עריכת הדף "
תועפות ראם/רעד
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}} {{תועפור|א}} '''שבת תיראו.''' הנה לשון הנדפס '''קדושת השם תיראו''' ונראה שהוא מיוסד על לשון הכתוב סוף סדר בהר {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כו#ב|ויקרא כו ב]]}} את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו וזש"ר קדושת השם תיראו ואת שבתותי תשמרו, ויש לכוין מש"כ היראים קדושת השם תיראו דר"ל ליום השבת ע"ש שהקב"ה קדשו כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ועפ"י מ"ש במדרש תהלים מ' צ"ב שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכתב בהעמק שאלה {{ממ|[[העמק שאלה/א#טו|שאי' א' אות ט"ו]]}} דצ"ל במדרש שמה כפול והיינו דקרי לה שבת וקדוש ה' ושפיר כ' רבינו ג"כ בכפל קדושת השם תיראו ואת שבתותי תשמרו. וכאן בהכת"י אשר לפנינו כתוב "שבת" תיראו והיינו הך שכתוב בנדפס קדושת השם תראו לפי ביאורי ו[[ספר יראים/תי|להלן סי' ת"י]] כ' רבינו מורא שבת עיי"ש בביאורי. {{תועפור|ב}} '''וביום''' ט"ס וצ"ל '''ויום''' ומש"כ לה"א נראה דכוונת הכתוב כמו ששבת ה"א דהיינו ליל ז' ויום ז' דביום הששי כלה הש"י בריאת שמים וארץ ואחרי כלות יום הששי שבת וינפש וז"ש במכילתא יתרו פ"ז ת"ל ויום השביעי שבת לה"א שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה דכוונת דרשתם מדכתיב שבת לה' אלהיך דהיינו יום השביעי יהי' שבת כמו ששבת ה"א דגם הלילה שבת ודו"ק. {{תועפור|ג}} '''מ' חסר אחת.''' עיין בתוי"ט {{ממ|[[תוספות יום טוב/שבת/ז#ב|שבת פרק ז משנה ב]]}} שכתב לדקדק על הא דנקט האי לישנא ולא נקט ל"ט ותי' שם בשם בנו המשכיל מהר"ר אברהם שאמר ליישב דתנא דידן אגב אורחיה קמ"ל דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר כר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא [[בבלי/שבת/מט/ב|שבת מ"ט ב']] וכבר קדמו בזה בספר האגודה שכתב [[האגודה/שבת/ז#ק|שם]] וז"ל מ' חסר אחת נקט האי לישנא כו' משום דהם כנגד מלאכות הכתובים בתורה ובפסוק אחד אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו עכ"ל. והנה רבינו כתב החורש והזורע וכ"כ להלן בפירושו החורש בראש אולם במשנתינו הזורע והחורש ובטעם משנתינו אמרו ב[[בבלי/שבת/עג/ב|שבת ע"ג ב']] תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ובס' [[אשי ישראל/שבת/עג/ב|אשי ישראל]] למס' שבת הקשה דא"כ לפי הגמרא ליחייב אחרישה שנייה משום זורע אולם ב[[מצפה איתן/שבת/עג/ב|הגהות מצפה איתן]] שבשס"ח כ' ואפשר דבקשוי דצריך לרפויי ארעא לכ"ע אינו רק משום חרישה אע"ג דגורם צמיחה דמ"מ עושה מעשה חרישה ואזלינן בתר מעשיו, ועיין בפנ"י [[פני יהושע/שבת/מט/ב|שבת מ"ט ב']] שכ' כדברי האגודה. {{תועפור|ד}} המוציא מרשות לרשות המכה בפטיש לפנינו במשנה הגי' המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות וכן בהפי' שמפרש רבינו להלן כ' כסדר שהוא לפנינו. {{תועפור|ה}} לשון הנדפס וראו חכמים אלו מלאכות שהן דומין כנגד עבודת המשכן ומלאכות הדומין לעבודה והיא נקראת מלאכה כו' ואמרו אלו הן כו' והוא נכון והנראה מדברי היראים שבא לתרץ קושיית הראשונים ה[[רשב"א/שבת/מט/ב|רשב"א]] וה[[ריטב"א/שבת/מט/ב|ריטב"א]] בשבת מ"ט ב' למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להם חכמים המלאכות וניחא להו דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן ומר לא יליף מנינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן וכ"כ התוס' [[תוספות/שבת/מט/ב#כנגד|שבת מ"ט ב']] ד"ה כנגד לכאורה נראה כו' אולם דעת רבינו נראה דפליגי כמסקנת התוס' שם ולכן כ' רבינו בתרתי וראו חכמים אלו מלאכות שהן דומין כנגד עבודת המשכן דהיינו לר"ח בר חמא ומלאכות הדומין לעבודה והיא נקראת מלאכה והיינו לרשב"י בן לקוניא, ועמשכ"ר דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו כ' השם חדש הך קרא כתיב בפ' מועדות ויותר נראה להגיה הפסוק למלאכת עבודת הקודש עכ"ל ואינו מוכרח דהא רבינו רוצה להביא דשם מלאכה שבתורה נרדף להם עבודה והיינו להמ"ד כנגד מלאכה מלאכת מלאכתו שבתורה ובדיוק לא הביא רבינו הפסוק למלאכת עבודת הקודש כדי שלא נטעה דגם המ"ד כנגד מלאכה שבתורה יליף ממשכן ודו"ק. {{תועפור|ו}} רבא אמר משום חורש. בנדפס רבה ועיין או"ז {{ממ|[[אור זרוע/ב/נד|הל' שבת סי' נ"ד]]}} שכ' ובספר שלפני כתוב רבא ועיי"ש שהביא ראי' מן הירושלמי דהיינו כרב יוסף והנחל איתן ב[[נחל איתן/שבת/ח#|רפ"ח מהל' שבת]] כ"כ מדנפשי' ומש"כ כאן ומסיק אביי כו' בנדפס חסר אולם הסמ"ג {{ממ|[[סמ"ג/לאו/סה|לאוין ס"ה]]}} כתב כמשכ"ר כאן. {{תועפור|ז}} ולא ישתין עליהם. בהגהות מרדכי פ"ז דשבת הביא ד' הספר יראים וכ' שם על שם סה"ת שהתיר להשתין עליהם ולשפוך יין שאינו מצמית אלא מייבש וכ"כ האו"ז הל' שבת ס"ס נ"ד דהרא"ם כ' דגם להשתין מים ע"ג עשבים אסור מפני שהוא משקה וה"ר ברוך בסה"ת כ' דלהשתין מים ע"ג עשבים שרי שמי רגלים עזין ושורפין העשבים שהרי מעבירין אותם על הכתם א"כ חזקים ועזין הם כו' והריקאנטי סי' קי"ד הביא שם דברי הרא"ם וכ' אח"כ אבל דבר ששורף הזרעים כגון שתן מותר וצ"ל שאין זה מדברי הרא"ם אלא הריקאנטי פסק כן מדנפשי' וכדברי ר"ב בסה"ת ועיין נדה ס"ב א' מ"ר שהחמיצו ובברייתא שם ס"ג א' כמה חימוצן ג' ימים אבל מ"ר קודם חימוצן אינם עזים וא"כ הוא משקה לדעת רבינו ואסור. {{תועפור|ח}} ובפריה בנדפס איתא ויופיה ומש"כ בנדפס ואע"ג דהוי פס"ר ול"י לא מחייב ר' מאיר בזה יפה גי' הכת"י שלפנינו לא מחייב ר' שמעון. {{תועפור|ט}} בארעא צ"ל ובארעא דסתם אדם כיוצא בזה דניחא ליה הוי איסורא כו' וכ"ה בנדפס ועיין מג"א סי' של"ו סק"ו מש"כ על שם ס' הזכרונות והא"ר סי' של"ו סק"ו כ' דהס' הזכרונות כדעת הרא"ם ועיין שו"ת מהר"י מברונא סי' נ"ב וסי' ר"ב. {{תועפור|י}} ואמר עולא בנדפס הגי' ואמרינן עלה אולם באו"ז הל' שבת ס"ס נ"ה הביא לשון היראים ואמר עלה עולא אך מה שכתוב בלשון רבינו מקודם "לפי שהוא קרוב לפס"ר ול"י לעשות חריץ" ליתא שם בדברי רבינו שכ' האו"ז שם ויבואר בסמוך. והנה בהגמי"י ריש הל' שבת כ' שם בזה"ל ואין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלם ובין קטנים דאפשר לטלטלם כו' ודלא כרא"ם שפסק בגדולים שאסור ואפי' בעיליתא דשישא עכ"ל ונראה דהגמ"י תרי מילי קאמר מתחילה כ' דאין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלם ובין קטנים דאפשר לטלטלם ור"ל דאפי' קטנים דאפשר לטלטלם מ"מ מותר לגרור ודלא כר' ירמי' רבה שבת כ"ט ב' ואח"כ כ' עוד ודלא כרא"ם שפסק בגדולים שאסור וטעם הרא"ם שאסור בגדולים לפי שהוא קרוב לפס"ר לעשות חריץ והאו"ז שם השיג על היראים דליתא כדבריו אלא הלכה למעשה דאף גדולים מותר וזהו דעת ההגמי"י ודלא כהב"י או"ח ריש סי' של"ז שהעתיק שם לשון ההגמי"י ודלא כהרא"ם שפסק דבקטנים אסור כו' ופי' הב"י דטעמא דרא"ם משום דאפשר לטלטלם שלא בגרירה עיי"ש ואומר אני דאף שהרוקח תלמיד רבינו הרא"ם כ' ג"כ בסי' נ"ח והביאו הב"י וז"ל אבל גדולות מאד אסור דהוי פס"ר ואסרינן אפי' בעיליתא דשישא עכ"ל מ"מ אין זה כדברי רבינו דהרי רבינו כ' מימרא דעולא בזה"ל ל"ש אלא קטנים אבל גדולים אסור והוא כהגי' הישנה שדחו התוס' בשבת שם ד"ה ה"ג והובא בכ"מ בשם הרמ"ך וז"ל שם ובספרים מדוייקים נמצא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור דדמי לפס"ר ע"כ ולכן כ' רבינו שלא לגרור כסאות גדולות בארץ לפי שהוא קרוב לפס"ר כו' דמשמע דאפי' אינם גדולות מאד דליהוי ודאי פסר אפ"ה אסור לפי שהוא קרוב לפס"ר וזהו מימרא דעולא. והמג"א ריש סי' של"ז כ' אבל גדולים מאד אסור לגרור דהוי פס"ר דעושה חריץ ואסור אפי' בקרקע של שיש (ב"י רוקח וכ"מ בשם הרמ"ך) עכ"ל. ולענ"ד דברי הרוקח אינם כדברי הרמ"ך כנ"ל אולם לפמש"כ לעיל דבאו"ז ליתא בלשון היראים לפי שהוא קרוב לפס"ר כו' וא"כ שפיר י"ל דרבינו מיירי במטות וכסאות גדולות דודאי עושות חריץ דהוי פס"ר וכדברי הרוקח וזש"א עולא אבל גדולים ד"ה אסור ור"ל דמודה ר"ש בפס"ר ול"י דאע"ג דאינו מכוין אסור וכדאשמועינן רבא הא מילתא שבת קל"ג א' ואביי נמי לבתר דשמעה מרבא סברא ולא קודם לכן וה"נ אשמעינן עולא ואזדא לה קושיית התוס' שבת כ"ט ב' לגי' זו מפ' כל שעה עיי"ש ולפי"ז מ"ש עולא מחלוקת בקטנים אין כוונתו קטנים ממש אלא כל היכי דאין בהם ודאי פס"ר לעשות חריץ קטנים קרי להו ואין חילוק לעולא בין אפשר בטלטול להיכא דאי אפשר אלא בגרירה דמדאמר אבל בגדולים דודאי עושות חריץ ד"ה אסור ש"מ דכל היכא דאין עושות חריץ בודאי ל"ש כלים דאפשר בטלטול ול"ש כלים דא"א בכ"ע שרי לר"ש ודלא כר' ירמי' רבה. ולא אוכל לירד לסו"ד האו"ז שכ' שם ולר' ירמי' רבה דאמר דר"ש שרי בגדולים תימא וכי אין זה פס"ר ול"י עכ"ל דמאי תימא הוא זה דודאי אף בגדולים דלא אפשר לטלטלם לא הוי פס"ר דע"כ צ"ל הכי לעולא לגירסא שלפנינו דבגדולים ד"ה מותר והלא מודה ר"ש בפס"ר ול"י וכי משום דלא אפשר לטלטלם שרינן איסורא לעשות חריץ ואף דבפסחים כ"ה ב' אמרו דלא אפשר ולא מכוין לכ"ע שרי מ"מ כ' התוס' שם ד"ה לא דמיירי בענין דלא הוי פס"ר עיי"ש ולפי"ז דברי רבינו היראים עולים יפה ודלא כהנמי"י שכ' ודלא כרא"ם. והריב"ש סי' שצ"ד כ' דגי' נכונה היא אבל בגדולים ד"ה אסור והיא גי' ריב"א דבגדולים הוי פס"ר וכ' בביאור ווי העמודים ולגי' ריב"א והריב"ש דגרסי ד"ה אסור משום דהוי פס"ר נראה דס"ל דלעולא אסור בגדולים לכ"ע משום דהוי פס"ר וא"כ ר' ירמיה דשרי בגדולים לר"ש וכן רב יוסף דמותיב לעולא מדתניא גורר אדם מטה כו' אפשר דפליגי אי הוי פס"ר או לא וכה"ג כ' התוס' בס"פ המצניע בד"ה המכבד כו' דר"א סבר דהוי פס"ר ורבנן ס"ל דלא הוי פס"ר אבל התוס' בס"פ תמיד נשחט כ' שזה דוחק ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות בס"פ כל הכלים כו' עיי"ש מיהו אפשר דפליגי אם באיסור דרבנן פס"ר אסור או מותר כו' משום דבגרירה דכלים ליכא אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כו' עכ"ל הווי העמודים. וראיתי בספר עמק הלכה חאו"ח סי' צ"ח שכ' ליישב קושיית התוס' יומא ל"ד ב' ד"ה ה"מ. לפרש"י מר"י דפליג בגרירה עלי' דר"ש אוסר אפי' בכה"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאורייתא כשבת מ"ו ב' וע"ז תי' בעמק הלכה שם דלר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל ודאי הוי גרירה דאורייתא ולהכי אסר אינו מתכוין ומתורץ בטוב דעת רש"י עכ"ל והוא תמוה דפרש"י בשבת מ"ו ב' דחופר דחייב ה"מ במרה וקרדום כדרך חפירה שהוא במרה וקרדום ומש"ה גרירה אסורה דרבנן אפי' לר"י דמחייב במלאכה שאצ"ל. {{תועפור|יא}} רבא. עיין שבת ל"ד א' סימן בגופא זימרא כו' וא"כ צ"ל כאן אמר ר' אבא כו' ודלא כמו שכתוב בנדפס אמר רבא אמר רב חייא אמר רב וחסר שם רב חייא בר אשי והגרעק"א בגלה"ש שבת ל"ד א' כ' והו"מ למחשב עוד ההיא דלקמן ד"נ ע"ב וכ"כ הסה"ד ערך ר' אבא ואני מצאתי עוד פ' במה טומנין נ' ע"ב א"ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב כו' ובאמת אישתמיט להו גי' הרא"ש בשבת נ' ב' אמר ר' אבא אמר רב חייא בר אשי ותל"מ וליתא שם אמר רב והרי"ף שכ' אמר רב הא כתב אמר ר' אבא אמר רב חייא אמר רב וליתא שם בר אשי. {{תועפור|יב}} או ביומיים. הת"ש הניח ד"ז בצ"ע דהא לקליטה בעינן ב' שבתות ולענ"ד דאין הטעם משום קליטה בקרקע אלא הטעם משום דבמקום לח יצמיחו אם יניח שם איזה ימים ולכן כ' דרק על יומיים דידוע דביומיים ודאי לא יצמח וזה ברור. לשון הנ"א הל' שבת כלל י"א. ולא כ' רבינו הרא"ם תולדה לזריעה כמו שכתב בסמוך בקצירה התולש מעציץ שאינו נקוב דפטור אבל אסור וה"נ הזורע בעציץ שאינו נקוב דפטור אבל אסור נראה מזה דס"ל כמש"כ הנ"א שם דהזורע בעציץ שאינו נקוב לענין שבת דחייב ולא דמי לתולש עיי"ש. ובס' מנחת חינוך במוסך השבת אות ב' כ' דאין דברי הנ"א מוכרחין וראיתי להמנחת חינוך שם שהביא דברי הפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת דדעת רש"י דזריעה צריך שיעור כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא כמתני' דשבת ק"ג א' עיי"ש במנחת חינוך. והנה אף דמבואר במשנה דחורש כל שהוא עכ"ז מצינו בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב שאמרו כמה יחרוש ויהא חייב ועיי"ש בשיורי קרבן דקמיבעיא לי' כמה כל שהוא וכ"ה באו"ז הל' שבת סי' נ"ה ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא פרש"י דכריתות י"ז א' ד"ה אלא שכ' שם דדמי כחורש ח"ש וזורע ח"ש כו'. עוד ראיתי להעיר דבשו"ת הלק"ט ח"א שאלה רס"ו כ' מ"ש דבמבשל ואופה בעינן שיאפה כשיעור בשבת והזורע משהשליכם ע"ג קרקע חייב. תשובה מסתברא דמבשל ואופה עדיין גמרו בידי אדם שצריך להגיס בקדירה ולחתות בגחלים אבל בזורע הכל בידי שמים עכ"ל והוא דלא כהגרש"ש בשבת ע"ג א' במשנה וגם בס' דברי מרדכי להג"מ מרדכי פרידבורג חאו"ח סי' ס"א אות ל"ב כ' דלא כהגרש"ש וכן במנחת חינוך שם כ' דעל הזריעה שזרע חייב אף שתיכף הגביה מן הקרקע דלא כאפייה דקודם שנאפה אינו חייב דהתם האפייה הוא המלאכה וחייב בשעת אפייה אבל הכא המלאכה היא הזריעה וחייב תיכף על הזריעה עיי"ש. {{תועפור|יג}} מלאכה אחת הן. דעת רבינו כהי"מ שהביא המ"מ פ"ז מהל' שבת ה"ד דפי' מלאנה אחת הן שהן תולדות. שם חדש. {{תועפור|יד}} שערו וכן שפמו וכן זקנו כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל וכ"ה להלן במלאכת הגוזז. {{תועפור|טו}} פי' כו' כבר כ' רבינו לעיל סי' נ"ג מחלוקת רש"י ורבינו יעקב דרש"י ז"ל פי' דשל עץ בעינן נקוב ושל חרס לא בעינן וע"ז קאמר רבינו שם דליתא כדאמרינן בשל עץ לא מהני נקוב ובשל חרס מהני נקוב וכ"כ רבינו כאן דלרש"י כי פטרי עציץ שאינו נקוב בשל עץ אבל בשל חרס שאינו נקוב כנקוב משוינן ליה דכעפר משוינן ליה ורבינו יעקב פי' דבשל חרס מהני ליה נקיבה ובשל עץ לא מהני ביה נקיבה וכ"ה ביראים הנדפס וכ"כ בהגמי"י פ"ח מהל' שבת וז"ל ור"ת אומר דבשל חרס איירי דבשל עץ אפי' נקוב כאינו נקוב ופטור ודלא כהספר בית דוד בשו"ת סי' א' שכ' שם בזה"ל וכן בהגמי"י פ"ח מהל' שבת ובספר יראים הביא ג"כ דעת ר"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה וכן נותנת הסברא באמת דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה עכ"ל. ובמחכ"ת העיד על מה שלא ראה דמבואר בדברי הגמי"י ובספר יראים דעת ר"ת דבשל עץ לא מהני נקיבה כדברי התוס' דמנחות פ"ד ב' ד"ה כאן דלא כר"ת שבתוס' גיטין ז' ב' ד"ה עציץ דבשל עץ לא בעי נקיבה והסברא שכ' הב"ד דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה נלענ"ד דלק"מ דהא התולש מעציץ נקוב חייב ואפילו הנקב בדופנו ואין זה פשוט דיהי' נחשב כמחובר במה שהנקב בדופנו והא ראיה דר"ש פוטר בזה ובזה א"כ שפיר י"ל דגם לרבנן דר"ש לא מהני כ"א בשל חרס ולא בשל עץ והשם חדש כ' בביאור היראים הנדפס סי' ק"ע א"נ נראה דרבינו מפרש פי' הסוגיא דמנחות כפי' הראב"ד פ"ב מהט"א הי"א דשל עץ. ושל חרס תרווייהו בעו נקיבה כו' עיי"ש ולא ראה דברי היראים כת"י סי' נ"ג דמפורש שם דלא כהראב"ד ועכצ"ל במש"כ רבינו שם בעציץ שאינו נקוב אפי' של חרס דה"ק ל"מ של עץ שבו אין חילוק בין נקוב לשאינו נקוב דבתרוייהו הוי מדרבנן כיון דלא מהני ביה נקיבה אלא אפי' של חרס דמהני בו נקיבה הוי מדרבנן כשאינו נקוב וכ"כ הש"ח שם בפי' הראשון בכוונת היראים. {{תועפור|טז}} דהמצניע נקבעה סוגיא דרבא דאמר רבא כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס ובס' בית דוד בשו"ת סי' א' כ' דראיית רבינו לא מכרעא מידי דשפיר נוכל לומר מידי איריא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא והא דקבע שם דברי רבא היינו משום דלעיל מיני' בסוגיא איירי בניקב בכדי טהרתו לכך מייתי עלה דברי רבא עיי"ש. {{תועפור|יז}} פ' כל המנחות. נראה דט"ס וצ"ל פ' כל קרבנות הצבור [מנחות פ"ד ב'] כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס לענין בכורים כו' ולשון הנדפס הוא כאן בספינה של חרס כאן בשל עץ ועיי"ש בתוס' ומשכ"ר כאן אלמא עץ וחרס אין דינם שווה גי' הנדפס הוא כך ולענין מדרס דחרס ועץ אינן שוין וכי' השם חדש דכלי עץ מטמא מדרס אבל כ"ח אינו מטמא מדרס דאינו ראוי למו"מ. {{תועפור|יח}} פי' לצד הגוף. כפיר"ת בתוס' שם ד"ה והוא וה"ר מנדה י"ג ב' מעטרה ולמעלה אסור שפי' לצד הגוף ובפרש"י שסייב להרי"ף פ' שמונה שרצים כ' גם שם ב' פירושים והוא תמוה לענ"ד. {{תועפור|יט}} פי' רובן רוב כו' לצד האויר כ"ה בנדפס וכצ"ל. {{תועפור|כ}} במקום כו' משום דמסקינן שם והאידנא דקיי"ל כר"ש כולהו שרי ועז"א רבינו במקום דהוי פס"ר ול"י ואתי שפיר מימרא דרמי בר אבא אפי' אליבא דמסקנא כ"כ בביאור הלכה שבס' משנה ברורה לאו"ח סי' של"ו ס"ג וכ"כ בביאור שם חדש לס' יראים הנדפס. {{תועפור|כא}} בנדפס כתוב אח"ז ואמר אביי האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר הלכך כו' וכ' הרב הגאון רא"ד שליט"א דגי' היראים בשבת ע"ג ב' דלא כגירסתינו שם אמר רבא האי מאן דכניף כו' חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בג"ק ורבינו גריס בהיפוך מתחילה אמר אביי האי כו' חייב משום מעמר ורבא אמר אין עימור אלא בג"ק ועיי"ש בגליון מש"כ הגרי"פ ולגי' רבינו שבנדפס שפיר הקדים אביי לרבא ובזה יתיישב ג"כ דברי הרמב"ם מקושיית האו"ז הל' שבת סי' נ"ז עיי"ש אבל בהכת"י שלפנינו וכן בלשון היראים שהביא האו"ז שם ליתא כלל האי מאן דכניף מילחא כו' והסמ"ג לאוין ס"ה במלאכת מעמר כ' כלשון רבינו היראים כת"י שלפנינו עד דהוי כמעמר וכ' אח"כ בזה"ל מיהו בפ' המביא (דל"ג) מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם [ל"ג א'] מגבב עצים מן הקצר ומדליק ואמר רבא בשבת (ד' ע"ג) האי מאן דכניף מילתא ממילחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלשו במקום גידולם עכ"ל הסמ"ג וכ"כ התוס' בביצה ל"א א' ד"ה מן הקרפף ואפי' מן המפוזר. דלא שייך עימור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כ"ג (דע"ג ב') וכוונת התוס' למ"ש רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכדברי הסמ"ג ועיין בסמוך. {{תועפור|כב}} דהוי כמעמר. זה לשון הריקאנטי ס"ס קי"ד וכ' הרב ז"ל שיזהר אדם שלא יאסוף פירות יחד דהוי מעמר ועיי"ש בביאור מעשה בצלאל שעמד עמש"כ הריקאנטי ע"ש הרא"ם דהוי מעמר ובאמת היראים כ' דהוי כמעמר בכף הדמיון וכ' שם דבמקום גידולם ודאי הוי מעמר גמור ושלא במקום גידולם אינו חייב משום מעמר ועיין בב"י ס"ס של"ה ובסי' ש"מ ובנשמת אדם כלל י"ג עכ"ל. ואני אומר דדברי הריקאנטי מתבארין יפה עפמש"כ האו"ז הל' שבת סי' נ"ז בלשון היראים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או בצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל וכן היה נוסחת הריקאנטי בהיראים ופי' דמש"כ היראים דהוי כמעמר בכ"ף הדמיון קאי על האיסור לקבץ ביצים יחד משא"כ לאסוף פירות הוי מעמר ממש ולכן כשהעתיק משמו של רבינו הרא"ם שלא יאסוף פירות יחד (וחיסר ביצים) כתב דהוי מעמר בלא כף הדמיון וכ' באו"ז שם ע"ד היראים וז"ל מדאסר לקבץ ביצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בג"ק הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוי מעמר עכ"ל וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז סי' רי"ד על שם אביו האו"ז שפסק כרבא שיש עימור אפי' שלא בג"ק וכ"כ גם בשם רא"ם כו' עיי"ש. ובאמת להר"ח שם לא ניחא לי' לומר שיש עימור בביצים דאחר שנסתפק שם לומר דלא הוי עמור עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת כלשון עומר וכן משמע מלשון המיימוני עיי"ש כתב וז"ל וכפי זה אם קבץ פירות יחד ולא עשאו גוף אחד אין זה מעמר וא"כ המקבץ ביצים יחד אין זה עימור ואפי' אם יש עימור שלא בג"ק עכ"ל וכן סיים שם בסוף הסימן ונאמנים עלי דברי רמב"ם שאין נקרא עימור עד שיעשם גוף אחד עכ"ל ועיין בס' נחל איתן מה שפי' בדברי הרמב"ם וכבר קדמו בזה בס' נשמת אדם סוף כלל י"ג מהל' שבת. ומש"כ שם הנשמת אדם ע"ד הכ"מ בפ"ח מהל' שבת ה"ו בשם הר"ן וז"ל ולא זכיתי לידע המקום שכ"כ הר"ן עכ"ל אשתמיטתי' לשון המג"א סי' ש"מ סקט"ז שכ' שם "כ"מ בשם הרמ"ך" וא"כ ט"ס בכ"מ ותחת הר"ן צ"ל הרמ"ך. גם הר"ן שברי"ף ביצה ל"ג ב' כ' כדברי הרשב"א בחי' שם על שם הריב"ם שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער כו'. וערבים עלי דברי דודים ידי"נ הרב הגאון הגדול רא"ד שליט"א שכ' דנוסחא מוטעת נזדמנה להאו"ז בדברי היראים ותחת מש"כ ע"ש "או ביצים" צ"ל "או עצים" והוא דבר הלמד מענינו שזכר רבינו מקודם כינוס העצים אבל ביצים מאן דכר שמייהו ואפשר דגם להרא"ם אין בהם משום עימור והבן. נמצא ששלשה נוסחאות בדברי היראים לפנינו כתוב "ולקבצם" ולפני האו"ז הי' כתוב "או ביצים" ובאמת נראה שצ"ל "או עצים" ודע דהכ"מ הביא דהרמ"ך הקשה על הר"מ דאינו מצריך במקום גדילתו מביצה י"ג ב' דמעמיד ערימה א"ח בשבת ולא הקשה מסוגיא דביצה דל"א גבי מגבב דמשם הוכיחו התוס' והר"ן דין זה. ובס' מנחת חינוך במוסך השבת אות ד' העיר בזה וכ' שם לתרץ לפי דרכו די"ל דבעצים לא שייך מעמר כ"א באוכלים דוקא ע"כ הקשה רק מסוגיא דד' י"ג גבי העמדת ערימה עיי"ש ואני אומר תי' אחר דלפמש"כ הר"ן אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין דאחרים פירשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגיבוב ביו"ט שרי דצורך או"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה כו' א"כ אין ראי' לדין התוס' והר"ן דאפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוי מעמר לצורך או"נ ואף שבשעה"מ פ"ב מהל' יו"ט הי"ד כ' לתרץ דברי הר"ן דע"כ לא כ' הר"ן בשם אחרים דגבוב ביו"ט מותר לצורך או"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא"א בלא"ה להביאן א' א' מן השדה מה שא"כ במגבב מן החצר כו' עיי"ש מ"מ אין זה אלא תי' ואשנוייא לא סמכינן ושפיר הקשה הרמ"ך מד' י"ג ב' דמיירי לענין שבת. {{תועפור|כג}} כרבנן ואמר כו'. בנדפס הגי' דאמר כו' והש"ח נתקשה שם בביאור ודברי רבינו מאי ראי' מדאמר רב יהודה א"ש כו' דהלכה כרבנן ובאמת ט"ס הוא תיבת דאמר וצ"ל ואמר והוא מילתא באפי נפשי' כמבואר כאן. והאו"ז הל' שבת סי' נ"ח כ' ע"ד רבינו בזה"ל והרא"ם כ' דהלכה כרבנן ולא נהירא לי אלא כדפרישית עכ"ל עיי"ש שפסק כר' יהודה ועיין בביאור הגר"א לאו"ח ריש סי' ש"ך. {{תועפור|כד}} כגון תאנים ורמונים ובנדפס איתא כגון פרישין ורמונים והוא תמוה דמפורש בגמרא דברמונים פליגי חכמים עליה דר' יהודה כמש"ש קמ"ג ב' ארנב"י מסתברא בתותים ורמונים פליגי דתניא כו' והנראה דצ"ל כגון פרישין ועוזרדין וכי"ב כו'. {{תועפור|כה}} פירורי. עיין ט"ז שו"ע או"ח סי' תק"ה סק"ב. והנה מדברי רבינו נראה דהסכים לבה"ג בדין חולב אבל בדין סוחט אשכול של ענבים ס"ל כהתוס' בשבת קמ"ד ב' סד"ה חולב דהיינו אפי' בשבת ודלא כמש"כ הבה"ג סי' ט"ז סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ביו"ט כו' ועיין שבת קמ"ה א' תוד"ה ור' יוחנן ופי' ר"ח דהלכה כר' יוחנן כו' וזהו דעת רבינו ג"כ שכ' וקי"ל כר' יוחנן כו' אלא שהר"ח אוסר למימיהן אפי' לקדירה שיש בה אוכל ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור ובזה לא ס"ל לרבינו כן דהא פסק כרב יהודה א"ש סוחט כו'. {{תועפור|כו}} מחטאת וכש"כ כו'. העיטור בס' עשרת הדברות הל' יו"ט מחלוקת י"ב כתב וז"ל יראים שאמרו הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת ליכא כלל ואפי' למצוץ משקה מענבים [כצ"ל] בפיו מותר לכתחילה שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחילה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו רבנן ואינו תולדה עכ"ל ועיין מג"א סי' ש"ך סק"ב וסק"ד ובט"ז שם סק"ב ובשבה"ל השלם סי' צ' כ' ע"ד היראים שלפנינו בזה"ל וכ' אחי ר' בנימין נר"ו דאין במציצת בשר ופת ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו דרך סחיטה כלל ואפי' תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירין מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך פיו ואפי' אם יתכוין למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ בעל הדברות ז"ל כו' והם הם דברי המסדר ס' יראים הנדפס שכ' אחר מש"כ היראים וכש"כ המוצץ בפיו משקה מענבים וכי"ב וז"ל אמר בנימין צעיר אנן לא ס"ל לאסור בכה"ג כו' וראיתי בס' א"ר סי' ש"ך סק"ג שכ' וז"ל דמשמע לי בס' יראים בשם ר' בנימין דמותר בפת ובשר ואסור בענבים וצ"ע דבב"י בשם ש"ל משמע דמתיר גם בענבים וצ"ל דס"ל לספר יראים להכריע הכי עכ"ל ובמחכ"ת דבריו שלא בעיון נאמרו דמש"כ בספר יראים הנדפס "אמר בנימין צעיר" לאו היראים כ' זה בשם ר' בנימין צעיר כ"א ר' בנימין הגיה ד"ז בס' יראים וא"כ ממ"נ אם הרר"ב זה הוא איש אחר ואינו הרר"ב שכ' הש"ל אין התחלה כלל לקושייתו וכי גברא אגברא קרמית ואם הרר"ב צעיר הוא ניהו הרר"ב שבשה"ל כאשר כן הוא האמת לדעתי כמבואר בהקדמת ביאורי שבח"א עיי"ש א"כ מה זה שכ' לתרץ דס"ל לספר יראים להכריע הכי אתמהה והנראה לי לתרץ סתירת הדברים דדעת הרר"ב להחמיר יותר במרק הנבלע בבשר או יין בלחם כמהרש"ל בפי' לסמ"ג ואפ"ה גם זה התיר בהגהתו לספר יראים וא"כ מכש"כ למוצץ הענבים בפיו וא"ש ועיין או"ז הל' שבת סי' נ"ח מש"כ שם ע"ד היראים אלו, ועיין בס' צמח צדק להרב הגאון רמ"מ זצוק"ל על ש"ם ביצה די"ג ב' מה שהעיר שם ע"ד היראים. {{תועפור|כז}} בקופא. לפנינו בקנון וכ"ה בנדפס. {{תועפור|כח}} הלכך כו' עד ויאכלם חסר בספר יראים הנדפס שדלגו מן ויאכלם הא' לויאכלם הב' ואין הבנה למש"כ שם וגם יזהר כו' וכן בשבה"ל השלם סי' צ"א כתוב שם כלשון היראים הנדפס ונלקה בחסר. {{תועפור|כט}} עיין שבת קי"ח ב' אר"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ועיין מש"כ בזה הגאון מהר"ש והגרש"ש ולי נראה שכיון ר"פ למש"כ כאן שחשדוהו למחלל שבת במה ששפו שכרא ממנא למנא והא הוה ביה דניצוצות בי ר"פ לא חשיבי ובשו"ת מוהר"י מברונא סי' מ"ד כ' להוכיח מפרש"י דלכ"ע אסירי דהוי בורר אלא דלר"פ הותר ד"ז דבודאי הי' מטיל שכר ואין כן דעת הפוסקים ועיין בס' מנחם שלמה למס' כריתות בס"ס בליקוטים סימן ב' עוד דברים במש"א ר"פ לדידי חשדן ולא הוה בי ועיין בתוס' שבת לאו"ח סי' שי"ט מה שפי' שם בגמרא דפריך דנגזור שלא יערה כלל בנחת דשמא יערה גם הניצוצות באחרונה והוי בורר ומשני כו' ולפי"ז בשאר אדם יש להחמיר שלא לערות כלל מכלי לכלי בנחת ע"ש והוא כדברי מהר"י מברונא שם ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קמ"ג לא זכר דברי מהרי"ב עיי"ש ועיין בביאורי להלן אות ר"ד. {{תועפור|ל}} דפריס. עיין ערוך ערך פרם שכ' ויש מי שאומרים מאן דפריס כמו הלא פרוס לרעב לחמך עכ"ל וזהו גי' רבינו כאן בהכת"י ורש"י כ' דפרים במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך וביראים הנדפס איתא דפריר ונראה מדברי האו"ז הל' שבת סימן ס' דלפרש"י דפרים במ"ם גרסינן לא מיקרי טוחן אלא דק דק ורבינו שכ' דפריס בסמך שפיר כ' ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר ובמש"כ כאן אמר רב מנשה האי מאן דסלית כו' בנדפס איתא אמר רב אשי. {{תועפור|לא}} ישליך. בנדפס הגי' יפרר וכ"ה בשבה"ל השלם סי' צ"ב בלשון היראים ועיי"ש בשבה"ל שכ' להשיג עמשכ"ר שלא יפרר פירות כו' וז"ל ובעל הדברות כ' דליתא אלא בסילקא ובסלתות גזרי דאורחייהו בכך עכ"ל ופי' גזרי ביקוע כמו גזירי עצים ובסילקא הוא מ"ש ר"פ ובסלתות גזרי הוא מ"ש רב מנשה ולשון העיטור ה' יו"ט סוף מחלוקת י"ב בסילתא דגזרי והוא הנכון. וראיתי בש"ג פ' כלל גדול שכ' שם בזה"ל מיהו התוס' כתבו דוקא בחתיכת ירק שייך טחינה אבל לא בחתיכת שאר אוכלין וכ"כ סמ"ג שמותר לפרר הלחם דלא שייך טחינה בתר טחינה ורא"ם אוסר לפרר פירורין לחם בשבת עכ"ל ובמחכ"ת העיד על מה שלא ראה דגם הרא"ם כ' כמש"כ הסמ"ג דלפרר לחם מותר ובס' פנים מאירות ביאור על הירושלמי הנד"מ לאבד"ק יאנאווא פ"ז דשבת סי' כ"ד הביא ד' הש"ג בשם הרא"ם דלא ס"ל כהסמ"ג דאין טחינה אחר טחינה ושרא לי' מארי' שנמשך אחריו ולא ראה בפנים היראים דגם הרא"ם כ' כלשון הסמ"ג גם מש"כ בפנים מאירות שם להסביר בטעמאדאין טחינה אחר טחינה משום שהחיבור שנתחבר אח"כ לאו חיבור הוא דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי [פסחים פ"ה א'] עיי"ש א"כ יקשה לפי"ז מהא דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאין ואם אין חיבורן חיבור וכמאן דמפרתי דמי אמאי מטמאין ועכצ"ל כמש"כ הגרש"ש פ"ג דאהלות מ"ד דחיבור יפה הוי חיבור אף ביד"א. ובפשיטות נראה דהטעם דאין טחינה אחר טחינה כמשכ"ר בלשונו הזך לא מצינו טוחן אחר טוחן פי' דכל המלאכות ממשכן ילפינן להו ושם היתה טחינה ראשונה ולא טוחן אחר טוחן ועיין להלן במלאכת סותר מש"ש וזה לשון הפמ"ג או"ח סי' שכ"א מ"ז סק"י אבל הטוחן רגב עפר הוי טוחן דבמשכן סמנים נמי הכין הוא שיש מהם כאבנים באדמה כו' עכ"ל ובס' פנים מאירות שם לא עיין בפנים הפמ"ג שלא הי' בידו כמש"ש ולכן תמה עליו מגמרא ערוכה דטוחן חייב אף באינו ג"ק רק בגוף רגבי אדמה ובאמת כ' הפמ"ג בעצמו שעפר יצא מן הכלל ועיין הגרש"ש ביצה ז' ב' בדברי רש"י שם ובס' מעון אריה בחי' למס' ביצה ז' ב' תמה על הגרש"ש שם מדברי הפמ"ג ועיין בס' מנחת חינוך קונטרס מוסך השבת אות ה'. אולם הנשמת אדם כלל י"ז אות ג' כ' דהרשב"א בשו"ת חולק ע"ד הסמ"ג והרא"ם וס"ל דאף לפרר לחם אסור ודברי הנ"א שם שכ' עדה"ת דשבת ע"ד ב' שכתבו דוקא סילקא היינו אפילו חתיכות גדולות עיי"ש תמוה לענ"ד וכבר תמה בת"ש ע"ד המגיה במל"מ בפ"א מהל' חמץ הביאו בטעם המלך שם ואין ישוב הנשמת אדם עולה כלל. וז"ל האו"ז הל' שבת סי' ס' ועוד ראיתי כתב בשם הר"ר יוסף דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן משום דאין זה דרך אכילתו אבל במידי דאורחיה בהכי כמו לפרר את הפת ודומה לו מותר לכתחילה דהיינו דרך אכילתן והראשון מסתבר לי עכ"ל וא"כ מלשון השני בשם הר"ר יוסף נראה דגם לפרר את הפת היה אסוראי לאו דהיינו דרך אכילתן והיינו כד' הרשב"א בתשובה ונראה דהתוס' בשבת ע"ד ב' ד"ה האי שכ' דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי ר"ל ג"כ כדברי הר"ר יוסף בלשון השני שכ' האו"ז. {{תועפור|לב}} רבינו יוסף. הוא רבינו יוסף ב"ר משה מטרויש והוא המכונה דון בנדיט והיה תלמידו של רשב"ם כ"כ בהגהות לוית חן ביאור לס' ראבי"ה ברכות סי' ק"ז אות מ"ב. {{תועפור|לג}} תולדה כו' גי' הנדפס תולדה דרבנן נתינת מים בלא תערובת יד וכלי. והנה מש"כ שם תולדה דרבנן קשה דבשבת י"ט א' משמע דשריית דיו כו' בשבת חייב חטאת ומש"ה גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה עיי"ש ובביאור שם חדש ובביאור ווי העמודים עמדו ע"ז גם בביאור הלכה להס' משנה ברורה או"ת ריש סי' שכ"ד כ' דלרבי שפסק היראים כוותי' יש חיוב חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו עיי"ש ולכן יפה גי' הכת"י שלפנינו תולדה ותל"מ ופי' תולדה ממש. {{תועפור|לד}} וסממנין וכרשינין כ"ה במשנה ובנדפס ואם גי' הכת"י מדוייק י"ל דבכיון לא כ' היראים כאן בתולדה למלאכת הלש תיבת וכרשינין דבס' עמק הלכה חאו"ח סי' ק"ט כ' דבכרשינין משום זורע חייב וכ"כ בס' קה"י למס' שבת י"ז ב' ועיין הע"ש שאילתא פ"ח אות י"ג, ומשכ"ש בס' עמק הלכה בכבוש מעל"ע דכמבושל הוא בשבת נמי חייב משום מבשל דתולדה דמבשל הוא במחכ"ת ז"א דדוקא בתולדות האור חייב בשבת כמש"כ הנוב"י מ"ת חאו"ח סי' כ"ג והפר"ח ליו"ד סי' ס"ח סקי"ח עיי"ש. {{תועפור|לה}} דאסור. הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' ק"ל כ' להשיב ע"ז דסתמא דמתני' שבת קנ"ה ב' כר"י ב"ר יהודה דתנן ונותנין מים למורסן והיכי שבקינן למתני' ועבדינן כרבי ואע"ג דאמרינן הלכה כרבי מחבירו שאני הכא דסתם איהו גופיה כר"י ב"ר יהודה ובביאור ווי העמודים כ' ואפשר דס"ל לרבינו דאין הלכה כסתם משנה שסתם רבי הפך דעתו עכ"ל ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קט"ו הניח ג"כ בצ"ע דברי היראים האלו וכמש"כ הווי העמודים וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' ס"א דלא כדברי רבינו עיי"ש. {{תועפור|לו}} גיבול כקמח מ"מ כו' כצ"ל [הגרא"ד] ועיין שבת י"ח א' תוד"ה אבל כדברי רבינו. {{תועפור|לז}} ושמן וורד ט"ס וצ"ל ושלג וברד וכ"ה בנדפס אלא ששם כ' אחרי שהן עצמן מים ליתנן במקום שנימוחין מותר דתניא כו' ור"ל לסיפא דברייתא אבל נותן לתוך הקערה כו' וכאן כ' אסור פי' השלג והברד בפ"ע ליתן במקום שנימוחין אסור ועיין מג"א סי' ש"ך סקי"ד. אולם צל"ע מאי שייטי' למלאכת הלש דאיירינן בה הכא ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דדברים אלו מקומן במלאכת הטוחן וגם האו"ז כ' בהל' שבת ס"ס ס' הטוחן את הברד ואת השלג לא מחייב משום טוחן לא אסור אלא א"כ טוחנן כדי להוציא ממנו מים כו' והבן. {{תועפור|לח}} או לתוך הכוס בתשו' מהר"ח או"ז סי' פ"ג כ' ליישב קושיית הסמ"ג על סה"ת שאוסר ליתן הפשטידא על התנור בימות החורף בשבת כדי שיהי' נמחה שומנו שנקרש דמ"ש מהא דתניא אבל נותן הוא לתוך הכוס כו' וע"ז כ' מהר"ח שם לתרץ דשאני הכא דנותן הוא לתוך הכוס לצנן כפרש"י וא"כ אינו מתכוין שיהא נמס ונמחה כלומר שאינו חפץ לשתות מי השלג והברד אלא לצנן מה שבכוס ובקערה ואע"פ שפס"ר הוא שא"א שלא יהא נמתה ונמס הוי פס"ר דלא ניחא ליה במקום מצוה להתענג בשבת עכ"ל. ותירוצו אינו עולה יפה לפמש"כ הריטב"א והרשב"א והר"ן ע"ש התוספתא דאפילו לרסק בידים לתוך הקערה שרי דקתני בתוספתא אבל מרסק הוא לתוך הקערה שרי והובא במג"א סי' ש"ך סקי"ג הרי דאע"ג דניחא ליה בריסוקן שהרי בידים ובמתכוין מרסקן אפ"ה שרי לתוך הקערה או לתוך הכוס. {{תועפור|לט}} ולא ישחוק אלא מערב שחליים כו' לתוכן אמיתא ולא ישחוק אלא מערב שומין כו' כצ"ל ועיין שם חדש שהניח בצ"ע דברי רבינו שפסק כרבי דנתינת מים זהו גיבולו ואפ"ה התיר כאן לתת שמן וחומץ בשבת ועיין בביאור הלכה להס' משנה ברורה לאו"ח סי' שכ"א סט"ו ד"ה יכול לערבו וא"ש. ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג הביא דברי הסה"ת שכ' שנראה לו לומר שאף בשבת שרי לערב גבי חרדל ושום ולא דמי למורסן שאסור לתת בו מים בשבת דהתם דמי ללש אמנם מאחר שמצינו בירושלמי להדיא מאן דיהיב משקה חייב משום לש מוכרח לפרש הכי שנתן המשקה מבע"י עכ"ד ורבינו שכ' דהירושלמי חולק על תלמוד שלנו שפיר כ' להתירא אפי' בשבת לתת שמן וחומץ, ודע דמש"כ כאן ולא ישחוק אלא מערב בנדפס הגירסא ולא יטרוף אלא מערב וכ"ה לפנינו בגמרא וכצ"ל. {{תועפור|מ}} מים בנדפס ליתא תיבת מים. ועיין או"ז הל' שבת סי' ס"א שכ' בשם מורו רבי יהודה ב"ר יצחק דההוא ירושלמי דאוסר סבר כר' אלעזר דאמר בשמעתא אחד זה ואחד זה אסור בחרדל וכבר אסיקנא דלית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' והיינו כדברי רבינו הרא"ם ודברי הירושלמי שכ' רבינו הוא בשבת פ' כלל גדול ה"ב. {{תועפור|מא}} בר רב. בנדפס בר עוקבא ולפנינו בשבת ע"ד ב' בר רב עוירא והרי"ף כ' רב אחא בר אשי בר עוירא ואפשר דעוירא הוא שם מקום כמו שבועות כ"ד ב' אויריא והרא"ש כ' בר עולא. {{תועפור|מב}} כותנא. צ"ל סיכתא וכ"ה בנדפס ועיין ערוך ערך סך ב' פירושים ועיין ברי"ף ומשכ"ר פי' כו' הנה מפרש"י ד"ה דמרפי רפי נראה דהבישול הוא לעץ ומפי' רבינו מוכח דהבישול הוא למים והש"ח העיר בזה ועיין מגדל עוז פ"ט מהל' שבת ה"ו שכ' מהירושלמי האי מאן דשחין חסף חייב משום מבשל ופי' שחמם כ"ח וחייב משום מבשל מפני שמחזק את הכלי והו"ל כמאן דשדא סיכתא לאתונא עיי"ש ואני לא זכיתי למצוא זה בהירושלמי שלפנינו. {{תועפור|מג}} בחמה. ט"ס וצ"ל אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דאפילו דליכא אור תולדות האור כאור דמי וכ"ה בנדפס. {{תועפור|מד}} שלא כו' ט"ס יש כאן וכצ"ל למדנו שלא כל הדברים שווין מלח לפי איכא דאמרי ובבשרא דתורא אפי' בכ"ר לא בשלה ולפי לשון ראשון אפי' בכלי שני בשלה ותבלין בכ"ר בשלו ולא בכלי שני למדנו לפי רכיכותן הוי בישולן הלכך יזהר כו' וכ' מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין ס"ה דאעפ"י שאין אותו הלשון דמלח אפי' בכ"ש בשל עיקר מ"מ נראה דשפיר אמר היראים ליזהר אפי' בכ"ש דטעמא דאמר לעיל דמלח אינו מבשל בכ"ש משום דמלח צריך בישול כבשרא דתורא היינו משום דמלח חזק בטבעו אינו מתבשל אפי' בכ"ר אבל לעולם דברים אחרים כשהם קלים בטבעם מתבשלים אפי' בכ"ש ומאחר שאין אנו יודעים וכו' ראוי להחמיר בכולם ובשו"ת עמודי אש סי' ה' אות י' כ"כ מדנפשי' ולא זכר דברי מהרש"ל עיי"ש. {{תועפור|מה}} איזהו בישול כו' הנה שם אמרו בדין בישול בב"ח ורבינו השוה איסור בישול בשבת לבישול בב"ח ובאיסור בישול בשבת מבואר במנחות דנ"ז א' דחייב בבישול כמאכל ב"ד א"כ ה"נ איכא למימר בבישול בב"ח ורש"י שפי' בחולין שם ד"ה אחרים נכרים כלומר שנתבשל כל צרכו אם כוונת רש"י כל צרכו ממש כמש"כ הפמ"ג בפתיחתו להלכות בב"ח א"כ יפלוג רבינו על פרש"י ואם נפרש דברי רש"י דמ"ש שנתבשל כל צרכו היינו בישול מב"ד הוא כדברי רבינו הרא"ם והשם חדש בביאורו להנדפס סי' קמ"ח העיר בכל זה. {{תועפור|מו}} והכא ט"ס וצ"ל וכו' ועיין שבת מ"ב ב' תוד"ה אבל שהביאו הירושלמי באורך. {{תועפור|מז}} לחממו. קאי על כל דבר שנתבשל שכ' רבינו מקודם ומ"ש או ליתנו כו' קאי על או נאפה כל צורכו שכ' רבינו מקודם ואמר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, וביראים הנדפס איתא וכל דבר שמתבשל או נאפה כל צרכו אין בו משום בישול לפי שאין בישול אחר בישול והוא תמוה דהא לדעת רבינו יש בישול אחר אפייה והשם חדש כ' להגיה תחת או "נאפה" צ"ל או "נשרה" כהרמב"ם וכ"כ בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קט"ז דהאי או נאפה שבדברי היראים ט"ס דיש בישול אחר אפייה כאחר צלי כו' אבל באמת בנדפס יש דלוג רב מן כל צורכו הא' לכל צורכו הב' כמבואר כאן בהכת"י ועיין בסמוך. {{תועפור|מח}} נעשה. צ"ל נשרה. {{תועפור|מט}} פי' כו' כפירוש רש"י פסחים שם ד"ה אבל לא במבושל ודלא כפי' התוס' שם דפסולה משום מצה עשירה עיי"ש וע"ד רבינו מ"ש בברכות ל"ח ב' ע"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא פי' טעם מצה היינו דבעינן מיהו טעם לחם וכפי' הפנ"י בחי' לברכות שם דלא כמש"כ תר"י בשם רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה ענייה וליכא דזו מצה עשירה היא דז"א אלא לפי' התוס' הנ"ל דפסולה משום מצה עשירה אבל לדעת רבינו דפסולה משום דגבי מצה לחם כתיב ואינו נקרא לחם אלא אפוי ולא מבושל וא"כ כשבישלו אחר אפייתו דהבישול מבטל האפייה הקודמת ליכא טעם מצה פי' טעם לחם אפוי וכ"כ בס' קה"י לפסחים מ"א א' בדעת הרמב"ם דמ"ש בגמרא שאני התם דבעינן טעם מצה היינו טעם פת ולא זכר דכבר פי' כן הפנ"י לברכות שם ולפי"ז הסוגיא דפסחים אתיא אליבא דהלכתא דלא כמש"כ התוס' בפסחים מ"א א' ד"ה עולא עיי"ש בס' קה"י מילתא בטעמא וכבר קדמו הב"ח באו"ח שי"ח ד"ה וכ' הרא"ם כו' בסברא זו וז"ל הב"ח שם ונ"ל ליישב דעת רא"ם דמפרש דהא דקי"ל שלקות מברך עליהם בפה"א היינו משום דהבישול אינו מבטל שם ירק וטעמו אבל לגבי אפייה וצלייה כיון דאשכחן גבי מצה דבישול מבטל אפייה לר' יוסי ויליף מיניה דה"ה דבישול מבטל לצלייה דקרבן פסח כו' ה"ה לענין שבת בישול מבטל האפייה כו' ועיין ט"ז לאו"ח סי' שי"ח סוף סק"ו כסברת הב"ח אלא דהב"ח דחק במ"ש בגמ' דבעינן טעם מצה וליכא משום דהיה סבור דטעם מצה פירושו כדבעינן טעם מרור אבל כאשר זכינו להבין מפי' הפנ"י דטעם מצה היינו טעם לחם ופת ותו לא מידי א"ש דברי הגמ' כמש"כ הקה"י. {{תועפור|נ}} אלא בכ"ש כו'. הסמ"ק סי' רפ"א כ' דדעת הרא"ם לאסור לתת פת בתוך כלי ראשון בעודו רותח עכ"ל נראה שהי' לפניו נוסחת כת"י של היראים שלפנינו דאילו ביראים הנדפס איתא שלא יתן פת אפוי בשבת אף בכלי שני וכ"כ המרדכי בפ' כירה בשם הרא"ם והסמ"ג לאוין ס"ה ע"ש הרא"ם והובא דעת רבינו בשו"ע או"ח סי' שי"ח סעי' ה' ועיין בס' גינת ורדים למוהר"א הלוי חאו"ח כלל ג' סי' ג' שכ' שם מהר"י פראגי דמש"כ הרא"ם אח"ז ואם עשה כן חילל שבת וחושש אני לו מסקילה וחטאת לא קאי אלא לסיפא דמילתא דבשר או דג מבושל לא יתננו בצד האש במקום שהיס"ב דהוי צלי בתר בישול ולטעמי' אזיל דיש בישול אחר צלי וה"ה צלי אחר בישול אבל פת דאסר לתוך כלי שני אפשר דלית ביה אלא אזהרה בעלמא מגזירה. ובסי' ט' שם כ' מהר"ר משה חיון לתמוה על שיטת הרא"ם מחולין ק"ד ב' שאמרו שם ס"ס כ"ש הוא ואינו מבשל דאם איתא דיש דברים קלים להתבשל בכלי שני א"כ לוקמא בבשר גדי רך או בבשר שכבר נתבשל כמאכל ב"ד ולא נשאר רק גמר בישול דודאי הוי כדברים הקלים דבשיל בכ"ש והיכי קאמר בפשיטות כ"ש א"מ כו' ואפשר לומר דה"ק כ"ש א"מ מן התורה אלא מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה ולפי"ז מוכרח לומר דהרא"ם לא אסר אלא מדרבנן ומש"כ הרא"ם חייב חטאת אסיפא דלישנא קאי בנותן דג או בשר מבושל אצל האש במקום שהיס"ב ומ"מ פשט השמועה דכ"ש אינו מבשל כלל מדקאמר ס"ס כ"ש הוא וכלי שני אינו מבשל שהוא יתור לשון וסגי לי' דלימא ס"ס כ"ש הוא כדאמר ס"ס צונן בצונן הוא ולא אמר דרך בישול אסרה תורה אלא סמך על המבין וא"כ ה"נ הול"ל כך א"ו דר"ל דכ"ש לא בשיל כלל אלו דבריו שם ומש"כ שם הסמ"ק מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כ"כ שהיס"ב ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"ר אליעזר ואינו נראה דלפי הראיה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כ"א דוקא היכי שבישל לבסוף במים או ביין עכ"ל. ותמיהני דבפנים היראים מבואר דגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיס"ב ובדברי !הב" או"ח סי' שי"ח הובא דברי הסמ"ק מותר להניח צלי סמוך לאש כו' ולא כ' שם או בשר מבושל והוא הנכון דאף לדעת רבינו הרא"ם אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה כדברי הטור שם ובהגמי"י רפ"ט מהל' שבת כ' בלשון היראים וגם דבר מבושל כגון בשר או דגים לא יתן בחום סמוך לאש שאין היס"ב ואם עשה כו' והוא תמוה דלפנינו כ' היראים בחום גדול שהיד סולדת בו. אולם הש"ג שבמרדכי פ' כירה העתיק דברי ההגמי"י בזה"ל בחום האש אפי' אין היס"ב כי אין אנו בקיאים בשיעור סילוד מתי הוא ואם עשה כן חושש אני לו מחטאת עכ"ל. נמצא דמדינא שפיר כ' רבינו לחייב בחום גדול שהיס"ב אלא משום דאין אנו בקיאים בשיעור סילוד לכן יש להחמיר אפי' בחום האש שאין היס"ב וא"ש ובהריקאנטי סי' קט"ז הביא דברי הרא"ם כמש"כ לפנינו ועיין בדרישה לאו"ח סי' שי"ח מש"כ להשוות דברי הסמ"ג והסמ"ק בדעת רבינו עיי"ש. {{תועפור|נא}} כדתנן כו' בנדפס כתוב זה למעלה אחר שאין בישול אחר בישול וע"ז ה"ר כדתנן פ' חבית שנשברה כו' ולפמש"כ כאן נראה להגיה ותנן כו'. {{תועפור|נב}} שלא כו' ט"ס וצ"ל כל שבא בחמין כו' בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פי' כו' והפי' שכ' רבינו הוא בין על שורין אותו בחמין ובין על מדיחין אותו בחמין ועל שניהם הוא אומר פי' בחמין בכלי ראשון ועל מדיחין הו"ל לרבינו לומר פי' מכלי ראשון דהדחה הוא ע"י עירוי אלא משום שורין אותו בחמין פי' רבינו בכלי ראשון ורבינו חולק עמש"כ התוס' בשבת ל"ט א' ד"ה כל וז"ל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככ"ר ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר כו' עיי"ש ודעת רבינו אינו כן דאף להדיח מכ"ר שרי כמו שמפ"ו שבהדחה בעלמא אינו מתבשל אפי' בכ"ר ואע"ג שכ' רבינו לעיל בדין עירוי והלכה כדברי המחמיר צ"ל דרבינו ס"ל דהדחה קל מעירוי דעירוי היינו שלא נפסק הקילוח, ובנדפס יש כאן דברים נוספים דאחר שכ' לשון המשנה כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת איתא שם פי' בחמין בכ"ר שנתבשל כל צרכו. ונ"ל דהפי' שכ' שם היראים קאי על מ"ש במשנה כל שבא בחמין מלפני השבת וע"ז פי' היראים דהיינו בכ"ר שנתבשל כ"צ וכפי' התוס' שבת ל"ט א' ד"ה כל שבא בחמין מלפני השבת שכ' פי' שנתבשל לגמרי כו' ודלא כהרשב"א בחי' שם שפי' שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין בו משום בישולי נכרים והילכך שורין אותו אפי' בחמין בכ"ר כו' והריטב"א בחי' לשבת שם הביא פלוגתת התוס' והרשב"א וא"כ דעת היראים כפי' התוס'. אולם כאן חסר אותו פי' וא"כ י"ל דרבינו ס"ל כהרשב"א ובפרש"י שבת ל"ט א' סד"ה כל שבא בחמין שכ' רש"י שם שהרי נתקן כבר עכ"ל ראיתי להב"י באו"ח סי' שי"ח שהביא לשון רש"י בהוספת עוד תיבה אחת שהרי נתקן כבר קצת עכ"ל וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' ס"ב בלשון רש"י והוכיח שם מלשונו דמשמע אע"פ דלא נתבשל כ"צ חוזרין ושורין אותו בשבת דלא כפי' התוס' עיי"ש וברש"י שסביב הרי"ף בפ' כירה נמצא כדברי האו"ז והב"י שכ' רש"י תיבת "קצת", ובמה שכתבתי ליישב דעת רבינו שכ' מדיחין בכ"ר דהיינו בנפסק הקילוח ראיתי להפמ"ג לאו"ח סי' שי"ח באשל אברהם ס"ק ט"ו שכ' בדעת התוס' דלא ניחא להו לומר כן מדנקיט סתמא מדיחין ומשמע דבא לשלול שורין והא מדיחין בלא נפסק נמי אסור ש"מ בכ"ש איירי, וי"ל בדעת רבינו כמש"כ הרב הגאון רא"ם הורוויץ בהגהותיו לדה"ת שבת ל"ט א' ד"ה כל דהדחה מותר בכל גווני שאין בה שיעור בישול דבעי שהיה אפי' בכ"ר רק גזרינן להפשיר אטו לבשל ובהדחה ל"ש כלל וזש"ר שיש דברים שאפילו בכ"ר לא מתבשל כ"כ כך יש חילוק בענינים בין שריה להדחה ודו"ק. {{תועפור|נג}} ודגים קטנים מלוחים, כן גי' רבינו במשנה שם וע"ז אמר בסמוך פי' אלו ג' כו' ומשכ"ר וכי"ב יש שבהדחה בעלמא מתבשלין בכ"ר כו' הנה במרדכי שבת סי' ש"ב העתיק לדברי היראים שבהדחה בעלמא מתבשלים ותל"מ. וא"כ אף בכלי שני יש שמתבשלין בהדחה. וראיתי בספר עמק הלכה חאו"ח סי' ק"ט שכ' שם אבל שריית הערינג אסור ואפשר דאף חייב חטאת דהערינג היינו מליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן וה"נ הערינג א"א לאוכלו בלא שרייה והשרייה מתקנו דהא מבליע ומפליט בשעה מועטת כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' פ"ג ובש"ך שם סקי"ב וא"כ בשבת הו"ל כהדחת חמין דהיא גמר מלאכתן במליח הישן והוי בישול בהכי כפרש"י עכ"ל ומפשט לשונו נראה דאף לשרותו בצונן אסור וכ"כ שם בראש הסימן דין שריית דבר מאכל בשבת כו' הערינג וכי"ב בצונן. {{תועפור|נד}} בבת אחת כו' עיין בחיי אדם כלל כ' מהל' שבת דין ג' שכ' ונראה לי דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת כו' והוא כדברי רבינו ועיין בספר מ"ב לאו"ח בסי' שי"ח שער הציון אות קי"א שלא זכר שם דברי רבינו. {{תועפור|נה}} פי' מחמם כו' בנדפס חסר הפי' וכוונת רבינו בפי' לתרץ קושיית התוס' שבת מ' ב' ד"ה מפני דהפשרה עצמה מותרת היא שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן ועז"א רבינו פי' מחמם דהיינו הפשר במקום שהיס"ב דאפשר למיתי לידי בישול וכמש"כ הרשב"א בחי' לתרץ פיר"ת עיי"ש והתוס' כ' ע"ש הריב"א שאינו משום איסור עצמו של הפשר אלא כרוחץ במים פושרין וכ"ה ברמב"ם פכ"ב מהל' שבת ה"ג. {{תועפור|נו}} ואחד יין. ליתא בנדפס ובגמרא לפנינו. {{תועפור|נז}} פי' לעוף חי וכן פרש"י שסביב הרי"ף פ' כלל גדול התולש את הכנף נוצה גדולה מעוף חי וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' ס"ג דין ב' התולש את כנף פי' נוצה גדולה מכנף עוף חי וכ' הגרא"ד שליט"א ע"ד רבינו וז"ל עיין תוספתא רפ"ט דשבת וכ"פ הרמב"ם והביאו המג"א סי' ש"מ סק"ג שהגוזז כו' בין מן החי בין מן המת כו' וא"כ התולש כנף מן העוף דהיינו אורחי' גם במת יתחייב ונראה דס"ל לרבינו דלא הוי תולדה רק בחי וצ"ע ובשו"ת זית רענן ח"ר בראש הספר בדינים חדשים אות י"ב מרעיש בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה ולדעת רבינו א"ש עכ"ל ואני אומר דכלפי מ"ש דוקא כנף היינו אורחיה משא"כ תולש שאר דברים כגון צמר או שער לא מחייב לכן פי' רבינו ורש"י והאו"ז כנף מעוף חי דאילו עוף מת גם בצמר או שער כה"ג תולש חייב כמש"כ הט"ז באו"ח ס"ס של"ו. והוא מהירושלמי דפ' כלל גדול והביאוהו הפוסקים הראשונים כמש"כ בביאור הלכה להמ"ב לאו"ח ריש סי' ש"מ יעויי"ש ולפי"ז דעת רבינו כהרמב"ם. ולענין הרעש של הז"ר הייתי אומר דאע"ג דתולש כנף חייב בין מחיים בין לאחר מיתה מ"מ מבושל שאני. {{תועפור|נח}} גוזז הלכך אסור לתלוש נוצת עוף ביו"ט במקום שחיטה קודם דתולש חייב משום גוזז וכל כו' כצ"ל והאו"ז הל' שבת סי' ס"ג דין ב' הביא פסק הרא"ם לאיסור וכ"כ האו"ז בסוף הל' שחיטה והריקאנטי סי' ק"נ ע"ש רבינו והר"ר יהודה משפירא חולק ע"ז ועיין בהרא"ש פ"ג דבכורות סי' ה'. {{תועפור|נט}} צפרניו זו בזו או בשיניו כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס. {{תועפור|ס}} ביצה באצבעות. ט"ס הוא וצ"ל בשר האצבעות וכ"ה בנדפס. {{תועפור|סא}} אמר שמואל. לפנינו ליתא. {{תועפור|סב}} אמר רבה בר אבוה. בנדפס אמר ר"נ בר אבא. {{תועפור|סג}} דתניא. בביצה י"ח א' ועיי"ש בתוד"ה מערמת ובנשמת אדם כלל כ"ב מהל' שבת אות א' ד'. וכתב בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קי"ג דתיבת דתניא אינו מדוייק דמימרא דרב חייא בר אשי אמר רב היא ולא ברייתא. ובת"י יומא ע"ז ב' כתב על משכ"ר בבגדי עור בזה"ל זה אין לומר דסתם בגדים לאו עור נינהו עכ"ל והאו"ז הל' שבת סי' ס"ג הביא דברי רבינו. {{תועפור|סד}} בין ש"פ בין ש"צ. דלא כמש"כ מהר"ם מר"ב בס' תשב"ץ קטן סי' ס"ד דאם נפל צואה או שתן על בגדיו בשבת אם הם בגדי צמר יכול לקנח בסמרטוט וישפוך עליו מים אבל אם הם של פשתן כו' לשום מים על הבגדים אסור משום ליבון והטור או"ח סי' ש"ב הביאו והשיג עליו וכמש"כ בהגהות תשב"ץ שם והב"י כתב חילוק בין ב"צ לב"פ לא ראיתיו והוא מבואר בס' תשב"ץ ועיין בתשב"ץ סי' ל"ט שכ' ומותר לשפוך מים על בגדיו אם נפל עליהם יין שמאבד את הצבע ובאמת מבואר בתשו' מהר"ם שאלה שי"ד שאסור לשפוך כו' ואולי דבתשב"ץ מיירי בבגדי צמר ושפיר מותר לדעתו ובשבה"ל כ' אהא דאמר ר"כ שבת קמ"א א' טיט שע"ג בגדו אין מכסכסו מבחוץ דבאותן ש"פ קאי אבל ש"צ ושל משי מותר והובא בב"י סי' ש"ב ועיין מג"א שם סקט"ז. {{תועפור|סה}} בכח. עיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רי"ג. {{תועפור|סו}} מפת. בנדפס שפת ולפנינו בגמרא חפת. {{תועפור|סז}} שהושרו. לפנינו שנשרו וכ"ה בנדפס ואולי לפי הא"נ שבביצה ל"ה ב' שפיר גרסינן שהושרו ולכן הביאו מהא דתנן איזהו לקט הנושר בשעת קצירה ועיי"ש בתוס' ולפי גירסת רבינו א"ש בפשיטות כנ"ל. {{תועפור|סח}} אין לחוש לשרייה כצ"ל ועיין במג"א סי' ש"א סקנ"ה עמש"ש ולא ישטחם לנגבם כו' שכ' וז"ל משמע דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטין מותר לשוטחן דבמים מועטין כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכן משמע קצת בס' יראים עכ"ל והא"ר סי' ש"א סקע"ז כתב ע"ד המג"א בזה"ל ועיינתי בספר יראים ולא משמע מידי עכ"ל ובאמת כוונת המג"א הוא דמדכ' היראים דין זה דבמים מועטין לשרייה אחר משנה זו דר"א ור"ש דלא ישטחם בחמה מפני מראית העין ולא כ' כן למעלה אחר שאמר שם דיזהר אדם שלא יקנח ידיו בבגד בעוד שהמים מרובין עליהם דשריית הבגד זהו כיבוסו וע"ז הו"ל לסיים שם דבמים מועטין מותרין לשרייה דתנן כו' י' בנ"א מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם הרי דאין חשש שריית האלונטית במים. משמע דנ"מ גם כן לענין דין שטיחה דאם נפלו מים מועטין מותר לשטחן. ולפמש"כ התוס' בשבת קי"א ב' ד"ה (ע"א) האי וז"ל ומצא ר"י מוגה בס' הישר דל"א שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א ליכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה כו' אין ראיה כלל ממתני' דעשרה בנ"א מסתפגין באלונטית אחת ללמוד משם דבמים מועטין אין לחוש לשרייה אלא דרבינו היראים לא ס"ל כספר הישר הנ"ל ור"ת אזיל לשיטתיה דמפרש דשרייתו זהו כיבוסו בלשלשת דוקא וכהמפרשים שכתב רבינו לעיל ורבינו הא ס"ל לעיל דלשלשת לאו דוקא ולכן חילק בין מים מרובין למים מועטין מיהו עיין בב"י סי' ש"ב דלדעת הטור אין תלוי זה בזה דאע"ג דס"ל דבדבר שאין בו טינוף אמרינן ג"כ שרייתו זהו כיבוסו מ"מ לקנח ידיו במפה שרי שאינו אלא דרך ליכלוך אבל רבינו היראים לא ס"ל כן. {{תועפור|סט}} דאע"ג דקיי"ל כר"ש דאמר שבת קמ"ז ב' מסתפג באלונטית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו אינו אלא משום דסתמו אין מקפיד על מימיו הא לא"ה היה אסור בטלטול גזירה שמא יסחוט. כ"כ הגר"א סי' ש"א ס"ק קי"א ומיושב קושיית המג"א שם סקנ"ח ובא"ר שם סק"פ כ' לתרץ קושיית המג"א וז"ל דוקא להביא אלונטית קאמר בש"ס דמותר כיון שאין בו אלא מעט מים אבל בשרייה אסור לטלטלן עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו דההיתר דמעט מים כ' היראים לענין דאין לחוש במים מועטין לשרייתן זהו כבוסן אבל לא לענין גזירה שמא יסחוט ואדרבה מצאנו באו"ז סי' נ"ט מהל' שבת שכתב שם בסוף הסימן דבאלונטית דגזרינן דלמא אתי למיסחט משום דכיון שאינו שרוי כ"א מעט רוצה הוא לנקותו עכ"ל והנכון כמש"כ הגר"א וכ"נ מסדור דברי היראים ובס' מצמיח ישועה באור להמרדכי פ' חבית סי' תמ"ב לא זכר ד' המג"א ומה שדחק שם ליישב מש"כ המרדכי "דבר שאין מקפיד על מימיו" הוא בחנם דפשוט דט"ס הוא וצ"ל דבר שאדם מקפיד כו' ופי' שמקפיד עליהם שהם בבגדים ועיין להלן סי' ת"כ בביאורי אות ז'. {{תועפור|ע}} גם. בנדפס גבי וכצ"ל [המעתיק]. {{תועפור|עא}} דכיבוסו כו' ט"ס יש כאן וז"ל הנדפס ולכסכוסי כיתניתא בשבתא כדי שיתלבן אמרינן כו' וכצ"ל כאן. ובירושלמי פ"ז דשבת אמרו הדא איתתא כו' דשרקא מעזלא כו' חייב משום מלבן ועיי"ש בק"ע ובנ"א כלל ט' מהל' שבת אות ג'. אולם ברוקח סי' ס"ח כ' ע"ש הירושלמי וז"ל הדא איתתא דשרקא מעילא חייבת משום ליבון ע"כ וא"כ הוא כאותה שאמרו בבבלי שבת ק"מ א' לכסכוסי סודרא בשבת דאסור ואף בכיתניתא היכא שמכוין לליבון אסור כדברי רבינו כאן ופי' דשרקא מחלקת. ודע דבשה"ל השלם סי' ק"ט כ' ואלו הכובעין דקין של פשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן לפי שהן קשין אחר רחיצתן ומנהג העולם לכסכס אותן בידיו מעט ואסור לעשות כן משום שלליבונו הוא צריך עכ"ל והמג"א סי' ש"ב סק"ח כ' ומנהג העולם לכסכסן בידים. ובאמת גם זה מדברי השבה"ל ואעפ"כ סיים ואסור לעשות כן. {{תועפור|עב}} ואיתימא. בנדפס אמר רב כהנא אמר רב יהודה ולפנינו בגמרא שבת קמ"א א' אמר"כ ותל"מ והרא"ש כתב כמש"כ כאן ואיתימא רב יהודה וכתב ע"ז בק"נ שם ה"ג אר"כ טיט ואין צורך להגיה. {{תועפור|עג}} מכלי אל כלי. נראה דט"ס הוא וצ"ל המנער טליתו בשבת חייב חטאת וכ"ה בנדפס. {{תועפור|עד}} וקפיד. בנדפס דקפיד ויפה כ' מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עמש"כ הסמ"ג דקפיד עלייהו כמש"כ ביראים הנדפס וז"ל פי' שצריך להיות חדתא ואוכמא וג"כ דקפיד עלייהו וגרסינן וקפיד עלייהו בוי"ו וכ"א בהדיא בגמ' קמ"ז א' דקאמר והוא דקפיד עלייהו שאינו רוצה ללבשם עד שינערם וכן הביא האשר"י וכל אחד משלש אלה לא יבצר עכ"ל וחכם עדיף מנביא שכ"ה ביראים כת"י שלפנינו וקפיד דלא כבאור הלכה להמ"ב לאו"ח ריש סי' ש"ב ועיין שבת קמ"ז א' רש"י ד"ה קמחללי שבתא. שכתב וגלימי אוכמא הוו. ולכאורה תמוה דהול"ל ג"כ דחדתי הוו ונראה דרש"י כתב וגלימי אוכמי הוו לאפוקי דלא נימא דאוכמי הוו אי אפשר דבנדה כ' א' איתא עולא איקלע לפומבדיתא חזיה לההוא טייעא דלבוש לבושא אוכמא כו' ש"מ דלא היה מצוי בפומבדיתא גלימי אוכמי מש"ה פרש"י דעכצ"ל וגלימי אוכמי הוו ובאמת חדשים היו ודו"ק. {{תועפור|עה}} ומן העפר. דעת רבינו כפרש"י דגם המנער מן העפר חייב חטאת משום מלבן דלא כהתוס' שם וכבר הביא הב"ח באו"ח ריש סי' ש"ב דבסמ"ג כתב שר"ח מפרש כרש"י ומש"ר ומן העפר פי' או מן העפר. וראיתי בס' אשי ישראל למס' שבת ד' קמ"א א' ברש"י ד"ה מבפנים שכתב שם לתרץ קושיית הגרעק"א בגלה"ש וז"ל ועוד משמע דהתם הוא דכל הבגד בעפר אבל בלא"ה מותר בלא מים עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו דמשוה מן המים למן העפר בחד גוונא משמע ומן המים פשיטא דאפי' במקצת בגד חייב וא"כ ה"נ מן העפר ויפה כתב בס' חזות קשות ובשער הציון שבס' מ"ב לאו"ח סי' ש"ב ס"ק מ"א ליישב דברי רש"י דשאני טיט מן העפר. {{תועפור|עו}} בנדפס או הוצא וכ"כ כל הראשונים הירושלמי והוא בפ' כלל גדול. {{תועפור|עז}} פי' שצובע העור בדם. בנדפס ליתא כל הפי'. אולם האו"ז הל' שבת סי' ס"ג אות ה' כ' לשון היראים כמו שהוא לפנינו בהכת"י וכבר הרגיש בבאור הלכה להספר משנה ברורה לאו"ח סי' ש"כ סעיף י"ט בהפי' שכתב האו"ז וכ' בזה לדחות מש"כ הנשמת אדם כלל כ"ד מהל' שבת אות ג' עיי"ש. {{תועפור|עח}} או אוכלים אוכלים צבועים כגון תותים או פרי כו' כצ"ל וכ"ה באו"ז ע"ש רבינו. ובנדפס כתוב משקין צבועין כמו תותים או פרי גודגדניות שקורין כו' וט"ס שם דצ"ל משקין צבועין כגון יין אדום או מי תותים או אוכלים אוכלים צבועים כמו תותים כו' והמדפיסים דלגו מן תותים הא' לתותים הב' וחסרו מה שנשנה בינתיים וזה דרכם כסל למו ובריקאנטי סי' קכ"ג הביא ד' היראים בקיצור שלא כתב שם רק אם שותין כו' ולא זכר או אוכלים כו'. והרדב"ז ח"ד סי' אלף ר"א כתב ע"ד רבינו דחומרא יתירא היא. {{תועפור|עט}} פיו וידיו ובנדפס הגי' פניו או ידיו ובהריקאנטי כתב פיו ידיו ורגליו ועיין בשבה"ל השלם סי' פ"ו שהביא שם דברי היראים בזה"ל אבל אם צובע פתו במשקה הפירות ל"ל בה וכ"כ הב"י סי' ש"כ ע"ש השבה"ל ודלא כהנ"א כלל כ"ד מהל' שבת שכתב בשב"ל שבידינו לא נמצא כלשון הב"י עיי"ש. ובאמת הופיע בימינו ס' שבה"ל השלם ומבואר שם כלשון הב"י ובביאור ווי העמודים אות ל"ט תפס ס' הזכרונות שלא ראה דברי היראים וכבר קדמו בזה המג"א ס"ס ש"כ. {{תועפור|פ}} כגון כו' הלשון מגומגם ובנדפס הגי' ההיא כיון שדרכה [בכך. כצ"ל שם] מיקריא צביעה וכ"ה בריקאנטי כיון שדרך האשה בכך צביעה מיקרי וכ"ה באו"ז ע"ש היראים. {{תועפור|פא}} דאורייתא כל קשר שהוא טוב בעיני הקושר שיתקיים לעולם הוי קשר. ונראה לומר שאינו קשר דאורייתא אלא כו' ראוי לקשר אחד דאמרינן בפ' כו' כצ"ל. וכ"ה בנדפס והמעתק דלג מן דאורייתא הא' להב'. וכתב בביאור ווי העמודים ליראים הנדפס סי' ק"ב אות מ"ב להוכיח מדברי רבינו דכל שהוא קשר של קיימא אפי' אין דעתו לקיימו חייב דא"א דהכל תלוי בדעת הקושר ואם דעתו להתירו לזמן פטור כמש"כ הט"ז סי' שי"ז עיי"ש וכ"נ דעת הב"ח שם א"כ מנ"ל לרבינו להוכיח מההיא דפכ"ג דבעינן ב' קשרים זה ע"ג זה אימא דבקשר אחד אם דעתו לקיימו חייב וגבי התופר סגי בקשר אחד שאין דעתו לקיימו דאינו חייב משום קושר אלא משום תופר דגבי התפירה אין חילוק בין ש"ק לאינה ש"ק כמש"כ הגמ"ר פסקו רמ"א סי' שי"ז סעיף ג' וכ"כ להוכיח מעירובין צ"ז א' חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרות וקשירה אב מלאכה וא"א יקשור ודעתו להתירו למחר א"כ משמע דקשירה של קיימא אפי' דעתו להתירה למחר חייב עליה וכ"כ המ"ב לאו"ח ריש סי' שי"ז בביאור הלכה שלו עיי"ש ואף לדברים אלו מ"מ שפיר י"ל בענין מש"כ בתשו' חו"י סי' קמ"ג להקשות לפ"ד רבינו דההיא דפכ"ג בקשר אחד מיירי א"כ אכתי קשה קושיית הגמרא והא לא קיימא עיי"ש די"ל כתי' הביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' ג' דהשתי תפירות והקשר אחד מסייע כל אחד לאידך להתקיים קצת ולאב מלאכה דתופר סגי הא דמתקיים קצת אבל לאב מלאכה דקושר בעינן שיהא לו קיום חזק ואמיץ עיי"ש. וכתב עוד הווי העמודים על ההיא דפ' כלל גדול וז"ל אבל הרע"ב כתב התופר ב' תפירות והוא שקשרן כו' ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר וכ"כ הרב המאירי שם ונראה דס"ל דאין התופר חייב אא"כ קשר ב' קשרים דחייב משום קושר ומשום תופר ולשון הרמב"ם בפי' התופר ב' תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט כו'. נראה דס"ל דפי' והוא שקשרן ולא שקשר ב' ראשי החוט זה לזה אלא שקשר כ"א בראשו דזה אפי' בקשר אחד חשיב קשר של קיימא כמו שכ' רבינו וא"כ התופר חייב משום קושר ומשום תופר וכן בירושלמי פ' כלל גדול ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין בקשור מכאן ומכאן כו' הרי דר"י ור' יוסי דס"ל בקשור מכאן ומכאן חייב נמי משום קושר והתופר ב' תפירות חייב תרתי עכ"ל ועיין בתוי"ט פ"ז דשבת מ"ב שהקשה ע"ד הרא"ם שכתב הב"י ס"ס שי"ז דבתופר שצריך קשירה הוא קשר אחד באופן שאינו חייב על הקשירה שעמה והוא משכ"ר כאן מהא דאמר אביי שבת ע"ד ב' ואי חייטי' לפומיה חייב י"ג חטאות ופרש"י ואי חייטי' לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ולדברי הרא"ם מאי פסקא דאי חייטי' לפומיה דליהוי גם חיוב קושר וכתב התוי"ט שם וזו ודאי סתירה לדברי ב"י ועיין בתשובת מהר"ח או"ז סי' רט"ו. ומש"כ התפא"י בכלכלת שבת מלאכת התופר לתרץ קושיית התוי"ט דהתם מיירי שקשר באמת כו' במחכ"ת לא תי' כלום וקושיית התוי"ט במק"ע עמ"ש אביי ואי חייטי' לפומיה ותו לא והול"ל ג"כ שקשר דהא בתפירה אינו נמשך הקשירה בהכרח לחייב גם משום קושר לפ"ד הרא"ם ובשו"ת פי אריה סי' ז' סעיף א' כתב לתרץ תמיהת התוי"ט דמ"ש אביי ואי חייטי' לפומיה פי' דאז איכא תופר ומכה בפטיש ומש"ה חייב י"ג חטאות אבל בלא"ה י"א חטאות עם בונה עיי"ש ואני אומר דא"ש דברי רבינו הרא"ם עם דברי הערוך ערך חלתא שכתב בזה"ל ואם כפף פיה למטה ותפרה כשמותח החוט חייב משום טווה כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וכשתופרה חייב משום תופר עכ"ל ומפרש הערוך מ"ש בשבת ע"ה א' המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת דר"ל משום טווה ולא משום תופר וראה זה חדש הוא ועכ"פ מיושב קושיית התוי"ט לפמש"כ הערוך ועיין תשובת ח"ס חאו"ח סי' א' מש"ש. ומה שרבינו הרא"ם הביא ראיה דבקשר אחד לא מחייב משום קושר משבת ע"ד ב' כ' הע"ש באו"ח סי' שי"ז דז"א ראיה לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דבעינן דוקא מעשה אומן וקשר של קיימא א"כ י"ל דהתם מיירי בקשר שאינו מעשה אומן ולפיכך אינו חייב משום קושר אלא משום תופר עכ"ל וכ"כ הנשמת אדם כלל כ"ח מהל' שבת אות א' שהיראים וסמ"ג וסמ"ק שכתבו דאם קשר ראש אחד של חוט חייב היינו דאזלי לשיטתם דסבירא להו דב' קשרים זה ע"ג זה נקרא של קיימא ואפילו מעשה הדיוט והוכיחו זה כו' והרמב"ם לשיטתו דס"ל דדוקא קשר של אומן חייב כו' וכ"כ החו"י סי' קמ"ג לתמוה על הכ"מ בשם הרמ"ך עיי"ש במוסגר והוא דלא כמש"כ בשו"ת פי אריה סי' ז' סעיף א' לתרץ תמיהת הכ"מ בשם הרמ"ך פ"י מהל' שבת ה"ט ותי' דהרמב"ם ס"ל כמש"כ הר"ן בשם הרא"ם ותמה שם על הרכ"מ דהניח בתימא הלא לפמש"כ בעצמו בב"י סי' שי"ז בשם הר"ן והרא"ם מיושב קושיית הרמ"ך עכ"ל בקיצור. ובאמת הרמב"ם לא יסבור כדברי הרא"ם ואין תמיהה כלל על שהכ"מ הניח בתימא אם לא כתי' הנשמת אדם וכנ"ל ועיין להלן סי' תכ"ב אות כ"ט בביאורי ובסמוך אות פ"ג ופ"ז. {{תועפור|פב}} קשר אחד אחר כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס. {{תועפור|פג}} הכל. צ"ל חבל וכ"ה בנדפס וכ"ה בסמ"ג בשם הרא"ם במלאכת התופר ובתוס"ח פ"ז דשבת מ"ב בתוי"ט ד"ה אבות כו' כתב אבל הר"ן כתב בשם הרא"ם דקשר שאחר תופר סגי בקשר אחד לכל אחד משני ראשי החוט כו' ואין הלשון מדויק מש"כ לכל אחד משני ראשי החוט שאם עושה קשר בראש החוט מצד אחד שלא ישמט וכן בראש השני היה חייב מחמת הקשרים לדעת רבינו כמו קשר החבל אלא צ"ל שקושר שני ראשי החוט יחד בקשר אחד כמש"כ מהרא"ש בביאוריו לסמ"ג שם ובס' מ"ב לאו"ח סי' שי"ז סס"א בביאור הלכה שלו ד"ה דינו כשני קשרים כ' דגם לענין מעשה אומן שוה הוא לשני קשרים בעלמא והוא דלא כהנשמת אדם שכ' לעיל אות פ"א דזה שקשר ראש החוט אין כאן רק מעשה הדיוט יעויי"ש. {{תועפור|פד}} גאים אינם מקפידים לעצמם להדק קשר כו' שיכולים להוציאם בעודם כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל אלא שבנדפס איתא נאים וט"ס הוא וצ"ל גאים כמש"כ כאן וכ' הווי העמודים עמשכ"ר במנעל וסנדל דרבנן וז"ל במנעל מוקמינן לה בדרבנן אבל בסנדל מוקמינן לה בדחומרתא עיי"ש ברש"י ודברי רבינו על דרבנן הוא כפירש"י ודלא כפי' ספר התרומה שפי' בדרבנן שישנים כל ימות השבוע במנעליהם עד שבת ועפי"ז כ' רבינו וקשר רצועות המכנסיים כו' מותר לכתחילה כו' דאילו לפי' סה"ת אסור לקושרן בשבת כמש"כ הרא"ש פט"ו דשבת סי' א' והמרדכי שם וברוקח סי' ע"ה והגרש"ש ביומא ע"ח ב' תמה ע"ד סה"ת ממ"ש ביומא שם האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני ולק"מ לפמש"כ הסמ"ג בשם ר"י בזה"ל ואין חולצין מנעליהם מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם עכ"ל וא"כ אין לחוש על המעט כ"כ. {{תועפור|פה}} ברייר. בנדפס שלועזין ברקי"ד. {{תועפור|פו}} דרבנן. ט"ס וצ"ל דאורייתא. {{תועפור|פז}} פי' שנתותרה כו' בנדפס הגי' פי' שנתרוחה התפירה ונתרווחו הנקבים ומבואר בדברי רבינו דלא כפי' הערוך שכתבתי לעיל אות פ"א דחייב משום טווה וכן מבואר בירושלמי פ' כלל גדול ופ' האורג ה"ב בשם רב המותח צדדיו בשבת חייב משום תופר והיינו הך מימרא דרב זוטרא בר טוביה אמר רב שבבבלי ודע דלפנינו בירושלמי איתא ר' בא רב ירמיה בשם רב אולם באו"ז הל' שבת סי' ס"ז הביא ר' בא בר ירמיה כו' והוא ר' אבא בר ירמיה ומדברי האו"ז שם נראה ג"כ דחד מימרא היא הירושלמי והבבלי ואילו לפי' הערוך צ"ל דהמותח חוט של תפירה שאני מהמותח צדדיו ודברי הערוך הם מפי' ר"ח. {{תועפור|פח}} הידוק הצואר רחבים כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס, ובשבה"ל השלם סי' ק"ח הביא בשם היראים ככתוב כאן ומשם הגהתי בפנים תיבת שלשם המוסגר כאן. {{תועפור|פט}} תולדה דאורייתא כו' היראים לשיטתו שכ' במלאכת הזורע תולדה דאורייתא דאמר בפ' כלל גדול כו' וכ"כ במלאכת הקוצר תולדה דאורייתא תניא בפ' כלל גדול כו' וכן הדש תולדה דאורייתא כו' אבל להרמב"ם שכ' בפ"ז מהל' שבת הלכה ב' ג' ד' כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כיצד הוא עניינם כו' בודאי ס"ל דגם מתניתין דצבי שנכנס בבית כו' והובא בהרמב"ם פ"י מהל' שבת הכ"ג הוא אב מלאכה ולא תולדה שגם זה ענין צידה הוא וכל כוונתו לצוד אותו ולכן כשרצה הרמב"ם להראות תולדה לצידה כתב בפ"י הכ"ב בענין אחר והוא המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכי"ב וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפשו הר"ז תולדות הצד וחייב ועיי"ש במרכבת המשנה ודלא כמש"כ בס' דברי מרדכי להג"מ מרדכי פרידבורג סי' כ"ב אות מ"ה בזה"ל אשתמיטתי' להמרכה"מ מ"ש בס' יראים סי' ק"ב [בנדפס] הצד צבי תולדה דאורייתא שלא צדו במצודה אלא בישיבתו הרי דיש תולדה לצידה בלא חיפוש כלל עכ"ל ובמחכ"ת שלא כדין השיג עליו בזה דדברי היראים הוא שלא כדרך הרמב"ם כלל והמרכה"מ בשיטת הרמב"ם קאי וכי מה ענין לו מש"כ בספר יראים ולשיטת הרמב"ם עכצ"ל דאף שלא צדו במצודה אלא בישיבתו הוא אב ולא תולדה דוק בדברי הרמב"ם פ"ז דשבת ותמצא כדברי. {{תועפור|צ}} סוס שמרד כו' משמע להדיא דסוס שמרד אינו אלא תולדה דרבנן וקשה דבירושלמי פי"ד דשבת ה"א אמרו על המשנה דחי' ועוף שברשותו הצדן פטור וז"ל לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינם ברשות אדם חייב אר"י הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב וכ"ה בהגמי"י פ"י מהל' שבת הכ"ד ועיין נשמת אדם כלל ל' מהל' שבת אות ב' עיי"ש באורך ותוכן דבריו דהיראים מיירי בבא לביתו בערב אבל הירושלמי מיירי במרד לגמרי ועיין ביאור הגר"א לאו"ח סי' שט"ז סקכ"ט מש"ש ע"ד המחבר ואמר אסור משום סיפא אפי' בחצר אם כו' ושם ודאי אין חיוב כיון שעכשיו א"צ מצודה כו' ונתבארו ג"כ דברי היראים בזה. {{תועפור|צא}} הא ל"ק כו' עיין שבת ג' א' תוד"ה בר שתי' באופן אחר. {{תועפור|צב}} עיין שבת ג' א' תוד"ה הצד שהביאו דברי בה"ג ור"ת תי' לקושייתו ורבינו מתרץ לה באופן אחר. {{תועפור|צג}} ופטור עליה. בנדפס כתוב יותר וז"ל שם והיא נקראת מלאכה שא"צ לגופה דאמרינן בפ' שמונה שרצים [ק"ז ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה ר"ש היא דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אלמא כו' וצ"ל אמר רב יהודה אמר רב ר"ש היא כו' וכ"כ רבינו בסמוך דלית לי' ההיא דרב דבפ' שמונה שרצים כו'. {{תועפור|צד}} מודה ר' יהודה וכ"כ הריקאנטי סי' קכ"ח ע"ש רבינו בתירוץ הבה"ג אולם רבינו סיים כאן בסוף דברי הבה"ג ופליג עלי' דר' יהודה בההיא וכ"ה בנדפס עיין בסמוך אות צ"ו וכבר עמד ע"ז בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם דמסקנת היראים בלשון הגאון הוא סותר ריש דבריו דגם ר' יהודה מודה בזה ולכאורה הי' נראה להגיה בסמוך בדברי רבינו ופליג עליה דרב יהודה בההיא והיינו רב יהודה דאמר רב ר"ש היא ע"ז פליג שמואל ואמר דגם ר' יהודה מודה אולם בדברי היראים הנדפס קשה להגיה כן גם בפנים הבה"ג פכ"ד דשבת כ' בזה"ל לעולם כר' יהודה ס"ל מיהו במידי דאית ביה היזק אמר בהא ודאי לא מודינא לי' לר' יהודה וכ"כ הרשב"א בחי' לשבת דמ"ב ע"ש רב האי גאון והרב בעל הלכות ור"ח ז"ל דרבי יהודה אפי' במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס"ל כוותי' במקום דאיכא היזק ומש"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת כו'. {{תועפור|צה}} של עץ מכדי בתרווייהו מלאכה שא"צ לגופה ומחייב ר' יהודה ושמואל כוותי' ס"ל מ"ש גחלת של עץ שאסור כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל כאן. {{תועפור|צו}} רבים ה"נ בעקרב שלא ישוך שרי משום היזק רבים ופליג כו' כצ"ל וכ"ה בריקאנטי סי' קכ"ח בלשון רבינו אלא דלא נזכר שם מש"כ כאן ופליג עלי' דר' יהודה בההיא ועיי' לעיל אות צ"ד ובנדפס איתא בגחלת של מתכת משום היזק רבים ופליג עלי' דר' יהודה במקום היזק רבים ה"נ בעקרב כו' ולענין קושיית רבינו על בה"ג היכי שרינן איסור וחיוב כרת וסקילה משום היזק רבים עיי"ש בהריקאנטי בבאור מעשה בצלאל שכ' ליישב ובאמת הוא מבואר בחי' הרשב"א שבת דמ"ב דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל כו' עיי"ש אבל להלן במלאכת סותר כתב היראים לשון הבה"ג ותירץ דמשום צערא דמורסא ופחד הנחש אע"ג דליכא סכנה התיר שמואל כו' עיין לקמן בביאורי אות קל"ה. {{תועפור|צז}} טפי כו' בנדפס בפי כו' המלאכה אין זה כבוי גחלי כו' ופי' רבינו הוא כפרש"י. {{תועפור|צח}} לא מקריא צידה כו' עיין במחה"ש להמג"א סי' שט"ז ס"ק י"ב ולפי"ז במשנה דשבת קכ"א דא"ר יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת אין לומר כמש"כ בבאור הלכה להמ"ב לאו"ח סי' שט"ז ס"ז דרבי יהודה קאזיל לשיטתו דמלאכה שאצ"ל חייב עליה עיי"ש דהא בכה"ג דעקרב שלא תישך גם לר' יהודה שרי לפ"ד רבינו ודעימיה ועיין מש"כ ע"ז הגאון רא"ם הורוויץ זצ"ל בהגהותיו שבשס"ח ד' ווילנא. {{תועפור|צט}} דפוטר ט"ס וצ"ל פוטר מיהא תני וכל פטורי כו' וכ"ה בנדפס [הגרא"ד]. {{תועפור|ק}} על בשרו. צ"ל על בגדו וכ"ה בנדפס משכ"ר פי' רבותי נראה שכיון לפרש"י שם ד"ה הצד שכ' או מבגדיו מבחוץ ועיין בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קכ"ח והנה במה שרוצה רבינו לומר דלישנא דפוטר לא כלל שמואל וא"כ ר' יהושע דפוטר פי' דמותר קאמר צ"ל דג' מחלוקת בדבר דהא בשבת ק"ו ב' אמרו בברייתא דחכ"א כל שאין במינו ניצוד פטור ועכצ"ל דפטור אבל אסור כמ"ש שמואל וא"כ ר' יהושע דאמר כל שאין במינו ניצוד פטור ומותר הוא דעת שלישית וא"ש בזה מ"ש בביצה ל"ו ב' פשיטא ומשני מ"ד במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל אלמא דשלא במינו ניצוד אסור בברייתא שם ולפי הנ"ל א"ש דהברייתא אתיא כר' יהודה כמש"ש בגמרא והיינו חכמים בר פלוגתי' דר"מ דשבת ק"ו ב' ולר' יהודה באמת פטור אבל אסור משא"כ לר' יהושע פוטר ומותר אולם מאחר דחזינן לחכמים דר"מ דס"ל שאין במינו ניצוד פטור אבל אסור יותר הול"ל דגם ר' יהושע ס"ל כחכמים ולמה לן לעשות עוד מחלוקת בזה ועיין בנשמת אדם כלל ל' מהל' שבת אות ה' שהביא שם פי' אחר במ"ש בביצה ל"ו ב' קמ"ל דר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד וכ' ע"ז הפי' ודוחק וגם המהרמ"ש בביצה שם כ' וזה ודאי אין לומר קמ"ל דאיקרי במינו ניצוד שאין זה קמ"ל ועוד דא"כ הול"ל מ"ד שאין במינו ניצוד הוי ושרי כו' עכ"ל ועיין בס' עמק הלכה חאו"ח סי' צ"ח שכ' שם לפרש הך דביצה לשיטת הרב"י דלא כמהרש"א ועיין להלן במלאכת הכותב תולדה דרבנן מש"ש בביאורי אות קי"ח. {{תועפור|קא}} חייב דלא כהרמב"ם פ"ח מהל' שבת ה"ט עיי"ש בנו"כ ועיין כתובות ה' ב' תוד"ה דם דטעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה וזש"ר מהירושלמי ועיין בחי' מהרד"ם לס' המצות מ' ש"כ. {{תועפור|קב}} רבא לפנינו אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ועיין בשבת ק"ו א' תוד"ה חוץ ובחולין ח' א' תוד"ה מותר כדברי רבינו כאן. {{תועפור|קג}} ובפסחים כ' הגרא"ד שליט"א דתיבה זו מיותר ואני אומר דרבינו כיון לומר דמש"כ מתחילה בשלהי אלו דברים בפסחים אמרינן היאך יצא שוחט מכלל מקלקל כו' לאו אמתניתין דהשוחט דקדקו כן אלא אברייתא דהשוחט בשבת כו' [ורש"י גרס השוחט חטאת בשבת כו'] וזש"ר ובפסחים מתרצינן כו' דאמרינן בשילהי אלו דברים השוחט כו'. {{תועפור|קד}} פי' כו' הריקאנטי בסי' קכ"ט הביא דברי רבינו ועיי"ש בביאור מעשה בצלאל שהעיר על מה שמשמע דלהרא"ם הוא דרבנן ואילו רש"י פי' בזבחים י"ט א' ד"ה כאן דחבורה הוא ואיסור דאורייתא וכן נראה מדה"ת שם ד"ה כורך שפי' אבל לא במדינה גזירה אטו להוציא דם ש"מ דלהוציא דם דאורייתא הוא דאי דרבנן היא גופה גזירה כו' עיי"ש. {{תועפור|קה}} פי' בשבט ברזל וקורעו בנדפס ליתא והנה דעת רבינו כפרש"י שבת קי"ז א' דשקיל ליה בברזי לאו מלאכה הוא אלא שבות וגם רבינו קרי לי' תולדה דרבנן אבל התוס' שם פי' דשקיל ליה בברזי דליכא אפי' שבות עיי"ש ועיין הפלאה שבערכין להגרי"פ ערך ברז ובמחה"ש סי' ש"ג מג"א ס"ק כ"ב כ' ע"ש הריב"ש אפשר דהוא מפרש דע"י דשקיל ליה בברזי הוי מלאכה שאצ"ל וליכא כ"א איסור דרבנן ודומה לטילטול התיק כו'. {{תועפור|קו}} נראה מדברי רבינו דמליחת חלבים ג"כ אינו אלא מדרבנן ולפי"ז הא דאמרו בביצה י"א ב' מה לי למישטחינהו מה לי לממלחינהו ע"כ פירושו דאתי ג"כ לממלחינהו וכולי האי לא שרי כיון דדי למשטחינהו ודלא כפרש"י שם ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד כו' כן כ' בס' נשמת אדם הל' יו"ט כלל צ"א ובס' שמחת יו"ט למס' ביצה שם כ' דגם מלשון רש"י נראה דבחלבים לא שייך עיבוד שכ' רש"י מליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד דוקא ועיי"ש עוד מש"כ ליישב קושיית המל"מ פי"א מהל' שבת ה"ה עפ"י ד' הר"ן דמליחת חלבים דלאו אוכלים גמורים הם שייך בהו עיבוד מדאורייתא וכ"כ בביאור תוס' העזרה להת"כ ויקרא ב' י"ג עיי"ש באורך וכבר קדמם השעה"מ בפ"ג מהל' יו"ט ה"ד אך לא זכר שם שיטת היראים דכאן. {{תועפור|קז}} ודוקא מליחה אבל טיבול שרי. לשון הנדפס ודוקא מימלח ומונח אבל מימלח ומיכל שרי וכ"ה בריקאנטי סי' צ"ו ע"ש רבינו הרא"ם, ולשון היראים כת"י שלפנינו כלשון הגמרא דשבת ק"ח ב' דאר"נ ממלח לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא ועיין בט"ז או"ח ריש סי' שכ"א ביאור דעת הגמרא וכתב השבה"ל השלם סי' פ"ח וז"ל וצנון גופי' דוקא למימלחי' הוא דאסור פי' שמא ימלך ולא יאכלנו אבל למיטבלי' כו' עכ"ל ופי' ראה זה חדש הוא. {{תועפור|קח}} נראה דס"ל לרבינו דנתינת עור לפני הדורסן הוא רק תולדה דרבנן דלא כהרמב"ם פי"א מהל' שבת ה"ו ועיין מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג ובשו"ת הראבי"ה סי' ק"ע בהגהות לוית חן שם אות מ"ז כ' ליישב דל"פ הרמב"ם עם הרא"ם והסמ"ג שם דרבינו הרא"ם והסמ"ג בעור לחה קיימי וליכא איסור דאורייתא כלל כיון דלא חזיא לעיבוד כמבואר בסוגיא דשבת ע"ט א' וברש"י שם והרמב"ם שם מיירי בעור יבישה דכבר חזיא לעיבוד ובזה פשיטא דהדריסה בה אסור מדאורייתא והיא תולדה דמעבד וחייב דלא כהמ"מ שם עיי"ש. {{תועפור|קט}} שבת נ"ל דתיבת זו מיותרת וכן ליתא בנדפס וכפרש"י בערב. מדינה. וכמבואר בירושלמי פט"ז ה"ח שמונה עשר שנין עביד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עובדיא כו'. {{תועפור|קי}} כמאן דשרי שם קמ"ו ב' א"ל ר"ש בב"ח לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמי' דרב מישחא שרי וכ"פ רבינו אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כל"ק דרב אסר ובעין משפט שם כ' באות ז' "וסמ"ג שם" ואני לא מצאתי דין זה בסמ"ג, ועיין שבת נ"ט ב' כי"ב ורמזו הגר"א בביאוריו לאו"ח סי' שי"ד סקל"ב, ופרש"י בד' קמ"ו ב' ד"ה אסור. למרחו עכ"ל אינו מדוקדק לענ"ד דלאו דוקא למרחו דה"ה לתת שמן עבה בדפני החבית סביב הנקב ג"כ אסור לרב ואם פרש"י מדויק יש לתרץ דברי רב יוסף שאמר משמי' דרב מישחא שרי ובאמת רב אסר די"ל תרווייהו איתנייהו מירוח אסור ולתת בלא מירוח שרי. {{תועפור|קיא}} והקומטו בנדפס ולפנינו בגמרא והקוטמו. {{תועפור|קיב}} יקוב צ"ל יתחוב ובנדפס הגי' שלא יקח אדם עלה ויתן בפי כו'. {{תועפור|קיג}} ירמיה לפנינו יימר וברי"ף כגי' שבכאן והרא"ש כ' יהודה. {{תועפור|קיד}} פי' כו' פי' רבינו הוא כפרש"י שבת קכ"ה ב' עמש"ש רב אשי אפ"ת בתלושה גזירה שמא יקטום עיי"ש ברש"י והא"ר סי' שי"ד סק"ה כ' מדעתו לפרש שמא יקטום דהכא דר"ל שמא יהא בשבת ארוכה ויקטום ונמצא עושה כלי וסיים כן נראה לי אלא דכל הפוסקים לא הבינו כך עכ"ל ולפלא שלא ראה דברי היראים כאן שמעתתא דהיראים בפומי' כולי יומא מיהו אין ד' היראים כפירושו ממש דהא"ר מפרש גזירה שמא יקטום ונמצא עושה כלי וכפרש"י שבת קכ"ה ב' אבל רבינו היראים מפרש דהחיוב משום מחתך דבזה אין חילוק אם מחתך ביד או בכלי שהרי אינו מקפיד אלא למדתו וא"צ לתקון אחר שהרי משום זה קוטם העלה מפני שהוא ארוך יותר מדאי וכמש"כ הנשמת אדם הל' שבת כלל ל"ו המחתך עיי"ש שהביא דברי היראים. {{תועפור|קטו}} ומנח לפנינו ומנחי בלשון רבים ולפי גרסתינו מיושב קושיית רבינו כמש"כ הדרישה לאו"ח סי' שי"ד סק"ה בדעת הטור ואף לגרסתינו ומנח עיין בב"י שם שכ' לפרש דלא תיקשה קושיית רבינו וז"ל הב"י ורב אשי שרי ולא אסר שמואל אלא כשאינו מוכן לכך מבע"י דכיון דצריך לחזר אחריו גזרינן שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום עכ"ל ורבינו לא ניחא ליה בהכי ובביאור הלכה להמ"ב לאו"ח שם כתב לפ"ד ר"ח ומנח היינו שמונח בתוך החבית מבע"י ובכה"ג לרב אשי שרי אבל לרב יימר דס"ל משום מרזב אסור למשוך היין דרך שם. {{תועפור|קטז}} בנדפס חסר והכותב על בשרו חייב וכן ליתא בסמ"ג וגי' הכת"י נכונה. {{תועפור|קיז}} נוהגין נראה דרבינו מפרש נהגין שבמשנה כמו נהג ולך [מ"ב ד' כ"ד] אבל הרמב"ם מפרש נהגין נקראין מן והגית בו [יהושע א']. {{תועפור|קיח}} פטור כו' ט"ס יש כאן וכצ"ל כתב אות אחת נוטריקון ר"י בן בתירה מחייב וחכמים פוטרים ותנן המסרט על בשרו ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרין ואמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת ולאו דוקא כותב אותיות אלא צובע על בשרו בדקדוק ובהקפדה מיקרי כותב ואסור מדרבנן דתנן בפ' המצניע [צד ב'] הכוחלת ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמרא כוחלת משום כותבת תולדה כו' וכ"ה ביראים הנדפס ועיין בהפלאה שבערכין להגרי"פ ערך גדל וערך פקס ובהגהותיו לש"ס בעין משפט שבת צ"ה א' מה שכ' שם בכוונת הסמ"ג וכ"ה לדעת היראים. ומשכ"ר על וחכמים פוטרין דפטור אבל אסור כדאמר שמואל הוא סותר למ"ש לעיל במלאכת הצד דלישנא דפוטר לא כלל שמואל אלא פטור ופטורים עיי' בביאורי אות ק' ובספר יד מלאכי כללי הפ"א סי' תקכ"ה כ' לסתור ד' הגהת מרדכי ספ"ק דעירובין שכ' שם ואע"ג דמפיק שמואל ותני !וחכמין פוטרין את היושב בקרון מ"מ איסורא איכא דגבי כלאים שייך נמי למימר פטור אבל אסור דלפ"ד היראים אין דברי שמואל אמורים בלשון פוטרים ולפלא שלא העיר מדברי רבינו בעצמו שסותר דבריו להדדי וכן העיר בזה בבאור ווי העמודים. {{תועפור|קיט}} עיין שבת קכ"ו ב' שהוכיחו בגמרא דאין הלכה כר"א דמעשה רב שבסוף מס' שבת דמדבריהם למדנו שפוקקין כו' ובשו"ת מהר"י מברונא סי' מ"ו כ' להוכיח מזה דכל צרכי שבת חשיב מצוה דמאי פריך מהך עובדא למאן דפסק כר"א דילמא הא דר' אליעזר מיירי בלא הלכות טומאה דלא חשיב מצוה וההיא עובדא בהלכות טומאה דוקא אלא ע"כ צ"ל דמדבריהם למדנו שפוקקין שלא לצורך המת ולתרומה וכה"ג אלא לצורך השבת בעלמא דלא ליכנס בו חמה בבית שיושבים שם והיינו נמי כההיא דר' אליעזר וגם בכה"ג חשיב מצוה עיי"ש ותמיהני שלא זכר דה"ת דשבת קכ"ו ב' סד"ה ומדבריהן שכ' לתרץ דפקק שהוא משום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למישרי משום מצוה ועיין בספר מנחם שלמה למס' כריתות בלקוטים סי' ג' ועיין בסמוך. {{תועפור|קכ}} בר כהנא לפנינו אמר ר' אבא אמר רב כהנא ומש"כ כאן והוא שמתוקן והוא שיש עליו תורת כלי בנדפס הגירסא והוא שמתוקן ואסיקנא והוא שיש עליו תורת כלי ונראה פשוט דמה שכתב רבינו ואסיקנא רומז לדברי ר' יוחנן שם ד' קכ"ו ב' דאמר והוא שיש תורת כלי עליהן וכדעת הרמב"ן במלחמות שכתב ע"ד הרי"ף שפסק להא דאר"א בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן, על מנת שיש תורת כלי עליה אמרה וכר' יוחנן כמו שמפורש בהלכות והיינו מתני' דקתני בין כך ובין כך פוקקין בו כלומר בין קשור ובין שאינו קשור כלל והוא שמתוקן ויש עליו תורת כלי עיי"ש וכ"כ הרשב"א בחי' ספי"ז דשבת וז"ל ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפס ז"ל כר' אבא דאמר אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי והוא שיש תורת כלי עליו כר' יוחנן וכ"כ הריטב"א בחי' שם דבפקק החלון דמסתמא נשתמש בו מבע"י שהרי צריך הוא להיות מכוון למדתו של חלון ולכוונו בשבת אי אפשר א"כ זהו תורת כלי שלו וכ"כ המ"מ פכ"ו מהל' שבת ה"י ודלא כמש"כ הרא"ש בדעת הרי"ף וכ' בביאור תוספות בכורים להג"מ מנחם מטשאווס לפט"ו דתוספתא דשבת וז"ל ובש"ס קכ"ו א' ה"ק אנא דאמרי כהאי תנא דתניא קנה כו' רשבג"א כו' ור"ל דפקק החלון דמי להא דרשב"ג כשיש תורת כלי עליו ולהכי לא בעי קשירה משא"כ נגר הנגרר דבעי קשירה אפי' לר"י עכ"ל ואולי גם רבינו שכ' ואסיקנא כו' ר"ל למ"ש אנא דאמרי כהאי תנא וכנ"ל. {{תועפור|קכא}} אתו לקמיה דרבא אמר להו לפנינו אתא לקמיה דרב אמר ליה וכ"ה ברי"ף ורא"ש פ' כל הכלים וכן נראה דר"ה הוה תלמיד רב ובמרדכי פ' כירה סי' שי"א הגירסא אתו לקמיה דרבינא. {{תועפור|קכב}} אדם לפנינו ליתא וכן אינו בנדפס. {{תועפור|קכג}} המוסגר הגהתי מהנדפס והוא מוכרח והנה רש"י כתב כסא טרסקל כך שמו אבל רבינו כ' כסא וטרסקל וכן הערוך ערך אסלא כ' כסא בפ"ע וטרסקל בפ"ע עיי"ש וכ"כ הרמב"ם פכ"ב מהל' שבת הכ"ח ומשכ"ר ורבותינו פי' נראה שרומז לפרש"י שבת קל"ח א' ד"ה אבל מטה, וסברת רבינו לפי שאינם עשויים להשתמש תחתיהם כ"כ הרשב"א בשם התוס' הובא בטור או"ח סי' שט"ו וסי' תק"ב וז"ל הרשב"א בחי' לביצה דל"ב ואמרו בתוס' דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה אבל במה שאין צריך לאויר לא עכ"ל ופי' דאפילו בכי הא דהיינו בכה"ג שזכר שם מקודם שעושין מחיצות ואח"כ נותן את התקרה עיי"ש אפ"ה לא מיתסר אלא כשצריך לאויר של מטה ועיין בב"ח סי' שט"ו שחקר שם בכוונת הרשב"א אי תרוייהו בעינן לאיסורא דהיינו מחיצות וצריך לאויר של מטה או דילמא בחדא מינייהו אסירא עיי"ש ורבינו לא זכר אלא האי חילוקא שעשויין להשתמש תחתיהן או לא וע"ד הרשב"א בחי' לשבת קל"ח במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכי"ב ורבינו לא ס"ל כן דעיקר עשייתה לאו להכי עבידא ומש"ה מפרש רבינו פוריא מטות גבוהות וישנים תחתיה ותל"מ וע"ד רבינו שלא זכר לחלק בין יש לה מחיצות או לא לא היה היתר למ"ש ר"ת בתוס' שבת ד' קל"ח להושיב הקדירה על טרפיד שקורין דרייא פו"ס דכאן נותן האור תחתיו ולסברא דאין לו מחיצות שרי. {{תועפור|קכד}} חייא. לפנינו חמא. {{תועפור|קכה}} ומתבשל נראה דט"ס יש כאן וצ"ל והאש עושין תחתיה לצלות. קדירה מושיב ג' קדירות והרביעית מושיב על גביהן ועושין האש תחתיה ומתבשל וכ"ה בנדפס והמעתיק דלג מתחתיה הא' להב'. {{תועפור|קכו}} מותר לנטותו ואין בו משום אהל כ"ה בכלבו סי' ל"א ע"ש רבינו ועיין ביצה ל"ב ב' תוד"ה מלמטה בדבר לסדר שלחן שכ' רבינו כאן. {{תועפור|קכז}} כאשר פירשתי ובנדפס איתא כאשר פירשו רבותי לי. {{תועפור|קכח}} אמר רב כו' נראה דצ"ל ואמר רב כיון דתרווייהו מימרא דרב משום ר' חייא נינהו וכן הוא בעירובין ק"ב א' אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת כילת חתנים כו' אבל בשבת קל"ח א' לפנינו הגי' ואמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים כו' וכן הוא בשבת מ"ה ב' וביראים הנדפס ליתא הך דא"ר משום ר' חייא וילון כו' והכי איתא התם כדאמרינן בפ' תולין אמר רב משום ר' חייא כילת חתנים כו' וכ"ה בריקאנטי סי' קל"ג ע"ש רבינו אולם הרא"ש פ"כ דשבת ס"ב והאו"ז הל' שבת סי' ע"ח אות ו' הביאו ראי' מהך דוילון כו' וכדברי רבינו, ובהגהת מרדכי פ' כל הכלים כ' ד' הרא"ם. {{תועפור|קכט}} בגבהה צ"ל בגגה. {{תועפור|קל}} רשות או כרמלית או רה"י כו' גי' הכת"י נכונה מאד ובנדפס איתא רשות הרבים או כרמלית או רה"י כו' והוא תמוה איך יעשה ע"י מחיצה רה"ר ובביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קל"ג כ' דט"ס ביראים וצ"ל מרה"ר כרמלית כו' ולפמש"כ בכת"י נראה פשוט דתיבת הרבים ט"ס וא"ש ועיין עירובין מ"ד א' תוד"ה פקק ונראה לר"ת כו' וזהו דעת רבינו. {{תועפור|קלא}} ישבור לכתחילה כו'. בסמ"ג לאוין ס"ה מלאכת והסותר הביא דברי הרב רא"ם שאם נאבדה כו' ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור וכ' אח"ז אבל רבינו שמעון כ' וז"ל אמר רבי כו' ועיין אגור סי' ת"ס שכ' ובסמ"ק כתב ובשבירת פותח של תיבה נחלקו בו ר' אליעזר מתיר ור' שמעון אוסר עכ"ל וט"ס ור' שמעון וצ"ל ור' שמשון אוסר וכמש"כ הסמ"ג ור' אליעזר הוא הרא"ם ובהגמי"י רפכ"ג מהל' שבת כתב מכאן הורה מהר"ם שאם נאבד מפתח התיבה כו' וצ"ל מכאן הורה מהרא"ם כו' והוא הר"ר אליעזר ממיץ כמבואר כאן והאו"ז בהל' שבת סי' ע"ת אות י"ב כתב הלכך אומר אני דתיבה שיש עליה תורת כלי דהיינו שהיא קטנה ואינה מחזקת מ"ס בלח כו' וסגרו בה אוכלים ונאבד המפתח מותר לשוברה בסייף או בסכין ולהוציא אוכלים לחוץ כו' עכ"ל וחידוש בעיני שלא זכר שם שכ"ה דעת הרא"ם בספר יראים ושמעתתי' בפומי' כולי יומא ואולי דעתו בדעת היראים כמש"כ בנו מהר"ח או"ז בשו"ת סי' ק"ל שכ' שם על שם רא"ם שהתיר לשבר מנעול של תיבה בשבת כשנאבד מפתחה וצריך לאוכלין שבה עיי"ש דמשמע מדבריו דדוקא אם שובר מנעול של תיבה או של מגדול אין בזה משום בנין וסתירה אבל לשבר התיבה עצמה אסור ושפיר חידש האו"ז אומר אני כו' מותר לשוברה דהיינו גם התיבה עצמה אולם מדברי היראים משמע דאפי' התיבה בעצמה שהיא כלי גמורה ושלימה מותר לשוברה ולפותחה לצורך השבת וכהאו"ז ודלא כלשון הטור והאגור ע"ש הסמ"ק ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו בה כו' דלדעת רבינו הרא"ם אין חילוק בין התיבה להמנעול דבשניהם שרי ולפלא שמהר"ח או"ז שם לא זכר דעת אביו הר"ר יצחק או"ז בזה וכנ"ל ובמרדכי פ' הבונה הביא דברי רבינו הרא"ם ועיי"ש בחי' אנשי שם שהביא מהאגודה שבת סי' קי"ז שסיים על דברי רבינו ולא נהגו כן ועיין ק"נ להרא"ש פכ"ב דשבת סי' ו' וביאור הגר"א לאו"ח סי' שי"ד סק"ד שהסכימו לדעת רבינו הרא"ם שמותר לשבור התיבה. {{תועפור|קלב}} דתנן כו' צ"ל ותנן כו' דראי' אחרת היא. ובמשכ"ר להביא ראי' מהא דמסיקין בכלים ואין לך סתירה גדולה מהסקה עיין באו"ז הל' ערב שבת סי' כ"ט שכ' שם ע"ש מורו בן ה"ר משה זצ"ל וז"ל היה מקשה איך מסיקין בכלים הא סותר כלי ואע"ג דאין סתירה בכלים מ"מ מדרבנן אסור כו' והשיב לו הר"ר ברוך ב"ר יצחק דהתם סותר לדבר המותר ביו"ט ומניח כלי תחת הביצה אינו צורך יו"ט עכ"ל ועיין מג"א סי' תק"א סקי"ג שהביא מס' ט"א שכ' בשם הרא"ם בספר יראים לדייק מדמסיקין בכלים ש"מ דאפי' סתירה גמורה לא שייך בכלים והט"א כ' לדחות דמיירי בכלי רפוי והמג"א השיג על הט"א וכ' לדחות ראיית הרא"ם דקושיא מעיקרא ליכא דהבערה גופה אב מלאכה והותרה לצורך ה"ה סתירה כו' עיי"ש ולפי הנראה כיון המג"א לתי' הרר"ב ב"ר יצחק שכ' האו"ז. ובס' נחל איתן להרמב"ם פי"ב מהל' שבת ה"א שם תפס להמג"א שהקשה מדנפשי' כן ולא ראה שכבר הקדימו בהגהות וכ"כ בפ"ב מהל' יו"ט הי"ב והנה נעלם מבעל מג"א כו' שכבר הרגיש בקושיא זו בהגמי"י בהל' שבת בפכ"ג כו' ולפלא בעיני שלא ראה בהמג"א שהביא מס' ט"א שכתב להדיא בשם הרא"ם בספר יראים וא"כ לאו מדנפשי' הקשה כן ומה לו להמג"א להביא דברי ההגמי"י שכתב דברי הרא"ם בספר יראים אחרי שהביא דברי הט"א ודחה תירוצו ג"כ ועל דעת הנחל איתן שם דסתירה כזו שע"י הבערה אינה סתירה גמורה אלא כלאחר יד דאין דרך סתירה בכך ושרי משום שמחת יו"ט. {{תועפור|קלג}} בהגהות מרדכי פ' הבונה כתב ע"ש הרא"ם כמש"כ כאן וז"ל העיטור הל' יו"ט מחלוקת ח' ויראים אמרו הא דקאמר משום בונה לאפוקי דלא מחייב משום מכה בפטיש עכ"ל. {{תועפור|קלד}} המקלקל ע"מ לתקן חייב ותנן דברים אלו אינם ביראים הנדפס וגם במשנה ליתא המקלקל ע"מ לתקן חייב אלא המקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן. {{תועפור|קלה}} דמשום צערא דמורסא כו' כ"ה ביראים הנדפס ובהכת"י הי' חסר תיבת צערא והגהתיו מהנדפס, וראיתי בשאלתות פ' אמור סי' ק"ה הע"ש אות ה' שכ' ע"ד הבה"ג שכ' התוס' בשבת ד' ג' ובס"פ כל התדיר וז"ל ולכאורה תמוה הא אכתי תיקשי דשמואל אדשמואל מהא דמפיס מורסא שאין בו אלא צערא בעלמא כו' וגם חתנו הרב הגאון שליט"א שם כ' לתרץ קושיית מו"ח דאמאי לא הקשו ג"כ ממפיס מורסא דהא מפיס מורסא נמי איתא בשבת דק"ז דהא מני ר"ש היא דס"ל משאצ"ל פטור כו' ומה שתירצו בה"ג והערוך על צידת נחש עדיין לא יתורץ על מפיס מורסא עיי"ש ותמיהני שלא ראו דברי היראים הנדפס שכ' ע"ש בה"ג ותירץ דמשום צער מורסא ופחד הנחש אע"ג דליכא סכנה התיר שמואל אע"ג דמחייב מלאכה שאצ"ל מדאורייתא ולעיל במלאכת הצד תי' רבינו קושיית בה"ג דס"ל לשמואל דכל צידה שאינה אלא להבריח היזק ממנו לא מיקריא צידה ולא הוי מלאכה שאצ"ל דלא כרב וצ"ל לפ"ד רבינו דגם במפיס מורסא פליג שמואל עלי' דרב ומפרש דלהוציא ליחה פי' שנוקב במחט ותיכף נסתם ואין בזה פתח כלל ושרי לכ"ע כמו שמפרש בהע"ש שם יעויי"ש וכ"כ רבינו בסמוך ומפיס מורסא לא הוי תיקון כלל הלכך שרי שמואל לכתחלה דאפילו איסורא דרבנן ליכא והוא מבואר כדברי הע"ש ועיין בפנ"י לכתובות ו' ב' בתוד"ה ואם להוציא ממנה ליחה וכו'. {{תועפור|קלו}} איכא כו' ט"ס הוא וגי' הנדפס אין לתמוה ולהוי כו' הא אמרינן ביבמות פ' חרש כו' וכצ"ל כאן. {{תועפור|קלז}} אע"פ תניא ר' מרינוס אומר כו' אר"י הלכה כר' מרינוס וביבמות אמרינן דלא שרי יונק מפרק אלא ביו"ט אלא על כרחך דגונח שרי כצ"ל וכ"ה בנדפס ועיין ביבמות קי"ד א' תוד"ה שבת ואור"ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער וכ"ה בספר הישר לר"ת וכ"כ המאור בפכ"ב דשבת ולכאורה כיון רבינו לדברי ר"ת והנראה בעיני יותר דמש"כ הרמב"ן במלחמות שם שיש בדבר חולקים שבשביל צער חולי בלא סכנה היו יונקים והגונח אע"פ שאין בו סכנה אם לא ישתה היום מסתכן הוא לעתים רחוקים עכ"ל. שזהו דברי רבינו הרא"ם מיהו יש להגיה בקוצר יותר דתחת פ' אע"פ צ"ל פ' חרש ואחר בגונח שרי צ"ל דאמרינן [כתובות ס' א'] תניא ר' מרינוס כו'. {{תועפור|קלח}} יכול כ' הגרא"ד דצ"ל נכון כ"ה בנדפס ועיין שבת ע"ג ב' תוד"ה מפרק וע"ד רבינו דמפרק תולדה דטוחן נראה דפשיטא ליה דטחינה הוא אפי' שלא בגידולי קרקע ועיין נשמת אדם כלל י"ז מהל' שבת אות ב' שהאריך בזה ועיין מש"כ לעיל אות ל"א ובשיטה מקובצת לכתובות ד"ס א' כ' והר"ש ב"ר אברהם פי' דמפרק דבע"ח הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה ועיין מש"כ הרב הגאון אדמו"ר בס' צמח צדק על ש"ס שבת ע"ג ב'. {{תועפור|קלט}} בגרנות, צ"ל בגרמת קרקע כו' ואע"פ שהעברי שוה אין להקפיד בפי' חלוק כו' וכ"כ בנדפס אלא דתיבת בגרנות גם בנדפס כ"כ וט"ס הוא שם ועיין סוכה י"א ב' תוד"ה וגידולו. {{תועפור|קמ}} לפנינו רשב"א אומר משום ראב"צ חייב כו' וכ"ה בנדפס וכ"כ רבינו להלן במלאכת המבעיר [הגרא"ד]. {{תועפור|קמא}} הריקאנטי ס"ס צ"ח הביא פסק הרא"ם ובנדפס ד' זאלקווא כתוב וקי"ל כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל דפליגי בה ר"ש ור"י כו' וכמה מן הדילוג יש שם מן מלאכה שאצ"ל הא' עד השלישי ודע דהרמב"ם בפ"א מהל' שבת ה"ז פסק ג"כ כר' יהודה ועיי"ש במ"ע כטעם היראים דכאן ועיין בס' ענף יהושע למס' שבת ל"א ב'. {{תועפור|קמב}} בכל כלי. ט"ס וצ"ל מקלקל. {{תועפור|קמג}} בן הרא"ש כו' תיבת בן הגהתי בפנים מיראים הנדפס שכ' שם בזה"ל. ולפי שראיתי בפירושי רבינו יצחק בן אשר זצ"ל כו' אולם בנדפס ליתא תיבת הלוי והוא ריב"א משפירא שכ' הסה"ד עיין במפתחות שכ' שם ריב"א משפירא ד"א תתקל"ה (מ"כ ראשי תיבות ר' יצחק בר אשר) עכ"ל וכן הוא באו"ז הל' גיטין סי' תרצ"ח וה"ר יצחק ב"ר אשר הלוי משפירא כתב כו' על סיום הגט השיטה האחרונה שאינה שלימה כו' ועיין שבת צ"ד א' תוד"ה ר"ש ומש"כ בסמוך. {{תועפור|קמד}} עיין בפנ"י לביצה דל"ב במשנה שכ' שם לשיטת רש"י מ"ש שהוא כלי לאו משום בנין שעושה כלי אסרינן לה אלא משום דהוי גמר מלאכתו בכך ואסור משום מכה בפטיש כו' והוא כדברי רבינו והנה רבינו כ' ובמכבה בכוונתו לעשות פתילה כחס על הפתילה שצריך להבהבה אמרינן כו' אולם התוס' בשבת צ"ד א' ד"ה ר"ש כ' וז"ל וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר א"צ לגופן כו' משמע דאם אינה מהובהבת ומכבה משום דחס על הפתילה חייב וכ"כ הגאון רע"א בתוספותיו למשניות פ"ב דשבת אות מ"א דלא כפרש"י והרע"ב שם דבזה ג"כ פוטר אא"כ דמכבה בשביל לעשות פחם ודברי רבינו הוא כפרש"י וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ ועיין מש"כ הרב הגאון רר"פ שפירא בהע"ש שאי' ק"ה אות ה' בענין זה. {{תועפור|קמה}} או שלא ישבר הכלי כו' כלשון רבינו כ"כ הסמ"ג וחידוש בעיני שלא הביא דברי היראים כדרכו ופי' שלא ישבר הכלי שאחר שיכלה השמן יתקלקל הכלי מחמת הפתילה מש"ה נותן שם מים תחת השמן שלא ישבר הכלי וזהו נמי אינו נותנו לדעת כבוי מיקרי לדעת רבינו והסמ"ג. ועיין מג"א סי' רס"ה סק"י מש"ש ע"ד הרמ"א, וראיתי באגודה ס"פ כירה סי' ס"ט שכ' אבל אם נותנו לדעת כבוי כגון מים שנותנין בלאנפא ולהגביה השמן שרי עכ"ל ונראה שט"ס שם וצ"ל אבל אם אין נותנו לדעת כבוי כו' והוא כדברי היראים והסמ"ג וכ"כ המרדכי ס"פ כירה אבל קשה לי מדוע השמיט האגודה או שלא ישבר הכלי דשרי ג"כ ונראה שהאגודה היה מפרש דמ"ש רבינו והסמ"ג או שלא ישבר הכלי פי' או אפי' אם נותנו לדעת כבוי שלא ישבר הכלי מותר ומש"ה לא רצה האגודה להקל כולי האי מש"ה השמיט ד"ז ועיין באו"ז הל' ע"ש סי' כ"ח אודות צלוחיות של בהכ"נ שכ' ג"כ להתירא. {{תועפור|קמו}} שאין ישראל נהנה מכבויו כו'. כ"כ הריקאנטי סי' ק"ב ע"ש הררא"ם ועיין מג"א סי' ש"ז סקכ"ט בסופו שכתב וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לנכרי כבה דליקתך והיינו מש"כ היראים כאן ועיין בשו"ע או"ח סימן של"ח ס"ב שכתב שם הרמ"א ואפילו לומר לנכרי לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה ועיי"ש במג"א סק"ד צ"ע כו' אולם הגרעק"א כתב שם בס' שולחן עצי שטים כתב לתרץ דרמ"א מיירי בכלי שיר דנכרי דהוי כאומר עשה מלאכה בשל עצמך ופי' אע"ג דהישראל נהנה ממלאכתו שרי משום כבוד חתן וכלה והנמק"י בב"מ ד"צ כתב דתניא במכילתא דבמלאכת הנכרי ליכא משום אמירה לנכרי והוא כמש"כ הש"מ בב"מ שם בשם הר"ן דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם כו' או לא יעשה הנכרי מלאכתו כלומר באמירה דידך ת"ל ששת ימים וגו' הא לא תעשה אתה כו' אבל יעשה הנכרי מלאכתו אלמא דבמלאכת הנכרי ליכא משום אמירה לנכרי עכ"ל ורבינו הרא"ם לא הביא ראי' לזה מהמכילתא דלא גריס בהמכילתא כגי' הר"ן כנראה מדברי היראים בנדפס סי' קי"ג ולהלן סי' ש"ד ודלא כמש"כ בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי שם ואשתמיטתי' דברי הש"מ בשם הר"ן ועיי' להלן אות קנ"ב. {{תועפור|קמז}} שכירות פועלים דאורייתא כו' עיין בשו"ת הגרעק"א סי' י"ז ובדברי הגאון רר"פ שפירא בהע"ש לשאילתא פ' במדבר בהשמטה שבראש הספר ועיין שבת קכ"א א' תוד"ה אין שכ' לה"ר דאפי באיסור דרבנן אמירה לנכרי שבות משכירות פועלים ומפ' הדר כמשכ"ר ועיין באו"ז הל' שבת סי' פ"ה אות כ"ה שכ' ראי' דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסורא דרבנן מכבוי ומשכירות פועלים ומפ' הדר עיי"ש ועיין ביצה כ"ז ב' רש"י ד"ה אין פוסקין דמים ושם ל"ז א' רש"י ד"ה ומשום מו"מ ובספר אשי ישראל למס' שבת דנ"ד ב' שכ' שם דאפי' אם נימא דעיקר יסודו הוא דרבנן מ"מ הוא דברי קבלה דמקרא מלא הוא בנחמיה י"ג דממכר אסור בשבת וקי"ל [רה"ש די"ט] ד"ק כד"ת דמיא עיי"ש וביד שאול ליו"ד סי' רס"ו אות ה' כתב ע"ד רבינו דצע"ג שיהיה אסור לשכור פועלים על יום חול מה"ת זה א"א כלל. {{תועפור|קמח}} דבחול א"ל. עיין בנימוק"י לב"מ ד"צ שכ' ראי' זו שכ' רבינו ע"ש הרנב"ר ז"ל וז"ל שם מדאיצטריך התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן כיסו לנכרי לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כדאיתא בירושלמי בריש מי שהחשיך עכ"ל ונראה שתיבת "בירושלמי" שבנמק"י ט"ס הוא דמפורש כן בבבלי שם וגם אין לנו ירושלמי דפ' מי שהחשיך. ובס' עמק הלכה חאו"ח סי' פ"א כ' והר"ן ז"ל ה"ר לאיסור מהך דמי שהחשיך נותן כיסו כו' ולשיטתו שפי' נותן כיסו מבע"י אבל הרא"ש שפי' דאפי' בשבת י"ל דלהכי צריכינן לטעמא דאי לא שרית לי' אתי לאתויי אבל מבע"י אפשר דבלאו ה"ט שרי. מ"מ אפי' למה שהסכימו לאסור מ"מ הוקל איסורו דהא הר"ן ז"ל גופי' כ' בפ"ק דשבת בהך דאין משלחין איגרות משום דמחזי כשלוחו ולא משום אמירה לנכרי דהוי שבות עכ"ל ובמחכ"ת פשוט בעיני דמה שהוצרך הר"ן בא'יגרת משום דמחזי כשלוחו היינו משום שאינו אומר לו בהדיא שילך בשבת משא"כ אם אמר לו מע"ש עשה זה בשבת וכ"כ הרא"ש בפ"א דשבת ס"ס ל"ו דדוקא בע"ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות ואפילו אם אמר לו מע"ש עשה זה בשבת עכ"ל. וחידוש שלא הרגיש בזה בס' עמק הלכה גם מה שחקר שם העמק הלכה בענין מה איסור אמירה לנכרי וכשיטת רש"י בב"מ דיש שליחות לנכרי לחומרא עיי"ש עיין בס' שו"ת ח"ס חאו"ח סי' פ"ד בזה. והנה מדברי רבינו נראה שפי' ג"כ נותן כיסו מבע"י ומש"ה ה"ר משם כהר"ן ודלא כהאו"ז הל' שבת סי' פ"ה אות כ"ה שכ' ואמירה לנכרי מע"ש שיעשה הנכרי בשבת אינו יודע אי אסור אי לאו דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא יביא עצמו לידי שיעשה ובע"ש לא שייך למיגזר או דילמא לא שנא כו' ובה"ג פ"ק דשבת כ' אמירה לנכרי שבות ואע"ג דאמר ממעלי שבתא ובביאור ענפי יהודה לספר והזהיר פ' בשלח לא הביא דברי רבינו הרא"ם בדין זה. ודע דהר"ן בפ' מי שהחשיך כ' ע"ש הרמב"ן דמ"ש רב אדא בר אהבה שבת קנ"ג ב' היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא בחבילה הוא דשרי הכי אבל רץ בכיס לא דאלת"ה ליתני מתני' האי תקנתא נמי בכיס עיי"ש ואומר אני דראי' זו היא אם נפרש נותן כיסו מבע"י כפרש"י ורבינו משא"כ לפי' הרא"ש שפי' דאפי' בשבת א"כ לא מצי למיתני בכיסו האי תקנתא דרץ דמשחשיכה לא התירו רץ ועיין בפרישה לאו"ח סי' רס"ו ס"ק י' ודו"ק. ומסדור דברי רבינו נראה דמ"ש ואפילו בחול לומר לנכרי עשה כן בשבת אסור קאי אדלעיל דאפילו באיסורא דרבנן ג"כ הדין כן וכמש"כ המל"מ בפ"ו מהל' שבת דין ט' דאפי' דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפי' קודם השבת עיי"ש וראיתי כאן להעיר במש"כ המג"א סי' רמ"ה סק"ג ז"ל רבינו ירוחם כו' וז"ל רש"י כו' ועיי"ש בנתיב חיים ולבוש ופמ"ג הנ"מ שבין לשון רבינו ירוחם ללשון רש"י ויפה תפס אותם בס' משנה ברורה בבאור הלכה שלו דהרי"ו לא כיון לזה דכ"ע סברי דהישראל אסור לו להזכיר של שבת בשעת חלוקה אפי' אם כבר נטל הגוי של שבת בתחלה אך מה שפי' הוא שם הנ"מ שביניהם דחוק בעיני והנ"ל דהמג"א דקדק מה שכ' בהג"ר לשון דיעבד וחלקו סתם ע"ז הביא לשון רבינו ירוחם שגם הוא כתב לשון דיעבד אבל בלשון רש"י מבואר דאף לכתחילה יכולין לחלוק סתם בשוה וכן דקדק בפרישה בלשון הטור שכ' חלקו סתם וז"ל לאו דוקא שכבר חלקו דוקא קאמר כו' וע"ז סיים המג"א ולהרמב"ם תרוייהו אסירי פי' דלהרמב"ם גם דיעבד אסור. {{תועפור|קמט}} לכבויי ואילו בפ' כ"כ [שבת קי"ז ב'] אמרינן מכדי בהיתרא קטרח ניציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי הא לא קשיא כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס והמעתיק דלג מן לכבויי הח' להב' ועיין שבת מ"ד א' תוד"ה מתוך שהקשו כקושיית רבינו וכתבו לחלק דגבי מתו מצטער ביותר מעל ממונו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד ולא הזכירו בדבריהם ההיא דריש מי שהחשיך דאף לגבי ממונו אמרו דאי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר וי"ל לדה"ת דשאני ההיא דמי שהחשיך כמש"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן דאין אדם מעמיד עצמו שישליך לאיבוד מה שבידו ול"ד לדליקה דפסידא ממילא אתיא עיי"ש והריטב"א בחי' לשבת דמ"ד א' כתב שאדם מעמיד עצמו על ממונו יותר ממה שהוא מעמיד עצמו על מתו והוא להיפך מסברת התוס' ומדברי רבינו נראה כסברת התוס' ועיין בסמוך. ודע דהרא"ש פ"ג דשבת ס"ס י"ט כ' מתוך פרש"י משמע דר"י בן לקיש מתיר אפי' טילטול גמור וכ' שם הק"נ אולי הי' לרבינו גי' אחרת ברש"י כי לא נשמע שום משמעות מפרש"י שלפנינו עכ"ל ובמחכ"ת לא הרגיש דט"ס נפל בהרא"ש וצ"ל מתוך פי' ר"י משמע כו' והוא הר"י שהביאו התוס' מ"ג ב' ד"ה דכ"ע וכתבו הרא"ש לעיל בסמוך שאמר דה"ה דהומ"ל דכ"ע ל"ש טילטול וכגון דליכא ככר או תינוק ואין לו אלא מטה אחת ודטעם דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול כי' וע"כ דמטלטל לי' טילטול גמור וכ"א בהגמי"י פכ"ו מהל' שבת הכ"א וז"ל ואפי' טלטול גמור שרי ר"י בן לקיש וכ"מ מתוך פי' ר"י עכ"ל. גם הלם ראיתי לספר שלמי שמחה שכ' ע"ד הרא"ש שכ' מתוך פרש"י כו' בזה"ל רבינו היה לו גירסא אחרת עכ"ל וגם הוא ראה וטעה במחכ"ת והברור כמש"כ להגיה פי' ר"י וכצ"ל בדברי הר"ן פ' כירה. {{תועפור|קנ}} הדליקות כו' ז"ל הנדפס שלא כל הבהלות שוות כו' ובמת מתוך צערו כו' קירוב אי לא שרית ליה וכצ"ל ועדיין צריך להבין כוונת רבינו מאי מתרץ הך דמי שהחשיך ואפשר לומר דשאני הך דמי שהחשיך דבחול אמר ליה וכפרש"י דנותן כיסו מבע"י עיין לעיל אות קמ"ת וזש"ר והכא אמר להקל משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי והוא נמשך למש"כ מקודם דבחול א"ל אולם הב"ח ריש סי' רס"ו כתב דרש"י והרא"ש ל"פ דלכתחלה כ' רש"י דיתנו לנכרי מבע"י אלא שאם לא נזהר עד שחשכה נותן לו אף לאחר שתתשך וכ"כ הק"נ וז"ל דבמשכ"ר לא כל הבהלות שוות בזה מתרץ להך דמי שהחשיך וכמש"כ הר"ן ר"פ מי שהחשיך עיי"ש. {{תועפור|קנא}} לשמואל. לפנינו לאבוה דשמואל ועיין מש"כ לעיל סי' י"ב בענין תיקו דאיסורא אפי' בדרבנן לחומרא ובאו"ז הל' ע"ש סי"ט כ' בשם פר"ח וכל תיקו דאיסורא לחומרא והתם ליכא כ"א איסורא דרבנן וצע"ג. {{תועפור|קנב}} עיין הגהת מרדכי פ"ד דשבת שכ' שם כדברי היראים אלא שלא זכר שם היראים ועיין מג"א סי' ש"ז סקכ"ט ובחי' רעק"א שם אולם התוס' בב"מ צ' א' ד"ה חסום כ' בשם ר"י דבאומר לנכרי אכול נבילה לא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו עיי"ש ועיין בס' פנים מאירות בתשובה ח"א סי' ס'. {{תועפור|קנג}} וזו כו' פי' הך דתיקון אוכלין בדבר שאפשר לעשותו מעיו"ט לאו שיורא הוא דלא מיתני לי' ק"ו בשבת כו' ובנדפס כתוב או יכולה לדחות כו' ואינו מובן וכבר כ' השם חדש שם ע"ד רבינו לא זכיתי להבינו והדברים קשים מצד עצמן כו' ולפמש"כ כאן בהכת"י וזו יכולה כו' הדברים ברורים, ובעיקר תמיהת רבינו לפמש"כ הש"מ בשם הרשב"א בב"מ צ' א' דאע"ג דהתם בפ' משילין שבות דנפשי' קא מפרשא כל שבות בכלל ואפי' אמירה דנכרי כו' לק"מ ואפשר דרבינו בתירוצו רוצה לומר דתני ושייר כל הני שבותים דקחשיב ונכללים במ"ש ברישא דמתני' כל שחייבין עליו משום שבות וכדברי הרשב"א וא"ש בזה דלא תיקשה מדברי רבינו אלה להך כללא דכייל הנו"ב מ"ת חיו"ד סי' ר"ה דלא שייך תני ושייר כי אם דשייר מקצת אבל להיות פרוץ מרובה על העומד שישייר יותר ממה שחשב לא שמענו. ושם בסי' ר"ו כ' שמצא לו חבר בדבר שגם הגרי"פ חידש דבר זה עיי"ש ולכאורה רבינו לא ס"ל כדבריהם שהרי לפ"ד רבינו צ"ל ששיייר יותר ממה שחשב אבל לפי ביאורינו א"ש ובס' כרם יהושע למס' מכות דכ"ב א' כ' ע"ש הנו"ב דלא שייך לומר דתנא ושייר כ"כ דברים כמו שתנא להו במתני' ובמחכת"ה הנו"ב לא אמר כן כ"א שישייר יותר ממה שחשב לא שמענו אבל כיו"ב שמענו עיין בב"ק ט"ו א' ת"ש מה בין תם למועד כו' ועיין בס' אבן ציון לסדר תנאים ואמוראים סי' י"ט אות ב' בהגה"ה שניה. {{תועפור|קנד}} ומשום מכבה צ"ל ולאחריו משום מכבה ועיין שבת ק"כ ב' תוד"ה מנער והרא"ש שם הביא לשון הירושלמי תני ר"ש ב"א קמיה דר' יוחנן בכבה אבל בסמ"ג הגי' אמר ר"ש ב"א קומי ר' אסא בכבה ועיי"ש בביאורי מהרש"ל ובתשב"ץ קטן סי' ה' ולא ידעתי אמאי לא כ' רבינו בנר שע"ג טבלא הא דאמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וכתב הא דתנן האבן שעל החבית כו' ומאי דאיתמר עלה ל"ש אלא בשוכח כו' ונראה שנלקה כאן בחסר וצריך להגיה הא דאמרי דבי ר' ינאי כו' ורבינו מסמיך להא גם האבן שעל החבית כו' דאמרו שם ג"כ ל"ש אלא בשוכח כו' וכתב פירוש מניח כו' ועיין להלן אות קס"ה. {{תועפור|קנה}} פי' מניח על דעת להיות שם כל השבת שאינו צריך להתיר בסיסו כל השבת אבל הניח כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל וכ"כ התוס' שבת נ"א א' ד"ה או בשם ר"ת וכ"כ הרוקח סי' קכ"ג ועיין להלן סוף מלאכת הוצאה ומש"ש אות רט"ז. {{תועפור|קנו}} פותח כדרכו ובנדפס פותח ונועל כדרכו וכ"ה לפנינו ועיי"ש בתוד"ה פותח ובחי' הרשב"א ועיין להלן אות קס"ד. {{תועפור|קנז}} שמואל וכ"כ הסמ"ג אבל לפנינו אמר רב יהודה ולהלן במלאכת המבעיר כתב רבינו אר"י א"ש וכ"כ במחזור ויטרי סי' מ"ב אמר רב יהודה אמר שמואל עיי"ש בהגהות. ומשכ"ר ומסקינן אפי' ברוח מצויה לייט וטעמא משום שמכבה ומבעיר הנה בגמרא אמרו דגזר אביי רות מצויה אטו רוח שאינה מצויה וכ"כ הסמ"ג ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצויה שמבעיר עכ"ל ורבינו לא זכר הך גזירה. עוד הוסיף רבינו משום שמכבה ולכן כתבה רבינו בתרתי כאן במלאכת המכבה ולהלן במלאכת המבעיר ומצאתי לו חבר לרבינו דגם הרמב"ם פ"ה מהל' שבת הי"ז לא זכר הך גזירה וצ"ל דסתמא כפירושו וטעמא משום גזירה וכמש"כ המג"א סי' תקי"ד סק"י. וראיתי להפמ"ג לאו"ת סי' רע"ז סק"ו באשל אברהם שכ' שם ובר"מ משמע דוקא כשפותח שתהא מבעיר הא סתמא מותר וצ"ע עכ"ל. והנה ז"ל הרמב"ם שם ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשביל כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואע"פ שאין שם אלא רוח מצויה עכ"ל והאו"ז הל' ע"ש סי' ל"ה העתיק לשון הרמב"ם כנגד. המדורה בשבת כדי כו' וכיון שכן אומר אני דמש"כ הרמב"ם כדי שתהא הרוח מנשבת בה ר"ל אם הדלת קרובה אל המדורה כדי שתהא הרוח מנשבת בה לאפוקי אתא כשהדלת רחוקה מהמדורה יותר מזה השיעור כדי שתהא הרוח מנשבת בה ליכא איסורא ודברי הרמב"ם הוא כדה"ת שבת ק"כ ב' ד"ה מ"ס שכ' שם והנ"מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת וז"ש הרמב"ם כדי שתהא הרוח מנשבת בה ותל"מ וברמב"ם ד' ווארשא הגי' בשבת כמש"כ האו"ז ונכון כדברינו. {{תועפור|קנח}} אין הבערה כו' דעת רבינו דלא כהרמב"ם פי"ב מהל' שבת ה"א דהמחמם את הברזל חייב משום מבעיר ועיי"ש בהשגת הראב"ד ובלח"מ. {{תועפור|קנט}} ר' אלעאי לפנינו ר' אלעזר ובבה"ג א"ר זירא א"ר אלעאי וכ"כ הרא"ש אולם הרי"ף כ' א"ר זריקא א"ר אלעאי ובאו"ז הל' ע"ש סי' ח' ר' אלעאי ועיין שבת י"ח ב' תוד"ה גזירה. {{תועפור|קס}} המוסגר הוספתי מיראים הנדפס ובהכת"י חסר ונראה שהמעתיק דלג מדרוסאי הא' להב' בטעות ומשכ"ר שנתבשל שליש הוא כפרש"י דאילו להרמב"ם פ"ט מהל' שבת ה"ה הוא חצי בישול עיי"ש. והנה מדברי רבינו שכ' בפי' להשהותו והכירה חלולה וקדירה ע"ג וגחלים למטה כו' משמע מדבריו שלהשהות ע"ג גחלים ממש אסור וכמש"כ הב"י סי' רנ"ג דכיון ששולי הקדירה נוגעים בגחלים הוי הטמנה עיי"ש ודלא כמשמעות לשון רש"י שכ' האו"ז הל' ע"ש סי' ח' שאף על הגחלים מותר לשהות הביאו המרדכי ר"פ כירה ולכאורה נראה עוד מדברי רבינו דדוקא להשהות הקדירה בכה"ג מע"ש עד הלילה שרי משא"כ להשהות הקדירה בכה"ג עד למחר זהו הטמנה ואסור כמש"כ רבינו בסמוך וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה ולא מיבעיא כו' ובנדפס חסר הב' תיבות נקראת הטמנה וכ"כ שם וכל שהיית הקדירה עד למחר לא מיבעיא כו' וא"כ לפי"ז חולק רבינו עמש"כ בסה"ת סי' רל"א וז"ל אבל להשהות ע"ג כירה או על פטפוט שיש אש תחתיו כיון שאין מכסה הקדירה מכל צד מסביב וקא שליט בה אוירא א"כ סתמא לצורך הלילה הוא ואפי' לאכול למחר ניכר הדבר שאין חושש כ"כ שתתחמם וליכא למיחש שמא יחתה וכ"כ במרדכי לשון זה בפ' במה מדליקין ורבינו לא ס"ל הך ואפילו כו' אלא היכא ששוהה אותו לאכול למחר אפילו ישנה כמאכל בן דרוסאי אסור ואם נאמר דרבינו דוקא נקט כמאכל ב"ד אסור אבל מבושל כל צרכו ס"ל ג"כ דאפילו לאכול למחר שרי להשהותו א"ש לפי"ז דברי הגמרא שבת י"ח ב' שאמרו שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדירה חייתא שרי לאנוחי ע"ש עם חשיכה בתנורא כו' ובשיל ש"ד בשיל ולא בשיל אסור ועיי"ש בתוד"ה בשיל ולא בשיל אסור שכ' צ"ל דלא הוי כמאב"ד דאי הוה כמאב"ד שרי להשהותו ע"ג כירה אע"ג שאינה גרופה וקטומה עכ"ל ועל דעת רבינו א"ש כמין חומר דלעולם בשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד אלא שבדעתו להשהותו לצורך מחר ומש"ה אסיר משא"כ בבשיל ש"ד אף לצורך מחר אולם דוחק בעיני לומר כן בדעת רבינו דלא ס"ל כסברת סה"ת דמ"ש להשהותו עד הלילה דשרי ומ"ש דבכה"ג להשהותו לאכול למחר ניגזור שמא יחתה ויבעיר הגחלים ועוד דעיקר הטמנה כשהקדירה מכוסה חסר בדברי רבינו ולכן הנראה יותר דדעת רבינו הוא ג"כ כסה"ת דלהשהות ע"ג כירה כיון שאין מכסה הקדירה אפילו משהה הקדירה עד למחר לאכול ש"ד אפי' אינה גרופה וקטומה אם אך נתבשל כמאב"ד ומ"ש רבינו בפי' להשהותו משהי קדירתו ע"ג כירה מע"ש עד הלילה לאו דוקא וה"ה במשהה לצורך מחר אלא אורחא דמילתא נקט דלצורך הלילה דרכו להשהות ולצורך מחר דרכו להטמין וכמש"כ הב"י והב"ח ע"ד הטוא"ח סי' רנ"ג וזש"ר אבל להטמין קדירה עד למחר כו' פי' כדרך הטמנה שמכסה הקדירה מסביב ומשכ"ר וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה רוח אחרת עמו דהנה בצ"צ להרב הגאון אדמו"ר על ש"ס רפ"ד דשבת כ' וז"ל ואיכא לספוקי דכיון דהפוסקים נקטו טעם החומרא בהטמנה משום דהיינו לצורך מחר א"כ כשמטמין לצורך הלילה אם אסור ג"כ או הדין כמו בשהיה ונראה דאין לחלק דכמו גבי שהייה כ' הטעם דהוא לצורך הלילה ואעפ"כ כ' בהדיא בסה"ת סי' רל"א ואפי' לאכול למחר כו' כמ"כ י"ל להיפך בהטמנה דהא ניכר הדבר שמקפיד פן יתקרר כו' עכ"ל ודעת רבינו הרא"ם י"ל דלא כסברתו אלא כשמטמין לצורך הלילה הדין כמו בשהייה ועז"א רבינו וכל השהאת קדירה עד למחר נקראת הטמנה דדוקא עד למחר נקראת הטמנה ולא כשמטמין לצורך הלילה דז"א כ"א כמו דין שהייה כ"ה לפמש"כ לפנינו בהכת"י אבל בספר יראים הנדפס לא כ"כ וא"כ לפמש"כ בנדפס שפיר י"ל כסברת הצ"צ בהטמנה ומש"כ בנדפס וכל שהיית הקדירה עד למחר לא מיבעיא בכירה שאינה גו"ק כו' פי' שהיית הקדירה בהטמנה כמו שכ' מקודם אבל להטמין הקדירה למחרתו כו'. וראיתי להב"ח באו"ח ס"ס רנ"ז שכ' דמש"כ בעל המאור ע"ש ר"ח והרא"ש והר"ן בפ' כירה והטור בסי' רנ"ג אבל הטמנה ע"ג גחלים ד"ה אסור ר"ל כשמטמין הקדירה ומכסה אותה מסביב ועל פיה בדבר שאינו מוסיף הבל ואח"כ מעמידה ע"ג כירה ולמטה בתוכה מלאה גחלים כו' אסור דהו"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל קדירה מגולה אפי' ע"ג גחלים ממש אין בזו הטמנה ומותר לחנניה כמש"כ המרדכי ע"ש האו"ז להיתר כמו שאנו עושין בע"ש שאנו משהין הקדירה ע"ג גחלים עד שבאין מבהכ"נ וכו' ודלא כמש"כ ב"י סי' רנ"ג דכל ששולי הקדירה נוגעים בגחלים הואי הטמנה אפילו הקדירה מגולה דליתא לפע"ד עכ"ל הב"ח ובאמת לא ראה בפנים האו"ז שכ' למעלה שאחר שכ' שם פר"ח כמש"כ הראשונים על שמו כ' האו"ז שם משמע מלשונו שלהשהות ע"ג גחלים ממש אסור ומלשון רש"י שפי' ואנן דמשהינן ע"ג כירה שאינה גרופה משמע שאף על הגחלים מותר לשהות וכוותי' מסתברא כו' הרי כדברי הב"י דלדעת הר"ח כל ששולי הקדירה נוגעין בגחלים הויא הטמנה דלא כפרש"י ועיין בסמוך. {{תועפור|קסא}} אבל להטמין כו' כוונת רבינו דלא כהר"י בשם ר"ש שפי' אין טומנין לא בגפת כו' דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדירה חייתא ובשיל שרינן בפ"ק די"ח ב' ודעת רבינו כר"ת שבתוס' שבת מ"ז ב' ד"ה במה טומנין וכו' שיש לחלק בין השהאה להטמנה עיי"ש וכ"כ הרוקח סי' צ' כל הלכה דקידרא חייתא או בשיל כו' וכל פ' כירה מיירי בשהייה לערב דשרי אבל פ' במה טומנין דאסור היינו הטמנה לצורך מחר כו' ומשכ"ר אפילו ישנה כמאב"ד אסור לאו דוקא דה"ה דאפי' בשיל כל צורכו אסור כמבואר במרדכי והרא"ש ובסה"ת וכ"כ התוס' ר"פ במה טומנין לר"ת מתניתין בסתם קדירות שהם מבושלים בה"ש והיינו מסתמא בשיל כל צורכו ובשבה"ל השלם סי' נ"ז כ' ע"ש הר"ר ישעי' כדברי הר"י בשם הר"ש ועיי"ש שכ' שצריך להניח הקדירה ע"ג פטפוט שלא תהא הקדירה ע"ג גחלים שאם יניחנה או [כ"ה בב"י ס"ס רנ"ג בלשון השב"ל] אם יסמכנה ע"ג הגחלים פעמים שמוצא שם גחלים בוערות למחר ויהיה אסור להוציא את הקדירה שא"א להוציאה שלא יניע הגחלים וילחישן וקרוב הדבר לבוא לידי חיוב חטאת ובספר יראים אוסר אפי' לומר לנכרי להוציאה בשבת מן האש עכ"ל ולפי"ז היה נראה שמה שמשמע מדברי רבינו שלהשהות ע"ג גחלים ממש אסור כמש"כ באות הקדום היינו מה"ט דיהי' אסור אח"כ בלילה להוציא את הקדירה ואפילו לומר לנכרי כשיטת רבינו אולם נראה דז"א כ"א כשמטמינה בתוך הגחלים משא"כ כשמעמידה ע"ג גחלים וכמבואר באו"ז ועכצ"ל כשיטת הב"י דמטעם הטמנה ננעו בה כנ"ל. {{תועפור|קסב}} דתנן בבמה טומנין לא כסהו כו', עיין רש"י שבת ל"ד א' ד"ה משחשיכה שכ' כדתנן במתני' וטומנין את החמין כו' ועיי"ש בחי' הגרעק"א והגרש"ש כ' ולכאורה מהא דתנן בס"פ במה טומנין לא כסהו מבע"י לא יכסנו משתחשך מוכח נמי כן וכיון לדברי רבינו היראים שכ' באמת מאותה משנה שכ' הגרש"ש, וגי' רבינו בגמרא כגי' רש"י ודלא כהרי"ף והרמב"ם דגרסי להיפך בדבר המוסיף הבל אפי' מבע"י גזירה שמא ירתיח ובדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ והלח"מ בפ"ד מהל' שבת ה"ג הקשה להרי"ף והרמב"ם ממ"ש שבת נ"א א' אבל פינה ממיחם למיחם מותר השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה והלא לדבריהם אין הטעם כלל שמא ירתיח ואני אומר דמש"ש בגמרא השתא כו' לא היה בגי' הראשונים והרי"ף ס"פ ב"ט הביא דברי הברייתא אבל פינו ממיחם למיחם מותר ולא כ' שם השתא כו' והר"ן שם כ' הטעם כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' שבת ה"ה שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן וז"ל הר"ן שם אבל רש"י ז"ל שהוא סבור דלהטמין את הצונן כדי שתפוג את צינתו אסור הוצרך לפרש דמאי דשרינן פינן ממיחם למיחם היינו כגון שפינן כדי לקררן וכה"ג דוקא הוא דשרינן משום דליכא למיגזר בה דהשתא אוקורי קא מוקיר לה במתכוין אוחומי קא מוחים לה וכ"כ הריטב"א שם בחידושיו הנראה ברור מדבריהם דהשתא כו' אינו מד' הגמרא כלל כ"א רש"י פי' כן לפי שיטתו בהך דמותר להטמין את הצונן אבל הרמב"ם פי' טעם אחר וכ"ה דעת הרי"ף ואזדא לה קושיית הלח"מ ורש"י הוא שכ' ארתוחי קא מרתח לה כפי גירסתו בבמה מדליקין ל"ד א'. {{תועפור|קסג}} ויש לחוש כו'. ל"י אמאי לא כ' רבינו כן לעיל במלאכת מכבה. {{תועפור|קסד}} מ"מ אסור כו' באמת תמוה מאד הך דרבא שם מ"ו ב' מדברי רב ושמואל שבירושלמי ואולי נחלקו אם הוה פס"ר ועש"ה ק"כ ב' ובתוס' צ"ה א' ד"ה המכבד שכ' דר"א וחכמים פליגי אם הוה פס"ר והוא חידוש גדול ובזה היה מקום ליישב קושיית המפרשים ע"ד הר"מ בפהמ"ש ס"פ כירה שפירש איסור טילטול הנר בעת שדולק שמא תכבה והרע"ב נמשך אחריו ועיי"ש בתורע"א אות ס"ה ולא כ' כדברי המסקנא דשפיר פי' כן עפ"ד הירושלמי דרו"ש קללו בכה"ג וא"כ ס"ל דהוה פס"ר ולכן אסור גם לר"ש ואינו דומה למוכרי כסות דהא בשבת אסרינן פס"ר. [לשון הגרא"ד שליט"א] ואני אבא אחריו מ"ש רב ושמואל פתרין לה בשוכח הוא כמש"כ התוס' בשבת ק"כ ב' סד"ה פותח וז"ל א"נ בשכח דלא הוי בסיס עכ"ל וכ"כ השיו"ק להק"ע בירושלמי שם דרב ושמואל תרוויהו מוקי לה בשוכח אבל בלא"ה אפילו דלת נעשית בסיס לדבר האסור ומ"ש עוד בירושלמי ומקללין למאן דעביד כן פי' על הפותח ונועל כדרכו שהרי בברייתא אמרו ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר משמע דפותח ונועל כדרכו אך שלא יתכוין לכבות ולהבעיר ומש"ה לייטי עלה רו"ש והוא כמ"ש בבלי שבת ק"כ ב' בנר שאחורי הדלת שפי' ר"י שהנר קבוע בדלת עצמה ולייט עלה רב משום שבפתיחתו ונעילתו מכבה ומבעיר וכ' המג"א סי' רע"ז סק"א דדוקא כדרכו אסור אבל בנחת שרי וכ"מ בגמרא דמ"ו ב' עיי"ש שכ' כדברי רבינו וא"כ א"ש ג"כ משכ"ר מ"מ אסור כו' ואין תימה מהך דד' מ"ו ב' דהתם בנחת כדברי המג"א וזש"ר הדוחף נר דלוק במזיד שבודאי אינו בנחת ובנ"א שמניחין נ"ח על דלתותיהם ופותחין ונועלין בשבת פי' כדרכן לאו שפיר עבדן כו' ולעיל במכבה כ' רבינו לשון הבבלי שזכרו לשון ואם כבתה כבתה וכאן במלאכת המבעיר ראה רבינו להעתיק דברי הירושלמי דפרק כירה שאמרו ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר ודא ודא אחת היא דנר שאחורי הדלת שבבבלי היינו הך המונח על הדלת שבירושלמי ובהגמי"י פ"ה דשבת הי"ז כ' דברי הירושלמי כמש"כ רבינו ומש"ש ירושלמי דבי רב תנא כו' נראה לי דט"ס הוא וצ"ל ירושלמי דכירה תנא כו' ואחר שהביאו שם בהגמי"י דברי הירושלמי כ' וצריך ליזהר שלא להניח נר חנוכה על הדלת מה"ט והיינו כדברי רבינו הרא"ם וכ"כ הב"ח באו"ח ס"ס תר"פ דהך קללה דהירושלמי אינה אלא למי שפותח כדרכו עיי"ש אלא שסיים הב"ח דאעפ"י דדינא הכי מ"מ יש להחמיר וכ"כ בהגמי"י דמכח ההיא דירושלמי צריך ליזהר שלא להניח נר חנוכה על הדלת וה"ט ע"ש עכ"ל ומלשון רבינו היראים אין נראה כדברי הב"ח דאף לפתוח בנחת יש להחמיר שהרי כתב על אותן בנ"א שמניחין נ"ח על דלתותיהן כו' ועומדין בקללת רב ושמואל הרי דדינא קתני ובס' עמק הלכה חאו"ח סי' פ"ט כ' להשיג על המג"א ודעתו דאסור לטלטל נר דולק קבוע בדלת ואפי' לפתוח בנחת ויש בו משום שמא יטה ופס"ר הוא ויישב שם הך דד' מ"ו ב' עיי"ש וכ"כ בנתיב חיים להק"נ ע"ד המג"א ר"ס רע"ז דאין ראי' מד' מ"ו ב' ועיין באו"ז הל' ע"ש סי' ל"ג במה שמצא כתוב ע"ש ר"ת והאו"ז השיג עליו אולם הסמ"ג במלאכת המכבה והמבעיר כ' לשון הירושלמי דפ' כירה נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין כו' ולפי"ז אין לפרש דברי רו"ש דפתרין לה בששכח דלא הוי בסיס דמה ענין בסיס להתם כיון דאינה קבועה בדלת עצמה אלא ה"פ דדוקא כשאירע כן מקילינן אבל לכתחילה אין לעשות להניח נר כנגד הדלת. {{תועפור|קסה}} למעלה כבר פירשנוהו. כ' הגרא"ד שליט"א וז"ל שם כתב דל"ג ואם כבתה כבתה וזולת זה ל"נ שם עכ"ל ולפמש"כ לעיל אות קנ"ד להגיה שם בדברי רבינו הא דאמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור נראה ברור שע"ז רומז רבינו כאן וציין למעלה דמיירי בשוכח. {{תועפור|קסו}} יפלא כו' בנדפס הגי' לא יפלה את כליו ולא יקרא כו' וכ"ה במשנה שם ורבינו כאן בהכת"י לא העתיק את כליו וכמש"כ העקגר"א בתוספותיו למשניות אות י' דבודאי גם ראשו אסור דשמא יטה עיי"ש ובנתינה לגר על הת"א דברים כ"ד כ' כתב המעיין שם בש"ס יראה כי צריך לנקד ולא יַפְלֶה את כליו בהפעיל והיא מלה עברית מן והפליתי ביום ההוא שהוא כמו והבדלתי ופי' לא יבדיל הכלים הראויין ללבוש מן שאינו ראויין והראי' מדאמר רבא שם אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו שאם נקרא ולא יְפַלֶה בפועל אין מקום למלת אפילו עכ"ל וכ"כ בספר עמק הלכה חאו"ח סי' פ"ו ששמע כן בשם גדול אחד עיי"ש ובזה יתיישב קושיית הגרעק"א אמאי דייק למינקט את כליו דהיינו בגדיו כו' דאתא לאשמועינן הך דרבא ג"כ ודו"ק. {{תועפור|קסז}} דאמר כו' בנדפס ואמר רבא אפי' גבוה שתי קומות ואפילו גבוה שתי מרדעות ונצ"ל ולפנינו בגמרא י"ב ב' רבה אולם באו"ז הל' ע"ש סי' ל"ב גריס רבא עיי"ש וכ"ה בספר הזהיר בשלח ובתוספתא פ"א דשבת איתא כדברי רבא. {{תועפור|קסח}} כאן בשני ענינים. לפמש"כ הרמ"א באו"ח סי' רע"ה ס"ב ע"ש הב"י דבשני ספרים אפילו בענין אחד אסור לכאורה הוה מצי לתרוצי בגמרא כאן בספר אחד כאן בשני ספרים וצ"ל דרבותא קמ"ל דאפי' בספר אחד שאין רחוקים כ"כ זה מזה אפ"ה בשני ענינים לא יקראו שנים וכש"כ בשני ספרים בענין אחד שהם רחוקים יותר וכמש"כ בביאור הגר"א שם סק"ג וי"א דבשני ספרים כ"ש מב' ענינים עכ"ל ור"ל כמו שכתבנו. עוד נראה לי לפמש"כ האו"ז הל' ע"ש סי' ל"ב אם היו שנים קורין בב' ספרים ובפרשה אחת וכאו"א נותן לב לקריאת חבירו מותר מה לי בספר אחד מה לי בשני ספרים מאחר שנותנים דעתם זה לזה עכ"ל והב"י שכ' דכל שקורא כ"א בספרו אע"פ ששניהם קורין בענין אחד דינם כקורין בב' ענינים דאסור משום דכל אחד מעיין בספרו ואין משגיח במה שחבירו עושה גם הוא יודה לדברי האו"ז דשאני התם שכאו"א נותן לב לקריאת חבירו ומש"ה שרי מאחר שנותנים דעתם זה לזה משא"כ הב"י מיירי בענין אחד בשני ספרים שכל אחד מעיין בפ"ע ואין נותן לבו לקריאת חבירו דומיא דב' ענינים ודלא כמש"כ הד"מ שם סק"א דברי האו"ז ע"ד הב"י דלענ"ד לאו בחד גוונא מיירי וא"כ א"ש קושייתינו דמש"ה לא מתרץ בגמרא כאן בספר אחד כאן בשני ספרים משום דלא פסיקא ליה דבכה"ג שכ' האו"ז אפי' בב' ספרים שרי. וממש"כ הגר"א דבשני ספרים כש"כ מב' ענינים נראה דגם הוא מפרש ד' הב"י כמו שפרשתי דוק וש"י הכש"כ שכ' הגר"א ועיין בב"מ כ"ט ב' שאמרו ג"כ כאן בענין א' כאן בב' ענינים וכ' בס' נת"ע על ל"ב מדות מדה י"ז בחידושים מאופן הד' דלדעת הרמב"ם פי"ג מהל' גזילה ואבידה הי"ג פי' ג"כ כהך דשבת דבענין אחד שרי דלא אתו לשמוטי מהדדי שכל אחד יזכיר את חבירו אבל בב' ענינים אסור עיי"ש ואין בדבריו טעם מ"ט שלשה בענין אחד אסורים והלא מכש"כ שיזכרו דומיא דאור הנר דביותר משנים בענין אחד כש"כ דשרי אע"כ דאע"ג דיזכרו מ"מ בשלשה בודאי יקרעו וא"כ מ"ט לא נאמר כמ"כ בשנים וסוף סוף דברי הרמב"ם בעי טעמא אולם כבר ביאר בס' תורת חיים לב"מ שם דברי הרמב"ם דדבריו מוכרחים מצד אחר ומה שאמר המגיה בהגהות חו"י לאלכסי פ' אלו מציאות שם ברש"י אות ד' דפוס זיטאמיר וז"ל צ"ע דילמא בג' דפין עכ"ל לא ראה בספר תורת חיים שם. {{תועפור|קסט}} אמר רבא ובמדורה כו' ואם אדם חשוב כו' לפנינו אמר רב הונא ובמדורה כו' אמר רבא אש אדם חשוב הוא כו' ובבה"ג הגי' אמר ר"ה ובמדורה אפי' עשרה בנ"א בענין אחד אסור משום דמקרב איסורא אמר רבה ואי אדם חשוב הוא מותר דלאו דרכיה לאטויי והטעם שכ' רבינו במדורה היינו נמי מש"כ בה"ג דמקרב איסורא וכ"כ הסמ"ג אר"ה ובאור המדורה אפי' י' בנ"א ואפילו בענין אחד אסור לקרות שקל יותר לנענע לפידים עכ"ל ורבינו דמסמיך ואם אדם חשוב כו' לההיא דמדורה ר"ל דאפי' במדורה דהיד מצויה להבעיר יותר מלהטות אורי הנר דמש"ה במדורה אפי' י' בנ"א בענין אחד אסור לקרות משא"כ באור הנר מ"מ אם אדם חשוב הוא שאין רגיל לחתות האש מותר וכש"כ לאור הנר כדמוכח מקושיית הגמרא מיתיבי לא יקרא לאור הנר שמא יטה אר"י בן אלישע כו' והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שבת הי"ד ט"ו לא זכר הך דמדורה אפי' י' בנ"א אסור ועיי"ש בלח"מ שעמד ע"ז והנראה בעיני שהרמב"ם מפרש הא דאר"ה ובמדורה כו' פי' במדורה דאמרינן במשנה שבת כ' א' כדי שתאחוז האור ברובו ובכה"ג שרי לעשות מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה אפי' מכל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת כשבת כ"א א' בברייתא אבל אם לא הדליק רובה קודם חשיכה אסור להנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת ועז"א ר"ה ובמדורה כשלא הדליק רובה קודם חשיכה אפי' י' בנ"א אסור ולא אמרינן בזה תרי ש"ד שהאחד יזכיר את חבירו אלא אפי' י' בנ"א בענין אחד אסור לקרוא וה"ה בלא קריאה להנות ממנה דגזרינן שמא יחתה שקל יותר לנענע הלפידים ודין זה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' שבת הי"ט ואם לא הדליק רובה אסור להנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת ע"כ וכ' שם הכ"מ ומ"ש ואם לא הדליק כו' הוא מכח הברייתא דעססיות וכ"ש זה שבכאן בעוד שיהנה יש לחוש שמא יחתה עכ"ל ולפענ"ד הוא דברי ר"ה המבואר בדין מדורה גופה ומדלא חלק הרמב"ם בדין אסור להנות בה בשבת וכ' סתמא משמע להדיא דלעולם אסור ואפי' י' בנ"א כאחד וכדברי ר"ה ומה שהשמיט הרמב"ם דין דאדם חשוב מותר עיין בבר"י שתי' בשם ס' הבתים דכיון דזימנין דמשכחת אדם חשוב דמשים עצמו על ד"ת כהדיוט כדאשכחן בר' ישמעאל א"כ לאו מילתא פסיקתא היא דאדם חשוב מותר ומש"ה השמיטו וזהו מש"כ הר"ח בפי' הנד"מ בש"ס ד' ראם בווילנא דגם אדם חשוב אסור ממעשה דר' ישמעאל ור"ל כדברי הברכ"י הנ"ל ולחנם תמה המגיה בפי' הר"ח שם. {{תועפור|קע}} לחתות האש וכ"כ הריקאנטי סי' קס"ג ע"ש רבינו כלשון הזה ומיהו לאו דוקא במדורה אמרו כן כמש"כ באות הקדום ובסמוך כ' רבינו בש"צ שבאותה שעה נוהג בעצמו כאדם חשוב ואינו רגיל לחתות הרי דגם באור הנר כ' רבינו כלשון הזה מיהו בנדפס כ' בש"צ ואינו רגיל להטות. ומה שהתיר רבינו בש"צ הנה בהגמי"י פ"ה מהל' שבת אות ס' כתב אבל ביוהכ"פ מותר לקרות ליחיד לאור הנר דכל אדם הוי אז כאדם חשוב שאין דרכו להטות מפני שהוא יום סליחה וכפרה ואימת היום עליו ולא יבוא להטות כו' וכ"כ בשבה"ל השלם ענין שבת סי' ס"ד והמח"ו בשם בעל התרומה ועיין בסמוך. {{תועפור|קעא}} כש"כ אימת שכינה בנדפס חסר זה ולפי הנראה שם כ' רבינו ותניא רשבג"א כו' לדין בפ"ע ובאמת הנכון כגי' הכת"י שכ' רבינו ותניא כו' לראי' לדבריו בש"צ שאימת שכינה וצבור עליו וכ"נ מהריקאנטי שם, ורבינו פתח בתרתי שאימת שכינה וצבור עליו וסיים בחדא אימת שכינה ואין לומר דמש"כ מקודם שכינה וצבור או או קאמר ובחדא אימתא סגי דא"כ מ"ש ש"צ אפי' כל אדם נמי ביוה"כ אימת שכינה עליו ויש לחלק ודוק. {{תועפור|קעב}} דלא סריח כצ"ל ומשכ"ר ומסקינן ר"ל להאב"א הא והא בשמש קבוע ול"ק הא בדמשחא הא בדנפטא ופרש"י בדנפטא שהוא מסריח מותר כו' ובהגמי"י פ"ה מהל' שבת אות ע' הביא דברי רבינו הרא"ם. {{תועפור|קעג}} כעין שמנים כו' רבינו מפרש כפרש"י וכשיטת בעה"ת דמ"ש בשבת כ' ב' מ"ד לפתילות נמי לא חזיא כ' דה"פ מהו דתימא שאפילו עשה מן הזפת והשעוה כמין פתילה כלומר שעשה כעין נרות של שעוה יהא אסור להדליקן קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים שאינו אסור אלא כשנתן השעוה והזפת בנר כעין שמן אבל כשחיברן יחד ועשה מהן פתילה מותר שנמשך הוא יפה אחר הנר ודלא כהפי' שכ' הש"ג והמ"מ בפ"ה מהל' שבת ה"ח דה"ק מ"ד ליגזור כשעשה מן השעוה פתילה כעין חוט והדליק בה ליהוי אסור אע"פ שאינו אלא במקום פתילה אטו כשעומד השעוה במקום שמן קמ"ל דלא גזרינן ושרי ועיין בתוס' שם ד"ה עד שיטת בני נרבונא דלפי' המ"מ והש"ג ל"ק קושיית התוס' לבני נרבונא די"ל שגם הם מפרשים כפי' המ"מ והש"ג ואתי שפיר ועכצ"ל שהתוס' מפרשים דכוונת בני נרבונא לפרש פי' שלישי מ"ד שאפי' עשה מן הזפת והשעוה כעין נר של שעוה דהיינו פתילה בתוכה שיהא ראוי להדליקה כך ואח"כ נתנה בשמן כשר יהא אסור להדליקן קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים משא"כ בשמן כשר שרי וכן נראה שפי' כן הרמב"ן במלחמות לשיטת הרי"ף, ובשו"ת משכנות יעקב סוף חאו"ח הקשה לשיטת רבינו הרא"ם ודעימי' משבת כ"ו א' עמד ריב"נ על רגליו ואמר מה יעשו כו' שאין להם כו' והלא שעוה וחלב מצוי להם שהוא מצוי לכל וחזיין לפתילה ותי' שם דריב"נ לדברי ר"ט קאדי אמר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ש"מ דס"ל דגם לפתילה לא חזיא שלזה אמר ר"ט בלבד. {{תועפור|קעד}} שאין כו' בנדפס בשעוה שנמשך השמן אחריה כו' בשמן שאז אין השעוה והזפת כו' ונכון ופי' השמן ר"ל הזפת והשעוה וכי"ב ואולי צ"ל כאן תחת שאין תיבת שאז ותחת שאף שכ' כאן צ"ל שאז וא"ש ג"כ. {{תועפור|קעה}} עיין שבת כ' ב' תוס' ד"ה בעמרניתא והרשב"א בחי' שם כ' תי' התוס' וכ' עוד א"נ י"ל דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ ע"י כתישה כגון פשתן אבל עמרניתא דבשוכא באפי נפשה קאי ולא מימעט מדבר היוצא מן העץ עכ"ל והתי' השני הוא כדברי רבינו והביאו הריקאנטי סי' פ"ט ודע דבנדפס איתא דארבתא פי' ערבה והוא דלא כהגרי"פ שהגיה בשבת כ' ב' צ"ל ערבתא. {{תועפור|קעו}} עיי' רש"י שבת כ"ו א' שפי' יוצא מן העץ כמו קנבוס וצמר גפן וכן פי' במשנה כ"ז ב' ולזה כיון רבינו שכ' ורבותי פירשו כו' ועיי"ש בתוד"ה כל דדעת ר"י שמותר להדליק בקנבוס וצמר גפן וכ"כ הרשב"א בחי' בשם רבינו תם וכ"ה דעת הרר"ב שכ' ביראים הנדפס וז"ל ולי בנימין צעיר נראה דאפילו קנבוס ראוי לפתילה ולא כדברי הרב זצ"ל דקנבוס לא מיקרי עץ ואין בו אפילו אחד מסימני אילן ואפילו פשתן לא עץ ואין בו מסימני אילן כלל אבל כיון דאשכחן דאיקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ אצטריך לתנא לאשמועינן דאין עליו דין שאר יוצאי מן העץ וה"ה נמי לצמר גפן וכבר הארכתי בזה בספר ידידות סדר שבת בפרק הדלקת הנר עכ"ל ומש"כ הב"י באו"ח סי' רס"ד שכתוב בהגהות שהר"ם סובר כרש"י ר"ל הר"ם רבינו מאיר שכ"כ בהגמי"י פ"ה מהל' שבת אות ו' ורש"י אוסר גם בצמר גפן וגם בקנבוס כו' וכן נראה למורי רבי' כו' והוא רבינו מאיר ב"ר ברוך ועיין א"ר סי' רס"ד סק"ב משכ"ש על הב"י ורוצה להשוות הר"ם עם הרא"ם ואינו נראה. {{תועפור|קעז}} מדברי רבינו אלה שזכר כל הענינים דמכה בפטיש ולא אשתמיט למיתני בין באוכלין נראה דס"ל דבענינים אלו של אוכל לא שייך שם מכה בפטיש וכמש"כ בבאור הלכה להמ"ב לאו"ח סי' שי"ח סעי' ד' עיי"ש בד"ה והדחתן וכו' ודלא כהמנחת חינוך במוסך השבת אות י"א שכ' כדברי הלבוש דגם באוכלין שייך מכה בפטיש עיי"ש ומשכ"ר מכה בפטיש על שהאומן כו' בפטיש על הסדן או על הכלי בשעת גמר מלאכה תפס כפרש"י ופר"ח דרש"י בשבת ע"ג א' ד"ה מכה בפטיש פי' שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה והריטב"א שם וכן הר"ן כ' ולא מחוור דהא בפ' הבונה תנן המכה בפטיש ועלה קתני סיפא רשבג"א אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו מכה בפטיש אלא עיקרו של דברים כפיר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה כו' ורבינו כ' כדברי שניהם על הסדן כרשב"ג או על הכלי לדברי הכל והסמ"ג במלאכת מכה בפטיש לא כתב אלא על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי בשעת גמר מלאכה להחליקו ולתקנו כן פי' ר' יצחק עכ"ל ודברי הסמ"ג הוא כפר"ח לחוד ולא כפרש"י שכן אומן מכה בקורנס על הסדן ומש"כ הסמ"ג כ"פ ר"י נראה שכיון לדברי התוס' שבת ק"ב ב' ד"ה מכה בפטיש דלא כפרש"י שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצבה ואין נראה לר"י כו' אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג שם לא זכר דה"ת אלו והשיא כוונת הסמ"ג לדברי התו' שבת ע"ה ב' ד"ה והמסתת עיי"ש ולא נלענ"ד והרוקח סי' צ"ב כ' ירושלמי כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש עכ"ל ולכאורה גם בבבלי שבת ע"ה ב' אמרו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אולם בירושלמי פ' כלל גדול גבי הדא איתתא כו' גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש נראה דאפי' באוכלין שייך מכה בפטיש ולזה הביא הרוקח מירושלמי ובתוס' בכורים להר"ר מנחם מטשאווס בביאוריו לתוספתא רפי"ב דשבת כ' עמש"כ המ"מ פ"י מהל' שבת הט"ז ופרש"י ז"ל כו' וז"ל ל"מ בפרש"י שלפנינו, ולא ראה בשבת ע"ג א' כנ"ל. {{תועפור|קעח}} מוסיא. נראה דצ"ל מנסיא ולפנינו איתא קיסמא. {{תועפור|קעט}} למסיר מגופה מן החבית. אין זה לשון הגמרא אלא מה בין זה למגופת חבית ופרש"י דהוא מ"ש רשב"ג שבת קמ"ו א' בברייתא מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש והתוס' בשבת דמ"ח ב' ד"ה וכי פי' בשם ר"ת דהוא מ"ש במשנה דשבת קמ"ו א' וחכמים מתירין לנקוב מגופה של חבית והריטב"א בפ"ק דמכות שם כ' ע"ש ר"ת ז"ל שפי' דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו ע"י תפירת חוט או בגד באמצעיתו כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד ופתח בשבת או חוט או אותו בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי והביאו הכ"מ בפ"י מהל' שבת ה"י ורמזו המג"א שי"ז סק"י וכ' שם המחה"ש ומש"כ המג"א לעיין בכ"מ עיינתי שם ולא מצאתי בדבריו בעניותי רפאת תעלה לקושיית הע"ש שהקשה !ניהי דאין כוונתו כאן ע"מ לתפור מ"מ יתחייב משום קורע דהא הא דבעינן קורע ע"מ לתפור היינו משום דאי לאו הכי הו"ל מקלקל וקי"ל כל המקלקלין פטורין אבל במקום דהקרע בעצמו הוא תיקון ודאי דלא בעינן ע"מ לתפור עכ"ד ומדברי הפמ"ג באשל אברהם סי' שי"ז סקי"א נראה דכוונת המג"א דבכה"ג שכ' הכ"מ פ"י מהל' שבת ה"י מהריטב"א בשם ר"ת לא מחייב בכה"ג משום קורע אף דהוי מתקן דלא הוי דומיא דמשכן שקורעין ביריעה גופא משא"כ זה, אולם הע"ש בעצמו שם כ' על קושיית הב"י שכ' וא"ת ות"ל דליחייב משום קורע וז"ל הע"ש והכא היינו טעמא משום דכל מאי שהוא לתקן הבגד וצורך בעשייתו אינו בכלל קורע ודוק עכ"ל ועיין בבאור הלכה להמ"ב לאו"ח ס"ס ש"מ שכ' שם לבאר סברת רש"י בשבת דמ"ח דכ' דפותח בית הצואר בשבת חיובו הוא משום מכה בפטיש דמשוי ליה מנא ולמה לא כ' משום קורע ע"מ לתקן וז"ל ונ"ל דסברתו הוא דלא שייך שם קורע כ"א כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשביל איזה תיקון וכעין שהיה במשכן כו' לאפוקי בפותח בית הצואר דשבת דמשוי ליה מנא בגמר זה ע"י הפתיחה גופא אין חל ע"ז שם קורע כלל וחייב ע"ז משום שם אחר דהיינו מכה בפטיש שהוא שייך בכל גמר מלאכה עכ"ל. והנך רואה שכיון בסברתו למש"כ הע"ש במלות קצרות ואין זה דבר חידוש כלל שהמ"ב כיון לדברי הע"ש אך מש"כ שם בביאור הלכה בזה"ל ועיין במג"א סי' שי"ז סק"י שדחה דברי העו"ש שכ' בפותח בית הצואר דחיובו הוא משום קורע ולפי מה שבררנו הדין עם המג"א בפותח בית הצואר אבל לא בכל עניני קורע כו' עכ"ל ובמחכ"ת לא ראה בפנים העו"ש שגם הוא כתב בפותח בית הצואר דלאו משום קורע הוא אלא כמו שבירר המ"ב בבאור הלכה כנ"ל אלא שהעו"ש דחה תי' הב"י ותל"מ. וגם דעת העו"ש דקורע ע"מ לתקן חייב אף שלא ע"מ לתפור והוא ברור ועיין בהגמ"ר שבת פ"ד שכ' שם ופי' רא"ם זה חיבור כו' והוא מש"כ רבינו כאן בספר יראים והגר"א בביאוריו לשו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ק כ"ג הביא דברי הגמ"ר ולא כ' שם ופי' רא"ם אלא ופירש הוא להיפך כו' ונראה שהרר"ב ממגנצא פי' כן וגם בדפוסים ישנים לא כתוב במרדכי ופי' רא"ם אלא דאם ומחמת שאינו מובן תיבת דאם הקיפוהו בב' חצאי עגולה דכוונתם שט"ס תיבה זו ומיותר ואחרי העיון נראה לי דבאמת פי' הרר"ב אינו כדברי הרא"ם בספר יראים דאילו רבינו בספר יראים כ' וזה פתיחת בית הצואר אינו חיבור פי' חתיכת בגד שמסיר משם לא נתחברה בו אלא מעיקרא היה שם הלכך כו' וזהו דלא כפיר"ת שכ' הריטב"א הנ"ל דמיירי שכבר נפתח בחול רק שעכשיו תפרו חתיכת בגד ע"י הכובס וכי"ב אלא דרבינו מפרש הא דרב בפותח פתת חדש לגמרי ושפיר כ' רבינו מש"כ אבל דעת רבינו ברוך שבהגמ"ר כפיר"ת דמיירי אפילו בחלוק ישן שכבר נפתח רק דעכשיו תפרו הכובס ולכן כ' אבל פותח בית הצואר אינו חיבור שצריך לפתוח וחייב משום מכה בפטיש ולא כ' כדברי רבינו פי' חתיכת בגד כו' ויפה השמיט הגר"א מדברי הגמ"ר ופי' רא"ם דז"א כפי' הרא"ם כ"א במקצת דהיינו להיפך מפרש"י שפי' זה חבור הפותח בית הצואר וזה אינו חיבור מגופת חבית אבל מש"כ רבינו לפרש דההיא דפותח בית הצואר חתיכת בגד שמסיר משם לא נתחברה בו אלא מעיקרא היה שם, ר"ב ממגנצא לא פי' כן, ולפרש"י דפי' וזה אינו חיבור מגופת חבית הומ"ל ותנן נמי הכי פ"ג דכלים מ"ו מגופת חבית אינה חיבור משא"כ לפי' היראים ור"ב אינו ענין כלל להמשנה. {{תועפור|קפ}} דהא כו' בנדפס איתא חדא דרב גופי' כו' ואינו מובן שאין שני לו וברור שט"ס שם וצ"ל דהא רב גופי' כדהכא. {{תועפור|קפא}} דכיון צ"ל דבין. ומשכ"ר ולא קתני המוציא מרה"י לרה"ר כ"ה לשון הגמרא לפנינ, ולשון התוס' בשבת ב' ב' ד"ה מי. ליתני המוציא לרה"ר ונראה שכן הי' הגי' לפניהם בשבועות שם. {{תועפור|קפב}} כדה"ת שבת ב' א' ד"ה פשט וד' צ"ו ב'. {{תועפור|קפג}} ר' יונתן כ"ה גי' בה"ג פ"א דשבת ולפנינו ר' יוחנן. {{תועפור|קפד}} ביראים הנדפס כ' המסדר הרר"ב בזה"ל אמר בנימן צעיר האי הקישא דהעברה העברה צריך להעביר עליו קולמס ול"ג ליה דלא אפשר למימר דביום אסור הואי דאמרינן במכילתא בריש פ' ויקהל למה נאמר לא תבערו אש וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וגו' כשהזהיר על מלאכת המשכן לומר שאין מלאכת משכן דוחה שבת ושמה תמצאהו באר היטב וגם ר"ח זצ"ל העביר עליו קולמוס ואין הטעם משום הקישא דהעברה העברה אלא משום דכל מלאכות של שבת ילפינן להו ממשכן והמשכיל יבין עכ"ל והר"ח ז"ל שהביא הוא בתוס' שבת צ"ו ב' ד"ה וממאי עיי"ש וכוונת הרר"ב במש"כ והמשכיל יבין דהיינו כפמש"כ התוס' לפרש דהא אפילו בחול קאי נפקא לי' שפיר דהוצאה מלאכה היא דהא רחמנא קריי' מלאכה כדכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וכתיב ויכלא העם מהביא אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן דריש בהדיא בירושלמי עכ"ל ובשס"ח ד' ווילנא בהגהות וחי' למוהרא"ם הורוויץ כ' ע"ד התוס' וז"ל דודאי פשטי' דקרא הוי משמע דלא מיחה בידם שלא יקדישו עוד למשכן אלא שלא יעשו כלים ובגדים למטווה יותר מהצורך כדי שלא יפסד וממילא נמנעו להביא אחר שידעו שכבר יש כשיעזר הצריך אבל כדיליף דבשבת הויא ע"כ דהזהירם אהוצאה דאשאר מלאכות כבר אסר להם כל דהוי במשכן עכ"ל וזהו דעת רבינו היראים ונראה דזהו ג"כ דברי בה"ג בפ"א דשבת דאף שהביא שם מקודם כדדרשת הירושלמי ריש שבת שהביאו התוס' ויכלא העם מהביא מעשות לא נאמר אלא מהביא שהיו מביאין דרך רה"ר כו' עכ"ז כ' אח"כ וממאי דבשבת קאים דילמא בחול קאים ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים אלא גמר העברה העברה מיוה"כ כו' ובס' רביד הזהב פ' ויקהל ד"ה ויכלא העם מהביא הביא ד' בה"ג דפ' הדר וה"ר ראי' מזה דדעת בה"ג כהר"ח שבתוס' ולא השגיח בד' בה"ג דפ"א דשבת שמבואר גירסתו להיפך גם מה שתמה ברה"ז שם עמש"כ המ"מ בפי"ב דשבת ה"ח דכן דעת הרשב"א כהר"ח והרמב"ם ורב האי וז"ל ואני בעניי תמה דבחידושיו כ' לקיים הגירסא עכ"ל. לפלא בעיני שלא השגיח שאין זה מדברי הרשב"א כ"א הגה"ה אחת מהר"ר שמואל הלוי והוא הנקרא מהר"ש חכים ובחי' שבת להרשב"א יש קצת הגהות ממנו וגברא אגברא קרמית. ובמש"כ הרר"ב דלא אפשר למימר דביום אסור הואי דאמרינן במכילתא כו' יפה העיר עליו בס' רביד הזהב פ' תשא ד"ה אך את שבתותי דמה בכך דכל מלאכת המשכן אינה דוחה שבת דמ"מ כאן באנו ללמוד להוצאה שתאסר דלא סגי במה שהיה במשכן דמלאכה גרועה היא וכ' לתרץ דבריו וז"ל ואולי יש קיצור בדבריו ור"ל דאי ביום אסור מייתי בג"ש א"כ הך קרא דאין מלאכת המשכן דוחה שבת יתירא הוא דהשתא הוצאה דגרועה היא אינה דוחה שבת כש"כ כל המלאכות עכ"ל וכן פי' בבאור ווי העמודים. {{תועפור|קפה}} אחד מכללי תני ליה כו' כ"ה בנדפס וכצ"ל וכ"כ התוס' שבת ב' ב' ד"ה מי ע"ש הריב"א הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמו בקוצר ועיין בחי' הרשב"א ריש שבת שכ' ע"ש ר"ת לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא וה"א שאין לה תולדה לפיכך הוצרך לכוללה עמה. {{תועפור|קפו}} ואצטוונית והכרמלית כ"ה בנדפס וכ"ה בגמרא ועיי"ש ז' א'. {{תועפור|קפז}} פי' ר"ש מפרש ואינו חולק. עיין בפמ"ג לאו"ח אשל אברהם סי' שמ"ה סקי"ד שכ' ואע"ג דר"ש אמר הכי מפרש לת"ק דהא מסייע לאביי ועיין בפנ"י שם שכ' בפי' הא' דר"ש לפרש דברי חכמים בא והובא בס' ענף יהושע לשבת שם וכבר קדמם בזה רבינו הרא"ם בס"י כאן ודברי רבינו שבכאן הנה הנם מש"כ המג"א שם ע"ש ספר ט"א בשם הרא"ם ומשכ"ר ע"ש רבותיו שפירשו טעם אחר להוציא ים מדין רה"י אפשר דדעתם לומר דשאני מחיצות דים שאינה עשוי' בידי אדם וע"ד רבינו לא נראה לומר כן דהאי גם בדברי ר"ש שאמר אם יש מקום בים עמוק י' ורוחב ד' הוי רה"י אינם עשוים המחיצות בידי אדם. ובספר צ"צ להגאון רמ"מ מליובאוויטש זצ"ל בחי' על ש"ס שבת פי"א משנה ד' כ' ע"ד המג"א סי' שמ"ה סקי"ד שכ' ואם יש גומא בים עמוקה י' ורחבה ד' הזורק לחוכו חייב כדאי' בגמרא ד' ק' דדבריו צע"ג דאי' בגמרא דר"ש מחייב אבל קי"ל כחכמים כו' ותמיהני דלא הביא דעת המפרשים דר"ש מפרש ואינו חולק. {{תועפור|קפח}} דקיי"ל כו' עד נתלש חסר בנדפס ודלגו שם מן נתלש הא' להב' וכ"כ שם דבלא הפך לא מיקרי נתלש בלא היפך ואינו מובן כפל הדברים והברור כמש"כ כאן בהכת"י, ורבינו מפרש מוחלפת השיטה שאמר ר' יוחנן פי' כמש"כ בספר תורת חיים לעירובין שם דכל אותה השיטה מוחלפת והוא דצ"ל ר"מ מטהר ור' יהודה מטמא ור' יוסי אומר היפך בה טמא לא היפך בה טהור ועיי"ש במהרש"א והמי נפתוח בס' מים טהורים פ"ח דכלים מ"י האריך בפי' הסוגיא דעירובין ועיין בשו"ת דברי מרדכי (להג"מ מרדכי פרידבורג) חאו"ח סי' כ"ה כו' דין ודברים בענין זה. {{תועפור|קפט}} מה שהגהתי כ"ה בנדפס והוא מוכרח ובנדפס כתוב עוד עמ"ש שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר הזורק והמושיט מזו לזו פטור וז"ל שם פי' למעלה מעשרה ודברי הכל ע"כ ועיין שבת צ"ו א' תוד"ה כיצד שתי כו' ומש"כ כאן שכן היתה עבודת הלוים בעגלות נ"ל דצ"ל ב' עגלות וכ"ה במשנה לפנינו ובנדפס. {{תועפור|קצ}} שרה"ר מהלכת בו. לפנינו במשנה ליתא ומפרש"י שבת ח' ב' ד"ה אלא הילוך תרי זימני למ"ל נראה ג"כ שלא היה בגירסתו כגי' רבינו וגי' רבינו מחוורת ולפי גי' רבינו מ"ש בגמרא הילוך הילוך תרי זימני הא קמ"ל כו' היינו מדקתני וכמה רקק מים שרה"ר מהלכת בו דיתורא הוא תיבות שרה"ר מהלכת בו. {{תועפור|קצא}} או. תיבה זו הגהתיה דבכת"י כתוב ובית דירה וט"ס הוא, ומש"כ כאן אחר בית דירה או יותר מבית סאתיים ט"ס יש כאן וחסר וז"ל הנדפס או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר וכו' ואסיקנא בגמרא [כ"ג ב'] כר' יוסי ור"ע לקולא דלא מצרכי היקף לדירה אא"כ יהי' יותר מבית סאתים אבל בית סאתים אפילו אריך כו' וכצ"ל כאן. {{תועפור|קצב}} המוסגר הגהתי כאשר הוא בנדפס והמעתיק בכת"י דלג זה וט"ס, וראיתי להעיר פה בדה"ת שבת ז' א' ד"ה אילימא שכ' שם התוס' להקשות על פרש"י בזה"ל וקשה לר"י דהא רה"י היא בין לעולא בין לרב אשי ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ואינו מובן סיום דבריהם ולא הוי צריך לאתויי מר"ג דהא מרב גידל מייתי הגמרא להקשות אהא דאמר ואי לא לא הוי כרמלית כו' וקושיית התוס' לפרש"י הוא ארישא דמילתא דאי איכא מחיצה עשרה דהוי כרמלית ע"ז הקשו התוס' דהא הוי רה"י וא"כ מה זה שכ' התוס' ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ויפה אמר בזה אדוני אבי מו"ר מופלג בתו"י שליט"א להגיה אלו התיבות "ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל" אחר משכ"ש התוס' להקשות עוד דהיכי קאמר ואי לא לא הוי כרמלית והרי ים ובקעה אין להם מחיצות ושם שפיר סיימו התוס' ולא הוי צריך לאתויי מרב גידל ודפח"ח. וראיתי להריטב"א בחי' שם שהקשה על פרש"י כקושיית התוס' וכתב שם בזה הלשון דא"כ הו"ל לאקשויי מדאמר ר' יוחנן לעיל דקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה כרה"י הוי והוה קשה מר' יוחנן אדר' יוחנן עכ"ל וקשה לי דותופסת עד עשרה אמר רב ששת ואין זה מדברי ר' יוחנן. {{תועפור|קצג}} ארבע. בנדפס ארבעה וכ"ה לפנינו בגמרא ועיין חי' הרשב"א לשבת שם שהביא משם ר"ת דעושה מקום ארבע דאמר הכא היינו מקום חקק של ד' קאמר ולעולם בדף של ארבע אמות כדי שיהיה י' טפחים לכל רוח משפת החקק ועד שפת הדף שנוכל לומר בו כוף כאותה ממש של ר' חנינא בן עקביא עירובין פ"ו ב' עכ"ד ולפי"ז א"ש לשון ארבע דהיינו דף של ארבע אמות לפיר"ת. {{תועפור|קצד}} בנדפס כתוב בשיבוש וקי"ל דרב חסדא ורבה הלכה כרב חסדא וברור דט"ס שם וצ"ל כמש"כ כאן. {{תועפור|קצה}} ויש לתרץ כו' הגמ"ר פ' הזורק הביא ד' הרא"ם בס"י, והתוס' בשבת ק' ב' ד"ה עושה כתבו שני תירוצים אחרים עיי"ש והריטב"א בחי' לשבת שם כתב לתרץ דשאני גזוזטרא שהיא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצונו הביאו המ"מ פט"ו מהל' שבת דין כ' ובשו"ע או"ח ריש סי' שנ"ה. {{תועפור|קצו}} פי' כו' הנה הרשב"א והריטב"א שם פי' גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה כלומר שיהא למטה ממקום שקיעתה י' טפחים עיי"ש וכ"ה בתוס' שם ד"ה גמירי דמש"ה קשיא להו מעירובין מ"ג א' שאמרו שם במהלכת ברקק פי' בפחות מי"ט דאם היו התוס' מפרשים כפי' היראים כאן דאין ספינה מהלכת בפחות מי' שלא יהיו המים עמוקים עשרה לא הוי קשיא להו מידי מההיא דעירובין דהא ודאי שהספינה שוקעת במים וא"כ שפיר הוי להיושבים בספינה תוך עשרה וכמשכ"ר כאן. אך מאתר שהתוס' מפרשים כהריטב"א והרשב"א הוכרחו לתרץ בענין אחר דהתם מיירי בספינה קטנה [שיכולה לילך אף שאין למטה ממקום שקיעתה י"ט] אבל הכא בספינות גדולות כו' ואין מהלכות בפחות מי' ור"ל בפחות מי' תחת שולי הספינה לקרקע הים וכיון שכן א"ש דלר"ה שם מוציא הימנה זיז כ"ש וממלא דכנגד מה שהספינה שוקעת במים גם הכלי שדולה בו נשקע במים ואפ"ה הוי למעלה מי' והוא פשוט ואח"כ כ' התוס' ומיהו צ"ל כו' פי' ואף אם אנו מפרשים גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מי' דלא כמש"כ למעלה אלא בפחות מעשרה בשיעור המים דהיינו שלא יהיו המים עמוקים עשרה ואין צורך לפי"ז תי' התוס' להך דעירובין דלק"מ כנ"ל. מיהו צ"ל דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מי' דאל"ה היאך ממלא ועיין במג"א סי' רמ"ח סק"ז שפי' כן דה"ת דלא כהב"ח שם שתשב דהתוס' חולקים לדינא עם הרא"ם [ועיין במחה"ש סי' שנ"ג סק"א שכ' שם ע"ד התוס' דמוכח דס"ל דבעי שיהי' נח במקום פטור] ומש"כ המג"א שם דבס' היראים משמע דשרי ביושב למעלה והיינו ממש"כ היראים נמצא היושב בשוליים בתחומין למטה מי' מהלך יש לדחות דמש"כ היראים היושב בשוליים כו' אתא לאפוקי היכא שבא למלאות מים לספינה שע"ז סיים אבל משפת המים עד הקרקע כו' והיינו לענין ההיא דשבת דאיירי בה ר"ה ור"ח ועיין בתשו' חתם סופר ח"ו סי' צ"ז צ"ח. {{תועפור|קצז}} דלא כמש"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' שבת הי"ט ובשו"ע או"ח סי' שנ"ז ס"ג אבל אם היו יוצאין לכרמלית מותר לשפוך ע"פ הביב אפי' בימות החמה ולמד זה הרמב"ם שם מדמותר לשפוך על דופני הספינה והם יורדין לים ועיי"ש בשו"ע סי' שנ"ה ס"ג דכוחו שרי בכל כרמלית ודעת רבינו אינו כן ועיין עירובין פ"ח א' תוד"ה הני וז"ש הרא"ש ספ"ח דעירובין אסרו חכמים כחו בכרמלית עיי"ש. {{תועפור|קצח}} מקום שיש אצטבאות. בנדפס הגי' מקום יש באיסטוונית ואינו מובן שאינו בא אלא לפרש מהו והאיסטוונית ועז"א פי' מקום יש באיסטוונית כו' והלא עדיין לא ידענו מהו איסטוונית אבל לפי נוסחת הכת"י שפיר פי' רבינו והאיסטוונית דהיינו מקום שיש אצטבאות כו' ומלשון רבינו הרא"ם נראה דר"ל כר' יוחנן שבת ז' א' דס"ל בין העמודים נידון ככרמלית מ"ט אע"ג דדרסי בה רבים כיון דלא מסתגי להו בהדיא ככרמלית דמיא וזש"ר מקום שיש איצטבאות ולא פי' והאיסטוונית איצטבאות כפי' המ"מ פי"ד מהל' שבת ה"ו עיי"ש בלח"מ שכ' כלומר האיסטוונית שהוא אצטבא וה"נ הול"ל רבינו פי' אצטבאות ומ"ש שכ' פי' מקום שיש אצטבאות אע"כ דר"ל גם בין העמודים שברה"ר שיש שם אצטבאות ומש"ה סיים רבינו אע"ג דדרסי רבים כו' כמ"ש בגמ' לר' יוחנן. וראיתי בס' נחל איתן להרמב"ם שם שכ' טעם להרמב"ם דלא פסק כר' יוחנן וז"ל דע"כ מוכח דרבא ג"כ לא ס"ל כר' יוחנן דהא טעמא דר' יוחנן כיון דלא מסתגי בהדיא ככרמלית דמיא וה"ט אינו לרבא דאמר שבת ח' ב' דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך וא"כ ודאי ס"ל לרבא כרב יהודה עכ"ל. ותמיהני עליו דבאמת כ"ע ס"ל דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך וגם רב יוסף מודה בזה אלא דפליגי בתשמיש ע"י הדחק אי שמיה תשמיש וא"כ ר' יוחנן כמאן ס"ל ועכצ"ל דשאני בין העמודים דלא ניחא בהילוכא כלל ודמיא לקרן זוית הסמוכה לרה"ר דלכ"ע דמיא לכרמלית ואפי' לאביי דאמר חורי רה"ר כרה"ר דמיא כמש"ש ז' ב' וכן מבואר בחי' הרשב"א שבת ח' א' בשם הר"ר יונה דרב יוסף דאמר וכן בגומא לאו לעמוד ט' מדמי לה אלא לרקק מים שרה"ר מהלכת בו מדמי' לי' וכדמייתינן לה עלה במסקנא וא"כ גם רב יוסף מודה דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך ורש"י בשבת ח' א' כתב ה"ג רבא אמר גומא לא מ"ט תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש וכוונת רש"י לאפוקי גירסת ס"א רבא אמר גומא לא מאי טעמא הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך תשמיש ע"י הדחק ל"ש תשמיש ואותה גירסא היתה לפני הרשב"א ותמה עליה עד דמתרץ לה בדברי הרר"י הנ"ל וז"ל הרשב"א ובהא מיתרצא לי לישנא דהתם הלוך ע"י הדחק הוא והיינו דאהדר לי' רבא הלוך ע"י הדחק שמיה הלוך עכ"ל ועיי"ש בתוס' ח' ב' סד"ה (ע"א) א"ל וכן בגומא שהגיה שם מהרש"ל מיהו האי וכן דקיימא ביה לפ"ז לאו דוקא עכ"ל אבל לגי' הרשב"א בחי' ועפמש"כ הרר"י האי וכן דרב יוסף לא קאי אעמוד אלא ארקק ומדוייק האי וכן. {{תועפור|קצט}} עיין שבת ט' א' תוד"ה גזירה. {{תועפור|ר}} שמתוך שצריך כו' דעת רבינו כפרש"י שם והתוס' דלא כהרמב"ם פט"ו מהל' שבת ה"ב שכ' בד"א כשהי' שותה בכלים נאים כו'. {{תועפור|רא}} ברה"ר כ"ה גי' ר"ח בתוס' ד"ה לא ועיין בק"נ להרא"ש אות ט"ז ועיין שו"ע או"ח סי' שנ"א מג"א סק"ב שכ' בד"ה מן האויר. דמקום פטור הוא ואם הוא למטה מי' הוי רה"ר עכ"ל ופשוט דכוונת דבריו דלקלוט מן האויר מותר אפי' הוא למטה מי' טפחים וע"ז כ' המג"א דאם הוא למטה מי' הוי רה"ר והוא ג"כ עומד ברה"ר ומש"ה שרי ותמיהני על החיי אדם שכ' בכלל נ"ג מהל' שבת בנ"א אות א' ע"ד המג"א דט"ס הוא בדבריו עיי"ש וחשד בכשרים ובמחכ"ת לא הבין כוונת המג"א ולכן הגיה בדבריו על חנם. {{תועפור|רב}} וישתמש. לפנינו בביצה שם ובשבת קמ"א א' וקמ"ח ב' ליתא תיבת וישתמש וא"כ אפשר דאפילו בלא תשמיש לא ישב אדם בראש המבוי דלמא מגנדר ליה הכובע שבראש וכדומה כמש"כ הפמ"ג באשל אברהם סי' שס"ה סקי"א. אולם רבינו כ' וישתמש מבואר דבלא"ה שרי וכ"כ הרי"ף בספ"כ דשבת לא לישתמיש אינש אפומא דלחיא כו' ומש"כ רבינו ודוקא אפומא דלחייא כו' אבל אפומא דביתא שרי הנה הרא"ש בשבת ספ"כ כ' יותר מדברי רבינו וז"ל שם אבל על פתח חצר הפתוח לרה"ר או לכרמלית נראה דמותר דמינכר מילתא ולא אתי לאתויי עכ"ל ואילו רבינו כ' אפומא דביתא שרי, וראיתי בעין משפט שציין בשבת קמ"א א' באות ז' מיימון פי"ז מהל' שבת הי"ז ובאמת לא נמצא דבר מזה בהרמב"ם ול"י למה השמיט באמת הרמב"ם הך דרבא לא ליתיב אינש אפומא דלחייא כו' וברוקח סי' צ"ט כ' כלשון רבינו הרא"ם אבל אפומא דביתא שרי אבל לא כ' שם תיבת וישתמש ועיין בב"י סי' ש"א הובא בטו"ז שם סוף ס"ק כ"ז דכובע שמכסה בו ראשו אע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בנ"א לילך בגילוי ראש ור"ל דבכובע שאין דרך ב"א לילך כלל בגילוי הראש ודאי לא ישאנו בידו כלל אלא אם ישאנו הרוח ילך למקום שהוא שם ומיד ישימנו על ראשו ולא ישאנו כלל והוא דלא כמש"כ הפמ"ג הנ"ל דלמא מגנדרן לי' הכובע שבראש. {{תועפור|רג}} עיין בתוס' שבת נ"ז א' ד"ה במה אשה שכ' וא"ת מה"ט תהא אשה אסורה לצאת בטלית כו' ולפי דברי רבינו הרא"ם א"ש וכ"כ הרוקח בסי' ק' וכ' הווי העמודים דמשמע דהתוס' ס"ל דלאתויינהו ד"א ברה"ר בעודם רפויים ליכא איסורא וכן דעת ראב"ן סי' שמ"ז. {{תועפור|רד}} בשבה"ל השלם סי' ק"ו הביא ד' היראים וטעמו בקיצור וכ"כ הרוקח סי' ק' וכ"כ הריקאנטי סי' צ"א וז"ל התיר הרא"ם לנשים לצאת בשבת בתכשיטין כי חשובות הן ואמר בשבת דאשה חשובה לא שלפא ומחויא אליבא דכ"ע עכ"ל. אולם התוס' בשבת נ"ט ב' ד"ה מאן לא כ"כ שכ' שם בהדיא דאפי' לרבנן דאסרי בעיר של זהב לאשה חשובה כו' וכמש"כ הרשב"א בחי' דכל היכא דחשוב טובא כעיר של זהב סברי רבנן דכיון דחשוב כולי האי אף אשה חשובה נמי שלפא ומחויא כו' ומזה כ' התוס' שם בשאר תכשיטין שכל הנשים רגילות בהם אסירי אפי' לאשה חשובה דאין לחלק בין הנשים וה"ר מס"פ כירה מ"ו ב' עיי"ש. וראיתי בשס"ח ד' ראם ווילנא בהגהות מה"ר שכ' בדה"ת שם וראי' לזה מאשה גזברית דלקמן ס"ב ב' עיי"ש ברש"י [דלא הוי תכשיט לדידה דאין דרך נשים בכך] עכ"ל ואין זה קושיא לדברי רבינו דהא אמר בהדיא כל מילתא דמתסרא משום שלפא ומחויא לא מתסרי אלא בשאינן חשובות אבל בחשובות שרי לדברי הכל משא"כ בדבר דהוי משאוי לכ"ע בודאי לא אמרינן דלאשה אחת דרגילה להניחה באצבעה ליהוי תכשיט לדידה דלא מיקרי תכשיט רק מאי דהוי תכשיט לכ"ע והסברא פשוטה לחלק ביניהם. אבל ראיית התוס' קשה לדברי רבינו דלמ"ל לעולא לומר מ"ט הואיל ואיכא תורת כלי עליהם תיפוק לי' דראוין לצאת בהם נשים חשובות. ובביאור ווי העמודים כ' לתרץ לדברי רבינו דעולא לטעמי' דס"ל שבת ס"ב א' דנשים עם בפ"ע הן ואסור האיש לצאת בתכשיטי אשה דלא חזו לאיש כמשכ"ר לקמן וא"כ הא דתניא השירים והנזמים והטבעות ה"ה ככל הכלים הניטלין בחצר דגם האיש מותר בכל הכלים ה"ט הואיל ואיכא תורת כלי עליהן עכ"ל. והריטב"א בחי' למ"ק י"ב ב' כ' באמת בטעמא דברייתא השירים והנו"ט כו' בזה"ל ואפילו לזכרים כיון שהוא ראוי לנשים עכ"ל וקשה דהרי עולא אמר טעמא אחרינא אבל לפמש"כ הווי העמודים דעולא לטעמי' דוקא א"ש דברי הריטב"א ג"כ. והגאון רא"ד שליט"א כ' ויו"נ לומר דחשובות לא יתקשטו בתכשיטין של אחרות א"כ י"ל דמה"ט אין להתירם בטילטול אם ל"ה תורת כלי עליהן ועיין במ"ק י"ב ב' דאדם חשוב אסור והשמיטוהו הפוסקים וצע"ק עכ"ל. ועיין בספר תולדות יהושע למס' אבות רפ"ב בהגה"ה שהביא דברי הב"ש ושיורי כנה"ג שכ' דאפשר דלא אמרינן אדם חשוב שאני רק בבישולי נכרים לפי שמצינו שעשו בו הרחקה יתירא משא"כ בשאר איסורין עיי"ש ישוב להשגת ספר יד מלאכי עליהם, וע"ד רבינו היראים דמי הך דהכא למ"ש שבת י"ב ב' אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר וכמו דמחלקינן באנשים בדין קריאה בין חשוב לאינו חשוב ה"נ מחלקינן בדין הוצאת תכשיטין בין הנשים חשובות לשאינן חשובות ולפ"ד התוס' כ' בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קמ"ג דאין לדמות הגזירות להדדי. מיהו אף שהתוס' כתבו דאין לחלק בין הנשים עכ"ז כ' בד' ס"ד ב' ד"ה רבי וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש"ה מותרות לצאת בהן עכ"ל וא"כ גם רבינו הומ"ל היתר שלו וטעמו לנשים שלנו אף אם הי' מפרש בדברי רבנן דר"א דאסרי לכ"ע משום לא פליג דדוקא בימיהם שהיו נשים שאינם חשובות שייך לא פלוג משא"כ עתה דכולן חשובות ואינן מראות מותרות. {{תועפור|רה}} ובנזמי האוזן אע"ג דבנזמי האוזן אף לדינא דגמרא שרי עיין שבת נ"ט ב' רש"י ותוס' שם אולם האו"ז הל' שבת סי' פ"ד אות ח' כ' לדייק מפרש"י דכשאין אזניה מכוסות בקישוריה אסור משום דשלפה ומחויא הביאו רמ"א בשו"ע או"ח סי' ש"ג סעי ח' וא"כ רבינו אף בכה"ג אמר דמ"מ אין למחות בנשים שלנו ובמח"ו כ' נזמי האזן פרש"י דמותרין דמהודקין היטב והוא מסה"ת וכ"כ הסמ"ג ולכאורה קשה דא"כ אף בנזמי האזן ליתסרו לצאת משום טבילה של מצוה כין דמהודקין חוצצין וע"כ הנראה בעיני דר"ל דמהודקין היטב בקישריה שעל אזניה וכרש"י שלפנינו ואה"נ רפויין היו דמשום חציצה ליכא אלא משום דילמא שלפה ומחויא הוא דחיישינן והוא דלא כהמ"ב בביאור הלכה לאו"ח סי' ש"ג ס"כ אולם ראיתי בס"ס תוס' העזרה ביאור להת"כ פ' ויקרא להג"מ צ"ה ראפאפורט בחידושים וביאורים של בנו למס' שבת שכ' דבנזמי האוזן שאין רגילות להסירן כלל לא חיישי אפילו מהודקים דהו"ל מיעוטו שאינו מקפיד שאינו חוצץ עיי"ש. {{תועפור|רו}} והאשה כו' עד ותנן ליתא בנדפס. {{תועפור|רז}} למטבע וה"ה לאבן כו' פי' לאבן שלא הוקצה לכך ודמיא למטבע אבל אבן שהוקצה לכך היינו רישא דמותר לכתחילה. שם חדש. וכ"כ האו"ז הל' שבת סי' פ"ד ע"ש הירושלמי דמש"ש תני רשבג"א ל"ש אלא מטבע ואבן איירי באבן שלא הקצהו לכך מערב שבת ובגמרא דידן מיירי באבן שהקצהו לכך מע"ש ולהכי שרי עיי"ש. ודלא כהק"ע שכ' בפי' הירושלמי אבל אבן אפי' הקצהו לכך אסור דלאו בר טילטול לעצמו הוא וכבר השיגו בשו"ת עמודי אש בקונטרס עמודי ירושלים. גם מקודם שם כ' הק"ע בפי והא דקתני רישא פורפת דמשמע לכתחילה קאי על האגוז כו' והוא תמוה דהא בהדיא קתני פורפת על האבן ועל האגוז ועכצ"ל כדברי האו"ז וא"ש. והרשב"א בחי' כ' ותמיהני מ"ש מטבע מ"ש אבן דאף היא אינה מטלטלת כמטבע ואין לה תורת כלי ועיין בק"נ שכ' ע"ד הרשב"א וז"ל ולק"מ דכבר כתבו הטוש"ע סי' ש"ג דבאבן מהני יחוד מבע"י אבל לא במטבע ע"ש עכ"ל הק"נ ולא תי' מידי דלפמש"כ השו"ע סי' ש"ת סעי' כ"ב ויש מי שאומר דלא שנא דבשניהם בעינן יחוד לעולם ועיי"ש בביאור הגר"א ס"ק ס"ד שציין הרשב"א כו' ויחוד לעולם מהני ג"כ במטבע כמש"כ הגרעק"א בחי' לאו"ח סי' ש"ג וא"כ הרשב"א שתמה הוא לשיטתו ומה זה שתי' הק"נ לשיטת הר"ן דלא ס"ל כהרשב"א ועיין בש"ג פ' במה טומנין שכ' ומדברי סמ"ג ומרדכי נראה דגם למטבע מהני יחוד דקיהבי טעם לאסור פרוף על המטבע משום שנראה כמערים להוציאו אבל אי לאו ה"ט נראה דשפיר מהני למטבע יחוד עכ"ל. {{תועפור|רח}} אביי בנדפס רב אשי. {{תועפור|רט}} דברי רבינו אלה הובא בשבה"ל השלם סי' ק"ז ומשכ"ר ורש"י הביא ראי' מכאן לאסור כו' המעיין בפרש"י שבת נ"ט ב' יראה שלא מכאן ה"ר לאסור כ"א מדברי ר' יוסי שם שאמר י"ח כלים והתם חד חגור הוא דמנינן ואי שני חגורות שרי לכתחלה נימני התם תרי. אולם הגרש"ש שם כ' לדחות ראיית רש"י דהתם אינו רק הערמה בכדי להצילם מהדליקה כדמוכח לקמן ס"ה ב' אבל היכא דמכוין באמת ללבישה אה"נ דשריא כו' אך לפמשכ"ר לדייק מדברי הת"ק שאמר גבי דליקה לובש כל מה שיכול ללבוש כו' למדנו שלא במקום דליקה אסור א"כ אין לומר כהגרש"ש דא"כ סברת ר' יוסי הפוכה מדברי הת"ק דלהת"ק במקום דליקה יותר שרי ואילו לר' יוסי במקום דליקה מיגרע גרע ושפיר כ' רבינו ורש"י ה"ר מכאן לאסור ודו"ק. {{תועפור|רי}} ולא בשריון כצ"ל וכן הוא ב[[תנ"ך/שמואל א/יז#ה|ש"א י"ז ה']]. {{תועפור|ריא}} בר רבא בנדפס בר רב וכ"ה לפנינו בגמרא ועיין או"ז הל' שבת סי' פ"ד אות י"ב ובביאור הגר"א [[ביאור הגר"א/אורח חיים/שא#כ|סי' ש"א אות כ']]. {{תועפור|ריב}} כגי' הס"א שם וכ"כ הראב"ד ב[[רמב"ם/שבת/כד#יב|פכ"ד מהל' שבת הי"ב]] דהטעם משום הוצאה דלא כהרמב"ם [[רמב"ם/שבת/כד#יב|שם]] ועיין רש"י [[רש"י/ביצה/לז/א|ביצה ל"ז א']] שכ' והאי דל"ג על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהן לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט עכ"ל אבל לפי מה שכ' רבינו פי' כו' א"כ אינו ענין כלל לאסור טלטול כלים ואוכלים. וראיתי בס' עמק הלכה חאו"ח [[עמק הלכה/אורח חיים/צד|סי' צ"ד]] שכ' שם דהתוס' ב[[תוספות/סוכה/מג/א#ויעבירנו|סוכה מ"ג א']] ד"ה ויעבירנו שכ' דה"ה דהומ"ל ויוציאנו מרה"י לרה"ר לא ס"ל דטילטול משום הוצאה דא"כ מה יחדש רבה בגזירה דהוצאה עיי"ש ואינו מוכרח לענ"ד דשפיר חידש דאפי' במצוה של תורה שמיוחד לאותו יום גזרו טילטולו שמא יוציאנו ועיין [[תוספות/ביצה/יב/א#דלמא|ביצה י"ב א']] תוד"ה דלמא. {{תועפור|ריג}} נכרת בנדפס איתא גם כאן מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח כו' ופי'. דברי רבינו שבכאן שמלאכתו ניכרת שאינו של שבת. {{תועפור|ריד}} עיין [[תוספות/ביצה/ג/ב#אבל|ביצה ג' ב']] תוד"ה אבל שכ' ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפי' בחדרו אם ירצה דהא חזינא הכא דהואיל וצריך לגוף הכלי או למקומו כופהו על הביצה ע"כ והאגודה שם כ' ועוד הביאו ראיה מפ' כל הכלים אייתי שוחא דליתיב עלה עכ"ל וצריך ביאור ראיית האגודה. והנ"ל דהראי' היא ממ"ש שבת קכ"ד ב' ואב"א התם מחמה לצל הוה ועיי"ש בפרש"י ולכאורה קשה דאכתי מיותר תיבות "ליתיב עלה" שאמר רב דבמה שאמר אייתי לי' שותא לכהנא הרי פי' דבשביל כהנא יביאו השותא ותל"מ. אולם לשיטת הראשונים א"ש דממה שאמר לכהנא לא מוכח מידי דבשביל כהנא יביאו דאכתי י"ל דמחמה לצל שרי אלא דכיון דנקטוה בידיהם לטלטלה מחמה לצל אע"ג שקודם מקומו של רב כהנא הי' מקום צל עכ"ז שרי להביאה למקום שירצו וז"ש רב אייתו לי' שותא לכהנא פי' שיביאוה למקום זה של רב כהנא כיון דבלא"ה טלטלוה מחמה לצל וא"כ עדיין לא שבנו מטעותינו דמחמה לצל שרי מש"ה הוסיף רב שפת יתר ליתיב עלה למימר דדוקא מש"ה שרי דהוא לצורך גופה ולא משום מקומה מחמה לצל שהיתה במקום הרע לה ועיין שבת קכ"ד א' א"ל אביי לרבה למר אליבא דר' נחמי' הני קערות היכי מטלטלינו להו אבל לרבא לק"מ דמטלטלינן להו לצורך מקומן וכיון שטלטלו לצורך מקומו מניחו בכ"מ שירצה וכדברי התוס' וכ"כ שם הריטב"א ודע דרש"י פי' במשנה קכ"ד א' ה"ג במתני' כל הכלים ניטלין לצורך כו' עכ"ל ונראה שרצונו לשלול גי' הספרים שהיתה לפניו כל הכלים הניטלין ניטלין לצורך כו' וכמש"ב האו"ז הל' שבת סי' פ"ו אות א'. {{תועפור|רטו}} בשלהי שבת. בנדפס איתא בכולה שבת והנכון כגי' הכת"י שלפנינו. גם חסר שם תיבות אלו "ובמוקצה מחמת איסור כר' יהודה דאסר". {{תועפור|רטז}} פי' ר"ת ז"ל. תיבות אלו חסר בנדפס ועיין לעיל אית קנ"ה ובחי' הרשב"א ריש ביצה וכ"כ הריקאנטי סי' קכ"ו ובשבה"ל השלם סי' ק"כ הביא כל לשון היראים כמו שהוא בנדפס וסיים ע"ז ור' ישעי' ז"ל פסק כמ"ד ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי לחבית ומותר לטלטל האבן בידו עכ"ל. ועפי"ז תמיהני על הב"י באו"ח סי' ש"ח שכ' שם בדין חריות של דקל שקצצן לשריפה כו' עיי"ש בד"ה אחר זמן רב שהביא שם מר' ישעי' לדינא ובאמת ר' ישעי' לשיטתי' שפסק כמ"ד במניח נעשה כסוי לחבית שבת קכ"ה ב' אבל אנן קי"ל כרבה שם. {{תועפור|ריז}} דיו"ט. סי' ש"ד עיי"ש שכ' רבינו כמו כאן וברוקח סי' קל"ט כ' כדברי היראים רבו עיי"ש. {{תועפור|ריח}} בנדפס ואינו לתרץ דאיסור כו' ובאמת נכרים הדברים דט"ס הוא ונדלג בדפוס מן מתרץ עד לתרץ כמבואר כאן והוא פלא דאף שאין התיבות שוות לא הבחינו בין מתרץ או לתרץ ודלגו וסרסו ושמו יש לאין והבן בדברים. {{תועפור|ריט}} ההיא דלא כר"נ כו' עיין בחי' הרשב"א ריש ביצה שהתעורר בזה ושם בהגהות אות כ"ג ביאר כוונתו דשם לא אסיק אדעתי' טעמא דר"נ כו' והוא כמשכ"ר כאן אלא דרבינו הרא"ם חידש כאן דאיסור מדבריות אינם מטעם הוצאה אלא משום גזירה משום מחוסרות צידה שלא יצודם ביו"ט ולענין זה אין לנו להחמיר ביו"ט מבשבת ובזה יתיישב קושיית מהר"ם שי"ף בביצה ג' א' דרבי יוחנן רמי דר"י אדר"י כו' וז"ל המהרמ"ש שם מאי מקשה ר' יוחנן דלמא יש חילוק בין שבת ליו"ט דביו"ט מודה ר' יהודה דאף לאוכלין אסור דע"כ יש חילוק כו' עיי"ש אבל לדברי רבינו א"ש דדוקא במוקצה שהוא מטעם הוצאה יו"ט חמיר משבח משא"כ לענין משקין היוצא מן הפירות דגזרינן שמא יסחוט אין לנו להחמיר ביו"ט יותר מבשבת והגרא"ד שליט"א כ' ע"ד רבינו וז"ל והנה צ"ל לדעת רבינו דצידה אסור מן התורה ביו"ט דלא הותר משום אוכל נפש עיין תוס' ביצה ג' א' סד"ה גזירה וכ"ג ב' ד"ה אין ולדברי רבינו א"ש קושיית מהרש"א שילהי ביצה במש"ש דלר"נ לא פריך מידי דההיא דהכא ביו"ט איירי ואסר רבי מוקצה כר"י כו' ולדברי רבינו אאל"כ דאף ר"נ מודה בזה אך משכ"ר להכריח כדבריו מדמייתי בשבת קנ"ז א' ואר"נ אנו אין לנו כו' ואיך מייתי לסייועי לענין שבת מדר"נ כיון דר"נ לא ס"ל סברא זו דלר"נ לק"מ מהך מתני' דמגביהין כו' אההיא דאין משקין ושוחטין את המדבריות דמיתניא לענין יו"ט דחמיר משבת אלא ע"כ דגם ר"נ מודה בההיא דאין משקין ושוחטין את המדבריות דאין להחמיר שם באמת זה אינו מכריח דהא ל"צ כלל לדר"נ דעכצ"ל בה"א מגביהין מעל השלחן כו' ובש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה דבמס' עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמש"כ התוס' בשבת קמ"ג א' ד"ה אנו והר"ן שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דרבינו הרא"ם ס"ל כמש"כ המהר"ם ומהרמ"ש בריש ביצה דהא דאר"נ אנו אין לנו כו' ופרש"י כך שמעתי מרבותי כו' אין ר"ל ששמע בפירוש מרבותי שבש"א מסלק הטבלא וכו' ובה"א מגביהים וכו' אלא ר"ל דשמע מרבותיו סתמא דב"ש ס"ל כר' יהודה וב"ה ס"ל כר"ש ומסברת עצמו הואיל ואשכח גבי שבת דסתים לן תנא כר"ש אוקי קבלתו ששמע מרבותיו שב"ה כר"ש היינו גבי שבת אבל גבי יו"ט דסתם לן תנא כר"י אוקי לב"ה כר"י עכ"ל וא"כ שפיר קשה לי' לרבינו אמאי מייתי שילהי שבת הא דאר"נ והלא לדידי' לק"מ ההיא דא"מ ושוחטין את המדבריות דגבי יו"ט מיתניא אלא עכצ"ל דגם לר"נ תרי סתמא דסתרי אינון ההיא דא"מ ושוחטין את המדבריות כו' עם הך דמגביהין כו' לבית הלל ומזה שפיר הכריח רבינו סברתו ודע דמש"כ בהגהות מצפה איתן שילהי ביצה עמש"כ שם בפרש"י "ביו"ט" לא זכר שכ"כ הפנ"י שם לתרץ קושיית מהרש"א לר"נ עיי"ש. {{תועפור|רכ}} בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' קכ"ה כ' ע"ד רבינו דמהך דכופין אותה על השרץ שפיר כ' רבינו דמקדש שאני אבל חוץ למקדש היה אסור כה"ג דבהמ"ק לא חשיב בית דירה לענין דלישתרי להוציא השרץ כמו גרף של רעי מהבית אלא במקדש הקלו באיסור זה דטלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל מפני כבוד המקדש אך מהך דכופין אותה על הגחלים בשבת לא הוצרך רבינו לתרץ דמקדש שאני דפשיטא דגם חוץ למקדש במקום חשש היזק דרבים כהא דמקדש שלא יכוו הכהנים רגליהם שרי איסור דרבנן דטלטול כלי לכפות על הגחלים באפשר לסלק החשש היזק בזה במכש"כ דשרי כבוי כשאין עצה אחרת כמבואר בטוש"ע ס"ס של"ד ובתוי"ט פ"ה דתמיד מ"ה עיי"ש והגאון רא"ד שליט"א כ' בזה"ל הנה לפה"מ שבת מ"ב א' אינו היזק רבים כלל דהא שפיר יכולים הכהנים למנוע מלילך שם רגעים אחדים עד שיכבו הגחלים מאליהם ולמה נתיר להם אותו השבות אם היה אסור. ובמקדש היו משתמשין להמערכה בעצים ולא בגחלי אבן וכדתנן בתמיד פ"א וא"כ אינו היזק רבים כלל עכ"ל והא דלא התירו שבות דטילטול שרץ משום דאין שבות במקדש כ' בשו"ת פי אריה סי' ד' דשבות שאין צורך מקדש כלל לא התירו במקדש וכמש"כ הצל"ח בפסחים דס"ה דדוקא שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא אבל צורך מקדש בעינן וכיון דיכול לכוף עליו פסכתר ולא יהיה בזיון מקדש לא הותר שבות דטילטול שרץ עיי"ש. ודע דגם הראב"ן סי' שמ"ד פסק דקי"ל כר' יצחק וכדעת היראים. והעיטור הל' יו"ט מחלוקת א' הביא דברי היראים וכ' עליו ולא דייק וכמש"כ הריקאנטי שם ע"ד הרא"ם וז"ל ורב אלפס וגאונים אחרים חולקים עליו. {{תועפור|רכא}} במלליות. ט"ס וכצ"ל ב' כרמליות הסמוכין כו' מטלטלין מזו לזו פי' ב' כרמליות שאינם כו' וכ"ה בנדפס והריקאנטי סי' קל"א הביא דברי הרא"ם ובביאור מעשה בצלאל שם כ' שלא מצא זה ביראים וטעות הוא בידו שנמצא כאן וכן בנדפס. {{תועפור|רכב}} כן כתבו התוס' במועד קטן {{ממ|[[תוספות/מועד קטן/ד/א#מה|ד' א' ד"ה מה.]]}} דלא הוי אלא כל שהוא ובראש השנה {{ממ|[[תוספות/ראש השנה/ט/א#ורבי|ט' א' תוד"ה ור"ע.]]}} דסגי בתוספת משהו ועיין מש"כ הרא"ש [[רא"ש/ברכות/ד/ו|פ"ד דברכות סי' ו']] הביאו הגר"א בביאוריו לאו"ח [[ביאור הגר"א/אורח חיים/רסא#ח|סי' רס"א סק"ח]]. {{תועפור|רכג}} תיבת יותר הגהתי מהכתוב בנדפס אבל נפש היפה תבחר גי' הכת"י חסר תיבת יותר והוא הנכון ודו"ק. והנה שיטת רבינו היראים בהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בתחילת שקיעה כמש"כ התוס' במנחות כ' ב' ד"ה נפסל ואי קשיא דלשיטת רבינו ד"ה מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי לילה מדאורייתא למ"ל למילף מביום הקריבו את זבחו וגו' ביום שאתה זובח אתה מקריב כו' ת"ל דביום צוותו כתיב די"ל מיום צוותו אין ללמוד דהא יכול להלינה בראשו של מזבח כדפי' תוס' בשם רש"י או דיש לפרש כדברי השאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/יז|סי' י"ז]]}} דאע"ג דכבר נאמר ביום צוותו איצטריך נמי ביום זבחו דאי מיום צוותו הו"א ה"מ מתנה ראשונה שמכפרת ומעכבת הכפרה אבל שאר מתנות שא"מ כפרה כ[[בבלי/זבחים/לו/ב|זבחים ל"ו ב']] הו"א דהוי דומיא דהקטרת אברים ופדרים שאין מעכבין כפרה וכשרים כל הלילה קמ"ל ביום הקריבו את זבחו דדם נפסל בשקיעת החמה ואפי' שאר מתנות אסור לזרוק בלילה דכבר נפסל הדם בשקה"ח ועיין בביאור הגר"א או"ח סי' רס"א סקי"ב שכ' כדברי רבינו דבהתחלת השקיעה בה"ש גמור וכ"מ שהוזכר משתשקע החמה הוא בתחלת השקיעה כו' עיי"ש שכ' וכ"כ בס' יראים והביאו המרדכי בספ"ב דשבת וכ' דמשתשקע החמה דשם היינו תחלת השקיעה כו'. אולם השיג הגאון שם ג"כ ע"ד היראים וז"ל ביאור הגר"א שם "אלא שדעתו שם שבה"ש הוא קודם לתחלת שקיעה משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס ברקיע וכל הזמן דתלתא רביעי מיל הוא קודם לשקיעה ודבריו אינן נראין בזה לומר הכסיף התחתון והעליון הכל קודם שקיעה ואביי דהוי דאוי כו' וכן תנן וב"ה מתירין עם השמש. ועוד נראה שם דג' כוכבים שהוא לילה הוא מהלך חמש מילין אחר השקיעה כדעת ר"ת ע"ש סי' ס"א ולא נראה בזה ג"כ דבריו דא"כ שיעור ג' כוכבים מופלג הרבה משיעור הכסיף עליון ואנן אמרינן שם הלכה כר' יוסי להחמיר ובה"ש שלו הוא תיכף אחר בה"ש דר' יהודה ואפילו שיעור טבילה אין ביניהם כמ"ש תוס' שם ואלו כאן א"ר יוסי ככב א' יום כו' ג' לילה" עכ"ל רבינו הגר"א וביאר דבריו בס' דמשק אליעזר בזה"ל ונראה עוד מספר יראים של הרא"ם דס"ל דג' כוכבים דהוי לילה היינו ג"כ שבאים בסוף השקיעה לאחר ה' מילין מתחילת השקיעה וא"כ לפי שיטתו דג' רבעי מיל עד שהכסיף העליון הוי קודם שקיעת החמה הרי מופלג התחלת בה"ש עד לג' כוכבים ה' מילין וג' רבעי מיל וזה אי אפשר לומר דהלא איתא שם הלכה כר' יוסי להחמיר כו' ועתה לפי דעת הרא"ם הלא תמוה דר' יוסי סותר עצמו דכאן ס"ל דתיכף אחר שהכסיף העליון והשוה לתחתון מתחיל בה"ש והוי כהרף עין ותיכף הוי לילה ור' יוסי עצמו אמר שם על ברייתא דב' כוכבים בה"ש ג' לילה א"ר יוסי לא כוכבים גדולים כו' עכ"ל ובאמת לפי מש"כ רבינו ופי' ר' יוסי בר אבין עיין בסמוך אות רכ"ד לק"מ דר' יוסי אדר' יוסי ואפשר דכוונת הגר"א לקושיא דרב יהודה אמר שמואל אדרב יהודה א"ש דבשבת ל"ד ב' אמר הכסיף התתתון ולא העליון בה"ש ובד' ל"ה ב' אמר כוכב אחד יום שנים בה"ש שלשה לילה אולם תמיהני ע"ד הגר"א לפמש"כ הדמשק אליעזר אנה מצא בדברי רבינו דס"ל דג' כוכבים דהוי לילה היינו ג' כוכבים שבאים בסוף השקיעה לאחר ה' מילין מתחילת השקיעה והלא רבינו לא כתב אלא שלשה לילה אם תראה ג' ודאי התחילו הכוכבים ליכנס ולרדת ולמשול בלילה ותל"מ. וא"כ אינו אלא תחילת צאתם אבל עדיין לא גמרו יציאתן לצאת כל עובי הרקיע שהוא מהלך חמש מילין ואף למש"כ המרדכי שם ובס"י הנדפס התחילו הכוכבים כולם ליכנס כו' אינו במשמע כלל שהלכו כל עובי הרקיע ונראו החוצה שהוא לאחר ה' מילין ויפה כתב {{אישים|הגאון מהרי"א אב"ד דק"ק טיקטין}} בס' סדר זמנים סוף אות כ"ב בביאור דעת רבינו הרא"ם בספר יראים וז"ל ולכך נלע"ד בביאור דבריו דהוא סובר ג"כ דב' שקיעות הם רק על דרך אחרת והוא משמתחיל גוף השמש לשקוע ולהתעלם הוא תחלת השקיעה ובעת שנגמר כולה להתעלם מן העין הוא סוף השקיעה והשיעור שבין זה לזה הוא ג' רבעי מיל ולרב יוסף מתחיל לערך שני מינוטין אחר תחילת השקיעה הזאת שמאז כשמתחיל השמש לשקוע התחיל להאדים החמה שהוא פנים המאדימים את המזרח וסוף השקיעה עד צה"כ גמור שהוא כשמתמלא כל הרקיע בכוכבים הוא שיעור ג' מילין ורביע לרב יהודה ולעולא ד' מילין ורביע וזמן הזה הוא לילה גמורה מדאורייתא ומ"ש בפ' מי שהיה טמא שמחצות עד שה"ח הוא ט"ו מילין היינו עד התחלת השקיעה שמאז מתחיל בה"ש. ומ"ש הרא"ם שמשקיעת החמה עד צה"כ הם ה' מילין ר"ל מתתילת השקיעה עד צה"כ הגמור כמ"ש. ומ"ש הוא לילה גמורה מדאורייתא ר"ל הזמן הנשאר עד סוף ה' מילין לעולא וה"ה לרב יהודה הנשאר עד סוף ד' מילין. ומ"ש הרא"ם ז"ל שמשמתחלת לשקוע והעם מכירין שרוצה לכנוס כו' ר"ל שמתחיל גוף השמש להתכנס ואז מבינים העם שרוצה לשקוע. ומ"ש שלשון משתשקע החמה משמע הקדמה ר"ל משמתחילין לפסוק ולא קודם לזה. ומ"ש דהוא מעט קודם השקיעה ר"ל קודם גמר התכסות השמש כולו ושיעורו ג' רבעי מיל או תרי תילתא מיל כמ"ש. ולפי השיטה שביארנו שהי"ב שעות נחשבים מנה"ח עד שקה"ח הוא עולה לכל מיל ב' חומשי שעה לעולא וא"כ הה' מילין הם ב' שעות שלימות והוא מעת שמתחיל בה"ש עד סוף צה"כ הגמור ולזה כ' הב"ח {{ממ|[[ב"ח/אורח חיים/רסא|או"ח סי' רס"א]]}} שראה זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכה ב' שעות קודם הלילה והוא מכוון בחשבון הנזכר דלא כמו שנדחק בזה בס' מחצית השקל שם עכ"ל וא"כ לפ"ד הסדר זמנים בביאור ד' הרא"ם דעת הרא"ם כהראב"ן שכ' הב"ח שם דג' רבעי מיל בתחילת שקיעה הו"ל בה"ש ואח"כ הוי לילה גמור. וראיתי בספר שנתי "הכרם" לשנת תרמ"ח במאמר "הנשף" ע"ד זמן בה"ש להרב החכם ישראל טראפ צד 114 שכתב כדברי הסדר זמנים בביאור שיטת הרא"ם "כי דבריו כמעט כדברי הגאונים רק שלשונו הוא ע"פ שיטת חז"ל שהחמה והלבנה שוקעים בעובי הרקיע דרך חלונותיהם המיוחדים להם מדי יום ביומו וכל הכוכבים הנפוצים ע"פ הרקיע יש מהם קרובים לנו ויש מהם רחוקים מאתנו ולפי זה ראוי להיות שהכוכבים היותר קרובים יתחילו לצאת מעובי הרקיע מיד אחרי שקיעת החמה והכוכבים היותר רחוקים יתאחרו לצאת כל כוכב וכוכב לפי מצבו. והנחה שנית שלפי זה אי אפשר לומר שהחמה תכנס בעובי הרקיע מיד אחרי שתשקע תחת האופק אבל הולכת וסובבת סביב עובי הארץ עד אחר איזה זמן וחכנס בעובי הרקיע כפי שיטת חז"ל וידוע המחלוקת בין חז"ל במדת עובי הארץ כדאיתא בפ' מי שהי' טמא ובירושלמי ריש ברכות ולדעת ר' יהודה בירושלמי שם שעובי הארץ הוא מהלך חמשים שנה. וכאשר החמה מהלכת בלילה למטה מהארץ תהיה השלמת הי"ב שעות בתקופת ניסן ותשרי עד כדי כ"ג מינוטין אחר שקיעת החמה תחת האופק ואפילו לר' יהודה שסובר שמהלך החמה בלילה הוא אחורי הכיפה גם כן ההכרח לומר שהיא אינה נכנסת תוך עובי הרקיע מיד אחר שקיעתה תחת האופק לכן סובר הרא"ם שהסימן המובהק ע"ז הוא יציאת הכוכבים שברגע שיתחילו הכוכבים לצאת מאחורי הכיפה לקצה עובי הרקיע מעבר מזה בודאי כבר התחילה החמה לשקוע בקצה עובי הרקיע התחתון מעבר מזה ואם נראו לנו ג' כוכבים בינונים אז נדע שבודאי כבר התחילו הכוכבים לצאת מעובי הרקיע ולעומתם בודאי התחילה החמה לשקוע תוך עובי הרקיע למטה והוי לילה מן התורה כו' ועפי"ז מבואר שדעת הרא"ם הוא כדברי כל הגאונים ודעת הרמב"ם והגר"א שהזמן משתשקע החמה האמור לענין תחילת בין השמשות הוא שקיעת החמה תחת האופק כו' ולפי שיטתו סוף זמן בין השמשות הוא כתרי תלתי מיל או ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה תחת האופק" עכ"ל. והרדב"ז בשו"ת {{ממ|[[שו"ת רדב"ז/ד/רפב|ח"ד סי' רפ"ב]]}} כתב שם להוכיח מדברי הברייתא עצמה {{ממ|[[בבלי/שבת/לד/ב|שבת ל"ד ב']]}} ספק כולו מן הלילה דלא כהרא"ם דלהרא"ם היכי איכא לספוקי שמא כולו הן הלילה והרי אפי' אחר שיסתלק השמש מעל הארץ אם מסתכל בכנפי העופות הפורחים באויר תראה השמש ממש בכנפיהם ואיך אפשר לומר שאז הוא ודאי לילה. עוד יש ראי' מדא"ל ר"ז לשמעי' שם ל"ה ב' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן כו' ואי בתחילת השקיעה קאמר מי לא ידע בכל אלה והלא דבר הנראה לעין הוא עכ"ל. אולם בספר סדר זמנים דין י"ב כ' ע"ד הרדב"ז אלו דלפמש"כ רבינו הגר"א ששיעור חכמים הכל ביום בינוני ובאופק א"י תובב"א אין בזה שום קושיא כלל שהדבר משתנה לפי האקלימים ולפי ערך הזמן ועיין בקרבן נתנאל להרא"ש {{ממ|[[קרבן נתנאל/תענית/א/יב#מו|פ"א דתענית סי' י"ב אות מ"ו]]}} שהביא שם דברי הרא"ם וראב"ן בצירוף עיי"ש שכ' דברי הרא"ם שלא בדקדוק דמשכ"ש ד' מילין הנה בדברי הרא"ם מפורש ה' מילין ומשכ"ש וקודם זמן זה ג' רבעי מיל הוא בה"ש דר' יהודה, לפי ביאורינו הג' רבעי מיל בה"ש אינם קודם זמן זה אלא מתחילת זמן זה כנ"ל. והנה מבואר דצאת הכוכבים לילה הוא לד"ה ומ"ש בירושלמי ריש ברכות משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא אין ר"ל שאותה שעה יממא הוא דהלא אותה שעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן הוא צאת הכוכבים כמש"ש בירושלמי "ועם כוכביא הוא" וצאת הכוכבים הוא לילה אלא ע"כ כוונת הירושלמי דעד אותה שעה יממא הוא ויממא לאו דוקא דהא בה"ש הוא קודם כמש"ש מהרא"פ בביאור הירושלמי וכי"ב אמרו בבבלי פסחים ב' א' והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא [ועיין ברביד הזהב עה"פ בבראשית ויקרא לאור יום שעמד ע"ד הגמרא דפסחים שאמרו הא קי"ל דעד צ"ה יממא הוא ולא בלשון שלילה דעד צ"ה לאו לילה הוא עיי"ש שכ' דזהו כוונת התוס' בפסחים שם שכ' אור"י דפשיטא לי' לגמרא דעד צה"כ יממא כו'] וכן מש"ש בירושלמי משעה שדרך בנ"א נכנסין לאכול פתן בלילי שבת שעה ותרתי ליליא הוא ר"ל נמי דעד אותה שעה שבנ"א נכנסין לאכול פתן בלילי שבת הוי שעה ותרתי ליליא והוא פשוט בעיני ולא ידעתי מה הי' לו לבעל מאמר הנשף הנ"ל שהביא שם בסוף מאמרו הירושלמי ריש ברכות הנ"ל לראיה לשיטת היראים ודעימי' וז"ל הרי מבואר [מן הירושלמי] שאחר צה"כ מזמן אכילת תרומה עדיין יממא הוא ואיך יפרשו בעלי שיטה הזאת שזמן צאת הכוכבים הוא אחר ד' או ה' מילין אחר שקיעת החמה עכ"ל. ובמחכ"ת אין שום ראי' מהירושלמי שאחר צה"כ יממא הוא אלא דקודם צה"כ יממא הוא ותל"מ. ולק"מ לשיטת ר"ת ודעימי' ועיין ברוקח סי' נ"א והנראה מלשונו שם דאזיל בשיטת ר"ת ולא כרבו הרא"ם שכתב אבל בפ' ב"מ משתשקע "שכבר" בעובי הרקיע ומדכ' שכבר משמע דהיינו כשיטת ר"ת דמשתשקע הוא סוף שקיעה ואילו לדעת הרא"ם משתשקע דבפ' ב"מ היינו תחילת שקיעה דמשמע הקדמה. {{תועפור|רכד}} לפנינו ר' יוסי ותו לא והיה נראה שכ"ז מן הברייתא אולם גי' רבינו מחוורת וכ"ה ברי"ף ורא"ש ובירושלמי ריש ברכות עיי"ש וכ"כ הסמ"ג עשין ל"ב. {{תועפור|רכה}} '''הכסיף העליון ולא התחתון בה"ש כו'.''' צ"ל בהיפך '''הכסיף התחתון ולא העליון בה"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה''' וכ"ה בנדפס וראיתי ברוקח סי' נ"א שגם שם כתוב הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון בה"ש והוא להיפך ממש"כ לפנינו בגמרא וכן בפרש"י נדה {{ממ|[[רש"י/נדה/נג/א#בין|נ"ג א' ד"ה בה"ש]]}} כתב בבמה מדליקין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון ותמה עליו בס' מנחת שמואל למס' ברכות בח"ב משנה ברורה {{ממ|[[מנחת שמואל/ברכות/ב/ב|ד"ב ע"ב]] בפרש"י ד"ה והלא כהנים.}} דבשבת מבואר בהיפוך דהתחתון מכסיף קודם לעליון והגרש"ש בנדה שם כ' דצ"ל בהיפך. ובנידון מש"כ רש"י בנדה שם ושיעורו חצי מיל עיין בספר איי הים פסחים פ"ט שכ' ישוב לדבריו. ודע בפרש"י בשבת כ' הכסיף השחיר. והר"ב מוספיא בערך כסף כ' כלומר שהלבינו כמו כסף וכן נראה מלשון הירושלמי ריש ברכות הכסיפו זהו בה"ש השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה. וראיתי ברוקח שם שכ' וכי שלים בה"ש דר' יהודה מערבין עירובי חצירות ולא עירובי תחומין ופוסקים הלכה כר' לענין שבת עכ"ל. נראה מדבריו דס"ל דטעמא דפסקינן הלכה כר' יהודה לענין שבת הוא משום ספיקא כדמוכח שם בגמרא וא"כ לא מחמרינן רק לענין דאורייתא דספיקו לחומרא אבל לענין כל השבותין אפילו אם ס"ל דגזרו עליהם בה"ש הוא רק בבה"ש דר' יוסי ומש"ה פסק הרוקח דכי שלים בה"ש דר' יהודה מערבין ע"ח ועיין בבאור הלכה להמ"ב לאו"ח סי' רס"א ס"ב ד"ה ושיעור זמן בה"ש כו' וחידוש שלא הביא שם דברי הרוקח ובזה י"ל מה שפרש"י שבת ל"ה א' ד"ה דאוי. מביט ע"ש לראות אם יש שם אדמומית חמה. דאע"ג דקיי"ל כרבה לגבי רב יוסף דכ"ז שפני מזרח מאדימין הוה ג"כ בה"ש ואסור לעשות בו מלאכה בה"ש בע"ש וא"כ לאיזה ענין היה מביט שם כמו שעמד בזה בספר סדר זמנים בהג"ה אות ט"ו. אולם לדברי הרוקח א"ש דעדיין יכולים לעשות ע"ח בבה"ש דר' יהודה ואף כי שלים בה"ש דר' יהודה דהיינו הכסיף העליון והשוה לתחתון וא"כ לענין שאלת ערבתם ע"ח כ"ז שפני מזרח מאדימין אע"ג דהוה בה"ש הוא קודם דקודם עד הכסיף התחתון ולא העליון ודו"ק. אולם ראה זה חדש הוא בדברי הרוקח והיותר נראה דחסר ברוקח תיבת "אין" וכצ"ל וכי שלים בה"ש דר' יהודה אין מערבין ע"ח ולא ע"ת. {{תועפור|רכו}} '''שני כו'.''' וכ"ה בנדפס אבל הא רב יוסף אמר רב יהודה א"ש משא"כ רבה אר"י א"ש שלשה חלקי מיל וכצ"ל כאן וכ"כ רבינו בסמוך ג' חלקי מיל. {{תועפור|רכז}} '''קודם כו'.''' תיבה זו הגהתי מיראים הנדפס עם ביאור ווי העמודים שכתוב שם בזה"ל ולא כפי' רבינו יעקב שפי' קודם לכשתשקע כו' וחסר שם ב' תיבות דשקיעת החמה וכצ"ל שם שפי' דשקיעת החמה קודם למשתשקע כו' וביראים הנדפס בלא ביאור כתוב ולא כפי' רבינו יעקב שפי' למשתשקע לפי פי' רבינו גרשום כו' ובהכת"י שלפנינו אין זכר לרבינו גרשום זצ"ל אלא לפי פירוש "רבותי" ותל"מ. ובמאמר הנשף שזכרתי לעיל אות רכ"ג כ' בזה"ל דיעה שניה הוא דעת ר"ת ע"פ דרך רבינו גרשום מאור הגולה עכ"ל. ונראה שלקח לשונו זה מהספר יראים הנדפס אבל בהכת"י שלפנינו ליתא ומש"כ כאן ולא משתשקע קודם לשקיעת החמה וכ"ה בנדפס נ"ל להגיה דצ"ל אלא תחת תיבת ולא וז"ל המרדכי בהגהותיו פ"ב דשבת אבל למה שפר"ת דשקיעת החמה קודמת למשתשקע ופירוש בה"ש הוא קודם הראות הכוכבים החוצה לרבה כדא"ל ולרב יוסף כדא"ל לא נראה לרא"ם דלשון משתשקע החמה משמע הקדמה כדאמרינן כו'. {{תועפור|רכח}} '''ומי.''' ביראים הנדפס כתוב ומזה. ודע דהב"ח בשו"ת שלו הישנות {{ממ|}} כתב ק"ל על פי' הרא"ם שנראה שהיא תשובה נצחת שהרי בפ' מי שהיה טמא איתא אמר עולא מן המודיעים לירושלים ט"ו מילין כו' ע"ש ושם מבואר דמשעה שביעית שהיא התחלת זמן שחיטת הפסח ונמשך והולך עד שקיעת החמה דאז לא הוי זמן שחיטת הפסח הוי ט"ו מילין שהוא ד' שעות ומחצה ונמצא מעלות השחר עד שקיעת החמה הוי יו"ד שעות ומחצה ואח"כ הוי לילה דאורייתא לפי' הרא"ם וא"כ קשיא זמן תמיד של ב"ה דהוי עד י"א שעות חסר רביע נמצא שהוא קרב לרביע שעה בלילה ממש ועוד שלפי"ז יהיה הוא מוסיף על שיעור דרבנן שאמרו תפלת המנחה עד הערב כו' הלכך נראה ודאי דעיקר כר"ת כו' עכ"ל. ולק"מ ע"פ מש"כ התוי"ט ב[[תוספות יום טוב/פסחים/ג#|פ"ג דפסחים]] והמגן אברהם באו"ח [[מגן אברהם/אורח חיים/רסז|סי' רס"ז]] דלמ"ד דס"ל דחשבינן ליום מהנץ עד השקיעה הוי שיעור מיל ב' חומשי שעה עיי"ש וזהו דעת הרא"ם וא"כ מהנ"ה עד שקיעת החמה הוי י"ב שעות ושפיר אמר ר' יהודה זמן תמיד של בין הערבים עד י"א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה ולחנם כתב בשו"ת עמודי אש {{ממ|[[עמודי אש/ט#ב|סי' ט' אות ב']]}} דלדינא אין להחמיר כדעת הרא"ם והמעיין בשו"ת ב"ח הישנות ובחדשות {{ממ|[[שו"ת הב"ח החדשות/נא|סי' נ"א]]}} מבואר שם דהב"ח בעצמו לא כ"כ לדינא ע"כ אין לזוז מפסק השו"ע עכ"ל. ובאמת הב"ח לטעמיה שהקשה על הרא"ם תשובה נצחת אבל תשובתו לק"מ חוזר וניעור דברי הרא"ם. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:Min
(
עריכה
)
תבנית:Replace
(
עריכה
)
תבנית:Str find
(
עריכה
)
תבנית:Str len
(
עריכה
)
תבנית:Str mid
(
עריכה
)
תבנית:Str mid/core
(
עריכה
)
תבנית:Trim
(
עריכה
)
תבנית:Yesno
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:אישים
(
עריכה
)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:החלף
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כאן
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/בבלי ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/מסכת
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/ספר תנ"ך
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות/תנ"ך ומפרשיו
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:ק-4
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק1
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק2
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק3
(
עריכה
)
תבנית:ק-סק4
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:תועפור
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)
יחידה:Arguments
(
עריכה
)
יחידה:Math
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:String
(
עריכה
)
יחידה:Yesno
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים2
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף