עריכת הדף "שפת אמת/ברכות/לה/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|{{גופן||5|'''דף ל"ה ע"א'''}}}}

{{מרכז|'''פרק כיצד מברכין'''}}

'''בגמ' מנה"מ כו'.''' עי' ב[[פני יהושע/{{כאן}}#|פני יהושע]] שהקשה היכי הוי ס"ד לומר דהנהו ברכות הוי דאורייתא. ולעד"נ לכאורה די"ל דגם למסקנא דסברא היא מ"מ לא היו חז"ל מחדשין ברכות מדעתם מסברא דנפשא. אלא כיון דלכו"ע מוכח ענין הברכות מקרא דקודש הילולים אע"ג דמהתם ליכא הוכחה לברך על כל המינים בהא שפיר י"ל שהוסיפו מסברא כנ"ל. [אבל אי לא הוי מצינו חיוב ברכת הנהנין בתורה לא הוי מתקני רבנן ברכה דליתא דכוותה בדאורייתא. וכעין זה איתא בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/ד/א|ד.]]}} בסוגיא דהילך ע"ש].

ובזה מיושב מה שהקשו ה[[תוספות/{{כאן}}#אלא|תוס']] ד"ה אלא דמיותר האי קרא דהילולים למסקנא ע"ש. ומיושב ג"כ לשון הברייתא מכאן אמר רע"ק אסור לאדם כו' ע"ש. [דאע"ג דלמסקנא סברא היא מ"מ איצטריך נמי קרא כנ"ל]. אבל מחיוב ברכת המזון דהוי מדאורייתא אין ראיה לחיוב ברכה לפניה דשאני התם דמזון היא ושייך שביעה. [וכן לרבי עקיבא דס"ל לקמן {{ממ|[[בבלי/ברכות/מד/א|מד.]]}} דאפילו אכל שלק חייב בברכת המזון אינו חייב אלא כשהוא מזינו ע"ש. וגם י"ל דמדרבנן הוא דמחייב רע"ק בכל המינים] משא"כ בשאר המינים כנ"ל. אך יש לדחות דגם בשאר המינים יש להוכיח מז' המינים [להפוסקים דברכה מעין שלש הוי דאורייתא] ואין להאריך:


שם '''בגמ' אם אנשים משמח אלקים במה משמח כו'.''' לכאורה יש להקשות הא גם אם אומרין שירה על קרבנות בלי נסכים. מ"מ בגוף הנסכים כיון דהוא מצוה ומצוה שפיר משמח אלקים. ועוד דביו"ט כתיב ושמחת לפני ה' כו' והוא ביין כדאי' בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/קט/א|קט.]]}} ובטוש"ע או"ח {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/תקכט#|סי' תקכ"ט]]}}. ונראה דלק"מ דאי משום מצוה מיוחדת הא בכל הדברים יש איזה מצוה. ומצות שמחת יו"ט אינו ביין לבד אלא עם בשר ג"כ [כמ"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/יום טוב/ו#יח|פ"ו מהל' יו"ט הי"ח]]}} ועי' מ"ש הב"ח {{ממ|[[ב"ח/אורח חיים/תקכט#|סי' תקכ"ט]]}} דגם התוס' ס"ל הכי]. לכך רוצה להוכיח ענין שירה דהוא שמחה עצומה לאלקים ותלוי רק בהיין מלבד מצות הנסכים כנ"ל:


שם '''בגמ' ואי נמי יליף גז"ש אשכחן לאחריו לפניו מנין כו'.''' משמע דקאי למ"ד כרם רבעי. והקשו המפרשים דהא גם למ"ד נטע רבעי היה יכול להקשות כן דלפניו מנין.

ולעד"נ פשוט דלכאורה איכא למילף מהך דהילולים ג' דרשות כיון דכתיב הילול בלשון חילול מוכח דאמר רחמנא אחלי' והדר אכלי' ומדכתיב הילולים תרתי י"ל ברכות. ומגוף [משמעות] הילולים ג"כ לימוד אחד. וא"כ ידעינן שפיר בין לפניו ובין לאחריו אף דצריך לימוד דאחלי' והדר אכלי' כו' כנ"ל. אולם למ"ד כרם רבעי כיון דהפסוק איירי ביין דהוא דבר הטעון הילול לכך נקטי' בזה הלשון. ואע"ג דידעינן הכי מג"ש ולא צריך קרא מ"מ כיון דהאמת כן הוא דתלוי בהילול ודבר הטעון שירה לכך נקט הילול על חילול. לכך אין כאן אלא לימוד אחד על לאחריו כנ"ל ופריך שפיר. אבל למ"ד נטע רבעי כיון דבאמת הפסוק מדבר גם מדבר שאין טעון הילול, א"כ מדכתיב הילולים מוכח עוד דרש, וידעינן שפיר בין לפניו בין לאחריו. כנלע"ד ברור ונכון בעזה"י:


שם '''בגמ' הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש כו'.''' שמעתי להקשות דכיון דכשהוא רעב צריך יותר לברך נוקי קרא לחיוב ברכה לפניו ומנ"ל לאחריו.

ולע"ד לק"מ דנהי דמסברא כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לימוד הפסוק צריכין אנו לאוקמא אהא דמצינו בפסוק כגון לאחריו דמצינו בברכת המזון. דע"כ יש טעם מה דבהמ"ז כתוב בתורה ולפניו נלמוד בק"ו. וכיון שיש כאן ריבוי יותר מסתבר לאוקמא אמה דמצינו [כיוצא בו מפורש בכתוב דהיינו לאחריו] אע"ג דלפניו חמור יותר וזה ברור לדעתי:


'''עוד''' י"ל בפשיטות דלכאורה יש ללמוד כל ברכות דלאחר אכילה בבנין אב מבהמ"ז הכתוב בפירוש. אך דיש לחלק דדוקא במידי דסועד ומזין צריך ברכה כגון פת. וא"כ י"ל דכיון דאיכא קרא לרבות חיוב ברכה אע"ג די"ל דאתי לרבות לפניו דחמור משום הק"ו כנ"ל. מ"מ יש לנו ללמוד שוב לאחריו ג"כ מבהמ"ז. כיון דהשתא ידעינן דצריך ברכה ושייך ענין ברכה גם במידי דלא זיין למה נחלק ביניהם לענין לאחריו. וקאמר שפיר ממ"נ אי קאי אלפניו נלמד לאחריו מבהמ"ז כנ"ל. ואי קאי אלאחריו נלמד לפניו מק"ו כנ"ל:


'''עוד''' י"ל דרך פלפול קצת. די"ל דהאי ק"ו כשהוא שבע כו' שייך דוקא במידי דבר שביעה דהאדם צריך להם, שפיר י"ל כיון דחסר לו הדבר כשהוא רעב וודאי צריך ברכה. אבל פירות דגם זולתן יוכל אדם לחיות ואין צריכין לו אע"ג שנהנה מהם מ"מ אין ק"ו מלאחריו כנ"ל. וא"כ ל"ק דנוקים קרא על לפניו כיון דבפירות אין לפניו מעלה מלאחריו כנ"ל. והכי הוא פי' לשון הגמרא דפריך דנוקי קרא דוקא רק לאחריו. והיינו מטעם דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת כמ"ש התוס'. ואהא משני שפיר ק"ו פי' דבבהמ"ז איכא ק"ו כנ"ל. וא"כ מסברא יש לאוקים קרא אלפניו ולאחריו דמאי חילוק. דלולי הק"ו גם במזון לא הי' חיוב לברך אלא לאחריו. ומשום הכי פרכינן דנימא בפירות ג"כ כן דוקא לאחריו כמו דמצינו בבהמ"ז דמפורש לאחריו. ואהא משני כיון דבמזון ג"כ אין חילוק בין לפניו ולאחריו שוב גם בפירות מוקמינן אתרוייהו כיון דכתיב סתמא כנ"ל:


שם '''בגמ' ת"ר אסור לו לאדם שיהנה כו' ר"ל רמי כתיב לה' הארץ ומלואה כו'.''' תיבת לו מייתר לכאורה. ונראה כי מצד חיוב מהש"י אין חיוב לברך דהא כתיב והארץ נתן לבנ"א. אולם מצד כי לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. א"כ כל הארץ והברואים שבתוכה הכל להש"י. א"כ מצד האדם צריך לברך להש"י כיון שהכל ממנו וזהו פי' לו.

ומה"ט נראה לע"ד הטעם שאין מברכין ברכת אשר קדשנו במצותיו על ברכת המזון אע"ג דהיא מ"ע דאורייתא, כמו שמברכין על מצות הלל דהוי רק מ"ע דרבנן, והיינו כנ"ל כי אינו מצד הקדושה שקדשנו רק שהוא [מצד השכל] הפשוט ושבעת וברכת. וז"ש על הארץ הטובה כו' נתן לך כי גם שנתן הארץ לנו עכ"ז ע"ז עצמו צריך ברכה ושבח ואף שהוא של האדם כנ"ל. ולא שייך ברכת המצות אשר קדשנו כו' כי אינו מצד הקדושה. רק שנותן הש"י הארץ לבני האדם עי"ז שמכירין שהיא מהש"י ומשבחין ומברכין לו וע"ז הי' כל הבריאה כנ"ל. ומצד ברכות אלו שמברכין בנ"י מיוחד השפע רק לנו, וממילא לכל הנבראים ואוה"ע ג"כ:


'''וז"ש''' כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל. שעי"ז גורם שלא יהי' מיוחד לישראל בפרט ח"ו כנ"ל. וא"ש מ"ש רש"י ז"ל גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכאורה הא הוי גוזל ממש כפשוטו כיון דקודם ברכה לה' הוא. ו[[מהרש"א - חידושי אגדות/{{כאן}}#|מהרש"א]] הניח בקושיא ולהנ"ל אינו קושיא. כי כיון שע"י הברכה נעשה של האדם א"כ גוזל רק הברכה והיינו כנ"ל, כי עיקר רצון הש"י שישפיע ושנכיר טובתו להודות לו ולשבחו, כי כן רצונו, וגוזל ההכרת טובה. אבל גוף הדבר שלנו הוא כדכתיב והארץ נתן לבני אדם. ומ"ש חבר הוא לאיש משחית, לפי' רש"י לפי שהוא מיקל כו' קשה כי כן הוא גם בכל מצות שהאדם מיקל, ולהנ"ל הפי' הוא כי כיון שכל הבריאה הי' כדי להכיר הטובה כנ"ל, וכשנהנה בלי ברכה הרי הנאה זו השחתה היא מאחר שלא ניתקן הרצון שהיה בהבריאה כנ"ל. וחבר לירבעם כו', כי באמת זה כמעט עבודה זרה, מה שאינו יודע להכיר טובה וכאילו יש דבר בלי הויתו ית"ש. כי עיקר ע"ז מה שהולכין אחר שכל עצמו. כי אם יודעין שהכל מהש"י וודאי מאמרו קיים לעד ונעשה כן עפ"י מאמרו. וזה שסמכו ענין להא דשמע מוסר אביך כו'. שלא לזוז מדברי תוה"ק לילך אחר השכל:


'''וזהו''' ג"כ ענין מ"ש בגמ' סנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/קב/ב|קב:]]}} דאמר מנשה לר"א מהיכא בעית למישרא המוציא מהיכא דקרים בישולא ושאל לו ר"א מאחר דחכמיתו כולי האי מ"ט קא פלחיתו לע"ז כו'. והיינו שכיון שיודע זאת דעיקר הטעם מהיכא דקרים בישולא והוא הטוב ביותר וזהו הטוב בא ע"י עשיית האדם ומברכין ע"ז לברר שגם עשיות האדם בא מהש"י, וזהו עיקר אמונה כמ"ש מורי זקני ז"ל על [דברי הירושלמי שהביאו התוס' בשבת {{ממ|[[תוספות/שבת/לא/א#אמונת|לא.]] ד"ה אמונת}}] שמאמין בבורא עולם וזורע. ועי"ז מתקן כל עוה"ז השפל במה שמכירין בדבר טבעי שהיא מהש"י ממשיך הדברים להש"י. וזהו אמונה שהיא לשון המשכה וע"ז הי' כל הבריאה וזהו ממש היפוך ע"ז ולכך שאל מאחר דחכמיתו מ"ט כו'. וזהו דמסיק סברא היא אסור לאדם כו' כי ע"ז נברא כל הנאת עוה"ז להמשיכם להש"י כנ"ל:


'''וזהו''' שהתחיל תנא דמתניתין כיצד מברכין כי ענין הברכות דבר פשוט וקבוע בכל איש ישראל. וכמ"ש התוס' לעיל דלא שייך להקשות תנא היכא קאי ע"ש. וזהו ענין מעילה כאן כי עיקר הקדושה שיש בהמאכל היא המשכה הנ"ל. ולכן לאחר הברכה נעשה מצותו ועיקר המכוון ואין מועלין בו עוד. וזהו ענין הלימוד מדכתיב קודש הילולים, דקתני לעיל מכאן אמר רע"ק אסור לאדם שיהנה כו', אע"ג דלפי מסקנת הגמ' נראה דלא ילפינן מהתם דחייב לברך אלא מסברא, אולם כנ"ל שכמו שאמרה תורה ערלה ורבעי והיינו שקודם הנאת האדם מהאילן יהי' הראשית להש"י מקודש ועי"ז נמשך כל האילן להשי"ת כן מוכח בכל הנאות עוה"ז להיות הראשית להש"י והיינו לשבח מקודם להש"י וזה מצותו העיקר כנ"ל:

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}