עריכת הדף "רשב"א/שבת/מא/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
גמרא:''' הא קא מצרף הא מני ר' שמעון היא וכו'.''' ואם תאמר לימא ליה כשלא הגיע לצירוף וכולי עלמא, וכדמשני ביומא {{ממ|[[בבלי/יומא/לד/ב|לד:]]}} גבי עששיות של ברזל מטילין לו{{הערה|וכה"ק בתוד"ה והלא.}}. ונראה לי משום דמתניתין סתמא קתני המיחם שפינהו{{הערה|ועי' פנ"י בתוד"ה ל"ש. ובתוס' תי' קצ' באופ"א דסתם מיחם הגיע לצירוף הוא. וע"ע שפ"א בתוד"ה מיחם, לבאר דאינו ודאי מצרף, דא"כ הוי פס"ר דמודה ר"ש, אלא דרוב פעמים מצרף.}}. ועוד דאם איתא, כי מפליג בין להחם בין להפשיר ליפלוג וליתני בדידה, במה דברים אמורים בשלא הגיע לצירוף אבל הגיע לצירוף לעולם אסור. ועוד דניחא ליה לאוקומה כרבי שמעון דהלכתא כוותיה, אבל ההיא דיומא על כרחין אוקמה בשלא הגיע לצירוף משום דרבי יהודה תני לה.

'''ואם''' תאמר היכי מוקמינן לה כרבי שמעון, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/עה/א|עה.]] וש"נ}} מודה רבי שמעון בפסיק רישיה{{הערה|עי' ט"ז סי' שט"ז סק"ג, לדון בספק פס"ר לשעבר, כגון בסגירת תיבה שאולי יש בתוכה זבובים, וכמו"כ במצרף, שנותן צוננים לכלי רותח, ואין יודע אם הכלי חם שיעור צירוף, עיי"ש היטב,ומהראשונים שלא תי' כן, יש להוכיח דספק פס"ר לשעבר אסור, והאחרונים האריכו בנידו"ז.}} ולא ימות{{הערה|וכה"ק בתוד"ה מיחם, ובמלחמות ד"ה ועוד המיחם וריטב"א ד"ה ופרכי' וד"ה אלא ובר"ן ד"ה הא מני, והמאירי ד"ה המיחם וכעי"ז בתורי"ד יומא ל"ד: וריטב"א ד"ה ופרכי', לאביי שם. והנה עי' פנ"י וצל"ח שתי' דרבה נהיג כר"ש רק בגרירה דרבנן משום דהוי חורש כלאח"י, ואילו מים למיחם הוי צירוף גמור, ודילמא כר"י ס"ל, ועי' לק' מ"ו: לגבי גרירה. וכעי"ז בהגהות הראמ"ה ברד"ה והלא, בד' רש"י יומא ל"ד: ד"ה ואין, ועיי"ש בתוד"ה הני, לחלק בין צירוף דהוא דאו' ואסור באי"מ, לצירוף עששיות דאי"ז דאו'. וע"ע צל"ח ד"ה ובגוף. ועיי"ש בצל"ח דהטעם דהתוס' לא חילקו כן, דאזלי לשיטתם להלן בד"ה ל"ש, דאביי כר"ש ס"ל, [ועיי"ש דלרש"י י"ל כן].{{ש}}
ובעיקר הענין הנה הראשונים הק' גם לרב אדא, אמנם התוס' הק' רק לאביי, ועי' צל"ח משכ"ב.}}. תירץ הראב"ד ז"ל{{הערה|הו' במלחמות שם.}}, דהא דרב אדא וכן נמי ההיא דאביי בסמוך דאמר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף דהא מני רבי יהודה היא, היינו מקמי דשמעוה מרבא, הא לבתר דשמעוה מרבא דאמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות סברוה, ומתניתין על כרחין בשלא פינה ממנו מים אבל פינה ממנו מים אפילו לרבי שמעון אסור. ומפורש הוא בפרק רבי אליעזר דמילה {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/קלג/א|קלג.]]}} בשמעתא דמילה דוחה את הצרעת, דמעיקרא הוה סבירא ליה לאביי דרבי שמעון אפילו בפסיק רישיה ולא ימות שרי עד דשמעה מרבא וסברה.

'''ואינו''' מחוור, דאם איתא הוה ליה לאקשויי הכא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כדמקשה בעלמא{{הערה|כגון [[בבלי/שבת/עה/א|לקמן עה.]]}}. ועוד אם כן ליתא אפילו לדשמואל דאמר אפילו שיעור לצרף, ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא בין פינה ממנו מים בין שלא פינה ממנו מים נותן לתוכו כדי לצרף ואינו חושש, וכן פסק ר"ח ורבנו האי גאון ז"ל.

'''אלא''' יש לומר דמיחם לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא, דאפשר דלא הגיע לצירוף, מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו להתחמם ולבא לידי צירוף. ואע"ג דקא מקשה להדיא והלא מצרף, לאו למימרא שמצרף בודאי אלא ה"ק והא שייך ביה צירוף והלכך איכא למיחש שמא יצרף{{הערה|וכ"כ הרמב"ן במלחמות ד"ה ועוד המיחם וכ"ה בריטב"א ומאירי שם, [ועיי"ש בא"נ דמיירי בנצרף קודם לכן, ובתורא"ש ד"ה ר"ש, כ' דפעמים שהמים אינם מצרפים גם כלי שבא לצירוף], ועי' שפ"א ד"ה אמר רב, דר"ל דזה כוונ' רב לק' ל"ש אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור, והיינו דכלי שהגיע לצירוף אסור, ושלא הגיע מותר.}}. כך תירצו בתוס'{{הערה|שם. והמאירי שם תי' עוד דאין פס"ר בדרבנן, וצירוף דרבנן, ובעיקר שיטתו בפס"ר בדרבנן, עי' מאירי כ"ט: ד"ה מה שהוצרכנו, ולק' קמ"א: ד"ה לא יסוך, וכ"ה השלמה סוכה פ"ג אות י"ג בד"ע ובשם אביו הר"מ בדריש, וכ"ה בתרוה"ד סי' ס"ו, וכ"ד הרא"ש מלוניל הו' באהל מועד הל' שבת דרך ד' נתיב. אולם עי' מג"א סי' שי"ד סק"ה להוכיח דאסור, וכ"ה המשנ"ב שם סקי"א בשם האחרונים, ועי' אג"ט אופה אות ס"ו. והמ"מ פי"ב ה"ב כ' בד' הרמב"ם שם תי' באופ"א דבאין מתכוין אי"ז מלאכה, וכקוטם קיסם ואין מתכוין לחוץ שיניו, ובמתכוין חייב משום מתקן, וכעי"ז מבו' ברמב"ן לק' מ"ב. ד"ה מכבין, ועיי"ש במ"מ דאע"פ דר"י מודה בזה, מ"מ לק' מבו' דלר"י אסור צירוף מיחם באי"מ, [ועי' ב"י סי' שי"ח סי"ב ד"ה מיחם, שהעתיק המ"מ על מיחם, ומש' דפוטר גם לר"י], ועיי"ש בלח"מ בביאו"ד, דצירוף ל"ה במשכן, וילפי' ממה שעשו במשכן כלים וכ"ה דרך המלטשים שעושים כלי ע"י צירוף ברזל במים, ול"ש להחשיבו כמלאכה רק במתכוין לזה, אבל במצרף כלי ממש חשיב מלאכה גם באי"מ, ולפי"ז ל"ש לפוטרו במיחם מטעם זה. ובצל"ח תי' דר"ש מודה רק בפס"ר דניח"ל, וה"נ מיירי במיחם שאינו שלו ואי"צ לצירוף, וכ"ת הרע"א יומא ל"ד: אות י"ב והחזו"א סי' נ' סק"ז, [וזהו עפ"י שי' הערוך ע' סבר, הו' בתוס' לק' ק"ג. ד"ה לא], ועיי"ש בצל"ח בהטעם שלא תי' התוס' כן.}}.

'''מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, שפינהו קתני.''' ואם תאמר{{הערה|וכה"ק בתוד"ה מידי ותורא"ש ד"ה מידי, וריטב"א ד"ה מתקיף.}} והא כתיב {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נז#יד|ישעיה נז יד]]}} פנו דרך, וכתיב {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יד#לו|ויקרא יד לו]]}} ופנו את הבית פניתי {{ממ|את}} הבית {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כד#לא|בראשית כד לא]]}}, וכן רבים{{הערה|וכעי"ז בתוס' שם. וכ"ת התורא"ש וריטב"א שם, ושוב הק' מההיא דבר ליואי, ותי' באופ"א מרבינו, וכדלהלן.}}. יש לומר לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכדאמרינן {{ממ|[[בבלי/עירובין/כ/ב|עירובין כ:]]}} המפנה חפציו מזוית לזוית, וכן רבים. ואע"ג דאמרינן {{ממ|[[בבלי/כתובות/עז/ב|כתובות עז:]]}} פנו מקום לבר ליואי והמפנה את האוצר {{ממ|[[בבלי/שבת/קכו/ב|לקמן קכו:]]}}, אפ"ה הוה ליה למיתני שפינה ממנו מים כי היכי דלא ניטעי בה, כיון דנפקא מינה לרבי שמעון ולרבי יהודה לענין צירוף{{הערה|וכ"ת התוס' שם, ועי' מהר"ם בביאו"ד דאי הכוונ' שפינהו עם המים, ע"כ נקט "שפינהו", אך אי כוונ' שפינה ממנו המים, הו"ל לנקוט לש' אחר. ובתורא"ש וריטב"א שם תי' דכשנוקט פינוי בדבר קבוע כבית, ל"ש לפרשו רק על מה שבתוכו, אך בדבר מיטלטל כמיחם, מתפרש על הדבר עצמו. ובעיקר תי' רבינו והתוס', עי' פנ"י ד"ה מתקיף, להק' דתמוה דבין פינה ממנו המים ובין פינהו מהאש דינם שוה, דמותר ליתן מרובים להפשר ולא מועטים שיחמו, ותי' דבפינה המים ממנו כשנותן המים לתוכו ניכר שעושה כן להחם ולהפשיר, אך בפינהו מהאור, אי"ז ניכר שמכוין להפשיר הצוננים, דדילמא מכוין לצנן הרותחים, והו"ל לפרש בפינה המים ממנו , דזה חידוש גדול יותר, ובהגהות הראמ"ה תי' דלש' פינוי היינו שמוציא מה שבתוכו שיוכל להניח משהו אחר, ואילו מוציא סתם כמו במיחם שמוציא להשתמש במים, אי"ז פינוי אלא ריקון, וע"כ דקדק אביי דפינה המיחם כולו, ועייש"ע דוגמא לזה, ועייש"ע דנידו"ז בלש' פינוי, היינו לשיטתם (תוד"ה מיחם) דאביי ס"ל כר"ש, ואעפ"כ מפרש כר"י מהכרח הלשון, אך אי ס"ל כר"י, אי"צ הכרח מלש' המשנה לזה. ועי' רש"י יומא ל"ד: ד"ה ואין, דאביי ס"ל כר"י בדשאי"מ.}}.

'''ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא.''' ואם תאמר והא אמר אביי {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/כב/א|כב.]]}} כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת, וחדא מינייהו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסתמא אביי כרביה סבירא ליה, אם כן היכי מוקי לה למתניתין כרבי יהודה. יש לומר דאביי ודאי כרבי שמעון סבירא ליה, אלא דמתניתין קשיתיה מדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים, אלמא כשפינה ממנו מים אסור וכרבי יהודה{{הערה|וכ"ת בתוד"ה מיחם, וכ"כ הרמב"ן ד"ה הא דאמר ובמלחמות ד"ה ומי שאין עיניו, והריטב"א ד"ה אלא בשם תוס', וכ"ה בר"ן ד"ה ומיחם, בישוב הקו' דלהלן אמאי הוצרך להוסיף דין פינה ממנו מים וכו', וכדמבאר רבינו, וכ"ה בר"ן שם.{{ש}}
ובד' רב אדא, עיי"ש בתוס' די"ל דל"ח לקו' אביי, ועוד דבהדי' מוקי בסמוך מתני' כר"י, ובד' רבינו להלן מבו' דדיוק אביי אי"ז מוכרח, ובכס"מ שבת פכ"ב ה"ב ובב"י סי' י"ח סי"ב ד"ה ומ"ש ומותר ליצוק, כ' דר"א ס"ל דכמה משניות העמידום בענין רחוק יותר מזה, וגם אביי לא דחה ר"א מכח זה, רק דלשיטתו א"ש הלשון טפי. ובצל"ח פי' דר"א דייק הלש' לא יתן וכו' בשביל שיחמו, כר"ש, דמש' דבאין מכוין מותר אפי' מועטים, והיינו משום דשאי"מ ואי"ז פס"ר כיון דמיחם ריק אינו מחמם רק לאחר זמן, וקודם לכן יכול להוסיף מים אחרים, ולפי"ז מיחם עם מעט מים, אסור ליתן בו מועטים משום פס"ר, ואזיל לשיטתו בכמה דיבורים שם, ועיי"ש דלפי"ז א"ש הגי' אר"א א"ר, דאע"פ דרב ס"ל כר"י, הוכרח לפרש כר"ש.}}, ומיהו איהו לאו כי הא מתניתין סבירא ליה אלא כרבי שמעון.

'''והיינו''' דאצטריך אביי למימר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר{{הערה|, דאי משום דאתא אביי למימר מדנפשיה דכדי צירוף אסור ומשום דרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, למה ליה למימר אבל פינה ממנו מים, אפילו בלא פינה ממנו מים מצי לאשמעינן, ולימא הני מילי שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף, כלומר: מרובין כל כך המים שיצטננו המים שבמיחם לגמרי ויצרפו את המיחם אסור וכרב דבסמוך. אלא דאביי לאו מדעתיה דנפשיה קאמר לה אלא טעמא הוא דקא מפרש, דמהאי טעמא תנא תנא פינהו ולא תנא פינה ממנו מים, לאשמעינן דרבי יהודה היא ובפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר, והוא הדין לפינהו שלא יתן לתוכו מים מרובין כדי לצרף, דלהפשירן דמתניתין דוקא, ולומר דמועטין כדי שיעור להחם ואי נמי מרובין שיהא בהן כדי לצנן לגמרי מים שבתוך המיחם ולצרף את המיחם אסור וכרבי יהודה, ולא התיר אלא בשיעור בינוני שיהא בו שיעור להפשיר דוקא וכדרב.

'''ופלוגתא''' דרב ושמואל באוקימתא דאביי שייכא, דאילו לאוקימתא דרב אדא כל מה שהוא נותן יש בו כדי לצרף, דכיון שנותן מים צונן לאחר שפינה ממנו מים חמין בין מרובין בין מועטין מצרפין, וכדמשמע מדפריך בהדיא לרב אדא והלא מצרף ולא שני בשאין בהם כדי לצרף, וכן נמי מדאמר אביי אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף.

'''ושמואל''' דמפרש לה למתניתין כאביי ולא מפרש לה כרב אדא אע"ג דסבירא ליה כרבי שמעון, מהאי טעמא דאמרן הוא דלישנא דפינהו קשיתיה, ואלא מיהו סבירא ליה לשמואל דאע"ג דמתניתין פינהו קתני לאו בדוקא אלא הוא הדין לפינה ממנו מים, משום דלא קפיד תנא דמתניתין אלא שלא יתן כדי שיחמו הא כדי שיצטננו המים שהם במיחם שפיר דמי, ולא תנא כדי להפשירן אלא לאשמועינן דאפילו להפשיר שרי{{הערה|וע"ע רמב"ן במלחמות ד"ה ועוד המיחם, דג"כ פי' דבפינה ממנו מים מצרף אפי' במעט מים, דכל צוננים בכלי רותח מצרפו, ומה"ט בפינהו מהאש ויש בו מים ומוסיף בו מים הוי צירוף, וע"כ שרי רב ליתן בשיעור שיעשו פושרים ולא צוננים, וע"כ מתני' מיירי בפינהו מהאש עם מים כאביי, ומותר דוקא בשיעור הפשר, אך לא מרובים משום צירוף ולא מועטים משום בישול, ולשמואל ג"כ מיירי בהכי, ורק מתיר ליתן מים מרובים דל"ח לצירוף כר"ש. וכ"פ במיוחס לר"ן ד"ה אמר רב, וע"ע ריטב"א ד"ה ושמואל, וע"ע פנ"י ד"ה ומיהו, כעי"ז. וע"ע להלן בד"ה אמר רב. אמנם בתוד"ה ל"ש, פי' דרב מפרש מתני' כאביי ואילו שמואל מוקי כרב אדא עיי"ש, ולרש"י רב ושמואל פי' מתני' כרב אדא, וע"ע להלן בשיטתו.}}.

'''ואפשר'''{{הערה|וכ"ת הרמב"ן במלחמות ד"ה ועוד המיחם.}} דאביי נמי הכי סבירא ליה, אלא משום דשמעיה לרב אדא דאמר דמתניתין דוקא כרבי שמעון ומתניתין שפינה ממנו מים קתני, אמר איהו דאדרבה מתניתין פינהו קתני ואי איכא למידק טפי איכא למידק דכרבי יהודה אתיא דדוקא פינהו אבל פינה ממנו מים כלל וכלל לא, ואלא מיהו בין דדיקא מתניתין הכי או לא איהו כרבי שמעון סבירא ליה{{הערה|עוד תי' הרמב"ן בחי' שם, די"ל דאביי הוכרח מלש' המשנה 'כדי להפשירן', ומש' דמוסיף מים רק בשיעור הפשר, ולא מרובים בשיעור צירוף.}}.

'''אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר.''' ואי קשיא לך דהיינו שיעור להפשיר והיינו שיעור לצרף, וכדמשמע לעיל מדאמר רב אדא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואקשינן עלה והלא מצרף, אלמא כל שהן פושרין יש בהן כדי לצרף. לא היא, דכבר כתבנו{{הערה|עי' לעיל בד"ה ומיחם.}} דכל שהוא נותן לתוך המיחם שאין בו מים חמין יש בו צירוף בין שיתן בהן כדי להפשיר ואפילו אין בהם אלא כדי שיחמו, אבל בנותן לתוך מיחם שיש בו מים חמין לעולם אין המים חמין שבתוכו אותו להצטרף עד שיצטננו לגמרי, וטעמא שהמים הצוננין הם שמצרפין אבל לא הפושרין.

'''אבל''' רש"י ז"ל {{ממ|ד"ה אבל וד"ה אלא}} נראה שפירש שיטה זו בענין אחר, והוא ז"ל סבור דפלוגתא דרב ושמואל בדרב אדא שייכא, ושיעור לצרף היינו בשנותן לתוך המיחם מים מרובין כדי מילואו שיהא מלא על כל גדותיו, אבל כשאינו נותן כדי מילואו אינו מצרף. וכי אקשינן לעיל אדרב אדא והלא מצרף, אמים מרובין כדי להפשירן אקשינן, כלומר: דכיון דלא חלקת במים מרובין אלא אדרבא משמע דכל שהוא מרבה בשיעורן טפי עדיף ואפילו כדי מילואו של מיחם ואמאי והלא מצרף. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל לפי מה שנראה מלשונו{{הערה|וע"ע בתוד"ה ל"ש משה"ק לפירושו.}}.


{{שולי הגליון}}


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:חידושי הרשב"א: שבת]]