עריכת הדף "שו"ת מהרי"ט/א/כה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|'''שו"ת מהרי"ט - חלק א - סימן כה''' ('''סימן כד''' בדפו"ר)}}
{{גופן|3|וילנה|'''שאלה'''}} לאשר הביא אלוה בידו{{הערה|לשון הכתוב [[תנ"ך/איוב/יב#ו|איוב יב ו]].}} מחקרי סתרי חדרי תורה בקרב לבו ערוכה בכל ושמורה החכם השלם כמהר"ר מנחם נר"ו שלום רב לו ולאוהבי תורתו:

{{גופן|3|וילנה|'''אני'''}} איני כדאי דשלח לי מר ובביתי אין לחם ולא דברים המחוורין כשמלה אבל מאחר שהרשתני אציגה נא לפניך מיעוט דעתי הקצרה מאשר הריחותני מרוחך רוח חכמה ותבונה כי מעלתו העיר בדבר הזה הערות מעוררות את הלב ומולידות מחשבות לאשר לו לב לשמוע ועינים לראות יבין לאשורם בטעמם ונמוקם באורח נכוחות לקבוע בהם מסמרות אמרות ה' אמרות טהורות{{הערה|על עיקר הנושא המבואר בדברי רבינו בסימן זה, עיין עוד מש"כ אבי רבינו בשו"ת [[מבי"ט/ב/קצו|מבי"ט ח"ב סימן קצו]] ומש"כ ב[[שו"ת רבי בצלאל אשכנזי/א|שו"ת רבי בצלאל אשכנזי סימן א]].}}.

ראשונה קרא מר תגר על מנהגנו שאנו נוהגין להפריש תרומה גדולה ולקרא שם למעשר ראשון ונוטלין תרומת מעשר ומניחין שאר המעשר שם וכן עושין למעשר שני ולמעשר עני ואמר כי מג' מקומות בתלמוד מוכיח דקריאת שם למעשר לא מהני עד שיפריש ממש וחדא מדאמרו ביבמות פרק יש מותרות {{ממ|[[בבלי/יבמות/פו/א|פו.]]}} ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל וכתב מר האי מעשר ראשון{{עוגן|כא.|}} דטביל היכי דמי אי עד שלא נטלה תרומתו תיפוק לי משום תרומת מעשר שבו ואי בנטלה תרומתו ע"כ קורא לה שם כשהוא מפרישה כדתנן אחד ממאה ממה שיש כאן כו' אלא משמע דאע"ג דקרא לה שם כל שלא הפרישו טביל. 

ראיה זו איני מכיר דאי מדברי רש"י מוכח מר היא גופה הקשו התוס' {{ממ|[[תוספות/יבמות/פו/א|ד"ה מה תרומה]]}} וז"ל פי' רש"י בשלא הופרש חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא תרומה מיתה כתיבה ביה וקשה לר"י מעשר ראשון נמי כתיבה ביה תרומת מעשר ע"כ ולכשתמצי לומר לתירוץ התוס' אין משם הוכחה של כלום שכן כתבו ופי' ריב"ן משום דדרשינן בפרק הנשרפין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פג/א|סנהדרין פג.]]}} ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידים ליתרם הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה עכ"ל, ודבריהם מבוארים דאי לאו ההוא קרא דהנשרפין לא הוה קים לן בטבל מיתה אע"ג דאיכא מיתה בתרומה דהו"א עדין לא חל עליה שם תרומה עד שיפרישנה ודרשינן מאשר ירימו ויליף חילול חילול מתרומה וההוא קרא בתרומה גדולה מיירי אבל תרומת מעשר מנ"ל דטבל דידיה במיתה כמו תרומת מעשר גופיה ומייתי לה מהקישא ואפילו תימא דרש"י לא ס"ל הכי לפי הלשון שהביאו התוס' משמו דהא תרומה מיתה כתיבה ביה מ"מ יש ליישב פירושו דלעולם אפילו תרומת מעשר הוא ס"ל דלא טביל וס"ל לרש"י שכשכתוב מיתה בתרומה ה"ה עד שלא {{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''תרומה עד שלא הופרשה כיון שעומד לכך חל עליו חיוב מיתה אבל טבל שלא הופרש ממנו מעשר ראשון לא מחייב מיתה משום תרומת מעשר שבו דלא חל חיובו עד שיפריש המעשר'''.}} הופרשה כיון שחייבתו תורה להפרישה דכל העומד ליגזז כגזוז דמי וה"ה במעשר ראשון שהופרש ועדין לא נטלה תרומתו כיון (שנכר) [שכבר] חל עליה חיוב התרומה חל עליה חיוב מיתה אבל טבל שלא הופרש ממנו מעשר ראשון לא מחייב מיתה משום תרומת מעשר שבו דאכתי לא חל חיובו עד שיפריש המעשר אז חל החיוב על הלוי להפרישה וס"ד דלא טביל עד דמייתי לה מהקישא ודייקינן נמי מקרא דקרא מיירי בטבל טבול למעשר דכתיב אשר ירימו בעתידין ליתרם הכתוב מדבר כדילפינן בהנשרפין גבי תרומה גדולה וסברא זו נכונה וברורה ואף לתירוץ התוס' אנו צריכין לה ותדע שזו היא דרשתו של יוחנן כהן גדול בפרק עגלה ערופה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מח/א|סוטה מח.]]}} דתניא לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה ופירש רש"י בפ"ק דבכורות {{ממ|[[רש"י/בכורות/יא/ב|יא: ד"ה דמאי]]}} שהיו סבורין שתרומת מעשר לא חל חיובה עד שיפרישו המעשר ועל הלויים רמי חיובא כדכתיב ואל הלויים תדבר וכו' כי תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו ועוד אנו עתידין לבאר בדבר הזה בס"ד:

{{גופן|3|וילנה|'''והמקום השני'''}} שמצא מהך דאלו הן הלוקין {{ממ|[[בבלי/מכות/טז/ב|טז:]]-[[בבלי/מכות/יז/א|יז.]]}} דמייתי התם מתני' דדמאי {{ממ|[[משנה/דמאי/ד#ג|פ"ד מ"ג]]}} רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרוא שם למעשר עני של דמאי וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש ופרש"י {{ממ|[[רש"י/מכות/יז/א|ד"ה קורא]]}} ושאר המעשרות על כרחו צריך להפריש מעשר ראשון לפי שצריך לפרוש תרומת מעשר ומעשר שני לפי שצריך להעלותו לירושלים ולאוכלו ע"כ משמע דבעי הפרשה ממש ולא סגי ליה בקריאת שם וקשיא ליה למר לפי שיטתו למה פירש רש"י הטעם במעשר ראשון משום תרומת מעשר ומעשר שני לפי שצריך להעלות לירושלים ותיפוק לי משום דלא סגי ליה בקריאת שם עוד הקשה בדברי רש"י והלא אפשר להפריש תרומת מעשר בלי הפרשת המעשר כדתנן הלוקח מן הנחתום וכו' ובכמה דוכתי ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שבאמת אם זו היתה כוונת רש"י היא קושיא חזקה אטו להפריש תרומת מעשר לא סגי ליה בלא הפרשת המעשר ועוד אף מעשר שני בלא הפרשה יכול לעלות ולאכלו בירושלם מאחר שקרא לו שם או יקבע לו מקום ויחלל על המעות אי נמי אם הוא בתוך ירושלם למה צריך להפריש אלא הא דכתב רש"י לא קאי אמילתא דרבנן אלא אמילתא דרבי אליעזר דס"ל דכיון דדמאי ספיקא הוא לא בעינן להפריש מעשר עני משום דממון הדיוט הוא ומותר לזרים כדכתב רש"י לעיל ולהכי לא בעי אפילו לקרוא את השם ואמאי נקט רבי אליעזר מעשר עני ולא נקט נמי מעשר ראשון ומעשר שני דהני נמי מותרין לזרים להכי כתב ושאר המעשרות צריך להפריש על כרחו כלומר להפרישם או לקרא להם שם דהיינו הפרשה משום תרומת מעשר דטביל ויש בה עון מיתה ומעשר שני כדי להוליכו לירושלם ולפי המסקנא דאמרינן דלכ"ע בודאי טביל ובנחשדו פליגי ע"כ דלא פליגי אלא במעשר עני אבל בשאר המעשרות ודאי נחשדו מעשר ראשון משום תרומת מעשר שבו דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר ומעשר שני סבר אי מפרישנא ליה בעי אסוקי ומכליה בירושלים א"כ בין למאי דסבר בין לפי המסקנא לא פליגי אלא במעשר עני ולא בשאר המעשרות וזה שכתב רש"י לישנא דאפרושי לא נחית לחלק בין קריאת שם להפרשה אלא לחלק בין מעשר עני לשאר המעשרות. 

ואני תמה עליו היאך מוכיח מדברי רש"י ומדקדוקם אם הטעם שאמר רש"י לדבריו הוא כנגד דברי מעכת"ר אם לא שיאמר שנבא רש"י ולא ידע מה נבא והלכה כמותו שאמר ע"כ צריך להפריש אבל אין הטעם כדבריו אתמהא.

עוד כתב וז"ל והתימה עלינו אם איתא למנהגנו מאי ואין צריך להפריש דאמור רבנן גבי מעשר עני של דמאי השתא אפילו מעשר ראשון של ודאי סגי לן בקריית שם מ"ע של דמאי מבעיא ע"כ. אישתמיטתיה למר לשון הירושלמי שאמר שם {{ממ|[[ירושלמי/דמאי/ד/ג|דמאי פ"ד ה"ג]]}} מה טעמא דרבי אליעזר מכיון שיודע שבעוון מיתה מפריש מ"ט דרבנן בלא{{הערה|בדפו"ר בט"ס: דלא. כאן תוקן לפי נוסח הירושלמי שלפנינו}} כך קורא שם ואינו צריך להפריש פי' בלא כך אפילו במעשר ראשון של ודאי בקריית שם סגי ומאי פסידא איכא או מאי טרחא איכא אם יקרא שם על הספק ומתני' מילתא בטעמא קאמר וכן מצאתי שפירש הרא"ש נמצא דמר בא ללמד דלא סגי בקריאת שם מהכא ונמצא למד דבודאי{{הערה|בדפו"ר: דודאי.}} מיירי מלשון הירושלמי. 
עוד הוכיח מסיפא דהך שמעתא דאמרינן ורבנן סברי כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש ואם איתא דבקריית שם סגי מאי טרחא איכא ואין זה דקדוק כראוי ללמוד ממנו הלכה דעם הארץ לאו דינא גמיר שבקריאת שם למעשר סגי כדי להוציאו מידי טבל שהרי הוא רואה לעולם שאנו מפרישין אותו לגמרי ליתנו לעני סבור הוא דלא סגי ליה להוציאו מידי טבל בלא הפרשה והוה ליה יודע ואינו יודע דומיא דההיא דפרק האיש מקדש {{ממ|[[בבלי/קידושין/מו/ב|מו:]]}} אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח כמה שרואה שכל העולם נוהגים כן ואינו יודע דסבר משום טרחא הוא אף כאן סבור הוא דלא סגי בלא הפרשה ומאן יהיב קבא דקמחא למיזל לבי רב למיגמר שמעתתא דבקריאת שם סגי הילכך טריחא ליה מילתא ולא מפריש ליה כלל וכי תימא נדרוש להו דבקריאת שם סגי להוציאו מידי טבל אף אנו מחזיקין ידי עוברי עבירה {{עוגן|כא:|}}שהכל יקראו להם שמות לתרומות ומעשרות ולא יתנום לכהן דכיון דעוון מיתה ליכא אגזל כהן לא חיישי:

{{גופן|3|וילנה|'''והמקום השלישי'''}} רצה ללמוד מדאמרינן בפרק עגלה ערופה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מח/א|סוטה מח.]]}} כשם שתרומה גדולה במיתה כך תרומת מעשר וטבל במיתה ומשמע ליה דטבל היינו טבול למעשר ראשון שהרי כבר אמר תרומת מעשר וכמדומה שרצה לדייק כמו שדייק ביבמות אבל טבל דקתני אינו אלא טבול לתרומת מעשר וטבל טבול לתרומת מעשר הוא דאצטריכא ליה למדרש דאילו תרומת מעשר בעיניה יודעים היו שהוא בעון מיתה ונזהרין ממנה כדמוכח בתוספתא דדמאי {{ממ|[[תוספתא/דמאי/ה#ג|פרק ה]]}} דתניא כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע על עם הארץ פי' מתרומת מעשר שחזרה למקומה דאמרינן שואלו ואוכלו על פיו ועוד הא דאימת שבת על עם הארץ מפרשי לה משום דשבת קובעת למעשר אלמא הא דלא חייש ע"ה אתרומת מעשר משום דסבר דאכתי לא קביעה ביה איסורא דתרומה שהיא בעוון מיתה ועוד יש לומר דתרתי אצטריכא ליה כשם שתרומה גדולה במיתה ואף טבל טביל לה כדדרשינן בהנשרפין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פג/ב|סנהדרין פג:]]}} כך תרומת מעשר ומעשר ראשון הטבול לה במיתה ולא תימא דוקא בתר דאפריש מעשר ראשון שחל עליו שם תרומת מעשר אלא אפילו לא הפריש אלא שהוא טבל בעיניה יש בה עון מיתה משום מעשר ראשון שבה שזו היא עיקר הטעות שהיו טועין העולם לומר דאכתי לא חל שם תרומת מעשר כדפי' רש"י כמו שכתבתי למעלה וכן מוכיח בירושלמי דפאה פרק בתרא {{ממ|[[ירושלמי/פאה/ח/ב|פ"ח ה"ב]]}} דאמרינן התם כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשדו לויים על תרומת מעשר והיינו לפי שיודעים הם שתכף כשהופרש חל עליו חיוב תרומת מעשר ואין לדקדק מדברי רש"י מה שדקדק כת"ר מכי אפרישיניה ואפקעיניה מתורת טבל וכן לשון התוס' מפרישן{{הערה|בדפו"ר בט"ס: מפרשינן.}} והן שלו שהן ז"ל לא נחיתו להכי ולקריאת שם קרו הפרשה:
 
{{גופן|3|וילנה|'''ואף'''}} כי כת"ר בא בארוכה לבעבור סבב את פני ההלכות לבטל את המנהג אבא בקצרה להעמידו וכולהו מתנייתא דבמכילתין מוכחי להדיא דבקריאת שם סגי וגם כי כת"ר דחה ההיא דהנחתומין קשיא הך דהלוקח מן הנחתום דקתני אומר אחד ממאה וכו' משמע דבהכי סגי שאם לבסוף צריך הוא להפריש גם המעשר למה צריך לכל זה יפריש תחילה המעשר ואח"כ יפריש תרומתו וכן מוכחא נמי מתני' {{ממ|[[משנה/דמאי/ה#ב|דמאי פ"ה מ"ב]]}} דהרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וההיא דפרק בתרא דדמאי {{ממ|[[משנה/דמאי/ז#ב|פ"ז מ"ב]]}} מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס וכו' דמשמע להדיא דלא משייר אלא אותו המועט שבשולי הכוס לתרומת מעשר אלא דמר מתרגם לכולהו דוקא בדמאי והנה ראה שרבינו שמשון{{הערה|[[ר"ש/דמאי/ה#ב|ר"ש דמאי פ"ה מ"ב]].}} פרשה לההיא דהרוצה להפריש וכו' בודאי ומה נעשה למעכ"ת שאינו מבטל דעתו מפני דעתם של גדולים ולואי שיעשה האדם דברי הראשונים נוחי נפש רטיה ללב קלורית לעינים למען אשר יראה בעיניו ולבבו יבין ועוד מטונך מי לא דייקת ממתני' דחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפריש דדוקא גבי מעשר דקיל אבל שאר מעשרות לא מהני בהו קריאת שם אע"פ שהוא דמאי א"כ לדידך היכי מתיישבת הך מתני'. ועוד תמה על עצמך אם קריאת שם למעשר לא שמה הפרשה אם כן הו"ל כאילו לא הופרש והיאך יכול להפריש עליו תרומת מעשר והלא אם אין מעשר אין תרומה שאין אני קורא בו מעשר מן המעשר אלא אחר שהופרש כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ומתני' טובא דתנן ומעשר שני בצפונו או בדרומו כולהו הוו תיובתיה דמר דאף בודאי משתעי ומר דחה לומר דכיון שהוא מחלל על המעות הו"ל כמו הפרשה גמורה ולא נהירא כלל דאדרבא כל שאין ההפרשה כדין גם החילול לא חל על המעות תדע דתני' בתוספתא גבי עובדא דר"ג וזקנים שנתארחו אצל ב"ה שהיה אומר מעשר כרי זה בתוכו ומחולל על מעות הללו אמרו לו צא ואכול מעותיה השכרת ממון ואבדת נפשות שכל שלא היתה ההפרשה כדין שלא קבע מקום לא חלה קדושה על המעות ומאחר שכל המשניות השנויות במכילתין שמורות בדבר באצבע רוצה לכפות עליהן פסכתר ולמדחיינהו בגילתא דחיטי{{הערה|ע"פ [[בבלי/חולין/נו/ב|חולין נו:]] ושם: '''גילא דחיטתא'''.}} הרי הוא מזקיקני להביא לו ממקומות אחרים שאם דברי תורה עניים במקומן עשירים הם במקום אחר בפרק כל הגט {{ממ|[[בבלי/גיטין/כה/א|גיטין כה]]}} אמילתא דברירה מייתי תלמודא אותה ששנינו הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון מיחל ושותה ופי' רש"י {{ממ|[[רש"י/גיטין/כה/א|שם כה:]] ד"ה ומיחל}} מחלל על המעות ושותה בלא הפרשה וכתבו עליו בתוס' {{ממ|[[תוספות/גיטין/כה/א|שם]] ד"ה ומיחל}} ואין נראה דדוקא גבי דמאי קתני בהך משנה ומחולל על המעות לפי שקבע לו מקום דקתני מעשר שני בצפונו או בדרומו דהוי כמו הפרשה והכא דודאי הוא אינו יכול דבין השמשות מיירי דאין מעשרין את הודאי אלא פירש רבינו תם מתחיל ושותה מיד ואחר שבת יפריש מעשר ראשון ושני עד כאן דבריהם ולמדנו מהם שני דברים חדא איפכא מכת"ר דאדרבא חילול לא מהני אלא משום דמהני קביעות מקום דהוי כמו הפרשה ועוד למדנו בין לרש"י בין לרבינו תם דלענין היתר שתיה אפילו בטבל ודאי מותר מיד לשתות בקריאת שם בלא קביעות מקום כל שכן בקביעות מקום ועוד בפ"ק דחולין {{[[בבלי/חולין/ו/ב|ו:]]}} אהא דרבי מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי כל בית שאן בשבילה פרכינן דילמא רבי מאיר נתן עיניו בצד זה ואכל במקום אחר ומשני תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה ולא תימא עלה של ירק שאכל רבי מאיר דמאי היה ולהכי סגי ליה בהכי דאם תלמודא מהדר לדחויי לומר שהיאך למד רבי מאותו מעשה ולא משכח לומר אלא תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה כלומר והוא דקדק בדבר שלא נתן עיניו וטפי הו"ל לשנויי ודאי היה ולא סגי ליה בהכי{{הערה|עיין מה שתמה ע"ד רבינו בספר כבוד יום טוב למהרי"ט דאנון בחי' על הרמב"ם [[כבוד יום טוב/מעשר/ט/ד|פ"ט מהל' מעשר ה"ד]], שנעלמו ממנו דברי רבנו תם על אתר בחולין שם {{ממ|[[תוספות/חולין/ו/ב|בתוד"ה והתיר]]}} דאיירי בדמאי.}} ובקדושין פרק האיש מקדש {{ממ|[[בבלי/קידושין/מא/ב|מא:]]}} אמרינן מה לתרומה שכן ישנה במחשבה ופי' רש"י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותו גרסינן בפרק שבועות שתים {{ממ|[[בבלי/שבועות/כו/ב|שבועות כו:]]}} גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ופרכינן ונגמר מקדשים דכתיב כל נדיב לב עולות ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ופי' התוס' תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדאמרינן ובירושלמי פרק בתרא דדמאי {{ממ|[[ירושלמי/דמאי/ז/ה|פ"ז ה"ה]]}} א"ר זעירא הדא אמרה טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלה בשבת כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר פירוש טבל שהתנה עליו מערב שבת שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' דעלה מיירי התם ונראה דאשמעינן דאע"ג {{עוגן|כב.|}}דאכתי לא מתקן ולא נתן עיניו בו לתקנו מותר הוא לטלטל דכיון דסגי ליה בנותן עינו בצד זה וכו' לאו מוקצה הוא הרי לך שאפילו בטבל ודאי התירו בלא הפרשה ותנן נמי התם בריש פרקא {{ממ|[[משנה/דמאי/ז#א|פ"ז מ"א]]}} המזמין את חבירו שיאכל אצלו וכו' אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו וכו' מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר וכו' ובירושלמי א"ר יוחנן מתניתא בדמאי הא בודאי לא ופריך דתנינן לקמן בההוא פרקא היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש דההיא בודאי מיירי דקתני סיפא היו דמאי ומסיק דמתני' בין דמאי בין ודאי הרי שבודאי התירו לאכול בלא הפרשה בקריאת שם לבד שהרי הוא אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס לפי שהוא מתבייש מבעל הבית להפריש קודם שלא ירגיש בו שהוא חושדו ולא העמידה ר' יוחנן בדמאי אלא משום דדוקא בדמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כדמפרש התם ותו איכא בפ"ק דקדושין דמייתי מעשה ברבי גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לו ופי' רש"י שר"ג שכח מלתרום והיה ממהר לתרום שמא יאכלו בני אדם ממנו כשאינו מתוקן ולכך אמר עשור שאני עתיד וכו' וכתב ואע"פ שעדין לא הופרש קריית שם הוא ואפי' אכלו ממנו אין כאן חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו כי ממה שיותירו לבסוף בביתו של ר"ג יפריש המעשרות אח"כ לפי שהיה ידוע לר"ג שלא יאכלו הכל שהרבה תבואה היה לו כדכתבו התוס' והתוס' הקשו על פירוש רש"י למה הוצרך לרבי יהושע ולהשכיר להם את המקום בקריאת שם סגי ואף על פי שר"ת העמיד לענין ביעור ולא להפרשת המעשרות מ"מ למדנו בין מדברי רש"י בין מדברי התוס' דבקריאת שם סגי בלא הפרשה ממש. וראיתי לרבינו ישעיה מטראני ז"ל שכתב שם בחדושיו המודפסות עישור שאני עתיד למוד היה מתכוין לתקן פירותיו שלא יכשל אדם בהם ואף על גב דקריאת שם בלא הפרשה אינה כלום אהני דלכשיפריש הוברר הדבר מעיקרא שעל אלה קרא שם ומה שאכלו לא אכלו טבל אלא מתוקן ואין לתעות כלל בלשונו לומר שהוא סבור דבעינן שיפריש ממש המעשר בידים אלא על קביעות מקום הוא דקאמר שהוקשה לו דהיכי מהני ליה קרית שם הואיל ולא סיים וקבע מקום ואמר מעשר ראשון לצפונו ומעשר שני לדרומו ואין לומר דאין ה"נ דקבע מקום שהרי ר"ג היה מתיירא שלא יאכלו בני ביתו ממנו ואם היה קובע מה הועיל בתקנתו אדרבא גרע טפי שיאכלו מאותו המקום שקבע המעשר אלא ע"כ לא קבע לו מקום והשתא לא היה חושש ר"ג שלא יאכלו הכל כי היתה תבואה מרובה והיה יודע שישיירו ומה שישתייר יהיה מעשר כדכתבו התוס' וגם קושיא זו הקשו התוס' לפי' רש"י דמאי מהני קריאת שם הואיל ולא קבע מקום למעשר וקביעת מקום קרי ליה הפרשה כדמוכח בדברי התו' בפרק כל הגט גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דכיון דבודאי מיירי לא היה יכול לקבוע מקום דהפרשה היא ובין השמשות אין מעשרין את הודאי ותירץ הרב ז"ל דאהני ליה אף על גב דלא קבע מקום להוציא את זה שיאכלו מידי טבל כשיתברר מה שישיירו ויחול עליו שם מעשר דס"ל יש ברירה דומיא דההיא דהלוקח יין מבין הכותים ותמיהא לי טובא על מה שהקשו התוס' לדברי רש"י כיון שלא קבע מקום בצפונו או בדרומו מה הועיל בהפרשתו דהא תניא בתוספתא {{ממ|[[תוספתא/מעשר שני/ג|מעשר שני פ"ג]]}} מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום וחכמים אומרים לא קרא לו שם עד שיקבע מקום לצפונו וכו' דהא ע"כ ההיא דהלוקח יין מבין הכותים שהביאו שם התוס' לא קתני בה קביעות מקום ואעפ"כ מהני לשתות מיד וכמו שכתבו התוס' בפ' כל הגט שפירש רבינו תם מיחל ושותה מתחיל ושותה מיד דדוקא אם היה בא לחלל על המעות היה צריך לקבוע מקום אבל זה שותה מיד ואח"כ במוצאי שבת יחלל א"כ מה הוכחה הוכיחו מההיא דמעשר שני שבחפץ דבעינן קביעות מקום דהתם הוא כדי שיחול החלול עליו שיהא מסויים שאם אינו קבוע לא חל קדושה על המעות כדמייתי עלה עובדא דרשב"ג השכרת מעות ואבדת נפשות אבל להוציא מידי טבל בקריאת שם כה"ג סגי שיאמר מה שאני עתיד לשייר יהא מעשר כדמוכח בההיא דהלוקח יין ובההיא דמזגו לו את הכוס ובכמה דוכתי ובפרק בכל מערבין {{ממ|[[בבלי/עירובין/לז/ב|עירובין לז:]]}} מייתי תלמודא מתני' דתרומות האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו וכו' ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו ומתרגם לה לדרבי שמעון לחד לישנא דבעי' קביעות מקום ושאני התם דאיכא סביביו וטפי היה להם לתוס' להביא משנה זו ואע"פ כן אין מהם קושיא דשאני הכא דאמרינן הוברר הדבר למפרע כשישייר אבל בתורם מעתה בעינן קביעות מקום מ"מ למדנו דקריאת שם עם קביעות מקום לכ"ע מהני ואי קשיא מהא דאמרינן בפרק נוטל {{ממ|[[בבלי/שבת/קמא/ב|שבת קמא:]]}} אמתני' דתנן אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך והא קמתקן ומסיק הוא דאמר כר"ש בן אלעזר דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ומפ' דרבי יהודה עדיפא מדר"ש בן אלעזר דמיקל טפי לומר שהואיל ויכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר לא הוי מתקן בעלייתו הילכך מעלין ועל כרחין ר' יהודה מודה בטבל ולא פליג אלא במדומע ואי אף טבל סגי ליה בהכי נותן עיניו בצד זה לאו מתקן הוא ואמאי לא מעשר בשבת הא לאו מילתא היא דהא בנותן עיניו בצד זה דהכא לא דמי לנותן עיניו בצד זה דאמרינן גבי טבל דגבי טבל צריך הוא לקרא עליו שם מעשר ותרומה והיינו הפרשתו הילכך לא מצי מעשר בשבת דמתקן הוא בפה אבל מדומע דלא בעי לקרא עליו שם שהרי תרומה היתה ונתערבה לר"ש בן אלעזר דסגי ליה בנותן עיניו לאו מתקן מקרי וכה"ג טבל שהתנה עליו מע"ש שאין צריך עכשיו לקרא עליו שם יכול הוא להפרישו כיון דסגי ליה בנותן עיניו ויהא מותר להעלותו בידים וזה פשוט ובר"פ האומר {{ממ|[[בבלי/קידושין/נט/ב|קידושין נט:]]}} אהא דאמר ר' יוחנן אתי דבור ומבטל דבור ומייתי הא דאמרינן מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה והקשו התוס' {{ממ|[[תוספות/קידושין/נט/ב|ד"ה מיד]]}} אמאי לא פריך לר' יוחנן מהא דמייתי התם לעיל האומר לשלוחו צא ותרום וכו' בטל אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה אבל אי בשתרם {{עוגן|כב:|}}בטל תרומתו תרומה ואפילו תרם השליח במחשבה אלמא לא אתי דבור ומבטל דבור ותרצו דמחשבה דתרומה היה יודע דכמעשה דמי דכתיב ונחשב וכו' ואילו היה הדבר רפוף בידינו היה כדאי המנהג שנהגו בימי עולם בימי רבותינו הקדמונים אשר בא"י ללמוד ממנו כמו שאמרו ב[[ירושלמי/מעשר שני/ה/ב|ירושלמי דמעשר שני פ"ה]] גבי פירות חמשית לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה מה צבור נוהגים ונהוג כן ואנן חמוי צבורייא דלא מפרישין ע"כ כ"ש שאין כאן הלכה רופפת אבל ברורה היא מפי סופרים ומפי ספרים ולואי כל שמועתינו הוו בריין לן כהדה.
 
{{גופן|3|וילנה|'''ומדמר'''}} עתיר סלעין עתיר פומבי ונתגלגל מענין לענין שלא באותו ענין ואיני נזקק לו אבל{{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''לשונות הרמב"ם מתרומה ומעשר'''.}} מה שקרא על הרמב"ם ז"ל מלא רועים בשתי הלשונות הא' במה שכתב הרמב"ם ז"ל שאפילו תרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן ואפילו בימי עזרא מדכתיב כי תבואו ביאת כולכם וכי סליק עזרא לאו כולהו סלוק השתא הקיפהו החכם שיחיה לרבינו הגדול ז"ל בחבילות תשובות דלא קשו מידי לסתור את דינו ולאסוקי מיליה דלא כהלכתא ראשונה הקשה עליו מדאמרינן בסוטה אמר להו יוחנן כהן גדול לישראל כשם שתרומה גדולה במיתה כך תרומת מעשר וטבל במיתה ואם לא היתה מן התורה מאי מיתה שייך בה עכ"ד יודע אני שעשיר בתשובות הוא אבל יש לו להשגיח על הפרוקים בפרט כשבא לתפוס על אביהן של כל ישראל ושמועה זו אין ממנה קושיא וכך הוא פתרונה הרי שתרומה גדולה היו הכל זהירין בה וכדתני' לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שהיו מפרישין תרומה גדולה ואפילו שלא היתה תרומה מן התורה באותו הזמן היו הכל זהירין בה לפי שכתוב בה עון מיתה אבל תרומת מעשר וטבל לא הוה קים להו דאית בהו עוון מיתה דלא ידעי דרשא דהנשרפין אשר ירימו ודרשא דפרק יש מותרות מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל עד שדרש להם יוחנן כ"ג כשם שתרומה אית בה עון מיתה כשהיא מן התורה ולהכי הם זהירין בה אף עתה גבי תרומת מעשר וטבל צריך ליזהר בהם שיש בהם עוון מיתה ומה בין זו לזו עוד הקשה מדאמרינן בפרק שני דכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/כד/ב|כד:]]}} א"ר יוסי גדולה חזקה דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/עזרא/ב#סג|עזרא ב סג]]}} ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים מקדש הקדשים הוא דלא אכול וכו' עד מעיקרא אכול תרומה דרבנן והשתא אכול תרומה דאורייתא משמע דבימי עזרא היתה מן התורה עכ"ד ולק"מ רבי יוסי יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה כדאמרינן בפרק הערל וכמו שנבאר בסמוך וסתמא דתלמודא רוצה עכשיו ליישב להך דרבי יוסי דאמר גדולה חזקה דאזיל לשיטתיה דסבר בפרק הערל {{ממ|[[בבלי/יבמות/פב/ב|יבמות פב:]]}} ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ומדאורייתא היא דאל"כ מאי גדולה חזקה ועוד אין ראיה כלל מאותה שמועה דלא אוקמא תלמודא בהכי אלא כי היכי דלא תקשי למ"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דהיכי אמר להו הרי אתם בחזקתכם וכו' הא אתו לאסוקינהו כיון דפרסי ידיהו אבל למ"ד אין מעלין אתי שפיר דלא העלם אלא לתרומה דרבנן ומאי גדולה חזקה דאע"ג דאיכא למיחש לב"ד טועין שיעלום מנשיאות כפים לקדשי קדשים כדכתבו התוס' שם ואנן קי"ל כמ"ד אין מעלין כמ"ש הרמב"ם ז"ל [[רמב"ם/איסורי ביאה/כ#ד|בפרק עשרים מהלכותיו]] ויש לתמוה על מעלת כת"ר אדמקשי ליה לרב ז"ל מההיא ברייתא תסייעיה מברייתא דסמוך לזו דתניא התם חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות בא"י וכולי ומסיק התם קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן. 
עוד הקשה אי טעמא משום דכתיב בההוא עניינא כי תבא אל הארץ אם כן מתנות כהונה וראשית הגז דכתיבי נמי התם לא יהיו נוהגין בזמן הזה ואנן עתידין לבאר בס"ד מה טיבה של ביאה זו שהזכיר הרב ז"ל אבל עד שבא להשיב ממתנות כהונה וראשית הגז וכי אין לנו עליו אלא אלו בלבד והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה והרי מצה דכתיב בה ביאה אטו אינן נוהגין בזמן הזה אלא כל אלו חובת הגוף הם וכבר למדו אותם ממקום אחר שאינן תלויים בארץ ולא בביאת הארץ כדדרשינן בפ"ק דקדושין יכול כל המצות לא יהיו נוהגין אלא בארץ תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וכו' צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות וכו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל ולקמן בהך סוגיא מייתי ברייתא כל מצוות שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל חוץ מהשמטת כספים ושילוח עבדים ופי' רש"י נצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ דהיינו חובת הגוף ולקמן פריך השמטת כספים ושילוח עבדים חובת הגוף הם פי' וכבר נצטוו עליהם קודם כניסתן ומשני לא נצרכה אלא לכדרבי וכו' הא למדת שכל מצוה שהיא חובת הגוף היתה נוהגת במדבר קודם כניסתן לארץ וה"ה מתנות כהונה וראשית הגז דמותיב מר מינייהו והיאך נאמר שהן תלויות בביאת כולם ובהך סוגיא תניא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופירש לך הכתוב באחת מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ופרכינן ביאה דכתיב גבי תפילין למה לי לכדרבי ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וגבי פסח הקשו התוס' ג"כ ביאה דכתיב בה למה לי ותרצו לומר עשה מצוה זו וכו' וכן נאמר בפטר חמור ובכל מצות שהן חובת הגוף אם נכתבה בהם ביאה הכי דרשינן לה. 
עוד הקשה מדאמרינן דשמטה נוהגת אפילו בזמן שאין היובל נוהג והא כתיב בה כי תבואו ועוד מדאמרינן בירושלמי דאיתא התם שמטה אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ונקיט לה מקרא ותיפוק [ליה] משום דכתיב בה כי תבואו עכ"ד. ולא חש מר לקמחיה דההיא דהתם דרשא אחרינא היא דאפי' בזמן בית ראשון לא היה יובל נוהג משגלו בני גד ובני ראובן אף על גב דירושה ראשונה היתה והיתה ביאת כולם כמ"ש בפרק אחרון מערכין {{ממ|[[בבלי/ערכין/לב/ב|לב:]]}} דתניא משגלה שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ולא בזמן שגלו מקצתן יכול היו עליה והיו מעורבבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יכול יהא יובל נוהג ת"ל לכל יושביה בזמן שיושביה כתיקונן וכו' ולהכי אמרי שאף באותו זמן שבטל יובל אף על פי כן שמיטה נוהגת ולפי שיטת הירושלמי לא היתה נוהגת ומייתי לה מקרא שאפילו בזמן {{עוגן|כג.|}}בית ראשון הואיל ופסק יובל פסקה שמטה ואי קשיא מהא דאמרינן פ' בתרא דערכין {{ממ|שם}} מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע שמנו שמיטין ויובלות ומפרק לה רב נחמן מנו יובלות לקדש שמיטין משמע דשמטה נהגה בזמן בית שני אף על פי שלא היו כל יושביה עליה ואף על גב דבפרק השולח {{ממ|[[בבלי/גיטין/לו/א|גיטין לו.]]}} אהא דהתקין הלל פרוזבול דמסקינן דשביעית בזמן הזה דרבנן פרש"י דהא דאמרינן שמנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן מ"מ להרמב"ם ז"ל [ '''בכאן נמצא חסר''']

עוד הקשה והרי ערלה דכתיב בה כי תבואו ונוהגת בזמן הזה מן התורה עכ"ד כל מה שאתה משיב על הרב ז"ל אפילו אתה משיב כל היום כולו הרי הן מתגלגלות ובאות עלינו לדברי ר' ישמעאל דאמר כל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר כיבוש וחילוק והרי ערלה דנהגה מיד שנכנסו לארץ ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא כי תבואו דערלה דרשינן בספרי {{ממ|ספרא קדושים פרשה ג פ"ה}} פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ דאי לא כתיב כי תבואו הוה מרבינן מרבוייה דכל עץ כל שנטעו גויים אף קודם ביאתם וקרא דונטעתם דרשינן ליה התם לעולה מאיליו להכי איצטריך כי תבואו ונטעתם כדקתני מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חייב וסברא הוא לאוקומי דרשא בהכי ולא לומר דבעי ביאת כולם דהא קים לן הלכה למשה מסיני דאין ערלה בח"ל ואם אינה תלויה בארץ היאך תהיה תלויה בביאת כולם:
 
{{גופן|3|וילנה|'''ואעיקרא'''}} דדינא דהרמב"ם ז"ל דסבר כי תבואו ביאת כולכם משמע הקשה מר דאדרבה איפכא משמע מפשטא דברייתא התם בפרק האשה שנתארמלה {{ממ|[[בבלי/כתובות/כה/א|כתובות כה.]]}} דתניא אם נאמר כי תבואו הייתי אומר משנכנסו לה שנים ושלש מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם והך ברייתא גבי חלה מתניא משמע טעמא דכתב רחמנא בבואכם הא כל דכתיב בה כי תבואו שנים ושלשה מרגלים במשמע, וכתב מר דאי מהא לא איריא דאיפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש הברייתא כמו שפרשה הראב"ד אם נאמר כי תבואו ולא נאמר בשום דוכתא בבואכם הייתי אומר שנים וג' מרגלים השתא דכתיב גבי חלה בבואכם ילמד סתום מן המפורש דכולהו ביאת כולם משמע עכ"ד. במטותא ממר לא מותב תותביה לרבינו ז"ל וסייועי נמי לא תסייעיה כי לא יתכן בשום ענין להסכים פירוש זה עם סברת הרב ז"ל דסבר דגבי תרומה נמי כתיב בה כי תבואו דהיכי קאמר התם אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אם נאמר כי תבואו וכו' ולפי שיטה זו היכי פסיקא לן חלה טפי מתרומה דאי מדרשא דבבואכם דכתיב גבי חלה מינה ילפינן כל מקום שנאמר בו כי תבואו דילמד סתום מן המפורש ותרומה בכלל ואם איתא לזה הפירוש שהביא כת"ר משם הראב"ד צריך לומר דגבי תרומה לא כתיב בה ביאה דכי תבואו שבפרשת שימת מלך לא קאי אהא אי נמי דכי תבואו לא משמע ביאת כולכם אבל להרמב"ם ז"ל לא מתוקן כלל, אך לא השגיח מכת"ר בדברי רש"י שם {{ממ|[[רש"י/כתובות/כה/א|ד"ה ה"ג]]}} שכתב ה"ג אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים והכי פירושה וכיון ששנה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתיב כי תבואו יכול משנכנסו לה שנים ושלשה וכו' עכ"ל והוא הפך מכת"ר שכתב דכי תבואו לא משמע ביאת כולכם אלא היכא דכתיב בבואכם והנסחה כאן היא משובשת בגמרא ורש"י תקנה ובנדה בסוף פרק יוצא דופן {{ממ|[[תוספות/נדה/מז/א|מז. ד"ה ל"ג אילו]]}} הקשו התוספות על נוסחא זו דהתם בספרי {{ממ|[[ספרי/במדבר/שלח/קי|פרשת שלח]]}} תניא משונה ביאה זו של חלה דלא כתיב בה כי תבואו כי יביאך אלא בבואכם לומר מיד כשנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אלמא כי תבואו ביאה חשובה משמע אלא ה"ג אי בבואכם פי' השתא דאמרת בבואכם תחילת ביאה א"כ כשנכנסו לה שנים וג' מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם משמע כדכתב רש"י והכי מתניא התם בפרק יוצא דופן {{ממ|שם}} אלמא כי תבאו טפי משמע ביאה חשובה מבבואכם ואי בבואכם משמע ביאת כולכם אף כי תבאו אפשר דמשמע הכי והתם איצטריך דרשא משום דדרשינן מיניה תחילת ביאה:

ואחר שביררנו ופטרנו את הרב ז"ל מכל הטענות שמעכת"ר טען עליו
 
{{גופן|3|וילנה|'''מעתה'''}}{{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''השגת הראב"ד ז"ל דתרומה בזמן הזה מדאורייתא ותמיהות מורינו הרב ז"ל עליו'''.}} נשאר עלינו לבאר מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא קי"ל כר' יוחנן דס"ל תרומה בזמן הזה דאורייתא ואני תמה במחשבתו של הראב"ד ז"ל{{הערה|עי' מה שכתב בזה רבי ישראל יעקב אלגאזי ב[[ארעא דרבנן/תרכט|ארעא דרבנן (אות ת, תרומה בזמן הזה)]] בשם החכם השלם כמה"ר יצחק ערוך.}} היכי משמע ליה דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דתרומה בזמן הזה דאורייתא דבפסחים פרק אלו עוברין {{ממ|[[בבלי/פסחים/מד/א|מד.]]}} מותבינן לר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור מהא דתנן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' ומסיק אמר ליה הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ואי ר' יוחנן כר' יוסי ס"ל הול"ל ההיא רבנן היא דאמרי תרומה דרבנן ומדקאמר הנח לתרומה וכו' משמע דר' יוחנן גופיה הכי ס"ל ועוד דבכוליה תלמודא פרכינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ומתניתין דשתי קופות סתמית היא דסברה דתרומה דרבנן היא מדתני שאני אומר [וב]דאורייתא לא אמרינן שאני אומר אי מטעמא דתלינן לקולא כדאמרינן בהערל ואף על גב דבסוף פ"ק דיבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/טז/ב|טז:]]}} גבי הא דאמר רבי יוחנן אין מקבלין גרים מתרמוד פרכינן והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ומשנינן אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן אלמא מאן דאמר אין מקבלין גרים מן התרמוד לית ליה אליבא דרבי יוחנן הלכה כסתם משנה הרי פירשו שם התוס' {{ממ|[[תוספות/יבמות/טז/ב|ד"ה אמוראי]]}} פירוש אחר דלא פליגי בהא דר' יוחנן הלכה כסתם משנה אלא בהא דקאמר משמיה דר' יוחנן זאת אומרת מקבלים גרים דאין להוכיח ממתני' דדלמא מן הגוים לבד מתרמוד קאמר ואפילו תימא דההוא דאמר אין מקבלים לא ס"ל אליבא דר"י הלכה כסתם משנה הרי כתבו התוס' שם בסמוך דלא קי"ל כוותיה דבכל דוכתי בתלמודא קי"ל דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה אלא מוכח להדיא שהפירוש הנכון כמו שפירשו התוס' שם ביבמות דהא דאמר ואנא אמרי כר' יוסי לאו דסבר ר"י כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס קיימי וכן מוכח דברי רש"י שכתב ואנא אמינא לר' יוסי דהא מתני' ר' יוסי קאמר לה אנדרוגינוס וכו' ולדידיה אמינא דהא לדידיה דאורייתא היא עכ"ל ולעולם לא פסק ר' יוחנן הלכה כר' יוסי. 
עוד יש להביא ראיה דתרומה בזמן הזה דרבנן דבפרק הגוזל בתרא {{ממ|[[בבל/בבא קמא/קיד/ב|בבא קמא קיד:]]}} פריך סתמא דתלמודא לרב אשי דאמר אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד מסיח לפי תומו שאמר זכורני כשאני {{עוגן|כג:|}}תינוק ומורכב על כתיפו של אבא וכו' והעלהו רבי לכהונה על פיו ומשני בתרומה דרבנן ופי' רש"י דרבי לאחר חורבן הוה וכמ"ד לא קדשה לעתיד לבא ומ"ה העלהו על פיו לכהונה וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא וכעובדא דרבי דמעשה רב ואין לפרש בתרומת פירות שאר אילנות או ירק או של ח"ל דהא סתמא קאמר והעלהו רבי לכהונה לכל מילי משמע ועוד דפ"ב דכתובות מוכח דמייתי התם דרבי ורבי חייא חד העלה בן על פי אביו וחד העלה אח על פי אחיו ומייתי הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא ומפרש התם טעמא משום שבידו להאכילו נאמן משמע{{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''כל דבר שביד האדם לעשות נאמן אפילו באיסורין דאורייתא'''.}} דכל שבידו נאמן ואפילו אדגן תירוש ויצהר דאורייתא ומסיים תלמודא מדרבי העלה בן על פי אביו רבי חייא העלה אח על פי אחיו ועל פי אביו לא משום דקרוב הוא ופריך אח נמי קרוב הוא ומשני במסיח לפי תומו כי הא דאמר רב יהודה וכו' הא קמן דבמסיח לפי תומו העלה רבי חייא אף בתרומת דגן דאורייתא דמשמע דלענין שהעלהו רבי העלהו רבי חייא ורבי לתרומה של תורה העלהו מטעם שבידו אלא מוכח כפירוש רש"י דלאחר חורבן אפילו תרומת דגן דרבנן היא דלא קדשה לעתיד לבא וכרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ועוד איתא בפרק התקבל {{ממ|[[בבלי/גיטין/סה/א|גיטין סה.]]}} אהא דתניא מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הא לכם מעות הללו וכו' ומוקמינן לה דמעשר בזמן הזה דרבנן ופרכינן אמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק בעציץ שאינו נקוב דרבנן ואין לומר דשאני מעשר שני דאיתקש לבכור כדאמרינן בפרק קדשי קדשים {{ממ|[[בבלי/זבחים/ס/ב|זבחים ס:]]}} והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית דהתם היינו לענין שלא יאכל מעשר שני בזמן הזה בירושלם דהכי תניא התם יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים ויאכלנו בזמן הזה ומייתי לה מהקישא והכי נמי תנן אם אין שם מקדש ירקבו ומ"מ הפרשה טעון ולא ממעיט מהקישא דבכור נמי איתיה בזמן הזה אלא שצריך לפדותו ומדקאמר במעשר בזמן הזה דרבנן ה"ה שאר מעשרות והא דאמרינן בפרק כל שעה {{ממ|[[בבלי/פסחים/לה/ב|פסחים לה:]]}} דתנן דאין יוצאין בטבל ופרכינן פשיטא ומשני לא צריכא בטבל טבול מדרבנן וכגון שזרען בעציץ שאינו נקוב וה"ה דהוה מצי לשנויי דטבל בזמן הזה דמדאוריתא מחזא חזא ליה אלא רבותא בעי לאשמועינן בעציץ שאינו נקוב אף בזמן הזה דהוי תרתי דרבנן והרי זה מבואר ומה שכתב הראב"ד והוא עצמו נראה שכן כתב בתחילת הספר נראה שכתב כן על מה שאמר הרב ונוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית ואין בלשון הזה סתירה למה שכתב כאן דודאי אף שלא בפני הבית נהגה כמה שנים משנכנסו לארץ ובלשון הזה כתב לענין יובל [[רמב"ם/שמיטה ויובל/י|בפ"י מהל' שמטה]] דנוהג אף שלא בפני הבית והיינו משום דיובל לא תליא אלא בזמן שכל יושביה עליה ועוד משנתינו היא בסוף שקלים {{ממ|[[משנה/שקלים/ח#ח|פ"ח מ"ח]]}} אבל מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית וראיתי לרב מהר"י קארו ז"ל שהקשה עוד על הרב ז"ל דכיון דס"ל דאף בימי עזרא לא היתה מן התורה דלאו כולהו סלוק א"כ מנא ליה לרבי יוחנן דרבי יוסי סבר דתרומה דאורייתא משום דתני שלישית אין להם וקדושה שניה קדושה לעתיד לבא הא קדושה שניה גופה לענין מעשרות לא היתה דבר תורה כיון שלא עלו כולם לדברי הרב ז"ל ודחק לומר שהרב ז"ל ס"ל כפירוש רבי חננאל ז"ל {{ממ|[[תוספות/יבמות/פב/ב|יבמות פב: בתוד"ה ירושה]]}} שפירש ירושה ראשונה אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ואע"פ שראה שהתוס' ז"ל הקשו עליו קושיא גדולה דבירושת יהושע לא שייך לחלק בין חלה לתרומה והיכי מפליג בינייהו בפרק יוצא דופן והוא ז"ל בעי למשכוני אנפשיה להעמיד פי' ר"ח ועוד שהרי הרב ז"ל הזכיר בלשון הברייתא וקרא לירושת יהושע ירושה ראשונה ועזרא ירושה שניה ושלישית לעתיד לבא כמו שהוא מפורש בדבריו והך בריתא לא סיימוה קמיה דמרן רבינו חננאל ז"ל דבריתא זו דבפרק הערל היינו בריתא דסדר עולם דסתם סדר עולם רבי יוסי היא והכי מתניא התם להדיא מה ירושת אבותיך בקידוש כל הדברים הללו אף ירושתך וכו' יכול יש להם ירושה שלישית ת"ל אשר ירשו אבותיך וכו' ומהתם נמי מוכח דלענין מעשרות מתניא והכי תניא מה ביאתן בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטות אף ביאתן בימי עזרא כן אלמא ס"ל דבימי עזרא היתה מן התורה לרבי יוסי ונסתלקה הקושיא מעל הרב ז"ל:

{{גופן|3|וילנה|'''ועדיין'''}}{{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''ביאור לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאפילו בזמן עזרא לא היתה תרומה מן התורה'''}} דברי הרב ז"ל צריכין חוור וצרוף אחר צרוף שעדין אני אומר נהי דלאחר חורבן הויא תרומה דרבנן דלא קדשה לעתיד לבא אבל מנין לו לרב ז"ל דאפילו בימי עזרא לא היתה מן התורה דילמא ע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי אלא לאחר חורבן תדע דהא ריש לקיש דפליג עליה רבי יוחנן ואמר תרומה בזמן הזה דרבנן מודה הוא דבזמן הבית דאוריתא דהכי אמר כשהוא מאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל אינו מאכילה בזמן חזה ושוק דהיינו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא קדשים אלמא בזמן הבית דאורייתא ואי משום ברייתא דפרק שני דכתובות אי בבואכם ההיא גבי חלה מתניא ועוד ביאה כל עיקר לא כתיב בהו דכי תבואו דבפרשת שימת מלך ע"כ לא קאי עלה תדע דבפ"ק דקדושין בעי למימר דהוי מלך וביכורים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לומר שכל מקום שנאמר ביאה לאחר כיבוש וחילוק ותנא דבי רבי ישמעאל סבר צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתיב ביכורים הו"א ביכורים דקא מתהני לאלתר והרי תרומה דקא מתהני וכתיב בהאי עניינא ופירש בה הכתוב לאחר כיבוש וחילוק אלא מוכח דלא אמרי' דכי תבואו קאי אכולהו מילי אלא אשימת מלך דכתיב ביה בהדיא ועוד אימא מתנות וראשית הגז דכתיב מקמי מעשרות סמוכות למלך הפסיק הענין דע"כ אינם לאחר כיבוש וחילוק דהא חובת הגוף נינהו וע"כ כי תבואו לא קאי עלייהו והיכי קאי אמעשרות דבתרייהו דטפי מהא אמרינן בפ"ק דקדושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/לה/ב|לה:]]}} גבי קרחה דאע"ג דכתיב בני אהרן בריש עניינא אי לא ג"ש הו"א הפסיק העניין ואע"ג דהתם לפירוש התוס' משום דכתיב עם קדוש הוא דהו"א הפסיק העניין מ"מ כשדבר אחר שלא כעניינו הפסיקו ודאי דאמרינן הפסיק העניין ועוד קשה אי ס"ל לרב ז"ל דגבי תרומה נמי כתיב בה כי תבואו וביאת כולכם משמע היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע בפרק יוצא דופן {{[[בבלי/נדה/מז/א|נדה מז.]]}} ובפרק ב' דכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/כה/א|כה.]]}} אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב {{עוגן|כד.|}}בבואכם הכא נמי כתיב והיכי פסיקא ליה חלה טפי מתרומה:

{{גופן|3|וילנה|'''וראיתי'''}}{{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''דבור התוס' בפ' הערל גבי הא דאמרו במדרש רות מעשרות משגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן'''}} שכתבו התוס' בפרק הערל {{ממ|[[תוספות/יבמות/פב/ב|פב: ד"ה ירושה]]}} שהשיב רבינו יצחק ז"ל לה"ר שמואל ששאלו על אותה דמייתי במדרש רות דאמר רבי יוחנן מעשרות משגלו נפטרו והן חייבו עצמן מאליהן ופירש להר"י ז"ל שתי לשונות דאיכא לאוקומי ההיא במעשר פירות וה"ק כשחזרו וחייבו עצמן חייבו עצמן אף במה שלא היו חייבים מתחילה ועוד אמר מתוך הירושלמי דשביעית פ"א דה"פ כיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ולא היה חובה להם לקדש כל א"י כדאמרי' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וכשם שהניחו במקצת היו יכולין להניח הרבה ואעפ"כ חייבו עצמן מאליהן ורבינו שמשון ז"ל [[ר"ש/שביעית/ו#א|במסכת שביעית פ"ו]] הביא כמה סוגיות של הירושלמי שמוכיחות דפלוגתא היא אם נהגו בתרומות ומעשרות מן התורה בבית שני ועיקר מחלוקתן שם דפ"ו דשביעית דאמרינן התם מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו רבי יוסי בר חנינא אמר מדברי תורה נתחייבו דכתיב והביאו וכו' והרבך מאבותיך מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והרבך מאבותיך אבותיך לא היה עליהם עול מלכות ואתם וכו' אבותיך לא נתחייבו אלא לאחר י"ד שנה ואתם כיון שנכנסתם חייבתם אבותיך לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קונה ומתחייבי א"ר אלעזר מאליהן קבלו עליהם את המעשרות מה טעם {{ממ|[[תנ"ך/נחמיה/י#א|נחמיה י א]]}} ובכל זאת אנו כורתין אמנה ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו ואח"כ בעי מה מקיים רבי אלעזר מאבותיך פתר לה לעתיד לבא: 

{{גופן|3|וילנה|'''ואנכי'''}}{{הערה|בשולי הגליון נדפס כאן: '''קושיות על דברי התוס' דלעיל'''}} עפר ואפר איני כמשיב על דברי רבותינו בעלי התוס' אשר מימיהם אנו שותים ולאורם נלך חושך אבל כמלמד זכות על רבינו הרמב"ם ז"ל אשר שם לי יתד תקועה בפסק זה והנה הוא מציב לנו יד אלקפטא נקטן ריחא אתלי לן ביד ובעניותי משמע לי דלא מתישבא מילתא בדבריהם כלל דלפירוש ראשון שפירש ר"י ז"ל דאמעשר פירות קאמר תימה דאהא מי אמר רבי יוסי בר חנינא מדברי תורה נתחייבו הא ודאי מעשר פירות אפילו בזמן בית ראשון מדרבנן היא ואם תמצי לומר דאיהו סבר דאף מעשר שאר פירות דאורייתא א"כ לא שייך הך פלוגתא בבית שני אלא בעיקר מעשר פירות גופיה אי מדאורייתא אי מדרבנן ותו אדפריך בירושלמי מבכורות תקשי ליה מדכתיב התם בקרא דגן תירוש ויצהר בהדיא ותו מאי פריך מה מקיים רבי אלעזר מאבותיך הא ודאי דתרומת דגן תירוש יצהר שייך כולה דרשא דר' יוסי בר חנינא ועוד דבפ"ק דתרומות אהא דרבי יהודה מכשיר בקטן לתרום ומיירי במעשר דגן דאורייתא דאמתני' דחמשה לא יתרומו קאי ופריך התם בירושלמי לרב כהנא דאמר דאין מחייבים על קדשי קטן משום קדשים בחוץ ואמרו והדא דכהנה פליגא דר' יהודה פוטר טבלו דבר תורה ואת אמרת הכין ומשני כמ"ד מאליהן קבלו עליהם את המעשרות אלמא בזמן הזה כל המעשר מדרבנן ותו בפרק בתרא דתרומות אמרינן קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים ודיו ואין למדין ממנה לענין נבילה אמר רבי יוסי קשיתא קמי ר' בא תרומה בעוון מיתה ונבלה בלא תעשה ואת אמר הכין אמר ליה כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות ופריך עלה מדתנן הרכינה ומיצת הרי הן תרומה אלמא בתרומה נמי מחמירינן ומהדר לשנויי דשאני התם שע"י האור גועל ומתני' דהרכינה ומצית בשמן איירי דהו"ל תרומה דאוריתא ופריך מינה אלמא למ"ד מאליהן קבלו עליהן אף בתרומה דגן תירוש ויצהר קאמר ומה שפירש עוד לשון אחר שלא היו מחוייבים לקדש ומשרצו לקדש נתחייבו מדברי תורה גם זה לא מתיישבא דכולהו סוגי' נפישי דבירושלמי דמסיק בהו כמ"ד מאלי' קבלו עליהם את המעשרות כלומר ולהכי קילי וכולה הוו תיובתיה שהרי הוא אומר בסוף סוף מאחר שכבשום נתחייבו מדבר תורה אלא שרבינו שמשון ז"ל לשמירתו מכל זה הוכרח להוסיף על דברי ר"י ז"ל ואמר דרבי יוסי בר חנינא ורבי אלעזר בהא פליגי דרבי יוסי סבר מן התורה היו חייבים לקדש ורבי אלעזר סבר לא היו חייבים לקדש ונ"מ דלרבי יוסי כיון שקדשה במצות הקב"ה קדושתה קיימת אפילו בזמן הזה אבל לרבי אלעזר דאמר מאליהן קבלו לאחר חורבן בטלה דמסתמא לא היה בלבם לקדש אלא בזמן הבית ואף על זה קשה טובא חדא דמאי כתיבת אמנה ושבועה שייך בהא הואיל וכבר כבשו והחזיקו ועומדות היו רגליהם בשערי ירושלים ממילא כבר נתחייבה מדבר תורה דהא לא בעי כבוש כל הארץ אלא ראשון ראשון קונה ומתחייב כדאמרינן התם בכל מקום שהיו שם ישראל היו מחזיקים בה והיה מתחייב מיד מן התורה ומה מקום לכריתת ברית ולכתיבת אמנה ותו מאי פריך מה מקיים רבי אלעזר מאבותיך הא מצי לאוקומי כרבי יוסי בר חנינא בזמן המקדש שהיתה מן התורה ואי קשיא ליה דאי ירושה דכתיב בקרא קאי אבית שני הרי נתחייבו לקדש מדבר תורה א"כ לא הו"ל למפרך מה מקיים רבי אלעזר מאבותיך אלא מה מקיים וירשתה ועוד אי ס"ל דהך וירשתה דקרא לעתיד לבא היא כדמסיק א"כ מנ"ל דירושה בבית שני מהניא אפילו לשעתה הואיל ואינם חייבים לקדש מדבר תורה דבקרא לא כתיב אלא שתי ירושות ירושה ראשונה נתחייבו לקדש מן התורה ואף על פי כן בטלה ושניה אם אתה אומר לעתיד לבא הי' אבל בבית שני לא נתחייבו לקדש א"כ אף אנו נאמר שלא תקדש כלל אפילו לשעתה כיון דלא כתיבא בקרא ועוד לדבריהם דמ"ד מאליהן היינו שלא היה מודה להם לקדש את כל א"י כדאמרינן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים כו' וכמו שהניחו במקצת היו רשאים להניח הרבה יותר והלא אף בכבוש עולי מצרים נתחייבו להכבש כולה וכמה מקומות הניחו כדאמרינן בדוד סמוך לפלטורא שלך לא הורשתו דכתיב ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני ישראל להורישם ואף על פי כן כבר נתחייב במצות ואי משום דכבוש ראשון לא נתחייבו אלא עד שכבשו וחלקו ארבע עשרה שנה ואלו בעולי בבל ראשון ראשון קונה ומתחייב אטו רבי יוסי בר חנינא דפליג ואמר מדברי תורה נתחייבו סבר דהיו חייבים לקדש הכל כדי להתחייב במצוות הא איהו גופיה דריש לקמן אבותיכם לא נתחייבו עד שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קונה {{עוגן|כד:|}}ומתחייב ועוד קשה דהני אמוראי אליבא דמאן פליגי אי אליבא דרבי יוסי האמר אפילו בזמן הזה דאורייתא כדתניא בסדר עולם בהדיא ואי אליבא דרבנן דשתי קופות דתנן מותר שאני אומר וכו' הא ע"כ לדידהו תרומה בזמן הזה דרבנן ולדבריהם ז"ל מדהשתא דרבנן ש"מ מאליהן קבלו עליהם שאם היו מחוייבים לקדש היתה קדושתה קיימת אף לאחר החורבן אלא ע"כ אליבא דרבנן דס"ל דמעשרות בזמן הזה דרבנן פליגי דמ"ס אף בזמן הבית לא היו חייבים אלא מדבריהם ומ"ס מדברי תורה נתחייבו משגלו נפטרו כשם שנפטרו בגלות בבל וירושה שניה דקרא דאין לה הפסק פתר{{הערה|בדפו"ר בט"ס: '''פטר'''}} לה לעתיד לבא ועוד דבגיטין פרק השולח {{ממ|[[ירושלמי/גיטין/ד/ג|ה"ג]]}} אמרינן בירושלמי אהא דהלל התקין פרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם ברם כמ"ד מעשרות מן התורה והלל מתקין על דבר תורה הרי לך שבזמן שהמקדש קיים שהתקין הלל פרוזבול הוא שאמרו מעשרות מדבריהם ומיהו היה אפשר לומר דאזלי כשיטת רבינו תם שכתב בפרק השולח {{ממ|[[תוספות/גיטין/לו/א|גיטין לו. תוד"ה בזמן]]}} ובערכין {{ממ|[[תוספות/ערכין/לב/ב|לב: תוד"ה מנו]]}} דבזמן בית שני נהגו שמיטין ויובלות וכשתקן הלל פרוזבול לא תקן לשעתו אלא לאחר החרבן שידוע היה להם שעתיד ליחרב והשתא למ"ד מעשרות בזמן הזה מדבריהם ניחא שהתקין הלל לאחר החרבן אלא דבתר הכי מסיים בירושלמי אמר רבי יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ משמע הלשון דמאותה שעה עד עכשיו נפטרו ועוד דברי ר"ת אלו לא הסכימו בהם הראשונים זכרונם לברכה ואין להאריך בזה כאן.     

ועוד מצאתי בירושלמי פרק [עשרה] יוחסין בריש פרקא {{ממ|[[ירושלמי/קידושין/ד/א|קידושין פ"ד ה"א]]}} דמייתי ההיא ברייתא דרבי יוסי גדולה חזקה מכיון שהוחזקו שם להיות אוכלים אף כאן אוכלים ניחא תמן דדרשינן הציבי לך ציונים הכא מאי אית לך למימר כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות אלמא בזמן עזרא לא היו נוהגים אלא מדבריהם ואף על גב דבתלמודא דידן מוקי הך ברייתא בפ"ב דכתובות דמעיקרא אכול בתרומה דרבנן והשתא אכול בתרומה דאורייתא הרי כתבתי למעלה דלא אצריכו לאוקומה בהכי אלא כי היכי דלא תקשי למ"ד מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ואנן קי"ל דאין מעלין ואף על גב דבפרק הערל אמרינן דרבי יוסי סבר תרומה דאורייתא דמאן תנא סדר עולם רבי יוסי בירושלמי ס"ל כדאמרינן בפרק יוצא דופן דרבי יוסי סבר תרומה דרבנן וההיא דסדר עולם תני לה ולא סבר לה ולמדנו דלמ"ד מאליהן קבלו עליהן אף בזמן הבית לא היו נוהגין תרומות ומעשרות אלא מדבריהם ולענין הלכה יש לפסוק כרבי אלעזר דאמר מאליהן קבלו חדא דהא דר' יוחנן קאי כוותיה בכמה דוכתי ור' יוסי בר חנינא במקום ר' יוחנן אינה משנה דרביה הוא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דכמה סתמי דמתני' מוקי בירושלמי בהכי וכמה סוגיות דירושלמי כמו שהביא רבינו שמשון ז"ל בפ"ו דשביעית ונוסף עליהם וכמה מקומות שמקצתם הוזכרו בתוך דברי ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל דמאן דסבר מאליהן קבלו עליהם ודחיק לאוקומי דרשא דאשר ירשו אבותיך לעתיד לבא סבר לה כר' יאשיה דיליף תרומה מחלה דכי היכי דחלה לא נתנה בבית שני מן התורה דכתיב בה בבואכם ביאת כלכם הכי נמי תרומה דדרשינן בספרי {{ממ|[[ספרי/במדבר/שלח/קי|פרשת שלח אות קי]]}} גבי חלה תרומה לה' בתרומת דגן הכתוב מדבר או אינו אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי תרומת חלה אמור ומה אני מקיים תרומת ה' בתרומת דגן ע"כ ולמאי הלכתא כתבה רחמנא לתרומה גבי חלה ע"כ להקיש אליה דתיבעי ביאת כולם והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בפרק שני דכתובות ובפרק יוצא דופן אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דהיינו תנא דפליג עליה דרבי יאשיה דמוקי תרומת ה' למילתא אחריתי וסבר כמאן דאמר מעשרות מן התורה{{הערה|כדברי רבינו בזה כתב ג"כ בספר [[אור שמח/תרומות/א#כו|אור שמח פ"א מהל' תרומות הכ"ו]], עיי"ש.}}. 

עוד נראה שהזקיקו להרמב"ם ז"ל לומר דאף בזמן הבית מעשרות מדבריהם הא דאמרינן בכמה מילי ג' ארצות גבי חלה וגבי שביעית ומדמפלגינן בין כבוש עולי מצרים לכבוש עולי בבל משמע עולי בבל לא בטלה וקידוש עולי מצרים [בטלה] ולהכי אמרינן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות וגם בשביעית אמרינן דנאכל ולא נאסרו בה ספיחים ורבן גמליאל דאמר שלש ארצות לאחר חרבן הוא אלמא לא בטלה קדושת הארץ שנתקדשה בימי עזרא ואי ס"ד דמעשרות היו חייבין מן התורה בזמן הבית אם אף לאחר החרבן היה בדין שיהיו נוהגים מן התורה כיון דאותה החזקה של עולי בבל לא בטלה וכבר הוכחנו לעיל בכמה דוכתי בתלמודא דידן דמעשרות בזמן הזה דרבנן וע"כ לומר דלאו משום דחרב הבית ובטלה קדושתה אלא דמעיקרא נמי לא היו חייבים אלא מדבריהם והעמדנו את הרב ז"ל פטיר ועטיר מן עלולי ומן עררי{{הערה|מליצה ע"פ [[בבלי/גיטין/פו/א|גיטין פו.]]}} דלה מים מבורות עמוקים ועלו דבריו כהלכה:

{{גופן|3|וילנה|'''ועל'''}} לשון הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל השני שכתב שאין חיוב מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר אבל שאר המעשרות אין בהם עון מיתה אלא לאו וכתב הראב"ד ז"ל סברא היא זו והיא יפה בעיני ע"כ ומעכ"ת תקן את דברי ההשגה ואת דברי עצמו לא תקן והעלה דברי הרב ז"ל דלא כהלכתא ואני אפרש שיהיו דברי הרב ז"ל קיימים והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני הא דאמרינן בפרק יש מותרות {{ממ|[[בבלי/יבמות/פו/א|יבמות פו.]]}} ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון טובל ומייתי כדתניא רבי יוסי אומר יכול לא יהיה חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא מעשר ראשון ולא מעשר שני אפי' מעשר עני וכו' ומסיק אי מהתם הו"א ללאו אבל מיתה לא קמ"ל לכאורה משמע מריהטא דהאי סוגיא דאפילו מעשר עני אית ביה מיתה מהאי קרא דכי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה ואתקוש תרומה למעשרות וכן ראיתי למהר"י קארו ז"ל בבית יוסף שהקשה קושיא זו על דברי הרב ז"ל מיהו לפי זה קשה חדא מה שהקשו התוס' דאי אתקש מעשר לתרומה ניליף נמי איסור זרות מהתם דהא אין הקש למחצה וכר' מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים ומה שתרצו התוס' בזה דהא לא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללויים כמו תרומה אינו נראה דשפיר אמרינן מה תרומה אינה מותרת אלא למי שראויה לו אף מעשר אינו מותר אלא למי שראוי להם דאינהו לא הוו זרים לגבה ועוד קשה מאי פריך ורבנן האי אשר ירימו לה' תרומה מאי עביד ליה לימא דאצטריך להא דתניא בספרי {{ממ|[[ספרי/במדבר/קורח/קיט|פרשת קורח אות קיט]]}} קראו המקום תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר ועוד הא דמשני אי {{עוגן|כו.|}}<!--דף כה דולג במספור העמודים המקורי בדפו"ר-->מהתם הו"א ללאו וכיון דאתקש קרא במיתה למאי איצטריך קרא דלא תוכל וכמו שהקשו בתוס' ומה שתרצו בזה דלא הוה קים לן מיתה לא נהירא דהא ודאי אתקש לתרומה לגמרי ומה שתרצו עוד משום מעשר עני הא גופיה דקרא במעשר שני מיירי ומבשעריך הוא דנפ"ל מעשר עני א"כ גבי מעשר שני למאי איצטריך הא אתקש לתרומה ועוד דבאלו הן הלוקין אמרינן אמר רב אכל טבל טבול של מעשר עני לוקה כמאן כי האי תנא אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר וכו' ונימא נמי שהוא במיתה דהא מסקינן הכא חיוב מיתה נמי מהיקשא דאי מדרבי יוסי הו"א ללאו גרידא קמ"ל ומדקאמר לוקה משמע שאין בו מיתה דהכי דייקינן בסנהדרין אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה ואמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב ונימא מר במיתה אלמא לוקה לא משמע אלא מלקות גרידא לכך אנו צריכין לפרש דהך דרשא דמייתי הכא מה תרומה טובלת היא גופא דרשא דספרי שמעשר ראשון חייבים עליו כתרומה עד שלא הורם ממנו תרומתו דאע"ג דתרומה גדולה אית לן דטביל היינו כדדרשינן בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פג/א|פג.]]}} ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידים ליתרם הכתוב מדבר ומינה נפ"ל דכל שעתיד ליתרם אע"פ שעדיין לא נתרם יש בו עוון מיתה כאלו כבר נתרם אבל מעשר ראשון כיון דאיהו גופיה מותר לזרים אע"פ שיש בו תרומת מעשר שבעוון מיתה הוא היינו לאחר שהופרש המעשר דאז חל חיוב התרומה וקרינן ביה אשר ירימו בעתידין ליתרם אבל השתא אכתי לא חל חיובו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק אלו הן הלוקין {{ממ|[[רש"י/מכות/יז/א|מכות יז.]] ד"ה אפרושי מפריש}} שכתב גבי עם הארץ נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעי לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה משמע דלא קים ליה לעם הארץ דאיכא עוון מיתה אלא אחר שהופרש המעשר דאז חל חיובו ויש ראיה מהירושלמי בפ"ק דדמאי {{ממ|צ"ל: [[ירושלמי/פאה/ח/ב|פאה פ"ח ה"ב]]}} דאמרינן התם כשם שלא נחשדו ישראל על התרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר והיינו טעמא דכיון שהופרש כבר המעשר חל חיוב תרומת מעשר ואיכא עון מיתה דהו"ל עתידים ליתרם להכי אתא קרא לומר מה תרומה טובל כלומר אחר שהופרש המעשר אף מעשר ראשון עד שלא הופרש טובל משום תרומת מעשר שבו והשתא הקשו לא הוי אלא במעשר ראשון גופיה מאחר הפרשה לקודם הפרשה שכשם שאחר הפרשה יש עוון מיתה אף קודם הפרשה יש בו עוון מיתה והיינו דרשא דספרי {{ממ|הנ"ל}} קראו המקום תרומה עד שיפריש ממנו תרומות ומעשרות והשתא ליכא למפרך נילף נמי איסור זרות מההיא הקישא דהא לא אתקש מעשר ראשון לתרומה אלא מעשר שלא הורם הוקש למעשר שהורם דהכי משמע קרא כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו בעתידין ליתרם הרי הוא כתרומה לענין טבל עד שלא נטלה תרומתו אבל מעשר ראשון לא אתקש כלל והא דמסיק ואי מהתם הו"א ללאו דלא תימא ותיפוק לי משום מעשר ראשון גופיה וכדרבי יוסי דאמר אין לי אלא וכו' להכי קאמר אי מהתם וכו' כך נראה פירוש השמועה כפי שיטתו של הרב וכן נר' שיטת רש"י וכמו שכתבתי לעיל ומה שכתבו התוס' שבמעשרות יש בהם עון מיתה על פי הירושלמי כתבו זה ומיהו תלמודא דידן פליג אגמ' דבני מערבא וכדמוכחא סוגיא דמכ' דלא אמר רב אלא לוקה. 
עוד יש ראיה שבמעשרות אין בהם מיתה מדמפקינן באלו הן הנשרפין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/פג/א|סנהדרין פג.]]}} טבל שבמיתה מג"ש דחילול חילול מתרומה כלומר תרומה שאכלה בטומאה ופרכינן ונילף כרת מג"ש דחילול חילול מנותר ומשני מסתברא מתרומה אית לן למילף שכן תרומה פי' ששניהם נקראים תרומה אלמא לא ילפינן בההוא ג"ש אלא טבול לתרומה ולתרומת מעשר אבל לא למעשרות שאין עליהם שם תרומה כלל{{הערה|עי' מש"כ לדחות ראיה זו בספר [[ידי אליהו/תיקון ק|ידי אליהו למהר"א גליפפא תיקון ק']] (ד"ה ואחר התאבק).}}. עוד יש להביא ראיה{{הערה|עי' מש"כ לבאר ולחזק ראיה זו בספר [[ידי אליהו/תיקון ק|ידי אליהו למהר"א גליפפא תיקון ק']] (ד"ה עוד הביא).}} מדבעי רבא בפרק התודה {{ממ|[[בבלי/מנחות/עז/ב|מנחות עז:]]}} תרומת לחמי תודה חייבים עליה מיתה וחומש או לא כיון דאיתקש לתרומת מעשר כתרומת מעשר דמי או דילמא בו וחמשיתו מיעט רחמנא וסלקא בתיקו פי' מדכתיב בתרומת מעשר ומתו בו משמע בו ולא באחר וחמשיתו ולא באחר א"כ מינה דרשינן שלא יהא מיתה במעשרות מדכתיב בתרומת מעשר בו ולא באחר בטבל אחר והראב"ד ז"ל הסכים בדבר וכתב סברא היא זו והיא יפה בעיני דכתיב בהני קראי קדש כלומר בהך קרא דמיניה דרשינן מיתה בעתיד ליתרם כתיב ולא יחללו את קדשי וכו' והא לא משמע אלא תרומה ותרומת מעשר:

זהו מה שנראה לי לישא וליתן בדבריהם אלו במיעוט דעתי הקצרה נאום הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה:

{{שולי הגליון}}

{{ניווט כללי תחתון}}