עריכת הדף "שדי חמד/כללים/ט/מד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{גופן|5|דרוגולין|'''[{{כתובת מלאה:שדי חמד/כללים/ט/מד|action=edit}} כלל מד]'''}} '''טומאת אהל''' בדין סוף טומאה לצאת כתב הרב ארעא דרבנן במערכת הסמך אות תס"ג וז"ל נראה מדברי התוספת יום טוב בפרק צא דאהלות עלה דמתניתין המת בבית ולו פתחים הרבה וכו' דהוי מדאורייתא ולפי דברי מוהרי"ט בסי' צ"ה וש"ך סי' שע"ב סק"ב מובן מדבריהם דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן ועיין זרע אברהם יו"ד סי' ז' שבות יעקב ח"א סי' פ"ה והביא דעת הש"ך והרב שער אפרים דס"ל דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אין בבתים הסמוכים אליו אלא מדרבנן ודעת מוהרי"ט סי' צ"ה דהוי דאורייתא וכן הסכים הוא שם ודחה דברי הש"ך עכ"ל והמעיין בגוף דברי הרב תוספת יום טוב ישר יחזה שלא שנראה כן מדבריו אלא דבריו ברור מללו שהוא מדאורייתא ומפני זה הוצרך לומר דמה שכתב רבינו עובדיה שם והם דברי רש"י בפרק קמא דביצה ד' יו"ד סוף ע"א דגזרו חכמים טומאה וכו' שסופו לצאת לאו דוקא גזרת חכמים אלא לפי שאינו מפורש בתורה נקרא גזרת חכמים וכמו שדרך הרמב"ם לומר מדברי סופרים על דבר הנלמד באחת משלש עשרה מדות וכו' והביא שכן כתב רש"י בעצמו בביצה ד' ל"ח ובעירובין ד' ס"ח עי"ש ובשיטה מקובצת שם הבין דברי רש"י כפשטן דהוא מדרבנן אבל כתב שאין זה עיקר אלא כמו שכתב בדף ל"ח שהוא מדאורייתא עי"ש ומיסתייעא מניה מילתיה דרב תוספת יום טוב במאי דסבר שדין סוף טומאה לצאת הוא מן התורה:

אלא שיש להרגיש עליהם שנראה שלא זכרו שרים דרבינו התרומות הדשן בפסקים וכתבים סי' כ"ד הבין מדברי רש"י שבפרק קמא דמדרבנן ממש קאמר אלא שנראה לו עיקר מה שכתב בפרק בתרא ובפרק הדר דהוא מהלכה למשה מסיני ושכן מוכח להדיא בגמרא בפרק בתרא דביצה ע"ש וכן יש להעיר על כמה מחברים שאביא דב"ק להלן איה"ש שעמדו בסתירת דברי רש"י בזה ונחלקו בדעתו איזה שיטה היא עיקר מר אמר שדבריו שבפרק קמא עיקר ומר אמר שדבריו שבפרק בתרא עיקר ובכולם נאמר ונעלם דברי הפסקים וכתבים הנ"ל כמו שיראה הרואה בדב"ק:

וכן יש להעיר על הרב הון עשיר בשביעי דמסכת אהלות שמבין בדברי רש"י דפרק בתרא דביצה שכיון שסוף טומאה לצאת היא מהלכה למשה מסיני חשיב מדרבנן אלא דהוי עיקרו מן התורה דמלבד הדוחק לפרש בכוונת רש"י דכיון דהוי מהלכה חשיב מדרבנן דאדרבא איפכא מסתברא דכיון דהוא מהלכה למשה מסיני חשיב דאורייתא ככל שאר הלכה למשה מסיני שהן גופי תורה ועוד דמדברי הפסקים הנ"ל נראה בעליל שהבין בכוונת רש"י דמהלכה למשה מסיני דקאמר היינו מדאורייתא ממש והרב קרבן אליצור בד' קפ"ו סוף ע"ג כתב וראיתי שם (בהון עשיר) דברים תמוהים שכתב דרש"י כתב דטומאה זו מדרבנן ועיקרה מדאורייתא וזה לא מצינו לרש"י אלא דמצינו לו דברים סותרים דבפרק קמא דביצה כתב דהוי גזרת חכמים ובפרק משילין ובפרק הדר כתב דהוי הלכה למשה מסיני אם כן הוי מן התורה גמור אבל מה שכתב בשמו דהוי מדרבנן ועיקרו מן התורה לא מצינו ויש ליישב וכו' עי"ש שגם הוא לא ראה דברי הרב תרומת הדשן והיה מגדיל תמיהתו כמובן ועל כל פנים למדנו מדב"ק דנקיט לעיקר דהוי מדאורייתא וכן כתב הרב חכמת אדם בכלל קט"ן סק"ח הלכה למשה מסיני על הפתח שיוציאו משם המת וכו' הואיל וסוף טומאה לצאת וביאר שם שכן כתב רש"י בביצה ד' ל"ח וכן משמע שם בגמרא ובפרק הדר וכן כתב הרב הלבוש וכן כתב מע"מ והאריך בזה ומה שכתב השפתי כהן בסק"ט ובסי' שע"ב סק"ב שהוא מדרבנן כבר השיגו המגן אברהם {{ממ|ב[[מגן אברהם/אורח חיים/שמג#|סי' שמ"ג]]}} הרי דנקיט דהוא מדאורייתא (אלא דמה שכתב שהמגן אברהם השיגו הרואה יראה שכתב על דבריו שהרב בית יוסף הביא בזה מחלוקת ואין זה בגדר השגה):

אמנם הרב שער המלך בהלכות עירובין פרק ח' הלכה ז' (בד"ה עוד ראיתי לעמוד כל מ"ש וכו' בד' ט"ו סו' ע"א מדפוס חדש) עמד גם כן בסתירת דברי רש"י והביא מה שכתב הרב תוספת יום טוב בכונת דברי רש"י ורבינו עובדיה ולא נתקררה דעתו בזה דלשון הלכה למשה מסיני צודק שפיר משום דחז"ל פירשו לנו הדבר שהוא הלכה למשה מסיני אבל לשון גזרת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהוא הלכה למשה מסיני ומה שהכריח הרב תוספת יום טוב מדפסק הר"ב שם דאין ברירה ואי הא דסוף טומאה לצאת הוא מדרבנן הא איהו גופיה פסק בשביעי דדמאי דבדרבנן יש ברירה כתב לדחות דהדא בדרבנן פסקינן דיש ברירה היינו דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן עי"ש ועיניך תחזנה שמלבד שלא הזכיר דברי הפסקים הנ"ל ואין מזה כל כך מן התימה אם לא ראה דבריו כאשר כן הרבה מחברים לא ראו דבריו אבל זה תימה וחידוש הוא שלא הזכיר כלל דברי השיטה מקובצת שמתבאר שמסכים לדעת הרב תוספת יום טוב שהוא מן התורה ודרכו בקודש להביא דברי השיטה מקובצת בסוגיא דעסיק בה כידוע לבקי בספרו והגאון צל"ח בסוגיא דפרק קמא כתב (בד"ה שם בעומד) דאין כונת רש"י דלפי האמת סוף טומאה לצאת הוא מדרבנן שהרי לקמן מבואר שהוא מדאורייתא רק כונתו שכן דעת המקשה וכו' עי"ש שמביא דברי השער המלך שבמקום אחר ולא ראה דבריו שבהלכות עירובין ולא דברי התוספת יום טוב ובס' שער שמעון להגאון אבד"ק ראגאזען בפרק ה' דביצה סי' קפ"ט רצה לפרש בכונת דברי רש"י דכיון שאינו מפורש נקרא דרש חכמים כקידושי כסף ושטר שקורא הרמב"ם מדברי סופרים ולא ראה שכן כתב התוספת יום טוב וסיים ומיהו לשון רש"י שגזרו חכמים דחוק קצת לפרש כן עכ"ל נראה שמסכים לפרש בכונת רש"י דברים כפשטן:

גם הגאון בעל ס' גט מקושר בחידושיו למסכת ביצה בס' פני אריה (בד' ז"ך ע"ב מהספר) קאי בשיטת הרב שער המלך והוכיח מסוגיא דדף ל"ח דסוף טומאה לצאת הוא מדרבנן ומאי דאמרינן בש"ס דאין ברירה הוא משום דאף שסוף טומאה לצאת הוא מדרבנן מכל מקום גוף טומאת מת הוא מדאורייתא עי"ש שלא ראה דברי הרב תוספת יום טוב הנ"ל ועוד תראה שם שבתחלה רצה לומר דכונת רש"י היא דאף דעיקר דין סוף טומאה לצאת הוא מהלכה למשה מסיני מכל מקום היינו דוקא כשאין שם אלא פתח אחד שזה ברור שדרך שם תצא הטומאה אבל כשיש פתחים הרבה היה ראוי לומר דיתבטל פתח זה ברוב אלא שחכמים גזרו וכו' ושוב כתב להוכיח מסוגיית הש"ס דעיקר דין סוף טומאה לצאת הוא מדרבנן אמנם אנכי הרואה בספרו שמחת יום טוב בחידושיו לביצה שני דרכים לפניו ליישב דברי רש"י. א') דמה שכתב דגזרו חכמים וכו' כתב כן אליבא דרבא דאמר לעולם למפרע וכו' דקשה דסוגיין בעלמא דבדאורייתא אין ברירה ועוד וכו' לכן הוצרך רש"י לומר דרבא סובר דסוף טומאה לצאת הוא רק מדרבנן ופליג ארבי הושעיא שסובר בד' ל"ח שהוא הלכה למשה מסיני. ב') דגם רבא סובר שהוא הלכה למשה מסיני אך אין זה אלא בפתח אחד אבל בפתחים הרבה אינו אלא מדרבנן ובהא הוא דפליג ארבי הושעיא וכו' אלו תורף דב"ק וזה כמו שכתב בפני אריה שעלה בדעתו לומר וכו' אלא שסתרו אחר כך בפני אריה ובשמחת יום טוב לא הזכיר מזה כיעי"ש:

ובהגהות יד שאול להגאון שואל ומשיב ביו"ד סי' שע"א סעיף ד' הזכיר שיש דעות בטומאה זו אם הוא מדרבנן וכתב דמהתוספתא שהביא רבינו שמשון בשביעי דאהלות משנה ג' מוכח דסוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא והוא מדמסיים בה ובלבד שלא יערים ואי מדרבנן הרי הערמה בדרבנן שרי והצריך עיון עי"ש דברי התוספתא שרמז הם בריש פרק שמיני וגאון עוזנו בס' העמק שאלה בפרשת אמור בשאלתא ק"ג סק"ז שקיל וטרי קצת אם היא מדאורייתא והרב מטה יוסף בחלק ב' בחלק יו"ד סי' ה' תופס בפשיטות שדין זה הוא דין תורה גמור והביא מה שכתב רב אחד להתיר היכא דאיכא ביטול מצוה ולמד זה מקל וחומר ומה בטומאה של דבריהם כבית הפרס או ארץ העמים מותר להטמאות לדבר מצוה לישא אשה וכו' כל שכן בזה שאינו אפילו מדרבנן אלא הלכה למשה מסיני כדכתב, בעל הלבושים וכו' פשיטא שמותר לצאת ולבוא במקום שיש ביטול מצוה וכו' וכתב על זה הרב המחבר דברים אלו אין להם שחר דאטו הלכה למשה מסיני גריע ממידי דרבנן ישתקע הדבר ולא יאמר דהא הלכה למשה מסיני כדין תורה לגמרי ואין ביניהם אלא קריאת שם בעלמא דכיון שאינו מפורש בתורה נקרא מדברי סופרים כדכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק י"ז דכלים והביאו הרב תוספת יום טוב פרק ז' דאהלות משנה ג' ואל יטעך אומרו שיעורו מדברי סופרים עם השורש אשר בידינו שכל השיעורין הלכה למשה מסיני לפי שכל מה שלא נתבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים אף שהדברים הם הלכה למשה מסיני לפי שמאמר מדברי סופרים יכלול שיהיה הדבר קבלת סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות ממשה מסיני (ע"כ לשון הרמב"ם וסיים הרב מטה יוסף) אבל לענין דינא אין הפרש בין הלכה למשה מסיני לדבר שהוא מפורש בתורה כדכתב הרמב"ן וכו' וכו' עי"ש שבאר לדחות ראית הרב ההוא מדברי הרב הלבוש ולא הזכיר כלל דעת שום פוסק שדין זה אינו אלא מדרבנן מוכח שתופס לעיקר כדעת הסוברים שהיא הלכה למשה מסיני ומדין תורה ממש אלא שמפני שהוא הלכתא בלי טעמא אמרינן הבו דלא נוסיף ועל זה נאמרה ולא על דבר אחר וכדכתב הרב תרומת הדשן ובהגהות הגאון מוהר"ש איגר ציין לעיין בפני יהושע ביצה שם וכן ציין הגאון מוהר"ב רנשבורג פני יהושע וספר דרך אניה בלב ים ואין מצויים אצלי לראות דב"ק:

ומה שכתב הרב ארעא דרבנן דמדברי הרב מוהרימ"ט בסי' צ"ו נראה דסובר דסוף טומאה לצאת הוא מדרבנן עיינתי בדב"ק ולא מצאתי בעניותי גילוי לזה ואף אם יש גילוי בדבריו לזה כבר כתב הרב מטה יוסף שם דמה שהרב מוהרימ"ט היקל בנדונו הוא לפי שלא ראה גוף דברי הרב תרומת הדשן כמו שהעיד בעצמו שלא היה ספר תרומת הדשן בידו ואפשר שאם היה רואה דבריו היה חוזר בו וחשש לדברי המחמירים וכו' עי"ש אף אנו נאמר לענין עיקר דין זה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן שאם היה רואה מרן מוהרימ"ט דברי רבינו התרומת הדשן שמתבאר שתופס עיקר שדין סוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא מהלכה למשה מסיני שכן מוכח להדיא מסוגיא דפרק בתרא דביצה היה חוזר בו ומודה לדבריו והרב עפרא דארעא על דברי הרב ארעא דרבנן במהדורא בתרא במערכת הבית אות ל"א כתב בסק"ט מה דשייך להבנת הש"ך בסי' שע"ב סק"ב כתבו עליו האחרונים והעלו דלא מיירי הרב אלא בסוף טומאה לצאת דאין טומאתו אלא מדרבנן ולאפוקי מסברת התוספת יום טוב דהוי הלכה למשה מסיני וכבר כתבתי בזה בספרי בני יהודה בתשובת בית יהודה ח"ב סוף סי' ק"ט עכ"ל מובן מזה שהסכמת האחרונים היא שאין טומאה זו אלא מדרבנן ואין מצוי אצלי ספר הנ"ל לעיין בדב"ק:

ובספר ישרי לב ד' י"ז ע"א הובאו דברי הרב המליץ הוא מר דודו של הרב המחבר שכתב וז"ל סוף טומאה לצאת אי הוה דאורייתא או דרבנן הרבנים תרומת הדשן ומוהר"ם שלום ומוהר"ר נתנאל והכל בו סוברים דהוא מדרבנן עין למרן הב"י בסי' שע"א וכן דעת מוהרש"ך בסי' שע"ב (אולי כונתו על הרב שפתי כהן אף שלשון מוהרש"ך אינו מורה כן) והש"ע סי' צ"ג והרב צבי סי' ק"ג והרב זרע אברהם סי' י"ז אבל הרב תוספת יום טוב בשביעי דאהלות סובר דהוי דאורייתא והרב מכתם לדוד והרב דבר שמואל סי' א' האריך למעניתו לומר שהוא דבר תורה ועיין רש"י בביצה ד' יו"ד שכתב דהוי מדרבנן ובדף ל"ח כתב שהוא הלכה למשה מסיני עכ"ד הרב המליץ הנה מה שכתב בשם הש"ע לא ידעתי איזה טעות הדפוס יש בזה כי בסי' צ"ג אין שייך ענין זה (עי' לקמן בד"ה אמנם עיינתי בספרו):

אמנם מה שכתב דהרב תרומת הדשן שהביא מרן הבית יוסף סובר שהוא מדרבנן במחילת כתה"ר הם דברים תמוהים דכל הבא אל הבית ביתה יוסף ישר יחזה דנהפוך הוא דשם הביא מה שכתב בפסקים דכיון דפירש רש"י בפרק הדר דהא דסוף טומאה לצאת הוא מהלכה למשה מסיני ואין טעם בדבר נוכל לומר הבו דלא לוסיף עלה וכו' עי"ש שלא הזכיר בשמו שהיא מדרבנן כלל והנה אמת דבגוף דברי הפסקים וכתבים בסוף סי' כ"ד הזכיר מה שכתב רש"י בפרק קמא דביצה דגזרה דרבנן היא וכתב שגם בפירוש המשניות פרק שלישי דאהלות נמי פירש דגזרה דרבנן על הפתחים מכל מקום מלבד שבבית יוסף לא הוזכר מזה ועוד שדברי הפסקים הם בסיגנון זה ואף על גב דרש"י פירש בפרק קמא דביצה וכו' בפרק בתרא פירש להדיא דהלכה למשה מסיני הוא וכן מוכח שם בגמרא להדיא ומכל מקום אפילו אי גזרה דרבנן היא וכו' עי"ש הנה ממרוצת לשונו נראה בעליל שדעתו לתפוס עיקר שהיא הלכה למשה מסיני וסובר שכן גם דעת רש"י ולא עבדינן עיקר ממה שכתב בפרק קמא אי משום דסמי חדא (ההיא דפרק קמא) מקמי תרתי מה שפירש בפרק בתרא ובפרק הדר אלא דאי מהא לא איריא שהרי גם בחולין ד' קכ"ה ע"ב כתב רש"י שהיא מדרבנן וכבר התעורר על זה בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות שם אך יש עוד הכרח משום דכן מוכח להדיא מסוגיא דגמרא בפרק בתרא ואם כן איך יאמר הרב המליץ בשמו שסובר שהיא מדרבנן ואיפכא מסתברא שדעתו שהיא מדאורייתא:

ואף שבתשובת הרדב"ז החדשות בסי' תע"ו כתב בזה הלשון וכן תמצא שכתב מוהר"ר ישראל וכו' ונתן טעם לדבר בין אם טומאת פתחים הלכה למשה מסיני אין למדין הימנה וכו' והבו דלא לוסיף עלה ובין אם היא מדרבנן לא גזרו אלא בפתח ראשון וכו' דמשמע מלשון זה דסובר דהרב תרומת הדשן מספקא ליה אי הויא מדאורייתא או אינה אלא מדרבנן אין הכרח לומר כן משום שהרדב"ז לא נחית להכי אם טומאה זו מדאורייתא או מדרבנן וקושטא דמילתא קאמר דתרומת הדשן כתב טעם להקל לכל הצדדים כמו שהוא האמת ולעולם אימא לך שגם הוא מודה שדעת התרומת הדשן נוטה יותר דהויא מדאורייתא:

ועוד יש להעיר על הרב המליץ במה שציין לעיין בדברי רש"י דבפרק קמא ובפרק בתרא שדבריו סותרים דאיברא ודאי לא ראה בגוף דברי הרב תרומת הדשן כמו שמתבאר ממה שכתבתי למעלה אבל תמיה לי אחרי שכבר ראה דברי הרב תוס' יום טוב ושם אתה מוצא שהביא דברי רש"י בשתי המקומות ומדקשו ליה אהדדי מוכיח דאין כונת רש"י כמשמעות לשונו דהוא מדרבנן ממש אלא משום שאינו מפורש בתורה קרי ליה גזרת חכמים אם כן לא ידעתי מאי קשיא ליה תו בדברי רש"י אהדדי:

גם מה שכתב הרב המליץ בשם הכל בו שהביא מרן הבית יוסף שסובר שהיא מדרבנן לא ראיתי שום רמז מזה ממה שהביא מרן בשם הכל בו ואי משום שכתב שר"י מאוירא הראה לרבנו נתנאל שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת וכו' ומשמע ליה דאזהרה הוא דליכא הא טומאה דרבנן איכא בסוף טומאה לצאת הא ודאי לא מכרעא משום דסברת הר"י דעל סוף טומאה לצאת אין הנזיר מגלח עליה וכל שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר ולא נאמר דין דסוף טומאה לצאת לטומאת כהנים אלא לענין כלים אבל אין הכי נמי דמודה הוא דעיקר דין טומאה לצאת במקום שנאמרה היא מהלכה למשה מסיני ולא מדרבנן:

וכן מה שהעיד בשם הרב צבי בסי' ק"ג שסובר שהוא מדרבנן נראה שהוכחתו היא מדכתב ואם תאמר אין דנין קל וחומר מהלכה כדכתב מוהרא"י שם כל זה הוא להחמיר אבל להקל שזה אינו הלכה למשה מסיני שהרי אדרבא מסברא אנו מטהרים הפתח הראשון שנכנס בו המת לא כל שכן שנטהר הפתח השני שהמת יוצא ממנו עכ"ל הרי שכתב שאין זה הלכה למשה מסיני אבל לדעתי הקצרה אין כונתו דעיקר דין סוף טומאה לצאת היא מדרבנן ולא מהלכה שהרי הוא כותב על פי דברי מוהרא"י ובדבריו מבואר דהלכה גמורה היא ומדאורייתא כמו שכתבתי אלא כונתו כמו שכתב הרב תרומת הדשן שם דאף דעיקר דין זה הוא מהלכה מכל מקום כיון דלית בה טעמא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ואין דבר זה בכלל ההלכה וזו כונת הרב צבי אבל להקל וכו' כלומר אם אנו באים לומר שאין דבר זה בכלל ההלכה למשה מסיני אמרינן שפיר שהרי מסברא דנפשין וכו' ומה שכתב בשם הרבנים זרע אברהם ודבר שמואל אין ספרים הללו מצויים אצלי לראות דב"ק:

אבל מה שציין לעיין במכתם לדוד ולא הראה מקומו לפי הנראה כונתו לספר מכתם לדוד למרן מוהרד"ף ודבריו הם בחלק יו"ד סי' נ"א ושם הפליא עצה הגדיל תושיה בעומק עיונו הזך והאריך למעניתו ברוחב מבינתו ולפי שאין ס' התורה הזה מצוי אחשוב למצוה וצדקה תהיה לי לרשום בס"ד לכל הפחות תורף דבריו בקיצור ותחלת דבריו בזה הם בד' קל"א (בד"ה איך שיהיה) דקדק מלשון הרמב"ם בריש פרק שביעי מהלכות טומאת מת דדין זה דסוף טומאה לצאת טומאה גמורה היא מדאורייתא שוב הביא סוגיא דפרק קמא דביצה דאמר רבה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ורבא אמר לעולם למפרע וכו' דצריך להבין במאי פליגי והיכי קאמר רבא למפרע וכו' הא קיימא לן בדאורייתא אין ברירה וכו' וביאר דפליגי בדבר העומד להתברר אם יש בו דין ברירה או דפליגי אם דבר זה חשיב דבר העומד להתברר וכו' והאריך בכל זה עד ד' קל"ב ע"א וסיים (בד"ה יצא לנו) ויש הכרח אחר שהרמב"ם סובר סוף טומאה לצאת דאורייתא דאי סבירא ליה דרבנן הא קיימא לן בדרבנן יש ברירה:

ושוב עמד בסתירת דברי רש"י מדף יו"ד לדף ל"ח ושדבריו שבדף ל"ח מוכרחים מהגמרא וכתב ליישב דמה שכתב בפרק קמא דגזרו חכמים כוונתו דבמציאות כזה שיש כמה פתחים בבית ואנו באים לטמאות את כולן משום סוף טומאה לצאת משום דלא ידעינן בהי מינייהו מפיק ליה הוי ספק וסובר דחומר הספקות מדרבנן ואף דהרב פרי חדש הוכיח במישור בריש כללי הספק ספקא והביא כן בשם הרב מוהרימ"ט דרש"י סובר דחומר הספיקות מן התורה מכל מקום אינו אלא בספק שקול אבל הכא שיש פתחים הרבה ואין סוף הטומאה לצאת אלא באחד מהם מן התורה אית לן למיזל בתר רובא ולטהרו ולא שייך קבוע אלא בניכר האיסור בתחלה ושוב נתערב ולכן כתב שאינו אלא גזרת חכמים ופירוש זה הונח בעיניו יותר ממה שפירש הרב תוספת יום טוב (משום דאינו מפורש בתורה וכו') משום דבהכי דייק טפי לישנא דגזרה דחומרא כזו דהך דפתחים הרבה ודאי גזרה דרבנן היא אבל מכל מקום עיקר סוף טומאה לצאת בפתח שודאי יצא המת דרך שם ודאי הלכה למשה מסיני היא ויישב גם כן דברי רש"י בחולין ד' קכ"ה שכתב דסוף טומאה לצאת היא מדרבנן דהתם לפי שאין בפתח התיבה שיעור להוציא הטומאה שהרי אין בה פותח טפח משום הכי אינו אלא מדרבנן אבל עיקרו היא מדאורייתא:

והביא תורף דברי הרב זרע אברהם בחלק יו"ד סי' י"ז אשר הרבה להשיב ולדחות דברי הרב תוספת יום טוב והעלה שלא כדעתו ומר ניהו הרב המחבר האריך ליישב כל תמיהות הרב זרע אברהם ולהכריח כדברי התוספת יו"ט ומסיק בדף קל"ג (בד"ה ומה שסיים) דאף שדרך הרב תוספת יום טוב בפירוש דברי רש"י רחוקה מכל מקום דינו דין אמת כשחר נכון מוצאו ועוד כתב שמצא תשובה אחת ממר רבו הובאה בספר סמא דחיי סי' ח"י שהוכיח מדברי הרמב"ם דסוף טומאה לצאת היא טומאה דאורייתא ושהרב סמא דחיי בסי' י"ט דחה דבריו וכתב לקיים דברי רבו ואחר שהאריך בזה כתב בדף קל"ג ע"ד (בד"ה נמצינו) נמצינו למדין דסוגיא דפרק משילין מוכחא דעיקר דין סוף טומאה לצאת מדאורייתא היא דהיינו הלכה מסיני כדפירש רש"י שם ובפרק הדר ומה שכתב רש"י בפרק קמא וכן כתב רבינו שמשון בשלישי דאהלות משנה ו' דגזרו חכמים טומאה שסופה לצאת היינו בכגון מתניתין שיש פתחים הרבה ואין ידוע באיזה פתח יוציאו הטומאה וכו' וכתב עוד שמר רבו הוכיח מדברי הרשב"א בסי' קל"ו ותתקכ"ב ושכ"ב שסובר דטומאה זו מדאורייתא ובאר הוכחתו והביא מה שדחה הרב סמא דחיי את הוכחתו וכתב לקיים דברי רבו:

שוב הביא תורף תשובת הרשב"ץ בח"ב סי' א' אשר מדבריו רצה להוכיח הרב סמא דחיי בסוף טומאה לצאת דדעת כל הפוסקים דהויא מדרבנן שכן הביא דברי רש"י בפרק קמא דביצה ובפרק העור והרוטב דגזרת חכמים היא וכתב הרשב"ץ שכן הסכימו כל הפוסקים שאין בכל זה אלא איסור דרבנן והוא כתב לדחות הוכחתו מדברי הרשב"ץ וסיים בדף קל"ה (סו' ד"ה והנלע"ד) איך שיהיה נפלה החומה שבנה הרב בכחו של זקן מוהרשב"ץ דסובר דלכל הפוסקים עיקר דין סוף טומאה לצאת דרבנן דלא היו דברים מעולם ודינא יתיב וספרין פתיחו פתוחי חותם דעיקר סוף טומאה לצאת דינא דאורייתא הוא וכאשר הורה גבר מר רבו שכן מוכח בין מסוגיא דמשילין ובין מברייתא דספרי והכי מוכח דעת הרמב"ם והראב"ד ותשובת הרשב"א והביא מה שכתב בשיטה מקובצת שמה שפירש רש"י בפרק קמא שטומאה זו מדרבנן אינו עיקר והעיקר כמו שפירש בפרק משילין וכו' (העתיק כל דברי השיטה מקובצת וביאר שכונתו לפרש דברי רש"י דרק בכי האי גוונא הוא דהוי גזרה דרבנן אבל עיקר דין סוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא):

גם הביא תשובת הרשב"ש (בן הרשב"ץ) בסי' תרל"ד והוכיח מדבריו שלא כדברי הרב סמא דחיי שהבין מדברי הרשב"ץ דלכל המפרשים עיקר דין דסוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן והביא דברי רבינו מוהרא"י בפסקים וכתבים סי' כ"ד במה שנראה מדבריו דרש"י סותר עצמו ממה שכתב בפרק קמא דביצה למה שכתב בפרק בתרא ובפרק הדר וכתב דלפי האמור אין סתירה בדברי רש"י וכו' והאריך קצת בזה ובסוף ד"ה שוב ראיתי הזכיר תשובת הרב מוהרמ"ז וכתב (בד"ה איברא) שהפריז על המדה במה שרצה להוכיח בפשיטות דעיקר סוף טומאה לצאת אינו אלא מדרבנן והביא דברי הוכחותיו ושהעלה שדברי רש"י בפרק משילין שינוייא הוא אליבא דר' הושעיא דוקא ואשנויי לא סמכינן והאריך לסתור דבריו ושוב בד' קל"ו (בד"ה תו חזיתיה) כתב בשם הרמ"ז הנ"ל שרצה להוכיח מדברי הכל בו שהביא מרן הקדוש בב"י סי' שע"א שסובר שטומאה זו אינה אלא מדרבנן ודחה הוכחתו וגם הביא תשובת הרדב"ז בחדשות סי' תע"ו ומה שכתב הרמ"ז דמדברי הרא"ש בפרק משילין ומלשונו שבהלכות קטנות מוכח שסובר שהיא טומאה מדרבנן ודחה דבריו וסיים חזרתי על כל דבריו ולא מצאתי דבר שיהא בו כדי לדחות כל הראיות שהבאתי לעיל:

וכתב עוד בשם מר רבו שהוכיח שגם הרבנים מוהרימ"ט וש"ך ושער אפרים סוברים כן ושהרב סמא דחיי תמה על דבריו והוא לא רצה למשכן עצמו בפירוש דברי הרב מוהרימ"ט לפי שאין ספרו בידו רק על מה שכתב הרב סמא דחיי דבש"ך סי' שע"א כתב בהדיא דסוף טומאה לצאת היא מדרבנן וכתב לבאר דלא כתב הש"ך שהיא גזרה דרבנן אלא בכגון זו דאיכא פתחים הרבה ואין ידוע באיזה פתח יצא המת הא לאו הכי ודאי גם איהו מודה דמדאורייתא הוא וגם דברי הרב שער אפרים הכי מישתמעי ובדף קל"ז ע"א כתב אסיקנא מכל מאי דברירנא דעיקר סוף טומאה לצאת הלכה למשה מסיני היא ודינה דין תורה ממש וכנראה מסוגיין דמשילין ומהברייתא דספרי וכמו שהוכחנו מדברי רש"י והרמב"ם והראב"ד נמי מדלא השיגו וכן הרשב"א והרב בשיטה מקובצת והרשב"ש ומוהרא"י ומהרש"ל והרב תי"ט ואפילו תימא שהכל בו והסמ"ג לא סברי הכי עם היות שאין הכרע מדבריהם כדלעיל מכל מקום מידי ס' לא נפיק ושוב ראיתי להרב המבי"ט בספר קרית ספר בפרק ז' מהלכות טומאת מת דנראה דספוקי מספקא ליה וז"ל שם אחר שהביא מתניתין דהמת בבית וכו' ומדמחשבה מפקא מידי טומאת פתחים נראה דטומאתן אינה אלא מדרבנן ובפרק הדר מייתי תלמודא הא מתניתין וכו' וכתב רש"י פתח שעתיד לצאת בו טמא מיד טעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמרינן להו עכ"ל וכונתו מובנת דרוצה לומר דמדברי רש"י מוכח דהלכה היא אע"ג דמחשבה מועלת להו ומ"מ לא ידענא למה לא הביא ההוא דפרק משילין דהוי מבורר טפי סוף דבר דעל כל פנים מידי ספק דאורייתא לא נפיק ולע"ד קרוב לודאי דאין זה נכנס בגדר ספק אחר דמרובא דרבוותא הכי משמע טפי ומיהו היינו דוקא בפתח ראשון אבל משם ואילך ליכא למאן דאמר דהוי דאורייתא וכמו שכתב הרשב"ץ וכדהוכחנו נקוט מהא דלצורך מצוה יש לדחותה אי נמי משום גכ"ה (גדול כבוד הבריות):

אלו תורף דברי מרן מוהרד"ף ומי שנמצא אצלו ספר התורה הזה ישר יחזה שכל דבריו אלו הן הנאמרין בשקל הקודש שקו"ט בחכמה ובתבונה נשא ונתן באמונה לאמתה של תורה בפלפול וסברא ישרה והרבנים שקדמוהו אם היו רואים את דבריו היו חוזרים מסברתם ומודים דרבנן לכל אשר העלה לדוד משכיל והנה אמת שראיתי להרבנים אהל יצחק בחלק יו"ד סי' ל' ומהור"ר אברהם הכהן ארייאס הובאו דבריו בס' מעשה אברהם בחלק יו"ד סי' ז"ן (ד' קכ"ז בד"ה ושוב אח"ז) דנקטי ואזלי בשיפולי גלימא דרב זרע אברהם דעיקר דין סוף טומאה לצאת אינה אלא מדרבנן אמנם הם לא הזכירו כלל דברי מרן מוהרד"ף במכתם לדוד הנ"ל כמו שיראה הרואה ואי הוו חזו למילתיה הוו הדרי בהו כן נראה לדעתי הקצרה:

אחר זמן רב השגתי ספר אזן אהרן לרבין חסידא תנא ירושלמאה וראיתי שם בקונטרס ארעא סמיכתא במערכת הסמ"ך כתב וז"ל סוף טומאה לצאת הרב ארעא דרבנן אות תס"ג הביא דברי הרב זרע אברהם סימן י"ז שכתב דאינה אלא מדרבנן עי"ש ולזה הסכים הרב חזון נחום על טהרות בפסק הכהנים שבסוף הספר והרב סמא דחיי בחלק יו"ד סי' כ' ומוהר"ם זכות בתשובה סי' ט"ו אך הרב הגדול יעקב בלילוס רבו של הגאון מוהרד"ף הובאו דבריו בסמא דחייא סי' י"ט הוכיח מדברי כל הראשונים דהוי דאורייתא ואף שהרב סמא דחייא דחה כל דבריו הנה הגאון מוהרד"ף בס' מכתם לדוד סי' נ"א תפס קשת ומגן ועמד בכל עוז להציל את רבו מפי האריות והעמיד דבריו וכן דעתו דעת עליון נוטה דהוי דאוריתא ועיין בכפי אהרן ח"ב הלכות טומאת כהן סי' י"ב עכ"ד משמעות דבריו הוא שדעתו מסכמת לדברי מרן מוהרד"ף במכתם לדוד הנ"ל:

אמנם עיינתי בספרו כפי אהרן הנ"ל וראיתי שבדף מ"ט סוף ע"ד אחר שאסף דעות הפוסקים כתב ונמצא שדעת הרבנים הש"ך ומוהרא"י ומוהר"א נחום ואדמת קדש ופרי הארץ ושער אפרים ודבר שמואל ומוהר"ם זכות דסוף טומאה לצאת אינו אלא דרבנן דלא כהרבנים תוספת יום טוב ומוהר"י בלילוס האף אמנם אחרי ארי קם כגבור הרב הגאון מוהרד"ף בספר מכתם לדוד בחלק יו"ד סי' נ"א אייתי בידיה כל דברי הרבנים הנז' ויצא לישע רבו והוכיח במישור דהוי הלכה למשה מסיני ולא דרבנן וחלק על כל הרבנים הנז' ולא הכנסתי עצמו לשאת ולתת בדבריהם וכו' והדברים ארוכים ועתיקים נקוט מיהא דהדבר במחלוקת היא שנוי ורובא דמינכר סברי מרנן דעיקר דינא דסוף טומאה לצאת אינה אלא גזרת חכמים עכ"ל נראה מזה שדעתו נוטה יותר לומר שהיא מדרבנן לפי מה שכתב דרובא דמינכר סברי הכי וגם בדף ב"ן ע"ד קרוב לסופו כתב שדעת רוב רבני האחרונים דעיקר דין סוף טומאה לצאת הוא מדרבנן והביא בד' נו"ן ע"א מה שכתב בישרי לב בשם הרב המליץ כנז"ל וכתב דיש טעות סופר במה שכתב בשם הש"ע סי' צ"ג וצריך להיות שע"א סי' צ"ג והיינו שער אפרים (אפריון נמטייה) ועל מה שכתב דהרב דבר שמואל סובר שהיא מדאורייתא כתב דאף שבתחלה היה סובר כן אבל חזר בו והסכים דאינה אלא מדרבנן ושכן כתוב בתשובתו בסי' רמ"ח ועל מה שציין דברי רש"י דסתרי מפרק קמא לפרק בתרא דביצה העיר עליו מה מציאה מצא בזה והלא כל הרבנים שהזכיר יסוד דבריהם הם בסתירת דברי רש"י וגם על מה שכתב שהרבנים תרומת הדשן וכו' שהביא מרן הב"י סוברים שהיא מדרבנן כתב דאחר המחילה רבה אין הכרח מדבריהם לזה וכו' אלו תורף דב"ק ומה שכתב בתחלת דבריו שמוהרא"י הוא מכלל הסוברים שהיא מדרבנן אין כונתו על הרב תרומת הדשן אלא על הרב מוהר"א יצחקי בעל ספר זרע אברהם הוא המסביר שעיקר דין סוף טומאה לצאת אינה אלא מדרבנן כמו שכתבו כל הרבנים הנ"ל בשמו גם בס' פדה את אברהם לגדול בדורנו מר קשישא יצ"ו במערכה זו אות ב' ראיתי שכתב הא דסוף טומאה לצאת הוא הלכה למשה מסיני דוקא בפתח ראשון אבל בפתח שני הוא מדרבנן לדעת הרב מכתם לדוד יו"ד סימן נ"א ולדעת הרב נחלת שמואל סוף טומאה לצאת היא מדרבנן בפתח ראשון וספר נחלת שמואל אין אצלי גם לא שמעתי שם ספר זה ואולי הוא טעות סופר וצריך להיות נאמן שמואל שראיתי בספר יפה ענף ד' צ"ג ע"ב (שציין נפדה את אברהם) שכתב בשמו שסוף טומאה לצאת מדרבנן אפילו בפתח ראשון:

והנה השגתי עתה ספר חיי אריה שנדפס מקרוב (בשנת רנ"ת לידידי הגאון חיים אריה הורוויץ אבד"ק קראקא יצ"ו) וראיתי בסי' ס"ז בד' פ"ט ע"א (בד"ה והנה) שחידש שדין סוף טומאה לצאת לא שייך במתי עכומ"ז שהרי דעת הש"ך ודבר שמואל ושבות יעקב והרשב"ץ ריש חלק ג' וכן רש"י בפרק קמא דביצה דלא הוי אלא מדרבנן וזה שלא כהחכמת אדם שפסק שסוף טומאה לצאת היא מדאורייתא מהא דכתב רש"י בסוף ביצה דהוי הלכה למשה מסיני חדא דיש לומר כשיטת הר"ש מאויירא הובא בבית יוסף דעל סוף טומאה לצאת אין הכהן מוזהר ויש לפרש כמו שכתב שם בשם מוהרא"י דהוא משום שאין הנזיר מגלח עליה ועוד גוף דברי רש"י ושיטתו כבר ביאר בתשובת מוהר"ם זכות והעלה שדין סוף טומאה לצאת מדרבנן הוא ואם כן במתי עכומ"ז שטומאת אהל בהן אינו אלא משום חומרא יש לומר דלא אסרו וגזרו סוף טומאה לצאת אלו תורף דברי הרב יצ"ו ואני ההדיוט כבר הארכתי למעלה בס"ד והבאתי מערכה מול מערכה בזה ומכל הרשום למעלה אתה תחזה שאין להזניח סברת הרב חכמת אדם שסובר שהיא מהלכה למשה מסיני ומדאורייתא כי שלמים וכן רבים קיימי כוותיה ומכל מקום מה שכתב הרב יצ"ו שבמת עכומ"ז ליתיה לדין זה מאחר שכל עיקר דין טומאת אהל בעכומ"ז אינו אלא מחמת חומרא כמו שביאר שם קודם לזה כיעויין שם נראה שיפה אמר רב ושם (בסו' ד"ה ועוד) כתב בשם שו"ת נפש חיה שכתב להתיר בנדונו במת עכומ"ז וספר זה לא ראיתיו מעודי ופנאי אין לי לחזור על לימודי לעיין בדברי הרבנים שהבאתי באות זו אולי מדבריהם יתברר דין זה ולפום ריהטא דבריו נכונים בזה:

ובעיקר דין טומאת מת דקיימא לן דאם המת בבית אחד ויש בה חלון פותח טפח לבית הסמוכה טמאה וכתב הרב חכמת אדם בכלל קנ"ט סק"ז דאם יש חלון בין שני בתים והטומאה באחד מהם והיו בחלון סריגות שקורין גראטער ובלשון אשכנז גיטטער אפילו היו של מתכות אף על פי שיש ביניהם אויר אם אין באחד מהן פותח טפח חוצץ בפני הטומאה ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח והוא מדברי הט"ז סי' שע"א סק"א והובא בש"ך שם סק"ב ממתניתין דאהלות יעש"ה וחידש הרב הנ"ל דזה לא שייך בחלונות שלנו שהם נעשים לאורה דשיעורו רק כפונדיון והוא קטן מאד עכ"ל והביא בספרו בינת אדם דברי הרמב"ם פרק י"ד מהלכות טומאת מת וכתב על דבריו בשו"ת חיי אריה הנ"ל שם וז"ל ואני שמעתי ולא אבין שהרי בפירוש כתב הרמב"ם שם בהלכה א' וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה אלא גלוי הוא לשמש וכן שם בהלכה ה' שהוא גלויה לאויר שיעורה כפונדיון מפני שאינה עשויה אלא לאורה בנה בית חוצה לה ונעשית חלון זו תחת תקרה והרי היא בין שני בתים שיעורה כפותח טפח ומשום הכי כתב שם הרמב"ם בהלכה א' ציורו בחלון שעשויה לאורה כגון היתה טומאה ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור וכו' נטמא אבל בחלון בין שני בתים כיון שיש תקרה מן הבית השני שיעורו בפותח טפח ועיין אהלות [[משנה/אהלות/יג#ב|פרק י"ג משנה ב']] ורק אם החלון פתוחה לשמש והטומאה נכנסה על ידי זיזין וכדומה נידון בשיעור קטן שוב ראיתי (בפרח מטה אהרן ח"ב שצ"ג) [בפנים מאירות [[פנים מאירות/ב/צג|ח"ב ש[אלה] צ"ג]]{{הערה|שגגה שיצאה מלפני השליט בפתרון ראשי התיבות וכבר השיגוהו עליה חכמים וסופרים.}}] שכתב כדברי החכמת אדם ולי נראה כמו שכתבתי עכ"ל יצ"ו:

עוד כתב בישרי לב שם בשם הרב המליץ וז"ל וראה זה חדש שכתב הרשב"ש בסוף תשובה אחרונה דסוף טומאה לצאת לא נאמר אלא בכלים אבל לא באדם ולכן מותר לו לאדם ליכנס בתוך חצר שהמת נתון באויר ולא חיישינן על מה שהמת עתיד לצאת מפתח החצר וכן בפתח העיר וכדבריו מוכח מדברי רבינו עובדיה בשלישי דאהלות משנה ז' דלא נקט אלא כלים ואדם אין עכ"ל הנה ספר שו"ת הרשב"ש אין אצלי ולכאורה יש לתמוה במה שהביא מן הרשב"ש כאילו סברא זו לא נזכרה בדברי שאר הפוסקים ובאמת לא כן הדבר והמעיין בדברי מרן הב"י בסימן שע"א (אשר כבר הזכיר דבריו הרב המליץ קודם לכן לענין אם דין סו' טומאה לצאת הוא הלכה למשה מסיני או אינו אלא מדרבנן) עיניו תחזנה מישרים שכתב בשם הכל בו שר"י מאויריא הראה לרבינו נתנאל שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת ואפילו תחת הזיזין ועל אסקפות הפתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהא שם חור פותח טפח להביא את הטומאה עכ"ל הרי שכתב מפורש דאין דין סוף טומאה לצאת לכהנים וכלומר דכי נאמרה הלכה דסוף טומאה לצאת טמא לכלים הוא דנאמרה דודאי לא נוכל לכחש שישנו לדין זה כמבואר במשנה דאהלות שהובאה בש"ס בפרק קמא ובתרא דביצה ובפרק הדר כמו שהזכיר בתשובה שבפסקים וכתבים סי' כ"ד שהביא מרן הב"י שם וגם כתב שם בשם הסמ"ק דהתוספתא דתני כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה מתרצתא היא ועל פי זה צידד בתרומת הדשן דמאן לימא לן דכהן מוזהר על סוף טומאה לצאת ולצד זה צריך לומר שלא נאמר דין סוף טומאה לצאת באדם כי אם בכלים ונמצא שסברא זו לחלק בין כלים לאדם כבר נאמרה בפוסקים ואין כל חדש:

ומה שהרב תרומת הדשן כתב כמסתפק מאן לימא לן דמוזהר כהן על סוף טומאה לצאת הנה בתשובת הרדב"ז החדשות בסי' תע"ו כתב ועוד שאין הנזיר מגלח על טומאת פתחים עד שיהיה עם המת תחת האהל יחד וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נזיר כל אלו השנים עשר טומאות וכו' משמע בהדיא דדוקא בהני מגלח אבל לא על טומאת פתחים כיון שאינו ביחד תחת אהל המת ושנינו בתוספתא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואף דאיכא מאן דאמר דמשבשתא היא ולא סמכינן עלה מכל מקום הבו דלא לוסיף שאר הפתחים (חוץ מפתח הראשון) וכיון שנהגו הכהנים שלא ליזהר בזה מנהג אבותינו תורה ואין לשנות המנהג עכ"ל הנך רואה שהרדב"ז דק ואשכח ללמוד מדברי הרמב"ם שאין הנזיר מגלח על סוף טומאה לצאת ואם כן לדברי הסמ"ק דהתוספתא מתרצתא היא וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ליתיה לדינא דסוף טומאה לצאת גבי אדם כי אם בכלים:

וראיתי להרב מקנה אברהם בסי' רמ"ז וז"ל עיין בתשובת הרדב"ז ב"ב סי' תע"ו שהורה מוהר"ם שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת עכ"ל והמעיין בדברי הרדב"ז הנ"ל יראה שלא הזכיר דבר זה בשם מוהר"ם רק הביא שם דברי הכל בו הנ"ל מה שר"י מאוירא הראה לרבינו נתנאל שאין הכהן מוזהר על סוף טומאה לצאת וכו' כמו שכתבתי למעלה דברי הכל בו ובתרומת הדשן בפסקים סי' כ"ד כתב שרבינו מאיר אסר לכהנים שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת עד אחר שעבר המת ואולי מוהר"ם הוא רב אחר ועל כל פנים לא נזכר זה בדברי הרדב"ז (נחזור למה שכתב הרב המלי"ץ וראה זה חדש וכו' ואין זה דבר חדש כאמור):

ואם כונתו לומר שהרשב"ש פסק כן הלכה למעשה גם זה קשה בעיני שהרי מדברי הרי"ף בהלק"ט הלכות טומאה מתבאר דגם באדם אמרינן סוף טומאה לצאת שכתב והיכא דאיכא דרתא דמוקפת זיזין או אכסדרא והוה מיתא בחד ביתא איתסר ליה לכהנא למיעבר תותי הנך כולהו זיזין וכו' אבל ודאי אי הוה מיתא תותי הנהו זיזין או גו אכסדרה שרי ליה לכהנא למיתב בגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס וכו' והרא"ש שם תמה למה הביא משנה זו על סוף טומאה לצאת כמה משניות היה יכול להביא שהן פשוטות יותר מזו ההיא דבו פתחים הרבה וכו' עי"ש שנראה שגם הרא"ש סובר כן והרב תרומת הדשן בפסקים סי' כ"ד כשכתב ותו מאן לימא לן דהך טומאה דסופה לצאת הוי טומאה שהנזיר מגלח וכו' סיים אמנם עיין באשירי בהלכות טומאה משמע דכהן מוזהר כי האי גוונא עי"ש דאפשר יש לחלק מכל מקום הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה חלילה להפליג דבריהם וכו' עי"ש ואיני יודע אם כונתו לדברי הרא"ש שהבאתי או לדבריו במקום אחר ולפי מה שכתב שאפשר יש לחלק וכו' נוכל לומר דהרשב"ש חילק ידע בין דברי הרי"ף והרא"ש לנדונו וצריך לעיין בדב"ק בגופן שלהן ואינו מצוי אצלי:

ואמנם תורף דברי הרשב"ש ראיתי שהביא הרב מעשה אברהם בחלק יו"ד סי' ז"ן (בד"ה ולדידי מילתא) שכתב בסי' תרל"ד אחר שהביא מתניתין דפי"ג דאהלות ומה שפירשו רש"י ורבינו שמשון והרמב"ם כתב וז"ל ועל פי דרכנו למדנו דלכל הפירושים אם יש מת באמצע החצר באויר אף על פי שצריכים להוציא המת מפתח הבית שיכולים הכהנים להכנס לאותו חצר כיון שאין שם אהל ולא חיישינן למידי ולא אמרינן ביה כיון דסוף טומאה לצאת ממנו אין הכהנים רשאים ליכנס דרך אותו פתח דאם כפירוש רש"י ובאחד מלישני רבינו שמשון ליתא אלא בכלים חומרא דרבנן היא ואם בתרי לישני דהרמב"ם גם כן ליכא למיחש למידי שאין פתח שם סתום ואינו עומד פתח אהל המת עכ"ל וסיים (במעשה אברהם) הרי דהרב מיפשט פשיטא ליה דלא איתמר סוף טומאה לצאת אלא בכלים וחומרא דרבנן לשיטת רש"י ורבינו שמשון לא כן באדם ותימה על הרב נחפה בכסף ביו"ד סי' ו' איך נעלם ממנו תשובה זו של הרשב"ש עכ"ל הנה מתבאר דלא כתב הרשב"ש דינו אליבא דכולי עלמא וספר נחפה בכסף ח"א אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק ולהבין מה שמתמיה עליו הרב מעשה אברהם:

ולפי האמור יש להעיר על הרב המליץ שכתב דבר זה בשמו כהלכה פסוקה לדברי הכל ואולי ממה שכתב בשמו הרב מעשה אברהם מתבאר יפה שאין הכל מודים בחילוק זה שבין כלים לאדם ומה שהתיר בנדונו הוא לפי ששייך ההיתר לכל מר כדאית ליה ולא שכולם מודים בהדין ההוא מהטעם הזה (שלא נאמר דין זה באדם) כנראה מדברי הרב המלי"ץ גם מרן מוהרד"ף במכתם לדוד בחלק יו"ד סי' נ"א (בד"ה בתר דנא חזה הוית) הביא דברי הרשב"ש בסיגנון שהביאם הרב מעשה אברהם וע"ש מה שפלפל בזה:

והרב כפי אהרן בח"ב סי' י"ב ד' ד"ן (ד"ה ואשר אני) הביא גם כן דברי הרשב"ש וכתב טעם לחלק בין כלים לאדם על פי מה שאמרו בתוספתא דכל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וכו' וכתב שזו היא דעת הסמ"ק שהעתיק המשנה כצורתה המת בבית וכו' ולא הזכיר אדם ומוכרח לומר דאכלים דוקא קאי שהרי פסק כהתוספתא דאין כהן מוזהר וביאר דאף לכתחלה שרי ועל פי זה כתב להבין דברי הרב תרומת הדשן בפסקים וכתבים סי' כ"ד ושוב לא הונח לו בזה דאם איתא דסובר דלא מיירי הא דסוף טומאה לצאת אלא בכלים ולא באדם אם כן לא היה לו לפסוק דין סוף טומאה לצאת כלל דטומאת כלים ליתא בזמן הזה דכל טומאת כלים אינו אלא בזמן שהיה נוהג דין טומאה וטהרה וכל הדינים שבמסכת כלים לא הזכירו הפוסקים הרי"ף והרא"ש והסמ"ק והרמב"ן בספר תורת האדם כי לא פסקו רק טומאת אדם הנוהגים לכהן בזמן הזה והאריך ליישב דברי הרב תרומות הדשן עי"ש:

ואם יש צד להקל בטומאת אהל לכהנים בזמן הזה על פי סברת הראב"ד שכהן טמא אינו מוזהר מליטמא עוד והכהנים בזמן הזה טמאי מתים הם הנה הרב אהל יצחק בחלק יו"ד סי' ל"ג כתב בנדונו (לענין גולל ודופק) לעשות ספק ספקא והספק השני הוא שמא הלכה כהראב"ד בחמישי מהלכות נזירות דין ט"ז דכהנים בזמן הזה טמאי מת הם ואין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה והסמ"ג בעשין רל"א מסכים כן וכן הרב שלטי הגבורים העתיק לשון הסמ"ג משמע שסובר כן וכמו שכתב הרב זרע אברהם בד' ס"ח ע"ג והביא מה שכתב הרב צרור החיים דאין לעשות ספק מסברת הראב"ד שאינו ספק שקול שכל חכמי ישראל חולקים עליו וחלק עליו דמכל מקום אפשר לעשות ספק ספקא אף על פי סברא דחויה מהפוסקים והביא ראיות לזה ואף שהרב משנה למלך בפרק שלישי מהלכות אבל שרצה להתיר לכהנים שימכרו המומי"א על פי ספק ספקא והאחד הוא סברת הראב"ד ושוב חזר בו משום דאין לעשות ספק ספקא כשכל חכמי ישראל חולקים וכו' זהו דוקא אם בשני הספקות חולקים כל חכמי ישראל אבל בנדון דידן הרי בהספק שני הוא ספק שקול ושפיר עבדינן ספק ספקא בכי האי גוונא אלו תורף דב"ק מתבאר יפה דכולהו רבנן קדישי הנ"ל נקטי בדעת הראב"ד דכהן בזמן הזה שריותא היא לגביה ליטמא למת כיון שבלאו הכי הוא טמא:

אמנם הגאון נודע ביהודה בדגול מרבבה על דברי רבינו השפתי כהן ביו"ד סי' שע"ב סק"ב לא ברירא ליה האי מילתא ואחר שכתב גם הוא להקל בספק ספיקא על פי סברת הראב"ד כתב (בד"ה אמר יחזקאל) מה שכתבתי בשני הסעיפים הנ"ל נמשכתי אחר דברי המשנה למלך ולדעתו סובר הראב"ד שאין איסור כלל לכהן שכבר נטמא לטמא עצמו אבל עכשיו נתתי אל לבי דאולי לא אמר הראב"ד אלא לענין חיוב מלקות אבל איסור אולי אפילו איסור תורה מודה וכו' לכהן הדרנא בי מלהתיר לכהן לילך על קברי עכומ"ז וכו' עי"ש והגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' של"ח (בד"ה ומ"ש רמכ"ת) כתב שהרב השואל עשה סניף דלהראב"ד כהנים בזמן הזה אין מוזהרים על הטומאה כיון שכולם טמאי מתים והשיב לו על זה שיעיין בדגול מרבבה וכו' וכתב שבדבר זה נתווכח מר רבו עם הנודע ביהודה פנים בפנים וגם במכתבים וכתב שאחר זמן מצא הוא (החתם סופר) שכתב הראב"ד בתמים דעים סוף סי' רל"ו דאסורים מן התורה ודברי סמ"ק (אין אצלי) אינו מובן וצ"ע על כל פנים אין לו משען בזה עכ"ל וכן כתב גם בסי' של"ט עי"ש הרי לנו עד אחד נאמן מעיד בגדלו שמבואר בתמים דעים שסובר הראב"ד שאסורים מן התורה והגאון שואל ומשיב במהדורא קמא בח"א סי' ש"ה כתב בתוך דבריו כל זה לפלפולא אבל לדינא באמת גם הראב"ד מודה דעל כל פנים איכא איסור דרבנן כדכתב הדגול מרבבה ומעלתו הביא דברי תורת אדם להרמב"ן והרא"ש בהלכות טומאה והנני יוסף שכן מבואר בחידושי רמב"ן בשבועות ד' י"ז ועיין ברשב"א וריטב"א שם ועיין בחידושי רמב"ן ור"ן בנדה ד' נ"ו ועיין תמים דעים להראב"ד סי' רל"ו ובשיטה מקובצת בנזיר שם ודוק עכ"ל הנה אף שבתחלה כתב דמודה הראב"ד דאיכא איסור דרבנן כתב קודם שראה דבריו שבתמים דעים וכשראה דבריו וציינם סמך על המעיין בדבריו וישר יחזה דסובר הראב"ד דאסורים מן התורה כן אני אומר דרך השערה לפי עדות החתם סופר (כי ספר תמים דעים אין אצלי) ולא פניתי לעיין בבקיאותו על כל פנים הרי שני עדים נאמנים מעידים שדעת הראב"ד שהכהנים אסורים ליטמא אף בזמן הזה שהם טמאים וחידוש הוא שלא זכר בשואל ומשיב את דברי החתם סופר בזה וכל הרבנים שהזכיר באהל יצחק וגם הוא בכלל נעלם מהם דברי הראב"ד שבס' תמים דעים ולכן הבינו בדעתו דמתיר ועתה הנגלות לנו דב"ק בתמים דעים אין לנו עוד לייחס היתר לדעתו:

וראיתי להרב ימי שלמה בהלכות טומאת מת [[ימי שלמה/טומאת מת/ו#|פרק ו']] {{ממ|בד' קכ"א ע"א}} שכתב לנדונו שראה להרב אהל יצחק ב[[אהל יצחק/לג|סי' ג"ל]] שהוסיף נופך בטעם אחר להתיר והמציא ספק ספקא על פי סברת הראב"ד בפרק ה' מהלכות נזירות שסובר דכהנים בזמן הזה הם טמאי מתים ואין עליהם חיוב טומאה והביא עוד דישרן סמיכין על סברת הראב"ד הלזו והעלה להתיר עכ"ל והרב המגיה יצ"ו כתב שהרב חכמת אדם בכלל קנ"ט סעיף ב' פסק כן להתיר ועם שאין לתמוה עליהם שלא הזכירו דברי הראב"ד שבתמים דעים דקרוב לודאי לא היה אצלם ספר התורה הזה אמנם חידוש הוא שלא ראו דברי הדגול מרבבה דלא פשיטא ליה בדעת הראב"ד דמותר דשמא לא אמר אלא לענין חיוב מלקות כנז"ל ומה שכתב שכן פסק בחכמת אדם לא מצאתי דבריו כעת:

והגאון ישועות יעקב באורח חיים [[ישועות יעקב/אורח חיים/שמג#ב|סי' שמ"ג בסוף סק"ב]] (בד"ה והנה יש עוד) הבין בדעת הראב"ד דכהן טמא אינו עובר מן התורה וכתב שיש ראיה לזה מסוגיא דנדה ד' כ"ז כו' ועוד הביא ראיה מדאמרינן בסנהדרין דפנחס קטליה לבלעם ופירש רש"י דאף דהוא עצמו לא הרגו נקרא על שמו לפי שהיה שר צבא וכתב שדחקו לרש"י לפרש כן דקשיא ליה איך נטמא פנחס שהיה כהן בהריגת בלעם ועכומ"ז מטמא במגע לכן פירש דהוא עצמו לא הרגו אמנם בלשון הש"ס דוחק לומר כן ולפי דעת הראב"ד אפשר שבהריגת המדינית נכנס לאהל מת ונטמא באונס לכן היה בידו לטמא עצמו ושוב כתב דמסוגיא דנזיר ד' מ"ג לא משמע כן עי"ש דב"ק הרי שמייחס גם הוא לדעת הראב"ד שכהן טמא מותר מן התורה ליטמא ולא ראה דברי הראב"ד שבתמים דעים הנ"ל:

ואנכי חזון הרביתי בס' חיי אריה שנדפס מקרוב לידידי הגאון חיים אריה אבד"ק קראקא יצ"ו שכתב ב[[חיי אריה/סז|סי' ס"ז]] {{ממ|ד' פ"ט ע"ב}} וז"ל והנה שיטת הראב"ד דכהן בזמן הזה אין איסור מן התורה מפני שהם טמאי מתים וכן ביאר שיטתו הגאון רעק"א בתשובות החדשות שנדפסות שנה זו והש"ג על הלכות טומאה להרי"ף הביא בשם סמ"ג עשין רל"א מה שכתב בשם רבינו יעקב הוא ר"ת שבזמן הזה כהן המטמא בבית הקברות אינו לוקה ומביא ראיה מדתניא מס' שמחות הרי שקבר את מתו ובא אחר כל זמן שעוסק בבית הקברות יכול לעסוק בו פירש מן הקבר אם חזר וקברו לוקה דברי ר' עקיבא ר"ט אומר כל היום אינו לוקה מפני שאינו מרבה עלי' ימי טומאה ובה"ג פוסק כר"ט ואם כן בזמן הוה מאי מרבה טומאה יש כיון שמי חטאת אינן נוהגות ע"כ ומיהו מה שרוצה בתשו' מהר"ץ חיות לפשוט ספקו של הדגול מרבבה שמסופק בדעת הראב"ד דאפשר דדוקא מלקות ליכא אבל איסור תורה יש עכ"פ אף שכבר נטמא וכתב דמלשון הסמ"ג מוכח דגם איסור תורה אין כאן דהרי בזה"ז אין נפקא מינה למלקות לע"ד אינו מוכרח דיש לומר דנפקא מינה לפוסלו לעדות וכמש"כ הש"ך יו"ד {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/טז#יז|סי' ט"ז סקי"ז]]}} עי"ש ובכמה דוכתי עכ"ד יצ"ו ואין בידי ס' שו"ת רעק"א החדשות ולא שו"ת מוהר"ץ לעיין בדב"ק שלפי הנראה לא ראו דברי הראב"ד בתמים דעים שמפורש יוצא שסובר האסורים מן התורה כמו שהעיד הגאון חתם סופר וחידוש הוא שהרב הנ"ל יצ"ו לא זכר דברי החתם סופר בזה (אף שמזכירו למכביר בספרו היקר וגם באותו סימן מזכירו עי"ש בד' פ"ח ע"ב וכתב דמבטל דעתו מפני דעתו):

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שדי חמד: כללים: ט]]