עריכת הדף "שדי חמד/כללים/א/לד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{גופן|5|דרוגולין|'''[{{כתובת מלאה:שדי חמד/כללים/א/לד|action=edit}} לד]'''}} '''אין אדם מע"ר''' אי אמרי' כן באומר דרך וידוי ותשובה עיין פ"ת יו"ד סי' א' סק"ו בשם גבעת שאול דגם כשאומר דרך וידוי אמרי' אאמע"ר ובשם חות יאיר כתב דבדרך וידוי מהני ושכ"ד החת"ס יו"ד סי' ד' ושיבת ציון סי' כ"ג עי"ש ובס"ק כ"א והנה בחת"ס בתחלת התשובה כ' וז"ל בתשו' חו"י כתב בפשיטות דאשה שהודית בחוליה שזנתה ושוב נתרפאה וחזרה לבוריה שאסורה לבעלה וה"ה אם היה הבועל אומר כן דרך וידוי היה נאמן לאוסרה על בעלה ולא הביא ראיה לדבריו וכו' ע"כ מזה נר' דהחו"י כתב מפורש דהודאת הבועל מהני לאוסרה על בעלה כשהוא דרך וידוי. ושם בחת"ס (בד"ה ולכאורה) הק' עמ"ש החו"י דהבועל נאמן דאיך יאומן הלא אין דבר שבערוה פחות משנים וכו' וסיים ואולי החו"י לא אמרה אלא שהבועל נאמן לאוסרה על עצמו כשימות הבעל וזה פשוט ומאי קמ"ל וצ"ע עכ"ל וזה היפך ממ"ש בתחלה בשם החו"י ואין ס' חו"י מצ"א ובשו"ת שב"ץ הנ"ל כ' בזה"ל ויותר מזה נתבאר בשו"ת חו"י דגם בהתודה הבועל ג"כ נאמן לאסור אותה על בעלה מכ"ש בנד"ד וכו' ע"כ משמע מזה כמ"ש החת"ס בתחלה. ויתכן לומר דבחו"י כתוב סתם דהבועל נאמן. ומזה הבין בתחלה החת"ס (וכן השב"ץ) דר"ל דנאמן לאוסרה ע"ב וכשהוקשה לו דברי החו"י הוצרך לדחוק דלא בא החו"י לומר דנאמן לאוסרה על בעלה רק לעצמו וכו' (ועיין מה שכתבתי בקונטריס אסיפת דינים מער' אישות אות י"ב) ועיין בשב"ץ שכ' בשם הג' בנודע ביהודה דכשהוא מידי דאפרושי מאיסורא לא אמרי' אאמע"ר וכ' דאף דיש לפקפק בראיותיו. מ"מ יש ראיה לדבריו וכו' ומסיק דבדבר שהוא אפרושי מאיסורא ונוגע לו ולאחרים ודאי דנאמן דמיגו דנאמן אנפשיה משום דשויא חד"א נאמן לאסור גם על אחרים ואמרי' דלא משוי נפשיה רשיעא דכונתו הוא להציל אחרים מאיסור עי"ש ונר' דבזה אפשר לישב דברי החו"י מתמיהת החת"ס דאף דנימא דכונת החו"י דנאמן הבועל לאוסרה על בעלה ניחא דכיון דהוא אפרושי מאיסורא ונאמן הוא לאוסרה על עצמו (דבזה גם החת"ס מודה) מהני נמי לאוסרה ע"ב ובקונטריס אסיפת דינים במערכת אישות [[שדי חמד/אישות/א/טז#והטעם|סי' א' אות ט"ז]] בד"ה והטעם השני וכו' כתבתי עוד ענין זה די"ל דאף דנימא בעלמא מיגו דנאמן לאסור על עצמו נאמן לאסור לאחרים דילמא דוקא כשאוסר על עצמו עתה בזמן שאוסר לאחרים אבל זה שנאמנותו לאוסרה על עצמו הוא הוא אחרי מיתת הבעל מאן לימא לן דנאמן עתה לאוסרה על הבעל במיגו רחוק כזה עי"ש: 

והנה הרב פתחי תשו' שם כ' דמבואר בתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/ג/ב#|ד' ג' סוע"ב]]}} דאם הוא אומר דרך תשובה נאמן ולא אמרי' דאאמע"ר וכ' דבשו"ת חת"ס דחה ראיה זו (דהתם משום דאינו מקלקל לאחרים מהימנינן ליה אבל בנדון החו"י דבא לאוסרה ע"ב מי יימר דנאמן משום שאומר דרך תשובה) וראיתי להג' שואל ומשיב {{ממ|ב[[שואל ומשיב/א/ג/סב|ח"ג סי' ס"ב]]}} שהקשה בההיא דאומר ס"ת שכתבתי לפלוני האזכרות שבו לא כתבתי לשמן היאך נאמן הא אין אדם מע"ר ושקו"ט בזה ומסיק ליישב עפ"י מ"ש התוס' דכשרוצה לעשות תשובה אין שייך לומר אין אדמע"ר והכא רצונו לעשות תשו' דהרי הסתו"מ פסולין משום הכי לא אמרי' אאמע"ר עי"ש והנה בש"ס גטין ד' ד"ן ע"ב בעובדא דאתא קמי דר' אמי ואמר אזכרות שבו לא כתבתי לשמן לא האמינו ר' אמי על פיסול הס"ת רק להפסיד שכרו אלא שמדברי ר' אמי מתבאר דאם הס"ת היתה ביד הסופר היה נאמן לומר האזכרות לא כתבתי לשמן וע"ז הוא מה שמקשה הג' שואו"מ דלמה נאמן הא אין אדם מע"ר ומיישב עפי"ד התוס' הנ"ל והיינו כיון דלא מטי פסידא לחברו מהימן למישוי נפשיה רשיעא זה נ"ל בכונתו או אפשר דמ"ש אזכרות שלו לא כתבתי לשמן הוא שלא בדקדוק וכונתו להק' אעובדא דאתא קמי ר' אבהו דאמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עבדתים לשמן ואמר ר"א דנאמן לפסול הס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו עי"ש אלא דמ"ש הג' שו"מ דהס"ת פסולה ומשמע דפסולה לגמרי לא ידעתי מנ"ל דפסולה הלא יכול לקרות בה ביחיד כחומש בעלמא ושמא כונתו לומר דפסולה לקרות בה בצבור: 

אלא דלענ"ד אינו מובן מאי ק"ל מדאין אדם מע"ר דעד כאן לא אמרי' הכי אלא היכא שע"י הודאתו מודיע שעשה מעשה רשע אבל הכא ע"י הודאתו אינו נעשה רשע כי לא עשה שום מעשה שע דאטו לכתוב ס"ת שלא לשמה או בגוילים שלא עובדו לשמן מי איכא איסורא אם לא יקרא בהם בצבור אלא ביחיד כחומשין בעלמא הא ודאי ליכא איסורא וא"כ זה שאומר שכ' הס"ת שלא לשמה אף שהיה בדעתו להקרות בה בצבור אין בגוף המעשה שום רשע רק מחשבה בעלמא ואם יוציא מחשבתו לפועל ויכשיל את הרבים אז הוא דעביד איסורא אבל בכתיבה לבד ליכא אלא מחשבה בעלמא ואינו נעשה בזה רשע ואי הכי בלא כללא דכיילו לן רבותינו הפוס' הנ'"ל נר' דלק"מ כמבואר. ואולי י"ל דאין הכי נמי דאסור לכתוב ס"ת כזה דכיון דאסור להשהות ס"ת שאינה מוגה משום אל תשכן באהליך וכו' כ"ש שאסור לכתוב ס"ת פסולה (מחמת שלא נכתב או נעבד לשמה) שאי אפשר לשום אדם להכיר ולידע פיסול שבה ויבואו לקרות בה בצבור דמסתמא הרואה ס' כתוב ככל חקתיו לא יעלה על דעתו שנכתבו האזכרות שלא לשמן ושייך שפיר לומר אין אדם מע"ר לולא שבא לעשות תשובה: 

וראיתי בס' עמודי אש הנד"מ לידידי הגאון מוהר"י אייזינשטיין יצ"ו שהאריך בכלל זה ב[[עמודי אש/ד#יא|סי' ד' כלל י"א]] {{ממ|ד' ל"ב סוף ע"ג והלאה}} ואיידי דחביבותי' גבן אבא להשתעשע בדב"ק שמה שהקשה ע"ד הגב"ש (שהביא הרב פ"ת הנ"ל) מדברי התוס' דב"מ הנ"ל כיעי"ש לפי הנר' לא ראה מ"ש הגאון חת"ס שאין ראיה לדברי החו"י מדברי התוס' כנז"ל וממילא לא קשיא על הגב"ש די"ל דכיון דהודאת השו"ב היא לקלקל לאחרים שיאסר להם הבשר והשומן משחיטתו אף שאמר דרך תשו' לא משגחינן ביה ואמרינן אין אדמע"ר ומה שכתב עוד (אחר שהק' על הגב"ש ממ"ש התוס' בב"מ הנ"ל דהיכא דנוכל לומר דרוצה לעשות תשובה נאמן) וז"ל ואף שבתוס' מכות ב' ע"ב משמע דלא ס"ל כן וכמ"ש מוהרש"א שם אך עכ"ז אינו מוכרח דחולקים ע"ז וכמ"ש בשבות יעקב ח"א סי' ק"ע עכ"ל משמע דרצה להציל את הגב"ש מהשגתו מדברי תוס' ב"מ עפ"י מאי דמשמע לכאורה דתוס' מכות לא ס"ל כתוס' ב"מ ונימא דסברת הגב"ש אתי כתוס' מכות ואהא דחי דאינו מוכרח דחולקים כמ"ש השבו"י וכו' וכלומר הדרא תמיהתו על הגב"ש מתוס' ב"מ לדוכתא. ואם לכך נתכוון הם דברים תמוהים לקוע"ד דהא אי נימא דהתוס' מכות חולקים אתוס' דב"מ יגדל התימה על הגב"ש מתוס' דמכות הנ"ל דהרי לפי דברי התוס' דב"מ יוצא דדוקא כשאומר דרך תשובה דהיינו שבא להסיר מכשול שלא להביא חולין בעזרה הוא דנאמן אבל בכגון ההיא דמכות דאין שייך שם דרך תשובה שהרי לא בא להסיר שום מכשול במה שאומר מזיד הייתי יש לנו לומר דאינו נאמן. ואילו מתוס' דמכות הנ"ל משמע לכאורה דגם בכה"ג נאמן. וא"כ כ"ש היכא דאומר דרך תשובה דנאמן וא"כ איך ינצל הגב"ש עפ"י סברת התוס' דמכות ונהפוך הוא דיש לתמוה עליו ביתר שאת מדברי התוס' דמכות הנ"ל דכ"ש כשאומר דרך תשובה כי ההיא דגב"ש למנוע רבים ממכשול מבשר ושומן הנמצא משחיטתו דיש לנו לומר דנאמן:

ומה שהביא עוד הג' עמודי אש נרו שם תשו' מוהרלנ"ח סי' קי"ב במי שנושא את כפיו שעושה איסור בנ"כ כשאינו כהן ואח"כ אומר שאינו כהן דלא שייך אין אדם מע"ר דרוצה לעשות תשובה ע"כ הנה בסי' קי"ב לא ראיתי שייכות לזה רק בסי' קי"ז בסופו דמיירי בענין מי שאינו ראוי לישא כפיו מפני שהרג את הנפש ולא פסלו אותו לפי שהיה עפ"י ע"א וע"ז כתב דיש להתרות להכהן הזה דאף דאין כח בידינו לפוסלו מ"מ אם הוא יודע בעצמו או אפילו אם מסופק שהרג את הנפש אסור לו לישא כפיו ואל יסמוך על הכלל דאין אדמע"ר דזה דוקא כשבא לפסול את עצמו אבל בזה שאם לא נאמין לדבריו עושה איסור הרי הוא נאמן על עצמו לשום עצמו רשע וראיה מההיא דב' אומרים אכל חלב והוא אומר לא אכלתי וכו' הרי דלחכמים נאמן לשום עצמו רשע שאכל במזיד והטעם כמ"ש התוס' ביבמות {{ממ|[[תוספות/יבמות/כה/ב#|ד' כ"ה ע"ב]]}} וקדושין {{ממ|[[תוספות/קידושין/נ/א#|ד' נו"ן ע"א]]}} ומפורש יותר בב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/ג/ב|ד' ג' ע"ב]]}} דאין לנו לכופו להביא חולין בעזרה וכו' וה"ה בנדו"ד אם הכהן ירא לנפשו לא ישא את כפיו וכו' אלו תוד"ק ולפי הנראה אין מזה סתירה לדברי הגב"ש כמו שאין סתירה לדבריו מדברי התוס' דב"מ הנ"ל וק"ל ועיין בסדרי הרה סי' קפ"ה (ד"ה הר"ן בכתובות וכו') שכתב באומרת טמאה אני לך דנאמנת ומפסדת כתובתה (כשאומרת שברצון זינתה) ולא אמרי' אין אמע"ר משום דרוצה לעשות תשובה שלא תבעל לו שאסורה עליו וכמ"ש התוס' בב"מ וכו' וכ"כ מוהרלנ"ח סי' קי"ז וכו' משא"כ באומרת ששמשתו נדה מה אהני לן הגדתה מאי דהוה הוה וכו' ולכן ס"ל להראב"ד בההיא דאינה מפסדת כתובתה וכו' עי"ש וכדבריו כתב הג' שעה"מ ב[[שער המלך/אישות/ט#טו|פ"ט מהל' אישות הט"ו]] (ד"ה וראיתי) עי"ש שהביא בשם המ"ץ שהוכיח מסוגי' דנדרים דלא כהראב"ד וכמ"ש בחוט השני הנ"ל והשעה"מ דחה ראייתו כמ"ש הס"ט הנ"ל:

והנה בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ג הנ"ל כתב דיש ראיה לס' הנו"ב דבדבר שבא לאסור לא אמרינן אין אדם מע"ר ממ"ש בנדרים [[בבלי/נדרים/צא/א|צ"א ע"א]] דמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת בכתובה לא מיירי באשת ישר' דאי ברצון מי אית לה כתובה ואמאי לא אמרו אי ברצון מי מהימנא הא אין אדמע"ר אלא ודאי כשבאה לאסור עצמה על בעלה נאמנת דאנו אומרים שאינה רוצה להכשיל בעלה שאסורה לו ע"כ והיא ראי"ה מהימנא ומה שדחה ע"ז הגאון עמודי אש {{ממ|בד' ל"ג ע"א}} במחכ"ת אין דבריו נלע"ד ומוכרחני להעתיק דבריו וז"ל הדרן לדמעיקרא דדעת הפוס' דהיכא דרוצה לפרוש מאיסורא נאמן א"כ בנדון של הגב"ש למה אינו נאמן הא נוכל לומר שרוצה שלא להכשיל שיאכלו בהכלים שבשלו בהם ובאמת בשב"ץ סי' כ"ג פסק בעובדא כה"ג דנאמן והוכיח מסוגי' נדרים דאמרי' וברצון מי אית לה כתובה וק' הא אין אדמע"ר אע"כ דלהפריש מאיסו' נאמן ואף שאין הוכחתו הוכחה ונעלם ממנו מ"ש הר"ן (בפרק המדיר גבי שמשתו נדה) וכ"ד הרשב"א וה"ה שבב"ש סי' קט"ו סק"ג דלענין ממון לא אמרי' אאמע"ר דלא כהראב"ד דס"ל דגם לחייב ממון אינו נאמן וכו' ע"כ הנך רואה שהבין דהוכחת השב"ץ היא משום דמשמע ליה דאין מקום להבין קו' הש"ס אלא א"כ נאמר כס' הנו"ב דאל"כ מאי מק' מי אית לה כתובה הא ודאי אית לה משום דאאמע"ר. אלא ודאי דבכה"ג ל"ש אאמע"ר כיון דרוצה להפריש מאיסורא ואהכי דחי הג' עמודי אש נרו דמאי דמוכח מהש"ס דל"א באומרת טמאה אני לך דלא תפסיד כתובתה לפי שאין אדם מע"ר היינו משום דלגבי ממון לא אמרי' כן וכו' אך באמת אין כונת השב"ץ כן דודאי גם הוא מודה דשפיר מקשה הש"ס מי אית לה כתובה דלגבי ממון לא אמרי' אאמע"ר (והגאון מחנה אפרים בחי' על הרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ח הק' כן באמת על המשנה א' איך נאמנת והא אין אדם מע"ר וכתב בעמודי אש שם דלפמ"ש לק"מ וכונתו דמשום דהוא אפרושי מאיסורא לא שייך אין אדם מע"ר ולע"ד בל"ז לא זכיתי להבין קו' המח"א דהא בגוף הדין דמשנה א' נראה דאין שום קושיא דהא אוקימנא לה באשת כהן ובאונס. ואין שייך בזה אין אדם מע"ר. ולא משמע מדבריו דכונתו היא על השקו"ט בש"ס כי היה בעי למימר דמיירי ברצון הול"ל מי מיתסרא וכו' כיעי"ש וצ"ע ומ"ש בזל"ח ח"ב ד' ע"ו ע"א ע"ד המח"א דמאי מק' מאחר דיש פוסקים דבזה מע"ר עי"ש הם דברים תמוהים ואין להאריך) אלא הוכחתו הוא מדלא מק' באופן אחר דלימא הכי אי רצון מי מתסרא ע"ב כא אין אדמע"ר. ואי בעי הש"ס להק' הא דמי אית לה כתובה ליקשי תרווייהו אלא ודאי מדלא מקשה הש"ס מי מיתסרא ע"ב ש"מ דפשיט"ל דאה"ן דמיתסרא משום דל"ש בזה אין אדם מע"ר כיון דהוא לאפרושי מאיסורא זה נ"ל ברור כונת השב"ץ ואין מקום לדחיית הג' עמודי אש נרו והרי הוא כמבואר:

ובעיקר כללין (דבבא לעשות תשובה לא אמרינן אין אדם מע"ר אתה תחזה בס' עמודי אש שם שהאריך בענין זה ברוב חריפותו ובקיאותו וכ' דלדינא קי"ל כס' התוס' דברוצה לעשות תשובה מע"ר ולכן בנדון הגב"ש השוחט נאמן ובפרט למ"ש בחו"י דדרך וידוי נאמן וכתב דמדברי מוהרלנ"ח בפס' הסמיכה ד' רפ"א ע"א (ס' מוהרלנ"ח שבידי הוא דפוס חדש ואין הדפים מכוונים ולא יכולתי לחפש למצוא דברי חפץ כי בא לו בארוכה כידוע) מוכח דלא כהחו"י וכ"ן מדברי הראב"ד שהביא הר"ן בהמדיר בההיא דשמשתו נדה) שכ' דמאי דלא מוקים בש"ס בשהודית הוא משום דאאמע"ר ואי כדברי החו"י אכתי קשה דלוקמה במודה דרך וידוי אלא ודאי דאף בז אין אדמע"ר. אך מ"מ יש להאמין להשוחט מטעם שכתבו התוס דרוצה לעשות תשובה. ואף שבשו"ת מוהרח"ך ראפפורט יו"ד סי' א' פסק כהגב"ש דאינו נאמן עכ"ז נראה עיקר כהשב"ץ דהיכא דעושה תשובה נאמן ע"כ ויש לפקפק ע"ד במ"ש מדברי הראב"ד די"ל דלא אמר החו"י דדרך וידוי נאמן אלא בדאיכא אפרושי מאיסורא כגון גבי הודית שזנתה ואסורה לבעלה או הודה הבועל שזינתה עמה ואסורה לו אחר מיתת בעלה אבל במאי דלא נפ"מ מידי כההיא דהאומרת ששמשתו נדה דמאי דהוה הוה (וכמ"ש בס"ט ושעה"מ הנ"ל) גם הוא יודה דאינו נאמן ומדברי החת"ס ופ"ת הנ"ל מובן דמשמע להו דדברי החו"י הם בסגנון דברי התוס' שכ' דנאמן משום שאינו רוצה להביא חולין בעזרה כיעי"ש שהפ"ת הביא ראיה להחו"י מדברי התוס' דב"מ (קודם שראה שו"ת חת"ס) וגם החת"ס אף הוא היה מתכוין להביא ראיה זו לדברי החו"י אלא ששוב דחה דהתם שאני דאיהו מקלקל לאחרים וכו' הצד השוה שבהם שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד דהחו"י אמרה למילתי' דוקא בדאיכא אפרושי מאיסור כסגנון דברי התוס' וההיא דהראב"ד אינו ענין לו כלל וכן י"ל לההיא דהג' מוהרלנ"ח דכשמודה מעצמו לענין מלקות אינו נאמן ואמרי' אין אדם מע"ר משום דמאי דהוה הוה וליכא משום אפרושי מאיסורא (כ"ן לכאורה כי לא ראיתי דב"ק בגופן שלהן כנז"ל):

העולה מכל האמור דכשמשים עצמו רשע דרך תשו' שלא להביא חולין בעזרה וכיוצא הרי זה נאמן וכמ"ש התוס' וה"ד הרבנים הנז"ל ה"ה מוהרלנ"ח וס"ט ושעה"מ וחת"ס וש"ץ ופ"ת וע"ע ברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד אות ל"ה ובשו"ת מים חיים ראפפורט באה"ט סי' ו' ובנו"ב מהדורא תניינא סי' קנ"ו הובא בפ"ת אה"ע סי' סק"מ ס"ק כ"ד (ד"ה ועיין) ובשו"ת שואל ומשיב {{ממ|[[שואל ומשיב/ה/מח|מהדו' ה' סי' מ"ח]]}} האריך מאד בענין זה ולא איסתייע מילתא לעמוד ע"ד פוק עיין במיני דמר אלא דלהחת"ס דוקא במה שאינו מקלקל לאחרים הוא דמהימן ולהשב"ץ כשמקלקל לעצמו נאמן גם על של אחרים וכשהשו"ב הודה שהיה שוחט שלא כדין דמסתמא ודאי הרי הוא אוסר בהודאתו את הכלים שלו אוסר נמי בהודאתו גם של אחרים וכשמודה מתוך חוליו יש סברא גדולה להאמינו כיעי"ש בחת"ס ושב"ץ הנ"ל. ומ"ש בעמודי אש בשם מוהרח"ך רא פפורט עיינתי בס' מים חיים להג' הנ"ל בקשתיהו ולא מצאתיהו. והחת"ס בסי' כ"ב לא החליט לומר דנאמן בהודה בחוליו דרך תשובה כמ"ש בפ"ת הנ"ל עי"ש. (ומה שכתבתי לעיל ע"ש המח"א עתה ראיתי בפ"ת אה"ע סי' קט"ו ס"ק כ"ט מ"ש בזה בשם מוהריה"ל ומ"ש ע"ד עי"ש) וצריך לעיין בענין זה בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' ז' שציין ביד אפרים בהגהותיו ליו"ד סי' א' (ד"ה ועיין בספר) ואין מצוי אצלי. ושם בי"א הביא שו"ת גב"ש הנ"ל וכ' ע"ד דלא נהירא אלא הכל תלוי באם מהימן ליה שאומר אמת יש לאסור הכל ואי לא מהימן ליה מותר דאפי' אם היה כשאר ע"א אין נאמן למפרע ושם בד"ה וכתב עוד וכו' הביא בשם שו"ת מאמר סי' י"ז שכ"כ בשו"ב שהודה בחוליו וכו' דאם הבעה"ב מאמין לדבריו אסור וכו' עי"ש ומ"ש בעמודי אש ע"ד המח"א הנ"ל ראיתי שכבר קדמו הרב החסיד בקהלת יעקב בתוס' דרבנן אות י"ז ושם הביא דברי תוס' דב"מ הנ"ל ותשו' מוהרלנ"ח הנ"ל ותמיה לי על הרב קה"י שלא העיר ע"ד המח"א דאינו מובן קושיתו על המשנה הראשונה כנז"ל ועיין יבא הלוי בשו"ת לאה"ע סי' ה' (ועל סתירת דברי התוס' דב"מ עמ"ש במכות עיין שם בקה"י. ובמה שהאריך הרב חנא וחסדא ח"ב ד' כ"ה ע"ד ובארעא דרבנן אות י"ז. ובזכור לאברהם אביגדור בחי' למכות ע"ד התוס' הנ"ל:

וראיתי להרב חשק שלמה בסי' ל"ד אות מ"א שהק' על מה שנשאו ונתנו הרבנים דב"מ וב"ד בש"ץ שהודה שגנב ויש עד אחד שכן הוא אי אמרינן בכה"ג אין אדם מע"ר דלפי מ"ש בכה"ג ס"ק ס"ו ופ"ז דבמקום שאם לא נאמין אותו יעשה איסור אמרינן אאמע"ר א"כ בש"ץ אם לא נאמין לו עושה איסור שעובר לפני התיבה ואינו מוציא אחרים י"ח ונמצא מחטיאם וכמ"ש הראב"ד שם ועיין שם באות מ"ד שכתב בשם הרשב"א שהביא הרשב"ש דל"א אין אדמע"ר אלא לענין עדות בלחוד אבל להודות שעבר עבירה ושהוא רשע אין אומרים בזה אאמע"ר עי"ש סי' תקל"א תקל"ב תקמ"ד שהביא ראיות הרבה ואם המ"ץ ח"א ד' קצ"ט ע"ד היה רואה דבריהם היה עושה, מעשה ולפי"ז ה"ה ג"כ לש"ץ שהודה שגנב ושוחט מיפסלי בהודאתם אך נראה דזה אינו מוסכם ודברי תשו' רשב"ש נראה שהוא בתשו' הנדפסות בח"ב סי' רל"א ולכאורה מדבריו שם נראה דלאו דוקא לפסול עצמו למידי אחרינא אמרי' א"א מע"ר כיון שבא לפסול עצמו ולחייב גופו יעי"ש וכ"ש למ"ש הרב כנה"ג ס"ק ס' דאיכא מ"ד דאפילו למיפטר נפשי' אמרי' אאמע"ר דודאי לפי סברא זו כ"ש לפסול עצמו לשחיטה וכיוצא עכ"ל ונראה שיש איזה ט"ס בדב"ק ולפי שאין מצ"א שו"ת הרשב"ש יראתי להגיה מדעתי והנמצא בידו ישכיל על דבריו. ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ב' שהבאתי באות שנ"ד כתב בפשיטות על הודאת השו"ב דאינו נפסל ע"פ משום דאין אדמע"ר וכמו שנראה מסקנת הח"ש הנ"ל. ובברכ"י בסי' ל"ד אות ל"ג הן לו הובא שם קצת מדברי תשו' הרשב"ש ותשו' הרשב"א ושקו"ט בדברי הרשב"ש והק' עליו מדברי הרמב"ם והסמ"ג ומתשו' מר אביו הרשב"ץ ושאין ראיה מתשו' הרשב"א וכו' עיש"ב ועיין בשו"ת אחי וראש סי' ט"ז ד' צ"ט ע"ג והלאה חינא וחסדא ח"ב ד' כ"ט סוף ע"א שואל ומשיב {{ממ|[[שואל ומשיב/ג/ב/נ|מהדו' ג' ח"ב סי' נו"ן]]}} וכתב שבמקום אחר הסביר דאף לדברי התוס' שכתבו דבמקום שרצונו לעשות תשובה יכול לעשות עצמו רשע היינו כשאי אפשר לעשות בענין אחר רק לעשות ע"ר אבל כשיוכל לעשות באופן אחר ואפי"ה טוען טענה שעושה עצמו רשע אינו נאמן ושם סוס"י מ"ז כתב בטבח שהודה בעת חליו למות שמכר טרפות בעד כשרות כיון שהוא דרך וידוי דעת הח"י דנאמן. והנו"ב אה"ע סי' ע' שחולק הוא משום חשש הערמה אבל כאן מה הערמה שייך וגם כי היה סמוך למיתה ומתה לא ימים כבירים אין אדם משטה בשעת מיתה והכלים לא שייך לאסור דלא נודע מי ומי הקונים ועיין בענין זה בשו"ת זכרון כהונה ד' כ' ע"ג והלאה ושו"ת יד יוסף סי' י"ג הבאתיו בקונטריס אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה [[שדי חמד/חמץ ומצה/יב/ה|סי' י"ב אות ה']] וראיתי בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ל"ב ובהגהה מבן המחבר באות ב' ובהשמטות שבסוף הספר שהאריכו מאד בעניינים אלו על עסק שו"ב ופנאי אין לי לעיין בדב"ק לך נא ראה ובתפארת ישראל בפיה"מ [[תפארת ישראל - יכין/יבמות/ו#כב|פ"ו דיבמות מ"ה אות כ"ב]] נקיט דבמתכוין לתשובה לא אמרי' אאמע"ר אף במידי דליכא אפרושי מאיסורא עי"ש ואינו פשוט לומר כן כמו שמתבאר מכל הרשום:

עוד ראיתי להרב חשק שלמה שם באות לה וז"ל לוה שתובע הרבית שנתן למלוה לא אמרינן אין אדם מע"ר שיוכל לומר שתובע בשביל שרוצה לשוב בתשובה עיין מוהרשד"ם יו"ד סי' ס"ח וכרם שלמה יו"ד סי' א' בהגהה ותמיהני דאישתמטיתיה דברי המרדכי בפ' זה בורר {{ממ|אות תרצ"ב}} דאין אדם מע"ר ולא מהימן נמי לומר עבדי תשובה ואני רוצה להוציא מידי וכו' איערומי קמערים וכו' עי"ש הרי בהדיא היפך דברי מוהרשד"ם והרב כרם שלמה נסתייע מדברי מוהרשד"ם וקשה שהוא היפך המרדכי עכ"ל והנה דברים אלו שכתב המרדכי משמע ליה להרב חש"ש דקיימי ומיהדרי גבי המשים עצמו רשע ועפי"ז החליט דדברי הרב מוהרשד"ם הם היפך מ"ש הר המרדכי אמנם לענ"ד יתכן דהרב מוהרשד"ם רוח אחרת אתו בכונת המרדכי דזה לשון המרדכי אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות פסק ראבי"ה דוקא שידוע בעדים אבל עפ"י עצמו לא דאין אדם מע"ר עובדא דבר ביניתוס ולא מהימן נמי לומר עבדי תשובה ואני רוצה להוציא מידי וכן אם יאמר אשיב את הרבית אמרינן איערומי קמערים כעובדא דההוא טבחא דנפיק טרפה מתותי ידיה וכו' עכ"ל המרדכי ועובדי דבר ביניתוס ודטבחא הם בש"ס שם ד' כ"ה ע"א נלע"ד דמ"ש המרדכי ולא מהימן לומר עבדי תשובה קאי אמילתיה דרבא דאמר לוה ברבית פסול לעדות עפ"י פירוש ראבי"ה דהיינו כשידוע בעדים ואהא קאמר דכשידוע בעדים שלוה ברבית לא מהימן לומר האף אמנם חטאתי ובריבית לויתי או הלויתי עבדי תשובה וכו' והיינו כעובדא דההוא טבחא וכו' דמשמע ודאי שנודע עפ"י עדים דנפיק טרפה מתותי ידיה ואזל רבי מזייה וטופריה להורות תשובה לרבים ואמר רבא דלא מהני משום דחיישינן דמערים עד שילך למקום שאין מכירים אותו וא"כ י"ל דדוקא בכשנפסל עפ"י העדים הוא דלא מהימן לומר שעשה תשובה אבל כשאין עדים על פיסולו אלא הוא עצמו אומר שעשה עבירה ורוצה לעשות תשובה כגון בעובדא דהרב מוהרשד"ם שחברו תובעו ממון והוא מעכב מלשלם לו בטענה שנתן לו מכבר סך כך וכך רבית אין ה"ן דאמרינן בזה דנאמן ולא שייך לומר אין אדם מע"ר דרוצה לעשום תשובה ואין מדברי המרדכי סתירה לסברת הרב מוהרשד"ם ואם כנים אנחנו בזה י"ל דגם הרב מוהר"ם מלמד ס"ל כן בכונת המרדכי ואין דבריו היפך דברי המרדכי והוא שכתב הרב כנה"ג בסי' ל"ד הגה ט"ו אות ס"ה וז"ל הא דאין אדם מע"ר היינו לשעבר או לשהבא דרוצה זה לעשות תשובה וחוזר ממה שאמר כדי שלא יעשה איסור הר"ם מלמד ח"ג סי' ג' ד' (אין מצוי אצלי לעיין בגוף דב"ק) ויראה שמ"ש המרדכי פ' זה בורר דאין אדם מע"ר אפילו אמר אעשה תשובה והוציא הרבית דאיערומי קא מערים חולק עמ"ש הר"ם מלמד עכ"ל ולפי מה שפירשתי בכונת דברי המרדכי נראה דאין דבריו היפוך מ"ש המרדכי כמובן:

הן אמת דמדברי הרמ"א בד"מ שם אות יו"ד מתבאר שהבין דברי המרדכי כהרבנים חשק שלמה וכנה"ג הנ"ל שהעתיק דין זה בלשון זה כתב המרדכי דאין אדם מע"ר אפילו אם אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית שנתתי או אשיב הרבית אערומי קמערים עכ"ל הרי דמשמע ליה דדברי המרדכי סובבים על האומר דבר פיסול מפי עצמו וכן הבין הרב הסמ"ע בס"ק ס' ופירש דהערמא היא כדי שלא להעיד לחברו עי"ש מ"מ לדעת הרבנים הנז"ל נוכל לפרש כמו שכתבתי ובזה יש ליישב מאי דהוה ק"ל עמ"ש הרב ש"ך בסי' ל"ד ס"ק ל"ג דבפיסולי עדות מחמת עבירה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות מדברי המרדכי הנ"ל לפי מה שהבינו הרבנים ד"מ וסמ"ע וכנה"ג דמ"ש איערומי קמערים קאי אמאי דאמר שלוה ברבית או הלוה שכונתו שלא להעיד לחברו דמזה מוכח דבעינן תחלתו וסופו בכשרות דאל"כ למה ליה לראבי"ה לומר דלא מהימן משום דדילמא איערומי קמערים אפילו תימא דלא נחשד על כך מ"מ אין בדבריו כלום דכיון שעתה הוא עושה תשובה הרי סופו בכשרות וא"כ אף אם אמת הוא אומר לא יוכל לפסול את עצמו שלא להעיד לחברו כיון דלא בעינן בפסולי עבירה תחלתו וסופו בכשרות ומדהוצרך ראבי"ה לטעמא דאיערומי מוכח דס"ל דבעינן תחלתו וסופו בכשרות דלא כהרש"ך אמנם לפי מה שפירשנו בכונת דברי המרדכי אינו ענין לזה כלל כמובן. ועוד י"ל דמ"ש הסמ"ע דהערמא היא שאינו רוצה להעיד לחברו לאו דוקא אלא ר"ל שרוצה לפסול מה שהעיד כבר דהו"ל תחלתו וסופו בפיסול וזה נכון יותר מדלא נרגש כלל הש"ך מדברי המרדכי ליישבם לפי שיטתו ובעיקר סברת הרש"ך הנ"ל עיין שם להרב פ"ת בס"ק מ"ה שהאריך בזה:

ונראה מדברי הג' נו"ב במ"ק חאה"ע סי' ע"ב דמי שמעיד איזה עדות שנעשה בו רשע אם כשמעיד העדות הוא דרך תשובה שבא לקבל תשובת המשקל תעניות וסיגופים כיון שבא לקבל עליו לענות נפשו עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בע"נ וליכא למיחש להערמה בכה"ג וא"כ לדעת הש"ך דלא בעינן בפיסולי עבירה תחלתו וסופו בכשרות הרי זה עד כשר ומקבלים עדותו וכ"כ עפ"י מאי דמשמע מדברי הד"מ בסי' ל"ד הנ"ל דמאי דלא מהימן כשאומר שרוצה לעשות תשו' הוא משום חשש הערמה וא"כ במענה נפשר דליכא חשש הערמה מקבלים עדותו עי"ש בסתירת היתר השני בהגהה (בד"ה ועוד אני אומ') ובד"ה אפילו אם יאמר שקו"ט בדין תחלתו וסופו בכשרות. ודע דמה שצדדתי לעיל (בד"ה אלא דלענ"ד) אם אסור לכתוב ס"ת והאזכרות שלא לשמן ע"מ שלא לקרות בו בצבור וכו' הנה ראיתי מה שנחלקו בזה רבנן קדישי הט"ז והש"ך בנה"כ רס"י פא"ר אם מותר לקרות ביחידות בס"ת שנעבד שלא לשמה דהט"ז אוסר כיון שאין הפיסול ניכר לכל יש לחוש שיקראו בה בצבור ולכן יגנז והש"ך ס"ל דליכא למיחש דמדאינו מוליכה לביהכ"ן ניכר שאינה כשרה לקרות בה בצבור ועוד שיכול לכתוב ע"ג העמוד דפסולה היא ולכן אין להצריך גניזה וא"כ לדעת הט"ז דטעון גניזה ודאי דאסור לכתוב ס"ת כזה ולדעת הש"ך נראה דמותר גם לכתוב ס"ת כזה כיון דסמי בידיה לסמן אותו שפסולה לקרות בצבור ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב {{ממ|[[שואל ומשיב/ג/ג/סה|מהדו' ג' ח"ג סי' ס"ה]]}} שכ' בשם רש"ל בח"ש לגטין ד' מ' (ט"ס הוא וצ"ל ד' ד"ן ע"ב) דס"ת שאין כתוב האזכרות לשמן אף לקרות בו אסור שמא יקרא בה ושקו"ט בזה ובסו"ד כתב דדברי רש"ל תמוהים שלא נזכר מהמרדכי שכתב להדיא דמותר ללמוד ומותר ליקח שכר החומש וכן קי"ל ביו"ד סי' רפ"א ועט"ז ונה"כ שם ודו"ק עכ"ל. גם בספרו יד שאול רס"י רפ"א האריך בענין זה במחלוקת הט"ז והנקה"כ ומתבאר מדברי מסקנתו דדעתו כדעת הנקה"כ דמותר לקרות בו ביחיד וא"כ משמע דאין שום איסור לכתוב ס"ת כזה. ולפי הנראה מיחלפא שיטתיה ממ"ש במ"ק ח"ג סי' ס"ב הנ"ל וק"ל ומצאתי בשו"ת נ"ב מ"ת אה"ע סי' כ"ג ד"ה ומה שרצה להשיב וכו' וז"ל ובגטין ד' ד"ן ע"ב סופר שאמר אזכרות כתבתי שלא לשמן ואפילו אי נימא שאין איסור בכתיבה שלא לשמן אלא שהספר אינו כשר לקרות בו וכו' עי"ש נראה דמספקא ליה אם יש איסור לכתוב ס"ת כזה ויותר נוטה דעתו דאסור ולא נתברר לי אם מה שכתב שאינו כשר לקרות בו ר"ל בצבור או אפי' ביחיד אסור לקרות בו ובשו"ת תפארת יוסף א"ח סי' ב' ד"ה ובהכי הק' כקו' השו"מ ומחלק דלגבי איסורין דל"ב עדים דגם קרוב נאמן רק שנדע אמיתת הענין בזה מע"ר אם יש הוכחה לדבריו כי הא דמתוך שמפסיד שכרו ודאי אומר אמת עי"ש עוד:

עתה נדפס ס' בנין שלמה לידידי הגאון מוהרש"ל הכהן יצ"ו ומצאתי שם בסי' ז' פלפול עצום בענין זה (דס"ת שנכתבה שלא לשמה אם כשרה לקרות בה ביחיד) בדברי הרבנים רש"ל ורט"ז והנקה"כ וכתב במסקנתו דכשר לקרות בו ביחיד דהא קריאת התורה בצבור היא מדרבנן ובפרשת זכור שקו"ט שם בדברי התה"ד ס' ח"ק דס"ל דהיא מדאורייתא בעשרה וכו' ואין לגזור ביחיד אטו בצבור דהוי גזרה לגזרה ואפילו בפר' זכור הקריאה בצבור ובס"ת כשרה היא מדרבנן אתוד"ק עי"ש נפלאות תורתו חריפותו ובקיאותו:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שדי חמד: כללים: א]]