עריכת הדף "רש"י/אבות/ה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
== א ==
'''בעשרה מאמרות וכו'.''' ט' ויאמר הן ובראשית נמי מאמר הוא שנא' בדבר ה' שמים נעשו {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לג#ו|תהלים לג ו]]}}:

'''ומה ת"ל.''' מה אנו למדין ממנו שהקב"ה נזקק לברוא העולם בעשרה כדאי היה לבוראו בדבור אחד אלא לכך טרח כדי ליתן פרעון גדול לרשעים שמאבדין את העולם שטרח הקב"ה כל כך לבוראו בעשרה מאמרות וכדי ליתן שכר טוב ומרובה לצדיקים וכו':

== ב ==
'''עשרה דורות וכו'''' צא וחשוב בפרשה:

'''להודיע''' כמה הוא ארך אפים שהמתין לרשעים כל כך ולא נפרע שמא ישובו:

'''שכר כלם.''' לפי שעד עתה לא היה צדיק בעולם כל כך שינחל חלקו וחלקם בעוה"ב. נ"א השכר שהיה ראוי לכולם אילו חזרו בתשובה קבל אברהם אבינו על עצמו. ובנח לא נאמר עד שבא נח וקבל עליו שכר כלם לפי שלא היה צדיק כל כך שנא' בו צדיק תמים היה בדורותיו ולא בדורות אחרות. נ"א ונ"ל דכ"ש שאם היה בדור צדיקים שהיה צדיק גמור:

== ג ==
'''עשרה נסיונות.''' נתנסה א"א מפורשים בפרקי ר"א וכולם יסדם רבי שמעון הגדול בקרוב"ץ אמרת ה' צרופה תחלה בקש נמרוד להרגו ונחבא בקרקע י"ג שנה. שוב השליכו באור כשדים. והגלהו מארץ מולדתו. והביא הקב"ה רעב בימיו. ונלקחה שרה בבית פרעה. ובאו המלכים והגלו את לוט בן אחיו. והראה לו בין הבתרים שעבוד ארבע מלכיות שימשלו בבניו. וצוה למול את עצמו ואת בנו. ואמר לו לגרש ישמעאל בנו עם אמו. וצוהו לשחוט את יצחק בנו. הרי עשרה ולא הרהר אחר מדותיו ית' מרוב אהבתו. מצינו באגדה שלכך נתנסה אברהם אבינו בעשר נסיונות כנגד י' מאמרות ללמדך שבזכותו העולם עומד וכן אתה מוצא בי' דורות שתלה הקב"ה מאדם ועד נח שמא יעשו תשובה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם והאריך להם אפו ואח"כ הביא עליהם את מי המבול ואף נח לא היה בו כח להציל אלא אשתו ובניו עמו בלבד. אבל אברהם הציל כל העולם כלו לאחר שהמתין להם הקב"ה עשרה דורות לפי שהדריכן בתשובה ונתן לו שכר גדול על שנתקיים העולם בשבילו לפי שהקב"ה חפץ בתשובתן של רשעים ואינו חפץ במיתתן וכן הוא אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן:

וכנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן כנגדן עשה לישראל הקב"ה במצרים עשרה נסים ועשרה על הים והביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשרה על הים וכנגדן נתן לבניו עשר דברות ובשעה שעשו את העגל ונשתברו הלחות שהיו כתובין בהן עשר דברות עמדו להם העשרה נסיונות שלא כלם הקב"ה וכן הוא אומר זכור לאברהם וגו' שכנגד עשרת הדברות שאבדו מהן הולך עשר נסיונות שנתנסה אברהם אביהם וכן הוא אומר שהקב"ה החזיק לו טובה שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואם הם חייבים מיתת הרג זכור ליצחק שנעקד על גבי המזבח. ואם הם חייבים גלות זכור ליעקב שגלה על מצות אמו ואביו:

== ד ==
'''עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים''' לא נתפרשו לנו. אשל"ה זה מצאתי כתוב בהעתק ישן פי' רש"י ולא השמטתיה וז"ל ואני משה בר מתתיה מצאתי עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים כתוב באבות דרבי נתן וכן מפורשים לשם באו משה ואבותינו ועמדו על ים סוף אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נקבים נקבים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים גזרים גזרים נטל משה מטהו והטילו על הים ונעשה הים גזרים גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים בקועות בקועות שנאמר בקע ים ויעבירם. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים טיט נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים טיט שנאמר דרכת בים סוסיך. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים מדברות מדברות שנא' מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים פירורין פירורין שנא' אתה פוררת בעזך ים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים סלעים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים סלעים שנא' אתה רצצת ראשי לויתן שברת ראשי תנינים על המים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים יבשה נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים חומות נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה חומות שנא' והמים להם חומה. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נודות נודות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש מן השמים וליהטתם שנאמר כקדוח אש המסים מים תבעה אש ונודות של שמן ושל דבש ירדו לתוך פיהם של תינוקות של ישראל והיו יונקים שנא' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וי"א מים היו נובעים להם מן השמים ושותין מפני שמימי הים מלוחים הם. רבי אליעזר בן יעקב אומר תהום קפה להם למעלה ועברו בו כדי שלא יצטערו רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים ותחתונים היו מנערים את המצריים שנא' וינער ה' את מצרים בתוך הים. ע"כ נסים שנעשו לאבותינו על הים שהיו כתובים באבות דרבי נתן עכ"ל:

'''עשר מכות''' הביא הקב"ה על המצריים במצרים וזה סימנם דצ"ך עד"ש באח"ב. וי' על הים מפורשים במכילתא והן כמנין לשונות מפלתן הכתוב בויושע. רמה בים. ירה בים. טובעו בים סוף. תהומות יכסיומו. ירדו במצולות כמו אבן. תרעץ אויב. תהרוס קמיך. יאכלמו כקש. נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים אין נד ל' נפילה אלא מגיד הכתוב שהמים נעשו ערימה וקיבוץ ועמדו כמו נד. כסמו ים. צללו כעופרת. הרי עשר נפילות. נטית ימינך תבלעמו ארץ לא קא חשיב בחשבון מפלתם שזו היא טובתם שניתנו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף לקבור את יעקב. ובשכר שאמרו ה' הצדיק וגו' שפלטם הים ליבשה להראותם לישראל ולא רצתה הארץ לבולעם שהרי קלל הקב"ה את הארץ על שקבלה דמי הבל מידי קין שנא' לא תוסף תת כחה לך לפיכך מיאנה לקבל הללו שלא מתו מיתת עצמן אלא הים טבעם עד שנטה הקב"ה ימינו ונשבע שלא יתבע ממנה את דמם ובלעתם היבשה:

'''עשר נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר.''' מפורשים הן במסכת ערכין בפרק יש בערכין להקל (דף טו). אלו הן ב' בים. א' בירידה שנא' המבלי אין קברים במצרים. א' בעליה שנא' וימרו על ים בים סוף שאמרו כשם שאנו עולין מצד א' כך מצרים עולין מצד האחר מיד אמר הקב"ה לשר הים פלוט אותם ליבשה כו'. וב' במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וגו' וילונו. וא' ברפידים שנאמר ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. וב' במן לא תצאו ויצאו. לא תותירו ויותירו. וב' בשלו ראשון בשבתינו על סיר הבשר ובשליו שני והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. ואחד בעגל ואחד במדבר פארן (ואחד) במרגלים הרי עשרה ולשם נאמר במרגלים וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

== ה ==
'''לא הפילה אשה מריח בשר הקדש.''' מתאות בשר הקדש. אי נמי מריח איברים של המערכה שאלו הריחה בהן ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש:

'''ולא התליע.''' נ"א ולא הסריח כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האיברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדין שם ב' ימים או שלשה עד שיהיו פנויין להקטירן שאין לינה מועלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתם:

'''בבית המטבחים.''' שבעזרה במקום שהיו שם השולחנות של שיש שמדיחין עליהן את האמורין ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס ללמדך ששכינה שורה בהם:

'''ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים.''' דטומאה זו הואיל ויוצאה מגופו דבר מגונה הוא ומכוער משאר טומאות ומה שהיו מתקינין לו כהן אחר תחתיו מחמת פיסול אחר היו עושין ואותו פיסול שאירע בו ביוסף בן אלם [יומא י"ב] פיסול אחר היה כגון מחמת שרץ או צנורא של עם הארץ נתזה על בגדו ולא קרי היה. כתוב במשנה לא כבו גשמים ולא נצחה הרוח וכמדומה לי שהוא שבוש דהא בפרקא קמא דיומא (כ"א) קתני להן משנה אגב גררא ולא קתני בה הני תרתי ומוספינן להו בברייתא ותפשוט דלא גרסינן להו במשנה והנך תלתא עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו להו נמי עשרה מפני שהללו ג' קרבן צבור הן לכך לא נמצא פיסול בהן:

'''ולא נמצא פיסול בעומר.''' ליגע בו שרץ במנחת העומר או בקומצה שלא נתן בה לבונתה ונס גדול היה שאלו נמצא בו שום פיסול ידחה לגמרי ואין לו תשלומין שהרי א"א לקצירתו ולקיטתו אלא בליל ט"ז כדמפרש במנחות ובשתי הלחם דעצרת נמי לא אירע פיסול דשוב לא יהא תשלומין בדבר מאחר שעבר עליהם יו"ט שהרי צריך לאפותם מבעו"י שאין אפייתם דוחה שבת ולא יו׳׳ט כדאמרי' בפסחים נמצא נדחים לגמרי אם נמצא בהן פיסול ולחם הפנים נמי אם נמצא בהם פיסול בשבת נדחים הם עד שבת הבאה דא"א לסדרן אלא בשבת דכתיב ביום השבת יערכנו ולפי שאין לדברים האלה תשלומין היו נזקקין לשמירתן יותר משאר קרבנות. כשהיו מתכנסין בעזרה ברגלים או בשאר ימות השנה עומדין צפופין דחוקין בעמידתן וכשהיו משתחוים כלפי השכינה לבקש ולשאול כל אחד כפי צרכיו היה ריוח כל כך שהיה בין אחד לאחד ד' אמות כדי שלא ישמע אחד תפלת חבירו כך מצאתי באגדה. נ"א צפופים דחוקים היו עד שהיו נמשכין י"א אמה אחורי הכפורת:

'''ולא הזיק נחש.''' לא נשך אדם ומת:

'''צר לי המקום.''' כלומר דחוקה לי שעתי בכאן ואינו יכול להתפרנס שכל הדרים בתוכה היה הקב"ה מפרנסם עד שלא נצרך אחד מהם לחבירו ולצאת משם להיות מטולטל. כך מצאתי באגדה ולא יותר:

== ו ==
'''בין השמשות''' בערב שבת:

'''פי הארץ.''' שפצתה את פיה בימי קרח אותו פתח נברא בארץ באותו מקום מששת ימי בראשית אלא שהיה מכוסה הפתח מלמעלה עד אותו זמן. פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע שדרך שם יצאו המים במדבר וכשהכה משה הסלע פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם. נ"א פי הבאר שפתח פיו ואמר שירה שנא' עלי באר ענו לה. פי האתון מששת ימי בראשית נגזר על אתונו של בלעם שתפתח פיה להתוכח עמו. והקשת הנראה בענן ביום הגשם אע"פ שלא נראה עד ימי נח נוצר ועומד היה מקדם. והמן שירד במדבר מאז היה מוצנע למעלה. והמטה של משה שבו שם המפורש חקוק מונח ועומד עד שנתנו למשה ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וא"א שכתוב בו שם אהרן. והשמיר שהביא בניהו בן יהוידע לתקן בו אבני הבית מאז נברא. והכתב גוף האותיות נברא מששת ימי בראשית ואע"פ שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה לא היה בה גוף האותיות אלא בעל פה היתה עומדת. והמכתב עט סופר גריפ"א בלע"ז שבו חקק עשר הדברות על הלוחות שניתנו למשה אותו עט נברא מקדם. וגם הלוחות הראשונות מאז נבראו ומוצנעות היו אצלו עד אותה שעה אבל לוחות שניות פסלן משה עצמו:

'''קברו של משה.''' חלל הקבר שנקבר בו משה רבינו נברא בארץ מקדם. והאיל שנשחט במקום יצחק מאז נברא. רבי יהודה אומר אף צבת כו'. פי' מלקחיים שלנו לא נעשית אלא בצבת עשויה ומתוקנת מששת ימי בראשית שירדה מן השמים שאי אפשר לו לנפח להכניס ידו באש וליקח הברזל משם לתקן הצבת אלא אם כן אוחז אחרת בידו [ותרגום ומקלחיה. וצבתהא]:

== ז ==
'''בגולם.''' [כמו שנאמר (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך. כלי עץ שלא נגמרה מלאכתו כך זה אין בו דעת כלום]. אדם שאין בו בינה קרי ליה גולם על שם שלא נגמרה צורתו כשאר בני אדם כמו גולמי כלי עץ:

'''בחכמה.''' שהרבה תורה יותר ממנו במנין בשנים וגדול בתלמידים:

'''שואל''' כפי ענין הדבר שבני אדם עסוקים בו ואינו מפליג לדבר אחר:

'''ומשיב.''' למי ששואל אותו כדת וכהלכה עד שמעמידו על העיקר. ואם שאלו על שני דברים או ג'. משיב כהלכה ואינו מקדים המאוחר שזהו ילדות:

'''אומר לא שמעתי''' שאינו רוצה לומר בשם שאינו אמרו כדאמרינן האומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל:

'''ומודה על האמת.''' ואינו בוש בכך אם חוזר ממה שהיה אומר טעות וחלופיהן בגולם:

== ח ==
'''רעב של בצורת בא.''' שמתייקר השער עד שמקצת בני אדם רעבין ומקצתן שבעין מדה כנגד מדה:

'''גמרו שלא לעשר.''' כלל וכלל:

'''ושל בצורת באה.''' שמרעיב את כל העולם כלו:

'''רעב של מהומה.''' רעב כבד של מהומה כלומר אוכלין ואינן שבעין כדכתיב ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה אבל עדיין אינן מתים אלא בזמן שגמרו שלא ליטול את החלה שבטלו מעשר לגמרי וכל הללו פורעניות אינן אלא אחת דבצורת אלא שהאחד משונה מחבירו ואין כאן אלא עבירה אחת בטול תרומות ומעשרות שאף החלה בכלל תרומה הוא כדדרש להו מקראי והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא באלה ואל תקרי באלה אלא בחלה ויותר לא שמעתי:

'''על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין.''' שאין בית דין דנין אותם בזמן שמתחייב אחת מארבע מיתות כדאמרינן אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו וכו':

'''ועל פירות שביעית.''' העושה בהן סחורה אפי' לפני הביעור והעושה מהן אוצר לאחר זמן הביעור. נ"א שלא הפקירום משעת הביעור ואילך:

'''עינוי הדין.''' שמענה דינו של אדם ומעכבו מלפסוק לו דינו. ועוות הדין זה ההולך אחרי הבצע:

'''ועל המורים''' שאינם נזהרים להעמיד הדבר על האמת ומתיר את האיסור ומטמא את הטהור ובכל אלה שמעתי טעם כמו שמפ' במה מדליקין. והרי מצינו ג' גופי עבירה שהרי יש כאן שנים אבל עינוי הדין ועוות הדין והמורה בתורה שלא כהלכה א' הן ואין מחשבין אותו אלא באחת ושבועת שוא וחילול ה' עולים (לאחד ואין כאן אלא ד' עבירות) [בשתים שאין דומות זו לזו אבל ע"ז וג"ע וש"ד ענין אחד הם ועל שמיטת הארץ זה החורש והזורע בשביעית וזו היא מענינו של פירות שביעית שאמרנו למעלה שאינו מן החשבון ואין כאן אלא שבע עבירות] ומה שעל עבירה זו לוקה גלות ועל זו [דבר ועל זו] כליה הכל מפורש בבמה מדליקין מטעם הפסוקים [על ענוי הדין ועל עוות הדין נוכל לומר ג"כ בהיות אנשים רעים וחטאים מונעין שלא יהא בית ועד לדין ולמשפט זה נקרא ענוי הדין ולפעמים מניחין לדון אף יגרמו ויסבבו שלא יהא בתום וביושר]:

== ט ==
'''ועל שמיטת הארץ.''' שלא שבתה ארצם בשביעית אלא זרעו וקצרו:

'''ברביעית.''' שנה רביעית של שמטה:

'''במוצאי שביעית.''' שנה שמינית. '''החג.''' היינו סוכות. מפני מעשר עני שלא נתנה בג' ובששית נמי נהוג מעשר עני לכך נפרעין מהן לאחריהן:

'''מפני פירות שביעית.''' שלא נהגו בהן הפקר:

'''מפני גזל מתנות עניים.''' שהוא זמן אסיפה וצריך ליתן מתנותיהם לעניים כגון לקט שכחה ופאה:

'''נפרעין מהם.''' מיד לאחר אסיפה זו וזהו במוצאי החג:

== י ==
'''שלי שלי ושלך שלך''' שאיני רוצה שתהנה ממני ולא שאהנה ממך:

'''זו מדה בינונית.''' שכן מצינו בשמואל הרמתי שנאמר בו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:

נ"א '''בינונית''' שאינו לא צדיק ולא רשע. וי"א זו מדת סדום ששמואל הרמתי אע"פ שלא נהנה מאחרים אחרים נהנים ממנו אבל אנשי סדום לא היו אחרים נהנים משלהן ועליהן נאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחי' מני רגל ונאמר הנה זה הי' עון סדום אחותך וגו':

'''שלי שלך ושלך שלי עם הארץ.''' שאין בו תרבות. נ"א דהיינו מדת הגרגרנים שממלאים בית בליעתם מבית אחרים ואין בושים:

'''שלי שלך.''' כלומר להפקיר לך את שלי וחלילה לי לקבל משלך זו מדת חסידים:

'''שלך שלי.''' אני מקבל טובתך ולא יהיה לך עסק בשלי זו ממדת רשעים:

== יא ==
'''יצא שכרו''' שהוא מקבל שכר במה שנוח לרצות בהפסדו שהוא מפסיד במה שהוא נוח לכעוס שכל שעה צריך דמים לפייסו ואינו נשכר כלומר שגדול הפסדו משכרו:

'''אבל קשה לכעוס וקשה לרצות''' טובה מעט הימנה שכרו שהוא כועס בקושי מרובה מהפסדו דקשה לרצות יצא הפסדו מועט ברוב שכרו שהוא מרויח כשאינו כועס תדיר:

'''רשע.''' שמתוך כך בא לידי עון דאמר מר לא תרתח ולא תחטי:

== יב ==
'''יצא שכרו''' במהירות שמיעתו בהפסדו שמאבד מהר כלומר לא עלה בידו כלום:

'''יצא הפסדו''' ממה ששמע בקושי בשכרו ונמצא שמועילה מדה זו במקצת:

== יג ==
'''עינו רעה.''' צרה בשל אחרים בממון אחרים שאינו רוצה שיעשו צדקה כדי שלא ירבו נכסיהם ושיצא להם שם טוב:

'''עינו רעה בשלו.''' אינו דומה עינו רעה בשל אחרים לעינו רעה בשלו לפי שבממונו אינו אלא מחמת אבירות לב שבו. נ"א עינו רעה בשלו צר עין בשל עצמו שמסרב ליתן צדקה כדי שלא יחסר חשבון מעותיו ואינו נותן לב לשכר השמור לו לעוה"ב ולא דמי לעינו רעה בשל אחרים:

== יד ==
'''ואינו עושה.''' שאינו לומד כלום אלא שומע מאחרים:

'''עושה ואינו הולך.''' שלומד בביתו:

== טו ==
'''ספוג.''' ספונזא בלע"ז:

'''שהוא סופג את הכל.''' כך יש תלמיד משובח שלבו רחב לשמוע אבל אינו רחב כל כך שיוכל להבחין בין עיקר לטפל:

'''משפך''' נטויי"ר בלע"ז:

'''שמכניס בזו ומוציא בזו.''' שכל מה שמכניסים מלמעלה יוצא ממנו מלמטה כך יש תלמיד ששוכח הכל אבל יש תלמיד משובח ממנו שקולט מקצת פסולת כמשמרת זו של יין שקולטת את השמרים וזולפת את היין כך יש אדם שמניח את העיקר ועומק ההלכה ומחזיק בידו הטפל:

'''משובח מכולם''' שדומה לנפה שמוציאה את הקמח במקום שטוחנין ברחיים של גרוסות לצורך סולת למנחות שאותו קמח שנופל מן הנפה נקרא אבק של מנחות דהוי גרוע ופסולת לגבי מה שנשאר בנפה שנשרה קליפתן מפני שלתתן במים חוזרין וטוחנין אותן עם אותם גריסין של חטים שנשארו בנפה דק ומוציאין מהן סולת נקיה. ה"ג וקולטת את הסולת:

== טז ==
'''תלויה בדבר.''' בכל דבר אהבה שבעולם ולא מחמת קורבה וריעות:

'''בטל דבר בטלה אהבה.''' כגון אמנון שלא אהב את תמר אלא לשם ניאוף וכו' וכתיב גדולה שנאה אשר שנאה וגו':

== יז ==


== יח ==
'''כל המזכה את הרבים וכו'.''' כדי שלא יהיה תלמידיו בג"ע והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:

'''וכל המחטיא וכו'''' שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. נ"א צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל תלה הכתוב במשה כמו שמעיד פסוק זה שכל המצות שעשו ישראל כאילו עשאן הוא עמהם אלמא זכות הרבים תלויה בו:

== יט ==
'''עין טובה.''' שאין לו קנאה על חבירו וחביב עליו כבוד חבירו ככבודו:

'''רוח נמוכה.''' עניו ושפל ברך:

'''ונפש שפלה.''' שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב ביניהם ואינו גס רוח. אבל בלעם הרשע היתה בו עין רעה וכו'. כמ"ש וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו:

'''רוח גבוהה''' מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם אחרים:

'''נפש רחבה''' אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. נ"א ונפש קצרה ונקיר"ט בלע"ז שנפשו קצרה עליו ומואס כל מה שעיניו רואות ואין לו דבור טוב עם בני אדם כי אם בקושי ואכזריות כמו ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי:

'''מה בין.''' מפרש מילתיה ואזיל. אוכלין הפירות בעולם הזה ונוחלין הקרן לעוה"ב:

'''להנחיל אוהבי יש''' הרבה יש בידי להנחיל לאוהבי טובה פשטי' דקרא. ובמדרש אגדה [במשניות] ראיתי כמנין י"ש שלש מאות ועשר עולמות עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק:

'''לא יחצו ימיהם''' בבלעם ודואג ואחיתופל משתעי קרא שלא באו לחצי ימיהם שהן ל"ה שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה כדאמרינן בחלק והוה כתיב על קבר בלעם בר ל"ג שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס ליסטאה ע"כ:

== כ ==
'''יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר.''' בסמוך לההיא דר"ע דקאמר עשה שבתך חול תנינא לה במס' פסחים פר' ערבי פסחים ואתא לאורויי לן דלא אמר ר' עקיבא אלא במי שהשעה דוחקת לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לעשות רצון אביו שבשמים לכבד שבתות וימים טובים:

נ"א '''כנמר''' אנגרי"ש בלע"ז אדוק ולהוט ומחזיק בהן כאכזרי. וקל לרוץ מהרה בלא עצלות. וגבור ורטיאו"ש בלעז בעל זרוע לעסוק בכל כחך:

כתוב במשנה '''הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע יהי רצון וכו׳''' ומוסיפין כאן תניא ר' נתן אומר וכר וברייתא היא דנהוג עלמא לאומרה והיא במסכת כלה:

== כא ==
'''בן חמש שנים למקרא.''' קרא קא דריש דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שמחנכין אותו לאותיות. ובשנה החמישית כתב להוסיף לכם תבואתו וכדאמרי' התם מכאן ואילך ספי ליה כתורא. למקרא. נ"א שמכניסין אותו ללמוד תורה ופסוקים אבל לא קודם לכן לפי שהתורה מתשת כחו של תינוק. בן עשר למשנה דודאי באלו חמשה למד המקרא דכל תלמיד שאינו רואה בחמש שנים סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה וכדאשכחן גבי לויים דהוי גמרי הלכות עבודה בחמש שנים כדאמרינן התם קשו קראי אהדדי כתוב אחד אומר מבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן חמש ועשרים שנה היה בא ללמוד ולומד עד שלשים נמצא כל תלמודו בחמש שנים והיינו טעמא נמי דבן חמש עשרה לגמרא ולומד למודו עד שהוא בן עשרים ומכאן ואילך רודף אחר מזונותיו:

נ"א '''בן עשר למשנה''' ללמוד המשניות כמו שהן בלא גמרא שאין בהם טורח כל כך ונקל הוא מלשון הגמרא:

'''בן שלש עשרה למצות.''' דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם וגו' ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. נ"א בן שלש עשרה למצות דמי שהביא שתי שערות בא לכלל מצות דאורייתא דהלכה למשה מסיני היא ושיערו חכמים הבאת שתי שערות לשלש עשרה שנה לפיכך מכניסין אותו לקיים מצות ומאותו זמן ואילך מסתמא מחזקינן ליה בשתי שערות כדין רוב תינוקות אבל היכא דידעינן ליה בבירור דאכתי לא מייתי ב' שערות לשלש עשרה אינו נזקק למצות מן התורה אלא בחינוך מדרבנן בעלמא דמחנכי ליה לרביא כבר שית כבר עשר דמדאורייתא ממתינן ליה עד עשרים שמא יביא שתי שערות ואם הגיע לעשרים ולא הביא גלי אנפשיה דסריס הוא דסריס אין לו שתי שערות וחייב בכל מצות ובכל עונשים שבתורה והיינו דקתני לקמיה בן עשרים לרדוף דמאחר שבא לכלל עשרים היו רודפין אותו ב"ד לרדותו מכת מרדות דרבנן כדי להביאו לייסרו בכל מיתות ועונשין האמורין לא שנא הביא ולא שנא לא הביא ומעשרים ואילך חשיב ליה קרא כגברא בעלמא דכתיב מבן כ' שנה ומעלה:

'''בן חמש עשרה לגמרא.''' ללמוד גמרא ועומק הלכות:

'''בן שמונה עשרה לחופה.''' די"ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. נ"א דעומד על פרקו להנשא:

'''לרדוף''' במצות עונשין:

'''בן שלשים לכח.''' שכן בני לוי לא היו יכולין לישא בכתף עד ל' מפני שלא היה להן כח: נ"א אז נכנס בכחו ובגבורתו:

'''בן ארבעים להבין''' דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה. נ"א לבינה כדאמרינן התם ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה מכאן לתלמיד שאינו עומד על דעת רבו עד שהוא בן ארבעים:

'''בן חמשים לעצה.''' שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו באהל מועד שמייעץ אותם ומלמדן לשמור משמרתן. נ"א לישא וליתן בעומק עצה מתוך שרבו עליו מעשיו:

'''בן ששים לזקנה.''' שכן בכל"ח עולה ס' שנא' תבא בכלח אלי קבר. נ"א תחלת זקנה באה עליו להלבנת קצת שערותיו:

'''בן שבעים לשיבה.''' דכתיב גם שב גם ישיש בנו וכשנכפלו שני חייו דאיוב חיה מאה וארבעים שנה שמע מינה דבן שבעים שנה שיבה אע"פ שכתב אחרי זאת דרשא הוא דרשינן. נ"א לשיבה זקן גמור הוא שנתלבנו רוב שערותיו כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזריה בברכות דהדרי ליה תמניסר דרי שערות לבנות של זקנה וקאמר איהו לנפשיה הרי אני כבן שבעים שנה אלמא לע' מתלבן כבר רוב שער האדם:

'''בן שמונים לגבורה.''' כלומר דבר גדול הוא אם יחיה אדם עד שמונים שנה דכתיב ואם בגבורות שמונים שנה שאם הוא חי יותר בגבורתו של מקום הוא חי ולא מרב כח שבו שהרי מכאן ואילך אין לו כח לאכול ולשתות:

'''לשוח.''' הוא מהלך שחוח שהרי מכאן ואילך הוא כפוף. וי"א לשוח ראוי לקבורה דשוב אין בו כח לצאת ולבא:

'''כאלו מת.''' שכבר עיניו קמו וכהו ולחו נס ונשתנו פניו ומעין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך:

== כב ==
'''הפוך בה והפוך בה.''' סלסלה ותרוממך שבכל שעה תמצא בה חדושים וטעמים. דכלה בה. שכל מה שתרצה תמצא בה:

נ"א '''הפוך בה''' שתהא מהפך בכל צדי צדדים ובכל עניינים. ובה תחזי תדיר תדיר:

'''ומנה לא תזוע.''' לא יום ולא לילה. תזוע כמו ולא קם ולא זע:

== כג ==
'''לפום צערא.''' לפי צער שהוא עוסק בה ומצטער עליה יש לו שכר בין רב או מעט להכי תני להא מילתא לשון ארמי שהוא משל הדיוט שבני אדם רגילין לומר ולספר בהאי לישנא וה"נ תנן בבבא מציעא שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועוד בעשרה יוחסין גרי חרורי לויי ישראלי. בנן נוקבן די יהויין ליכי מנאי וכו' דכל הני מילי וכיוצא בהן רגילין בני אדם לסדרן ולכותבן בלשון הזה לפיכך אינו רוצה לשנות הלשון של בני אדם במשנה וכמו כן על דאטפת אטפוך וכו' ודאשתמש בתגא חלף שדרך בני אדם לספר דברים בלשון זה:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>