עריכת הדף "תוספות יום טוב/בבא מציעא/י"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''שניהם חולקים.''' כתב הר"ב לפי שאין ניכר אלו וכו'. וכ"כ רש"י ותחלת לשונו הכל לפי שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין. לפי שאין ניכר וכו' והגיה החכמת שלמה שכן צריך להיות הכל לפי הגובה לפי שהאחד וכו'. ועכשיו דעת רש"י כמו שאר המפרשים. וכמבואר בתוספתא דהא תנן חולקים דמשמע בשוה. בד"א בזמן שהיו שניהם שוין. אבל אם היה א' מהן גדול וא' מהן קטן זה נוטל לפי שלו. וזה נוטל לפי שלו. אבל גרסת המגיד [פ"ד מה"ש] והרשב"א בל' רש"י אע"פ שהאחד גבוה וכו'. ותמהו עליו. והלשון שכתב הר"ב שאין ניכר אלו אבניו של עליון ואלו אבניו של תחתון וכן לשון רש"י. גם המגיד העתיקו כן. גם ה[[בית יוסף/חושן משפט/קסד|ב"י סימן קס"ד]]. והחכמת שלמה הגיה במקום אלו איזו. ואין הגהתו מוכרחת שרש"י לשון משנתינו נקט דתנן נמי ורואין אלו. והמכוון איזו. והרמב"ם בדבורו פרק רביעי מהלכות שכנים העתיק רואין איזו: 

'''שניהם חולקין.''' עיין מ"ש במ"ג: 

'''חולקים.''' כתב הר"ב מיירי שנפל הכותל בלילה. ופנו את האבנים ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ותו בגמרא דאפילו הן ברשות אחד מהם לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה. הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאשולה דוכתא. ועיין [מ"ש] ברפ"ק דב"ב: 

'''ובעפר.''' שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר. כענין שנאמר {{ממ|([[תנ"ך/ויקרא/יד|ויקרא י"ד]]}} ועפר אחר יקח וטח את הבית: 

'''הראויות להשתבר.''' אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש"י. [*ועיין [מ"ש] ברפ"ב דב"ב על הא דתנן ואת מי רגלים]: 

'''אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן.''' כתב הר"ב וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת וכו' ברפ"ה דב"ק כתבתי בשם התוספות ונ"י דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ופירשו התוספות שם [ד"ה אפילו] דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו ע"כ. ואזדא לה מה שכתב נ"י בכאן וז"ל כתב הרנב"ר ז"ל מהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. ואני תמה שנ"י עצמו ברפ"ה דב"ק כתב דהיכא דלא הוה ליה לידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומ"ש הר"ב אבל אם אמר על כולן איני יודע ישבע וכו' עיין מ"ש בסוף משנה ב' דפ"ח: 

'''ועולות לו מן החשבון.''' מסקינן בגמרא לפי חשבון שלימים. דהלה נוטל ג"כ שלימים כנגדן דמדהני ידע טפי לא ידע. תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן. כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים: 

== ב ==

'''הבית והעליה של שנים.''' כתב הר"ב הבית והעליה המשכיר לחבירו עליה כו' וכתב רש"י דלא גרם הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא והתוספות כתבו דלר"ת נראה דמ"מ שייך למתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל העליה ובגמ' דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התתתון לבנות תקרה. ע"כ. [וע' בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד] ופירש הרא"ש הטעם דהתחתון אינו צריך לתקרה ולמה יתקננו לבעל העליה דכיון דהגג שלמעלה קיים. אדרבה הוא חפץ בפחיתותה מבתקונה כדי שלא ידור בעל העליה על גביו ואי בעי לסלוקי בעל העליה את הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מחינן בידיה. דהגג משועבד לבעל הבית אף כשיש שם תקרה. כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו לבית. ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליה את גגו שלא יזיקו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אין מחוייב כלל לתקן מעמד רגל לעליון ע"כ. ועיין עוד שם שמיישב מה שהוקשה לתוספות בזה מל' הגמרא: 

'''נפחתה העליה.''' תקרת הבית שבני עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ"ה מה' שכירות בשם הרשב"א: 

'''הרי בעל העליה יורד ודר למטה.''' ל' הר"ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש"י. ועמ"ש במשנה דלקמן: 

'''המעזיבה.''' עמ"ש במ"ז פ"ק דסוכה: 

== ג ==

'''אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות.''' כתב נ"י ואם תאמר למה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא הכא יכפוהו לבנות. כבר הקשו בירושלמי ואמרו בשאינו. כלומר שהלך למדינת הים דבכי האי גוונא א"א לכפותו. שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. וכן דעת הרמב"ן. אבל הרשב"א כתב דירושלמי ס"ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה. כדמוכח בפרק הכותב [דף פ"ח]. אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם כופין מן התקנה. כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים. אי איתא דבישנו כופין. אפילו בשאינו נמי כופין. אלא דסברא דגמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העליה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות על כרחו. ע"כ. ולישב דברי הרמב"ן נראה בעיני שהוא סובר דר"נ לא אמר אלא בבע"ח כדאיתא בהדיא בגמרא דהכותב דף פ"ח דפלוגתייהו דרב אחא ור"נ בבע"ח היא. וכיון שכן. י"ל דאף ר"נ לא אמר דנפרעים שלא בפניו מן התקנה אלא בבעל חוב כדי שלא יהא וכו' וינעלו דלת בפני לווין. אבל בשאר חיובים כגון דהכא שאינו אלא משום שעבוד בעלמא. אף ר"נ מודה שלא תקנו. מידי דהוה ארב אחא דסבר בב"ח לא תקנו. ובכתובת אשה תנן התם דנפרעת שלא בפניו. ומשום חינא. גם מ"ש נ"י לחלק בין רישא לסיפא דלא שעבד נפשיה אין נראה כלל. לפי מ"ש בספ"ח בשם הרא"ש מהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית: 

'''אמר בעל העליה לבעל הבית.''' ל' הר"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה. וכן ל' רש"י. ולכאורה זה דלא כדברי התוספות והרא"ש שכתבתי במשנה דלעיל דבשותפים אין התחתון חייב בהעמדת התקרה. וכן הבין דבריו ה[[בית יוסף/חושן משפט/קסד|ב"י סימן קס"ד]]. וקשה דהטור כתב בשמו בדין השנוי לעיל דדעתו כהתוספות. וכתב מהר"ר ואלק כהן דלא כתב רש"י כן אלא הכא דנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו. ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו. ואין בית בלא תקרה. והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שעל גבו. אבל לעיל אף רש"י מודה כיון שלא נפלה אלא כפחתה. דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה. שכל אחד יתקן מה שהוא צריך לו הרי בעל הבית אין צריך להתקרה כיון שיש גג על גבו. ע"כ. ובאמת אי לאו דברי הטור שכתב כן בשם רש"י לא היינו מוכרחים לחלק דאף על גב דסבירא ליה דאף בשותפים על התחתון לעשות התקרה לא קשיא אמאי מוקמינן מתניתין דלעיל בשוכר ומשכיר משום דתרתי בשותפין למה לי. כמו שכתב נמוקי יוסף. ועוד כתב נ"י דבשותפין אף ר"י דלעיל מודה דתחתון נותן את הכל. ומביא ראיה מדתנן בר"פ חולקין. ואי איתא דעליון נותן תקרה ומעזיבה הרי יש לו תקרה ומעזיבה דגג ג"כ. והיה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו. ע"כ. אבל ללשון רש"י בפירוש המשנה דהתם חולקים לאו דוקא הוא בלאו הכי: 

'''רבי יהודה אומר אף זה דר כו'.''' פירש הר"ב קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דב"ב: 

'''ויושב בבית התחתון.''' כתב הר"ב דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עליתו מוכנת לדור בו וכן פירש"י. וכתבו התוספות וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות. ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה. פירוש בעליה ולא יניח לבעל הבית לכנוס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ע"כ. ומ"ש הר"ב עוד וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה וכו'. כתב נ"י וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם. לפיכך כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר. פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן [לעיל] פרק המקבל [דף ק"ד המקבל] שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב. ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו וכו' משמע דהא לאו הכי פטור. וכן דעת התוספות [ד"ה ויושב]. וכן כתב הרנב"ר ז"ל. ע"כ: 

== ד ==

'''וכן בית הבד וכו'.''' פירש הר"ב בית הבד של אחד וגנה של אחר. וכן פירש רש"י בשותפין. וכתב הרא"ש דהכא על התחתון לתקן התקרה. לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו. משא"כ בבית של שותפין שאינו צריך לתקרה. כי די לו בגג. כמ"ש במשנה ב'. ונ"ל דהיינו טעמא דתנן וכן לומר שהוא כמו הדין הסמוך דמיירי בשותפין. ומיהו לענין הדין כל שכן בשוכר ומשכיר: 

'''וזורע למטה.''' משמע דלגמרי יורד וזורע למטה כשיעור כל גנתו [דאין זורעין לחצאין] ואף על פי שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי. אפשר לזרוע זרעים שאינם צריכים לגשמים כעין חזרת כדתנן ב[[משנה/עבודה זרה/ג#ח|פ"ג דעבודה זרה מ"ח]]. [[בית יוסף/חושן משפט/קסח|ב"י סימן קס"ח]]: 

'''כיפין.''' כתב הר"ב תקרה עשויה בעגול וכו'. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נח|ישעיה נ"ח]]}}: 

'''פטור.''' כתב הר"ב דאנוס הוא. וכפירש"י. ומסיים נ"י וא"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי. אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת [הזועות]. מחמת הרוח. מחמת הגשמים. אם בנאו כדרכו פטור. ואם לאו חייב. וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה. בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה. משום שכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא. אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה שהות לסלקם אנוס הוא. ואפילו כשהיה לו שהות משכחת לה דפטור. במפקיר נזקיו דקיימא לן [בפ"ג דב"ק] [דף כ"ט] מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ע"כ: 

'''ולאחר הזמן חייב.''' בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה דפושע הוא [שהיה ליה לסתור ולקוץ תוך הזמן] לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב. דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב. נ"י. וכי תנן נתנו לו זמן לקוץ ולסתור. נתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר. תוספות פ"ק דב"ק דף ו' [ד"ה היינו] . ושם כתבו דבשעת נפילה דומה לאש ואחר נפילה לבור. אבל הרא"ש כתב [שם] דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הלוכן[שכתב הר"ב בריש פרק קמא דב"ק שהן תולדה דאש] דהנך נעשו [אש] ע"י כח אחרים. אבל כותל ואיל [מחמת ריעותא נפלו מעצמן. כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר. והזהירו ב"ד להבעלים להפילן. ואי משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור. לא גריעי מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוה אקושר אבו ברגלי בהמתו והלכה לרה"ר והזיקה. ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק. שור יוכיח. ע"כ: 

== ה ==

'''סמוך לגנת חבירו.''' נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ק דב"ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן קס"ו: 

'''אמר לו הגיעוך אין שומעין לו.''' אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות: 

'''הילך את יציאותיך.''' מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ"ד פ"ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא: 

'''בתבן ובקש.''' אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ"ק דב"ק והגהות מימוני פ"ט מהלכות שכירות: 

'''משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו.''' ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ"ש הטור סימן של"ו בשם הרמ"ה. וכתב מהר"ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע"כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ"י שכתב בשם הרשב"א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע"כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י"ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין: 

'''אין שורין טיט.''' יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש"י: 

'''ואין לובנים לבנים.''' לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש"י: [*הבונה ברה"ר וכו'. עיין [פירוש הר"ב] [[רע"ב/שביעית/ג|ספ"ג דשביעית]]]: 

'''רבן שמעון ב"ג אומר אף מתקן וכו'.''' כתב הר"ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ"ש ב[[משנה/בבא קמא/ג#ג|משנה ג' פ"ג דב"ק]]. וכתב הר"ב דאין הלכה כרשב"ג. עיין מ"ש ב[[משנה/בבא בתרא/ב#ב|משנה ב' פ"ב דב"ב]]:

==ו==
'''של תחתון.''' כתב הר"ב שעל אוירו היא מונחת. וכן פירש"י. וטעמא דעד כאן לא פליגי אלא בנופו. אבל בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי כדאיתא בגמרא. ומ"מ נראה לי שהלשון צריך להיות. הוא מונח:

[*'''רבי שמעון אומר וכו'.''' כתב הר"ב הלכה כרבי שמעון. גמרא]:

{{מרכז|'''סליקא לה בבא מציעא'''}}

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:תוספות יום טוב: בבא מציעא]]