עריכת הדף "שדי חמד/כללים/ב/ו"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{גופן|5|דרוגולין|'''[{{כתובת מלאה:שדי חמד/כללים/ב/ו|action=edit}} ו]'''}} '''ברכת המצות''' פשיטא לי שהם מדרבנן ומזה עמדתי מתמיה זה זמ"ר ע"ד הרב ב"ח באו"ח סי' ק' ס"א וז"ל ומ"ש מעומד כ"כ הסמ"ק וש"פ דגמרינן לה בג"ש לכם לכם מספירת העומר דכתיב ביה בקמה פי' בקומה ולא קשיא ג"ש למה לי הא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצות דכיון שאומר בהם וציונו צריך לברך להקב"ה מעומד שציונו וקרבנו לעבודתו ועבודה בעי עמידה אבל לא ברכת הנהנין ועטיפת ציצית אע"ג דאומר בה וצונו הויא בכלל ברכת הנהנין כיון דאית בה נמי הנאה ולכך בעי הך ג"ש עכ"ל דמשמע דס"ל דג"ש כי אתאי לברכת ציצית הוא דאתא והוא תמוה דהלא מודעת זאת דכל ברכת המצות אינם אלא, תקנתא דרבנן והיכי נימא דאתיא ג"ש להצריך הברכה מעומד הלא מדאורייתא ליכא חיובא בברכה כלל. ובעניותי לא ראיתי מי שיאמר דברכה שלפני המצות היא מדאוריתא זולת בברכת התורה שדעת הרמב"ן בסה"מ במצות ששכח הרמב"ם סי' ט"ו דהיא מדאורייתא וכן דעת הרשב"א והאריכו בענין זה רבנן בתראי לדעת הרמב"ם דמוכח דס"ל דהיא מדרבנן וקראי דמייתינן בש"ס אסמכתא נינהו דהרב פר"ח בסי' מ"ז האריך להכריח דהיא מדאורייתא ומרן חיד"א בס' ברכ"י ומחזיק ברכה דחה כל ראיותיו ואף שהביא שכדעת הרב פר"ח כן דעת הרבנים מר וקציעא ושאגת אריה מ"מ העלה לדינא דאינה אלא מדרבנן וכתב שכן העלה הרב מוהר"י עיא"ש בס' מטה יהודה עיש"ב גם שני גאוני דורנו בסוף ספר מפרשי הים האריכו למעניתם והעלו דאינה אלא מדרבנן וכדעת הרמב"ם והטור ושאר פוסקים עי"ש, לכ"ע מיהא ברכת כל המצות חוץ מברכת התורה אינם אלא מדרבנן ובהדיא אמרינן בברכות ד' ט"ו ע"א ע"כ לא אמר ר"י אלא ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה היא וברכה מדרבנן ודברי רש"י שם (שכתב ברכה דרבנן דאמור רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן) צריכים ביאור ועיין מ"ש במכתב לחזקיהו שם ועכ"פ תלמוד ערוך הוא בידינו דברכה לפני המצות אינה אלא מדרבנן וא"כ עכ"ל דג"ש כי אתאי לעיקר העטיפה שתהיה מעומד אתאי וההיא דירושלמי איצטריכא לברכת המצות לומר דכי תקון רבנן ברכה למצוה תקון נמי שתהיה מעומד ועיקר העטיפה מעומד מדאורייתא מהגז"ש ועוד הארכתי קצת בזה והבאתי דעיקר ג"ש זו אינה אלא אסמכתא בעלמא עיין בשו"ת אור לי סי' ב' אבל פשוט דברכה שלפני המצוה אינה אלא מדרבנן ועיין רש"י בפ' כיצד מברכין דף מ' אההיא דלא שכחתי מלברך וכו' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר וכתב הרב תוי"ט במס' מעשר שני פ"ה מי"א אע"ג דמדרבנן היא אסמכוה אקרא דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא משאר דברים רבנן דמסמכין על המקראות עי"ש הרי פשיטא ליה דברכת המצוה מדרבנן היא וכ"כ הרב ש"ך ביו"ד סי' י"ט סק"ג. ורבינו הגדול בס' פאר הדור בסי' כ"ו כתב דרך כלל הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצות מדבריהם היא בין שתהיה המצוה מן התורה וכו' עי"ש:

והנה עמ"ש במכתב לחזקיהו ע"ד רש"י בברכות דף ט"ו הנז"ל שלח לי עתה רב גדול בדורנו אחד המיוחד מידידי נפשי מני"ר הגאון המפורסם חריף ובקי עצום ורב, כקש"ת מוהר"ר יצחק שלמה יואל יצ"ו האב"ד דעוב"י ראוונא יע"א פלפלא חריפא ועם כי מגודל טרדתי לעת עתה בסידור המערכות בהדפסת ספרי זה בעזה"י לא יכלתי להתבשם בדב"ק אמרתי אעלה בתאמ"ר אמירה נעימה. מרגניתא דלית בה טימא. וחתום עלה שמא דמארה היינו תנא קמא שיח"לא. וזה לשונו (במכתבו אלי מיום ד' תולדות שנת ויחי עוד לנצ"ח ידיד לבבי החכם חיים יחזקיהו לפ"ק):

בספר מכתב לחזקיהו ברכות (ט"ו) ברש"י ד"ה ברכה דרבנן היא דאמור רבנן וכו' (דאינו מובן לכאורה מה שמביא שברכה דרבנן ממאי דאמור רבנן כל המצות מברך עובר לעשייתן). ולפענ"ד נראה דאולי כיון רש"י הקדוש ליישב בזה קושיא חמורה דלא תקשה אהא דאמרינן בסוגיין בפשיטות ברכה דרבנן היא ובתוספתא ובירושלמי מוכח לפום ריהטא שהוא דאורייתא דבתוספתא (ריש פ' בתרא דברכות) יליף לברכת המצות ממ"ש אשר נתן לך (גבי ברכת המזון) ולהלן הוא אומר ואתנה לך לוחות האבן והתורה והמצוה. פי' וילפינן בגז"ש נתינה נתינה מבהמ"ז. מה בהמ"ז טעונה ברכה אף תורה ומצות טעונות ברכה. ובירושלמי (פ' כיצד מברכין על משנה א') אמר ר' ירמיה וכו' ומנין שכל המצות טעונות ברכה ור' תנחומא ור' אבא בר כהנא בשם ר"א ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה (שמות כ"ד) היקש מצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה עכ"ל והובא בפרדס הגדול לרש"י ז"ל (סי' נ"א וסי' נ"ט עי"ש) וכיון דאיכא גז"ש והיקש ק"ל לרש"י ז"ל בסוגיין דקאמר דברכה דרבנן. ועל כן יישב זאת במתק לשונו וע"כ אינן רק אסמכתא בעלמא דאי לא תימא הכי תיקשה הא דאמור רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן דוקא. ואמאי ממנ"פ אי ילפינן מגז"ש דברכת המזון. יהיה ברכת כל המצות לאחר עשייתן כבהמ"ז. ואי ילפינן מהקישא דתורה יהיו טעונות שני ברכות קודם עשיה ולאחר עשיה כתורה. א"ו מדאמור רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מוכח דהיקש וגז"ש זה אינו אלא אסמכתא בעלמא. וגז"ש זו לא נתקבלה. והיקש זה אפילו לדברי הפוס' בר"פ לולב הגזול (ל"א) דהיקש אדם דן מעצמו ולפ"ד הכסף משנה (בפ"ב מהל' ק"פ) דגם רש"י ז"ל מודה לזה לרבנן דר' יהודה ע"ש. אפ"ה ס"ל לתלמודא דידן דאסמכתא הוא ולא דרשינן היקשא. דמצוה דקרא לאו במצוה מעשיית קא מישתעי. אלא בלימוד המצוה והלכותיה שבתורה שבע"פ קמיירי כדגרסינן בפ"ק דברכות (ה.) אמר ר' לוי בר חמא אמר רשב"ל מאי דכתיב ואתנה לך את וחות האבן והתורה והמצוה וגו' לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה. אשר כתבתי אלו נו"כ. להורותם זה גמרא מלמד שכולם ניתנו למ"מ ע"כ. נמצא דהמצוה דקרא לאו בעשיית המצוה קאי רק אלמוד המשנה. וזהו פשטיה דקרא כדמוכח מסיפא דקרא דאשר כתבתי להורותם. אלמא דבלימוד קמיירי, ומדוקדקים דברי רש"י ז"ל לפענ"ד איברא דלכאורה דברי ר' לוי בשם רשב"ל בפלוגתא מתניא וזה דבמס' מגילה (י"ט:) ארחב"א אר"י מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש ומאי נינהו מקרא מגילה והתוס' יו"ט בהקדמתו לפי' המשניות דקדק ממ"ש מלמד שהראהו ולא אמרו מלמד שמסר או שלמד. וכתב שאלו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ליהושע וכו'. אבל אמר שהראהו. שזה בדרך ראיה בלבד. כאדם המראה דבר לחברו לראותו ואינו נותנו לו וזה דקדוק נאה עכ"ל. ולפ"ז משמע דפליג עליה דר' לוי בשם רשב"ל הנ"ל. דדריש מקרא דואתנה לך וכו' מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני. שמלשון זה יתחייב נתינה גמורה כאדם המוסר דבר לחבירו בנתינה בפועל. שהרי מאמר ר' לוי כולל דברי רחב"א ועוד מוסיף עליהם שדברי רחב"א מסתיימין במקרא מגילה שהיא בכלל הכתובים ב"ב (י"ד:) מגילה (ז': י"ט.) שכ"ז הוזכר בדברי ר' לוי. ונתוסף עוד בדבריו הגמ' שגם היא נתנה למ"מ מה שלא הזכיר זאת ר' חייא. א"כ פליג ר"ח ב"א עליה דר' לוי וס"ל דלא הויא בנתינה כ"א בראיה א"כ אפשר דגם כל הני אמוראי דירושלמי פליגי עליה דר' לוי אך לולי שאיני כדאי לחלוק ע"ד מרן התנא תוספאה התוי"ט ז"ל. עמל הוא בעיני לאשוויי פלוגתא בכדי בין האיתנים הללו. שאם היה הדבר במחלוקת פלוגתא. הויא לה להגמ' בברכות למימר ופליגא אדרחב"א אר"י. ואני אשער בעניותי דל"פ הני אמוראי כלל. והאמת הברור שהשי"ת רמז באותיות התורה ובקוציהן בנקודות וטעמים ובתיבות בסדרן ובסמיכותן זל"ז אפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כדאיתא בירושלמי דמגילה (פ"ד ה"א) אריב"ל ועליהם ככל הדברים וגו' מקרא ומשנה ואגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר לו למשה בסיני. הה"ד יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא וכו' יעו"ש, ואפי' מילתא דאתיא בק"ו טוכל"ק (קדושין ד'.). והר"ש מקינון בספר כריתות כתב דהה"ד בהיק"ש אמרינן הכי והר"ן בנדרים (ג') כתב דהה"ד בגז"ש אמרינן טרח וכל"ק. וכ"כ הראב"ד הובא בשיטה מקובצת ר"פ איזהו נשך. וכ"כ הש"מ פ' אלו נערות (נ"א:). והריטב"א בחדושיו ר"פ הלוקין (והתנה שלא יהיה בזה אריכות ויתור לשון), וכ"כ בחדושיו פ"ד דיומא (לענין מילתא דאתיא בק"ו (בדף מ"ג.) דאמרינן טוכל"ק פי' כשא"צ לעקם הרבה וכו'). ומדברי רש"י ז"ל בסנהדרין (פ"א:) ד"ה והיכא רמיזא מוכח דאפילו מה שהוא הלכה למ"מ צריך שיהיה לו רמז מה בתורה (או בנביאים וכתובים). דאם מרומז בנו"כ ודאי יש לו רמז בתורה כדאמרי' פרק קמא דתענית (ט'.) מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזא באורייתא ובירושלמי (פ"ו דפסחים ה"א) כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופי' הק"ע דאפילו אם הוא הללמ"מ אם אין לה סמך מאיזה היקש או גז"ש קרובה להשתכח וכו'. ולפע"ד לא היה צריך לזה שקרובה להשתכח ע"פ המבואר בסנהדרין שם דבלא"ה צריך שיהיה לו רמז בתורה. ובזה יתיישב דקדוקו של התוי"ט במה שתפסו לשון שהראהו, דר' חייא תפס לשון הכתוב ועליהם ככל הדברים, ר"ל עליהם ממש שעליהם מרומז הכל באותיות ותגין וכו' כדאמרינן להדיא (פ"ו דשקלים ה"א) חנינא ב"א ר"י אומר בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה כדכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבא. מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין דבור לדבור דקדוקים ואותיותיה ש"ת וכו'. וזהו שאמרו מלמד שהראהו, רצונם לומר שהראהו הקב"ה למשה (כאדם המראה לחבירו כביכול) איך שהכל מרומז ונתלה באותיותיה ש"ת בכתב שע"ג הלוחות, כתובים באצבע אלהים כתב יושר ובאר על הלוחות, וממילא היו בנתינה גמורה בכלל נתינתם של הלוחות וכמאמרו דר' לוי דלעיל. ומצאתי למרן הרדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ט) תשובה ארוכה ונכבדות ידובר בה בענין זה, ושם מבואר שתופס הדברים כפשטן שבהלוחות היו מפורשות ממש כל דקדוקי תורה וז"ל שכל דבור ודבור היה שיטה בפ"ע, ואע"פ שא' מהדברות ארוך הרבה וא' קצר, ל"ק שהרי כתבנו שהיה הכל ממולא בדקדוקיה ואותיותיה ש"ת ממולאים בתרשיש וכו' הא למדת שהדברות היו אותיות גדולות, ובהפנויים היו אותיות קטנות דקות ובם מפורש כל דקדוקי התורה עכ"ל. ואתם מורי ורבותי תנו לבכם על פי' בהשוואת ב' המימרות, ואף שהוא נגד פי' של רבינו התוי"ט אל ירך לבבכם כי בתורתינו הקדושה אמת כתיב בה ואין מחניפין בה אדם (וכמ"ש בשו"ת חוט המשולש סי' ט' יעו"ש) ואם יקשה הציור פלאי פלאות הללו איך יהיו מבוארים כל דברי תורה שבע"פ אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים על שתי לוחות ארכן ורחבן ששה (ב"ב י"ד, נדרים ל"ח, ותוס' בשבת פ"ד: ד"ה מנין) חלילה לנו לפקפק בדברי התנא הקדוש חנניא, והלוחות מעשה אלהים הם לא חלו בם ידי אדם ולא נגעה בהם חרט אנוש, והמכתב מכתב אלהים הוא, וה' אלהי כל בשר הממנו יפלא, ולא זו בלבד והלא כמה נסים מופלאים היו שם, כמו שאמרו בשבת (ק"ד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ונקרא מבפנים ומבחוץ כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס. והתוס' שם ד"ה נבוב, הקושיא דאמאי נקט להו להני דלא הוו בלוחות ונשארו בתימא. ולפענ"ד דודאי כולהו מיהוו הוו בלוחות ביני שיטי כדר"ח ב"א ר"י, וכדברי הרדב"ז, וקמ"ל דלא מיבעיא גוף עשרת הדברות דודאי היו נקראים מבפנים ומבחוץ כמ"ש מזה ומזה הם כתובים אלא אפילו כל התו"כ שהיתה כתובה באותיות דקות בין השיטין היו ג"כ כתובים משני עבריהן ונקרא מבפנים ומבחוץ וזה נכון לפענ"ד והרש"א ז"ל בח"א שם כתב דאין הכוונה דהיה נקרא בפנים מצד ימין לשמאל נבוב, ומבחוץ משמאל לימין בהפוך אותיות (נבוב) רק הכוונה דמבחוץ היה נקרא ג"כ מצד ימין, לצד שמאל רק בהיפוך אותיות נבוב בובן וכו' עכ"ד הקדושים וזה נס גדול מבהיל הרעיון שהוא כמו שני הפכים בנושא אחד ובזמן אחד. אך כתיב היפלא מה' דבר הס כל בשר מפני ה', וגם הארון שהלוחות היו נתונים בו היה למעלה מגדר מקום כדאמר ר' לוי ואיתימא ר"י דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה (ב"ב צ"ט.) וכמ"ש הנה מקום אתי ודרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו מקומי טפל לי ואין אני טפל למקומי ומעתה שקטה התמיה איך מקום הלוחות הוא מועט מחזיק המרובה כי המקום בטל לגביה ית' שמו (ואורייתא וקוב"ה חד זוה"ק). ובתו"כ מה שמיטה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מהר סיני אף כל המצות וכו'. ואתיא לה כהך דר"ע בפ"ק דחגיגה דאמר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באה"מ וכו'. ומה נמרצו אמרם ז"ל בסנהדרין (צ"ט.) הלא כה דברו ברוח קדשם אפילו אמר כל התו"כ מן השמים חוץ מדקדוק זה חוץ מגז"ש זו חוץ מק"ו זה וכו' על כן דברי רבינו התוי"ט בזה הוא לאין נכון לו, כי אחרי הודיעונו חז"ל אשר כל אלה דברי אלהים חיים, כולם ניתנו לנו מן השמים. עתה מי זה איפה הורידמו ממרום אם לא ידי בן עמרם. הדרינן לדקמייתא, דלפענ"ד היקש זה וגז"ש זו אסמכתא בעלמא הוא. וראיתי למני"ר בספרו הבהיר (מגילה בדפי הספר צ"ז ע"ב) שהביא דרשת הירושלמי הנ"ל וסיים וצריך להתיישב לעיין לדעת שיטת הירושלמי. ולפי ענ"ד כדכתיבנא איברא דלפ"מ שכתבנו בעניותן בספרנו בית יש"י (סי' ז' סכ"א סק"א) בשם גאון עוזינו מאור הגולה הקדוש מהר"ל מפראגזי"ע שיש ראיות חזקות מכמ"ד שגופי המקראות אע"פ שפשוטם מורה על ענין אחר מ"מ כיונו גם אל האסמכתות ויש להם אחיזה בדקדוקי המקראות ובספרו באר הגולה (באר הא') הביא לדוגמא דרשת חז"ל בחולין (ק"ו.) כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. אר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים לנט"י מה"ת, א"ל רבא לר"נ מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף, הא שטף טהור הא טבילה בעי, אלא אא"ע לגופיה תנהו ענין לנט"י דאכילה והתוס' שם כתבו דפשטיה דקרא אתי לכדדרשינן במסכת נדה מה ידיו מאבראי וכו'. וכתב הגאון הנ"ל דודאי אע"פ שעיקר הכתוב לדרשא דמה ידיו מאבראי ולמעוטי מגע בין הסתרים, מ"מ מדלא כתיב וראשו לא שטף דהא ראשו נמי מאבראי אלא כתיב וידיו לומר לך שידיו הם יותר ראויין לטומאה שהם כלי הנגיעה ועסקניות הן ולכך תקנו להם טומאה מיוחדת לחולין כלומר מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד רק שהדרשא רחוקה ביותר לכך הוי מדרבנן, ומ"מ הוא יוצא מה"ת ויש לזה סמך ומזה תקי"ש לכל האסמכתות שמסתעפים מה"ת לא שיהיה הכתוב זכר ומליצה בלבד והאריך בדברי פח"ח וכעי"ז כתב השל"ה בח"ב אות ת' כלל רבנן שקבל כן מרבותיו יעו"ש א"כ יש לנו לקרב אל הדעת אסמכתא זו דהתוספתא והירושלמי דלכאורה דרשת התוספתא תמוה איך למדו אפי' דרך אסמכתא ברכת המצות לפניהם מבהמ"ז שהוא לאחר עשייה, עו"ק כיון דאיכא גז"ש דהתוספתא היקש דהירושלמי ל"ל או איפכא כיון דאיכא היקשא גז"ש ל"ל עו"ק כיון דמקיש מצות לבהמ"ז בגז"ש דנתינה נתינה א"כ תורה מי נפקא מכלל שאר מצות שבתורה והשתא תורה דפרט קרא מיותר דהול"ל לוחות האבן והמצוה ותורה בכלל (כהא דאמרינן בירושלמי דפ' ג' שאכלו אהא דהוי בעי למימר דדוקא בצבור יברך ברכת התורה ולא ביחיד וא"ר אבא מרי אחוהי דר' יוסי הרי היא כשאר מצותיה של תורה מה שאר כל המצות טעונות ברכה זו טעונה ברכה עכ"ל). ועכצ"ל כדרש"א דר' לוי דוהמצוה זו משנה, ונראה לקרב אל השכל דרשתם ז"ל בזה על זה האופן דאס"ד דוהמצוה אמשנה לחוד קאי א"כ ניכתוב רחמנא בהדיא והמשנה ומדכתיב והמצוה שמעת מינה תרתי, וכעי"ז מצוי בש"ס (עיין בשבת (ע'.) תוס' ד"ה הבערה וי"ל דהוי מצי למיכתב בלישנא אחריתא וכו') ולענין יתר הדקדוקים י"ל דאי לא הוי כתיב תורה בקרא הוה מקשינן מצות לבהמ"ז בגז"ש למיגמר מינה דמברך לאחר עשייתן כבהמ"ז ובתורה ודאי הוה ידעינן בין ברכה מלפניה ובין ברכה דלאחריה, ברכה דלפניה מכי שם וכו' וברכה דלאחריה מגז"ש שגם תורה בכלל מצות כנ"ל א"כ לא הוה ידעינן הך כללא דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אבל השתא דתורה כתיבא בהדיא אמרינן אם אינה ענין לגופה כנ"ל תנהו ענין להקישא דשאר מצות להקיש שאר מצות לתורה מה תורה מברך עליה עובר לעשייתה כדילפינן מכי שם וגו' אף שאר מצות כן דמברכינן עלייהו עוב"ל דוקא אמנם זהו דוקא במצות שיכול לברך עליהם עוב"ל אבל היכא דאי אפשר לברך עלייהו עוב"ל כגון טבילה דאכתי גברא לא חזי וכה"ג מברך עלייהו לאחר עשייתן מגז"ש דמצות לבהמ"ז, והטעם דבמצות דמציא לברך עליהן עוב"ל סמכינן אהיקשא יותר מעל הגז"ש. דקיי"ל בזבחים (מ"ח) הקישא וגז"ש הקישא עדיף (בין לר"ע בין לרבנן יעו"ש). אבל במצות שא"א לברך עליהם עובר לעשייתן דלא הוקשו לתורה סמכינן אגז"ש לברך עליהם לאחר עשייתן דומיא דברכת המזון וא"ש הכל בסייעת"ד. וא"ת למאי דכתב התוס' בזבחים שם בתירוץ הא' דהיכא דאיכא למימר אהני גז"ש ואהני הקישא עדיף טפי לקיומי לתרווייהו א"כ ה"נ אמאי לא נימא שיהו כל המצות צריכות ברכה בין מלפניהם ובין מלאחריהם לפניהם מהקישא דתורה, ולאחריהם מגז"ש דבהמ"ז דהשתא נמי תורה דכ' קרא לא מייתר דאי לא כתבינן קרא הו"א דמצות א"צ ברכה רק לאחריהם, ונימא דמשום הכי איצטריך תורה לאקושי מצות לתורה להצריכם ברכה אפילו לפניהם. וי"ל דא"כ אכתי אפילו אי לא הוה כתב קרא והתורה, מ"מ כיון דתורה גופה הוה ידעינן שצריכה ברכה אפי' לאחריהם מפני שהיא בכלל המצות כדלעיל ממילא הוה ידעינן ג"כ שאר מצות שצריכות ברכה אפילו לפניהם, דהוה דיינינן לה לתורה בדבר שהיה בכלל כל המצות (לענין ברכה דלאחריהן שנכללה במצות דהקישא שהוקשו לבהמ"ז) ויצתה מן הכלל ללמד, שצריכה ברכה גם מלפניה לא ללמד על עצמו יצאת אלא ללמד על הכלל דכל המצות כולן יצאת וכדדרשינן בשבועות (י') במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז, כלומר מפני שנכללו בתיבה אחת וה"נ הוי כלל א' במה שנכללו תורה ומצות בתיבת והמצוה והוקשו כל המצות זל"ז, וכשיצתה תורה ללמד על כולן יצאת וא"כ אכתי תורה דכתב קרא מיותר ועל כרחך כדאמרן דללמד על המצות נכתבה דא"צ ברכה רק מלפניהם אלא היכא דגברא לא חזי לא מיפטריה בלא ברכה ולהא אהני לן גז"ש דברהמ"ז שיברך בהם לאחר עשייתן וכדפי'. והשתא פי' התוספתא לפענ"ד הכין פירושה ומנין שאף על התורה והמצוה וכו' (ר"ל מנין שעל התורה הוא חייב לברך לאחריה ועל המצות בין לפניהם באותן שיכול לברך לפניהם בין מלאחריהם היכא דגברא לא חזי וקאמר ת"ל אשר נתן לך (בבהמ"ז) ולהלן גבי תורה ומצות) הוא אומר ואתנה לך וגו' והתורה והמצוה כלומר וילפינן תורה מלאחריה וכן מצות היכא דגברא לא חזי מגז"ש והיכא דגברא חזי מהקישא דתורה שהוקשו זה לזה בהאי קרא נמצא לפ"ז דהתוספתא ג"כ אהקישא סמכא לענין מצות דגברא חזי:

ועתה אחרי נטילת רשות ממני"ר ירשני נא לפשוט את ספיקו שנסתפק בדברי הירושלמי אולי ס"ל דדרשא גמורה היא ולי עפרא דארעא נראה דאא"ל כלל דדרשא גמורה הויא, דאיך ילפי' בתוספתא תורה מלאחריה לברכה הא אין מברכין על התורה לאחריה רק בציבור כדתנן בפ"ג דמגילה (כ"א:) ואס"ד דדרשא גמורה היא אמאי אין מברך לאחריה גם ביחיד דהא ילפינן לה מגז"ש דבהמ"ז והיכא רמיזא כאן ציבור. ומרן הב"י (בסי' מ"ז) הביא תשובת הרשב"א וז"ל שאלה כשאנו מברכין על התורה בכל בקר למה אין אנו מברכין לאחריה תשובה קריאת התורה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם וכמו שאמרו בפ' בא סימן ואל תשיבני מקריאת התורה בביהכ"נ שמברכין לאחריה, דהתם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין לפניהם ואחריהם כבהלל ומגילה עכ"ל וכתב מרן הב"י ע"ז. ול"נ דאפילו אם היו מברכין לאחר המצות לא קשיא דכיון דמצות הגיית התורה ביום ובלילה ואין לך שעה כו' לא שייך לברך לאחריה ע"כ והשתא דבין בתורה בין במצות אין לברך לאחריהם הן להרשב"א ז"ל והן לתירוץ הב"י ז"ל א"כ לא שייך ללמוד מברכת המזון לענין ברכה דלאחריהם אם לא מצות כאלו דגברא לא חזו או תורה בקריאתה בציבור א"כ פשיטא דכ"ז אסמכתא בעלמא הוי דהא עיקר קריאה בציבור תקנת משה ועזרא הוא ולא שייך ללמוד בגז"ש דבר שהוא מכלל התקנות, וא"כ הירושלמי נמי ע"ד סגנון התוספתא הוא ואסמכתא בעלמא הוא כנלפע"ד (ואני תמה על הגאון בעל שאגת אריה {{ממ|ב[[שאגת אריה/כד|סי' כ"ד]]}} שכתב אהא דיליף ר"י בברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/כא/א|כ"א.]]}} ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז מק"ו וכתב דזהו ע"כ מדאורייתא דא"א לומר שזהו דרך אסמכתא דאין זה נכון דהאיך שייך לאתויי אסמכתא בעלמא לאיזו דבר ע"י ק"ו ואין זה דרך הגמרא עכ"ל. והרי בתוספתא מייתי לברכת התורה לאחריה ע"י גז"ש ובירושלמי ע"י היקש ואפ"ה אין זה אלא אסמכתא כדפרישית). ודברי מרן הב"י דאתא לידן ראוי לשום להם לב דלפי דבריו דבתורה ל"ש לברך לאחריה מפני שהגיית התורה הוא ביום ובלילה וכו' א"כ איך יליף ר"י בברכות שם ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז מק"ו הא ל"ש ברכה דלאחריה על התורה מפני שאין לה גמר שאין לך שעה וכו' ואין לומר דר"י איירי לענין קריאה בציבור אבל ביחיד באמת לא שייך בה ברכה זה ליתא, דא"כ ליכא ק"ו מבהמ"ז דאיכא למיפרך מה לבהמ"ז שכן נוהג ביחיד כבציבור תאמר בברכת התורה לאחריה שאינה נוהגת ביחיד ועוד דכבר הוכיח בס' שאג"א {{ממ|[[שאגת אריה/כד|סי' הנ"ל]]}} דק"ו דר"י מדאורייתא הוא מדאיתותיב ממתני' דב"ק ע"ש ובצבור אפילו ברכה דלפניה אינו אלא מפני כבוד הציבור כמבואר בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/קלט#ח|סי' קל"ט ס"ח]] ובמג"א [[מגן אברהם/אורח חיים/קלט#ה|שם סק"ה]]}} וכל עיקר קריאה בציבור אינה רק מצד התקנה כנ"ל אמנם יש ליישב זה על נכון דהנה תירוצו של מרן הב"י ז"ל הוא דוקא למ"ד דמצות לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה הוא כפשטיהו, והשתא לק"מ דר' יוחנן לשיטתיה אזל דאמר במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/צט/ב|צ"ט:]]}} אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש (וכן פסק בשאילתות ואתחנן סי' קמ"ג) ועיין במנחות שם דזה תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן וא"כ ל"ק כלל אדר' יוחנן דלדידיה שייך שפיר ברכה אחר הלימוד שאין עיקר חיובו ביום ובלילה דמרן גופיה לא כתב כן אלא משום דמצות לא ימוש הוא ביום ובלילה ואמטו להכי אין כאן גמר מצוה לעולם, אבל לר"י דאין החיוב רק שחרית וערבית לדידיה כל שגמר ללמוד הרי זה גמר מצוה ויכול לברך, וטעמו של מרן ז"ל שכתב דמצות והגית הוא ביום ובלילה ואין לך שעה וכו' היינו דאיהו לא פסק כוותיה דר"י בהא רק דפסק כרבנן דר' יוסי במנחות שם דסברי גבי לחה"פ אלו מושכין וכו' ודלא כר' יוסי דאמר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אף זה תמיד, וסמך מרן על הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' תמידין ה"ד) שפסק כרבנן דר"י ובגמרא שם אמר ר' אמי מדבריו של ר"י נלמד אפילו לא שנה אדם רק פעם אחת שחרית ופ"א ערבית קיים מצות לא ימושו, ש"מ דלרבנן לא קיים מצותה עד שיהגה ביום ובלילה. אמנם ק"ל טובא אדברי מרן ז"ל, דלפ"ד דהברכה דמלאחריה בגמר ולאו גמר תליא מילתא א"כ גם ברכה דמלפניה בגמר ולאו גמר מיתלי תליא, שכל שאין לו גמר אין לו התחלה חדשה וכל שיש לו תחלה יש לו תיכלה, וכיון דמשו"ה אין מברכין לאחריה מפני שאין לה גמר א"כ איך מברכין לפניה הא אין כאן התחלה ואחר זמן רב מצאתי בספר השיב משה (חי' ב' מחאו"ח) שעמד בזה והביא שכיוון בזה לקושיית הפנ"י בברכות דכ"א:). ויש לדחות דמשו"ה מברכין בכל בקר מפני שבכל בקר נעשה בריה חדשה כמ"ש חדשים לבקרים וכדברי הרשב"א ז"ל בטעם נט"י דשחרית) והרי זה כחיוב חדש ולא שייך לברך לאחריהם אחיוב דאתמול שע"י שהפסיקתו שינה כבר כלה חיובו (ומ"מ מצאתי להפ"מ בסי' מ"ז משבצות סק"ה שהביא בשם הלבוש דב' ברכות שמברכין בשחרית על התורה, האחת היא ברכה אחרונה על הלימוד דאתמול והב' על של היום ודפח"ח). שוב מצאתי להפ"מ בא"א (סי' מ"ז ס"ק י"ב) שהזכיר הטעם דבריה חדשה לענין ברכת התורה אך בעיקר סברת מרן אני תמה מהך דשבת (קל"ג:) דתניא התם המל כל זמן שהוא עוסק במילה וכו' פירש (שסילק ידיו) על ציצין המעכבין אה"מ חוזר על ציצין שא"מ אינו חוזר, ואמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר כו' אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דתנן ד' כהנים וכו' טפחו של זה בצד טש"ז אלו מושכין וכו' רי"א אפי' סילק וכו', ופירש"י ז"ל ולרבנן אי שבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא אתחלתא אחריתא היא ונמצא שמתעכב שולחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתחיל אתחלתא אחריתא הוא אבל לר' יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחילי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא ה"נ אם פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולא גמר מילתא היא עכ"ל. והשתא מצות הגיית התורה תמיד דתליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן כדר' אמי ודאי דלעין אם פסק מלימודו והדר אתחיל אם מיקרי אתחלתא אחריתא או לא, הא נמי בפלוגתייהו תליא דלר' יוסי כי שביק למודו לשעה והדר אתחיל נמי תמיד הוי וחדא מילתא הוא, ולדידיה א"א לו לברך לסברת מרן הב"י דס"ל דברכת התורה בגמר ולאו גמר תליא מילתא דהא לר' יוסי אפילו כי פסק לא מיקרי גמר וסילוק אבל לרבנן דס"ל דסילוק אפילו לשעה קלה לא מיקרי תמיד וכי פסק והדר אתחיל אתחלתא אחריתא היא א"כ לדידהו אם פסק מלמודו אפילו זמן מועט מ"מ כי הדר אתחיל צריך לברך דהא אתחלתא אחריתא הוא. מעתה מ"ש מרן הב"י דלכך אינו צריך לברך מלאחריה משום דמצות הגיית התורה הוא ביום ובלילה ואין לך שעה וכו' שזהו כרבנן דר' יוסי הביא ראיה לסתור ואדרבא מהאי טעמא גופה צריך לברך:

ולפי זה הדרא קו"ל דהא ר' יוחנן ס"ל כרבי יוסי דבפ"א שחרית ופ"א ערבית קיים לא ימיש ומיקרי תמיד, א"כ לדידיה אם פסק מלמודו לא מיקרי גמר וחדא מילתא היא א"כ לדידיה אי אפשר לברך לאחריה לפי סברת מרן דבגמר תליא והיכי יליף ר"י לברכת התורה לאחריה מק"ו הא לר"י לשיטתיה ל"ש ברכה בכה"ג לסברת מרן הב"י ז"ל. ויש לתרץ דסברת מרן דהפסקה לענין ברכה ל"ד להך דמילה בשבת דהתם במל וסילק ידיו כיון דלרבנן דר"י הוי הפסקה וכשחוזר למול הו"ל אתחלתא אחריתא ממילא הו"ל ב' חלולים לכך לא דחי שבת שלא לצורך כיון שהם ציצין שא"מ אבל לענין ברכה בהפסקה לא תליא מידי בהסח הדעת תליא מילתא ולכך תורה שמצותה ביום ובלילה ואין לך שעה וכו' מה"ט אינו מסיח דעתו ממנה לעולם ומשו"ה אפי' לרבנן דר"י דס"ל דכשפוסק ללמוד הו"ל אתחלתא אחריתא מ"מ מאחר דדעתיה עלה, חדא מילתא הוי לענין ברכה. וראיה מדברי הריב"ש (סי' שפ"ד) במי שנולד לו תאומים והמוהל א' וכו' ופסק דברכה אחת לשניהם. והביא ראיה מסוכה (מ"ו.) ע"ש (וכיון בזה לדעת האו"ז הובא במרדכי פ' כסוי הדם שהביא ג"כ הראיה מהך דסוכה שם). וכ"פ המחבר ביו"ד (סי' רס"ה) אפילו אין הנער הב' בביהכ"נ אם רק היה דעתו עליו והדברים ק"ו ומה התם דהויין גופין מוחלקין מפטרו בברכה אחת אם לא הסיח דעתו כש"כ בנ"ד בתורה דחדא מצוה וחד גופא דודאי אע"ג דפסק והוי אתחלתא אחריתא לרבנן. מ"מ מיפטר בברכה אחת בדלא אסח דעתיה תדע דהא מילה נמי מדמינן לה התם ללה"פ ותלינן לה בפלוגתא דרבנן ור"י ואפ"ה לענין ברכה לא חיישינן להפסקה אפילו בגופין מוחלקין וכ"ש תורה דמדמה במנחות שם ג"כ ללה"פ וחד גופה הוא דודאי ל"ח להפסקה אפילו אליבא דרבנן ובהא עדיפא תורה ממילא דאילו במילה מסתמא הויא הפסקה דחיישינן לשמא הסיח דעתו עד דידעינן דדעתיה אתרווייהו ואלו תורה מסתמא נמי אמרינן דלא מסיח דעתיה כיון דחיובה ביום ובלילה ואין לך שעה וכו' (לרבנן דר"י) ומשו"ה לא הויא הפסקתו הפסקה. ובזה א"ש דאע"ג דר' יוחנן סובר כר' יוסי דלחה"פ דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ולדידיה אע"פ שמפסיק מלימודו כוליה חדא מילתא היא ולא הויא הפסקה אפ"ה יליף שפיר לברכת התורה לאחריה מק"ו דנהי דלמאי דסבר כר' יוסי לא הויא הפסקה מ"מ היסח הדעת מיהא הוי מהאי טעמא גופא דלדידיה יכול להפסיק אמטו להכי מסח דעתיה. והדבר מפורש בתוס' בברכות (י"א:) ד"ה שכבר בשם ר"י. והשיב ר"י וכו' וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וכו' וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כיושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה עכ"ל הרי בהדיא דלענין ברכה דלפניה ס"ל להתוס' דמשום מצות והגית אינו מייאש דעתו ובהיסח הדעת תליא מילתא ולא בהפסקה וה"נ ס"ל למרן הב"י לענין ברכה דלאחריה וז"ב לפענ"ד. והשתא דגם לענין ברכה דלפניה ל"ש לברך מה"ט דלא מסח דעתיה, וכמ"ש התוס' א"כ הא דמברכין בכל בקר ע"כ הטעם הוא מפני שאז נעשה בריה חדשה וכדפירשתי לעיל:

איברא דאיכא למידק מהא דגרסינן בירושלמי פרק מי שמתו (בפיסקא דנשים מנ"ל) ומה בין סוכה ללולב סוכה אינה טעונה ברכה אלא לילי יו"ט הא' בלבד לולב טעון ברכה כל שבעה ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין אמרין מה בין סוכה ומה בין לולב (כלומר מאיזו טעם הם חלוקים) סוכה נוהגת בלילות כבימים (לכך כל ז' כיומא אריכא ואינה טעונה ברכה רק ליל א'). לולב אינו נוהג אלא ביום (לכן כל יום הוי חיוב חדש וצריך ברכה כל ז') התיב ר' יעקב דרומיא הרי ת"ת דנוהג בלילות כבימים (ואפ"ה מברך בכל פעם) מאי כדון (פי' המפרש, מעתה מה יש לנו לתרץ ולי נראה דמאי כדון פירושו הכי השתא). סוכה אפשר לה להבטל, ת"ת א"א לה להבטל עכ"ל. ותירץ זה לכאורה תמוה דבשלמא סוכה קאמר שפיר דמה"ט דאפשר לה להבטל ר"ל דאי בעי לא אכל א"נ דאכל פירא לבר מסוכה א"כ עיקר חיובא הוא רק לילה הא' דבע"כ בעי מיכל בסוכה לכך אינו מברך רק בלילה הא' דעיקר החיוב אבל מאי קאמר ת"ת א"א לה להיבטל, שזהו כדכתב המפרש משום דכתיב בה והגית וגו' אדרבא מה"ט אינו מייאש דעתיה כדכתב התוס' בשם ר"י והו"ל למיפטר בברכה א' דהא לא מפסקי בה לילות מימים והא לדידן דמברכין אסוכה בכל פעם כדכתב התוס' בברכות שם אפ"ה כתבו שם בשם ר"י דאת"ת מיפטר בברכה א' דכיון דכתיב בה והגית לא מסיח דעתיה א"כ להירושלמי דסובר דבסוכה אינו מברך רק פ"א אי משום דלא מפסקי לילות אי משום צירוף הטעם דאפשר לה להבטל, לפ"ז כ"ש דבת"ת דלא מפסקי לילות וגם א"א לה להבטל דא"כ לא מסיח דעתו והו"ל למיפטר בברכה אחת. אלא ודאי דעת הירושלמי דחילוק ברכות בהפסקה תליא (וכדסליק אדעתא דעני' מעיקרא) וס"ל נמי כדאמרינן בסוגיא דמסכת שבת הנ"ל דבדבר שחיובו תמידי אי אפסיק והדר אתחיל הו"ל אתחלתא אחריתא וכהך דלה"פ אליבא דרבנן והיכא דשרי להפסיק אע"ג דאפסיק כולא חדא מילתא היא וכמו בלה"פ אליבא דר' יוסי, והשתא ה"פ מאי כדון, ר"ל מאי קא מדמית תורה לסוכה סוכה אפשר לה להיבטל ודמיא ללה"פ אליבא דר"י דכיון שיכול להפסיק במצוה דסוכה ע"כ אע"ג דאפסיק כולה חדא מילתא היא ולכן אינו מברך רק לילה הא' ת"ת א"א לה להבטל דכתיב והגית וגו' משו"ה אי אפסיק והדר אתחיל אתחלתא אחריתא היא ולכך על כל הפסקה והפסקה כי הדר מתחיל צריך לברך, ולכאורה פי' זה מוכרח ביישוב תירוץ הירושלמי (ומהתימה על הרב בעל משכנ"י (בחלק או"ח סי' ז') שהקשה קושיית הירושלמי הנ"ל כתבניתה ולא תירץ כן, גם לא זכר השר מזה כלום) אך אכתי קשיא טובא, דלפי האמור ס"ל להירושלמי גבי ת"ת דחילוק הברכות הוא לפי ההפסקות, וא"כ זהו דוקא לרבנן דר"י אבל לר"י דס"ל דבפ"א שו"ע קיים והגית ומיקרי תמיד לדידיה לא תליא מידי בהפסקה א"כ מאי מקשי ר' יעקב דרומי' אדר"י ור' אחא מת"ת דלמא אינהו כר' יוסי דלה"פ ס"ל דלדידיה א"צ לברך בכל פעם דאע"ג דאפסיק כולא חדא מילתא היא וכ"ת דמקשה מכח הא דיחיד ורבים הלכה כרבים ז"א דהא במתני' בפ"ב דמגילה (כ"א.) סתים לן תנא כר' יוסי דלה"פ ע"ש. ועוד הא קיי"ל בכ"ד דר' יוסי נימוקו עמו, וי"ל דלפ"ו סברת המקשה דלא ידע דתליא בסברא דאפשר לה להבטל הא פריך שפיר ולמסקנא אתיא כרבנן אלא דקשיא טובא דלפ"ז לר"י דלה"פ לא היה צריך לברך ברכה"ת רק פעם אחת כל ימי חייו (או עד שתעבור עליו לילה אחת בלא תורה ובלא ק"ש וכהך דשלא ילין שולחן לילה אחת בלא לחם) דהא בת"ת לא מפסקי לילות מימים וגם דלדידיה אפשר לה להבטל כדפרישית דאי בעי פט"נ בק"ש שחרית וערבית וזה תימא דהא גרסינן בנדרים (פ"א.) ויאמר ה' על עזבם את תורתי. ואמר רב יהודה אמר רב על שלא ברכו בתורה תחלה ובספר פ"ח (סי' מ"ז), ובשאג"א (סי' הנ"ל) הוכיחו מזה דברה"ת דאורייתא מדקא"ל הקב"ה ומדהיה העונש חמור כ"כ יע"ש. ולר"י אדרבא יענשו בשביל ברכה שא"צ. ולא בשביל שלא ברכו וכו' והא מקרא קא דריש ר"י ואקרא ודאי ל"פ ר' יוסי. ועוד דבכה"ג אורחא דתלמודן למידק. ור' יוסי האי קרא מאי עביד ביה. ועו"ק טפי דבנדרי' (ח'.) אמר ר' גידל אמר רב האומר אשכים וכו' הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע משו"ה חיילה שבועה עליה. ופי' הרא"ש ז"ל דבק"ש שו"ע פטר נפשיה ממ"ש והגית וכו' יעו"ש. וזה אתיא כר' יוסי דלה"פ כדאיתא להדיא במנחות (צ"ט ע"ב) וא"כ סובר רב דגבי ת"ת אע"ג דאפסיק חד מילתא הוא. וא"כ לא היה צריך לברך ברה"ת רק פ"א כל ימי חייו לשיטת הירושלמי. והיכי אמר רב על שלא ברכו בתורה תחלה דזה אתיא כרבנן דוקא כדלעיל וקשיא דרב אדרב עו"ק מהא דגרסינן בירושלמי (פ' ר"א דמילה הלכה ו'). כאן תהיה לע"ע מקום שביתת קן קולמסי עד אזכה לקבל תשובתו דמני"ר ואז כשאראה שדברי הדלים פטפוטי דאורייתא ספונים בעינו. או אז אכתוב סיום הדברים בישוב שיטת הירושלמי הנ"ל בפלפולים רחבים (לערך עוד ב' בוגין) וגם בענינים אחרים אשר באו בספרי דבי רב מני"ר שליט"א שיש לפי מיעוט בקיאותי בש"ס ופוסקים הערות רבות בהן. ויתברך מר ניהו רבה בברכת הדיוט קלה. יבליג שנותיו בטוב ובנעימים על מבועי התורה כנפשו שבעו ונפש ידידו באה"ר ואהבת איתן הק' יצחק שלמה יואל בהרב מוהרר"ש זללה"ה הרב ואב"ד דפ"ק ראוונע יע"א:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שדי חמד: כללים: ב]]