עריכת הדף "שו"ת מהר"ם פדוואה/לט"

{{בעבודה}}
{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן לט'''}}

'''ויעף''' אלי אחד מן המלאכים ובידו רצפת אמרות טהורות רצופות צרופות ככסף משני אריות דבי עלאי המורים חצי תורה שנונים לדון על מעשה הבא לפניהם המה הגבורים אשר מעולם אנשי שם האלוף ה"ה כמהר"ר '''קלמן''' יצ"ו והאלוף מחותני הכהן כמהר"ר '''זלמן''' יצ"ו:

'''בעסק''' ראובן שהשכיר חזקת חנותו לשמעון במנטובה על ז' שנים בעד שכר קצוב לשנה והיו אז בעיר ד' בעלי חניות לבד, ואחר כך קמו בעלי זרוע והשיגו גבולי הראשונים והשיגו אף להם רשות להלוות באופן [ש]נתרבו המלוים, ובעבור זה באו ראובן ושמעון לידי מריבה ונתפשרו למעט השכירות להבא בעבור רבוי החניות. ואחר כך ניתוסף עוד גרעון בעסק ההלוואה שאדון העיר צוה לדיין שלו הממונה על עסק היהודים שלא יעשה שום משפט לנגוש הערלים אשר יקבלו בהלואה ברבית באמנה מן היהודים, והיהודים שם השתדלו לבטל גזירה זו והוציאו על זה הוצאה רבה וצללו במים אדירים והעלו חרס בידם. ואחר שעמדה גזירה זו כמו ט' חדשים וראה שמעון שלא יוכלו היהודים לבטל הגזרה ואף גם זאת נתקלקלה ההלוואה גזר האדון שלא ילוו עוד כלל ברבית לא על משכונות ולא באמנה, לכן רצה שמעון שראובן ינכה לו משכירותו למפרע במשך הט' חדשים אשר לא היה יכול להשתמש בחזקתו כמקדם להלוות באמנה רק על משכונות לבד. וראובן משיב שלא העדיף לו בשכירות עבור אמנות ואף הוא שמעון לא אמר דבר בהתחלת הגזרה לגלות דעתו שלא ירצה עוד בשכירותו הראשון עבור גרעון זה באשר לא היה זה כוונת השכירות בתחילה.

והציעו טענותיהם לפני האלופים הדיינים הנ"ל והדיינים לא נשתוו דעותיהם:

מהר"ר קלמן נראה לו לחייב ראובן שינכה לשמעון משכירותו כפי אשר יושם על פי דיינים יודעי ערך זה. וחיליה מן מתני' דהמקבל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קה/ב|בבא מציעא קה:]]}} המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו כו'. ואף על מתניתין שלפני זו {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קג/ב|שם קג:]]}} המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש המעיין ונקצץ האילן וכו' איתא בגמרא וז"ל היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבא אמאי אינו מנכה לו מן חכורו נימא ליה מכת מדינה היא, אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאמר ליה אבעי לך לאתויי בדוולא, ושם {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קד/א|קד.]]}} בתוספות {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/קד/א#דאפשר|ד"ה דאפשר]]}} בתרוץ ראשון שאף על פי שמכת מדינה היא אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבא, דדוקא אכלה או נשדפה שאינו יכול לתקן הקלקול על ידי שום טורח מנכה לו כו'. כן בנדון זה שגזרה זו מן האדון היתה מכת מדינה ולא יכולת בידם לתקן ינוכה לשמעון משכירתו.

ולמהר"ר זלמן נראה שלא ינכה לו באומרו שהיזק זה אינו ברי כי היה אפשר לתקנו גם כן על ידי תחבולה לזקוף הרבית עם הקרן ולכתוב השטר כאילו לא היה בו רבית או לטרוח להשיג הלוואות המעות על משכונות וידמה זה לנהר זוטא שאפשר לאתויי בטורח בדוולא ואף אם יהיה חשש ספק היזק המוציא מחבירו עליו הראיה וראובן מקרא מוחזק כי החזקה ידמה לקרקע והלכתא{{הערה|כמבו' שם {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קי/א|קי.]]}}.}} כרב נחמן דאמר פרק השואל {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קב/ב|שם קב:]]}} על חדש העבור אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלה קיימאת, ואף אם יהיה בו היזק מועט אינו צריך לנכות. וראייתו מהירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/בבא מציעא/ט/ב|שם פ"ט ה"ב]]}} שמביא הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/בבא מציעא/ט/ב|פ' המקבל סי' ב']]}} ושאר פוסקים {{ממ|[[בית יוסף/חושן משפט/שכא#|בית יוסף]] ודרישה [[דרישה/חושן משפט/שכא#א|סי' שכ"א]]}} וז"ל נקצץ האילן אר"י כשנקצץ האילן כולו אבל נשתייר ממטע עשרה לבית עשר סאה יכול הוא למימר בקדמיתא הוה כחישו ולא הוו עבדי סגין ברם כדין אינן דלילין ועבדין סגין, יבש המעיין א"ר ביבש המעיין כולו ברם אי הוו עמיק תרתי אמין ואתעביד עמיק תלת אמין יכול למימר ליעיל ביה והו' סגי עכ"ל. וירצה מהר"ר זלמן להביא ראייה מזה ואמר דלאו בשופטני עסקינן שיריבו יחד אם היה ודאי שאחר הקציצה יתרבו פירותיו והיהי כאילו לא נקצץ אלא ודאי ספק הוא ולא יוכלו לברר אף אם יעשה פירות הרבה בשנה זו נוכל לומר אילו לא נקצץ אולי היה לו יותר פירות לפי ברכת השנה לכך באו בריב יחד ופוסק רבי יצחק שיכול למימר שלא יהיה בו נזק ובעל הקרקע מוחזק והמוציא מחבירו עליו הראייה ולישנא יכול למימר משמע על הספק או ר"ל שיהיה ההיזק מעט כי כאשר הוא נקצץ המעט הנשאר עודף כחו וירבה פירות עד כי נשאר היזק מועט, ועל זה פוסק יכול למימר.

ומהר"ר קלמן אומר שנראה לו ההיזק ברי כמבואר בפסק שלו ואף אם יהיה ספק, ראובן בעל החזקה לא נקרא מוחזק רק שמעון מוחזק במעות שכירותו כי החזקה לא נקראת קרקע רק הרמנא דמלכא כאשר כתב מהררי"ק ב[[שו"ת מהרי"ק/כ|סי' כ']], א"כ אין ראיה מהירושלמי. גם אמר שלשון יכול למימר בירושלמי אינו לשון על הספק. גם נראה לו שהפוסקים: הרי"ף, ותוספות ורמב"ם, שלא הביאו ירושלמי זה, אם כן לא סבירא להו כמותו, רק כתלמוד דידן שלא הזכיר חלוק זה כמבואר באורך בפסקו.

ושני האודים העשנים{{הערה|עש"ה [[תנ"ך/ישעיה/ז#ד|ישעיה ז ד]].}} הללו נפקי זקוקי דנורא{{הערה|ע"ד [[בבלי/בבא מציעא/פה/ב|בבא מציעא פה:]].}}. מזה לזה בפלפוליהון, ולי קראו להכריע ביניהם ויתר דבריהם וטעמיהם מבואר בפסקיהם. אכן העיקר הצעתי בקיצור אשר מהם אעשה פנה להשיב ולהכריע, ואחוה דעי לפי סברתם שהם מדמים עסק זה לשמעתא דהמקבל.

והנה נראה לי שאם באמת מלתא דספיקא היה ההיזק הזה שהיה אפשר לתקנו בטורח כדברי מהר"ר זלמן שהיה ספק בלשון שטר שכירות אם רשות הלוואת אמנות היו בכלל השכירות שבעבורן הרבה בשכירות או לא אז ודאי היה הדין עם מהר"ר זלמן ולא מטעם האחר של מהר"ר זלמן שנכתב בשטר שכל דבר יהיה נדרש לזכות לחלק המקיים כי הוא טעם שאינו של עיקר, דאף אם יהיה לשוכר לתבוע דינו ויאמר שראוי למעט השכירות עבור ההשתנות לא יקרא הוא גורע כי אינו רוצה לגרוע תחילת שעבודו כעניין שהשיב לו מהר"ר קלמן. אכן בעבור הטעם האחר שהמשכיר הוא מוחזק ולא צריך לנכות מחכירה כי החזקה הזאת דין קרקע לה, ודוקא במצרנות פסק מהררי"ק ב[[שו"ת מהרי"ק/כ|סימן כ']] שאין לה דין קרקע כי לא במקום תליא מלתא רק הרמנא דמלכא הוא ומצרנות אינו שייך כי אם במקום שהוא שכנו אבל לעניין שיהיה לה דין קרקע שיהא בעלה נקרא מוחזק הוא דומה לקרקע כאשר הראה מהר"ר זלמן מן תשובת מהררי"ק עצמו ב[[שו"ת מהרי"ק/קפז|סימן קפ"ז]] וגם לשון הירושלמי נראה לי שפשוטו כדברי מהרר"ז שאמר יכול למימר על הספק דבשלמא בסיפא על יבש המעיין שאמר יכול למימר לעיל בה והוא סגי אתי שפיר הלשון אף כי ודאי הוא בעבור שיתרבה הטורח על השוכר יאמר הוא שאינו רוצה בה לכך אמר ופוסק שהמשכיר יכול לומר לו שיתקן ברבוי הטורח, אבל ברישא בקציצת האילן שהתקון הוא מאליו אם יהיה ודאי שלא יהיה בו שום הפסד אין נופל בו הלשון יכול למימר וכן נראה כוונת הירושלמי שבא להשמיענו שני דברים שאין למידין זה מזה בחדא אשמועינן דעל הספק יכול לדחותו אף על פי שאפשר שיבא להשוכר היזק ממון מ"מ אינו מנכה לו מאחר דספק הוא ואפשר שלא יהיה לו נזק וגם רבוי טורח אין לו. ואחר כך אשמעינן אף על גב דודאי רבוי טורח יש לו יכול לדחותו מאחר שבודאי אין לו נזק ממון.

ומה שכתב מהר"ר קלמן שהרי"ף והרמב"ם ותוספות{{הערה|ע"פ דבריו לעיל. ובנדפס: '''ותוספתא'''.}} שלא הביאו הירושלמי אינם סוברים כמותו, לא נראה לי, כי איך יתכן שהרא"ש שהוא שותה מימי הרי"ף וסתם דבריו הם דברי הרי"ף שהוא הגמרא שלו יכתוב בדברי הירושלמי ולא יזכיר שאין כן דעת הרי"ף אחר שלא הביאו ומה שהם לא הביאו אותו אף אם נאמר שכולם ידעוהו מכל מקום נוכל לומר שלא הקפידו להזכירו כי היה נראה להם פשוט מלשון המשנה נקצץ האילן ויבש המעיין, שמשמע כפשוטו יבש ממש ונקצץ כולו ולא ענפיו. וגם רבוי הטורח שעל השוכר לעשות נראה להם שהוא בגמרא דילן שאמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאמר ליה אבעי לך לאתויי בדוולא אעפ"י שדברי רב פפא הם על קושית מכת מדינה דמקשי על רישא דמתניתין ה"ה שתקן הטורח מועט יספיק על דינא דסיפא דמיירי שהזכיר בית השלחין זה לקפידא שאם יכול להשקותו בטורח מועט באותו מעיין עצמו יקרא בית השלחין בזה כמו שבאר היטב הר"ן שם ולא היה בכלל ההקפדה אך ברישא מועיל אפילו טורח גדול אפילו מנהר אחר ומה שאמר הירושלמי על קציצת האילן להשמיע שעל הספק יכול המשכיר לדחותו אולי פשוט הוא דהם מכח דינא דפסק תלמודא הלכה כרב נחמן דקרקע בחזקת בעליה קיימא. לכך אין נראה לבדות מלבינו לומר שהפוסקים חולקים ולא נזכר מחלוקת זה בשום אחד מן האחרונים.

ומה שמהר"ר קלמן אומר להפך בפלפולו צורתא דשמעתתא ואמר שפי' יכול למימר שהשוכר יכול למימר ור"ל שהמשכיר צריך להביא ראייה ומפרש המשנה מנכה לו מן חכורו שר"ל המשכיר מנכה לחוכר מחלקו של חוכר, ונראה שכוונתו לפרש שהנכוי הוא להפסיד השוכר שיתמעט חלקו ועל זה קאי הירושלמי לומר דווקא נקצץ כולו ויבש כולו אבל קצתו יכול השוכר למימר כול' ויקבל כל חלקו בלי נכוי. אם כוונת הרב הוא כך כנראה מפשיטות דבריו, זר הוא מאד, ואומר שלפום חורפיה לא דק בכל השמעתא שנראה בברור שהנכוי הוא להפסדו של הנותן ולתועלת המקבל ושני דברים לבד אזכיר מן התלמוד שם שסותרים דעת זו >>>

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}