עריכת הדף "רשב"א/שבת/לז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
'''שמעת מינה מצטמק ויפה לו מותר.''' פירש רש"י ז"ל {{ממ|ד"ה מותר}}: דאי מצטמק ורע לו מאי אתא לאשמועינן. והקשו עליו בתוס' {{ממ|ד"ה שמע}} דדלמא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר דאסר לעיל בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם{{הערה|ובתורא"ש שם, ר"ל קו' זו, דזה פשיטא, דלא שבקי' מתני' ועבדי' כברייתא. ובהגהות הראמ"ה ברד"ה מותר, תי' דכוונ' רש"י דאי מיירי ברע לו, אמאי נקט "תבשיל", הא כבר שמעי' מחמין, דמותר שהייה במצטמק ור"ל, ועיי"ש דלפי"ז משה"ק רש"י אמאי נקט ר' אושעיא חמין, כוונ' דהול"ל להדיא רק תבשיל המצטמק ויפה לו.}}. ועוד הקשו{{הערה|כה"ק בתורא"ש ד"ה ש"מ.}} למאי דקא סלקא דעתין דמצטמק ויפה לו מותר אפילו בלא גרופה וקטומה, אם כן אמאי קתני קטומה{{הערה|אמנם עי' רמב"ן ד"ה ש"מ, דקס"ד דקטמה לאו דוקא, אלא הא קמ"ל דאע"ג דקטמה וגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בחתוי גחלים, אפ"ה דוקא מבושל כל צרכו אבל לא נתבשל כ"צ לא ואגב אורחא קמ"ל דלית לן דחנניא.}}. ועוד כי משני שאני הכא דקטמה מאי קא פריך אי הכי מאי למימרא, דטובא קא משמע לן דאיצטריך לאפוקי ממאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דהדרא למלתא קמייתא אלא אף על גב דהובערה לא הדרא למלתא קמייתא. ועוד קשיא לי, היכי ניחא ליה טפי במאי דהדר משני הובערה אצטריכא ליה, דהיינו פירוקא קמא דקאמר שאני הכא דקטמה, כלומר: וקא משמע לן דלא הדרא למלתא קמייתא. ועוד דכי אקשינן אי הכי מאי למימרא, אדרבה הוה ליה לאקשויי, אי הכי אמאי קתני חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא הוחמו כל צרכן ואפילו תבשיל שלא נתבשל כל צרכו נמי{{הערה|ועי' רמב"ן שם, די"ל דנקט' משום סרכא דתבשיל, וכ"כ המהרש"א בתוד"ה שמע. ועי' עוד הגהות הראמ"ה לפרש ד'א"ה מאי למימרא' היינו דאי ההיתר משום קטמה, הא אר"ח (בע"א) "קטמה ונתלבתה סומכין לה ומקיימין" וכו', ותי' דהובערה הוי טפי מנתלבתה.}}. ובתוס' {{ממ|שם}} דחקו בפירושה{{הערה|עיי"ש ב' דרכים בזה.}}. וגם מן הגדולים ראיתי שדחקו בה הרבה.

'''ולי''' נראה, דמעיקרא קא סלקא דעתך דהא דנקט קטמה הא קא משמע לן, דאף על גב דקטמה ונתלבתה היא כקטומה לגמרי כי הובערה הדרא למלתא קמייתא, והוה ליה למיתני קטמה והובערה אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שנתבשל כל צרכו, אלא דנקט ליה בלשון היתר משום דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דכל שבשל כל צרכו משהין עליה אף על פי שחזרה למילתא קמייתא, אלמא מצטמק ויפה לו מותר. ועוד דכל היכא דנקט חמין ותבשיל היינו תבשיל המצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל {{ממ|[[רשב"א/שבת/לו/ב#בית|לו:]] ד"ה בית}} דחמין הוו כלל למצטמקים ורע להם ותבשיל השנוי עמהם הוי כלל למצטמקים ויפה להם{{הערה|ובחת"ס לעיל ל"ו: ד"ה וי"ל דס"ל, כ' עוד דאי ברע לו, פשיטא דמותר שהייה בכירה שקטמה והובערה, שהרי גילה דעתו שאין רוצה בבישולה, ועיי"ש דלפי"ז יל"ב דבהוו"א ס"ל דההיתר, משום דמצטמק ויפה לו מותר, דטעם קטימה ל"מ בהובערה ומשום שגילה דעתו שאינו חפץ בבישולו, שהרי ודאי חפץ בבישולו כיון שיפה לו, ותי' דההיתר משום קטימה ואע"פ שהובערה ניכר הקטימה, ומקשי' דא"כ פשיטא דמותר שהייה, ותי' דאין ניכר הקטימה כלל, וההיתר משום דהסיח דעתו מהתבשיל, ומהני גם ביפה לו, ועי' פנ"י ד"ה ומה.}}. ועוד דאי במצטמק ורע לו לא איצטריך לאשמועינן כדפירש רש"י ז"ל, דאי לאפוקי מדרבי מאיר לא איצטריך, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה {{ממ|[[בבלי/עירובין/מו/ב|עירובין מו:]]}}, ועוד דפליג אמתניתין. ודחי שאני הכא דקטמה, כלומר: לא כמו שאתה סבור דאיסורא דהובערה איצטריכא ליה, אלא אדרבה משום שריותא דקטמה שרינן בה במצטמק ויפה לו, והיינו דנקט לה בלשון היתר ולא נקט לה בלשון איסור דלימא אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן. וקא סלקא דעתך השתא דהכי קאמר, דשאני הכא דקטמה וקמ"ל דאע"ג דהובערה הרי היא כקטומה גמורה וכקטומה ונתלבתה, והלכך כי אקשינן אי הכי מאי למימרא עדיפא מינה הוה מצי לאקשויי אי הכי מאי שנא תבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא בשל נמי ואפילו לא בשל כמאכל בן דרוסאי דבקטומה לא חיישינן לחתויי, אלא אורחא דתלמודא בהכין דבמלתא דאתחיל בה שקיל וטרי, והלכך אקדים ואקשי במאי דאיירינן דהיינו שריותא דמצטמק ויפה לו, כלומר: הא דאתא לאשמועינן דמצטמק ויפה לו שרי מאי למימרא, ובמאי דפריק ליה אתריצו להו כולהו קושיי{{הערה|ובעיקר הענין הנה הרמב"ן ד"ה ש"מ, פי' באופ"א [עיי"ש בפי' הב'] דקו' הגמ' דאי ההיתר משום קטמה, אמאי אמר ר"א משהין עליה, דאפי' חזרה שרי בקטמה, ותי' דל"ח כקטומה לגמרי, וע"כ מותר רק שהייה במבושל כ"צ. ובר"ן ד"ה ש"מ פי' דהובערה הוי כקטומה, דהא מהני קטימה כ"ש שסופה לבעור, ור' אושעיא לא מיירי בקטמה והובערה אחר נתינת תבשיל, דאז מותר גם בפחות מכ"צ, אלא בקטמה והובערה קודם נתינת התבשיל דל"מ קטימה כלל, ומוכח דביפה לו מותר, ומסיק דר"א מיירי אחר נתינת תבשיל. ובשש"מ ד"ה אמנם פירושא, ר"ל דבזה פליגי ריו"ח ור"א, דלר"א מותר בקטמה והובערה קודם נתינת הקדירה ומשום גילוי דעתו, וריו"ח דמהני רק בהובערה אחר נתינת הקדירה, אבל הובערה מע"ש אסור שהייתה. ובפנ"י ד"ה אמנם לענ"ד נ' לפרש, פי' באופ"א דבתחילה ס"ד דר"א ס"ל "להחזיר תנן", אבל מותר שהייה בשאינה גרו"ק, ומתני' דוקא במבושל כ"צ אבל באינו כ"צ אסור שהייתו, ותי' דשאני הכא דקטמה, כלו' דלר"א "לשהות תנן", ומותר שהייה בכ"צ משום גילוי דעתו דאין רוצה בבישולו, ומק' דזה פשיטא דקטמה והובערה הוי כקטימה, דהא מהני קטימה במקצת, ותי' דר"א חידש דשרי גם בהובערה שאין ניכר קטימתו כלל, ומיחזי כלא נקטמה מעולם, ועיי"ש שהוסיף, דלהוו"א דלר"א מותר שהייה במבושל כ"צ, ע"כ דלהחזיר תנן, דאי לשהות, הא אמרי' "לא יתן" כלו' דלא ישהה עד שיגרוף.}}.

'''הובערה אצטריכא ליה, מהו דתימא הדרא למלתא קמייתא קא משמע לן.''' כלומר: לא כמו שאתה סבור, דשאני הכא דקטמה דקאמינא לא שתהא כקטומה גמורה אלא כקטומה ואינה קטומה, ואיצטריכא ליה לאשמועינן, דאי לא אשמעינן הוה אמינא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא ולא תהא כקטומה כלל ויהא אסור בה מצטמק ויפה לו, קא משמע לן כיון דקטמה אף על גב דהובערה משהין עליה מצטמק ויפה לו והוא שבשל כל צרכו, משום דהובערה כקטומה ואינה קטומה גמורה. כך נראה לי.

'''ורב ששת דיוקא דמתניתין קא משמע לן.''' פירש רש"י ז"ל{{ממ|ד"ה ורב ששת}}: דיוקא דמתניתין דפרק קמא {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/יט/ב|יט:]]}}, דלא מיפרשא בהדיא דאי קרמו פניה שרי. ואינו מחוור, דכיון דקתני אלא אם כן קרמו בודאי מיפרשא בהדיא דאם קרמו פניה שרי{{הערה|וכעי"ז בתוד"ה דיוקא, הק' דדיוק פשוט הוא עיי"ש וכ"ה בר"ן וריטב"א ד"ה ור"ש, ובנמוקי הגרי"ב ברד"ה ורב, תי' דלולי ר"ש הוו"א לדקדק דבקרמו רק מהני גריו"ק, וכעי"ז בפנ"י ד"ה אמר רבא, דהוו"א דבקרמו פניה ונתבשלה כמאב"ד, מותרת בשהייה אם גרף התנור, [ועיי"ש מש"ה מרבינו יונה שהו' ברא"ש ס"א בהא דלעיל י"ט: "אלא כדי שיצולו" וכו', דקאי גם כרבנן ובגרו"ק], וכ"כ החת"ס ל"ו: ד"ה והנה לקמן, והוסיף דאע"פ שבתנור ל"מ גריו"ק (עי' ברד"ה הא), אפ"ל דקאי כאביי דפליג. ובצל"ח ד"ה ובגוף, תי' דשאני חררה דל"ח לחיתוי משום דחושש שתיחרך, וההוכחה היא מהיתר שהיית פת בתנור, [עיי"ש עפ"י המלחמות ד"ה ומה שהביא, עיי"ש], ובשפ"א ד"ה דיוקא, ביאר דהוו"א דבקרמו מע"ש מותר לרדותה מע"ש, דהא בשבת אסור לרדות משום איסור רדייה בשבת או משום דברדייה מנענע הגחלים ומבעירם, ולולי ר"ש הוו"א דגם בקרמו אסור שהייתה.}}. אלא דיוקא דמתניתין דפירקין דהכא {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/לו/ב|לו:]]}} קא משמע לן{{הערה|וכ"ה בתוד"ה דיוקא, ובחי' הרמב"ן ד"ה הא דאמר רבא, בדרך א', ובמלחמות ל"ו: ד"ה ומה שאמר רבא.}}, דלא מיפרשא אי להחזיר תנן ואי לשהות תנן, ואדרבא סתמא כמאן דאמר לשהות תנן דהא למאן דאמר להחזיר תנן איצטריכינן לחסורה{{הערה|ובחי' הרמב"ן ד"ה הא, מבו' באופ"א דרבא אינו מק' לר"ש, אלא דלר"ש ההיתר מקורו במשנה דפ"ק, וכן מש"א דאין מבושל כ"צ חשיב מבושל, נאמר שם, ודיוקא דמתני' קמ"ל, היינו שחידש דמתני' "להחזיר תנן" וכחנניא, וכ"ה במלחמות ל"ו: ד"ה ומה שהביא, ועיי"ש דלפי"ז יל"פ להאוסרים שהייה, דמתני' בפ"ק דל"ח לחיתוי, משום דע"ג הגחלים חושש שתיחרך הפת. ובראש ס"א מבו' פי' אחר דהגמ' מתרץ דאין מפורש דבקרמו מותר, וזה פי' ריו"ח להדיא דמותר שהייה, ול"א דהלכה כמתני' דפ"ק.}}.

הא ד'''אמר רב שמואל בר רב יהודה אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו.''' תמיהא לי דאמר כמאן לא כחנניה ולא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה, דאילו לחנניה אפילו לא בשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי, ואילו לרבי מאיר אפילו חמין שהוחמו כל צרכן בגרופה אין בשאינה גרופה לא, ולרבי יהודה מצטמק ויפה לו מיהא בשאינה גרופה לא{{הערה|אבל מצטמק ורע לו שרי לר"י, ורבינו לשיטתו לעיל בע"א ד"ה רבי ולק' ל"ח. ד"ה דרבי, ודלא כתוס' בע"א ד"ה אא"ב עיי"ש. ובעיקר הענין עיי"ש בתוס' שג"כ הק' דלא אשכחן תנא דסבר הכי.}}. ובשלמא רב ושמואל דאסרי מצטמק ויפה לו וקא שרו מצטמק ורע לו לא קשיא לי דאינהו דאמרי כרבי יהודה וכדכתבינן לעיל {{ממ|[[רשב"א/שבת/לז/א|עמוד א]] ד"ה רבי}} דלרבי יהודה מצטמק ורע לו אפילו בשאינה גרופה שרי, אלא רבי יוחנן דאמר כמאן דלא אשכחן תנא דאית ליה הכין{{הערה|וכה"ק התוס' ל"ז. ד"ה אא"ב, עיי"ש משנת"ב. והר"ן ד"ה משהין, כ' דריו"ח ס"ל כר"מ, וס"ל דהברייתא (בע"א) דפליגי ר"מ ור"י באינו מבושל כ"צ, ואע"פ דר"מ מחמיר יותר מר"י ואוסר שיהוי באינו כ"צ אפי' בגרו"ק, מ"מ מיקל יותר מר"י ומתיר שיהוי במבושל כ"צ, וכעי"ז בריטב"א ד"ה אמר רב, [אמנם עיי"ש מש"ה דריו"ח ס"ל כרבנן דחנניא], ובביאור כוונ' י"ל דריו"ח ס"ל להתיר כר"מ בשיהוי בכ"צ בשאינה גרו"ק, ואע"פ דיפה לו, וס"ל כר"י בדבר אחד ומתיר שיהוי בגרו"ק באינו כ"צ ואע"פ דיפה לו. ובבעה"מ ל"ו: ד"ה והני, כ' דגם חנניא דמתיר בכמאב"ד, מיירי במצטמק ורע לו, אך ביפה לו פליגי רב ושמואל עם ריו"ח, דלריו"ח בכ"צ מותר מותר בשיהוי, ועיי"ש בר"ן ד"ה והר"ז, דלפי' זה, ריו"ח ס"ל דמתני' "להחזיר תנן" והלכה כחנניא, וריו"ח הוסיף להתיר גם מצטמק ויפה לו במבושל כ"צ, ורב ושמואל פליגי ואסרי, וע"ע במלחמות שם משה"ק לבעה"מ, א' דכל מאב"ד מצטמק ויפה לו, יותר ממבושל כ"צ, וצריך חיתוי שיתבשל כ"צ, ועו"ק דלפי"ז ריו"ח כחנניא ומתיר שיהוי באינו כ"צ ומצטמק ורע לו, וריו"ח מיירי ביפה לו, והא ריו"ח אמר חמין שהוחמו כ"צ, ומש' דבלא"ה אסור, ואע"פ שרע להן, ועוד דלק' ל"ח. אי': והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין ואכלנו מהן, וק' דהא הוי מצטמק ויפה לו. }}, דאם איתא כי אמרינן בריש פרקין {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/לו/ב|לו:]]}} הא[י] לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא וכו', אכתי מנא ליה דחנניה היא ולא רבנן דלמא רבנן וכי קתני דאין מחזירין אבל לשהות משהין חמין ותבשיל ה"מ חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אבל כמאכל בן דרוסאי לא ודלא כחנניה אלא כרבנן, אלא ודאי משמע דליכא תנא דאית ליה הכין{{הערה|אמנם עי' תוס' ל"ו: ד"ה חמין, דסתם חמין ותבשיל מש' גם כמאב"ד, וע"ע ריטב"א ד"ה אמר רב, בשם רבינו ידידיה, וע"ע בד' רבינו לעיל בע"א בד"ה רבי, ומשנ"ת שם.}}.

ועוד קשיא לי, דהא אמר רבי יוחנן {{ממ|לקמן [[בבלי/שבת/מו/א|מו.]]}} הלכה כסתם משנה וא"כ היאך אמר הכין, דבין למ"ד מחזירין בין למ"ד משהין מתניתין דלא כי הא דרבי יוחנן. ואע"ג דאמרינן בעלמא {{ממ|[[בבלי/יבמות/טז/ב|יבמות טז:]] וש"נ}} דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, לעולם קא בעי לה ומפרק לה.

'''וראיתי''' בפירושי רבנו האי גאון ז"ל ענין שיראה ממנו דרב ששת משמיה דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן לא פליגי{{הערה|אמנם בש"ר נקטו דפליגי, וכ"ה בריטב"א ד"ה אמר, וכ"כ במיוחס לר"ן בשם הרא"ה ד"ה א"ר, וכ"ה ברמב"ן בע"א ד"ה מהו וכ"מ ברד"ה ורב ובר"ן.}}, אלא מר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן ומר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן, שכך כתב וזה לשונו: והלכה כמאן דאמר להחזיר תנן, ונסתייעה בפירוש דאמר רב ששת אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו ויתר דבריו, וסייעה עוד מדאמר רבא תרווייהו תננהי וכו', ואף רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן כמות זה בחמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו במצטמק ויפה לו וכו'. ובסוף דבריו כתב עוד: נמצא המותר בשני פנים, {{ממ|שחמו}} [שהוחמו] ולא בשלו כל עיקר, ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו בשלו כל צרכן. אלמא מדקאמר ואפילו בשלו כל צרכן, משמע שהוא ז"ל סבר דרב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן רבותא אשמעינן דאפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו שרי אע"ג דאיכא למגזר כיון שבחתוי מועט כדי לצמקו סגי ליה דלמא יהיב דעתיה ומחתה, ורב ששת אשמעינן בלא נתבשל כל צרכו ורב שמואל בר יהודה אוסיף אפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכל שכן כשלא נתבשל כל צרכו.

'''ומסתייעא''' הדין סברא, מדרב דאסר הכא מצטמק ויפה לו ובשלהי פרק קמא גמרא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/כ/א|כ.]]}} איבעיא לן ועד כמה, אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, דאלמא טפי אסיר נתבשל כל צרכו וצריך להצטמק ויפה לו מלא נתבשל כל צרכו בין מצטמק ויפה לו בין רע לו. ואף על פי שיש בזה תירוץ אחר לדעת הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבתי שם {{ממ|לעיל [[רשב"א/שבת/יח/ב#האי|יח:]] ד"ה האי}} גבי קדרה חייתא{{הערה|וע"ע רמב"ן במלחמות ד"ה ומה שהביא ראיה, סברא לחלק בין הסוגיות, דבצלי וכיו"ב מודו רבנן להתיר שהייה בכמאב"ד, כיון שאם יחתה יחרך, ומ"מ קודם כמאב"ד אסור דאז חיישי' לחיתוי, וכ"מ הרמב"ן והר"ן על הרי"ף י"ח: ד"ה נמצא, וע"ע משנ"ת בדבריהם.}}.

'''ואם''' תאמר אם כן למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, כלומר: משום שקרוב לצימוקו יהיב דעתיה ומחתה, אם כן אפילו מצטמק ורע לו כל שהוא קרוב לבישולו אסור, דדילמא יהיב דעתיה ומחתה כדי לגמור אותו בשול מועט. יש לומר דכיון דמצטמק ורע לו לא מחתה דמסתפי דילמא מצטמק ומתפסד, וכמו שכתבתי למעלה{{הערה|בד"ה ב"ש בשם תוס'.}} גבי חמין.

'''ותבשיל''' דמתניתין{{הערה|צ"ל: ומתני'.}} למאן דאמר להחזיר תנן אבל להשהות משהין כל תבשיל במשמע, בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כסתם משנה, ורב סבר דמתניתין בתבשיל שנתבשל אפילו כל צרכו ומצטמק ורע לו ואי נמי במצטמק ויפה לו ובשלא נתבשל כל צרכו, אבל בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור.

'''ומיהו''' לא מחוור, דחנניה כללא קא כאיל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין, ולאו דוקא כמאכל בן דרוסאי ממש הא פחות מכן ויתר על כן לא, אלא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי ולמעלה מותר. ועוד דמאי דאיבעיא לן בשלהי פרק קמא {{ממ|לעיל כ.}} כדי שיצולו עד כמה ואמר רב כמאכל בן דרוסאי, לאו דוקא ולומר דיתר מכן אסור, דאם איתא הוה ליה לתנא דמתניתין {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/יט/ב|יט:]]}} למיתני כדי שיצולו והוא שלא יתבשל כל צרכו.

'''אלא''' אפשר דרב כרבי יהודה סבירא ליה דתבשיל המצטמק ויפה לו בשאינה גרופה לא, וההיא דשלהי פרק קמא {{ממ|לעיל יט:}} דבצל וביצה משום דלא אתי לחתויי מפני שפניהם על פני האש ואי מחתה בהו חריך להו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל {{ממ|[[רמב"ם/בת/ג#טז|פ"ג מהל' שבת הט"ז]]}} וזו היא דעתו של הרב אלפסי ז"ל{{הערה|ובאמת להרי"ף ר"ש ב"י ורב ששת ששת פליגי בד' ריו"ח, דלר"ש ריו"ח שרי שיהוי בכמאב"ד, ולרשב"י ריו"ח מתיר רק במבושל כ"צ, וכ"מ בתוס' בע"א ד"ה אא"ב, וכ"מ ברד"ה משהין, דפליגי.}}. ובמצטמק ורע לו דמשמע דשרי רב בשנתבשל כל צרכו ואפילו לכתחילה, בהא נמי כרבי יהודה סבירא ליה, למאי דאתחזי לי אליבא דרבי יהודה כדכתיבנא לעיל {{ממ|[[רשב"א/שבת/לז/א#רבי יהודה|לז.]] ד"ה רבי יהודה}}. ואם תמצי לומר דרבי יהודה אפילו במצטמק ורע לו בשאינו גרוף לכתחילה אסר, וכסתמא דברייתא דרבי יהודה דשתי כירות המתאימות {{ממ|לעיל [[בבלי/שבת/לז/א|לז.]]}} דמשמע דעל גבי כירה שאינה גרופה כלל כלל לא, איכא למימר דרב תנא הוא ופליג וכן שמואל{{הערה|וע"ע תורא"ש ל"ז. ד"ה תימה.}}, ואי נמי שמואל כרב. כך נראה לי.

'''אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל.''' כלומר: משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור {{ממ|[[בבלי/פסחים/נ/ב|פסחים נ:]]}}, אנן נעביד כרבי יוחנן דשרי מצטמק ויפה לו{{הערה|כ"פ הר"ח ד"ה ומה, והו' בתורא"ש ד"ה א"ר שמואל, ובריטב"א ד"ה א"ל, ובר"ן ד"ה ואף. ובבעה"מ ל"ו: ד"ה והני, פי' כוונ' דאין לומר שנידו"ז תלוי במקומות, ואנו אין לנו מנהג זה ואפשר לנו להקל כריו"ח.}}.

'''כיון דמסוכן{{הערה|וכ"ג רש"י ד"ה מסוכן, ועי' ריטב"א ד"ה בר.}} הוא אפילו בשבת נמי שרי.''' תמיהא לי אי משום הא אפשר בקטום דבקטימה כל שהוא סגי, וההוא ודאי מוסיף הבל הוא וכל שכן שמשמר חומו של תבשיל{{הערה|עי' בן אורי ד"ה אבל, שתי' דל"ה הי' לר"י כירה, רק תנור או כופח דל"מ קטימה, א"נ דהשהו לו בתנור כיון שחומו רב.}}.

'''דהא רב נחמן בר יצחק מארי דעובדא הוא ומשהי ליה ואכיל.''' הכא גרסינן רב נחמן בר יצחק, ולקמן גבי הלכתא מצטמק ויפה לו אסור גרסינן רב נחמן סתם דהוא רב נחמן בר יעקב דהוא רביה דרבא, כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן, וכן הגירסאות בספרים שלנו{{הערה|וכ"ה בתורי"ד ד"ה אמר ר"נ, ועיי"ש דכ"ה בכל הספרים. ובתורא"ש ד"ה מריה, תיקן משום קו' זו, איפכא דהכא גרסי' ר"נ סתם, וכ"ה בריטב"א ד"ה ה"ג אר"נ. וע"ע דקדוקי סופרים.}}. ויש ספרים דגרסי בתרווייהו רב נחמן בר יצחק, ולפי אותן ספרים נצטרך לומר, דההיא דאמר רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור לאו אליבא דנפשיה קאמר אלא אליבא דמאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, והכי קאמר הלכתא למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור כל דאית ביה קמחא מצטמק ורע לו הוא וכו', וכאילו הלכתא אכללא דמלתא קאי{{הערה|וכ"ת התו"י אות א', וכ"כ התורא"ש שם בתי' א'. והנה בפרי"ד ד"ה אמר, הק' דאיך מוכיח מרנב"י הרי הי' תלמיד רבא, ותי' דב' רנב"י הוו, וכ"ה בתורי"ד לק' מ: ד"ה רבה, ולפי"ז מיושב הקו'.}}. ואינו מחוור כלל. וגירסת הספרים שלנו יותר נכונה.

{{שולי הגליון}}

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:חידושי הרשב"א: שבת]]