל רבוי להיתר מליחה בשבת, תיפק ליה כיון דאיסור מליחה בעלמא בשבת הוא משום עבוד כמבואר בפ"ז דשבת וכיון דקיי"ל אין עבוד באוכלין ממילא ליכא איסור מליחה, יעו"ש. אבל י"ל פשוט דכיון דקיי"ל דבקדשים צריך למלוח גם החלב ומבואר בביצה י"א ב' דבחלב יש איסור מליחה משום עבוד כיון דלאו אוכל הוא, א"כ אצטריך הרבוי לענין היתר מליחת החלב, ויש עוד להאריך בזה.}}. (שם כ"א א').

== יד ==

'''ואם תקריב. ''' מכאן היה ר' יהודה אומר, עתידה מנחת בכורים להפסק ולחזור, וכן הוא אומר (ס"פ מסעי) ואם יהיה היובל לבני ישראל, עתיד היובל להפסק ולחזור {{תוספת|פ|כנראה קשה ליה לר"י הלשון ואם, דלשון זה מורה על רשות, כשתרצה תקריב וכשלא תרצה לא תקריב, ובאמת הלא אין הדבר כן, כי הלא לפי המתבאר בדרשה הסמוכה דבמנחת העומר הכתוב מדבר, ומנחת העומר בודאי חיובית היא, כנודע, וא"כ איך אומר הלשון ואם תקריב, ולכן אמר שבא לרמז בלשון זה שעתידה מצות העומר להפסק כשיגלו ישראל מארצם ותחזור ותתחדש לכשישובו אליה, ומביא ראיה מיובל דאף הוא מצוה חיובית ובכ"ז כתיב ג"כ ביה לשון ואם, וזה ג"כ לכונה זו, כדמפרש.

ואף כי לפי זה קשה הא בכל הקרבנות כן הוא דבגלות ישראל מעל אדמתם בטלו הקרבנות, ומה ראה לרמז זה במנחת העומר דוקא, י"ל משום דכל הקרבנות מביאין מחו"ל לירושלים ונקרבין אפילו בזמן שאין ביהמ"ק קיים ואפילו בזמן שאין ישראל שרויין בארץ, משא"כ העומר אינו בא אלא בזמן שישראל שרויין בארצם והמקדש קיים.}}. (תו"כ).

'''מנחת בכורים תניא. ''' ואם תקריב מנחת בכורים, במנחת העומר הכתוב מדבר {{תוספת|פא|עיין מש"כ בדרשה הקודמת, וסמכו זה על לשון בכורים שמשמעותו ראשית קצירת התבואה, וגם בעומר כתיב (פ' אמור) והבאתם את עומר ראשית קצירכם.}}. (מנחות ס"א ב').

'''אביב. ''' איני יודע אם מן השעורין או מן החטין, הרי אני דן, נאמר אביב במצרים {{תוספת|פב|כי השעורה אביב (פ' וארא).}} ונאמר אביב לדורות, מה אביב האמור במצרים שעורים אף אביב האמור לדורות מן השעורים {{תוספת|פג|באור הגז"ש כי כידוע הוי זמן קציר התבואות בא"י ובמצרים שוה, ומכיון דמצינו כי בחודש ניסן כבר היה במצרים השעורה אביב, אבל החטה והכסמת לא היו אז עוד מתבשלות כל צרכן וזמן בשולן הוא רק בחודש סיון כמש"כ (בפ' תשא) וחג שבועות בכורי קציר חטים, ואחרי דמצות העומר להביא בניסן, כמבואר בפ' אמור, א"כ ממילא מצותו להביא מן השעורים, דשארי מינים עדיין לא נתבשלו אז.}}. (שם שם).

'''אביב קלוי באש. ''' ת"ר, אביב זה אביב {{תוספת|פד|כלומר ראשית קציר.}}, קלוי באש אין לשון קלי אלא דבר אחר, הא כיצד, אבוב של קליות היה שם והיה מנוקב ככברה כדי שתהא האור שולטת בכולו {{תוספת|פה|ר"ל כי אין במשמעות קלוי באש שהתבואה גופה תהיה קלויה באש אלא ר"ל שתהיה קלויה ע"י כלי שמהבהב בו האש, וכמו שמצייר בזה. ומדייק זה מלשון קלוי שלשון זה מורה שאינו בשריפה ממש, וכמ"ש בסנהדרין צ"ג א' על הפסוק אשר קלם מלך בבל באש (ירמיה כ"ט) ומפרש אשר שרפם לא נאמר אלא אשר קלם, אר"י שעשאם כקליות ופירש"י שבלים המהובהבים באש, ור"ל שלא נשרף גופם לאפר.}}. (מנחות ס"ו ב').

'''אביב קלוי באש גרש. ''' איני יודע אם אביב קלוי או גרש קלוי, כשהוא אומר באש – הפסיק הענין {{תוספת|פו|כי לכאורה אפשר לפרש גם שהגרש יהיה קלוי והיינו שיקלנו לאחר שטחנם ונעשו גריסין, אך מדכתיב באש הפסיק הענין, וע"כ קאי אאביב, דאי אגרש הול"ל גרש קלוי באש, ולכן צ"ל שמקודם קולין את האביב ואח"כ טוחנין אותו ברחים של גרוסות כדי להוציא ממנו הסולת. ושרש גרש הוא טחון ושבור כמו ויגרס בחצץ שיני (איכה ב') בחלוף אותיות זסשר"ץ.}}. (שם שם).

'''גרש כרמל. ''' מאי כרמל – רך ומל, דבי ר' ישמעאל תנא, כרמל – כר מלא {{תוספת|פז|בדרשה ראשונה רך ומל נראה דצריך לומר רך ומלא, וכ"מ בש"ס כת"י, וכ"מ בתוס' ס"ד ריש ע"ב, ור"ל שיהיו הגרעינין מלאין ומבושלין כל צרכן, אבל מרש"י משמע דבאמת הגירסא רך ומל, שפי' מל מלשון נמללת ביד, והוא סימן לרכות התבואה. ויתכן דראה לנכון לפרש כן משום דענין רכות ומלאות נכלל בדרשת דבי ר' ישמעאל כר מלא שיהיה מלא בגרעין כמו כרים וכסתות, ואם היה גם הת"ק מפרש מלשון מלאות מה מוסיף תנא דבר"י, וצ"ע.

ועיקר הענין שראו חז"ל לדרוש נוטריקי"ן מלת כרמל כתב בס' התוה"מ משום דרוב המלות שבלה"ק שרשם לא יותר משלש אותיות, ואשר הם יותר דרשום חז"ל, והמלה כרמל היא כולה שרשית בד' אותיותיה, ועיי"ש שהביא דוגמאות לזה, וגם אנחנו השתמשנו בכלל הזה כ"פ בהמשך חבורנו [עיין לפנינו בפ' קדושים בפסוק ובגד כלאים שעטנז].}}. (שם שם).

'''כרמל תקריב. ''' [מכאן למצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים, מאי טעמא כרמל כתיב – רך ומלא] {{תוספת|פח|כלל דרשה זו נסמך על המבואר בדרשה הקודמת בריש פסוק זה דכל פסוק זה במנחת העומר איירי, ואמר בזה שצריך להביא מן הקרוב לירושלים, משום דאם יביאוה מרחוק תתקשה בדרך ולא תהיה רכה. והנוטריקו"ן רך ומלא נתבאר בדרשה הקודמת.}}. (שם ס"ד ב').

'''כרמל תקריב. ''' מלמד דבעינן כרמל בשעת הקרבה, לפכך אין מביאין מכרמל דאשתקד {{תוספת|פט|ומיירי שם בגמ' לענין הבאת העומר בשביעית. וסמך על הדרשה דלעיל רך ומלא שצריך שתהיה התבואה רכה, ועל זה אמר דלא די שתהיה רכה בשעת קצירה דלפי"ז היה מותר להביא מתבואה שנקצרת באשתקד שאז היתה רכה בשעת קצירה, אלא דצריך שתהיה רכה עתה בשעת הקרבה, וזה דריש מסמיכות המלה תקריב לכרמל דמשמע שבשעת הקרבה תהיה כרמל, דהיינו רכה, כמבואר.}}. (שם פ"ד א').

'''כרמל תקריב. ''' תקריב כל שהוא, תקריב מכל מקום [ואפילו ביום] ואפילו בשבת ואפילו בטומאה {{תוספת|צ|כל אלה דריש מדכתיב שני פעמים תקריב כאן, דדי היה לכתוב גרש כרמל תהיה, ולכן דריש דהיכי שאי אפשר להקריב העומר כפי פרטי המצוה, כגון שא"א להביאו מן הקמה שמצותו בכך, שאין נמצא כזה מותר להביאו גם מן העומרין, וכן אם א"א להביא מתבואה רכה, דהיינו מתבואה קרובה לירושלים אלא מתבואה רחוקה מירושלים, כמבואר בדרשה דלעיל, מותר להביא גם מן הרחוקה, וכן אם א"א לקצרו בלילה מותר לקצרו גם ביום וכן אם א"א לקצרו בחול ובטהרה מותר לקצור אותו גם בשבת ובטומאה, ויסוד דרשות אלו בנוי על המבואר בריש פסוק זה דכל הפסוק איירי במנחת העומר, יעו"ש.

והנה לפנינו בגמרא ליתא הדרשה ואפילו ביום, אך מדאמר שם בברייתא מניין שאם לא קצר בלילה ונקצר ביום כשר, מבואר, דבהמשך הרבוים דתקריב חסרה הדרשה דאפילו ביום, אבל באמת צריכה להיות. וכן מצאתי בחידושי רבינו חננאל לשבת קל"א א' שהביא כל סוגיא זו והעתיק תקריב אפילו ביום, ועל יסוד זה העתקנוה גם אנו כאן במוסגר.}}. (שם ע"ב ב').

== טו ==

'''ונתת עליה שמן. ''' עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן {{תוספת|צא|הנה מצות נתינת שמן אינה במנחת בכורים לבד, וא"כ קשה למה פרט כאן בלשון עליה, דלשון זה מורה בעלמא על מעוט, ולכן דריש דבא למעט לחם הפנים מנתינת שמן, ומפרש בגמרא דלולא המעוט היינו למדין נתינת שמן בלחה"פ בק"ו ממנחת נסכים שאע"פ שאינה טעונה לבונה [ע' דרשה הבאה] טעונה שמן כש"כ לחה"פ שטעון לבונה אינו דין שטעון שמן, קמ"ל.}}. (מנחות נ"ט א').

'''ונתת עליה לבונה. ''' עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה {{תוספת|צב|גם בכאן כמו בדרשה הקודמת דייק יתור המלה עליה שמורה בעלמא על המעוט, ובאמת הלא כל המנחות טעונות לבונה, ולכן דריש שבא למעט מנחת נסכים מלבונה, ולולא המעוט היינו למדין לחובה מלחה"פ שאע"פ שאין טעון שמן טעון לבונה כש"כ מנחת נסכים שטעונה שמן אינו דין שצריכה לבונה, קמ"ל.}}. (שם שם).

'''מנחה היא. ''' מנחה – לרבות מנחת שמיני ללבונה {{תוספת|צג|היא המנחה הבאה ביום השמיני למלואים. וטעם הרבוי משום דלשון מנחה היא מיותר, שהרי בכ"מ בפרשה זו הזכיר דאיירי מענין מנחה, ולכן דריש דטעם החיוב לבונה הוא משום דמנחה היא, וכיון שכן ממילא גם מנחת מלואים צריכה לבונה, שגם היא נקראת מנחה, והוא הדין שצריכה שמן, אבל א"צ לרבות, מפני דכתיב בה מפורש ומנחה בלולה בשמן (פ' שמיני).}}, היא – להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה {{תוספת|צד|הרבותא בשתי הלחם אע"פ שנקראין מנחה כדכתיב בפ' אמור והקרבתם מנחה חדשה.}} [שם שם]


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{הערות תורה תמימה}}



{{שולי הגליון}}