עריכת הדף "שיח יצחק/מכות/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
'''משנה. כיצד העדים נעשים זוממין מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה.''' יש לעיין טובא לפי מאי דאיתא לקמן [[בבלי/מכות/ה/א|דף ה']] דאין עדים נעשין זוממין עד שיגמור הדין וקודם שיעשה מעשה א"כ האיך משכחת כלל כאן בעדות בן גרושה דין הזמה. אם לא נגמר הדין, א"כ אין כאן דין הזמה. ואם כבר נגמר הדין שפלוני נעשה בן גרושה, א"כ כבר נעשה מעשה שנפסל, ומה לא נעשה מעשה שייך בזה, דלגבי מתנות כהונה א"א לומר שפסקו ב"ד שחייב להחזיר ועדיין לא החזיר דא"כ באו לחייבו ממון ואז אינן לוקין רק משלמין כדאי' בכתובות [[בבלי/כתובות/לב/א|דף ל"ב]] ע"ש. ובשלמא לר"א דס"ל [[בבלי/מכות/יא/א|לקמן דף י"א]] דאם הקריב קרבן ונודע שהוא בן גרושה פסול הקרבן וא"כ מחויבין הבעלים להביא קרבן אחר א"כ משכחת שפסקו הב"ד שהוא ב"ג ומחויבים הבעלים להביא קרבנות אחרות ועדיין לא הביאו ול"ה כאשר עשה. אבל לפ"מ דקיי"ל כר' יהושע דקרבנות שהקריב בן גרושה כשרים משום דברך ד' חילו אפי' חללים שבו, א"כ ליכא נ"מ כלל. אמנם י"ל דנ"מ היכא שיש לפלוני בת וניסת לכהן וכיון שנעשה זה ב"ג ממילא נעשית בתו חללה ופסקו הב"ד שהכהן מחויב לגרשה ועדיין לא גירשה. אכן לפמ"ש התוס' כאן בד"ה מעידי' אנו באמצעו דבעדות ב"ג ל"ש עדות שיכול להזימה כיון דא"א לקיים כאשר זמם ע"ש א"כ ממילא ל"ש כאן כאשר זמם ולא כאשר עשה דהרי קרא כאשר זמם לא קאי כלל אעדות ב"ג וא"כ בנ"ד אפי' נעשה מעשה ג"כ לוקין ודו"ק בזה:


'''שם. או בן חלוצה.''' עיין בר"ן כאן שכתב בן חלוצה חלל מדרבנן. ואפשר לומר אף שמדאורייתא ל"ש בכה"ג הזמה כלל היכא שמעידין שהוא ב"ח דהרי לא נפסל בזה מ"מ כיון דמדרבנן פסול א"כ שפיר עברי על לא תענה מדאורייתא שהעידו שקר ולוקין מדאורייתא אמנם בריטב"א כתב דבן חלוצה לאו דוקא ואשגרת דלישנא נקט דבזה ל"ש כלל הזמה רק מדרבנן ע"ש היטב ונלמוד מדבריו דהיכא שמעידין העדים דבר דמה"ת ל"ש רק מדרבנן אם הוזמו לא נעשין זוממין רק מדרבנן.

ובזה הבנתי היטב דברי הגמ' [[בבלי/גיטין/ה/א|גיטין דף ה']] וכן ב[[בבלי/כתובות/כא/א|כתובות דף כ"א]] אימור דאמרינן אין עד נעשה דיין ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין ע"ש ומה נשתנה דין דעד אין נעשה דיין בין דאורייתא ובין דרבנן מכל פסולי קירבה ושאר פסולין. אמנם לפי הנ"ל הדבר נכון דהרי המרדכי בשם השר מקוצי מובא בקצה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/ז|סי' ז']]}} כתב הטעם דאין עד נעשה דיין משום דהו"ל עדות שאאילה"ז דאם יוזם העד א"כ לפ"מ דקיי"ל דעד זומם למפרע נפסל משעה שהעיד וא"כ הדין נפסל שהי' דיין פסול וא"כ הוי כלא נגמר הדין והרי אין עדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין וא"כ הו"ל אאילה"ז מש"ה אין עד נעשה דיין ע"ש היטב. ומעתה זה נכון בדאורייתא אבל בדרבנן כגון בקיום שטרות דמדאורייתא א"צ לעדותן כלל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן רק מדרבנן צריך עדי קיום וא"כ אם יוזמו אינן זוממין רק מדרבנן ובזומם דרבנן ודאי אין נפסל רק מכאן ולהבא דהרי קיי"ל בחו"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/לה#|סי' ל"ה]] דכל פסול דרבנן צריך הכרזה שיפסול וקודם ההכרזה כשר ע"ש וא"כ כ"ז שלא הוזם עדיין כשר הוא ודינו דין וא"כ שפיר נגמר הדין ושייך בזה עדות שיכול להזימה מ"ה בדרבנן שפיר עד נעשה דיין ודו"ק היטב:


'''שם. יכול יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו.''' יש לדקדק טובא על לשון זה יעשה זה תחתיו הרי תיבת תחתיו מיותרת דסגי ביעשה זה ב"ג וב"ח וכן בגלות אי' ג"כ במשנה יכול יגלה זה תחתיו והרי לקמן במשנה דף ה' אי' אבל אמרו להם האיך אתם מעידים וכו' הרי אלו זוממים ונהרגים על פיהם ושם ליתא במשנה תיבת תחתיו הלא דבר הוא. ותו יותר קשה הרי לקמן [[בבלי/מכות/ו/ב|דף ו' ע"ב]] אי' במשנה דאם היו ב' כתי עדים ונמצאת אחת זוממת הוא והן נהרגים הבע"ד נהרג מחמת כת השני' שמעידי' שהרג באמת והכת הראשונה נהרגין שהעידו שקר וא"כ גם גבי נידון דידן משכחת שיהיו ב' כתי עדים שמעידים שהוא ב"ג או שחייב גלות ואם נמצאת אחת זוממת הרי הוא באמת נעשה ב"ג או חייב גלות מחמת כת הב' ומ"מ הו"א שהם נעשין ב"ג או שחייבין גלות מחמת שהוזמו וא"כ זה ל"ה תחתיו במקומו שהרי הוא באמת נעשה ב"ג או שגולה וזה דקדוק עצום לענ"ד.

לכן נלע"ד דבר חדש בזה דהנה היכא דמקיימין דין הזמה אתי מקרא והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם וגו' כדאי' [[בבלי/מכות/ה/א|לקמן דף ה' ע"א]] אמנם דין זה דמשנתינו דאין נעשה ב"ג או דאין חייב גלות רק שלוקין אתי מקרא כדאי' לקמן ב[[בבלי/מכות/ב/ב|עמוד ב']] אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין היינו במקום שא"א לקיים דין הזמה כמ"ש רש"י ז"ל שנא' והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בן הכות הרשע דאתי עדים אחרים ושוינהו להני עדים זוממים רשעים והצדיקו הצדיק דמעיקרא היינו הבע"ד והי' אם בן הכות הרשע שלוקין הזוממין ע"ש ומעתה אני אומר דדין זה דהוא והן נהרגין ל"ש רק במקום שמקיימין דין הזמה ממש כיון דאתי' מקרא והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אף דבאמת הבע"ד הרג את האדם מ"מ כיון שהעדים העידו שקר א"כ שקר העד אז הם נהרגין משום ועשיתם לו כאשר זמם אבל בנידון דמשנתינו גבי עדי ב"ג או עדי גלות דלוקין אתי' מקרא והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וא"כ בכה"ג אם היו כאן ב' כתי עדות ונמצאת אחת זוממת נהי דשייך שפיר והרשיעו את הרשע דשוינהו להנהו עידי כת הראשונה רשעים שהעידו שקר מ"מ לא שייך בזה והצדיקו את הצדיק דמעיקרא דהרי הבע"ד הוא באמת רשע מחמת עידי כת השני' וא"כ לא שייך כאן והי' אם בן הכות הרשע ואין העדים זוממין לוקין בכה"ג ומ"ה מדקדק המשנה היטב יכול יעשה זה ב"ג תחתיו או יגלה זה תחתיו היינו דוקא במקום דליכא ב' כתי עדות רק כת אחת ואם נעשית זוממת אז הבע"ד נקי וצדיק והזומם נכנס תחתיו אז אמרי' דלוקין אבל באם הי' ב' כתי עדים ואחת זוממת בכה"ג אין הזוממין לוקין כלל ולקמן [[שיח יצחק/מכות/ב/ב|עמוד ב']] נפלפל בזה אי"ה בארוכה ואביא ראיות ברורות לדבר חדש הזה בעזה"י ודו"ק בכ"ז היטב:


'''שם. אלא לוקה ארבעים.''' יש לדקדק למה תני אלא לוקה ארבעים האי ארבעים מיותר דבלוקה לחוד סגי. ונלפע"ד דבגמ' אמרי' רמז לעדי ב"ג שהוזמו שלוקין מן והי' אם בן הכות הרשע עיין בעמוד ב' ומקשי' תיפוק לי' מלא תענה ומשני משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו ואתי' והיה אם בן הכות להורות דבזוממים בעידי ב"ג אף דהוי לאו שאב"מ ג"כ לוקין ועיין לקמן [[שיח יצחק/מכות/ד/ב#ורבנן|דף ד' ע"ב]] ד"ה ורבנן האי ל"ח ע"ש והנה בב"י בטור ח"מ [[בית יוסף/חושן משפט/א|סי' א']] כתב אדברי המרדכי שכתב המאנה בדברים לוקה משום לא תונו והרי הוי לאו שאין בו מעשה ומתרץ בב"י דלוקה מכת מרדות קאמר ע"ש ומוכח דאף בלאו שאב"מ עכ"פ לוקה מכת מרדות והנה מכת מרדות כתב בערוך {{ממ|}} הוי י"ג ולא ל"ט וא"כ אם הי' שונה התנא לוקה הו"א דאינו לוקה אלא מרדות מדרבנן משום דהוי א"ב מעשה ומה"ת אינו לוקה להכי תנא במשנה לוקה מ' וא"כ עכ"ר זה ל"ה מרדות דרבנן אך מלקות ממש מדאורייתא דגזיה"כ הוא כאן דלוקה ומשו"ה מדקדק במשנה לכתוב לוקה מ' וכן לקמן גבי עידי גלות ג"כ שנה במשנה לוקה מ' ודו"ק היטב:


'''שם. מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות.''' פרש"י ז"ל '''שהרג את הנפש בשוגג.''' יש לדקדק טובא על לשון המשנה שמעידי' שחייב לגלות אטו העדים הם הפוסקין שחייב גלות הלא הם אינן מעידים רק שהרג בשגגה וב"ד פוסקין שחייב לגלות ואמאי שנה התנא בל' העדים שמעידין שחייב לגלות וגם דינין הרבה בגלות דרק דרך ירידה ולא בהרג דרך עלייה עיין בפרק שני דמכילתין והנה בתוס' כאן ובריטב"א תמהו כולם האיך משכחת כלל הזמה בגלות ממנ"פ אם מודה שהרג בשגגה א"כ אין כאן הזמה ואם מכחיש הרוצח אינו גולה שיכול לומר מזיד הייתי ע"ש היטב. וכתב בריטב"א ז"ל בשם המפרשים שמעידין שכבר נתחייב גלות ע"פ ב"ד בב"ד אחר ואח"כ הוזמו וא"כ מיושב שפיר הלשון שפלוני חייב גלות שהרי הם מעידין שכבר נגמר דינו לכך אבל לפרש"י ותוס' שמעידין שהרג בשגגה תמוה טובא על הלשון שמעידין שחייב לגלות.

והנלע"ד בזה דבסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/מא/א|דף מ"א]] אי' לר"י ב"ר יודא דס"ל אשת חבר א"צ התראה נערה בתולה מאורסה דמיקטלא היאך משכחת לה הא הו"ל עדית שאאילה"ז שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ע"ש ומובא בתוס' כאן פי' הדברים דבשלמא לדידן דצריך התראה א"כ ע"כ מעידין העדים שהתרו בה למיתה וע"כ באו להורגה משא"כ אם א"צ התראה יכולין לומר שהעידו לכוונה אחרת וא"כ בהורג נפש בשגגה לא משכחת התראה. והנה בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/עט/א|דף ע"ט]] אי' בחובל בחבירו אם אמדוהו למיתה למיתה אם אמדוהו לחיים לחיים היינו אם אמדוהו שיחיה אך דאח"כ מת חייב בחמשה דברים נזק צער וכו' ופטור ממיתה ועיין ברמב"ם [[רמב"ם/רוצח/ד|פ"ד מה' רוצח]]. וא"כ הני עדים אם מעידים סתם שהרג בשגגה לאו דיני גמירי שאם אמדוהו למיתה שפטור מה' דברים א"כ יכולין לומר אם ימצאו זוממין לחייבו ממון באנו ה' דברים או דמי הנרצח כמו דמי וולדות ואף דאי' בקרא לא תקחו כופר למכה נפש בשגגה מ"מ יאמרו דלאו דיני גמירי כיון דהעדות הוא על עושה בשגגה בלא התראה ומה גם אם יהי' הרוצח כהן דא"ר יוחנן בברכות [[בבלי/ברכות/לב/ב|דף ל"ב ע"ב]] כהן שהרג הנפש לא ישא כפיו שנא' ידיכם דמי' מלאו ועיין ברמב"ם [[רמב"ם/תפילה/טו#|פט"ו מהל' תפלה]] ובש"ע או"ח [[שולחן ערוך/אורח חיים/קכח#|סי' קכ"ח]] דאפי' הרג בשגגה אינו נושא כפיו לעולם א"כ יכולין לומר לפוסלו מנשיאת כפים באנו ולא לחייבו גלות. לכן שנה התנא שמעידין בפירוש שחייב לגלות ולחייבו גלות באו ושפיר הו"א דאם הוזמו שיגלו תחתיו ודו"ק בכ"ז היטב:


'''שם. יכול יגלה זה תחתיו.''' הנה זה פשוט אך לפי הס"ד שהזומם חייב גלות מ"מ יוצא במיתת כה"ג דכאשר זמם שהרוצח יוצא במיתת כה"ג כן עבדינן ליה וכן בהעידו על כה"ג שהרג או ההורג כה"ג דאי' [[בבלי/מכות/יא/א|לקמן דף י"א]] שאינו יוצא לעולם אם הוזם גם הוא אינו יוצא לעולם. אמנם יש לעיין אם העידו על הרוצח שהרג בשגגה ואח"כ העידו שהכה"ג הוא ב"ג וב"ח למא"ד דס"ל [[בבלי/מכות/יא/א|לקמן דף י"א]] דמתה כהונה ובנגמר דינו ונעשה כה"ג ב"ג שאינו גולה דהוי כנגמר דינו ומת כה"ג שאינו גולה ע"ש א"כ לא רצו לחייבו גלות ואח"כ הוזמו על עדות בן גרושה של כה"ג א"כ שוב חייב לגלות ואח"כ הוזמו על עדות דגלות אם לוקין גם על עדות דגלות ודו"ק:


'''גמרא. הא כיצד אין העדים נעשים זוממים מיבעי לי' ועוד מדקתני לקמן אבל אמרו להם וכו' הרי אלו זוממין מכלל דאלו אין זוממים.''' הנה [[מהר"ם/{{כאן}}#|מהר"ם]] ז"ל מחק תיבות מכלל דאלו אין זוממין שאינן מובנין ע"ש ומשני בגמ' תנא התם קאי וכו' ויש עדים זוממין אחרים שאין עושים בהן דין הזמה כל עיקר וכו' וברש"י ותוס' דחקו לפרש ועיין בריטב"א שתמה דמאי משני תנא התם קאי וכו' ויש עדים זוממין אחרים שאין עושים בהן דין הזמה סוף סוף הקושיא אינה מיושבת דכיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי לי' ע"ש. ומה שנלע"ד בזה דהכי מקשה בגמ' הא כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבע"ל כמו שפירש"י ז"ל דלא עבדי' לי' כאשר זמם אמנם יש לומר דבאמת יש לעיין הא דקרינן להו זוממים מהו הלשון זוממים היינו משום כאשר זמם הרי שם הפי' שחשב ומהו שייך למיקרי לעדים כן יותר הו"ל למקרי מדים שקרים כדכתי' והנה עד שקר העד ועכ"ר צ"ל דלקמן [[בבלי/מכות/ה/ב|דף ה' ע"ב]] אי' במשנה דהצדוקין אומרים שאין עד זומם נהרג עד שיהרג הנידון וחכמים ס"ל כאשר זמם דוקא ולא כאשר עשה דאם נהרג הנידון אין הזומם נהרג ע"ש וא"כ מש"ה קרי' להו זוממים להורות דדוקא על מחשבתן נענשין אבל על מעשה לא וא"כ לפ"ז ג"כ במשנתינו שייך לומר נעשים זוממין היינו שנענשים על מחשבתן דוקא ולא כשכבר עשו אמנם כבר כתבתי לעיל דלדברי התוס' כאן דכאשר זמם לא קאי כלל אעדות דב"ג דהרי לא עבדי' כאשר זמם ומש"ה אף כשכבר נעשה מעשה ג"כ נענשין בעדות ב"ג עיין לעיל א"כ שוב ל"ש לומר נעשין זוממין שנענשין על מחשבתן ולא על מעשיהן שהרי גם על המעשה נענשין והו"ל למקרינהו עדים שקרים וזהו שמקשה בש"ס ועוד מדקתני לקמן אבל אמרו להם וכו' הרי אלו זוממין ומסיק התם במשנה ונהרגין על פיהם א"כ מוכח היכא דעבדי' כאשר זמם אז מיקרי זוממין שנענשין על מחשבתן ולא על מעשיהן מכלל דאלו בב"ג אין זוממין כיון דלא עבדי' כאשר זמם אז אפי' על מעשיהן נענשים ול"ש כלל למקרינהו זוממין ומשני בש"ס תנא התם קאי בזוממי בת כהן ובועלה שנהרגין במיתה אחרת וג"כ לא עבדי' כאשר זמם ועיין בתוס' בד"ה זוממי בת כהן דאפי' היכא דליכא בועל כלל ולא באו אלא לחייב הבת כהן בשריפה מ"מ אינן נענשים אלא בחנק וכתבנו בתוס' שם כיון דלא עבדי' כאשר זמם ממילא אפי' כשכבר נעשה מעשה ג"כ חייבים חנק ומ"מ קרי להעדים זוממים והטעם נ"ל דבכה"ת כולה אינן נענשין על מחשבה וכאן נהי דנענשים על מעשיהם ג"כ מ"מ על מחשבתן ג"כ עכ"פ נענשין מש"ה קרי להו זוממים דאפי' על מחשבתן נענשין וא"כ גם כאן במשנתינו שפיר קתני נעשים זוממין היינו שעל מחשבתן לחוד נענשים אף דלא עבדי' בהו הזמה כל עיקר וזהו נלע"ד כוונת התוס' בד"ה ועוד מדקתני שכ' ועוד יש לפרש ואת"ל דלשון הזמה הוא זה היינו שקורין להם זוממין שנענשים רק על מחשבתן ולא על מעשיהן מדקתני לקמן הרי אלו זוממים מכלל דבמשנתינו אף על מעשיהן נענשים וכמש"ל ודו"ק היטב בזה:


'''ובזה''' מיושב ג"כ מה שסידרו התוס' את דיבור ועוד מדקתני אחר דיבור המתחיל זוממי ב"כ והרי בגמ' ועוד מדקתני קודם הרבה לזוממי ב"כ אמנם לפי הנ"ל נכון דמקשה אם הפי' כתוס' סוף סוף מה משני בש"ס מ"מ אין העדים זוממין מיבעי לי' אמנם לפמש"כ בתוס' בד"ה זוממי ב"כ דאפי' במקום דליכא בועל ג"כ נהרגין בחנק אף דלא מקיים כאשר זמם וממילא אפי' בנעשה מעשה ג"כ נענשין ומ"מ קרי להו זוממין דעכ"פ על מחשבתן לחוד ג"כ נענשין וכמש"ל מ"ה ג"כ כאן קתני נעשין זוממין דעל מחשבתן ג"כ נענשין ושפיר פי' התוס' ודו"ק היטב:


'''שם. כל הזוממים מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת.''' הנה הלשון מקדימין כבר עמדו ברש"י ותוס' ועיין בתוס' שהערנו למה מביא המשנה דין זה דמקדימין לפי' התוס' היינו שאם אינן יכולין להמיתו באותה מיתה ממיתו בשאר מיתות דווקא כאן גבי זוממי בת כהן ומכש"כ לפרש"י ז"ל שאין להם לצפות מיתה אחרת למה מובא כאן יותר מבשאר מקומות ולכן נלע"ד פי' דמקדימין כך דהא הזוממין אין נהרגין אלא כשיגמר הדין ולא נהרג הנידון אבל הרגו אין נהרגין והנה רש"י ורמב"ם וריטב"א בשם הרבה מפרשים ז"ל אמרו דהא דזוממי ב"כ ובועלה נידונין בחנק דווקא היכא דאיכא בועל ג"כ דאמרי' כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו אבל במקום שליכא בועל כגון שלא התרו או בועל קטן יותר מבן ט' שאין הבועל בחנק אז נידונין בשריפה עיין בריטב"א ז"ל דלא כתוס' דידן בד"ה זוממי ב"כ ולפ"ז נלענ"ד דאם העידו העדים על בת כהן ובועלה ונהרג הבועל ועדיין הבת כהן קיימת לאחר שנגמר דינה ובאו עדי' והזימום ג"כ נידונין בשריפה דהרי על הבועל אין נהרגין שכבר נעשה מעשה ונהרג ואנן בעי' כאשר זמם ולא כאשר עשה ועכ"ר אין נידונין רק על הב"כ לחוד בלא בועל וכיון דליכא לקיים כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו עכ"ר דינן בשריפה וזה פי' הגמ' כל הזוממים מקדימים היינו שמקדימים את הנידון לאותה מיתה היינו שנהרגין קודם שנהרג הנידון אז נהרגין באותה מיתה אבל אם לא הקדימו הנידון שכבר נהרג אז אין נהרגין חוץ מזוממי ב"כ ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא מקדימין למיתה אחרת של הבועל והיינו דווקא שהקדימו קודם שנהרג הבועל דאז מקיימין לעשות לאחיו ולא לאחותו אבל אם לא הקדימו את הבועל שכבר נהרג א"כ א"א לקיים הזמה כאשר זמם לעשות לאחיו אז מקדימין את הבת כהן שלא נהרגה עדיין
לאותה מיתה של שריפה וכמש"ל ודו"ק בזה היטב:

'''איברא''' דיש לעיין לפי"מ שכתבנו לקמן בגמ' לפ"מ דס"ל לרבא [[בבלי/סנהדרין/כז/א|סנהדרין דף כ"ז]] דעד זומם חידוש הוא דתרי ותרי נינהו ומה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכ"כ הרמב"ם ז"ל ב[[רמב"ם/עדות/יח#ג|פי"ח מהל' עדות ה"ג]] דהוי גזיה"כ ע"ש והיינו מקרא ועשיתם לו כאשר זמם א"כ מוכח דמאמינים להמזימים וא"כ אם כבר נעשה מעשה דאז אמרי' דלא מקיימין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ בכה"ג דליכא גזיה"כ הדרי' לכללא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וא"כ במקום שמעידים על שנים וא' נהרג וא' לא נהרג א"כ על הנהרג כבר אמרי' דלא העיד שקר א"כ גם על הזה שלא נהרג נאמר ג"כ שלא העיד שקר ולא נעשה בו דין הזמה כלל אכן ז"א דווקא במקום דל"ש לדון הזמה כשכבר נעשה אז אמרי' שאולי לא העיד שקר אבל במקום שאפשר לדון הזמה כגון שא' לא נהרג עדיין אז וודאי אזלי' בתר גזיה"כ ועשיתם לו כאשר זמם וז"ב ודו"ק היטב:

'''אמנם''' מה שיש לתמוה טובא לפימש"כ דהיכא דהוזמו אחר שנהרג הבועל וקודם שנהרגת הב"כ דדינן בשריפה א"כ איך משכחת כלל לזוממי ב"כ ובועלה שיהרגו בחנק דהאמרי' [[בבלי/סנהדרין/מו/א|סנהדרין דף מ"ו]] דבת כהן ובועלה כיון דהוי בתרי מיתות אין דנין ביום אחד אלא זה היום וזה למחר וכ"כ הרמב"ם ב[[רמב"ם/סנהדרין/טו#|פט"ו מה' סנהדרין]] וגם אי' בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/לה/א|דף ל"ה]] דבנגמר דינו של א' למיתה אז ממיתין אותו תיכף בזה היום ואין מענין דינו וכ"פ הרמב"ם ב[[רמב"ם/סנהדרין/יב#|פי"ב מה' סנהדרין]] ע"ש וא"כ היכי דמי לקרא זה לאחיו ולא לאחותו כשנגמר דינם ביום א' והוזמו קודם שנהרגו שניהם לא משכחת דאין דנים אותם ביום אחד ועכ"ר שדנו זה היום וזה למחר ואימת הוזמו אם ביום הראשון שנגמר דינו של א' ולא נהרג עדיין למי נגמר הדין אם להבועל א"כ על הב"כ בלא"ה ליכא הזמה דעדיין לא נגמר הדין ואין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין כדלקמן [[בבלי/מכות/ה/א|דף ה']] וליכא הזמה רק על הבועל וא"כ בלאו קרא לאחיו ולא לאחותו א"א לדונם רק בחנק כמיתת הבועל ואם הדין של ב"כ נגמר בראשונה א"כ אין כאן הזמה על הבועל כלל רק על הב"כ ובכה"ג שפיר נידונין בשריפה כיון דליכא בועל כלל ואם ביום השני הוזמו א"כ עכ"ר כבר נהרג א' ביום ראשון א"כ מי נהרג אם הב"כ א"כ עכשיו שהוזמו קודם שנהרג הבועל אין דין הזמה רק על הבועל דהב"כ כבר נהרגה ול"ל קרא לאחיו ולא לאחותו בלא"ה אין נידונין אלא בחנק כמיתת הבועל ואם הבועל נהרג ביום הראשון והוזמו אחר שנגמר דינה של ב"כ לשריפה ולא נהרגה עדיין והרי בכה"ג אמרנו לעיל דשפיר נידונין בשריפה ואיך משכחת כלל פתרא לקרא זה לאחיו ולא לאחותו וזה לכאורה קושיא גדולה:

'''והנה''' יש לומר דמשכחת בכה"ג דאי' בערכין [[בבלי/ערכין/ז/א|דף ז']] האשה שיצאה להרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד וכ"פ הרמב"ם ב[[רמב"ם/סנהדרין/יב#ד|פי"ב מה' סנהדרין ה"ד]] ע"ש וא"כ משכחת כשנגמר דינה של הבת כהן ביום ראשון וכשהוציאוה לישרף ישבה על המשבר ועכ"ר המתינו עד יום המחרת וביום השני נגמר דינו של הבועל לחנק וקודם שנהרגו שניהם הוזמו העדים ואשמעי' קרא לאחיו ולא לאחותו דנידונין בחנק ודו"ק. אבל היותר נראה דעד כאן אין דנין שתי מיתות ביום אחד רק בב"ד אחד אבל בשתי בתי דינין שפיר דנין וא"כ משכחת לה שנגמר דינו של שניהם בשני בתי דינין ביום אחד וקודם שנהרגו שניהם הוזמו ועיין בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/פו/א|דף פ"ו]] וברמב"ם [[רמב"ם/סנהדרין/א|ריש הל' סנהדרין]] דבירושלים היו ג' בתי דינין של כ"ג ע"ש ודו"ק היטב בכ"ז. ועיין ברש"י ב[[רש"י/סנהדרין/מה/ב|דף מ"ה ע"ב]] במשנה ואין דנים ב' ביום אחד שכ' להדיא בב"ד אחר ע"ש:


'''שם. יכול יעשה זה ב"ג או ב"ח אלא לוקה ארבעים מנא הני מילי.''' יש לי בזה מקום עיון רב אילולי הקרא ועשיתם לו ולא לזרעו הו"א שפיר שנעשה ב"ג הרי מבואר בהרבה מקומות בש"ס ועיין ברמב"ם [[רמב"ם/איסורי ביאה/יט|פי"ט מה' איסורי ביאה]] דכהן חלל מדאורייתא מותר לו לישא נשים הפסולות לכהן גרושה זונה וחללה וכן מטמא למתים כזר גמור מהו נידון בזה הזומם שנאמר שנעשה ב"ג אם הוא כהן יהי' מותר בנשים פסולות וליטמא למתים נמצא שעונשו של זה מיקל עליו לישא נשים פסולות ולטמאות למתים והרי גבי חלל דרבנן אי' ברמב"ם דנותנין עליו חומרי כהן ג"כ שלא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר וזה הזומם יהי' בידו להקל עליו כל כך ואם נאמר שבאמת אסור בנשים פסולות ולטמאות למתים כבראשונה רק שמחמירין עליו שלא לעבוד ולא לאכול תרומה א"כ איך ס"ד כלל דנעשה לו כאשר זמם הרי הוא זמם לעשותו חלל וכשם שבא להחמיר עליו בא ג"כ להקל עליו להתירו בגרושה ובטומאת מת ואם נעשהו ב"ג להחמיר ולא להקל א"כ לא הוי ועשיתם לו כאשר זמם לעשות רק יותר מכאשר זמם ומה ס"ד כלל ול"ל קרא לו ולא לזרעו וזה הערה גדולה לע"ד. ועכ"ר צ"ל דבלא הקרא שפיר הו"א דנעשה ב"ג וחלל אף להקל עליו לישא נשים פסולות ולטמאות למתים כזר ואי דקשה מחמת עונשו של זה נקל עליו ז"א דהא אי' בת"כ ומובא ברמב"ם [[רמב"ם/איסורי ביאה/יט#י|פי"ט מאיסורי ביאה ה"י]] הטעם שחלל מותר באלו דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא אע"פ שהם בני אהרן אינם בכיהונם ע"ש ומעתה זה הזומם אף שהוא בני אהרן מ"מ כיון דעתה מחמת קרא ועשיתם לו כאשר זמם אינו בכיהונו יותר מותר לו לטמאות למת ולישא נשים פסולות ומש"ה שפיר צריך קרא לו ולא לזרעו שאינו נעשה ב"ג רק לוקה ועמש"כ בתוס' בד"ה בעינן כאשר ודו"ק:

'''אמנם''' עכ"פ נלע"ד ברור בישראל שמעיד על אחד שהוא ממזר א"כ כשם שאוסרו בבת ישראל כן מתירו בממזרת ובפסולי קהל אף בלא הקרא לו ולא לזרעו לא ס"ד כלל לקיים בו כאשר זמם דאנן מה נעביד בי' אם נתירו בממזרת איך ס"ד בזה שאיננו ממזר מחמת עונש נקל לו שיהי' מותר בממזרת ואם נאמר באמת שאסור בממזרת איך נקיים בו כאשר זמם לאסרו בבת ישראל א"כ נעשה לו יותר מכאשר זמם לאסרו בבת ישראל וגם ממזרת ובקרא איתא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ולא יותר א"כ עכ"ר בלא הקרא לו ולא לזרעו ידעי' דלא מקיימין בי' כאשר זמם ודו"ק:

'''וארווחנא''' בזה ליישב קו' התוס' בד"ה מעידין אנו בסוף הדיבור שהקשו אמאי לא תני במשנה מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר דשייך בין בכהן ובין בישראל ע"ש ולפמש"כ הדבר נכון דבממזר בלא הקרא ידעי' דלא עבדי' בו כאשר זמם רק בבן גרושה צריך קרא לו ולא לזרעו דבלא"ה שפיר הוי נעשה ב"ג וכמש"כ למעלה ודו"ק בכ"ז היטב ועיין ברש"י בד"ה שהוא ב"ג מש"כ שם ב"ה:


'''שם. בר פדא אומר ק"ו ומה המחלל וכו'.''' יש לעיין הא אם אמרי' האי ק"ו כדי שלא נקיים בו דין הזמה א"כ מש"ה כיון שא"א לקיים בו דין הזמה לוקה ארבעים א"כ מחמת האי ק"ו לוקה הזומם א"כ לכאורה הוי עונשין מן הדין ואנן קיי"ל דאין עונשין מה"ד אבל ז"א דהק"ו אתי' לזה שלא נקיים בו דין הזמה ובכה"ג ממילא לוקה מחמת והי' אם בן הכות הרשע כדלקמן עמוד ב' דבאמת שייך בכל עדים זוממין רק במקום דמקיימין כאשר זמם אמרה תורה דזה עונשו ולא עונש אחר אבל במקום שאין מקיימים דין הזמה עונשו מלקות מקרא ולא מק"ו וז"פ ודו"ק:

'''והנה''' יש לעיין מה נ"מ בין טעמא דריב"ל דאתי' מקרא לו ולא לזרעו ובין טעמא דבר פדא דאתי' מק"ו ועיין בריטב"א והנה לפמש"כ הריטב"א דלריב"ל במעידין שהוא מצרי שני אם הוזמו נפסלין הם גופן דל"ש לו ולא לזרעו דלא כתוס' דידן בכאן א"כ שפיר נ"מ לבר פדא אף בכה"ג אינו נפסל הוא גופו משום ק"ו ואפי' לדברי התוס' ד"ה בעי' כאשר זמם שכ' דאף במצרי שני שייך לו ולא לאשתו מ"מ תמהו האחרונים דלר' יוסי דס"ל [[בבלי/יבמות/סח/א|יבמות דף ס"ח]] דמצרי ב' שאינו פוסל זרעו אינו פוסל אשתו מה איכא למימר ואשמעי' בר פדא מ"מ אינו נעשה מצרי ב' מחמת ק"ו ועיין מש"כ בדברי התוס' שם:

'''גם''' י"ל לפימ"ש התוס' בד"ה מעידין כאשר זמם לא קאי כלל אעדות דב"ג וכתבנו לעיל לפי"ז אף אם כבר נעשה מעשה ג"כ לוקין כיון דכאשר זמם לא עלי' קאי ל"ש למידרש כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל לבר פדא כאשר זמם דקרא גם על עדות דב"ג קאי ולא כאשר עשה מ"מ אין עושין דין הזמה מחמת ק"ו ואם כבר נעשה אין לוקין ומיושב בזה שאומר הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יחלל הרי מה נעשה באם כבר נתחלל שיעשה מעשה וכמש"כ בריש הפרק א"ו בכה"ג פטור לבר פדא מהכל ודו"ק היטב.


'''רש"י בד"ה שהוא ב"ג בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול.''' עיין ב[[תוספות יום טוב/מכות/א#א|תוי"ט]] שתמה על לשון רש"י קודם שנולד הרי אם נוצר קודם שנתגרשה אין הולד חלל דיצירתו שלא בעבירה כמש"כ הרמב"ם ב[[רמב"ם/איסורי ביאה/יט#|פי"ט מהלכות איסורי ביאה]] עיין בתוי"ט שדחק לפרש קודם שהולידו אביו וזה דוחק מאד וגם יש לדקדק בסיום ל' רש"י שסיים הרי זה חלל ופסול דפשיטא שאם הוא חלל ודאי פסול הוא ולכן נלענ"ד כן דכבר כתבתי בגמרא דכשמעידין על כהן שהוא בן גרושה שנעשה חלל מדאורייתא כשם שמעידין עליו לפוסלו מן הכהונה כן מעידין עליו להתירו בגרושה ובשאר נשים פסולות ולטמאות למתים.

והנה בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/מא/א|דף מ"א]] מקשים על נערה בתולה מאורסה היכא מיקטלי הא יכולין העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו ול"ה עדות שאילה"ז מ"ש. מעתה יוקשה ג"כ הכא איך ס"ד שיעשה זה ב"ג היינו לפוסלו מכהונה הא יכולין העדים לומר אנחנו לא באנו לפוסלו מן הכהונה רק להתירו בנשים פסולות ולטמאות למתים וא"כ לא נוכל לקיים בהו כאשר זמם וממילא שוב הו"ל עדות שאאילה"ז ול"ה עדות כלל וכאן לא שייך התראה שבאין להעיד עליו שנתגרשה אמו והוא בן גרושה וזה לכאורה קושיא גדולה:

'''וע"כ''' צ"ל דביבמות [[בבלי/יבמות/ק/א|דף ק']] אי' בנתגרשה מבעלה כהן ולא שהתה ג"ח ונישאת ג"כ לכהן וילדה בן לז"ח אז הבן ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהן שאסור בנשים פסולות וטומאת מת שמא בן ראשון וכשר הוא וחומרי חלל שפסול לעבודה ואינו אוכל תרומה שמא בן שני וחלל הוא ע"ש ומובא ברמב"ם [[רמב"ם/איסורי ביאה/יט#|פי"ט מאיסורי ביאה]] ע"ש ומעתה נוכל לומר שהעדים העידו בכה"ג שהוא ספק חלל ונמצא שלא התירוהו בפסולות רק באו לפוסלו מדין כהונה ושפיר הו"א שיעשה זה חלל כמותו ליפסל מכהונה וזה שכ' רש"י ז"ל בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד לא קודם שנוצר דזה לא ידעי' רק שנתגרשה ולא שהתה ג"ח ולא ידעי' אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני והרי הוא חלל ופסול היינו שהוא חלל רק לפסול מכהונה ולא להיות מותר בפסולות ובטומאת מת וא"י לומר להתירו באנו בפסולות ולא לפוסלו ושפיר הו"א שיעשה זה חלל כמותו ודו"ק בזה היטב:


'''שם בד"ה שחייב גלות שהרג את הנפש בשוגג.''' עיין במשנה מש"כ ב"ה ע"ז:


'''שם בד"ה התם קאי. מסנהדרין סליק דתנן בשילהי אלו הן הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין.''' כוונתו שבגמרא דידן פרק חלק סיום סנהדרין הוא. אמנם זה אינו גירסא נכונה רק חלק קודם לאלו הן הנחנקין והוא סיום סנהדרין ובמשניות מסודר כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש וז"פ:


'''שם בד"ה ולא לזרעו אם תעשהו חלל פסלת את זרעו לעולם.''' כוונת רש"י ז"ל שסיים פסלת זרעו לעולם מה בעי בזה נלפע"ד כן דהנה ראיתי להגאון בעל מנחת חינוך ז"ל [[מנחת חינוך/תסד|מצוה תס"ד]] שהקשה לשיטת הרמב"ם ורמב"ן דבעיר הנדחת הורגין הנשים והטף של הרשעים אף שלא הודחו ובוודאי כשהוזמו העדים של עיר הנדחת וודאי אין הורגין נשיהם וטפיהם דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו וגם לא לאשתו כמ"ש בתוס' ועכ"ר נהרוג אותם לחוד א"כ הרי בעי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וליכא דהוא רצה להרוג גם הנשים והטף כמו דאמרי' כאן וא"כ הו"ל עדות שאאילה"ז ע"ש שהאריך וסיים שהוא קושיא גדולה ונפלאה ולענ"ד אין כאן קושיא כלל דאטו אם נאמר בעדים שהעידו על אב ובנו ובן בנו שחיללו השבת או שעבדו ע"ז כיון דאם הוזמו אין הורגין זרעו והם באו להרוג אותו ואת זרעו דליכא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וודאי זה לא ניתן להאמר כלל דמה לי אם מעידין על אנשים אחרים או על אב ובנו הרי ביד העדים להעיד על ק' או אלף אנשים שחייבים מיתה א"כ בעיר הנדחת כיון דגזירת מלך הוא שבאם הודחו רובן נשיהן וטפן של הרשעים ג"כ נהרגין אף שלא עבדו ע"ז מ"מ חייבין מיתה שכך גזר הקב"ה ממילא אם באו להעיד על רוב עיר שהודחו וחייבין מיתה ממילא מעידין ג"כ על נשיהן וטפם שחייבין מיתה והוי כמעידין על אלף אנשים פרטים שחייבין מיתה מה לי שחייבין מחמת שבעצמם עבדו ע"ז או חיללו שבת או מחמת שהם נשיהן וטפן של אנשי עיר הנדחת משא"כ בנ"ד בעדות בן גרושה אף שבאם באמת להב"ג הזה כבר יש לו בנים ג"כ נפסלין בעדותן מחמת עצמם לא מחמת שהם זרע חלל רק מחמת כמו שמעידין על האב שהוא ב"ג כן מעידין על בנו שהוא בן מחלל רק הגריעותא בזה שהם פוסלין זרעו של הב"ג לעולם ולדורי דורות שלא נולדו עדיין ושעתידין להיות אחר אלף דור שהם אינן בכלל עדות של אלו המעידין רק שנפסלין מחמת שהן זרעו של המחלל מש"ה שייך שפיר לו ולא לזרעו וכאשר זמם לעשות וליכא שבאו לפסול זרעו לעולם לא אלו שכבר נולדו בלבד וזה שכ' רש"י ז"ל פסלת זרעו לעולם ודו"ק בכ"ז היטב מאד כי זה לקוצר ענ"ד ברור ואמת ב"ה:


'''תוס' בד"ה מעידין אנו. בסופו. ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וכו'.''' יש לעיין אמאי הקשו תוס' קושיא זו עכשיו בתר שהקשו דהו"ל עדות שאאילה"ז ותי' דלא בעי' יכול להזימה תיכף ומיד הו"ל להקשות קושיא זו בתחילת התוס' אמאי לא תני מעידין אנו שהוא ממזר ונלע"ד כן דהנה כבר כתבתי ברש"י ז"ל לעיל שכ' שנולד אחר שנתגרשה דקשה איך נעשה זה ב"ג לפסול הא הו"ל עדות שאאילה"ז שאם יוזמו העדים יאמרו אנחנו לא באנו לפוסלו מכהונה אדרבא באנו להתירו בגרושה וחללה וטומאת מת ויישבנו שם שמעידין שהוא ספק חלל שנתגרשה וניסת לשני קודם ג"ח והוי ספק ט' לראשון או בן ז' לשני שאז נותנין עליו חומרי כהנים ג"כ שמא בן ראשון וכהן כשר הוא וא"כ שוב לא באו אלא לפוסלו ולא להתירו בפסולות דאסור וקאי עיי"ש וא"כ לפ"ז לק"מ קו' התוס' שהקשו אמאי לא תני בממזר דכאן הדרא הקושיא אמאי נעשה זה ממזר הא הו"ל עדות שאאילה"ז שאם יוזמו יכולין לומר אנחנו לא באנו לפוסלו בקהל רק אדרבא להתירו בממזרת ובשארי פסולי קהל וכאן ליכא למימר שמעידין שהוא ספק ממזר דהרי ספק ממזר מה"ת מותר בקהל לגמרי כדאי' קידושין [[בבלי/קידושין/עג/א|דף ע"ג]] לכן הוכרח התנא לשנות דוקא בב"ג ולא בממזר לכן הקדימו התוס' הקושיא הא הו"ל עדות שאאילה"ז דלא מקיים ועשיתם כאשר זמם ותירצו בזה כיון דכאשר זמם לא קאי כלל על ב"ג ממילא א"צ כלל להיות בזה עדות שאאילה"ז וא"כ לפ"ז שפיר הקשו בתוס' אמאי לא תני מעידין אנו שהוא ממזר ואי דהו"ל עדות שאאילה"ז שיכולין לומר להתירו בממזרת באנו הרי א"צ כלל בזה לעדות שיכול להזימה
ודו"ק בזה היטב:

'''ובעיקר''' קו' התוס' אמאי לא תני ממזר עיין בגמ' שישבנו ב"ה בדרך מרווח מאד דכאן לא ס"ד כלל שיעשו הזוממים ממזרים דמה נעשה אם נתירם בממזרת זה לא ס"ד כלל שמחמת עונשם נקל להם בממזרת אף שבאמת אינם ממזרים מבטן ואם נאסרם גם בפסולות א"כ עבדי' להו יותר מכאשר זמם שהם עכ"פ באו להתירו בפסולי קהל ואלו נאסרים בכשרין ובפסולין ע"ש היטב:


'''תוספות בד"ה מעידין אנו שחייב גלות. וא"ת היאך הם יכולין לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי וכו'.''' יש לעיין הא משכחת במודה ואומר הרגתי שוגג מ"מ העדים הוזמו על העדאתן שהעידו כן ועכ"ר צ"ל דס"ל להתוס' שגולה באמת עפ"י עצמו ועיין בריטב"א שהאריך בזה והעלה דאינו גולה עפ"י עצמו עכ"פ אף דס"ל להתוס' הכי הו"ל להתוס' לפרש הכי ואם שהודה גולה עפ"י עצמו ואין כאן הזמה ואמאי סתמו התוס' בצד זה שהודה בעצמו ולא כתבו כלום ולפ"מ שכתבנו לעיל במשנה דזוממי ב"ג וזוממי גלות אינן לוקין רק במקום שהנידון הוי צדיק דכתיב והצדיקו את הצדיק והי' אם בן הכות הרשע אבל במקום דל"ש והצדיקו את הצדיק אף דשייך והרשיעו את הרשע דעבדינהו לעדי' רשעים אינן לוקין ע"ש וא"כ בנ"ד אם הנידון מודה שהרג בשוגג אף דנאמר שאינו גולה עפ"י עצמו מ"מ אם הוזמו העדים אינן לוקין דל"ש והצדיקו את הצדיק דהא הנידון באמת רשע הוא שהרג הנפש ומ"ה סתמו התוס' בכה"ג שמודה הנידון לא איירי מתני' ודו"ק היטב:


'''שם בא"ד הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב.''' הקשה [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מוהרש"א]] הא בב"מ הקשו בתוס' עצמם איך יכול לומר אכלתי חלב במזיד הא אין אדם משים עצמו רשע ותי' בתוס' שעושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות א"א לומר כן ואיך נאמן לומר מזיד הייתי וסיים בקושיא ע"ש ולכאורה אין התחלה לקושיא זו דגם בגלות שייך שעושה תשובה דלקמן [[בבלי/מכות/יא/ב|דף י"א ע"ב]] אי' במשנה אינו יוצא לא לעדות מצוה שנאמר שם תהא מיתתו ואינו יוצא משם לעולם וא"כ מוכרח לומר מזיד הייתי שאם יגלה לשם יהי' אסור לו לצאת משם לעולם נהי דלעדות אפשר ליכא נ"מ כיון שאומר שהרג במזיד אף אם לא יגלה מ"מ פסול לעדות שהוא רשע מ"מ הרי כתבנו שם שאינו יוצא משם לעלות לרגל ולא לעשות ק"פ ואם הוא באמת לא הרג בשוגג רק במזיד א"צ לגלות ושפיר חייב בק"פ ואינו רוצה לעבור על כרת דפסח וקושיית מהרש"א לפי"ז אין לה התחלה כלל:

'''אמנם''' יש לפרש קו' מהרש"א ז"ל באופן זה דלקמן [[בבלי/מכות/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] איתא במשנה רוצח שגלה והרג שם בשוגג גולה מעיר לעיר ומשכונה לשכונה ע"ש וכאן שפיר קשה מה הקשו בתוס' דילמא איירי משנה דידן שמעידין לחייב גלות בכה"ג שצריך לגלות מעיר לעיר וכאן ל"ש לומר איך יכולין לחייבו הא יכול לומר מזיד הייתי ז"א שאינו נאמן דאאמ"ע רשע ואי דכוונתו לתשובה שיוכל לעשות פסח הרי בלא"ה א"י לילך משם שכבר הוא גולה מכבר ומה הקשו בתוס'. כן יש לפרש קו' מהרש"א ז"ל:

'''אמנם''' ג"ז לק"מ ד[[בבלי/מכות/ב/ב|לקמן עמוד ב']] מקשי' מנלן שאין הזומם גולה ומשני שנא' הוא ינוס הוא ולא זוממין ולקמן [[בבלי/מכות/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] מקשי' מנלן רוצח שהרג שגולה שנאמר בעיר מקלטו ישב שקלטו כבר ע"ש ואם נאמר דהזמה בגלות לא משכחת אלא ברוצח שהרג א"כ מדכתיב הוא ינוס ולא זוממין ממילא מוכח שרוצח שהרג גולה מעיר לעיר ול"ל קרא מקלטו א"ו דמשנה דידן איירי בגלות ממש והקשו בתוס' שפיר הא יכול לומר מזיד הייתי ואיך משכחת הזמה ודו"ק בכ"ז היטב מאד:


'''שם בד"ה כל הזוממין מקדימין לאותו מיתה. פירש ר"י ודאי אתה צריך להמיתו במיתה שהמיתו אבל אם אינו יכול נמיתם בכל מיתה אבל קשה הא רוצח וגואל הדם הוי ב"כ הבאין כאחד וכן ק' דבתוספתא קתני כל הזוממין וכו'.''' והנה כבר תמה [[מהרש"א - חידושי הלכה/{{כאן}}#|מוהרש"א]] דקושי' השני' מתרצת הראשונה דבזוממין איכא קרא ובערת מש"ה ממיתים בכל מיתה ע"ש שהגיהו ולפענ"ד נראה פשוט דהרי אמרי' דבעי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וליכא וא"כ בעי' כאשר זמם דווקא לא עונש פחות ממה שזמם וכן לא יותר מכאשר זמם וא"כ אם נאמר דבכל חייבי מיתות אם א"י להמיתו במיתה שחייב אין ממיתין אותו כלל ובזוממין ממיתין בכל מיתה א"כ ל"ה ועשיתם לו כאשר זמם דהרי הוא זמם להמיתו במיתה זאת דווקא ואם א"א אין ממיתין כלל והם נידונין דאם א"א במיתה זאת ממיתין בכל מיתה אלא עכ"ר מוכח מזוממין דבכל חייבי מיתות אם א"י ממיתין בכל מיתה והקשו בתוס' שפיר הא אמרי' דרוצח וגואל הדם הוי ב"כ ואין מלמדין שאר חייבי מיתות מהם ודו"ק:

'''והנה''' יש לעיין לפי פשטות דברי התוס' כאן דבכל שאר חייבי מיתות אין ממיתין רק באותה מיתה ובלא"ה אין ממיתין כלל וכן משמע אליבא דאמת בתוס' סנהדרין [[תוספות/סנהדרין/מה/א#רוצח|דף מ"ה]] ד"ה רוצח וגואל הדם חוץ מזוממין והנה נודע בשערים קו' {{אישים|הגאון מוהר"צ האלברשטאט ז"ל}} לפמ"ש התוס' [[תוספות/זבחים/עא/א|זבחים ע"א]] גבי נתערבו נסקלין בנשרפים דידונו בקלה ואמאי לא ניזול בתר רובא כדילפי' בחולין [[בבלי/חולין/יא/א|דף י"א]] דאזלי' במיתה בתר רובא וכ' בתוס' ממיתה למיתה לא אזלי' בתר רובא והק' הגאון הנ"ל א"כ איך משכח' בת כהן בשריפה הרי בחולין דף י"א ילפי' דאזלי' בתר רובא ממכה אביו ודילמא לאו אביו הוא עכ"ר משום רובא ע"ש וא"כ כאן גבי ב"כ שפיר נאמר דילמא לאו אבי' הכהן וא"כ אינה בת כהן ואינה חייבת רק חנק כשאר נשואה ואי דאזלי' בתר רובא הרי ס"ס חייבת מיתה אי חנק אי שריפה וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ע"כ קו'. והנה לפי דברי התוס' דבשאר חייבי מיתות אין ממיתין רק באותו מיתה הא לא"ה אין ממיתין כלל וא"כ וודאי ל"ש לומר ממיתה למיתה לא אזלי' בת"ר דהרי אם הוא מאלו שחייבין מיתה חמורה ואם א"א להמיתו בחמורה אין הורגין אותו כלל וא"כ אם נהרגהו בקלה נהרוג שלא כדין ועכ"ר ניזל בת"ר וא"כ כיון דבת כהן אינה מאלו
שנהרגין בכל מיתה עכ"ר אזלי' בחר רובא וחייבת שריפה ודו"ק:

'''ולפי"ז''' שוב יקשה טובא א"כ ל"ל קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו הרי כאן נתחייבו הזוממים ב' מיתות שריפה וחלק ובכה"ג אם א"א להרגן בשריפה וודאי נידונין בקלה בחנק עכ"פ וא"כ הדרא הקו' לדוכתא ל"ל קרא עכ"ר אינן נידונין רק בחנק דדילמא לאו אביה הוא הכהן וא"כ גם היא אינה חייבת רק חנק ואי דאזלי' בתר רובא הרי לגבי הזוממין ודאי הוי ממיתה למיתה דאם א"א להרגן בשריפה נהרגין בחנק כמיתת הבועל ושוב לא אזלי' בתר רובא וממילא ידעי' דאין נהרגין רק בחנק ואפי' לשי' התוס' לקמן דהיכא דליכא בועל ג"כ נידונין בחנק ושפיר צריך קרא ע"ז דכאן לא הוי ב' מיתות מ"מ הרי כ' התוס' כאן דזוממין נהרגין בכל מיתה א"כ שוב לא אזלי' בתר רובא ול"ל קרא דנידונין רק בחנק. אמנם הדבר נכון בפשוט דכיון דהבת כהן עכ"ר נידונית בשריפה א"כ הזוממין שהוזמו אי לאו קרא עכ"ר הורגין בשריפה לקיים כאשר זמם ואי דילמא לאו אביה הכהן ובאמת גם היא אינה חייבת רק בחנק מ"מ כיון דבדידה אזלי' ב"ר ונשרפת עכ"ר גם הזוממין בשריפה לקיים כאשר זמם ודו"ק היטב. ובלא"ה נאמרו ונשנו הרבה תירוצים על קו' הגאון הנ"ל:


'''שם בד"ה זוממי בת כהן. וא"ת ל"ל דרשא לאחיו ולא לאחותו תיפוק לי' מהיא דדרשי' היא ולא זוממי'.''' ולפענ"ד נראה ליישב בפשוט ד[[רש"י/מכות/ב/ב|לקמן עמוד ב']] ברש"י הוא ינוס אל אחת הערים הוא ולא זוממיו והיינו דאין עושין להם דין הזמה כלל וא"כ כאן ה"נ אי לאו קרא לאחיו ולא לאחותו ה"א דלא עבדי' כלל דין הזמה רק לוקין כמו עדי גלות לכן אתי' קרא לאחיו להורות דעכ"פ נהרגין בחנק ודו"ק:


'''בא"ד. אבל קשה כיון דכתיב לאחיו אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא.''' ולפע"ד נראה עוד נ"מ היכא שהעידו על הבת כהן ובועלה וקודם שהוזמו נהרג הבועל א"כ עכשיו ליכא למימר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דהרי דרשי' כאשר זמם ולא כאשר עשה ואחיו כבר נהרג ומ"מ עדיין שייך הזמה לגבי דידה שלא נהרגה עדיין לכן אתי' היא ולא זוממי' דמ"מ אין נהרגין אלא בחנק ודו"ק:

'''והנה''' יוקשה טובא לרש"י ורמב"ם וריטב"א שהבאתי בגמ' דס"ל באמת דאם ליכא בועל אז שפיר נידונין הזוממי' בשריפה א"כ ל"ל היא ולא זוממי'. ונלענ"ד כן דהנה בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/נא/א|דף נ"א]] אי' שם הכי ובת איש כהן מניין אפי' נשאת לישראל לנתן וממזר שנא' ובת היא ולא זוממיה ע"ש וכ' רש"י ז"ל דברייתא אתיא כר' עקיבא דדריש בת ובת ו[[בבלי/סנהדרין/נא/ב|שם עמוד ב']] איתא דס"ל לר' עקיבא אף בת כהן ארוסה יצאה לשריפה ובועלה בסקילה ע"ש וכן הזוממין בארוסה בסקילה ובנשואה בחנק כמיתת הבועל עיין ברש"י שם להדיא והנה קיי"ל דסקילה חמורה משריפה וא"כ יש לעיין בשלמא בחנק שפיר קמ"ל קרא דזוממין בחנק דהו"א כיון שנתחייבו הזוממין ב' מיתות שריפה מחמת דידה וחנק מחמת הבועל וידונו בחמורה בשריפה כדין מי שנתחייב ב' מיתות דנידון בחמורה קמ"ל קרא גזיה"כ דנידונין בקלה אבל בב"כ ארוסה דהיא בשריפה ובועלה בסקילה החמורה אין הקרא לאחיו ולא לאחותו קאי כלל בכה"ג דפשיטא דנידונין בסקילה החמורה והנה בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/מה/א|דף מ"ה]] אי' אמר נקטעה יד העדים פטור מסקילה דבעי' קרא כדכתיב וע"ש דרע"ק ג"כ ס"ל הכי וא"כ נחזי אנן בבת כהן ארוסה שהוזמו העדים וחייבין ב' מיתות סקילה ושריפה ונידונין בחמורה בסקילה כדין כל מי שנתחייב ב' מיתות לא מחמת הקרא דבכה"ג אין הקרא קאי ע"ז כמש"ל ונקטעו יד העדים וודאי פשיטא דנידונין עכ"פ בשריפה כיון דא"א להורגן בחמורה נידונין בקלה לכן קמ"ל קרא היא ולא זוממי' דאין הזוממין לעולם בשריפה רק במיתת הבועל ואינן חייבין רק סקילה ואם נקטעו יד העדים פטורים באמת ושפיר צריך תרווייהו ודו"ק היטב בכ"ז.

אמנם לשי' התוס' דס"ל דאפי' בליכא בועל ג"כ נידונין רק בחנק ולא בשריפה א"כ בכה"ג קרא דלאחיו לא קאי ע"ז כמש"כ בתוס' רק מוכח מהיא ולא זוממי' וא"כ קרא כאשר זמם לעשות לא שייך בכה"ג דהרי אין עושין כאשר זמם כלל רק במיתת חנק נידונין וא"כ נלענ"ד בכה"ג אפי' נהרגה הבת כהן ג"כ נהרגין כיון דכאשר זמם לא ע"ז קאי לא דרשי' ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה וכמש"ל במשנה ובגמרא ע"ש וא"כ יוקשה אמאי קרי להו זוממים דאפי' בנעשה מעשה ג"כ נהרגין וצ"ל כמ"ש בגמרא כיון דאפי' כאשר זמם לחוד עכ"פ ג"כ נהרגין וכמ"ש בגמרא לפרש ע"ש היטב ומיושב קושיית הנודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/עב|קמא אה"ע סי' ע"ב]]}} שדקדק מה שיאטי' דתוס' הכי בסנהדרין הו"ל להביאו ולפמ"ש הדבר נכון דכוונתם לפרש דברי הגמ' ע"ש היטב ודו"ק:


'''שם בד"ה ועוד מדקתני לקמן.''' הא שסידרו התוס' דבריהם הכא אחר דיבור זוממי ב"כ אף דקדים טובא עמ"ש ב"ה בגמרא:


'''שם בד"ה בעי' כאשר זמם וליכא קשיא היכי שמעידין שהוא מצרי ב' שלא פסלו זרעו א"כ נפסול.''' הקשה [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מוהרש"א]] ואימא אין הכי נמי וסיים בקושיא ועיין בריטב"א שרוצה באמת לומר דנעשה מצרי שני ע"ש והדבר צ"ע רב מנ"ל באמת לתוס' דלא יעשה מצרי ב' ואין לומר דא"כ כאשר זמם קאי במצרי ואדומי ג"כ א"כ היאך נעשה במצרי ואדומי ראשון הרי ל"ה עשאילה"ז כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מעידין דלא מקיימי' כאשר זמם וכ' בתוס' כיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו בשום צד שבעולם א"צ כלל לעדות שיכול להזימה ע"ש וא"כ הרי במצרי ואדומי ב' קאי כאשר זמם א"כ במצרי א' הו"ל עדות שאאילה"ז אמנם ז"א דשפיר נאמר במצרי ב' עבדי' כאשר זמם ועלי' קאי וא"כ הוי עדות שאאילה"ז אבל במצרי א' כיון דע"ז לא קאי כאשר זמם בשום צד א"צ לעדות שיכול להזימה וקו' מהרש"א במקימה עומדת מנ"ל להתוס' דלא נעשה באמת מצרי שני.

ונלע"ד דתוס' למדו דאינו נעשה פסול כלל בעולם מהכא דביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/פח/ב|דף פ"ח ע"ב]]}} איתא מניין שלא רצה כהן לקדש עצמו שנושא נשים בעבירה ומטמא למתים דפנו היינו שמכין וכופין אותו ע"ז שנא' וקדשתו בעכ"ר ה"ד אילימא דלא ניסת לא' מעידי' ולא קאמרה ברי לי צ"ל דדפנו ופירש"י ז"ל דעכ"ר לא קאי אכל כהן שעובר או אפי' בספק דפשיטא דוודאי כפי' לי' ע"ש ולכן דחיק בש"ס טובא למוקי בכה"ג שניסת לא' מעידיו וקאמרה ברי לי ע"ש ולא משכחת אוקימתא אחריתי.

והנה כבר חקרתי לעיל אליבא דהו"א דכהן זומם נעשה ב"ג מה נעשה להתירו בנשים פסולות או דנאמר דאין מקילין וא"כ אמאי לא מוקי בש"ס מניין שאם לא רצה דפנו שנאמר וקדשתו בעכ"ר בכה"ג שהעיד על א' שהוא כ"ג והוזם והו"א כיון שנעשה ב"ג יהי' מותר הוא בפסולות וקמ"ל וקדשתו בעכ"ר שכופין אותו שלא לישא נשים פסולות שאין בכחו להקל עליו ולמה דחיק בש"ס טובא. אבל אליבא דאמת לק"מ דקיי"ל דאין נעשה ב"ג דכתיב לו ולא לזרעו א"כ הוי כהן ממש וודאי כופין שלא לישא נשים פסולות ודו"ק. ומעתה אם נאמר דבמצרי שני באמת יעשה הזומם מצרי שני א"כ הדרא הקו' מה דחיק בש"ס וקדשתו בעכ"ר היכי דמי הרי משכחת בכהן שהעיד על ישראל שהוא מצרי ב' והוזם ונעשה הוא מצרי ב' וממילא נפסל הוא גופי' לכהונה והו"א שיהי' מותר בנשים פסולות וקמ"ל קרא אף דנעשה פסול היינו להחמיר עליו אבל לא שיקל עליו לישא פסולות ואמאי דחיק בש"ס טובא אלא ודאי דזה פשיטא לי' להש"ס שא"א בשום אופן שיהי' אדם נפסל לקהל ולכהונה ע"י הזמה ומ"ה דחיק בש"ס דפנו היכי דמי וא"כ מקשו בתוס' שפיר למה אין יעשה באמת מצרי ב' הרי לא באו לפסול זרעו ודו"ק בכ"ז היטב:


'''בא"ד. וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו לו ולא לאשתו.''' הק' באחרונים מה נעשה לר' יוסי דס"ל {{ממ|[[בבלי/יבמות/סח/א|יבמות דף ס"ח]]}} דכל הפוסל זרעו פוסל אשתו ומצרי שני אינו פוסל אשתו ע"ש הדרא הקו' לדוכתא נפסול להזומם. ולפע"ד נראה פי' התוס' הכי דאמרי' {{ממ|[[בבלי/יבמות/פד/א|יבמות דף פ"ד]]}} דנשים מוזהרות על האיש הפסול ג"כ כמו הוא וא"כ אם נעשהו מצרי ב' תהי' אשתו מוזהרת עליו שלא יבא עלי' והיא מה חטאה והיינו דאמר לו ולא לאשתו ואין הכוונה דוקא שתפסול על ידו לכהן ודו"ק:

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>