עריכת הדף "שו"ת תשב"ץ/א/יד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
תונס על יד היקר רבי חיים מלילי ישצ"ו

'''שאלה יד: '''

שאלת ישראל מכר לעכו"ם חביות של יין כשר בתנאי שקוד' שימשכם העכו"ם וינסכם יכתוב לישראל המוכר כתב שעבוד בכתב ידו ואח"כ ימשכם ויעשה בהם כרצונו. על זה פקפקו קצת אנשים אם כשר הדבר לעשות כן וחששו בזה מפני שיש לנו שאסור לטמא טהרות ביד ואתה השיבות להם כי לא נאמר זה אלא בתרומו' ושאר טהרות אבל אנו היום כלנו טמאי מתים אלו הן הטענות ורצית לעמוד בזה על האמת:

'''תשובה: '''  טענת המפקפקים אינה טענה שאם כדבריהם לא יין בלבד הי' אסור למכור להם אלא אפי' שאר דברים שיש לחוש לטומאה הי' אסורי' למכור ולתת להם והא ליתא שהרי בכמה מקומות בתלמוד מצינו שמותר למכור ולתת להם פירות ושאר דברי' ולא חששו לאיסור טומאה והכי מוכח מהאי דאמרינן פרק אלו טרפות {{ממ|[[בבלי/חולין/סד/א|חולין סד.]]}} דאמרי' התם אין מוכרין ביצת טרפה לעכו"ם פי' שמא ימכרנה לישראל ודוקא משום חשש זה אבל ביצת כשרה לית דינא ולית דיינא דשרי. ובהדיא אמרינן בפ' גיד הנשה {{ממ|[[בבלי/חולין/צג/ב|חולין צג&#58;]]}} שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה ובפ' כל שעה {{ממ|[[בבלי/פסחים/מ/ב|פסחים מ&#58;]]}} נמי אמרי' ההיא ארבא דטבעא בתישתא פירש של חטים שרייה רבה לזבוניה לעכו"ם ואשכחינן לרבנן בגמ' דהוו משדרי קורבנא לעכו"ם כדאיתא בפרק בתרא דע"ז {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/סה/א|סה.]]}} ואפי' ביום אידם דאיכ' למיחש לאזיל ומודה היכא דקים להו בגויהו דלא פלחי לע"ז הוו משדרי להו אבל משום חשש טומא' ליכא מ"ד והתם קורבנא מידי דמיכל הוא ומקבל טומא' ובפרק אין מעמידין {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/לח/ב|עבודה זרה לח&#58;]]}} אמרינן הקמחין והסלתות מותרין והקליו' של עכו"ם וקפריסין וכן הקפלטאות וכולה מתני' {{ממ|שם ל"ט ע"ב}} דאלו דברים מותרין באכיל' חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו והדבש והדבדבניות ובשום דוכתא לא שנינו שאסור למכור להם מפני חשש זה של טומאה כמו ששנינו איסור והיתר בדברי' הנקחין מהם. ובירוש' בפרק קמא דע"ז אמרינן מעתה יין ושמן אל ימכור לו מפני שמוציאין ידי ברכה כלומר ודבר של תימה הוא ובודאי שרי ונר' כן בהרבה מקומות מצינו להיתר למכור לעכו"ם טהרו' ולא חששו לטומא' ובין ביין ובין בשאר דברי' ליכא איסורא ובכלהו אשכחן דשרו ולא מפני הטעם שכתבת שאנו היום טמאי מתים שאם לפי זה הטעם לא מצינו היתר אלא בדברים שהם כבר טמאי' אבל בדברי' שהם טהורי' כגון בעלי חיים שאינ' מקבלי' טומאה מחיים עד לאחר שחיטה ששחיטתן מכשרתן לקבל טומאה כדאיתא בפרק השוחט {{ממ|[[בבלי/חולין/לג/א|חולין לג.]]}} וכן פירות שלא נפלו עליה' מים משנתלשו שלא הוכשרו לקבל טומאה עד שיותן עליה' מים וכדאיתא התם {{ממ|ל"ו ע"א}} הי' אסור למכור להם לפי זה הטעם ולא מצינו איסור בדבר אלא במקו' שיש תקרובת ע"ז משום ולפ"ע לא תתן מכשול וכמו ששנינו בפ' קמא דע"ז {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/יג/ב|יג&#58;]]}} אלו דברי' שאסורי' למכור להם אצטרבילין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה ותרנגול לבן ודוקא הללו שהם רגילי' להקריב לע"ז אבל שאר פירות אע"פ שלא הוכשרו ותרנגולי' שאינ' לבנים ואפי' לבני' כשהם מחוסרי אבר ואע"פ שהם חיים מותרי' שהרי אין לחוש להם לתקרובת ע"ז ואפי' באות' שראויי' לתקרובת אינו אסור למכור אלא לכומר עצמו העושה התקרוב' אבל לסוחר עכו"ם הקונה הרבה אינו אסור ולא חיישינן לאיסורא משו' דמזבין לכומר משו' ולפני עור מיפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן וכדאיתא התם {{ממ|י"ד ע"א}} אבל משום חשש טומאה לא מצינו כלל.

ומה שטענת שלא נאמר זה אלא בתרומות יפה אמרת וזה לך פשר דבר שמה ששנינו בגמ' דע"ז פרק ר' ישמעאל {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/נה/ב|עבודה זרה נה&#58;]]}} דורכין עם הנכרי בגת אבל אין בוצרין ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו ופירש בגמ' {{ממ|שם}} שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. וכן בסוטה פ' כשם {{ממ|ל' ע"ב}} וכו' איכא תנא דס"ל הכי וכן בפ' הנזקין בגטין {{ממ|נ"ג ע"א}} היינו דוקא לחולין שבא"י אבל לחולין שבחוצה לארץ אפי' להאי תנא מותר ובא"י נמי לא קיי"ל כותיה אלא מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י כדמוכח פ"ק דנדה {{ממ|[[בבלי/נדה/ו/ב|ו&#58;]]}} וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' אחרון מה' אוכלין ומשקין ז"ל כשם שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותם כך מותר לגרום ט"א שבארץ ויש לו לטמא חולין המתוקנין לכתחלה עכ"ל ואפי' בחולין שנעשו על טהרת הקדש דאיכא מאן דאמר בפ"ק דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/ב/ב|ב&#58;]]}} דכקדש דמו וטמא לא ישחוט אות' אלא בקרומי' של קנה ארוכה כדי שלא תטמא הבשר ואפ"ה פליגי עליה כלהו אמוראי וס"ל דלאו כקדש דמו ומאן דאסר נמי לא אסר אלא בחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל לחולין גרידי שרי לכתחלה כדאיתא התם וכ"ש בנדון הזה שהיין משעה שנמשך ונעשה משקה קבל טומאה מהכלי' ומהעוסקי' שהרי כלם הם טמאי' דודאי שרי למוכרו לעכו"ם ואינו אסור מפני הטומא' שהזכרת. ונר' שטעם מהמפקפקים אינו מפני חשש טומאה שהרי דבר מפורש הוא שאין לאסור מפני זה הטע' וכמו שביארתי אלא טעמם הוא מפני האיסור שנאסר היין שהמפקפקי' סוברי' שאין למסור דברי' מותרין ביד עכו"מ לאוסרן ואם הוא זה דעת' אינו אוסר אלא אם הישראל הוא נותן יינו לעכו"מ לנסכו ולאסרו להפסידו עליו שזה ודאי אסור משום בל תשחית וקורא אני עליו המקרא הזה אל תשחיתהו כי ברכה בו ומפני זה הטעם אמרו בפ"ק דחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/יב/ב|יב&#58;]]}} שאין מוסרין לכתחלה חולין לחרש ש"ו ופי' ר"ח דטעמ' משום דמועדין לקלקל ולנבל וקא עבר משו' ב"ת. אבל אם הוא מוכרו לו או נותנו לו מפני טובה שעשה עמו והעכו"מ שותהו או מוכרו אין כאן איסור. {{ממ|ובפ"ב די"ט (כ"א ע"ב}} אמרו מזמנין את העכו"מ בשבת ולא חיישי' לשיורי כוסות פי' שמותר לזמן את העכו"מ בשב' שאין לחוש שמא ירבה בשבילו כמו בי"ט וגם אין לחוש שמא יטלטל הכוס ששתה בו יין ונאסר בשתייתו והרי הנשאר בכוס מוקצה מחמת איסור והיינו טעמא דלא חיישי' להכי לפי שאותן שיורין אינן חשובין ובטלין הן לגבי כום ומשמע שמותר להשקותו יין אע"פ שהוא אוסרו בשתייתו ואמרו בע"ז בפ' השוכר את הפועל {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/סט/א|עבודה זרה סט.]]}} הי' כו' והניח לפניו לגין על השלחן ולגין על הדלפקי והניחו ויצא מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלפקי מותר ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדלפקי אסור ומשמע שמותר לישראל להשקות יינו לעכו"מ ולא חששו לדבר מפני שאוסרו וה"ה שמות' למוכרו לעכו"מ אלא א"כ הוא מוכר מעט לכומר עצמו לצורך נסוך כמו שאמור אבל מוכר חביות הרבה לסוחר אין חשש לדבר כלל מפני גרמת האיסור:

אבל מה שראוי להזהר כשמוכר יין ישראל לעכו"ם הוא שכשיפרע ממנו שלא יהיו דמי יין נסך ביד ישראל וזה כשמוכרו לעכו"מ אבל לאלו הישמעאלים כבר הסכימו הגאונים ז"ל שאין מגען אוסר בהנאה דלאו עובדי ע"ז הן ואין מנסכין יין שהרי היין הוא מאוס להן ואסור ואין לומר שיש חובת נסוך עליהם אבל העכו"מ עובדי ע"ז הם ומגען אסור בהנאה והמוכר יינו להם צריך שיזהר שלא יפרע מהם בצד שיהיו דמי יין נסך ביד ישראל כיצד יזהר מזה כבר פירשו הדבר בפ"בת דע"ז דתנן התם {{ממ|ע"א ע"א}} המוכר יינו לעכו"מ פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ופי' בגמ' {{ממ|שם}} טעמא דמשיכה בעכו"מ קונה היכא שפסק דמים הילכך בשעה שקנאו העכו"מ במשיכה ופסיקת דמי' עדיין הי' היתר ומשום משיכה לא מתסר עד שישכשך בידו ובאותה שעה כבר נתחייב העכו"ם לישראל בדמי היין והלואה הן אצלו וכשמודד אח"כ עכו"מ ואוסרו שלו הוא אוסר וכשפורע לישראל דמי יין כשר הוא פורע. אבל אם מדד קוד' שפסק עדיין לא סמכה דעתו של עכו"מ ולא קנה היין וכשהוא מודד של ישראל הוא מודד ובמדידה זו הוא אוסרו וכשהוא לוקח מישראל יין נסך הוא לוקח ואסור ליטול דמיו וקי"ל דמשיכה בעכו"מ קונה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל וכן הסכי' הרשב"א ז"ל בס' תורת הבית בסוף שער שני מבית היין הלכך בנדון הזה שכבר פסק העכו"מ דמים קוד' שימשוך היין שהרי עשה לו מזה כתב שעבוד מדמי היין כמו שנזכר בשאל'. ואם הכניסו בחצרו קודם שנתנסך או ששכר לו ישראל את מקומו וכמו ששנינו אם הי' פקח שוכר לו מקומו כדי שתזכה לו חצרו הרי קנתה לו חצרו היין בשעה שהי' מותר והוו להו דמי היין הלואה ביד עכו"מ וכי שקיל מיני' מעו' הוו להו דמי יין כשר ושפיר דמי. ואם שכר לו מקומו יוציאנו משם קודם שיאסר כדי שלא יטול שכירות יי"נ:

ולענין אם יכול להפרע הישראל מעכו"ם מדמי אותו היין אחר שנתנסך או אם צריך שיפרעהו משאר נכסיו בזה יש לדון שהרי אמרו בפ"בת דע"ז {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/סד/א|סד.]]}} שאם אמר העכו"ם לישראל המתן עד שאמכור יין נסך ואביא לך אסור. ויש מפרשים שאינו אסור אלא בדשוויה אפותיקי כלומר שייחד היין לפרעון החוב אבל בדלא שויה אפותיקי שרי ואין זה הפי' נכון שהרי בגמ' יש הוכחה שאפי' בלא אפותיקי אסור אבל הראב"ד ז"ל פירש דוקא כשהי' ביד ישראל לנגוש עכו"ם כגון שהגיע זמן החוב כבר ומדעתו המתין לו עד שמכרו הוא דאסור אבל אם לא הי' בידו לנוגשו וע"כ הוא מרחיב לו הזמן אע"פ שאמר לו העכו"ם איני יכול לפרעך עד שאמכור יי"נ ואפרע לך מותר ולפ"ז אם הגיע זמן הפרעון והמתין לו עד שימכור יי"נ ויביא לו אסור מפני שרוצה בקיומו וכן נמי אם עשאה אפותיקי מפורש כגון שאמר לו לא יהי' לך פרעון אלא מזה בכל ענין אסור אפי' לא הגיע זמנו שהרי רוצה בקיומו. אבל בהרבה מקומות נהגו היתר אפי' אמר לו המתן לי ובידו לנגשו. וכ' הרשב"א ז"ל שיש לסמוך בהיתר זה על הגאונים ז"ל שאומרי' שעכו"ם האלו אינם עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם ומגען אינו אוסר בהנאה ואע"פ שאין אנו נוהגים על פיהם בהוראה זו להתיר מגען בהנאה כדאי הם לסמוך עליהם בדבר זה שהדמים ביד עכו"ם אלא שהמתין לו ישראל עד שמכר והביא וכן דעת הר"ן ז"ל והוסיף עוד טעם אחר בהתר זה דאין למימר רוצה בקיומו ומותר לפי זה הטעם יש להתיר אפי' בשעשאו אפותיקי מפורש:

היוצא מכל זה שמותר לישראל למכור יינו לעכו"ם אע"פ שמנסכו וליכא למיחש לא לאיסור טומאה ולא לאיסור נסוך ואם קנאו עכו"ם קודם שנתנסך אחר פסיקת דמים במשיכה או הגבהה או הכנס' לחצירו או שכר מקומו בחצר ישראל נוטל אח"כ הישראל דמיו מיד עכו"ם בין מאותו היין בין מנכסים אחרים ואפי' אמר לו המתן לי עד שאמכור ואביא לך והיה בידו לנגשו כדעת הרשב"א ז"ל ואפי' עשאו אפותיקי כדעת הרמב"ן ז"ל אלא שיש לחוש לכתחלה שלא לעשותו אפותיקי אלא שישעבד לו העכו"ם כל נכסיו ולא יזכיר שהיין בלבד הוא משועבד בחוב זה. וחתמתי שמי שמעון בה"ר צמח זל"הה:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>